תחנה אחרונה נתניה

חלק א'
ובו יסופר על ציון ונועה

ציון

הכנסתי את הכרטיס לכספומט, הקשתי את הקוד הסודי, וביקשתי למשוך 200 שקל. הופיע לי כיתוב "אין באפשרותך למשוך כסף, נא לסור לסניף הבנק". הכספומט בלע לי את הכרטיס והרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. מד הדלק שלי נשק לאפס והייתי צריך למלא ולא יכולתי. פורד פיאסטה שנת 85' חנתה בצד מבוישת ולא היה לי פרצוף להסתכל עליה בפנים. נשארתי עם 20 שקל והראש מתפוצץ לי.

מה אני עושה עכשיו? מה אני עושה עכשיו? אני רוצה להתקשר לנועה חברה שלי אבל לא מעז. היא לא תתפוצץ עליי, אני יודע, אבל דווקא בגלל זה קשה לי. היא בטח תקושש מאיפה שהוא 200 שקל ותגיע אליי. היא לא תריב איתי, לא עכשיו. אולי בעוד יומיים, כשתרצה לקנות משהו שחשוב לה, נניח דג סלמון שהיא מאוד אוהבת. איי, הבושה אוכלת אותי. יא ראבי, תעזור לי. מה עשיתי רע שככה מגיע לי? אני מחלל שבת, אני יודע. נכון, לפעמים אני מצהיר בריש גלי שאני לא מאמין בך. בן אדם לפעמים מדבר שטויות, אז עכשיו הזמן להתחשבנויות?

בא לי לשרוף את הרכב בתוך סניף הבנק. אני חייב להירגע, חייב. יש לי 20 שקל ואני צריך לחשוב. אני לא יכול לחשוב בלחץ. יבש לי בגרון, אני חייב לשתות משהו. מעבר לכביש אני רואה פיצוצייה. "מסביב לשעון", ככה קוראים לה. אני ממשש את 20 השקלים. חוכך לרגע בדעתי. אני אומר לעצמי אולי זה לא חכם לשרוף את הכסף על שתייה. עצמי עונה לי שגם אם אשמור אותו זה לא יספיק לנסיעה לנתניה אז עדיף לשתות, להתקרר ואז להחליט. אני חוצה את הכביש ונכנס לפיצוצייה.

שעת בוקר מאוחרת. בשולחן צדדי ארבעה לא מגולחים עם בקבוקי בירה בוהים במסך שעליו מרצדים סוסים המתכוננים למרוץ. בשולחן פחות צדדי יושב אדם מגולח ששותה קפה שחור, קורא בעיתון ומעשן. אני שולף קולה מהמקרר וניגש למוכר העומד מאחורי הדלפק. הוא מסתכל עליי במבט אדיש. אני מוסר לו את ה-20 שקל והוא מחזיר לי 13. אני אוחז ב-13 השקלים ומחליט שיאללה, אם כבר אז כבר ולוקח גם טעמי. חמישה שקלים הטעמי.

זה מזכיר לי בעיה בחשבון לילדי כיתה ב'.

לציון היו 20 שקלים בארנק. הוא קנה בקבוק קולה בשבעה שקלים וחטיף טעמי בחמישה שקלים. כמה שקלים נותרו לציון?

א. תכף יתקשרו מהבנק ליידע אותו.

ב. לא מספיק אפילו כדי לקנות חבל להתאבד.

ג. שמונה שקלים.

ד. כל התשובות נכונות.

