יינות משכרים

1

איזבל מוריסון הלכה לאיבוד. היא הסתובבה ברכב על כבישי עפר במשך שעות וחיפשה את יקב מונטה ורדה. לא היו שום תמרורים באזור הכפרי הזה. הפיאט השכורה הקטנה לא היתה מצוידת בג'י-פי-אס או במזגן והיא הזיעה בחום של ספטמבר. היא ידעה שיהיה חם בסיציליה, אבל לא חם עד כדי כך.

לא פלא שלא היה ממי לבקש הכוונה. רק כלבים שוטים ואנגלים הסתובבו בשמש של צהרי היום. ואמריקנית אחת שחיפשה את מנת חלקה בחלום האמריקני, רחוק מאוד מהבית. כל מה שרצתה, כל מה שרצתה אי פעם, היה בית משלה.

הבית שהיא חיפשה, אם תמצא אותו אי פעם, יהיה מקום שבו תפתח דף חדש. מקום שבו תוכל להכות סוף-סוף שורש. מקום שבו איש לא ידע אילו טעויות עשתה בעבר. מקום שבו תתפרנס מגידול ענבים בכרם שירשה מדוד שמעולם לא הכירה.

כיתומה, היא הושארה על מפתנו של בית-היתומים עם סלסלה, שמיכה ופתק שמבקש מהנזירות הטובות לטפל בה, זה הכול. והן עשו זאת, כמיטב יכולתן. היא לא ידעה שיש לה דוד. ובוודאי לא מה מעשיו בסיציליה ולמה הוא הוריש לה יקב. הדבר החשוב היחיד היה שלמישהו היה אכפת ממנה מספיק כדי להשאיר לה ירושה – ואיזו ירושה! בית משלה. ולא רק זה, אלא גם כרמים.

היא הכינה את עצמה ככל האפשר לפני שעזבה את הבית: קראה תריסר ספרי הדרכה, לקחה שיעורים באיטלקית וקורס קצר בגידול גפנים. היא האמינה בהכנה מוקדמת ובעצמאות. בגלל תמימות ואמון יתר לבה נשבר. לעולם לא שוב.

עכשיו אם רק תמצא את הווילה הישנה – האזיינדה – ואת הכרמים של מונטה ורדה, שככל הנראה היו מוזנחים, היא תיגש לעניינים. העניינים של התמקמות, גידול ענבים וייצור יין הקינוח המצוין, אמרדו, שבו נודע פעם המקום.

לפי המפה שקיבלה מעורך-הדין, סניור דלפינו, המקום אמור להיות ממש... שם.

"אני יכול לבקש ממישהו להסיע אותך לשם בשבוע הבא," אמר.

"תודה, אבל אני לא יכולה לחכות לשבוע הבא," ענתה. השבוע הבא? היא חיכתה כל חייה למקום משלה, ועכשיו לא יכלה לחכות יום נוסף. היא תהתה אם הוא מתחמק. הוא ניסה לשכנע אותה למכור את המקום עוד לפני שאפילו ראתה אותו.

"אני חייב להזהיר אותך," אמר, "המקום קצת מוזנח. אם את רוצה לשמוע בעצתי..." הוא כחכח בגרונו, "את צריכה למכור אותו למשפחה מקומית שמוכנה להציע לך הצעה נדיבה. אני יכול לטפל עבורך בפרטים." מדבריו נשמע כאילו זה יהיה טירוף מצדה לדחות את ההצעה.

"תגיד בבקשה למשפחה שאני מעריכה את העניין שלהם, אבל המקום לא עומד למכירה." יהיה הסכום שיציעו אשר יהיה, היא לא תמכור, והיא תמצא אותו בכוחות עצמה, תודה רבה.

בצדו האחד של הכביש זרם נחל שלאורכו ניצבו אקליפטוסים, ומהצד השני התפרשו שדות חיטה זהובים לצד גפנים עמוסות פירות. באוויר עמד ריח מבושם כבד של עצים ושל חיטה המתייבשת בשמש. אך היא לא הצליחה לקבוע איך להגיע למחוז חפצה.

כן, היה חם והאוויר היה יבש. כן, היא הלכה לאיבוד. אבל היא היתה גם לחוצה ומפוחדת מהמחשבה שעליה להפוך ענבים ליין שיהיה טוב מספיק כדי להימכר בשוק היוקרתי. כל דבר בעתו, אמרה לעצמה. אולי יהיה שם משגיח זקן טוב לב שייקח אותה תחת חסותו וילמד אותה איך עושים זאת. הוא יגיד, הדוד שלך אמר שהוא רוצה להוריש לך את המקום. שאת תמשיכי במסורת המשפחתית... תני לי לעזור לך להתחיל.

היא חייכה לעצמה כשדמיינה את הסצינה. בעבר, אחת הדרכים שלה להתמודד עם דחייה היתה לשקוע בעולם דמיוני, למורת רוחם של מוריה וההורים האומנים שלה שהאשימו אותה בחולמנות. זו היתה דרכה לברוח מהמציאות הקשה.

כבוגרת בית-הספר לחסרי המזל, היא למדה בשלב מוקדם בחיים לדאוג לנתיב מילוט כשבעיות החיים היו קשות מנשוא. מנגנון התמודדות נוסף ששירת אותה היה להפגין ביטחון עצמי, במיוחד כשהרגישה הפוך.

בדיוק כשחשבה שיהיה עליה לחזור על עקבותיה, לנסוע לעיירה וילרמוסה ולקבל הנחיות נוספות, הבחינה באיש שבצר ענבים. בדיוק אדם כזה היא תצטרך להעסיק בשדות שלה. גם אם יש בשטח יועץ חביב, היא תזדקק לפועלים. האיש שראתה היה חזק, גבוה ושרירי, וללא ספק רגיל לעבודה קשה. בתור מקומי, הוא בוודאי יידע איפה נמצא היקב שלה.

