ההצעה המפתיעה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההצעה המפתיעה
הוספה למועדפים

ההצעה המפתיעה

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אצל רומילי, המשפחה תמיד במקום הראשון. 
לכן כשאמה חלתה, היא דחתה מיד את תוכניותיה ללמוד באוניברסיטה ונשארה לעזור בבית. אך כעבור זמן מה החלה אמה להתאושש, ורומילי פגשה את איש העסקים המקסים ניילור קארדל.
רומילי לא היתה מעלה בדעתה שמנכ"ל מצליח כמו ניילור יגלה עניין בנערה רגילה כמוה. עכשיו ניילר אומר שיש לו הצעה בשבילה. 
האם רומילי תעז לקוות שהרווק המושבע יציע לה נישואים?

הדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2020

פרק ראשון

1


ג'סיקה פקחה עיניים אל בוקר שמשי עליז וידעה שצפוי לה יום טוב. טעות! זאת אומרת, אולי לא לגמרי. אמה, ששנתה בדרך כלל נדדה, כבר היתה ערה כשרומילי ירדה במדרגות.

"יש לך תוכניות להיום?" שאלה רומילי בעדינות. אלינור פיירפקס סבלה מדיכאון ומחולשה כבר מספר שנים, אך לאחרונה רבו הימים הטובים מהרעים.

"אם מזג האוויר ימשיך להיות יפה, אולי אני אעבוד קצת בגינה או..." היא היססה "... אולי אקח איתי בלוק ציור החוצה."

מצב רוחה של רומילי נסק. אמה היתה ציירת מקצועית – בעיקר של דיוקנות. היא היתה מחוננת באמת ובתמים אך כבר תקופה ארוכה לא נגעה בעיפרון ציור.

"התחזית טובה," ענתה רומילי בקלילות שעה שהעיפה מבט חטוף בשעון שלה, נעמדה ולקחה את קערת הדגנים שלה אל כיור המטבח. "כדאי שאזוז. אני לא רוצה לאחר."

מרפאת השיניים שבה עבדה לא היתה רחוקה. אך מפני שהיא אהבה לחזור הביתה בהפסקת הצהריים שלה, ומפני שאמה הפסיקה לנהוג, רומילי נסעה לעבודה במכונית של אמה.

הן התגוררו בכפר טרנלי שגבל באוקספורדשיר ובברקשיר. עבודתה כפקידת-קבלה/טלפנית במרפאה של יארדלי, איסט ו... עכשיו גם דיווידסון, היתה פחותה מיכולותיה. זו לא היתה עבודה שהיא היתה בוחרת לעשות, אבל העבודה היתה נוחה.

לפני חמש שנים היא התכוננה לקראת לימודים באוניברסיטה. אך המצב בבית נעשה פתאום קטסטרופלי. היא התקרבה לגיל שמונה-עשרה, מקומה באוניברסיטה היה מובטח, ופתאום נפטר סבא מניון, אבי אמה ואדם שלא היה חולה יום אחד בחייו.

היא היתה עצובה, ואמה מוכת יגון. זה לא נגמר בכך. הן תמיד חיו עם סבא מניון. גם אביה של רומילי, למרות היעדרויותיו התכופות, חי איתם.

אמה העריצה את ארצ'ר פיירפקס והשלימה עם רדיפת השמלות שלו, הבטלנות שלו, בזבזנותו, ותירצה עבורו תירוצים כל אימת שסבא מניון הקדיר לעברו פנים.

רומילי ידעה שלאביה היו נשים אחרות. היא ראתה אותו חולף פעם ברכב עם בלונדינית יפה לצדו. ובהזדמנות אחרת, כשהיה אמור להיות בנורת'המפטון לראיון עבודה, והיא היתה בהסעה של בית-הספר במרחק מה מהבית אחרי שהשתתפה בתחרות הוקי, ראתה אותו מטייל שלוב זרוע עם אישה אחרת, הפעם ברונטית.

למחרת חזר הביתה וסיפר שלא התקבל לעבודה מפני שלאחר ראיון מפורט ומקיף מאוד נקבע שהוא מוכשר מדי לתפקיד. אמה קנתה את הסיפור, ולרומילי פשוט לא היה לב לספר לה שהוא בכלל לא הגיע לראיון.

אך מסתבר שסבא מניון היה חכם יותר מחתנו. אמנם ארצ'ר פיירפקס חשב שעכשיו הוא יהיה הבוס, אבל התחוור לו שחמיו האמיד לא השאיר לו אפילו אגורה. רוב העיזבון שלו עבר לידי בתו, אלינור, והוא השאיר כסף בקרן נאמנות לנכדתו עד שימלאו לה עשרים וחמש. את הבית הגדול והמשתרע הוא הוריש לאלינור לכל ימי חייה, או עד שכבר לא יהיה לה צורך בו. אחר-כך הוא יימסר לבתה.

בביתם תמיד היו מריבות צעקניות, בעיקר כשסבא מניון לא היה בסביבה. אולם לאחר מות הסב, כשלא היה מי שירסן אותו, נתן ארצ'ר פיירפקס למזג החם שלו יד חופשית. התוצאה היתה שאלינור, שהיתה רגישה ביותר עוד קודם לכן, התכנסה יותר ויותר בתוך הקליפה שלה. היא הרימה ידיים וויתרה לגמרי על הציור.

רומילי ניסתה לעזור, אך גילתה שרק החמירה את המצב. כילדה סבלה מהתקפי סהרוריות – אך זה לא קרה כבר זמן רב מאוד. הפעם האחרונה היתה בלילה שקדם ליום נסיעתה לאוניברסיטה. באותו לילה התרחשה עוד מריבה גדולה. אביה הרים קולו והשתיק את צעקות המחאה של אמה. רומילי, שהיתה לחוצה ומודאגת מהמחשבה שתשאיר את אמה עם אביה הרודן, שכבה לישון, ובבוקר גילתה שמתוך שינה היא קמה והוציאה את כל בגדיה מהמזוודה. באותו רגע ידעה את מה שהיתה אמורה לדעת כבר קודם – האוניברסיטה, כרגע, לא באה בחשבון.

שנה אחת חלפה, ואז שנתיים, והמצב בבית פיירפקס לא השתפר. אמה הסתגרה בתוך עצמה ונשענה על רומילי יותר ויותר. האוניברסיטה נראתה רחוקה מתמיד. רומילי שקלה למצוא לעצמה עבודה אך לא ידעה איך תוכל לעזוב את אמה.

כספו של סבא מניון החזיק אותן מעל המים במשך שלוש שנים, אבל מכיוון שאלינור נכנעה לדרישות הכספיות התמידיות של בעלה, בסוף אותן שלוש שנים נגמר הכסף.

כשהכסף נעלם, הלך ארצ'ר פיירפקס בעקבותיו. רומילי הרגישה רגשות אשם על שמחתה כשהוא עזב, אבל הוא היה זה שדרדר את אמה למצבה הנוכחי. בשנה שלאחר מכן הן התאמצו להחזיק מעמד. ארצ'ר פיירפקס הופיע לעתים קרובות, כדי לוודא שלא פספס דבר.

ואז לפתע פתאום, בבוקר סתמי אחד, הרגישה רומילי את עיני אמה נחות עליה והיתה לה הרגשה שמשהו רציני עומד לקרות.

"מה העניין?" זכרה ששאלה, משוכנעת שהיא קולטת רטטים חזקים מאוד.

אלינור פיירפקס הוסיפה להביט בה מספר רגעים נוספים ואחר-כך שאלה בשקט, "תהיתי, רומילי, אם יפריע לך אם אני אתגרש מאביך."

וואו! זה אכן היה משהו רציני! "אני אביא את המכונית ואסיע אותך לעורך-דין, בסדר?" התנדבה.

למרבה הפלא, אחרי החלטה זו דומה שאלינור צברה קצת ביטחון. ארצ'ר פיירפקס לא התלהב מההחלטה, לא שמח לאבד שליטה, אך אלינור נותרה איתנה. עדיין היו לה ימים גרועים, אבל היא כבר לא היתה בשפל המדרגה.

עם זאת, היא לא היתה מסוגלת לחזור לצייר. באותה עת הפך הצורך בהכנסה לעניין בוער. רומילי ידעה שלימודים באוניברסיטה בהחלט לא באים בחשבון. תחת זאת, היא מצאה לעצמה עבודה.

סביר להניח שהיא היתה יכולה למצוא עבודה מעניינת יותר, עבודה רווחית יותר, אך הדבר היה מחייב אותה לעבוד רחוק יותר מהבית. והיתרון המרכזי של עבודה בקרבת הבית היה שבגלל הימים הקשים שהיו לאמה מדי פעם, היא יכלה לחזור הביתה בהפסקת הצהריים.

היה גם יתרון נוסף. ג'פרי דיווידסון – החבר שלה. הוא היה השותף הצעיר החדש במרפאת רופאי-השיניים, מחליפו של השותף הבכיר שצפוי היה לפרוש בקרוב. ג'ף הצטרף למרפאה לפני שלושה חודשים בלבד, והיא יצאה עמו כבר חודשיים, וזה היה זמן רב בשבילה. היא חיבבה אותו והאמינה שהיא אולי אפילו מאוהבת בו קצת. הוא היה רופא שיניים טוב, הפגין התחשבות כלפי המטופלים והעובדים, וגילה הבנה כשרומילי חזרה הביתה מוקדם כי לא רצתה להשאיר את אמה לבד שעות ארוכות מדי. רומילי גילתה שאמה שמחה שהיא "יוצאת עם מישהו".

כך שהיה זה באותו בוקר אפריל שמשי ועליז שרומילי החנתה את הרכב שלה ונכנסה אל הבית הוויקטוריאני הישן והגדול שהוסב למרפאת שיניים.

היא תחבה את תיקה מאחורי דלפק הקבלה וענתה לטלפון הראשון שלה עוד לפני שהספיקה להדליק את המחשב שלה.

השעה אחת-עשרה הגיעה עוד לפני שהיא שמה לב. סינדי וילסון, אחת הסייעות, החליפה אותה לזמן מה שעה שהיא ניגשה להכין לעצמה קפה. באותו רגע הגיע ג'ף דיווידסון לחפש אותה.

"חשבתי שאולי אמצא אותך כאן," אמר, עיניו מתפעלות משער העורב הבוהק שלה, שעכשיו היה אסוף בקפידה לאחור, ומעיניה החומות הגדולות.

"מצטערת שלא יכולתי לצאת אתמול בלילה," התנצלה אחרי שביטלה את יציאתם מבלי להסביר שאמה נראתה מדוכדכת משהו כשהיא חזרה הביתה בהפסקת הצהריים.

"אין בעיה," השיב ברוח טובה. "מה איתך הלילה? אנחנו יכולים לצאת לראות את הסרט החדש הזה."

רומילי נזכרה שאמה היתה הבוקר כה מאוששת עד שאפילו שקלה להשתמש בבלוק הציור שלה וחייכה בלבביות. "אני אשמח," ענתה.

היא לקחה איתה את הקפה בחזרה אל שולחנה והודתה לסינדי על שמילאה את מקומה. אך כשסינדי לא עזבה אלא התנועעה באי-שקט בכיסאה והזיזה דברים על המכתבה, קלטה רומילי שמשהו מטריד אותה. עם זאת, כששמעה במה מדובר, קפא בה משהו.

"את וג'ף דיווידסון ביחד?" פלטה פתאום סינדי.

הסייעת נראתה מתוחה. רומילי ניסתה לעזור. "זה חשוב?" שאלה בשקט.

"יצאתי איתו אתמול בלילה," אמרה סינדי בחיפזון והוסיפה כשבחילה התפשטה ברומילי, "אני... אה... לא הייתי רוצה ל... אה... את יודעת, אם..."

"אל תדאגי," ענתה רומילי, מצליחה איכשהו לשמור על קור רוחה. "יצאתי איתו כמה פעמים. אבל כבר גמרנו."

סינדי זרחה אליה. "לא אכפת לך ששאלתי?"

"בכלל לא," ענתה רומילי ואפילו הצליחה לחייך.

היא המשיכה בעבודתה, אך במקביל תקפו אותה מחשבות על הפכפכותם של גברים. אביה היה דוגמה מצוינת, ועכשיו הגבר שאיתו יצאה מספיק פעמים כדי להתחיל לראות בו חבר שלה סיפק לה דוגמה נוספת.