מתיישב בשולחן צדדי. מתרווח מעט ופותח את הבקבוק. לוקח לגימה קטנה וביס קטן מהטעמי. הכול לאט, לאן אני ממהר ומה בדיוק מחכה לי? מתענג על כל רגע. פושט רגליים, עוצם עיניים והראש מתחיל לעבוד. כסף, אני חייב כסף כאן ועכשיו. מאיפה אני מביא כסף. אני לא הולך להורים, בשום אופן. למה אלה גם ככה יש להם עליי בטן מלאה. מבחינתם אני בטלן. זה מעצבן אותי כי אני עובד קשה. נשבע לכם עובד קשה. משהו כמו 14-12 שעות ביום. מפסח עד סוכות אני עובד בבסטות עם נועה. אנחנו מוכרים תכשיטים שאני מכין וגם כאלה שאנחנו מביאים מתאילנד. מוכרים אותם בעיקר בירידים ובפסטיבלים. משתדלים לעשות כמה שיותר כדי שבחורף אני אתפנה לכתיבה.

אני כותב, ככה אני קורא לעצמי. לא סופר, לא מחזאי, לא תסריטאי, אני פשוט כותב סיפורים. בחורף אני כותב יותר כי אין פסטיבלים. אני כותב על דפי A4 חלקים בעט פיילוט שחור. ככה אני אוהב. אחרי שאני מסיים נועה מקלידה לי את כל הסיפורים. כשהיא רבה איתי אז היא לא רוצה להקליד לי. איזה קריזה אני חוטף מזה. מחוסר ברירה אני תמיד מתנצל גם כשהיא אשמה. העיקר שהיא תחזור להקליד לי. אני לא יכול ולא רוצה להקליד. אני וואחד טכנופוב שאפילו קומקום חשמלי מבחינתי זה אניגמה.

נועה למעשה היא הקוראת והמבקרת הראשונה שלי. היא מאוד אוהבת את הסיפורים ותמיד מחפשת את עצמה בדמויות. אחר כך אנחנו מצלמים במכונת צילום את כל הסיפורים ושולחים אותם להוצאות השונות. תוך שבועות ספורים מתחילים להתקבל תשובות המלוות באצבע משולשת. לתשובות שליליות אחרות לוקח להגיע מספר חודשים. נועה מעודדת אותי. היא אומרת לי שאני מוכשר ומישהו עוד יקלוט את זה. אני אוהב את נועה בגלל הרבה סיבות, חלקן פיזיות, אבל על האמונה שלה בי אני אוהב אותה הכי הרבה.

הבחור עם העיתון והקפה מרים עיניים ופונה לחבורה שיושבת בשולחן הצדדי.

- נו, מתחיל?

אחד מהם עונה "תוך כמה דקות" וחוזר לצלול בעיתון.

את נועה הכרתי באוניברסיטה. היא למדה חינוך ו-BA כללי. במסגרת ה-BA הכללי היא לקחה כמה קורסים בפילוסופיה. החוג לפילוסופיה מאופיין במספר נמוך של תלמידים. הוא לא מתנהל באולמות גדולים אלא בדרך כלל בכיתה כזו או אחרת והקורס המשותף לי ולנועה התקיים בחדר של המרצה. היינו בסך הכול שמונה תלמידים. אני בכלל ניסיתי למכור לה טבעת. היה לי רול טבעות בתיק והייתי הולך איתו בהפסקה בדשא ומראה לסטודנטיות בתקווה שמישהי תקנה ותזרים לי קצת חמצן לחשבון הבנק.

סטודנטית אחרת שמכירה אותי ביקשה לראות את הטבעות לפני שהמרצה נכנס. הוצאתי את הרול ומיד התקבצו סביבו חמש הסטודנטיות שהיו בחדר. נועה שאלה אם אני מכין את הדברים והחמיאה לי. הצעתי לה למדוד. היא מדדה ואחת הטבעות נתקעה לה באצבע. אמרתי לה שתכניס את האצבע לפה ותעביר רוק לטבעת. היא פרצה בצחוק מתגלגל וקראה לי אינדיאני. אחר כך הוציאה קרם ידיים, מרחה והטבעת החליקה החוצה. המרצה נכנס והתיישבנו לשיעור.