היא היתה כה נרגשת עד שלחצה בחוזקה על הבלמים ועצרה בבת-אחת.

הוא נשא מבטו. היא תפסה את המפה, יצאה מהרכב ופסעה לעבר השדה שבו הוא עמד והביט בה כאילו מעולם לא ראה כאן אישה זרה. עובדה זו הקלה עליה ללטוש בו עיניים. היא הביטה באפו הבולט שנראה כאילו נשבר מספר פעמים. היא הביטה בעיניו, שהיו כחולות להפליא בפנים שזופות.

אחר-כך נדד מבטה מטה. הוא לא לבש חולצה, ומכנסי הג'ינס שלו היו תלויים נמוך על ירכיו. הגיוני מאוד במזג אוויר שכזה. וגם סקסי מאוד. היא בלעה את רוקה במאמץ וניסתה לקרוע את עיניה מחזהו הרחב שהיה מכוסה בתפזורת של שיער כהה, אך לא הצליחה. זיעה כיסתה את מצחה. היא לא הצליחה לנשום עמוק. אולי זה היה השטח שלה. אולי הוא עובד אצלה, ובעזרתו היא תייצר יין כבר בסתיו הזה. לא, לא ייתכן שהמזל יאיר לה פנים עד כדי כך.

"שלום," קראה כשהצליחה לבסוף להסדיר את נשימתה. "צ'או, סניור. פר פאבורה, דובה אה לה וילה מונטה ורדה." משפט שלם. אולי הדקדוק לא היה מושלם, אולי המבטא שלה הסגיר שהיא תיירת, אבל היא היתה גאה בעצמה על המאמץ. כשניסתה לדבר אתמול עם עורך-הדין באיטלקית, הוא עבר לאנגלית.

עם הטיפוס המחוספס הזה לא היה סיכוי. היא תהתה אם כל הפועלים היו חתיכים כאלה. זה לא היה חשוב. אחת מהסיבות שהיא קפצה על ההזדמנות לעבור לסיציליה היתה כדי לפתוח דף חדש ולהימנע ממערכות יחסים, יהיו הגברים מושכים ככל שיהיו. בסביבה חדשה, עם חומת לבנים סביב לבה ומערכת אזעקה, היא היתה מוכנה להתמודד עם אתגר חדש. היא היתה מוכנה לעשות טעויות לאורך הדרך, כל עוד לא מדובר באותן טעויות שעשתה בעבר.

האיש הקדיר פנים ונעץ בה מבט בוחן כה ממושך עד שהדופק שלה האיץ ולבה דהר. ממה שראתה בנמל התעופה, הנשים האיטלקיות היו כה שיקיות, כה אופנתיות, עד שהיא בוודאי נראתה לו מוזנחת בחולצתה המקומטת ובחצאית הכבס-ולבש הפשוטה ששלפה מהמזוודה. אם הוא הבחין בכך בכלל.

מבטו עבר אל המכונית השכורה שלה שמעבר לכביש. היא היתה קרובה אליו מספיק, כשרק גדר עץ ישנה מפרידה ביניהם, כדי לראות מבט עוין מופיע באותן עיניים כחולות מדהימות. היא חשבה שהאנשים כאן יהיו ידידותיים. אולי היא טעתה.

הוא לא אמר מילה. האם לא הבין את האיטלקית שלה? או שלמקום היה שם אחר? "לה אזיינדה אגריקולה ספנדורה?" אמרה בתקווה.

"את בטח האמריקנית שהגיעה אתמול," אמר באנגלית כמעט מושלמת. קולו העמוק, שנשא מבטא מפתה במקצת, העביר רטטים בגבה. פועל פשוט הוא לא היה.

היא שחררה נשימה שלא ידעה שעצרה. "איך ניחשת?" שאלה בקלילות. "אני מניחה שהאיטלקית שלי זקוקה לעוד תרגול."

הוא משך בכתפיו כאילו לא היה לו אכפת אם היא חיזרית מיקום אחר או אם היא מדברת איטלקית בדקדוק מושלם. "איך אפשר לעזור לך, מיס?" המילים היו מנומסות, אבל טון קולו היה קריר ועוקצני משהו.

לא משנה. היא לא חייבת להתיידד עם כל מי שהיא פוגשת. יכול להיות שהוא היה פועל שחור מקופח-שכר, למרות השליטה שלו באנגלית, והוא קרוב לוודאי היה עייף וצמא. ייתכן שהיא עדיין תוכל לשכור אותו, גם אם הוא רגזן וממורמר. היא תוכל להיעזר במישהו שמדבר אנגלית ועובד קשה.

"קוראים לי איזבל מוריסון, ואני מחפשת את היקב שלי, אזיינדה ספנדורה." היא לא יכלה לשלוט בנימת הגאווה שהתגנבה לקולה. המילים היקב שלי נשמעו כה מלבבות.

"אני אתן לך טרמפ. בחיים לא תמצאי אותו לבד," אמר. הוא שלח יד אל חולצה שהיתה תלויה על ענף עץ ולבש אותה לפני שהיא הספיקה למחות. כמה פעמים החדירו לה לראש לא לקחת טרמפ עם זרים? האיש היה מסוג הזרים שהדליקו בראשה אורות מעקף מהבהבים. רהוט מדי בדיבורו, בטוח מדי, להוט מדי לקחת אותה לאלוהים יודע איפה.

"באמת, זה בסדר, אני אוכל למצוא אותו. יש לי מפה," אמרה, מתעבת את החשש המרומז שבקולה.

"את פוחדת ממני?" שאל כשהתנשא מעליה עם כל המטר שמונים ומשהו שלו וכתפיו הרחבות, חולצתו מכופתרת למחצה, עיניו הכחולות קוראות עליה תגר להודות בפחדיה או לזנוח אותם.

"לא," אמרה בפזיזות מה. באותה שעה מלמל בה קול, טוב, אולי רק קצת.