אך כפי שאמרה לסינדי וילסון, זה כבר נגמר. אם הוא חושב שהיא יוצאת איתו לסרט הלילה, צפויה לו הפתעה! לא נותר לה אלא להודיע לו זאת.

רומילי חזרה הביתה בהפסקת הצהריים, הסתירה מאמה את העובדה שחטפה זעזוע קשה בבוקר ואכלה את הכריכים שאמה הכינה. היא חזרה לעבודה עם תחושה ודאית שגם אם היא וג'ף דיווידסון אולי היו זוג אתמול, הם בהחלט לא זוג היום. ולעולם לא יהיו.

לא היתה לה הזדמנות להבהיר לו זאת עד שהלכה להכין לעצמה תה והוא ניגש אליה. "באיזו שעה הלילה?" פתח ושאל.

אף שהיא פחדה בסתר לבה שמא ירשה קצת מחולשת האופי של אביה, אחרי אי-ההגינות שהוכיח ביחסיו עם אמה ידעה רומילי אינסטינקטיבית שהיא לא מוכנה לנהל מערכת יחסים שמתאפיינת באי-הגינות ובערמומיות דומות.

"יצאת עם סינדי וילסון אתמול בלילה," אמרה גלויות.

ג'ף הופתע, אבל אחרי רגע או שניים התאושש. "לא ידעתי שאני שלך בלעדית," ענה.

רומילי הביטה בו, עיניה החומות גדולות ורציניות. פתאום חייכה. זה היה חיוך מזויף. אולי היא סובלת, אך הוא לעולם לא ידע זאת. "אתה לא שלי," אמרה. ולמקרה שלא הבין את המסר, איחלה לו, "תיהנה מהסרט," לקחה את התה שלה ויצאה מהחדר.

רומילי עדיין היתה נסערת בגלל ג'ף דיווידסון כשנסעה הביתה באותו לילה. היא האשימה את עצמה על שהאמינה שהיא וג'ף דיווידסון זוג, אחרי שאביה סיפק לה דוגמה טובה לגבר דו-פרצופי; או במקרה שלו רב-פרצופי.

היא כעסה על טיפשותה. הנכווה ברותחין נזהר בצוננין, נשבעה. ובהתחשב בבוגדנותו של אביה, ובגילוי שמי שהיה אמור להיות חבר שלה לא שונה ממנו, רומילי ידעה שייקח זמן רב מאוד עד שתשוב לבטוח בגבר.

היא הסתירה את פגיעתה ואת התפכחותה כשהגיעה הביתה וניגשה לחפש את אמה. היא מצאה אותה במטבח.

"ראיתי אותך מגיעה. שמתי מים בקומקום," הכריזה אלינור פיירפקס ונראתה עליזה כמו בבוקר, לכן רומילי הרגישה שאין חשש להעלות את נושא בלוק הציור.

"הצלחת...?" זה כל מה שהספיקה לשאול. כי אמה ניחשה את השאלה והרימה את בלוק הציור שהיה מונח מאחוריה.

"מה דעתך?" שאלה כשהראתה סקיצה קטנה של פינה בגינה.

"אמא, זה נפלא!" התלהבה רומילי, מתכוונת לזה משתי הבחינות. זה היה נפלא שאמה חזרה לגלות שוב עניין בציור, וגם הכישרון שלה כציירת היה באמת נפלא. תשומת לבה לפרטים לא חדלה להדהים את רומילי.

"אוה, אל תגזימי," מחתה אלינור. "אני אולי אנסה לצבוע אותו מאוחר יותר, אבל אני כל-כך חלודה. אני..." היא לא טרחה להשלים את המשפט, אבל חייכה בשמחה כשהודתה, "היה לי ביקור מהעבר אחר-הצהריים." כשרומילי הביטה בה במהירות, חוששת מהנורא מכל, הוסיפה אלינור, "לא, לא של אבא שלך. למרות שאין לי ספק שארצ'ר פיירפקס יופיע שוב ברגע שהוא ירצה משהו. לא, הייתי שקועה במעשי, ופתאום הרגשתי שמישהו מתבונן בי. הרמתי את העיניים וראיתי בגינה של השכנים את לואיס סלבי."

"לואיס סלבי?"

"את לא מכירה אותו. גם אני לא הייתי מזהה אותו – לא ראיתי אותו יותר מארבעים שנה. הוא בן-דוד של שרה דניאלס." שרה דניאלס היתה שכנה שלהן, אבל היא סגרה את הבית חודשים אחדים קודם לכן ועברה להתגורר באוסטרליה. "לואיס והמשפחה שלו נהגו לבקר כאן לעתים קרובות בצעירותו – הוא היה בערך בן שתים-עשרה בפעם האחרונה שראיתי אותו. אני בטח הייתי בת חמש או שש," הסבירה אלינור, "ושמעתי אותם נהנים כל-כך בגינה של השכנים עד שדידיתי לשם כדי להצטרף אליהם. על לואיס הוטל להחזיק לי את היד ולהחזיר אותי הביתה."

"את זוכרת את התקרית?"

"אוה, כן. הוא היה כזה ילד נחמד. כל יום הסתכלתי מהחלון וחיפשתי אותו, אבל לא ראיתי אותו שוב."

"עד היום?"

"עד היום," הסכימה אמה בחיוך. "הוא שמע משרה שאני אמנית – שהייתי אמנית," תיקנה את עצמה. "גם הוא לא זיהה אותי, אבל הוא התקרב אל הגדר החיה כדי להציג את עצמו כשראה אותי."

רומילי צחקה. היא נהנתה לראות את אמה כה תוססת. "חבל שהוא לא ידע שגברת דניאלס עזבה. הוא הגיע מרחוק?"

"הוא מתגורר בלונדון, והוא ידע ששרה עזבה את המדינה. מסתבר שהיא שמרה איתו על קשר, ותנחשי מה?" לרומילי לא היה מושג. "מסתבר ששרה, שרה חולת-הסוסים, פגשה גבר בקוויבק – והיא לא תחזור הביתה."

עיניה של רומילי נפערו בהפתעה. "היא מתחתנת?" שאלה. שרה דניאלס, שהיתה קרובה יותר לגיל שישים מאשר לחמישים, חזרה לבית משפחתה אחרי שהתאלמנה בגיל צעיר.

אלינור הנהנה. "נכון שזה נפלא?" קראה מבלי להיות ערה לעובדה שנישואים, כמו במקרה שלה, היו לעתים קרובות מאוד אסון.

"אה... כן," הסכימה רומילי ונמנעה מלומר שכעת, וקרוב לוודאי גם לפני התייחסותו המזלזלת של ג'ף דיווידסון אל הקשר שהיה בעיניה יותר מסתמי, היא חדלה להסתכל על גברים וחתונה דרך משקפיים ורודים. "אה... אז למה... אה... לואיס סלבי הזה בא לבקר אם הוא ידע שהיא לא תהיה כאן?"

"מסתבר שלואיס שוקל לצאת לפרישה חלקית, ושרה יצרה איתו קשר ונתנה לו רעיון איך לנצל את הפרישה החלקית שלו."

"היא מוכרת את הבית?" ניחשה רומילי.

"לא מיד," תיקנה אמה. "כנראה האהבה בינה לבין האוסטרלי שלה הדדית, והוא חושש שאם היא תחזור הביתה, היא לא תשוב אליו. אז כדי להוכיח את אהבתה, היא אמרה שהיא תישאר."

"לואיס סלבי הזה סיפר לך את כל זה מעבר לגדר החיה?" שאלה רומילי.

"הוא התחיל," ענתה אלינור. "אבל אז קלטתי שהחשמל בבית של שרה בוודאי מנותק. מכיוון שהכרתי אותו בעבר, גם אם זה היה לפני כארבעים וארבע שנה, שאלתי אותו אם הוא רוצה להיכנס לכוס תה."

רומילי הוכתה בתדהמה באמת ובתמים – אולם במקביל היתה מאושרת. אמה לא גילתה שום עניין בקשרים חברתיים כבר למעלה מחמש שנים! עם זאת, מכיוון שהדבר האחרון שהיא רצתה היה שאמה תחזור להסתגר בתוך עצמה, היא הסתירה את השתאותה ושאלה במקום זה, "אז הבית לא עומד למכירה עדיין?"

"לשרה יש כמה רהיטים מיוחדים מאוד. חלק היא רוצה למכור, אחרים היא רוצה שיישלחו אליה. היא מסרה ללואיס רשימה, והוא הגיע לכאן היום כדי לבחון את הרהיטים ולמיין אותם לפני שייצור קשר עם השמאים. עכשיו, מה איתך? את יוצאת הלילה עם ג'ף? את צריכה לאכול ארוחת ערב מוקדמת?"

רומילי שמחה שאמה חושבת על בישול, אחרי שזמן כה רב לא גילתה שום עניין באוכל. "אפשר לאכול מאוחר אם את רוצה," ענתה רומילי ושקלה אם לומר עוד. היא החליטה לקחת את הסיכון, לנוכח מצב רוחה הטוב של אמה. "אני לא אתראה שוב עם ג'ף, חוץ מאשר בעבודה."

"נפרדתם!" קראה אלינור ובחנה את פני בתה בחיפוש אחר סימני פגיעה, הבעתה שלה מוטרדת.

"זה היה הדדי," ענתה רומילי בקלילות. "אני כבר לא... אה... מעוניינת בו," הוסיפה וידעה תוך כדי דיבור שזה נכון.

כששכבה במיטה באותו לילה, היא ידעה שהפכה להיות חשדנית במקצת כלפי גברים, מן הסתם בגלל הרדיפה של אביה אחרי כל אישה בסביבה. היא בהחלט היתה שקולה ביותר בבחירת הגברים שאיתם יצאה – לכן ג'ף דיווידסון היה כה חריג, שכן היא יצאה איתו יותר מפעמים ספורות. אולם אחרי שיצאה איתו תקופה ארוכה מספיק כדי להאמין שהם זוג, הגילוי היום פגע בה קשות – וחיסל כל רגש שאולי האמינה שיש לה כלפיו.

מנקודת המבט שלו, זה היה מצער למדי. כי ברגע שהיא הגיעה לעבודה למחרת בבוקר, הוא הופיע מולה בחניון של המרפאה.

"רומילי." הוא התנפל עליה. "הייתי טיפש. אני מצטער."

היא לטשה בו עיניים. אחר-כך חייכה – את החיוך המזויף שלה. "למה, מה עשית?"

"את סולחת לי?"

"כמובן," אמרה והוסיפה לחייך, מתכוננת להמשיך בדרכה. אך הוא תפס בזרועה ועצר אותה.

"תוכיחי לי. תצאי איתי הלילה. תני לי להראות..."

רומילי הביטה במופגן בידו שנחה על זרועה ומשכה אותה מלפיתתו. "אני חושבת שאתה אולי מבלבל אותי עם מישהי אחרת," הודיעה לו בקרירות והשאירה אותו לעמוד שם.

בימים הבאים התברר לה שהבעיה היתה שגברים היו אדישים וחסרי אכפתיות כלפי הרגשות שלך כשהם חשבו שאת מעוניינת בהם, אבל ברגע שהראית להם שאין לך שום עניין, הם סירבו להניח לך לנפשך. זבש"ם! היא לא היתה חפץ שאפשר להרים ולזרוק לפי הגחמות של ג'ף דיווידסון, או של כל אחד אחר.

הוא המשיך להציע לה לצאת בתכיפות. היא סירבה לו בתכיפות דומה. מוחה היה טרוד בעניינים אחרים לגמרי. אמה הוסיפה להתקדם. התקדמות איטית, נכון, אבל אחרי שנים של התפלשות במקום האפל הפרטי שלה, רומילי שמחה לראות שהיא משקמת את חייה.

"תהיתי," הרהרה אלינור כשישבו ושתו קפה אחרי הארוחה לילה אחד, "אם את מוכנה לדגמן בשבילי."

רומילי התקשתה להאמין למשמע אוזניה, אבל היתה מוכנה ומזומנה לספק לאמה כל עידוד אפשרי. "אין בעיה," ענתה בעליזות.

ברגע שהתגלה הכישרון האמנותי של בתו המחוננת, בנה עבורה סבא מניון סטודיו. וכך יצא שאחרי העבודה שלה במרפאת השיניים, שם ג'ף דיווידסון עדיין לא הפנים את המשמעות של "לא תודה", בילתה רומילי מדי ערב בסטודיו של אמה שעה שאמה שבה והתוודעה אל החיים.