הסתכלתי עליה מדי פעם במהלך השיעור. עיניים חומות־ירוקות טובות, תלתלים שטניים, גוף נהדר וחזה מלא. הייתי מת להתחיל איתה אבל לא היה לי אומץ. השיעור נגמר והיה לי שבוע לפנטז עד שאפגוש אותה שוב. בשיעור הבא אמרתי לה שהגדלתי את הטבעת ואני חושב שהיא תתאים לה. היא שוב צחקה, ביקשה למדוד והייתה מרוצה. שאלה למחיר ועניתי 30 שקל. היא נתנה לי את הכסף ואמרה "חשבתי שאתה רוצה להתחיל איתי. מסתבר שאתה רק רוצה למכור טבעת". בלעתי את הרוק ולא העזתי להישיר מבט. היא צחקה ואמרה "חמוד". עונג ובושה הציפו אותי. אם היה לי אומץ בטח הייתי אומר לה שיש לי עכשיו 30 שקלים שהגיעו מאיפה שהוא, אם היא רוצה להבריז מהשיעור, לבוא איתי לקפה דשא לשרוף הכול על קפה וטוסט.

הסיטואציה הזו לא עזבה אותי. הגעתי הביתה היישר לידי השותף שלי, תומר המג'ייף. הוא סטודנט להיסטוריה של ארץ ישראל. היסטוריה של ארץ ישראל מעניינת אותו כמו שאותי מעניינת ההיסטוריה של טימבוקטו. פשוט לשם הכי קל להתקבל. מבחינתו אם באוניברסיטה יש כוסיות, אז מה זה משנה מה אתה לומד. כל מה שאתה מספר לו על בחורה, אפילו אם זו פקידת בנק שעצבנה אותך כרגע, תמיד מסתכם אצלו בשאלה "האם יש לה חזה גדול?". תומר בדיוק אוכל חומוס מקופסה.

- ציון טוב שבאת כי אני רעב מת. תוציא איזה קופסה של אמא שלך, הקופסאות שלי נגמרו.

- ראיתי שיש עוד קופסה של אמא שלך.

- כן, אבל היא שמה לי קורקבנים. אני אומר לה שאני לא רוצה קורקבנים והיא בכל זאת שמה לי.

- בסדר, אני גם רעב. יש עוף ותפוחי אדמה ויש טבחה עם אפונה ועוף.

- תביא את שניהם.

- בסדר, אני מוציא גם את הקורקבנים של אמא שלך. תגיד, מתי אתה מתכוון לשטוף כלים? כבר משלשום הכיור מלא וזה תורך.

- מה אתה לחוץ? יש לי תוכנית.

- איזו תוכנית?

- עוד מעט מגיעה שיר. היא אוהבת להכין קפה כמו שהיא אוהבת.

- נו.

- נו, מה? היא תעשה כלים.

- מה אכפת לי מי. העיקר שיהיה נקי.

- מה אתה כזה עצבני?

- לא יודע, היה לי היום איזה קטע לא ברור עם איזה מישהי.

- מה מישהי?

- מישהי בקורס שאני לומד בו קנתה ממני טבעת.

- נו.

- היא התעניינה בטבעת שבוע קודם. הגדלתי לה אותה והיא קנתה אותה ב-30 שקל.

- נו.

- זהו, אז היא משלמת לי ואומרת לי "חשבתי שאתה רוצה להתחיל איתי". שתקתי. לא ידעתי מה לעשות והיא אמרה שאני חמוד.

- ו...

- וזהו, אני מאז בבלבלה.

- איך היא נראית?

- נראית טוב. היא בערך מטר שבעים. שיער שטני מתולתל.

- רזה?

- אפשר להגיד. יש לה גוף טוב.

- החזה? חזה גדול?

- כן, נראה ככה, אני יודע. היה לה סוודר, אבל נראה ככה.

הוא קם בדרמטיות, מכה על השולחן בכף היד.

- מה יהיה איתך אתה? אמיתי אתה? לא קולט כלום. שים שלט בכניסה לחדר שלך "חינוך מיוחד", נשבע לך.