"אני דריו מונטסורי ואני גר בסביבה. למעשה, אלו הגפנים שלי." הוא נופף בידו לעבר הכרמים שמאחוריו. "אני מכיר את כל האנשים בטווח של קילומטרים, וכולם מכירים אותי. בואי. אולי תפגשי חלק מהשכנים."

"עכשיו?"

"למה לא? נוסון טמפו גראדישה אי פרזנטה, כמו שאנחנו אומרים באיטלקית. חכי כאן. אני אביא את המכונית שלי ואאסוף אותך."

זו היתה פקודה שאין למחות עליה. חוץ מזה, היא באמת רצתה לפגוש את השכנים החדשים שלה. זו תהיה שטות לוותר על הזדמנות כזאת. אחרי-ככלות-הכול, היא רצתה להשתלב בחיי הכפר המקומיים. איזו דרך טובה יותר יש לעשות זאת מאשר להסתובב עם יליד המקום? לכן היא חיכתה במקומה עד שהוא הגיע עם מכונית בצבעי אדום ושחור בעלת גג מתקפל ומושבים מרופדים עור. אף פועל רגיל לא יכול היה להשיג מכונית כזאת. מי הוא היה? למה הוא עשה מאמצים לעזור לה?

"אם אתה מתכוון לחטוף אותי," אמרה בתעוזת מה, "אל תטרח, כי אין לי שום קרובים עשירים שמהם תוכל לדרוש כופר."

הוא לכסן לעברה מבט. ארשת פניו אמרה לה שהיא פלטה זה עתה את השטות הכי מגוחכת שהוא שמע מימיו. "אני חי כאן כל החיים שלי, ואני לא מאמין שבוצעה כאן חטיפה במאת השנים האחרונות. תירגעי, את בסיציליה עכשיו. באשר לאזיינדה, אני מזהיר אותך, כשתראי אותה ואת מצבה, אני בטוח שתסכימי למכור אותה."

"מצחיק," אמרה בהרהור, "אתה האדם השני ששמעתי שרוצה לקנות אותה ממני. רק אתמול..."

"גם זה הייתי אני," אמר כשפנה אל כביש עפר מלא גבשושיות. "עורך-הדין שלך ייצג את המשפחה שלי."

"המשפחה שמחזיקה ברוב האדמה באזור? המשפחה שמייצרת יינות מרסלה זוכי-פרסים ושמייצאת יינות קברנה לכל העולם?"

הוא הנהן.

"אז אתה כבר יודע שאין לי כוונה למכור אותה."

"עוד לא ראית אותה," אמר בפסקנות.

"ראיתי תמונות שלה באינטרנט. היא נראית מקסימה."

"הא," אמר והניד ראשו לנוכח בורותה.

אם כך, גם הוא ניסה לרפות את ידיה. בתצלום נראה הבית קטן, והוא ניצב על שטח טרשי ברמה שגובהה ארבעת אלפים ומאתיים מטר. אך הוא נראה נעים והיה ממוקם בחורשה ציורית של עצי זית וגפנים.

"התמונה צולמה לפני כמה וכמה שנים, כשהמקום היה בבעלות המשפחה שלנו. אנטוניו הזניח את המקום."

איזבל כעסה לשמע הביקורת על דודה, אף שאולי זו היתה מוצדקת. כבת-משפחה, אין ספק שהיתה לה זכות למתוח עליו ביקורת משום שאפשר למקום להידרדר, אך לאיש הזה לא. לפחות לא באוזניה. "אולי היתה לו סיבה," הציעה.

דריו נתן בה מבט קשוח כדי להבהיר לה חד-משמעית שלא היתה שום סיבה.

"הכרת אותו היטב?" שאלה.

"הוא נהג להתבודד. אבל זו עיירה קטנה. כולם מכירים את כולם."

"אני מבינה," אמרה. אבל היא לא הבינה. מה היו מעשיו של דודה באיטליה?

"הוא השאיר את המקום במצב של עזובה," אמר דריו.

"אני אנקה אותו," התעקשה. "אני לא מפחדת מעבודה קשה. אני יודעת לצבוע ולבצע תיקונים. כבר עשיתי את זה בעבר." היא אפילו עשתה זאת בדירתה השכורה בסן-פרנסיסקו כשבעל הבית שלה סירב לבצע את חלקו. כאן היה לה תמריץ, כי היה מדובר בשיפוץ הנכס שלה עצמה.

הוא זקף גבותיו ומן הסתם הופתע מנחישותה. הוא עוד לא ראה כלום. במשך שנים ביקרו אותה על עקשנותה אחרי שעזבה את בית-היתומים.

"איזבל היא נערה עקשנית מאוד," הסכימו העובדים הסוציאליים. היא הועברה מבית לבית, ממשפחה אומנת למשפחה אומנת. לא פלא שאיש לא רצה אותה, עם שערה האדמוני הבוהק ואופייה העיקש. לא פלא שהיא נדחקה הצדה למען ילדים צעירים יותר, מתוקים יותר וצייתניים יותר. איש לא רצה לאמץ ילדה שבדוחות שלה נכתב "בלתי גמישה" או "נוקשה".

ההתעלמות פגעה בה. היא עמדה שם, גבוהה ומגושמת, והתמודדה עם מבטים בוחנים ועם דחייה פעם אחר פעם. אבל היא התגברה על זה. גם כאשר הוכרזה רשמית כבלתי ניתנת לאימוץ מפאת גילה, הדבר רק הגביר את להיטותה להתבגר ולפרוש כנפיים. זו היתה ההזדמנות שלה. היא תוכיח לכולם.

"את יודעת משהו על גידול ענבים?" שאל.

"קצת, אבל אני יודעת שאני צריכה ללמוד עוד," הודתה.

"את יודעת איך להפעיל משאבה, להשקות שדות, להילחם בכפור? את יודעת כמה קשה לעבד אדמה וולקנית, את מוכנה לחכות שנים כדי לבצור את הענבים שלך?" דרש לדעת. הוא כמעט נהנה מהחקירה הזאת, הבינה. הדבר ניכר מהמבטים שלו בה, מהרמת קולו כדי לוודא שהיא קלטה כל מילה.