במהלך אחת מאותן שעות בסטודיו נודע לרומילי שלואיס סלבי הופיע והוזמן שוב לכוס תה.

עם חלוף השבועות הסתבר שהוא הגיע לכפר פעם או פעמיים בשבוע, ומתוך אדיבות דפק תמיד על דלת ביתן כדי להודיע לאמה שהוא בסביבה. מתוך אדיבות דומה, אמה תמיד הזמינה אותו לכוס תה.

הוא היה גרוש, גילתה רומילי באחד הערבים. "אני חושבת שהגירושים היו מרים למדי," סיפרה אמה. "אבל בגלל שהוא אדם נחמד כל-כך, הוא אף פעם לא אומר מילה רעה על גרושתו." אמה החליפה נושא ואמרה, "מה דעתך לדגמן מולי בעירום? את לא מוכרחה אם את לא רוצה, אבל הייתי רוצה לנסות..."

"אני שמחה לעזור," ענתה רומילי. אם אמה תמשיך להתקדם בצורה כזאת, ייתכן שבקרוב תיפרד לתמיד מהימים הגרועים שלה.

בערב אחר בסטודיו גילתה רומילי שלואיס סלבי הגיע לביקור נוסף, והוזמן שוב לביתן. אך כשתהתה בפרטיות אם הוא מתעניין באמה, גילתה שהוא עדיין פגוע מגירושיו שלו מכדי לשקול חשיפה חוזרת לפגיעה שכזאת.

"נחמד שהוא יכול לקפוץ לבקר מפעם לפעם," העירה רומילי בקלילות. "אה... מתי הוא יוצא לפנסיה?"

"עדיין לא. רשמית, רק בעוד שלוש שנים. הוא עובד בחברת התקשורת טריטל אינקורפורייטד. אבל מכיוון שהוא מנהל של חברה גדולה כל-כך, הוא לא יכול לעזוב בן רגע." אלינור השתתקה זמן מה כדי להתרכז במעשיה, ואחר-כך המשיכה בדבריה. "למרות שמתוך דבריו של לואיס, יש לו סגן מוכשר מאוד בשם ניילור קארדל, אדם שכנראה במקביל לעבודתו שלו, כבר לוקח עליו חלק מהחובות של לואיס. תחזיקי את הראש רגע בלי לזוז, יופי, אהובה."

 

כעבור מספר ימים היתה רומילי במטבחון של מרפאת השיניים כאשר ג'ף דיווידסון נכנס לחדר וניסה תרגיל חדש. "אם אני מבטיח לשמור לך אמונים בזמן שאנחנו יוצאים, תסכימי להתגמש קצת ולצאת איתי שוב?" שאל. כשהיא רק לטשה בו עיניים, כי הוא עדיין לא הבין את המסר, הוסיף, "פגעתי בך כל-כך, רומילי? כן? עד שכבר אין לך אמון בי?"

המילה אמון, לדעתה, היתה גדולה מאוד – והוא לא היה ראוי לה. היא הביטה בו. הוא היה גבוה, נאה ומוצלח – אולם פתאום נראה חסר כל עומק.

עם זאת, שאלתו האם הפכפכותו פגעה בה עוררה את גאוותה. לא היתה לה שום כוונה לחשוף בפניו כמה פגועה היתה או כמה נבגדת הרגישה. והיא, שתיעבה שקרים, גילתה באותו רגע שלא קשה לה לפלוט שקר.

"המשכתי הלאה, ג'ף," ענתה.

הוא הטה את ראשו הצדה. "איך?"

"שדות זרים," אמרה לו בלי למצמץ.

"את יוצאת עם מישהו אחר?" שאל בתדהמה.

"אתה נראה מופתע."

"לא, לא." הוא התקפל. "את מושכת מאוד... את יודעת את זה. זה... אה... פשוט..."

היא התרגזה לגלות שביהירותו הרבה הוא חשב שהיא ישבה בבית בלילות והתייסרה בגללו. "פישלת, ג'ף," הודיעה לו. "תתגבר על זה."

גאוותה נותרה מאוששת כשנסעה הביתה באותו לילה. אך כאשר נכנסה לבית, גילתה שאמה, שלאחרונה נראתה כה עליזה, נראתה מתוחה ונסוגה בהתקדמותה.

"עבר עלייך יום טוב?" שאלה רומילי בעליצות, מתחילה להשתכנע שאביה התקשר וערער שוב את ביטחונה של אמה.

אך הפעם לא אביה היה האשם, אלא, למרבה הפלא, לואיס סלבי. והוא לא באמת ערער את הביטחון של אמה, אלא רצה שהיא תציץ אל מחוץ לעולם הקטן והמוגן שבנתה לעצמה.

"לואיס... קפץ," ענתה אלינור בחשש כשרומילי הרתיחה את המים בקומקום כדי להכין קנקן קפה.

לואיס סלבי ביקר שם אתמול. פעמיים ביומיים! "הוא כנראה כמעט סיים את העבודה שלו אצל השכנים," העירה רומילי בקלילות.

"הוא הזמין אותי לצאת איתו לארוחת ערב!" פלטה אלינור בפתאומיות.

אוה, אלוהים אדירים! רומילי שמרה על הבעה שאננה, אך ידעה את התשובה עוד לפני ששאלה את השאלה. "את מתכוונת לצאת איתו?"

"לא, ברור שלא!" תשובה חדה, חד-משמעית. והיא ראתה שאמה, כמוה, היתה רחוקה מלחזור לבטוח בגברים.

רומילי מעולם לא פגשה את לואיס סלבי, אבל בשיחותיה עם אמה ליקטה מספיק מידע כדי לדעת שהאיש שהיה מבוגר מאמה בשבע שנים נשמע נחמד ואכפתי מאוד. הוא חייב היה להיות נחמד, אחרת אמה לא היתה מכניסה אותו לביתה.

"מה אמרת לו?" שאלה, כי האמינה שאמה צריכה לדבר על רגשותיה הנסערים הנוכחיים כדי להוציא אותם מהמערכת שלה. היא הביטה באמה וחשבה, כמו תמיד, כמה היא יפהפייה. גם לאמה היה שיער שחור כעורב, אבל הטראומה של חייה עם ארצ'ר פיירפקס הוסיפה קווצת שיער לבן בצד אחד.

אמה נראתה פתאום מודעת לעצמה ומבולבלת. "אני מרגישה קצת מטופשת כרגע, אבל הוא הפתיע אותי כל-כך עד שאמרתי לו שאני לא הולכת לשום מקום בלי בתי."

"לא נכון!" התנשפה רומילי. וכשאמה הנהנה, שאלה, "מה הוא אמר לזה?"

"הוא לא הניד עפעף, אלא הציע ישר לקחת את שתינו לארוחת ערב."

אלוהים אדירים! הוא נשמע נלהב! "אז לאן הולכים?" הקניטה רומילי בקלילות אף שידעה מראש שאמה פסלה את הרעיון הזה.

"אנחנו לא הולכים לשום מקום. אמרתי ללואיס שזה לא בא בחשבון," ענתה אלינור, כצפוי. "אני מרגישה נורא ואיום עכשיו. אפילו לא הכנתי לו תה. אפשר לומר שהוא פשוט... עזב."

לאחר מכן התנהל הכול בשקט בחזית של לואיס סלבי. אמה בילתה רגעים ארוכים בבהייה – אף שהיתה מהורהרת, ולא מכונסת בעצמה כמו בעבר, כשכל עולמה קרס.

עם זאת, כעבור שבוע חזרה רומילי הביתה מהעבודה וגילתה שלואיס קפץ שוב לבקר והפעם זכה בכוס תה. בתמורה השאיר לואיס לאמה שני כרטיסי חינם שלא יכול היה לנצל בעצמו. מפני שהיה מדובר בתערוכת ציורים לכבוד פתיחה של גלריה לאמנות בלונדון ביום שישי בערב, הוא חשב שהאירוע עשוי לעניין אותה.

"נכון שזה מתחשב מצדו?" אמרה אלינור וחזרה להישמע כמו לפני הזמנתו של לואיס לארוחת ערב. "לא נוכל להשתמש בהם, כמובן, אבל זה היה יפה מאוד מצדו לחשוב עלינו."

"למה לא נוכל להשתמש בהם?" שאלה רומילי ושמה לב שאמה נראתה קצת נרגשת כשדיברה על תערוכת הציורים.

"את חושבת שאנחנו יכולות – שכדאי?" שאלה אלינור בהיסוס.

"אין סיבה שלא. יהיה חבל לבזבז את הכרטיסים, אם מר סלבי לא יכול להשתמש בהם. ונוכל לנסוע לשם אחרי שאסיים את העבודה."

אלינור שקעה בהרהורים לרגע או שניים. אך פתאום הסכימה ואמרה, "נאכל בצהריים ארוחה מבושלת, וכך נצטרך רק כריך לפני שניסע."

רומילי נחפזה הביתה ביום שישי ושמה לב שאמה התלבשה בחליפה תכולה שגרמה לה להיראות חגיגית כמו שכבת צבע חדשה. זה שימח אותה – לרוב לבשה אמה מכנסיים וחולצה ארוכה.

"אני לא זוכרת מתי ביקרתי בלונדון בפעם האחרונה," העירה בצאתן לדרך, אחרי שגם רומילי התקלחה במהירות ולבשה חליפה אלגנטית.

למעשה, חלף נצח מאז ביקרה אמה במקום כלשהו, ורומילי יכלה רק לקוות שאלינור לא תילחץ מדי. היא תפקח עליה עין, ואם אמה תיראה לחוצה, היא תיקח אותה משם.

רומילי גילתה שלא היתה לה סיבה לדאוג. "אלינור! אלינור מניון!" בירך אותה מישהו ברגע שנכנסו לגלריה. היא תמיד חתמה על ציוריה בשם נעוריה. ועל אף שהיא לא נגעה במכחול או מכרה שום עבודה שלה כבר שנים, כשכמה טיפוסים אמנותיים אחרים ניגשו אליה בפנים קורנות, ניכר היה ששמה לא נשכח.

מחצית השעה הבאה חלפה במהירות כשהן עצרו להתבונן, עצרו לבחון, לפני שהמשיכו הלאה. רומילי לא זכרה מתי ראתה את אמה כה מלאת חיים.

היו שם אנשים רבים שאלינור לא הכירה, אבל כמה וכמה שכן. אנשים נוספים ניגשו אליהן והביעו בחום את שמחתם על המפגש המפתיע עמה. רומילי עמדה בצד. זה היה העולם של אמה, לפחות פעם. והיא נראתה כה מעודדת עד שרומילי יכלה רק לשמוח על בואן.

אחר-כך נותרו שתיהן לבד. אך כשפנתה אמה להצביע על מעלותיו של ציור ספציפי אחד, ראתה אותה רומילי מעיפה מבט אל מישהו אחר שעשה את דרכו לעברם. הוא היה גבר בעל גובה ממוצע, לבוש בהידור, בעל שיער לבן, ונראה כבן שישים.

"לואיס!" קראה אלינור, רמז לסומק מציף את עורה – ורומילי ידעה באותו רגע שיש ביניהם משהו רציני מכפי שאמה מוכנה להודות.

"אלינור! אני כל-כך שמח שיכולת להגיע!"

"השתמשתי בכרטיסים שלך!" קראה בהתנצלות.

"כשהתברר לי שאוכל להגיע למרות הכול, הצלחתי בקלות להשיג כרטיס נוסף," אמר בחיוך. הוא פנה אל רומילי ואמר, "את בוודאי בתה של אלינור."

רומילי סקרה אותו רגע לפני שהחליטה שמראהו מוצא חן בעיניה. היתה לה הרגשה שהוא לא יפגע באמה במזיד. היא הושיטה לו את ידה. "נעים להכיר אותך, מר סלבי," אמרה, כי הוא לא יכול היה להיות מישהו אחר.

"לואיס, בבקשה," ביקש, והם לחצו ידיים.

שעה שהוא ואמה שוחחו על הציור שלפניהם ודיברו על היצירות שהוצגו במקום, עמדה רומילי רגע בצד ותהתה אם לואיס סלבי באמת לא יכול היה להשתמש בכרטיסים שמסר לאמה. אולי הוא התכוון להיות שם מלכתחילה, וזה היה רק תכסיס כדי לבלות איתה קצת מחוץ לבית אחרי שסירבה לצאת איתו? בכל אופן, הוא לא המשיך בדרכו, אלא נשאר לצדן.