- מה רצית שאני אעשה?

- מה רציתי? מה רציתי? קח אותה על השולחן של המרצה ותפרגע אותה.

- בסדר, בטח. יש לך הצעה יותר פרקטית או שנמשיך עם הפנטזיות?

- אתה רוצה פרקטי?

- כן.

- יאללה, תתקשר אליה.

- אין לי את המספר.

- אז תשיג.

- איך?

- ממישהו שמכיר מישהי שמכירה אותה.

- היא לא מהחוג שלי. היא הגיעה מ-BA כללי.

- ה-BA כללי האלה בעיה. אלה מסתובבים באוניברסיטה בלי כתובת.

- אה, רגע, אני שמעתי אותה אומרת למישהי בקורס שהחוג השני שלה הוא חינוך.

- או, אנחנו מתקדמים. איך קוראים לה?

- נועה.

- נועה מה?

- אנא עארף? נועה הנכדה של רבין.

- ענק. ההיא עומדת בהלוויה. מלאכים־שמלאכים. חצי מיליון דולר הוצאת ספרים אמריקאית שילמה שתכתוב זיכרונות מסבא שלה.

- כן, עאלק יהורם גאון, היא לא הייתה צריכה להסכים. אני תן לי 5,000 דולר אני מוכר את סבא שלי.

- כן, אבל מי ירצה לשמוע עליו?

- מי ירצה? אתה חושב שזה סבא שלך, התוניסאי הזה. בוא נתחיל מזה שההורים שלי בני דודים. איך אני איתך?

- זה מסביר הרבה דברים.

- חכה, זה קטן. סבא שלי, שהיה שוחט, היה נשוי לשלוש נשים.

- נו מה, גם היו תימנים כאלה.

- לא, אתה לא מבין. תבין, לא בו זמנית, כל פעם לאישה אחרת.

- איך? מה, התחתן והתגרש שלוש פעמים?

- איפה, אתה רחוק. כל אחת התחתן איתה, עשה שניים־שלושה ילדים, מתה, יאללה לאישה הבאה. התאלמן שלוש פעמים, אתה קולט?

- חשוד.

- מה חשוד? פלילי. הבן אדם סדרתי. שלוש נשים. כל אחת מביאה שניים־שלושה ילדים והולכת לעולמה. אם היה היום, הבן אדם היה במעצר וכותרות עצבניות בכל העיתונים.

- בלגן.

- בלגן זאת מילה עדינה. אני בכיתה ה' אמרו לי להכין עץ שורשים. אמא שלי אמרה לי "שב טוב, למה אצלנו זה לא עץ, זה ג'ונגל".

- בסדר, ניצחת. אל תברח לי. בוא נחזור רגע להיא שהיית איתה בשיעור. מה שיש לנו זה נועה שלומדת חינוך ו-BA כללי. חזה גדול וחובבת אורגיות.

- אתה רואה, בגלל זה אני לא אוהב לספר לך כלום. אני מספר לך על בחורה שנדלקתי עליה ואתה ישר חזה גדול ואורגיות. אני בכל מקרה מתארגן למשמרת בתעש.

- אתה יודע מה, עד שאתה בא מהמשמרת אני משיג לך את המספר.

- בסדר, שטוף כלים.

- בסדר נשטוף גם כלים.

- אלכס, תביא פה שניים בירה, עוד מעט מתחיל. ותבוא גם לשבת איתנו. אל תשחק אותה בעל הבית. ירון (פונה לבחור עם העיתון והקפה), עוד מעט מתחיל.

- תגיד לי שתי דקות לפני.

- בסדר, מה אתה קורא שאתה כל כך מרוכז?

- רכילות.

- מה חדש?

- קלאודיה שיפר עכשיו פנויה.

- לה, עזבה את הקוסם?

- עזבה, עכשיו היא בדרך לפה לראות איתכם את המרוץ.

