ימים למחיקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ימים למחיקה
הוספה למועדפים

ימים למחיקה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סלין אסייג

סלין אסייג היא בתם של נגר ועקרת בית מבת ים, בעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן גוריון. בעברה עבדה כהנדסאית מכונות, וכיום היא עובדת במערכת הוצאת הספרים "מודן־כתר".
ספרה הראשון, "צעקה הפוכה" (הוצאת "אחוזת בית" , 2014), זכה לביקורות נלהבות וזיכה אותה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים, במועמדות לפרס ספיר ובמלגת תוכנית "פרדס" של הספרייה הלאומית. "פרקי מכונות" הוא ספרה השני.

תקציר

פתיתים של הגופייה השחורה המשיכו לנשור ממני כשהלכתי. חלקם נמסו טרם האדמה. אחרים ניתכו בקול. מילאתי את החסר. מילאתי בדמיון אנשים שמדברים אתי. אנשים מדברים אתי. אני חוקקת. אני רומסת אני פותתת רגבים ואחר כך שוב עורמת. אני מקשיבה לרחשים מן האדמה, נשכבת על החול הטרי על בטני על תינוק שקורא מתוך רחמי. כיסיתי את עיניי ברגבים של חול. מיששתי בידיי. נשמתי את האדמה השחורה. כיסיתי. ירד גשם. הצבע השחור התפשט כמו סילונים דקים של נפט ממני לתוך האדמה הרגובה מידיהם של האנשים המעטים שעמדו שם מעל הקבר ואחר כך הלכו ואחר כך נשארתי אני להתגורר, להיות קרובה. אבנים נפלו עלינו. קולות המתים בקעו. אבן דפקה על אבן. ילדים לא שיחקו. היה קר. קור עומד לא נשוב…

"מיד כשסיימתי לקרוא את ימים למחיקה התקשרתי לסלין ואמרתי לה: 'וואו, אגרוף בבטן.' אחר כך התקשרתי שוב ותיקנתי ל"הירואין מעורבב בשמן מכונות."
(יגאל שוורץ)

ימים למחיקה הוא הרומן השלישי של סלין אסייג. הרומנים הקודמים שלה עוטרו בשבחים יוצאי דופן. צעקה הפוכה (אחוזת בית, 2014) היה מועמד לפרס ספיר וזיכה אותה בפרס שרת ההתרבות ובמלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית. פרקי מכונות (אחוזת בית, 2017), היה מועמד לפרס ספיר וזיכה אותה בפרס ראש הממשלה.

פרק ראשון

1.