היא עדיין הרהרה בסוגיה כאשר הבחינה בגבר גבוה שכנראה נכנס זה עתה לגלריה, מפני שלא ראתה אותו קודם לכן. מה שמשך במיוחד את תשומת לבה היה שהגבר הגבוה והנאה, שהיה בשנות השלושים לחייו, עמד במקום ורק לטש בה עיניים.

רומילי הטתה מעט את ראשה והביטה דרכו. היא כבר ראתה בעבר גברים גבוהים ונאים – גבוהים, נאים ובוגדניים. היא פנתה בחזרה כדי להקשיב לשיחה של לואיס סלבי ואמה. אך פתאום הצטרף אליהם הגבר הנאה שמקיומו התכוונה להתעלם, מוכיח שלא קל כל-כך להתעלם ממנו.

"ניילור!" קרא לואיס. "חשבתי שאתה עדיין במשרד!"

"יצאתי לחופשה על בסיס התנהגות טובה," ענה ניילור, קולו רגוע ומווסת.

"תן לי להציג אותך," אמר לואיס בנועם. "ניילור הוא הסגן שלי ויתפוס פיקוד אחרי שאפרוש. ניילור, גברת אלינור פיירפקס." ובזמן שלחצו ידיים הוסיף, "וזאת רומילי, בתה של אלינור."

"רומילי," אמר ניילור ולחץ גם את ידה. עם זאת, הוא כנראה לא התרשם ממנה במיוחד, מפני שסב מעליה ושאל מיד את אמה אם היא נהנית מהתערוכה ואם הגיעה מרחוק או שהיא מתגוררת בלונדון.

ושעה שאלינור הסבירה בקצרה היכן הן מתגוררות ושהן עשו את הדרך במכונית, הבינה רומילי שכנראה נוצר בה רושם מוטעה כשחשבה שניילור קארדל קפא כשראה אותה. מפני שהוא לא הביט בה כעת – ולמעשה כמעט לא העיף בה מבט נוסף.

היא נעלבה, ללא סיבה. הרי היא לא רצתה שהמנהל הבא של טריטל אינקורפורייטד יגלה בה עניין. לכן אחרי שווידאה שאמה נראית רגועה ולא לחוצה, התרחקה רומילי צעד או שניים כדי להביט בציור אחר.

מזווית עינה ראתה את אמה ולואיס סלבי מתקדמים הלאה. היא חשבה שניילור קארדל התקדם איתם. אך – טעות – פתאום הוא הופיע לפניה.

רומילי נשאה מבטה ושמה לב שהיו לו שיער בלונדיני כהה קצר ועיניים כחולות מרשימות למדי – עיניים שגם כעת לא גילו בה עניין רב. יתרה מזאת, הן היו בהחלט עוינות. היא הסבה מבטה ממנו וראתה שאמה, אף שלא יצאה מטווח שמיעה, פטפטה בשמחה עם לואיס.

רומילי החזירה מבטה אל ניילור קארדל. היא הרגישה שהיא לא מחבבת אותו. היא הרגישה שהוא לא מחבב אותה. בסדר. היא לא היתה צריכה לחבב אותו – אם הוא מחכה שהיא תאמר משהו, צפויה לו המתנה ארוכה.

אך הוא לא חיכה. הוא אמר לקונית, "את יודעת שלואיס הציע לאמא שלך לצאת איתו?"

רומילי הופתעה כל-כך עד שלא היתה משוכנעת שפיה לא נפער. היא העיפה מבט נוסף אל אמה ולואיס, שלפי הרושם הסתדרו היטב.

"הוא סיפר לך?" שאלה בחדות. לא היה לה ברור מה דעתה בנידון, אבל האינסטינקטים המגוננים שלה התעוררו.

"אנחנו גם חברים וגם עמיתים," ציין ניילור קארדל. "לואיס סלבי הוא אדם טוב," המשיך לקונית. "אני מעריץ אותו מאוד."

דיבורו הלקוני לא מצא חן בעיני רומילי. מי לעזאזל הוא חושב שהוא? "אתה רומז שאני צריכה להצטרף למועדון המעריצים שלו?" שאלה בכפור.

עיניו של ניילור הצטמצמו לנוכח חוצפתה. לרומילי היתה הרגשה שהוא רגיל יותר לנשים שנופלות לרגליו מאשר לכאלו שמתחצפות אליו. עם זאת, הוא כבש את רוגזו והודיע לה, "לואיס הוא אדם אמין. אני יכול להבטיח לך שאם אלינור תיענה להצעתו, לא יאונה לה שום רע."

רומילי רצתה לסיים את השיחה הזאת עוד לפני שהתחילה. הוא הכיר את אמה חמש דקות – היא בילתה את חמש השנים האחרונות בניסיון לעזור לה להתגבר על תקופה איומה מאוד.

"אני אקח את זה לתשומת לבי!" השיבה והחלה להתרחק – החוצפה של האיש!

"תקשיבי לי עד הסוף," התעקש ניילור.

רומילי לא הצליחה למצוא סיבה אחת לעשות זאת. אך כששבה והעיפה מבט באמה, ראתה אותה צוחקת לשמע משהו שלואיס אמר. ובאותו רגע התחוור לה השינוי שהתחולל באמה מאז הזמינה לראשונה את לואיס סלבי לכוס תה. למעשה, מאותו יום ואילך היא עשתה צעדים גדולים לקראת יציאה מהיאוש שאחז בה במשך זמן כה רב והחזירה לעצמה את הביטחון העצמי שלה. כך שאולי, רק אולי, עליה להקשיב לאיש הזה, שללא ספק העריך מאוד את לואיס סלבי.

"נו?" דובבה אותו.

"אני אספר לך משהו," המשיך ניילור קארדל מבלי לחכות שתשנה את דעתה, "כי לואיס בטח לא יספר. הוא עבר גירושים מחרידים לפני כמה שנים. הוא היה ג'נטלמן מכדי להחזיר מלחמה. היא, האקסית, עשתה כל מה שאפשר כדי להרוס אותו. היא כמעט הצליחה."

זה נשמע כה מוכר. הרי גם אביה שלה ניסה לחתור תחת אמה בכל הזדמנות, עשה כל שלאל ידו כדי למוטט אותה.

"היא התעצבנה נורא לגלות שהוא טוב מדי בשבילה," המשיך ניילור. "אבל זה לא אומר שהוא לא סבל מאוד."

לבה של רומילי יצא אל לואיס סלבי. אוי, האיש המסכן. אם... היא כבשה את המחשבה. אסור לה להתרכך. אמה עדיין עומדת בראש מעייניה.

"אז מה?" הטיחה בו, סנטרה מזדקר.

עיניו של ניילור קארדל נצצו כמו פלדה. "אז מתוך המעט שלואיס סיפר לי על אמך," אמר בכבדות, "ואני נשבע לך שהוא לא בגד באמון שלה," הוסיף כשהיא זקפה ראש, "הייתי אומר שגם לאמא שלך וגם ללואיס לא יזיק לקבל הזדמנות."

"הזדמנות למה?" שאלה רומילי בעוינות, מגוננת על אמה כהרגלה.

"הזדמנות ללמוד להכיר אחד את השני, את לא חושבת?"

רומילי לא ידעה מה היא חושבת. היא הביטה באותן עיניים כחולות מהפנטות והרגישה שהיא נכנעת, אף שלא היה לה ברור למה היא נכנעת. הגיע הזמן להתחשל! "מי מינה אותך לקופידון?" קראה עליו תגר לקונית, וגילתה שדיבור כזה לא מוצא חן גם בעיניו.

"תראי, פיירפקס," נזף בה, "מדובר בהצעה לארוחת ערב, לא לביקור אצל הכומר. ואם את יכולה להפסיק להיות אנוכית לשתי דקות, ואחרי כל מה שאמך עושה למענך, לעשות משהו בשבילה לשם שינוי, זה רק ישפר את האופי שלך."

פיה של רומילי אכן נפער. זה היה כל-כך לא הוגן! איך הוא מעז? התחשק לה להרביץ לו. אך היא התרגלה לכבוש את רגשותיה, לכן התגברה על הדחף לסטור לו או להבהיר לו עד כמה הוא טועה. היא בשום פנים ואופן לא תספר לו עד כמה אמה היתה מדוכאת.

לכן היא לטשה בו עיניים. לפתע חייכה, את החיוך המזויף שעד כה הפנתה אל ג'ף דיווידסון, ובלי שום כוונה לפעול בעצתו של ניילור קארדל, שאלה במתיקות, "מה אתה רוצה שאני אעשה?"

לרומילי לא היה מושג אם הוא קנה את ההצגה שלה או לא, אבל ניילור קארדל הקדיש לעניין מחשבה רבה ואחרי מספר דקות הציע, "למה שלא תעודדי את אלינור להסכים לצאת איתו לארוחת ערב? להיענות–"

"היא לא תסכים," רומילי שיסעה אותו. אוי ואבוי, הוא לא רגיל שקוטעים אותו באמצע. הדבר ניכר מהמבט הרוגז שהוא העיף בה.

"לואיס אמר לי שיש סיכוי, אם את תתלווי אליה," אמר בקול צורם.

ישמור אלוהים, ניילור קארדל הזה באמת סולד ממנה, נכון? חבל מאוד! "אמא שלי לעולם לא תסכים לזה," אמרה לו רומילי ישירות. אך פתאום, ללא שום הכנה, הרגישה רומילי שהגיע זמנה לקרוא עליו תגר לשם שינוי. ייתכן שהרצון הזה נבע מהניסיון שלו לתייג אותה כאנוכית וכחסרת אכפתיות. "אמא שלי לא תסכים לזה," חזרה ואמרה. אבל היא הציגה שוב את החיוך המלאכותי שלה, הביטה בו בעיניים גדולות ותמימות והוסיפה, "אבל היא עשויה להסכים אם נצא ברביעייה."

ניילור קארדל לטש בה עיניים כאילו התקשה להאמין למשמע אוזניו. כאילו הקליטה המהירה הרגילה שלו נטשה אותו פתאום.

"רביעייה?" שאל לאט. "אנחנו?" שאל בזעזוע.

פתאום נהנתה רומילי מכל רגע. הכול היה בסדר כשהוא קרא עליה תגר ודחק בה לשכנע את אמה להיענות להצעתו של לואיס, אבל המצב היה שונה לגמרי כשהאתגר הופנה אליו. "נאה דורש, נאה מקיים," אמרה לו. היא נאלצה לפלוט צחקוק שבעבע בתוכה ופרץ החוצה כשהוסיפה, "תהיה אמיץ, קארדל – אתה הנבחר."

הוא הביט בעיניה החומות הגדולות, השפיל מבטו אל פיה המקסים הצוחק ונראה מופתע מאוד – אפילו קצת המום. היא עדיין חייכה, הפעם לא את החיוך המלאכותי, אלא חיוך אמיתי, כי מצב רוחה הטוב חזר אליה כשדחקה אותו לפינה. עם זאת, החיוך לא החזיק מעמד.

כי פתאום הופנה החיוך המלאכותי הקודם שלה בחזרה אליה, והיא פשוט לא האמינה למשמע אוזניה כשניילור קארדל הסכים ואמר, "בסדר גמור." תגובתו מחתה את החיוך מעל פניה. "נצא ברביעייה," הסכים ושלח אליה מבט מתנשא, מבט שהעלים עד מהרה את חיוכה. ולמקרה שהיה לה ספק כלשהו בעניין, הוא הוסיף, "אבל אם אמא שלך תסרב, היציאה מבוטלת."

החוצפה של האיש! היא התבוננה בו בפה פעור. "אל תחמיא לעצמך!" השיבה בלהט. היא לא היתה זקוקה לתזכורת לכך שהוא לא גילה בה כל עניין אישי, ושעל אף שלא היה מעלה בדעתו לצאת איתה, הוא יעשה זאת כדי לעזור לחבר ועמית שעבר משבר. "אתה לא נשוי?" חשבה לשאול. היא כבר חיפשה דרך להשתחרר מהמחויבות.

הבעיה היתה שהוא כנראה ידע בדיוק מה היא חושבת. הדבר ניכר בתשובתו המשיית, "את לא תצאי מזה בקלות כזאת. אני פנוי לגמרי – וככה אני אוהב להיות."

רומילי נאנחה. "יופי לך!" רטנה והתעצבנה כשהוא שלף את כרטיס הביקור שלו והושיט לה אותו.

"תתקשרי אלי," אמר.