כולם צוחקים ואפילו אני מחייך.

תומר השיג את המספר. שיר, שהגיעה לתומר, מכירה מישהי מהחוג לאומנות. ההיא מכירה מישהו מהחוג לחינוך. להוא יש דף קשר, והנה המספר. לי לקח שלושה ימים להתקשר. כל הזמן הרצתי תרחישים בראש. אחרי יומיים התקשרתי וכל משפטי הפתיחה המתוחכמים נעלמו לי. סתם אני טמבל. אמרתי לה שהתקשרתי לשאול איך הטבעת. היא צחקה וזה הציף אותי. היא שאלה אם כל לקוחה שקונה ממני טבעת זוכה לקבל טלפון שבודק את שביעות רצונה. עכשיו אני צחקתי. היא אמרה שהיא מרוצה מאוד.

סיימתי את השיחה ותומר, שהיה מחוץ לחדר, שאל מה קורה. סיפרתי לו והוא אמר לי שאני דפוק ועכשיו אני מתקשר ומזמין אותה לצאת. התקשרתי אליה ובקול מהסס שאלתי אם היא רוצה לבוא איתי לפונדק הדוב. זה פאב שמבלים בו בעיקר סטודנטים. היא אמרה שיש לה להגיש למחר עבודה ושהיא טרודה בזה. התאכזבתי ואמרתי שאני מבין. היא הוסיפה ואמרה לי שמחר היא ממלצרת בערב, ככה שנתראה בשיעור. לפני השיעור היו לי בומים על- קוליים בלב. ראיתי אותה מגיעה והורדתי את העיניים. אמרתי לה שלום מנומס וזהו. בשיעור לא העזתי להסתכל עליה. אחרי השיעור היא ניגשה אליי, חייכה ואמרה לי שאם ההזמנה שלי בתוקף היא תשמח לממש אותה בקפה דשא עכשיו בהפסקה.

מאז עברו ארבע שנים. כשסיימה את הלימודים עבדה בהוראה שנה. היא סבלה מכל רגע. כל הזמן הייתה עסוקה בבעיות משמעת ונמאס לה מזה. התפטרה ובחודשי הקיץ היא עובדת איתי, בחודשי החורף היא עובדת במלצרות ומחלטרת בשיעורים פרטיים לילדים.

נועה מצד אמא שלה רומנייה, מצד אבא שלה רבע רוסייה ורבע פולנייה. הקטע העדתי לא קיים אצלה. לא מעניין אותה מה המוצא של האדם ומאיפה הוא בא. אני מקנא בה על התכונה הזו. אם שואלים אותי, אז מובן שאני אומר שאין שום משמעות לעדה ולצבע, אבל זה לא נכון. ביני לבין עצמי אני די גזען. אני עדתי מאוד. אחרי רצח רבין מה שביאס אותי יותר מהרצח עצמו היה זהות הרוצח.

אני כל הזמן טוען שקיצוניות היא תכונה אשכנזית. כל האנשים בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני כולם אשכנזים. אנחנו המזרחים אנשים מתונים מטבענו. פתאום מגיע תימני מניאק מהרצליה וטורף לי את הקלפים.

פיתחתי תאוריה לכל הרצח הזה.

יגאל עמיר לא רצח את רבין בגלל אידיאולוגיה ימנית קיצונית. נכון שהוא היה ימני והסתובב בחוגים אידיאולוגיים כאלה ואחרים, אבל הסיבה שהוא רצח נבעה מתסכול מיני. הוא היה בן 25, נטול חיים מיניים, וזה שיגע אותו. הבן אדם לא ידע מה לעשות עם זה. הוא ראה את מרגלית הר שפי וניסה להתחיל איתה. ההיא לא שמה עליו. היא ממשפחת אלון. סבא שופט, דודים שהם מנהיגים בולטים בציונות הדתית, ומי הוא? כולה תימני מהרצליה שאמא שלו גננת. אותו זה הטריף והוא החליט להרשים אותה בכל מחיר. הוא ידע שקיצוניות מרשימה אשכנזים, אז הוא אמר לה שהוא הולך להתנקש ברבין. היא צחקה וזלזלה בו. אם באותו רגע היא הייתה מתרשמת רבין לא היה נרצח. בחקירה שלה היא אמרה שהיא חשבה שהוא רק רצה להרשים אותה ולכן היא לא דיווחה. אני מאמין לה שזה מה שהיא חשבה. אני מאמין שזה גם היה רצונו, רק הבעיה היא שזה לא הרשים אותה.