היינו אנחנו. וישבנו והסתכלנו עליו. חיכינו שהוא ימות. ידענו שכל הסוגרים פעורים. חיכינו שהוא ימות. ביקשנו ממנו שיפתח את פיו כדי שנוכל לספור כמה שיניים נשרו לו. פחדנו שהוא יפסיק לאכול וימות. ראינו איך הכוחות של החיים הולכים ממנו. הוא ישב מרוקן על כורסת הקימה. לפעמים מישהו שאל אותו אם הוא רוצה להגיד דבר מה. הוא לא רצה. לפעמים מישהו שאל אותו אם הוא רוצה לאכול משהו. הוא אכל כל דבר שנתנו לו. הוא רצה לאכול עוד ועוד והכול. מותר לו, חשבנו, הוא כבר זקן מאוד, חשבנו. עוד מעט הוא ימות, חשבנו. הוא החזיק הרבה יותר ממה שחשבנו. והיא הייתה שם כל הזמן, אך למרות זאת היא הצטרפה אלינו והסתכלה יחד אתנו. לא היה מה לומר יותר. רק המבטים דיברו. הוא התעלם מכולם ומכל המבטים. שלנו ושלה. ישבנו בשקט. הוא הביט קדימה. הוא נתן למוות שלו להתחיל. המוות שלו התחיל כשהוא החליט להיות אדיש אליה, כשהוא לא רצה יותר לכעוס. אחר כך הוא לא יכול היה יותר לכעוס. הוא ניסה להתאפק מלכעוס וככה הוא התחיל למות. כשהוא איבד את הכעס הוא התחיל למות. היא חגגה את המוות הזה. בעודו בחיים. היא זאת שהרגה את הכעס שלו. היינו עדים. הם היו השחקנים הראשיים ואנחנו היינו הצופים. היינו ערים לכל תנועה ומחווה לכל מבט ועיוות שפתיים וגבה. גם לעיוות קל שבקלים היינו ערים. היינו צופים משתתפים, מדי פעם קיבלנו תפקיד קטן. הוא ישב מרוקן על כורסת הקימה והסתפק בנהמה כמו של חיה. והחיה הזאת כשמישהו עובר לידה היא רוצה להתנפל עליו לנעוץ בו ציפורניים ושיניים, לפעמים היא בולעת אותו, לפעמים היא קורעת בו ולועסת, ולפעמים היא רק תולשת את העור ואז היא יורקת אותו, משליכה אותו מיד הצידה ובועטת, כי כל מה שהיא רצתה זה להכאיב. הוא היה עייף מכדי להתנפל והסתפק בנהמה. היא צחקה לו. הוא הפסיק לנהום. היא צחקה לו. הוא צעק אהההההה. היא צעקה לו אהההההה בחזרה. הוא הפסיק לצעוק. היא צחקה לו. הוא התרוקן. הוא החליט עם עצמו לא להיות. הוא החליט להפסיק ללכת. הוא החליט להפסיק לדבר. כשהוא הפסיק לדבר רציתי לדבר אותו. דיברתי אותו בלב. אני רק גוף עכשיו. אני רק אוכל ושותה. ראיתי את הכאב שלו. בלב של הלב שלי ראיתי. ואז גם את הכאב הוא ניסה להרוג. זה היה השלב האחרון. להרוג את הכאב. הכאב שלו היה מורכב מכמה חלקים. הוא הרג כל חלק בנפרד. התרכז בו והרג. אבל מדי פעם כל החלקים התעוררו ככה פתאום והתחברו, ואני ראיתי את זה. זה היה קורה ברגע שהוא היה נזכר במה שהוא היה, במה שהוא רצה להיות ובמה שהוא רצה שיהיה. המחשבות האלה שלו היו מלוּות לפעמים בקול קטן שיצא מגופו כאילו בלי שליטה. כך נשמע קול של מחשבה כואבת, חשבתי. הקול הזה פסק עם הזמן. גם תנועת העיניים ולַחוּתן ורק הפה התארך. עם הזמן הפנים שלו הזכירו לי את הפנים של ההורים של ד----.1 פניהם היו נראות כמו פלסטלינה מרוחה בגסות, בלי הליטוש וההחלקה שעושים באהבה לדברים כדי שיֵראו יפים. פעם לפני שהוא התחיל למות אמרתי לו שאין על מה להצטער. שממילא אין טעם לכלום. הוא רצה שיהיה בכל זאת. אין אמרתי. חשבתי שהוא הסכים. חשבתי שהוא הבין. הוא אהב את המילה מילא. גם אני. חשבתי שזה פחות נורא כשיודעים שאין. וחשבתי שהנה עכשיו ידהּ על העליונה. חשבנו שהנה עכשיו ידה על העליונה בפעם הראשונה!2 הנה עכשיו הגיעה שעתה, כמו שאומרים.3 היא לעגה לו תמיד אבל עכשיו היא ניצלה את מצבו חסר השיניים. היא הרגה אותו מישהו אמר. תראו אותו הוא מת אמר מישהו אחר. זה היה כשהוא עוד היה חי.