היא לא רצתה את הכרטיס המחורבן שלו, אך לקחה אותו ממנו ללא מילה נוספת. היא סבה מעליו בזעם וניגשה לחפש את אמה. "את לא תצאי מזה בקלות כזאת!" אמר ניילור. צליל דבריו לא מצא חן בעיניה. משום מה, המילים נשמעו כמו איום!

עוד על הספר

ההצעה המפתיעה ג'סיקה סטיל

1


ג'סיקה פקחה עיניים אל בוקר שמשי עליז וידעה שצפוי לה יום טוב. טעות! זאת אומרת, אולי לא לגמרי. אמה, ששנתה בדרך כלל נדדה, כבר היתה ערה כשרומילי ירדה במדרגות.

"יש לך תוכניות להיום?" שאלה רומילי בעדינות. אלינור פיירפקס סבלה מדיכאון ומחולשה כבר מספר שנים, אך לאחרונה רבו הימים הטובים מהרעים.

"אם מזג האוויר ימשיך להיות יפה, אולי אני אעבוד קצת בגינה או..." היא היססה "... אולי אקח איתי בלוק ציור החוצה."

מצב רוחה של רומילי נסק. אמה היתה ציירת מקצועית – בעיקר של דיוקנות. היא היתה מחוננת באמת ובתמים אך כבר תקופה ארוכה לא נגעה בעיפרון ציור.

"התחזית טובה," ענתה רומילי בקלילות שעה שהעיפה מבט חטוף בשעון שלה, נעמדה ולקחה את קערת הדגנים שלה אל כיור המטבח. "כדאי שאזוז. אני לא רוצה לאחר."

מרפאת השיניים שבה עבדה לא היתה רחוקה. אך מפני שהיא אהבה לחזור הביתה בהפסקת הצהריים שלה, ומפני שאמה הפסיקה לנהוג, רומילי נסעה לעבודה במכונית של אמה.

הן התגוררו בכפר טרנלי שגבל באוקספורדשיר ובברקשיר. עבודתה כפקידת-קבלה/טלפנית במרפאה של יארדלי, איסט ו... עכשיו גם דיווידסון, היתה פחותה מיכולותיה. זו לא היתה עבודה שהיא היתה בוחרת לעשות, אבל העבודה היתה נוחה.

לפני חמש שנים היא התכוננה לקראת לימודים באוניברסיטה. אך המצב בבית נעשה פתאום קטסטרופלי. היא התקרבה לגיל שמונה-עשרה, מקומה באוניברסיטה היה מובטח, ופתאום נפטר סבא מניון, אבי אמה ואדם שלא היה חולה יום אחד בחייו.

היא היתה עצובה, ואמה מוכת יגון. זה לא נגמר בכך. הן תמיד חיו עם סבא מניון. גם אביה של רומילי, למרות היעדרויותיו התכופות, חי איתם.

אמה העריצה את ארצ'ר פיירפקס והשלימה עם רדיפת השמלות שלו, הבטלנות שלו, בזבזנותו, ותירצה עבורו תירוצים כל אימת שסבא מניון הקדיר לעברו פנים.

רומילי ידעה שלאביה היו נשים אחרות. היא ראתה אותו חולף פעם ברכב עם בלונדינית יפה לצדו. ובהזדמנות אחרת, כשהיה אמור להיות בנורת'המפטון לראיון עבודה, והיא היתה בהסעה של בית-הספר במרחק מה מהבית אחרי שהשתתפה בתחרות הוקי, ראתה אותו מטייל שלוב זרוע עם אישה אחרת, הפעם ברונטית.

למחרת חזר הביתה וסיפר שלא התקבל לעבודה מפני שלאחר ראיון מפורט ומקיף מאוד נקבע שהוא מוכשר מדי לתפקיד. אמה קנתה את הסיפור, ולרומילי פשוט לא היה לב לספר לה שהוא בכלל לא הגיע לראיון.

אך מסתבר שסבא מניון היה חכם יותר מחתנו. אמנם ארצ'ר פיירפקס חשב שעכשיו הוא יהיה הבוס, אבל התחוור לו שחמיו האמיד לא השאיר לו אפילו אגורה. רוב העיזבון שלו עבר לידי בתו, אלינור, והוא השאיר כסף בקרן נאמנות לנכדתו עד שימלאו לה עשרים וחמש. את הבית הגדול והמשתרע הוא הוריש לאלינור לכל ימי חייה, או עד שכבר לא יהיה לה צורך בו. אחר-כך הוא יימסר לבתה.

בביתם תמיד היו מריבות צעקניות, בעיקר כשסבא מניון לא היה בסביבה. אולם לאחר מות הסב, כשלא היה מי שירסן אותו, נתן ארצ'ר פיירפקס למזג החם שלו יד חופשית. התוצאה היתה שאלינור, שהיתה רגישה ביותר עוד קודם לכן, התכנסה יותר ויותר בתוך הקליפה שלה. היא הרימה ידיים וויתרה לגמרי על הציור.

רומילי ניסתה לעזור, אך גילתה שרק החמירה את המצב. כילדה סבלה מהתקפי סהרוריות – אך זה לא קרה כבר זמן רב מאוד. הפעם האחרונה היתה בלילה שקדם ליום נסיעתה לאוניברסיטה. באותו לילה התרחשה עוד מריבה גדולה. אביה הרים קולו והשתיק את צעקות המחאה של אמה. רומילי, שהיתה לחוצה ומודאגת מהמחשבה שתשאיר את אמה עם אביה הרודן, שכבה לישון, ובבוקר גילתה שמתוך שינה היא קמה והוציאה את כל בגדיה מהמזוודה. באותו רגע ידעה את מה שהיתה אמורה לדעת כבר קודם – האוניברסיטה, כרגע, לא באה בחשבון.

שנה אחת חלפה, ואז שנתיים, והמצב בבית פיירפקס לא השתפר. אמה הסתגרה בתוך עצמה ונשענה על רומילי יותר ויותר. האוניברסיטה נראתה רחוקה מתמיד. רומילי שקלה למצוא לעצמה עבודה אך לא ידעה איך תוכל לעזוב את אמה.

כספו של סבא מניון החזיק אותן מעל המים במשך שלוש שנים, אבל מכיוון שאלינור נכנעה לדרישות הכספיות התמידיות של בעלה, בסוף אותן שלוש שנים נגמר הכסף.

כשהכסף נעלם, הלך ארצ'ר פיירפקס בעקבותיו. רומילי הרגישה רגשות אשם על שמחתה כשהוא עזב, אבל הוא היה זה שדרדר את אמה למצבה הנוכחי. בשנה שלאחר מכן הן התאמצו להחזיק מעמד. ארצ'ר פיירפקס הופיע לעתים קרובות, כדי לוודא שלא פספס דבר.

ואז לפתע פתאום, בבוקר סתמי אחד, הרגישה רומילי את עיני אמה נחות עליה והיתה לה הרגשה שמשהו רציני עומד לקרות.

"מה העניין?" זכרה ששאלה, משוכנעת שהיא קולטת רטטים חזקים מאוד.

אלינור פיירפקס הוסיפה להביט בה מספר רגעים נוספים ואחר-כך שאלה בשקט, "תהיתי, רומילי, אם יפריע לך אם אני אתגרש מאביך."

וואו! זה אכן היה משהו רציני! "אני אביא את המכונית ואסיע אותך לעורך-דין, בסדר?" התנדבה.

למרבה הפלא, אחרי החלטה זו דומה שאלינור צברה קצת ביטחון. ארצ'ר פיירפקס לא התלהב מההחלטה, לא שמח לאבד שליטה, אך אלינור נותרה איתנה. עדיין היו לה ימים גרועים, אבל היא כבר לא היתה בשפל המדרגה.

עם זאת, היא לא היתה מסוגלת לחזור לצייר. באותה עת הפך הצורך בהכנסה לעניין בוער. רומילי ידעה שלימודים באוניברסיטה בהחלט לא באים בחשבון. תחת זאת, היא מצאה לעצמה עבודה.

סביר להניח שהיא היתה יכולה למצוא עבודה מעניינת יותר, עבודה רווחית יותר, אך הדבר היה מחייב אותה לעבוד רחוק יותר מהבית. והיתרון המרכזי של עבודה בקרבת הבית היה שבגלל הימים הקשים שהיו לאמה מדי פעם, היא יכלה לחזור הביתה בהפסקת הצהריים.

היה גם יתרון נוסף. ג'פרי דיווידסון – החבר שלה. הוא היה השותף הצעיר החדש במרפאת רופאי-השיניים, מחליפו של השותף הבכיר שצפוי היה לפרוש בקרוב. ג'ף הצטרף למרפאה לפני שלושה חודשים בלבד, והיא יצאה עמו כבר חודשיים, וזה היה זמן רב בשבילה. היא חיבבה אותו והאמינה שהיא אולי אפילו מאוהבת בו קצת. הוא היה רופא שיניים טוב, הפגין התחשבות כלפי המטופלים והעובדים, וגילה הבנה כשרומילי חזרה הביתה מוקדם כי לא רצתה להשאיר את אמה לבד שעות ארוכות מדי. רומילי גילתה שאמה שמחה שהיא "יוצאת עם מישהו".

כך שהיה זה באותו בוקר אפריל שמשי ועליז שרומילי החנתה את הרכב שלה ונכנסה אל הבית הוויקטוריאני הישן והגדול שהוסב למרפאת שיניים.

היא תחבה את תיקה מאחורי דלפק הקבלה וענתה לטלפון הראשון שלה עוד לפני שהספיקה להדליק את המחשב שלה.

השעה אחת-עשרה הגיעה עוד לפני שהיא שמה לב. סינדי וילסון, אחת הסייעות, החליפה אותה לזמן מה שעה שהיא ניגשה להכין לעצמה קפה. באותו רגע הגיע ג'ף דיווידסון לחפש אותה.

"חשבתי שאולי אמצא אותך כאן," אמר, עיניו מתפעלות משער העורב הבוהק שלה, שעכשיו היה אסוף בקפידה לאחור, ומעיניה החומות הגדולות.

"מצטערת שלא יכולתי לצאת אתמול בלילה," התנצלה אחרי שביטלה את יציאתם מבלי להסביר שאמה נראתה מדוכדכת משהו כשהיא חזרה הביתה בהפסקת הצהריים.

"אין בעיה," השיב ברוח טובה. "מה איתך הלילה? אנחנו יכולים לצאת לראות את הסרט החדש הזה."

רומילי נזכרה שאמה היתה הבוקר כה מאוששת עד שאפילו שקלה להשתמש בבלוק הציור שלה וחייכה בלבביות. "אני אשמח," ענתה.

היא לקחה איתה את הקפה בחזרה אל שולחנה והודתה לסינדי על שמילאה את מקומה. אך כשסינדי לא עזבה אלא התנועעה באי-שקט בכיסאה והזיזה דברים על המכתבה, קלטה רומילי שמשהו מטריד אותה. עם זאת, כששמעה במה מדובר, קפא בה משהו.

"את וג'ף דיווידסון ביחד?" פלטה פתאום סינדי.

הסייעת נראתה מתוחה. רומילי ניסתה לעזור. "זה חשוב?" שאלה בשקט.

"יצאתי איתו אתמול בלילה," אמרה סינדי בחיפזון והוסיפה כשבחילה התפשטה ברומילי, "אני... אה... לא הייתי רוצה ל... אה... את יודעת, אם..."

"אל תדאגי," ענתה רומילי, מצליחה איכשהו לשמור על קור רוחה. "יצאתי איתו כמה פעמים. אבל כבר גמרנו."

סינדי זרחה אליה. "לא אכפת לך ששאלתי?"

"בכלל לא," ענתה רומילי ואפילו הצליחה לחייך.

היא המשיכה בעבודתה, אך במקביל תקפו אותה מחשבות על הפכפכותם של גברים. אביה היה דוגמה מצוינת, ועכשיו הגבר שאיתו יצאה מספיק פעמים כדי להתחיל לראות בו חבר שלה סיפק לה דוגמה נוספת.

אך כפי שאמרה לסינדי וילסון, זה כבר נגמר. אם הוא חושב שהיא יוצאת איתו לסרט הלילה, צפויה לו הפתעה! לא נותר לה אלא להודיע לו זאת.