תגידו שאני מדבר שטויות, אז קחו עוד דוגמה, מבני דודינו. כל המתאבדים הם חבר'ה שלא זיינו בחיים שלהם, בדוק. לא מעניין אותם הסכסוך הישראלי־פלסטיני. מעניין אותם שאחרי שהם מתים הם מקבלים 72 בתולות. בא אליהם המפעיל שלהם ואומר, פיצוץ קטן, וואלק אתה אפילו לא מרגיש, ואחר כך גן עדן. 72 בתולות ואתה כל היום מפמפם, מפמפם, מפמפם. השהיד מסתכל על הצנרת שלו ואומר יאללה, בוא נלך לגמור על האוטובוס הזה, כי אני משתגע והיד שלי עוד מעט מקבלת נקע.

- ירון, מה אתה קורא עכשיו?

- כלכלה.

- מה בכלכלה?

- יש תוכנית להילחם באבטלה. ככה יוציאו אותנו מהפיצוצייה.

עכשיו גם אני צוחק. טוב קצת לצחוק בכל המצב המחורבן הזה.

לפני איזה שנתיים אמרתי יאללה, שילכו להזדיין כל הוצאות הספרים. נועה עזרה לי לבחור 12 סיפורים קצרים שכתבתי והחלטנו שמאגדים אותם לספר. אלו היו סיפורים שנועה עדיין לא הקלידה. היא הייתה בתקופת מבחנים והיה לה קשה להתפנות. החלטתי להניח לה. השקעתי ומצאתי בלוח מודעות מישהי שמקלידה בחצי מהמחיר המקובל. היא לקחה ארבעה שקלים לעמוד. הגעתי למסור לה את החומר. בחורה על כיסא גלגלים שגרה בדירת שיכון בטירת הכרמל. משהו בה הפריע לי וזאת לא הייתה הנכות שלה.

משהו בהתנהלות שלה שלא יכולתי אז לשים עליו אצבע והיום אני כן יכול. היא הייתה עילגת. ביום יום מה זה לא אכפת לי. העניין הוא שהיא עמדה להקליד את הסיפורים שלי וקצת חששתי. היא כאילו קראה את המחשבות שלי ואמרה שהיא מקלידה להמון סטודנטים וזאת הפרנסה שלה. ייתכן שאם היא לא הייתה על כיסא גלגלים הייתי נמנע מלהשאיר לה את החומר אבל אמרתי לעצמי "יאללה, תעשה מצווה ותן לה להתפרנס".

כעבור שבוע היא התקשרה לעדכן שהכול מוכן. זה יצא 122 עמודים. קיבלה את הכסף, לקחתי את הדפים והדיסק ויצאתי שמח וטוב לב. השלב הבא היה לפנות לבחור שידידה מהלימודים הפנתה אותי אליו. הוא מסדר את העמודים כפי שהם ירדו לדפוס. הוא סיכם איתי על אלף שקל.

כעבור יומיים אני מקבל ממנו טלפון. הוא אומר לי שזה לא התפקיד שלו, אבל יש כאן משהו שצורם לו בעין. בכל משפט יש שגיאת כתיב. מסתבר שהבחורה הקלידה כמו שהיא מדברת. נתתי לו עוד 500 שקל כדי שיתקן את שגיאות הכתיב. אחר כך עברתי על הטקסטים ומצאתי עוד ים שגיאות. בשום שלב לא עלה בדעתי לפנות לבחורה או להזהיר אחרים מפניה כי חראם, תיקח פרנסה מנכה על כיסא גלגלים בדירת שיכון בטירה?