ד----

ד---- הייתה החברה השנייה של אח שלי. זה היה כאשר הוא היה בן שבע־עשרה ומשהו. הוא הכיר אותה מעט לפני שהתגייס לצה"ל. הוא הכיר אותה כשעבד בקולוסיאום, שהיה המועדון היחיד בתל אביב שהכרנו באותן שנים. בהתחלה הוא שטף שם כלים ואחר כך העבירו אותו לבר. הוא היה נוסע עם סקייטבורד שבנה בעצמו, מהבית שלנו בבת ים עד לשם. הוא קנה גלגלים וחתך לוח עץ והדביק עליו נייר שיוף. לד---- הייתה מכונית. ד---- הייתה ילדה מאומצת. אימצו אותה אנשים עשירים מאוד. הם היו בהירי עור והיא הייתה מעט כהה. היו לה גינונים של עושר, ישיבה זקופה בשיכול רגליים ותנועות ידיים מעודנות. היו לה חצאיות ארוכות וקצרות, צמודות ורחבות ובגדים יפים מאוד שהיא קנתה תמיד בכיכר המדינה, והמכונית שלה הייתה חדשה־חדשה — אלפא רומיאו ספורט שחורה עם גג נפתח. ד---- הייתה רזה מאוד ולא היו לה ריסים וגבות והעיניים שלה היו גדולות. למרות שחלפו מאז הרבה שנים אני זוכרת את המבט שלה שהיה בו משהו קרוע. פחדתי להביט ישירות בעיניה והסתכלתי עליה תמיד בגנֵבה כדי לראות את הקריעה. אח שלי סיפר לי שהיא הייתה תולשת את הריסים והגבות בתנועות עצבניות כמו מישהו שכוסס ציפורניים. היא גרה עם הוריה המאמצים ואחיה המאומץ ברמת אביב ג', בבניין עם שלוש מעליות ודירות גדולות. אביה המאמץ היה קבלן ובשנות השישים והשבעים הוא זה שבנה את כל הבניינים בעיר שלנו בת ים. הוא היה עבריין לבן. הוא סעד על שולחנו של ראש העיר ואולי של כמה ראשי ערים שפחדו מעבריינים לבנים וגם מעבריינים לא לבנים ונתנו להם את כל מה שהם רצו. פעם אחת אבא של ד---- סעד גם על שולחננו. היו שתי ארוחות היכרות בין המשפחות. אנחנו הלכנו אליהם ראשונים. הסלון שלהם היה עמוס רהיטים כבדים וחפצים שבירים. אי אפשר היה לזוז. אני לא זוכרת מה אכלנו שם. אף אחד מאתנו לא זוכר. אולי בכלל לא אכלנו. אמא שלנו התפעלה מגודל המרפסת וספרה עשרים ושתיים יחידות תריס לכל אורכה. וואו היא אמרה, אצלנו זה רק שתים־עשרה. אחר כך הם באו אלינו לבת ים ואבא שלי התבייש שאין לו ויסקי של עשירים כמו שאבא של ד---- כיבד אותו בו. אחרי שד---- השתחררה מהצבא היא פתחה את תיק האימוץ שלה. אח שלי הלך אתה לפגוש את האישה הזאת שילדה אותה. הם נסעו באלפא רומיאו שלה. הוא תמיד נהג וזה הוסיף למראה העשיר שלה ולמראה הנחוּת שלו. למרות זאת כשהם היו מגיעים לשכונה שלנו הם נראו כאילו שניהם מעולם אחר וזה היה אולי עוד דבר שהוציא את אח שלי מהשכונה שלנו. אחרי הרבה שנים הוא סיפר לי על הפגישה של ד---- עם אמא שלה. הוא סיפר שהם הגיעו לבנייני הרכבות בשדרות ירושלים שביפו. זוכרת איפה שהיו לוקחים אותי לפיזיותרפיה, שאל, ואני כמובן זכרתי, את היד השבורה שלו, את קולות הכאב בלילה ואחר כך את השבר ברגל, את הנסיעות השבועיות לטיפולי הפיזיותרפיה, את תיקי הצילום הגדולים שפתחנו בסתר וראינו בפליאה שוב ושוב את תוך הגוף. זכרתי את חדר ההמתנה שהיה תמיד חשוך ואת הפיזיותרפיסטית שטיפלה בו ושהשם שלה בלהה נָשַׁב עלינו מכניסתנו עד צאתנו. זכרתי כי כל נסיעה כזאת באוטובוס אל מחוץ לשכונה הייתה ממלאת אותנו שמחה, כי ליד תחנת האוטובוס היה קיוסק והיו בו מיצים בבקבוקים כחולים, אדומים, כתומים וגם שקופים.