הדבר שהרגיז אותה באמת היה שהוא הניח שזה גדול עליה ושאין טעם שאפילו תנסה לגזול ממנו את השדה שלו.

"או שאת מאוהבת ברעיון של גידול ענבים," המשיך, "ושל ביקבוק יין משלך?"

היא קיפצה במושבה כשהם עברו מעל בור בכביש. "שנים?" אמרה. "אני לא יכולה לחכות שנים. אני צריכה לייצר יין ולהתפרנס מזה. זה בוודאי אפשרי. אני אשכור עזרה. אם כל-כך קשה לייצר יין מהאדמה, למה אתה רוצה לקנות אותה?"

"זה קשה, אפילו לנו. אבל לנו יש ניסיון. מבחינה היסטורית, זו האדמה שלנו. היא היתה שלנו במשך דורות רבים. במשך מאות שנים נשלח רוב היין הסיציליאני באוניות למקומות אחרים ונמהל ביינות אחרים. אבל עכשיו אנחנו זוכים לתשומת הלב הראויה של השווקים בעולם. עשרים ושישה דורות של בני מונטסורי גידלו שם ענבים עד שנאלצנו לפני כמה שנים למכור את האדמה לדוד שלך."

"נאלצתם?"

"זה סיפור ארוך, והוא לא קשור אלייך. היתה ירידה פתאומית במכירות, ואחריה בעיות כספיות שהביאו אותנו לוותר על האדמה, אבל התאוששנו, ועכשיו אנחנו רוצים שהאדמה תחזור לאנשים שאליהם היא שייכת. אלינו. מה זה משנה לך? אף פעם לא ראית אותה, אף פעם לא חיית עליה או עיבדת אותה. לא ערכת שם פיקניקים, לא אכלת ענבים מהגפנים או שחית בבריכה. היא חסרת משמעות בשבילך."

בריכה? יש לה בריכה? היא תמלא אותה בדגים, תשחה בה ותצפה בציפורים שותים ממנה. עכשיו היה לה ברור שלעולם לא תוותר עליה. היא הזדקפה במושב העור. "אתה טועה. יש לה המון משמעות בשבילי. זו הזדמנות בשבילי לעשות משהו אחר, להתפרנס מהאדמה שדודי הוריש לי."

"הדוד שלך אף פעם לא גידל שם ענב אחד."

"זה לא אומר שאני לא יכולה לעשות את זה. לא ראיתי את השטח, אבל הוא שלי ואני מתכוונת לחיות שם ולהפוך אותו לביתי. יש לי זכות להשתקע שם. זו ההזדמנות שלי לפתוח דף חדש. כל אחד זכאי לזה."

הוא נענע בראשו כאילו היא תמימה וטיפשה. היא כבר כונתה בשמות גרועים יותר. "אני לא יודע מה עשית עד עכשיו," אמר, "אבל אם את רוצה לפתוח דף חדש, למה שלא תיקני בית-מלון, תקימי עיתון או תפתחי מסעדה? כל הדברים האלה יהיו פשוטים יותר למישהי חדשה מאשר ייצור יין. תאמיני לי. גידול גפנים מחייב זמן וסבלנות ורגש כלפי האדמה."

"אני מעריכה את העצה שלך," אמרה עם כל הנימוס שהצליחה לגייס לנוכח הציניות הבוטה שלו. "אבל תצטרך להאמין לי כשאני אומרת לך שאני מוכנה לעשות כל מה שיידרש כדי להצליח."

הוא הוסיף לרמוס את תוכניותיה העתידיות כאילו לא פצתה פה. "רוצה עוד עצה?"

לפני שהיא הספיקה לסרב בנימוס, המשיך בדבריו. "תשיגי עבודה. זו דרך קלה יותר להתפרנס מאשר לייצר יין. תמצאי לך בית במקום אחר. את יודעת שהייתי יכול לקחת אותך לשטח אחר לגמרי, ובכלל לא היית יודעת את זה."

היא שאלה בבהלה, "זה מה שאתה עושה?"

הוא פנה להביט בה כאילו האשימה אותו ברצח בדם קר. הוא הצביע ללא מילים על שלט עץ עקום מגולף ביד שעמד בצד הכביש ואמר, "אזיינדה ספנדורה".

היא נשמה לרווחה. הוא לא חטף אותה. הוא לא ניסה לעבוד עליה ולקחת אותה למקום אחר. היא הגיעה. כל זה היה שלה. זה היה חלום שמתגשם. או סיוט. ברגע שעצרו מול הבית, הבינה למה הוא התכוון.

בגג היו חסרים רעפים, וסדקים נגלעו בקירות הבטון המוכתמים. היא יצאה מהרכב וכבשה גל של אכזבה. יהיו רגשותיה אשר יהיו, אסור לה לחשוף בפניו את התסכול שלה למראה חסרונותיו של הבית. הוא יפרש זאת כסימן לחולשה ופשוט יחדש את מאמציו העקרים לקנות אותו ממנה.

"אתה לא צריך להישאר," אמרה. "אני פשוט אעיף מבט ואתפוס טרמפ בחזרה."

"תתפסי טרמפ?" שאל באי-אמון. "זה כביש פרטי. אף אחד לא ביקר בו כבר חודשים, מאז שהדוד שלך מת."

"נערכה לו הלוויה?"

"כמובן. מה את חושבת שאנחנו, ברברים? כל העיירה הגיעה."

מדבריו השתמע שהיא היתה היחידה שנעדרה. הוא ללא ספק חשב שאין לה שום מחויבות משפחתית. אולי הוא חשב שהיא ברברית.

"לא ידעתי על קיומו עד שקיבלתי מכתב מעורך-הדין." היא נשמה עמוק. "אל תדאג לי. אני אחזור ברגל."