חברה של נועה עיצבה את הכריכה. קראתי לספר "החתונה של ביטון" על שם אחד הסיפורים. אחר כך לקחתי את הספר לבית הדפוס. 500 עותקים בכריכה רכה עלו לי 5,000 שקל.

- ירון, שתי דקות מתחילים. הסוסים עכשיו מתחילים להסתדר בכלובים שלהם.

- שתי דקות, זה עוד הרבה זמן. תגיד לי בדיוק כשמתחיל המרוץ.

- תגיד לי ככה, תגיד לי ככה. אני עובד אצלך?

- מה ביקשתי? כולה איך שיוצא המרוץ אז תגיד לי. גם זה קשה לך.

- בסדר, אני יגיד לך. מה אתה קורא עכשיו?

- אני עוד בכלכלה.

- יש חדש?

- יש, אבל לא בשבילך.

- למה?

- בייגה שוחט אומר שהוא ידאג לדיור לזוגות צעירים. אתה לא צעיר ולא בזוג.

התרגשתי מאוד וחששתי מאוד מהספר. פתחתי אותו והתבאסתי. עדיין הייתה לפחות שגיאת כתיב אחת בכל עמוד. נועה אמרה שזה שטויות וזה נראה כאילו מכוון. אמרתי לה שמהיום רק היא מקלידה לי. התחלתי למכור אותו בדוכנים סמוך לתכשיטים. הלך לא רע ומכרתי כ-50 ספרים. יצאתי למילואים ולקחתי איתי צ'ימידן מלא בספרים. כל הפלוגה, שזה בערך מאה אנשים, קנו ממני את הספר לפי 20 שקל. הם אהבו מאוד וציטטו ממנו לאורך כל המילואים. השמועה בגדוד רצה וביציאה הבאה שלי הביתה הבאתי עוד צ'ימידן ספרים שנמכר ללוחמי הגדוד.

בשבוע הספר נועה הדפיסה לנו חולצה עם הציור של עטיפת הספר ושכרנו דוכן ברעננה. מכרתי שם עוד כ-60 ספרים. כמה ימים לאחר שבוע הספר קיבלתי טלפון ממישהי בשם מוריה. היא הקניינית של סטימצקי. היא קראה את הספר ואהבה אותו.

פגשתי אותה. היא ביקשה שאעשה הגהה, אדפיס שוב והם ימכרו את הספר בחנויות. היא אמרה שהם לא עובדים מול הסופר אלא מול מפיץ ונתנה לי שם וטלפון של מפיץ שהמליצה עליו. לכאורה הנה פריצת דרך, אבל דווקא אז השתתקתי. לגיבור בכל הסיפורים קוראים ציון. התגובות שקיבלתי מהאנשים שקראו את הספר היו שהם חשבו שזה אוטוביוגרפי וזה הרתיע אותי. יכולתי לשנות את שם הגיבור נניח לאיציק, אבל הרגשתי שזה לא נכון. אתם יודעים מה, הכול תירוצים. אני פשוט פחדתי. החשיפה הפחידה אותי.

לא סיפרתי לנועה על הפגישה. ידעתי שהיא תתאכזב ולא רציתי שתפסיק להאמין בי. לפעמים אני חושב, מה מחזיק אותה איתי? היא יפה, אינטליגנטית, היא יכולה לחיות עם כל אחד שתרצה. אחד שיעניק לה קרקע יציבה, שקט כלכלי. מה יש לה איתי?

אחרי הטלפון האחרון מהבנק אפילו העזתי ושיתפתי אותה במחשבה הזו. היא צחקה, נישקה אותי ואמרה "אתה השקעה לטווח ארוך, אני סומכת עליך. תמיד ברדק אצלך ואיך שהוא אתה מצליח".