רומילי חזרה הביתה בהפסקת הצהריים, הסתירה מאמה את העובדה שחטפה זעזוע קשה בבוקר ואכלה את הכריכים שאמה הכינה. היא חזרה לעבודה עם תחושה ודאית שגם אם היא וג'ף דיווידסון אולי היו זוג אתמול, הם בהחלט לא זוג היום. ולעולם לא יהיו.

לא היתה לה הזדמנות להבהיר לו זאת עד שהלכה להכין לעצמה תה והוא ניגש אליה. "באיזו שעה הלילה?" פתח ושאל.

אף שהיא פחדה בסתר לבה שמא ירשה קצת מחולשת האופי של אביה, אחרי אי-ההגינות שהוכיח ביחסיו עם אמה ידעה רומילי אינסטינקטיבית שהיא לא מוכנה לנהל מערכת יחסים שמתאפיינת באי-הגינות ובערמומיות דומות.

"יצאת עם סינדי וילסון אתמול בלילה," אמרה גלויות.

ג'ף הופתע, אבל אחרי רגע או שניים התאושש. "לא ידעתי שאני שלך בלעדית," ענה.

רומילי הביטה בו, עיניה החומות גדולות ורציניות. פתאום חייכה. זה היה חיוך מזויף. אולי היא סובלת, אך הוא לעולם לא ידע זאת. "אתה לא שלי," אמרה. ולמקרה שלא הבין את המסר, איחלה לו, "תיהנה מהסרט," לקחה את התה שלה ויצאה מהחדר.

רומילי עדיין היתה נסערת בגלל ג'ף דיווידסון כשנסעה הביתה באותו לילה. היא האשימה את עצמה על שהאמינה שהיא וג'ף דיווידסון זוג, אחרי שאביה סיפק לה דוגמה טובה לגבר דו-פרצופי; או במקרה שלו רב-פרצופי.

היא כעסה על טיפשותה. הנכווה ברותחין נזהר בצוננין, נשבעה. ובהתחשב בבוגדנותו של אביה, ובגילוי שמי שהיה אמור להיות חבר שלה לא שונה ממנו, רומילי ידעה שייקח זמן רב מאוד עד שתשוב לבטוח בגבר.

היא הסתירה את פגיעתה ואת התפכחותה כשהגיעה הביתה וניגשה לחפש את אמה. היא מצאה אותה במטבח.

"ראיתי אותך מגיעה. שמתי מים בקומקום," הכריזה אלינור פיירפקס ונראתה עליזה כמו בבוקר, לכן רומילי הרגישה שאין חשש להעלות את נושא בלוק הציור.

"הצלחת...?" זה כל מה שהספיקה לשאול. כי אמה ניחשה את השאלה והרימה את בלוק הציור שהיה מונח מאחוריה.

"מה דעתך?" שאלה כשהראתה סקיצה קטנה של פינה בגינה.

"אמא, זה נפלא!" התלהבה רומילי, מתכוונת לזה משתי הבחינות. זה היה נפלא שאמה חזרה לגלות שוב עניין בציור, וגם הכישרון שלה כציירת היה באמת נפלא. תשומת לבה לפרטים לא חדלה להדהים את רומילי.

"אוה, אל תגזימי," מחתה אלינור. "אני אולי אנסה לצבוע אותו מאוחר יותר, אבל אני כל-כך חלודה. אני..." היא לא טרחה להשלים את המשפט, אבל חייכה בשמחה כשהודתה, "היה לי ביקור מהעבר אחר-הצהריים." כשרומילי הביטה בה במהירות, חוששת מהנורא מכל, הוסיפה אלינור, "לא, לא של אבא שלך. למרות שאין לי ספק שארצ'ר פיירפקס יופיע שוב ברגע שהוא ירצה משהו. לא, הייתי שקועה במעשי, ופתאום הרגשתי שמישהו מתבונן בי. הרמתי את העיניים וראיתי בגינה של השכנים את לואיס סלבי."

"לואיס סלבי?"

"את לא מכירה אותו. גם אני לא הייתי מזהה אותו – לא ראיתי אותו יותר מארבעים שנה. הוא בן-דוד של שרה דניאלס." שרה דניאלס היתה שכנה שלהן, אבל היא סגרה את הבית חודשים אחדים קודם לכן ועברה להתגורר באוסטרליה. "לואיס והמשפחה שלו נהגו לבקר כאן לעתים קרובות בצעירותו – הוא היה בערך בן שתים-עשרה בפעם האחרונה שראיתי אותו. אני בטח הייתי בת חמש או שש," הסבירה אלינור, "ושמעתי אותם נהנים כל-כך בגינה של השכנים עד שדידיתי לשם כדי להצטרף אליהם. על לואיס הוטל להחזיק לי את היד ולהחזיר אותי הביתה."

"את זוכרת את התקרית?"

"אוה, כן. הוא היה כזה ילד נחמד. כל יום הסתכלתי מהחלון וחיפשתי אותו, אבל לא ראיתי אותו שוב."

"עד היום?"

"עד היום," הסכימה אמה בחיוך. "הוא שמע משרה שאני אמנית – שהייתי אמנית," תיקנה את עצמה. "גם הוא לא זיהה אותי, אבל הוא התקרב אל הגדר החיה כדי להציג את עצמו כשראה אותי."

רומילי צחקה. היא נהנתה לראות את אמה כה תוססת. "חבל שהוא לא ידע שגברת דניאלס עזבה. הוא הגיע מרחוק?"

"הוא מתגורר בלונדון, והוא ידע ששרה עזבה את המדינה. מסתבר שהיא שמרה איתו על קשר, ותנחשי מה?" לרומילי לא היה מושג. "מסתבר ששרה, שרה חולת-הסוסים, פגשה גבר בקוויבק – והיא לא תחזור הביתה."

עיניה של רומילי נפערו בהפתעה. "היא מתחתנת?" שאלה. שרה דניאלס, שהיתה קרובה יותר לגיל שישים מאשר לחמישים, חזרה לבית משפחתה אחרי שהתאלמנה בגיל צעיר.

אלינור הנהנה. "נכון שזה נפלא?" קראה מבלי להיות ערה לעובדה שנישואים, כמו במקרה שלה, היו לעתים קרובות מאוד אסון.

"אה... כן," הסכימה רומילי ונמנעה מלומר שכעת, וקרוב לוודאי גם לפני התייחסותו המזלזלת של ג'ף דיווידסון אל הקשר שהיה בעיניה יותר מסתמי, היא חדלה להסתכל על גברים וחתונה דרך משקפיים ורודים. "אה... אז למה... אה... לואיס סלבי הזה בא לבקר אם הוא ידע שהיא לא תהיה כאן?"

"מסתבר שלואיס שוקל לצאת לפרישה חלקית, ושרה יצרה איתו קשר ונתנה לו רעיון איך לנצל את הפרישה החלקית שלו."

"היא מוכרת את הבית?" ניחשה רומילי.

"לא מיד," תיקנה אמה. "כנראה האהבה בינה לבין האוסטרלי שלה הדדית, והוא חושש שאם היא תחזור הביתה, היא לא תשוב אליו. אז כדי להוכיח את אהבתה, היא אמרה שהיא תישאר."

"לואיס סלבי הזה סיפר לך את כל זה מעבר לגדר החיה?" שאלה רומילי.

"הוא התחיל," ענתה אלינור. "אבל אז קלטתי שהחשמל בבית של שרה בוודאי מנותק. מכיוון שהכרתי אותו בעבר, גם אם זה היה לפני כארבעים וארבע שנה, שאלתי אותו אם הוא רוצה להיכנס לכוס תה."

רומילי הוכתה בתדהמה באמת ובתמים – אולם במקביל היתה מאושרת. אמה לא גילתה שום עניין בקשרים חברתיים כבר למעלה מחמש שנים! עם זאת, מכיוון שהדבר האחרון שהיא רצתה היה שאמה תחזור להסתגר בתוך עצמה, היא הסתירה את השתאותה ושאלה במקום זה, "אז הבית לא עומד למכירה עדיין?"

"לשרה יש כמה רהיטים מיוחדים מאוד. חלק היא רוצה למכור, אחרים היא רוצה שיישלחו אליה. היא מסרה ללואיס רשימה, והוא הגיע לכאן היום כדי לבחון את הרהיטים ולמיין אותם לפני שייצור קשר עם השמאים. עכשיו, מה איתך? את יוצאת הלילה עם ג'ף? את צריכה לאכול ארוחת ערב מוקדמת?"

רומילי שמחה שאמה חושבת על בישול, אחרי שזמן כה רב לא גילתה שום עניין באוכל. "אפשר לאכול מאוחר אם את רוצה," ענתה רומילי ושקלה אם לומר עוד. היא החליטה לקחת את הסיכון, לנוכח מצב רוחה הטוב של אמה. "אני לא אתראה שוב עם ג'ף, חוץ מאשר בעבודה."

"נפרדתם!" קראה אלינור ובחנה את פני בתה בחיפוש אחר סימני פגיעה, הבעתה שלה מוטרדת.

"זה היה הדדי," ענתה רומילי בקלילות. "אני כבר לא... אה... מעוניינת בו," הוסיפה וידעה תוך כדי דיבור שזה נכון.

כששכבה במיטה באותו לילה, היא ידעה שהפכה להיות חשדנית במקצת כלפי גברים, מן הסתם בגלל הרדיפה של אביה אחרי כל אישה בסביבה. היא בהחלט היתה שקולה ביותר בבחירת הגברים שאיתם יצאה – לכן ג'ף דיווידסון היה כה חריג, שכן היא יצאה איתו יותר מפעמים ספורות. אולם אחרי שיצאה איתו תקופה ארוכה מספיק כדי להאמין שהם זוג, הגילוי היום פגע בה קשות – וחיסל כל רגש שאולי האמינה שיש לה כלפיו.

מנקודת המבט שלו, זה היה מצער למדי. כי ברגע שהיא הגיעה לעבודה למחרת בבוקר, הוא הופיע מולה בחניון של המרפאה.

"רומילי." הוא התנפל עליה. "הייתי טיפש. אני מצטער."

היא לטשה בו עיניים. אחר-כך חייכה – את החיוך המזויף שלה. "למה, מה עשית?"

"את סולחת לי?"

"כמובן," אמרה והוסיפה לחייך, מתכוננת להמשיך בדרכה. אך הוא תפס בזרועה ועצר אותה.

"תוכיחי לי. תצאי איתי הלילה. תני לי להראות..."

רומילי הביטה במופגן בידו שנחה על זרועה ומשכה אותה מלפיתתו. "אני חושבת שאתה אולי מבלבל אותי עם מישהי אחרת," הודיעה לו בקרירות והשאירה אותו לעמוד שם.

בימים הבאים התברר לה שהבעיה היתה שגברים היו אדישים וחסרי אכפתיות כלפי הרגשות שלך כשהם חשבו שאת מעוניינת בהם, אבל ברגע שהראית להם שאין לך שום עניין, הם סירבו להניח לך לנפשך. זבש"ם! היא לא היתה חפץ שאפשר להרים ולזרוק לפי הגחמות של ג'ף דיווידסון, או של כל אחד אחר.

הוא המשיך להציע לה לצאת בתכיפות. היא סירבה לו בתכיפות דומה. מוחה היה טרוד בעניינים אחרים לגמרי. אמה הוסיפה להתקדם. התקדמות איטית, נכון, אבל אחרי שנים של התפלשות במקום האפל הפרטי שלה, רומילי שמחה לראות שהיא משקמת את חייה.

"תהיתי," הרהרה אלינור כשישבו ושתו קפה אחרי הארוחה לילה אחד, "אם את מוכנה לדגמן בשבילי."

רומילי התקשתה להאמין למשמע אוזניה, אבל היתה מוכנה ומזומנה לספק לאמה כל עידוד אפשרי. "אין בעיה," ענתה בעליזות.

ברגע שהתגלה הכישרון האמנותי של בתו המחוננת, בנה עבורה סבא מניון סטודיו. וכך יצא שאחרי העבודה שלה במרפאת השיניים, שם ג'ף דיווידסון עדיין לא הפנים את המשמעות של "לא תודה", בילתה רומילי מדי ערב בסטודיו של אמה שעה שאמה שבה והתוודעה אל החיים.

במהלך אחת מאותן שעות בסטודיו נודע לרומילי שלואיס סלבי הופיע והוזמן שוב לכוס תה.

עם חלוף השבועות הסתבר שהוא הגיע לכפר פעם או פעמיים בשבוע, ומתוך אדיבות דפק תמיד על דלת ביתן כדי להודיע לאמה שהוא בסביבה. מתוך אדיבות דומה, אמה תמיד הזמינה אותו לכוס תה.