הוא רפרף על גופה במבט בוחן קריר ומלגלג כאילו תהה אם להאמין שהיא לא הכירה את דודה. הוא סקר את חצאיתה הקצרה, את חולצתה הלבנה ואת סנדלי הרצועות שהיא חשבה שיהיו מושלמים ליום קיץ סיציליאני חם, אבל שלא היו חזקים מספיק כדי לגמוע קילומטרים על כביש העפר המחורץ הזה. או-קיי, אז הבגדים שלה לא התאימו. היא לא היתה איטלקייה, והיא לא היתה בסביבתה הטבעית. למה הוא לא יכול לרדת ממנה, לבוא קצת לקראתה?

"אני אשאר כאן," אמר. "לא יעבור הרבה זמן עד שירד לך האסימון ותביני שזה לא המקום בשבילך."

הפסימיות הקודרת של האיש היתה מרגיזה. היא היתה שמחה אם הוא היה עוזב. היא העדיפה לפסוע יחפה על גחלים לוהטות מאשר לדעת שהוא מחכה שהיא תתקפל ותוותר על הירושה שלה.

היא פנתה להביט בו. "עד שירד לי האסימון?" אמרה בתמיהה. "איפה למדת אנגלית?"

"אצל מורה פרטי," אמר באנגלית עם המבטא הסקסי להפליא שלו. "בגלל שאנחנו בעסקי היין, אבא שלי הכריח את שישתנו ללמוד אנגלית, שפת המסחר האוניברסלית. ברנרד לימד אותנו את כל מילות הסלנג והקללות שהוא הכיר. הן הועילו לנו מאוד."

"אני מתארת לעצמי," מלמלה והופתעה שהוא טרח לענות לה באריכות כזאת. כמה זמן ייקח לה ללמוד איטלקית, עם כל הסלנג והקללות שהיא תצטרך כדי לחיות כאן? ההבדל בין הרקע המיוחס שלו שכלל מורים פרטיים ומשפחה גדולה לבין הדרך שהיא גדלה היה מדהים. היא תהתה אם הוא יודע כמה הוא בר-מזל. הוא קרוב לוודאי התייחס למשפחתו כדבר מובן מאליו. רוב האנשים נהגו כך.

במקום להמתין, הוא פסע בעקבותיה אל האכסדרה, דילג בזהירות מעל קרשים רקובים ונכנס דרך דלת הכניסה שחרקה על צירים חלודים. כשקורי עכביש ענקיים נגעו בפניה, החניקה איזבל צרחה וקפצה אחורה כה מהר עד שנתקלה בו. הוא הניח את ידיו הגדולות על כתפיה כדי לייצב אותה או מן הסתם כדי להרחיק אותה ממנו. היא נאבקה בפיתוי להניח לו לתמוך בה רגע עד שתסדיר את נשימתה. אבל איזבל מוריסון לעולם לא תישען שוב על מישהו מלבד עצמה. אפילו לא לרגע. תחת זאת, היא יישרה את כתפיה והסתערה קדימה.

"זה היה בסך הכול עכביש," אמרה, יותר לעצמה מאשר לו. אולי אם לא תדבר איתו, הוא יעזוב. או לפחות יחכה בחוץ ויניח לה לחקור את המקום לבדה. עם מבנה גופו המרשים, ההבעה המהורהרת בעיניו הכחולות, דיבורו שהעניק משמעות חדשה לכל מה שאמר, לא היתה לה אפשרות להתעלם ממנו. היא לא יכלה להתרכז בבית. לא כשהוא מילא את המקום בנוכחותו הגבוהה והגברית ובביטחון המשתלט שלו. הדבר היחיד שהיא ידעה היה שלמרות מגרעותיו של הבית, ושיהיה המחיר שהוא יציע לה עבורו אשר יהיה, הבית הזה היה שלה והיא תחזיק בו.

מאחורי הבית היתה בריכה קטנה משובצת בחבצלות מים. היא רכנה ושכשכה את זרועה במים הקרירים.

"להשקיה," אמר.

"או לשחייה," אמרה. היא דמיינה רהיטי גן, גגון מפוספס ואת עצמה מתרעננת במים המתוקים ביום קיץ חם בבריכה האישית שלה.

הוא השעין זרוע על קיר האבן ובחן את הנוף. האם הוא כעס שהיא נהנתה מהבריכה שלה? או שהוא פשוט נזכר בימי הקיץ שבהם שחה כאן עם אחיותיו והצטער שזה לעולם לא יקרה שוב? מארשת פניו הקשה היה להאמין שהיו לו בכלל זיכרונות מאושרים. מה היתה הבעיה שלו? האם הכול היה רק בגללה ובגלל בעלותה על המקום הזה?

שערו הכהה היה מוסב אחורה מפניו והבליט את תווי פניו החזקים כמו אבן מסותתת. אולי במבט ראשון הוא נראה לה פועל, אך כעת ראתה שהוא נראה כמו אדון האחוזה האריסטוקרט שרגיל להשיג את מבוקשו. לרכוש כל אדמה שהוא רוצה. ושמתרעם על העובדה שאדמה זו שלה עכשיו.

"אני הייתי שומר מרחק מהבריכה," אמר לקונית, "אלא אם כן את לא פוחדת מנחשי מים."

היא שלפה את זרועה מהמים וניגבה את ידיה בחצאיתה. עכבישים, נחשים, מה עוד?

"את יכולה לראות שלא השתמשו בה כבר שנים," אמר. "הדוד שלך..."

"אני יודעת. הוא הזניח אותה. אני יודעת למה מכרתם אותה, אבל למה הוא קנה אותה מכם?"