אח שלי אמר שד---- יצאה מהאלפא רומיאו והוא חיכה לה בתוך המכונית. היא חזרה אחרי שעתיים, נכנסה למכונית ואמרה לו סע. וזהו. אחרי כמה ימים היא נסעה בעצמה לארץ אחרת בלי לומר לאן ובלי להיפרד. כך היא שברה את לבו של אח שלי. הוא השתחרר מהצבא ועבד בחברת הייטק כלשהי אבל כפועל ייצור. הייתי רואה אותו חוזר ממשמרת בשעת לילה מאוחרת ויושב על הספה וצופה בתוכניות ישנות ששודרו בְּלופ בטלוויזיה. לפעמים בבוקר הוא סיפר שלא הצליח להירדם וראה את האור הראשון. הוא ישן בסלון בגלל שבכל הזמן שהוא היה חבר של ד---- הוא גר אצלה וההורים שלנו שהיו ישנים בסלון כל השנים חזרו לישון בחדר וכך המקום שלו בבית נתפס.

אחרי שלושה חודשים הוא נסע לניו יורק ולא חזר לכאן לעולם.

סלין אסייג

סלין אסייג היא בתם של נגר ועקרת בית מבת ים, בעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן גוריון. בעברה עבדה כהנדסאית מכונות, וכיום היא עובדת במערכת הוצאת הספרים "מודן־כתר".
ספרה הראשון, "צעקה הפוכה" (הוצאת "אחוזת בית" , 2014), זכה לביקורות נלהבות וזיכה אותה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים, במועמדות לפרס ספיר ובמלגת תוכנית "פרדס" של הספרייה הלאומית. "פרקי מכונות" הוא ספרה השני.

סקירות וביקורות

קאמי ופרנטה בכרטיס אחד איל מגד הארץ 01/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

קאמי ופרנטה בכרטיס אחד איל מגד הארץ 01/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
ימים למחיקה סלין אסייג

1.