הוא היה גרוש, גילתה רומילי באחד הערבים. "אני חושבת שהגירושים היו מרים למדי," סיפרה אמה. "אבל בגלל שהוא אדם נחמד כל-כך, הוא אף פעם לא אומר מילה רעה על גרושתו." אמה החליפה נושא ואמרה, "מה דעתך לדגמן מולי בעירום? את לא מוכרחה אם את לא רוצה, אבל הייתי רוצה לנסות..."

"אני שמחה לעזור," ענתה רומילי. אם אמה תמשיך להתקדם בצורה כזאת, ייתכן שבקרוב תיפרד לתמיד מהימים הגרועים שלה.

בערב אחר בסטודיו גילתה רומילי שלואיס סלבי הגיע לביקור נוסף, והוזמן שוב לביתן. אך כשתהתה בפרטיות אם הוא מתעניין באמה, גילתה שהוא עדיין פגוע מגירושיו שלו מכדי לשקול חשיפה חוזרת לפגיעה שכזאת.

"נחמד שהוא יכול לקפוץ לבקר מפעם לפעם," העירה רומילי בקלילות. "אה... מתי הוא יוצא לפנסיה?"

"עדיין לא. רשמית, רק בעוד שלוש שנים. הוא עובד בחברת התקשורת טריטל אינקורפורייטד. אבל מכיוון שהוא מנהל של חברה גדולה כל-כך, הוא לא יכול לעזוב בן רגע." אלינור השתתקה זמן מה כדי להתרכז במעשיה, ואחר-כך המשיכה בדבריה. "למרות שמתוך דבריו של לואיס, יש לו סגן מוכשר מאוד בשם ניילור קארדל, אדם שכנראה במקביל לעבודתו שלו, כבר לוקח עליו חלק מהחובות של לואיס. תחזיקי את הראש רגע בלי לזוז, יופי, אהובה."

 

כעבור מספר ימים היתה רומילי במטבחון של מרפאת השיניים כאשר ג'ף דיווידסון נכנס לחדר וניסה תרגיל חדש. "אם אני מבטיח לשמור לך אמונים בזמן שאנחנו יוצאים, תסכימי להתגמש קצת ולצאת איתי שוב?" שאל. כשהיא רק לטשה בו עיניים, כי הוא עדיין לא הבין את המסר, הוסיף, "פגעתי בך כל-כך, רומילי? כן? עד שכבר אין לך אמון בי?"

המילה אמון, לדעתה, היתה גדולה מאוד – והוא לא היה ראוי לה. היא הביטה בו. הוא היה גבוה, נאה ומוצלח – אולם פתאום נראה חסר כל עומק.

עם זאת, שאלתו האם הפכפכותו פגעה בה עוררה את גאוותה. לא היתה לה שום כוונה לחשוף בפניו כמה פגועה היתה או כמה נבגדת הרגישה. והיא, שתיעבה שקרים, גילתה באותו רגע שלא קשה לה לפלוט שקר.

"המשכתי הלאה, ג'ף," ענתה.

הוא הטה את ראשו הצדה. "איך?"

"שדות זרים," אמרה לו בלי למצמץ.

"את יוצאת עם מישהו אחר?" שאל בתדהמה.

"אתה נראה מופתע."

"לא, לא." הוא התקפל. "את מושכת מאוד... את יודעת את זה. זה... אה... פשוט..."

היא התרגזה לגלות שביהירותו הרבה הוא חשב שהיא ישבה בבית בלילות והתייסרה בגללו. "פישלת, ג'ף," הודיעה לו. "תתגבר על זה."

גאוותה נותרה מאוששת כשנסעה הביתה באותו לילה. אך כאשר נכנסה לבית, גילתה שאמה, שלאחרונה נראתה כה עליזה, נראתה מתוחה ונסוגה בהתקדמותה.

"עבר עלייך יום טוב?" שאלה רומילי בעליצות, מתחילה להשתכנע שאביה התקשר וערער שוב את ביטחונה של אמה.

אך הפעם לא אביה היה האשם, אלא, למרבה הפלא, לואיס סלבי. והוא לא באמת ערער את הביטחון של אמה, אלא רצה שהיא תציץ אל מחוץ לעולם הקטן והמוגן שבנתה לעצמה.

"לואיס... קפץ," ענתה אלינור בחשש כשרומילי הרתיחה את המים בקומקום כדי להכין קנקן קפה.

לואיס סלבי ביקר שם אתמול. פעמיים ביומיים! "הוא כנראה כמעט סיים את העבודה שלו אצל השכנים," העירה רומילי בקלילות.

"הוא הזמין אותי לצאת איתו לארוחת ערב!" פלטה אלינור בפתאומיות.

אוה, אלוהים אדירים! רומילי שמרה על הבעה שאננה, אך ידעה את התשובה עוד לפני ששאלה את השאלה. "את מתכוונת לצאת איתו?"

"לא, ברור שלא!" תשובה חדה, חד-משמעית. והיא ראתה שאמה, כמוה, היתה רחוקה מלחזור לבטוח בגברים.

רומילי מעולם לא פגשה את לואיס סלבי, אבל בשיחותיה עם אמה ליקטה מספיק מידע כדי לדעת שהאיש שהיה מבוגר מאמה בשבע שנים נשמע נחמד ואכפתי מאוד. הוא חייב היה להיות נחמד, אחרת אמה לא היתה מכניסה אותו לביתה.

"מה אמרת לו?" שאלה, כי האמינה שאמה צריכה לדבר על רגשותיה הנסערים הנוכחיים כדי להוציא אותם מהמערכת שלה. היא הביטה באמה וחשבה, כמו תמיד, כמה היא יפהפייה. גם לאמה היה שיער שחור כעורב, אבל הטראומה של חייה עם ארצ'ר פיירפקס הוסיפה קווצת שיער לבן בצד אחד.

אמה נראתה פתאום מודעת לעצמה ומבולבלת. "אני מרגישה קצת מטופשת כרגע, אבל הוא הפתיע אותי כל-כך עד שאמרתי לו שאני לא הולכת לשום מקום בלי בתי."

"לא נכון!" התנשפה רומילי. וכשאמה הנהנה, שאלה, "מה הוא אמר לזה?"

"הוא לא הניד עפעף, אלא הציע ישר לקחת את שתינו לארוחת ערב."

אלוהים אדירים! הוא נשמע נלהב! "אז לאן הולכים?" הקניטה רומילי בקלילות אף שידעה מראש שאמה פסלה את הרעיון הזה.

"אנחנו לא הולכים לשום מקום. אמרתי ללואיס שזה לא בא בחשבון," ענתה אלינור, כצפוי. "אני מרגישה נורא ואיום עכשיו. אפילו לא הכנתי לו תה. אפשר לומר שהוא פשוט... עזב."

לאחר מכן התנהל הכול בשקט בחזית של לואיס סלבי. אמה בילתה רגעים ארוכים בבהייה – אף שהיתה מהורהרת, ולא מכונסת בעצמה כמו בעבר, כשכל עולמה קרס.

עם זאת, כעבור שבוע חזרה רומילי הביתה מהעבודה וגילתה שלואיס קפץ שוב לבקר והפעם זכה בכוס תה. בתמורה השאיר לואיס לאמה שני כרטיסי חינם שלא יכול היה לנצל בעצמו. מפני שהיה מדובר בתערוכת ציורים לכבוד פתיחה של גלריה לאמנות בלונדון ביום שישי בערב, הוא חשב שהאירוע עשוי לעניין אותה.

"נכון שזה מתחשב מצדו?" אמרה אלינור וחזרה להישמע כמו לפני הזמנתו של לואיס לארוחת ערב. "לא נוכל להשתמש בהם, כמובן, אבל זה היה יפה מאוד מצדו לחשוב עלינו."

"למה לא נוכל להשתמש בהם?" שאלה רומילי ושמה לב שאמה נראתה קצת נרגשת כשדיברה על תערוכת הציורים.

"את חושבת שאנחנו יכולות – שכדאי?" שאלה אלינור בהיסוס.

"אין סיבה שלא. יהיה חבל לבזבז את הכרטיסים, אם מר סלבי לא יכול להשתמש בהם. ונוכל לנסוע לשם אחרי שאסיים את העבודה."

אלינור שקעה בהרהורים לרגע או שניים. אך פתאום הסכימה ואמרה, "נאכל בצהריים ארוחה מבושלת, וכך נצטרך רק כריך לפני שניסע."

רומילי נחפזה הביתה ביום שישי ושמה לב שאמה התלבשה בחליפה תכולה שגרמה לה להיראות חגיגית כמו שכבת צבע חדשה. זה שימח אותה – לרוב לבשה אמה מכנסיים וחולצה ארוכה.

"אני לא זוכרת מתי ביקרתי בלונדון בפעם האחרונה," העירה בצאתן לדרך, אחרי שגם רומילי התקלחה במהירות ולבשה חליפה אלגנטית.

למעשה, חלף נצח מאז ביקרה אמה במקום כלשהו, ורומילי יכלה רק לקוות שאלינור לא תילחץ מדי. היא תפקח עליה עין, ואם אמה תיראה לחוצה, היא תיקח אותה משם.

רומילי גילתה שלא היתה לה סיבה לדאוג. "אלינור! אלינור מניון!" בירך אותה מישהו ברגע שנכנסו לגלריה. היא תמיד חתמה על ציוריה בשם נעוריה. ועל אף שהיא לא נגעה במכחול או מכרה שום עבודה שלה כבר שנים, כשכמה טיפוסים אמנותיים אחרים ניגשו אליה בפנים קורנות, ניכר היה ששמה לא נשכח.

מחצית השעה הבאה חלפה במהירות כשהן עצרו להתבונן, עצרו לבחון, לפני שהמשיכו הלאה. רומילי לא זכרה מתי ראתה את אמה כה מלאת חיים.

היו שם אנשים רבים שאלינור לא הכירה, אבל כמה וכמה שכן. אנשים נוספים ניגשו אליהן והביעו בחום את שמחתם על המפגש המפתיע עמה. רומילי עמדה בצד. זה היה העולם של אמה, לפחות פעם. והיא נראתה כה מעודדת עד שרומילי יכלה רק לשמוח על בואן.

אחר-כך נותרו שתיהן לבד. אך כשפנתה אמה להצביע על מעלותיו של ציור ספציפי אחד, ראתה אותה רומילי מעיפה מבט אל מישהו אחר שעשה את דרכו לעברם. הוא היה גבר בעל גובה ממוצע, לבוש בהידור, בעל שיער לבן, ונראה כבן שישים.

"לואיס!" קראה אלינור, רמז לסומק מציף את עורה – ורומילי ידעה באותו רגע שיש ביניהם משהו רציני מכפי שאמה מוכנה להודות.

"אלינור! אני כל-כך שמח שיכולת להגיע!"

"השתמשתי בכרטיסים שלך!" קראה בהתנצלות.

"כשהתברר לי שאוכל להגיע למרות הכול, הצלחתי בקלות להשיג כרטיס נוסף," אמר בחיוך. הוא פנה אל רומילי ואמר, "את בוודאי בתה של אלינור."

רומילי סקרה אותו רגע לפני שהחליטה שמראהו מוצא חן בעיניה. היתה לה הרגשה שהוא לא יפגע באמה במזיד. היא הושיטה לו את ידה. "נעים להכיר אותך, מר סלבי," אמרה, כי הוא לא יכול היה להיות מישהו אחר.

"לואיס, בבקשה," ביקש, והם לחצו ידיים.

שעה שהוא ואמה שוחחו על הציור שלפניהם ודיברו על היצירות שהוצגו במקום, עמדה רומילי רגע בצד ותהתה אם לואיס סלבי באמת לא יכול היה להשתמש בכרטיסים שמסר לאמה. אולי הוא התכוון להיות שם מלכתחילה, וזה היה רק תכסיס כדי לבלות איתה קצת מחוץ לבית אחרי שסירבה לצאת איתו? בכל אופן, הוא לא המשיך בדרכו, אלא נשאר לצדן.

היא עדיין הרהרה בסוגיה כאשר הבחינה בגבר גבוה שכנראה נכנס זה עתה לגלריה, מפני שלא ראתה אותו קודם לכן. מה שמשך במיוחד את תשומת לבה היה שהגבר הגבוה והנאה, שהיה בשנות השלושים לחייו, עמד במקום ורק לטש בה עיניים.