"הוא קרוב לוודאי חשב שהוא ירוויח מזה ויעשה הון מהענבים. הרבה אנשים חושבים שזה קל ורווחי לגדל ענבים ולייצר יין." הוא הישיר אליה מבט הפגנתי ולא השאיר לה שום ספק באשר לכוונתו. "זו אשליה. אנשים מבחוץ לעתים קרובות לא מצליחים להבדיל בין בורגנדי לבין הגרקנוקואה המקומי שלנו, שלא לדבר על איך או מתי לבצור ענבי אמרדו. זו עבודה קשה."

"אין לי ספק, אבל..."

"אני יודע, את לא פוחדת מעבודה קשה. תאמיני לי, מחכה לך המון עבודה כזאת."

היא רצתה לומר שאין לו מושג כמה המקום הזה חשוב לה, למרות מצבו. היא רצתה גם לשאול אותו איך ומתי לקטוף את הענבים המיוחדים האלה של יין הקינוח, אבל זה היה רק מאשש את חשדותיו שהיא לא שונה מדודה, ששניהם בורים ששוגים בחלומות. אולי היא היתה גרועה יותר, כי היא אפילו לא שילמה עבור המקום. היא אפילו לא ידעה לתוך מה היא נכנסת.

"בכפור הראשון של האביב, הוא הניח לגפנים לקפוא וברח מההר כדי למצוא מחסה בעמק ולעולם לא חזר." הוא הניד ראשו בשאט נפש.

"הוא הרגיש כמו נטע זר. למה ציפית?"

"ציפיתי ממנו למכור לנו את המקום בחזרה לפני מותו. אבל הוא היה עקשן בדיוק כמוך. אני רק רוצה את האדמה בחזרה," אמר. "שהיא תחזור לידיים של מישהו שמעריך את הטרואר, את האדמה, את הקרקע שבה הענבים האלה גדלים. כל-כך קשה להבין את זה?"

היא התיישרה והניחה את ידיה על ירכיה. "תן לי קצת קרדיט. לא הגעתי לכאן סתם ככה. עשיתי את שיעורי הבית שלי. אני מוכנה להעריך את הטרואר כמו כל אחד אחר. אפילו כמוך. ואתה יודע, אני לא העלבתי את הקרובים שלך כמו שאתה עשית לדוד שלי."

"קדימה. אם היית פוגשת אותם, היית רואה שאחי הצעיר ילדותי. אמא שלי שתלטנית. סבתא שלי מיושנת ללא תקנה. סבא שלי עקשן ודעתן אבל חרוץ. לפני שנים הוא שתל חלק מהגפנים האלו, טיפח אותן, קטף את הענבים וייצר מהם יין. אני לוקח על עצמי את האחריות להפסד שלהם. עכשיו מחובתי להשיג אותם בחזרה בשבילו ובשביל כל המשפחה."

היא לא הבינה מדוע הוא לקח על עצמו את האחריות או מדוע הוא היה חייב להם משהו אם היה מדובר בעסק משפחתי, אבל היא לא יכלה להתעלם מחדות קולו. לא זו בלבד שהוא היה נחוש, אלא היה לו גם גיבוי של משפחה שלמה. היא היתה בעמדת נחיתות מספרית. זה לא משנה. היא החזיקה בשטר הקניין של האדמה. הם לא. אמנם צר היה לה על סבו, אבל לשם שינוי היא התכוונה להציב את עצמה במקום הראשון.

הם לא יכולים להכריח אותה למכור – אלא אם כן היא לא תצליח למכור את היין שלה, מפני שהוא לא יהיה טוב דיו או מפני שהדברים שאמר על שנים של המתנה לרווח היו נכונים. או אם משהו בלתי צפוי אחר יקרה. אפילו בחומה של שמש הצהריים, צמרמורת של קור עברה בזרועותיה. האם עשתה טעות ענקית בבואה לכאן? במחשבה לאחור, כל ההפתעות בחייה היו אומללות, מלבד הירושה הזאת, והיא פירשה זאת כסימן לתפנית במזלה.

היא שמה לב שדריו לא הזכיר רעיה ברשימת הקרובים שלו. זה לא אומר שהוא לא נשוי. לאדם שנראה כמוהו בוודאי יש אישה. אבל מי היתה מוכנה להשלים עם המרירות הזאת שנשמעה בקולו או עם הנחישות והדבקות במטרה שלא השאירו מקום לאף אחד אחר? האם אלו היו אותן תכונות שהוא ראה בה? היא בוודאי לא היתה מרירה, אף שבהחלט היתה נחושה בדעתה. הוא לא היה צריך לקנא בפיסת האדמה הקטנה שלה, אם חצי מהעמק היה בבעלותו.

היא היתה שמחה לפגוש את משפחתו, רק מפני שהיו שכניה, והיא רצתה להשתלב בחברה המקומית. אך סביר להניח שהם כבר שנאו אותה, כמוהו, על סירובה למכור להם את אדמתה. היא הרגישה קנאה כלפיו אף-על-פי-כן. מה היא לא היתה נותנת כדי לזכות במשפחה גדולה שהיא תוכל להקניט ולבקר ולאהוב למרות חסרונותיה?

"מה המשפחה שלך חושבת עליך?" שאלה. אולי היא היתה היחידה שראתה אותו כאדם בעייתי. קשה היה לה להאמין. לא עם לסת הברזל הזאת, העיניים הכחולות הקרות כקרח והסנטר העיקש. או שמא בביתו הוא הפך פתאום לנכד מסור ולאח אוהב? היא התקשתה לדמיין זאת.

"קר, אכזרי וחסר לב. הם אומרים שאני שונה כי אני לא רגוע ונינוח כמו סיציליאני אמיתי. אני נחוש מדי, שאפתני מדי, אפילו כפייתי. כשדברים משתבשים, אני לא מושך בכתפיים ואומר שמחר יהיה טוב יותר. אני מוודא שיהיה טוב יותר. זו הסיבה ש..." הוא עצר באמצע משפט, מבטו נעוץ בה, כאילו רצה להבהיר לה שאין לה סיכוי נגד יריב מאיים כמוהו. היא יכלה לתאר לעצמה מה הוא עמד לומר... זו הסיבה שאני אשיג את האדמה הזאת ואת לא.