היינו אנחנו. וישבנו והסתכלנו עליו. חיכינו שהוא ימות. ידענו שכל הסוגרים פעורים. חיכינו שהוא ימות. ביקשנו ממנו שיפתח את פיו כדי שנוכל לספור כמה שיניים נשרו לו. פחדנו שהוא יפסיק לאכול וימות. ראינו איך הכוחות של החיים הולכים ממנו. הוא ישב מרוקן על כורסת הקימה. לפעמים מישהו שאל אותו אם הוא רוצה להגיד דבר מה. הוא לא רצה. לפעמים מישהו שאל אותו אם הוא רוצה לאכול משהו. הוא אכל כל דבר שנתנו לו. הוא רצה לאכול עוד ועוד והכול. מותר לו, חשבנו, הוא כבר זקן מאוד, חשבנו. עוד מעט הוא ימות, חשבנו. הוא החזיק הרבה יותר ממה שחשבנו. והיא הייתה שם כל הזמן, אך למרות זאת היא הצטרפה אלינו והסתכלה יחד אתנו. לא היה מה לומר יותר. רק המבטים דיברו. הוא התעלם מכולם ומכל המבטים. שלנו ושלה. ישבנו בשקט. הוא הביט קדימה. הוא נתן למוות שלו להתחיל. המוות שלו התחיל כשהוא החליט להיות אדיש אליה, כשהוא לא רצה יותר לכעוס. אחר כך הוא לא יכול היה יותר לכעוס. הוא ניסה להתאפק מלכעוס וככה הוא התחיל למות. כשהוא איבד את הכעס הוא התחיל למות. היא חגגה את המוות הזה. בעודו בחיים. היא זאת שהרגה את הכעס שלו. היינו עדים. הם היו השחקנים הראשיים ואנחנו היינו הצופים. היינו ערים לכל תנועה ומחווה לכל מבט ועיוות שפתיים וגבה. גם לעיוות קל שבקלים היינו ערים. היינו צופים משתתפים, מדי פעם קיבלנו תפקיד קטן. הוא ישב מרוקן על כורסת הקימה והסתפק בנהמה כמו של חיה. והחיה הזאת כשמישהו עובר לידה היא רוצה להתנפל עליו לנעוץ בו ציפורניים ושיניים, לפעמים היא בולעת אותו, לפעמים היא קורעת בו ולועסת, ולפעמים היא רק תולשת את העור ואז היא יורקת אותו, משליכה אותו מיד הצידה ובועטת, כי כל מה שהיא רצתה זה להכאיב. הוא היה עייף מכדי להתנפל והסתפק בנהמה. היא צחקה לו. הוא הפסיק לנהום. היא צחקה לו. הוא צעק אהההההה. היא צעקה לו אהההההה בחזרה. הוא הפסיק לצעוק. היא צחקה לו. הוא התרוקן. הוא החליט עם עצמו לא להיות. הוא החליט להפסיק ללכת. הוא החליט להפסיק לדבר. כשהוא הפסיק לדבר רציתי לדבר אותו. דיברתי אותו בלב. אני רק גוף עכשיו. אני רק אוכל ושותה. ראיתי את הכאב שלו. בלב של הלב שלי ראיתי. ואז גם את הכאב הוא ניסה להרוג. זה היה השלב האחרון. להרוג את הכאב. הכאב שלו היה מורכב מכמה חלקים. הוא הרג כל חלק בנפרד. התרכז בו והרג. אבל מדי פעם כל החלקים התעוררו ככה פתאום והתחברו, ואני ראיתי את זה. זה היה קורה ברגע שהוא היה נזכר במה שהוא היה, במה שהוא רצה להיות ובמה שהוא רצה שיהיה. המחשבות האלה שלו היו מלוּות לפעמים בקול קטן שיצא מגופו כאילו בלי שליטה. כך נשמע קול של מחשבה כואבת, חשבתי. הקול הזה פסק עם הזמן. גם תנועת העיניים ולַחוּתן ורק הפה התארך. עם הזמן הפנים שלו הזכירו לי את הפנים של ההורים של ד----.1 פניהם היו נראות כמו פלסטלינה מרוחה בגסות, בלי הליטוש וההחלקה שעושים באהבה לדברים כדי שיֵראו יפים. פעם לפני שהוא התחיל למות אמרתי לו שאין על מה להצטער. שממילא אין טעם לכלום. הוא רצה שיהיה בכל זאת. אין אמרתי. חשבתי שהוא הסכים. חשבתי שהוא הבין. הוא אהב את המילה מילא. גם אני. חשבתי שזה פחות נורא כשיודעים שאין. וחשבתי שהנה עכשיו ידהּ על העליונה. חשבנו שהנה עכשיו ידה על העליונה בפעם הראשונה!2 הנה עכשיו הגיעה שעתה, כמו שאומרים.3 היא לעגה לו תמיד אבל עכשיו היא ניצלה את מצבו חסר השיניים. היא הרגה אותו מישהו אמר. תראו אותו הוא מת אמר מישהו אחר. זה היה כשהוא עוד היה חי.