רומילי הטתה מעט את ראשה והביטה דרכו. היא כבר ראתה בעבר גברים גבוהים ונאים – גבוהים, נאים ובוגדניים. היא פנתה בחזרה כדי להקשיב לשיחה של לואיס סלבי ואמה. אך פתאום הצטרף אליהם הגבר הנאה שמקיומו התכוונה להתעלם, מוכיח שלא קל כל-כך להתעלם ממנו.

"ניילור!" קרא לואיס. "חשבתי שאתה עדיין במשרד!"

"יצאתי לחופשה על בסיס התנהגות טובה," ענה ניילור, קולו רגוע ומווסת.

"תן לי להציג אותך," אמר לואיס בנועם. "ניילור הוא הסגן שלי ויתפוס פיקוד אחרי שאפרוש. ניילור, גברת אלינור פיירפקס." ובזמן שלחצו ידיים הוסיף, "וזאת רומילי, בתה של אלינור."

"רומילי," אמר ניילור ולחץ גם את ידה. עם זאת, הוא כנראה לא התרשם ממנה במיוחד, מפני שסב מעליה ושאל מיד את אמה אם היא נהנית מהתערוכה ואם הגיעה מרחוק או שהיא מתגוררת בלונדון.

ושעה שאלינור הסבירה בקצרה היכן הן מתגוררות ושהן עשו את הדרך במכונית, הבינה רומילי שכנראה נוצר בה רושם מוטעה כשחשבה שניילור קארדל קפא כשראה אותה. מפני שהוא לא הביט בה כעת – ולמעשה כמעט לא העיף בה מבט נוסף.

היא נעלבה, ללא סיבה. הרי היא לא רצתה שהמנהל הבא של טריטל אינקורפורייטד יגלה בה עניין. לכן אחרי שווידאה שאמה נראית רגועה ולא לחוצה, התרחקה רומילי צעד או שניים כדי להביט בציור אחר.

מזווית עינה ראתה את אמה ולואיס סלבי מתקדמים הלאה. היא חשבה שניילור קארדל התקדם איתם. אך – טעות – פתאום הוא הופיע לפניה.

רומילי נשאה מבטה ושמה לב שהיו לו שיער בלונדיני כהה קצר ועיניים כחולות מרשימות למדי – עיניים שגם כעת לא גילו בה עניין רב. יתרה מזאת, הן היו בהחלט עוינות. היא הסבה מבטה ממנו וראתה שאמה, אף שלא יצאה מטווח שמיעה, פטפטה בשמחה עם לואיס.

רומילי החזירה מבטה אל ניילור קארדל. היא הרגישה שהיא לא מחבבת אותו. היא הרגישה שהוא לא מחבב אותה. בסדר. היא לא היתה צריכה לחבב אותו – אם הוא מחכה שהיא תאמר משהו, צפויה לו המתנה ארוכה.

אך הוא לא חיכה. הוא אמר לקונית, "את יודעת שלואיס הציע לאמא שלך לצאת איתו?"

רומילי הופתעה כל-כך עד שלא היתה משוכנעת שפיה לא נפער. היא העיפה מבט נוסף אל אמה ולואיס, שלפי הרושם הסתדרו היטב.

"הוא סיפר לך?" שאלה בחדות. לא היה לה ברור מה דעתה בנידון, אבל האינסטינקטים המגוננים שלה התעוררו.

"אנחנו גם חברים וגם עמיתים," ציין ניילור קארדל. "לואיס סלבי הוא אדם טוב," המשיך לקונית. "אני מעריץ אותו מאוד."

דיבורו הלקוני לא מצא חן בעיני רומילי. מי לעזאזל הוא חושב שהוא? "אתה רומז שאני צריכה להצטרף למועדון המעריצים שלו?" שאלה בכפור.

עיניו של ניילור הצטמצמו לנוכח חוצפתה. לרומילי היתה הרגשה שהוא רגיל יותר לנשים שנופלות לרגליו מאשר לכאלו שמתחצפות אליו. עם זאת, הוא כבש את רוגזו והודיע לה, "לואיס הוא אדם אמין. אני יכול להבטיח לך שאם אלינור תיענה להצעתו, לא יאונה לה שום רע."

רומילי רצתה לסיים את השיחה הזאת עוד לפני שהתחילה. הוא הכיר את אמה חמש דקות – היא בילתה את חמש השנים האחרונות בניסיון לעזור לה להתגבר על תקופה איומה מאוד.

"אני אקח את זה לתשומת לבי!" השיבה והחלה להתרחק – החוצפה של האיש!

"תקשיבי לי עד הסוף," התעקש ניילור.

רומילי לא הצליחה למצוא סיבה אחת לעשות זאת. אך כששבה והעיפה מבט באמה, ראתה אותה צוחקת לשמע משהו שלואיס אמר. ובאותו רגע התחוור לה השינוי שהתחולל באמה מאז הזמינה לראשונה את לואיס סלבי לכוס תה. למעשה, מאותו יום ואילך היא עשתה צעדים גדולים לקראת יציאה מהיאוש שאחז בה במשך זמן כה רב והחזירה לעצמה את הביטחון העצמי שלה. כך שאולי, רק אולי, עליה להקשיב לאיש הזה, שללא ספק העריך מאוד את לואיס סלבי.

"נו?" דובבה אותו.

"אני אספר לך משהו," המשיך ניילור קארדל מבלי לחכות שתשנה את דעתה, "כי לואיס בטח לא יספר. הוא עבר גירושים מחרידים לפני כמה שנים. הוא היה ג'נטלמן מכדי להחזיר מלחמה. היא, האקסית, עשתה כל מה שאפשר כדי להרוס אותו. היא כמעט הצליחה."

זה נשמע כה מוכר. הרי גם אביה שלה ניסה לחתור תחת אמה בכל הזדמנות, עשה כל שלאל ידו כדי למוטט אותה.

"היא התעצבנה נורא לגלות שהוא טוב מדי בשבילה," המשיך ניילור. "אבל זה לא אומר שהוא לא סבל מאוד."

לבה של רומילי יצא אל לואיס סלבי. אוי, האיש המסכן. אם... היא כבשה את המחשבה. אסור לה להתרכך. אמה עדיין עומדת בראש מעייניה.

"אז מה?" הטיחה בו, סנטרה מזדקר.

עיניו של ניילור קארדל נצצו כמו פלדה. "אז מתוך המעט שלואיס סיפר לי על אמך," אמר בכבדות, "ואני נשבע לך שהוא לא בגד באמון שלה," הוסיף כשהיא זקפה ראש, "הייתי אומר שגם לאמא שלך וגם ללואיס לא יזיק לקבל הזדמנות."

"הזדמנות למה?" שאלה רומילי בעוינות, מגוננת על אמה כהרגלה.

"הזדמנות ללמוד להכיר אחד את השני, את לא חושבת?"

רומילי לא ידעה מה היא חושבת. היא הביטה באותן עיניים כחולות מהפנטות והרגישה שהיא נכנעת, אף שלא היה לה ברור למה היא נכנעת. הגיע הזמן להתחשל! "מי מינה אותך לקופידון?" קראה עליו תגר לקונית, וגילתה שדיבור כזה לא מוצא חן גם בעיניו.

"תראי, פיירפקס," נזף בה, "מדובר בהצעה לארוחת ערב, לא לביקור אצל הכומר. ואם את יכולה להפסיק להיות אנוכית לשתי דקות, ואחרי כל מה שאמך עושה למענך, לעשות משהו בשבילה לשם שינוי, זה רק ישפר את האופי שלך."

פיה של רומילי אכן נפער. זה היה כל-כך לא הוגן! איך הוא מעז? התחשק לה להרביץ לו. אך היא התרגלה לכבוש את רגשותיה, לכן התגברה על הדחף לסטור לו או להבהיר לו עד כמה הוא טועה. היא בשום פנים ואופן לא תספר לו עד כמה אמה היתה מדוכאת.

לכן היא לטשה בו עיניים. לפתע חייכה, את החיוך המזויף שעד כה הפנתה אל ג'ף דיווידסון, ובלי שום כוונה לפעול בעצתו של ניילור קארדל, שאלה במתיקות, "מה אתה רוצה שאני אעשה?"

לרומילי לא היה מושג אם הוא קנה את ההצגה שלה או לא, אבל ניילור קארדל הקדיש לעניין מחשבה רבה ואחרי מספר דקות הציע, "למה שלא תעודדי את אלינור להסכים לצאת איתו לארוחת ערב? להיענות–"

"היא לא תסכים," רומילי שיסעה אותו. אוי ואבוי, הוא לא רגיל שקוטעים אותו באמצע. הדבר ניכר מהמבט הרוגז שהוא העיף בה.

"לואיס אמר לי שיש סיכוי, אם את תתלווי אליה," אמר בקול צורם.

ישמור אלוהים, ניילור קארדל הזה באמת סולד ממנה, נכון? חבל מאוד! "אמא שלי לעולם לא תסכים לזה," אמרה לו רומילי ישירות. אך פתאום, ללא שום הכנה, הרגישה רומילי שהגיע זמנה לקרוא עליו תגר לשם שינוי. ייתכן שהרצון הזה נבע מהניסיון שלו לתייג אותה כאנוכית וכחסרת אכפתיות. "אמא שלי לא תסכים לזה," חזרה ואמרה. אבל היא הציגה שוב את החיוך המלאכותי שלה, הביטה בו בעיניים גדולות ותמימות והוסיפה, "אבל היא עשויה להסכים אם נצא ברביעייה."

ניילור קארדל לטש בה עיניים כאילו התקשה להאמין למשמע אוזניו. כאילו הקליטה המהירה הרגילה שלו נטשה אותו פתאום.

"רביעייה?" שאל לאט. "אנחנו?" שאל בזעזוע.

פתאום נהנתה רומילי מכל רגע. הכול היה בסדר כשהוא קרא עליה תגר ודחק בה לשכנע את אמה להיענות להצעתו של לואיס, אבל המצב היה שונה לגמרי כשהאתגר הופנה אליו. "נאה דורש, נאה מקיים," אמרה לו. היא נאלצה לפלוט צחקוק שבעבע בתוכה ופרץ החוצה כשהוסיפה, "תהיה אמיץ, קארדל – אתה הנבחר."

הוא הביט בעיניה החומות הגדולות, השפיל מבטו אל פיה המקסים הצוחק ונראה מופתע מאוד – אפילו קצת המום. היא עדיין חייכה, הפעם לא את החיוך המלאכותי, אלא חיוך אמיתי, כי מצב רוחה הטוב חזר אליה כשדחקה אותו לפינה. עם זאת, החיוך לא החזיק מעמד.

כי פתאום הופנה החיוך המלאכותי הקודם שלה בחזרה אליה, והיא פשוט לא האמינה למשמע אוזניה כשניילור קארדל הסכים ואמר, "בסדר גמור." תגובתו מחתה את החיוך מעל פניה. "נצא ברביעייה," הסכים ושלח אליה מבט מתנשא, מבט שהעלים עד מהרה את חיוכה. ולמקרה שהיה לה ספק כלשהו בעניין, הוא הוסיף, "אבל אם אמא שלך תסרב, היציאה מבוטלת."

החוצפה של האיש! היא התבוננה בו בפה פעור. "אל תחמיא לעצמך!" השיבה בלהט. היא לא היתה זקוקה לתזכורת לכך שהוא לא גילה בה כל עניין אישי, ושעל אף שלא היה מעלה בדעתו לצאת איתה, הוא יעשה זאת כדי לעזור לחבר ועמית שעבר משבר. "אתה לא נשוי?" חשבה לשאול. היא כבר חיפשה דרך להשתחרר מהמחויבות.

הבעיה היתה שהוא כנראה ידע בדיוק מה היא חושבת. הדבר ניכר בתשובתו המשיית, "את לא תצאי מזה בקלות כזאת. אני פנוי לגמרי – וככה אני אוהב להיות."

רומילי נאנחה. "יופי לך!" רטנה והתעצבנה כשהוא שלף את כרטיס הביקור שלו והושיט לה אותו.

"תתקשרי אלי," אמר.

היא לא רצתה את הכרטיס המחורבן שלו, אך לקחה אותו ממנו ללא מילה נוספת. היא סבה מעליו בזעם וניגשה לחפש את אמה. "את לא תצאי מזה בקלות כזאת!" אמר ניילור. צליל דבריו לא מצא חן בעיניה. משום מה, המילים נשמעו כמו איום!