"אבל למרות זאת, הם אוהבים אותך," אמרה. היא קיוותה שלא נשמעה ספקנית כפי שהרגישה.

הוא לא ענה. אחרי רגע מילאה איזבל את הדממה. "יש לך מזל גדול. אני אף פעם לא הכרתי את ההורים שלי. אף פעם לא היתה לי משפחה. לא סבא וסבתא, לא בית, לא משפחה. אני יתומה." היא שמרה על קול קליל, כאילו להיות יתומה זה דבר שולי כמו להיות בעל עיניים חומות או שמאלי. היא שנאה להיות מושא לרחמים. אבל כמה קנאה היתה בה כלפי ילדים עם בית ומשפחה, במיוחד אלה שהתברכו בסבתות. סבתות שאפו במטבחים שהדיפו ריחות של לחם טרי, שלבשו סינרים ושהיו בעלות חיק שבו אפשר להתכרבל. איך היא ידעה בכלל שהן קיימות? מספרי תמונות ומילדים אחרים. בהחלט לא מהניסיון.

"גדלתי בבתי אומנה," הסבירה.

הוא נראה נבוך אבל לא פצה פה. היא התחילה להרגיש מטופשת משום שסיפרה לו על הרקע שלה כשבעצם, למי זה אכפת? אולי לא היה לו מושג על מה היא מדברת.

"לא משנה, זה לא חשוב. אתה אומר שדוד שלי אף פעם לא ייצר יין בזמן שהוא התגורר כאן?"

"הוא לא התגורר כאן כל-כך הרבה זמן. הוא הגיע לעיירה מאמריקה או מאלוהים יודע איפה, קנה את היקב, עזב את היקב וזמן קצר לאחר מכן מת. אף אחד לא ידע עליו הרבה. מאיפה הוא באמת הגיע? למה הוא הגיע לכאן בכלל? היו אנשים שאמרו שהוא ברח מרשויות החוק בקליפורניה. מי יודע? היה ברור שאין לו מושג מה נדרש כדי לנהל עסק תובעני כזה. כל הענבים המבוזבזים האלה. אם יש כאן יין, זה יין שייצרה המשפחה שלי, והוא נמצא במרתף."

דריו הוביל את הדרך אל המטבח. משם הוליכו מדרגות אבן אל מרתף היינות. במטבח חלפו על פני כיריים עתיקים נטויים על צדם. המקום הדיף קור ובדידות. זו תהיה עבודה קשה להפוך את המקום לראוי למגורים, אבל היא תוכל לעשות זאת. היא ראתה ארגז קרח ישן עשוי עץ ותנור שדלתו פתוחה. זה לא היה מטבח חלומותיה, אבל הוא יוכל להיות.

נראה כאילו מישהו הזדרז להסתלק משם. אלמלא נשף דריו בעורפה, איזבל אולי היתה מקדישה רגע מזמנה לזכרו של האיש שהשאיר לה את המקום הזה, אבל בגלל נוכחותו של דריו, היא העמידה פנים שלא הושפעה מהמראה המדכא.

"המטבח צריך קצת ניקוי," אמרה כבדרך אגב. אחרי-ככלות-הכול, שום בית לא היה בדיוק במצב הרצוי. תמיד נדרשו שיפורים.

"הוא צריך יותר מזה," אמר. "אין לך מים זורמים או חשמל או חימום."

"אני לא צריכה חימום, לא באקלים הזה."

"את תצטרכי. אם תישארי."

"אני אשאר," הבטיחה לו.

כאילו האיש תזמן את זה, עכברוש ענקי הגיח בריצה מתחת לכיור. היא צרחה, סגרה בטריקה את דלת ארגז הקרח וקפצה על כיסא מטבח רעוע וישן.

הוא נענע בראשו, כאילו התנהגותן הלחוצה של נשים לא מפתיעה אותו כלל. מבחינתו היא היתה סתם עוד אישה שנכנסה למים עמוקים מדי ולא ידעה לשחות. זה היה משונה כל-כך שהיא פחדה מעכברושים? זה לא אומר שהיא אדם פגום.

אחרי שתיקה קצרה אמר, "חשבתי שרצית לראות את המרתף." הוא הושיט לה יד ועזר לה לרדת מהכיסא. אולי הוא תיעב אותה וסבר שהיא לא מסוגלת לגור שם, אבל היא נאלצה להודות שיש לו נימוסים.

איזבל נשמה עמוק. "כמובן." שום עכברוש לא יסיט אותה ממטרתה. וגם שום איטלקי עקשן לא יעשה זאת, לא משנה כמה חתיך יהיה, כמה עיניו יהיו כחולות או כמה מפתה יהיה המבטא שלו. לא היה לו מושג כמה אנשים אמרו לה שהיא משוגעת על שהתפטרה מעבודתה והחליטה לעבור לאיטליה. כל מי שהכיר אותה ייעץ לה למכור את המקום בלי לראות אותו, לקנות בכסף בית בקליפורניה ולהמשיך להחזיק בעבודתה.

זה היה המעשה ההגיוני, אבל לשם שינוי לא רצתה איזבל לפעול בהיגיון. היא רצתה לעשות צעד קדימה. להתרחק מכל מי שידע איזו טיפשה היתה. צעד גדול שיכריח אותה להיות עצמאית יותר, להתמודד עם אתגרים חדשים בנחישות מחודשת. להפנות את גבה לעבר ולחברים שהרעיפו עליה דאגה ואהדה שהיא לא רצתה. היא עברה שמונת אלפים קילומטר, ודבר לא ימנע ממנה לעשות את מה שגמרה אומר לעשות. ודבר אחרון, היא לעולם לא תיתן שוב את לבה לאחר, לא אחרי שהוא התאחה סוף-סוף וחזר להיות שלם.