ד----

ד---- הייתה החברה השנייה של אח שלי. זה היה כאשר הוא היה בן שבע־עשרה ומשהו. הוא הכיר אותה מעט לפני שהתגייס לצה"ל. הוא הכיר אותה כשעבד בקולוסיאום, שהיה המועדון היחיד בתל אביב שהכרנו באותן שנים. בהתחלה הוא שטף שם כלים ואחר כך העבירו אותו לבר. הוא היה נוסע עם סקייטבורד שבנה בעצמו, מהבית שלנו בבת ים עד לשם. הוא קנה גלגלים וחתך לוח עץ והדביק עליו נייר שיוף. לד---- הייתה מכונית. ד---- הייתה ילדה מאומצת. אימצו אותה אנשים עשירים מאוד. הם היו בהירי עור והיא הייתה מעט כהה. היו לה גינונים של עושר, ישיבה זקופה בשיכול רגליים ותנועות ידיים מעודנות. היו לה חצאיות ארוכות וקצרות, צמודות ורחבות ובגדים יפים מאוד שהיא קנתה תמיד בכיכר המדינה, והמכונית שלה הייתה חדשה־חדשה — אלפא רומיאו ספורט שחורה עם גג נפתח. ד---- הייתה רזה מאוד ולא היו לה ריסים וגבות והעיניים שלה היו גדולות. למרות שחלפו מאז הרבה שנים אני זוכרת את המבט שלה שהיה בו משהו קרוע. פחדתי להביט ישירות בעיניה והסתכלתי עליה תמיד בגנֵבה כדי לראות את הקריעה. אח שלי סיפר לי שהיא הייתה תולשת את הריסים והגבות בתנועות עצבניות כמו מישהו שכוסס ציפורניים. היא גרה עם הוריה המאמצים ואחיה המאומץ ברמת אביב ג', בבניין עם שלוש מעליות ודירות גדולות. אביה המאמץ היה קבלן ובשנות השישים והשבעים הוא זה שבנה את כל הבניינים בעיר שלנו בת ים. הוא היה עבריין לבן. הוא סעד על שולחנו של ראש העיר ואולי של כמה ראשי ערים שפחדו מעבריינים לבנים וגם מעבריינים לא לבנים ונתנו להם את כל מה שהם רצו. פעם אחת אבא של ד---- סעד גם על שולחננו. היו שתי ארוחות היכרות בין המשפחות. אנחנו הלכנו אליהם ראשונים. הסלון שלהם היה עמוס רהיטים כבדים וחפצים שבירים. אי אפשר היה לזוז. אני לא זוכרת מה אכלנו שם. אף אחד מאתנו לא זוכר. אולי בכלל לא אכלנו. אמא שלנו התפעלה מגודל המרפסת וספרה עשרים ושתיים יחידות תריס לכל אורכה. וואו היא אמרה, אצלנו זה רק שתים־עשרה. אחר כך הם באו אלינו לבת ים ואבא שלי התבייש שאין לו ויסקי של עשירים כמו שאבא של ד---- כיבד אותו בו. אחרי שד---- השתחררה מהצבא היא פתחה את תיק האימוץ שלה. אח שלי הלך אתה לפגוש את האישה הזאת שילדה אותה. הם נסעו באלפא רומיאו שלה. הוא תמיד נהג וזה הוסיף למראה העשיר שלה ולמראה הנחוּת שלו. למרות זאת כשהם היו מגיעים לשכונה שלנו הם נראו כאילו שניהם מעולם אחר וזה היה אולי עוד דבר שהוציא את אח שלי מהשכונה שלנו. אחרי הרבה שנים הוא סיפר לי על הפגישה של ד---- עם אמא שלה. הוא סיפר שהם הגיעו לבנייני הרכבות בשדרות ירושלים שביפו. זוכרת איפה שהיו לוקחים אותי לפיזיותרפיה, שאל, ואני כמובן זכרתי, את היד השבורה שלו, את קולות הכאב בלילה ואחר כך את השבר ברגל, את הנסיעות השבועיות לטיפולי הפיזיותרפיה, את תיקי הצילום הגדולים שפתחנו בסתר וראינו בפליאה שוב ושוב את תוך הגוף. זכרתי את חדר ההמתנה שהיה תמיד חשוך ואת הפיזיותרפיסטית שטיפלה בו ושהשם שלה בלהה נָשַׁב עלינו מכניסתנו עד צאתנו. זכרתי כי כל נסיעה כזאת באוטובוס אל מחוץ לשכונה הייתה ממלאת אותנו שמחה, כי ליד תחנת האוטובוס היה קיוסק והיו בו מיצים בבקבוקים כחולים, אדומים, כתומים וגם שקופים.

אח שלי אמר שד---- יצאה מהאלפא רומיאו והוא חיכה לה בתוך המכונית. היא חזרה אחרי שעתיים, נכנסה למכונית ואמרה לו סע. וזהו. אחרי כמה ימים היא נסעה בעצמה לארץ אחרת בלי לומר לאן ובלי להיפרד. כך היא שברה את לבו של אח שלי. הוא השתחרר מהצבא ועבד בחברת הייטק כלשהי אבל כפועל ייצור. הייתי רואה אותו חוזר ממשמרת בשעת לילה מאוחרת ויושב על הספה וצופה בתוכניות ישנות ששודרו בְּלופ בטלוויזיה. לפעמים בבוקר הוא סיפר שלא הצליח להירדם וראה את האור הראשון. הוא ישן בסלון בגלל שבכל הזמן שהוא היה חבר של ד---- הוא גר אצלה וההורים שלנו שהיו ישנים בסלון כל השנים חזרו לישון בחדר וכך המקום שלו בבית נתפס.

אחרי שלושה חודשים הוא נסע לניו יורק ולא חזר לכאן לעולם.