לאיש הזה לא היה מושג כמה משפיל זה יהיה להרים ידיים, לחזור הביתה ולהודות שעשתה טעות נוספת. אילו היה לה בית. אבל לא היה לה. יהיה צורך בהרבה יותר מעכברוש במטבח, מחור בגג, משכן עוין. הרבה יותר.

היא אחזה בידו וירדה בזהירות מהכיסא. אחר-כך פסעה בכל האצילות שהצליחה לגייס במורד המדרגות אל המרתף הלח והקריר. הוא שוב היה צמוד אליה מאחור, הבל פיו החם נוגע בצווארה, אף שהיא היתה מעדיפה לחקור את השטח לבד, למצוא איזה אוצר חבוי כמו בקבוק ישן מבציר נפלא בכוחות עצמה.

לאורך הקירות היו מדפים על מדפים של יין בבקבוקים מאובקים. חלק מהבקבוקים היו ריקים, הפקקים שלהם שוכבים על הרצפה, ואילו אחרים נראו ישנים אך מן הסתם עדיין טובים. איך היא תדע? הוא הוריד בקבוק ממדף והרים אותו כדי שהיא תוכל לראות אותו באור שהסתנן דרך החלונות המאובקים הקטנים. "1992," אמר. "הביאנקו סואבה של סבא שלי. חתום בשעווה. זו היתה שנה טובה, שנה של מדליית זהב." הוא הצביע על החותמת המצורפת לתווית.

"אני משערת שיש שנים פחות טובות."

"גם בענבים, כמו בחיים," אמר כשענן חלף על תווי פניו הנאים. "יש שנים שעדיף לשכוח." הוא לא הביט בה. ייתכן שדיבר אל עצמו. אפילו במרתף הטחוב האפלולי היא ראתה על ארשת פניו שהוא לא סתם מתפלסף. הוא דיבר על משהו שקרה לו, והוא לא שכח אותו. היא רצתה לשאול אותו איך למישהו כמוהו, שמוקף במשפחה גדולה ותומכת ובדונמים של ענבים פורים יכולה להיות אפילו שנה אחת רעה? כמה גרוע זה יכול להיות? גרוע מספיק כדי למכור את המקום לדודה, אבל בוודאי לא גרוע כמו השנה האחרונה שלה.

"זו היתה בצורת או פטרייה?" היא קראה שכל אחד מהשניים עלול להרוס כרם.

"כן," אמר אך לא פירט.

היא יכלה להבין אם הם ספגו אבידות בגלל אסון שלא היה בשליטתו. אך אולי היה מדובר במשהו אישי יותר. אם כן, היא לעולם לא תשמע פרטים נוספים. לא ממנו.

היא יכלה להבין מדוע הוא לא רצה לדבר על זה. השנה האחרונה שלה היתה סיוט, השנה האיומה בחייה, והיא עשתה את מיטב המאמצים להסתיר את הבושה והמבוכה שלה מעיני העולם.

פתאום קיבלה את המכתב מעורך-הדין וחייה התהפכו. הנסיעה לסיציליה כדי לקבל את ירושתה היתה ההחלטה הקלה ביותר שעשתה מימיה. זו תהיה השנה הטובה שלה. היא תדאג שזה יקרה. ובאחד הימים גם היא תזכה בפרס על היין שלה. שפתיה התעקלו בחצי חיוך כשדמיינה את תוויות הזהב על הבקבוקים, תוויות שתעצב בעצמה.

היא לכסנה לעברו מבט. ידו היתה כרוכה סביב בקבוק היין, והוא התבונן בה כאילו ידע שהיא חולמת חלום שלא יתגשם. אבל הוא יתגשם. נראה כאילו הוא חיכה שהיא תרים ידיים. תרים ידיים? ביום הראשון? הוא לא הכיר אותה.

אחרי שעה ארוכה הוא הפר את השתיקה. "לא מדוכאת?"

היא נענעה בראשה. "ברור שלא. היין שלך," אמרה תוך הנפת ידה אל המדפים שכיסו בשורות את קירות האבן. "כולו. תיקח איתך את הבקבוקים."

"מבחינה חוקית, הם שלך," אמר בקרירות. "אבל אני סקרן לראות אם היין הזה החזיק מעמד."

הוא הסיר את השעווה בעזרת סכין שהיתה תלויה על הקיר וחלץ את הפקק בפותחן חלוד. אחר-כך הטה את ראשו לאחור וקירב את הבקבוק אל פיו. היא צפתה מרותקת בשרירי צווארו נעים שעה ששתה את היין. פיה יבש. הוא הושיט לה את הבקבוק. אצבעותיו התחככו בידה ועור ברווז כיסה את זרועותיה החשופות. המרתף הטחוב והקריר הוא שגרם לה להצטמרר, לא הזר הסיציליאני הגבוה והכהה הזה.

"תטעמי," הורה. "תגידי לי מה דעתך עליו." היא ידעה מה הוא חושב. לא ייתכן שדעתה מושכלת. אז למה הוא שאל בכלל?

היא הניחה את שפתיה במקום שבו נגעו שפתיו וטעמה את היין ואותו גם יחד. היא הרגישה רטט של התרגשות. אולי זה היה המגע העקיף בשפתיו, אולי זה היה היין התוסס הישן. זה לא היה הוגן לדחוק אותה לפינה בצורה כזו, להעמיד אותה למבחן כדי לראות אם היא מבינה משהו ביין.

היא לא הצליחה לחשוב על תגובה מקורית אחת. היא נלחצה מעמידתו בזרועות שלובות, קרוב מדי בחלל הקטן, עיניו נוצצות באור האפלולי ושופעות ביטחון עצמי.

"צ'או," נשמע קול אי שם מעליהם. "קיונקווה נל פזה?"

"אחי," רטן. אחר-כך גידף באיטלקית. לפחות זה נשמע כמו גידוף.

יופי של אחוות אחים איטלקית, חשבה כשהוא חלף על פניה בדרכו אל המדרגות.