- ירון, עזוב את העיתון. עוד כמה שניות מתחיל.

ירון עוזב את העיתון, לוקח שלוק מהקפה, מצית לעצמו סיגריה ומרים עיניים אל המסך.

בחורף האחרון כתבתי תסריט בעקבות סיפור קצר שלי. זה סיפור על אחד שלא היה מסוגל להגיד את המילים "אני אוהב אותך". החברה שלו שלחה אותו לטיפול פסיכולוגי כדי שיוכל להגיד לה שהוא אוהב אותה. זה לא שהוא לא אהב אותה. הוא אהב אותה מאוד, פשוט הוא לא היה מסוגל להגיד. אחרי שנה בטיפול הוא הרגיש שהוא בשל והחליט לעשות סצנה בתחנת רכבת שבה הוא יגיד לאהובתו שהוא אוהב אותה. סצנה כמו שראה בילדותו בסרטים על מלחמת העולם השנייה. היא תעלה על הרכבת והוא יאמר לה מילות אהבה מהרציף. הכול תוכנן לפרטים, הם יגיעו לתחנת הרכבת ומכאן הכול ילך ויסתבך.

את המחשבות שלי קוטעת המולה המגיעה משולחן הלא מגולחים. המרוץ החל. ארבעתם נעמדים ומעודדים בחן את הפייבוריט שלהם.

נו, נו, יא צולע, יא קוקסינל, שאלוהים ייקח אותך. נו, יא בן אלף שרמיט, שמתי עליך כל מה שאין לי.

אני בוהה בהם ולא במסך. 11 וחצי בבוקר, מבואות חיפה, אנשים עוסקים בהימורים. לאס וגאס בישראל. המרוץ מסתיים והם פורצים בברכות מלבבות לזוכה (טפי, הלוואי תקבל סרטן בראש), תוך כדי ברכות לא פחות מלבבות לסוס שעליו הם הימרו (יא קוקסינל, יא בן אלף שרמיט). לאחר מכן הם נרגעים ומתיישבים. אחד מהם מרים יד ופונה למוכר, "אלכס, תביא לי כאן בירה בגלל שאני צריך להירגע". הוא מצית סיגריה וחוזר לבהות במסך. על המסך מוקרנת הסיומת של המרוץ בהילוך איטי. זה מערער אותם. הם חוזרים לקלל. אמנם בפחות להט ודבקות מאשר דקה קודם, אבל עדיין מישהו זורה להם מלח על הפצעים וזה קצת לא נעים. בתום ההילוך האיטי השקט חוזר.

אני לוקח עוד ביס מהטעמי ויניקה מהקולה. איפה הייתי, התסריט, זהו, התסריט. עכשיו בערוץ 3 הייתה תוכנית שנקראה "ראשון בדרמה". כל יום ראשון יש דרמה אחרת. אני ונועה מאוד אהבנו לצפות בתוכנית הזו. יום אחד נועה אמרה לי "ציון, אני חושבת שהסיפור שלך על ההוא שלא יכול להגיד 'אני אוהב אותך' יכול בקלות להיות תסריט ב'ראשון בדרמה'".

כשאני כותב אני רואה. אני כותב ורואה תמונה, שומע את הדמויות מדברות. אנשים שקראו דברים שלי אמרו כמה פעמים שהסיפורים שלי מרגישים להם כמו סרט. מצאתי ספר של קובי ניב שמסביר איך כותבים תסריט. בנוסף, ראיתי את "הסנדק" 1 ו-2, שאלו הסרטים שאני הכי אוהב, וניסיתי להבין איך בונים סצנה. כשאני כותב אין לי יום ואין לילה. אני נכנס לזה וזה כל מה שמעניין אותי. גם כשאני לא כותב אני מריץ סצנות בראש. אני הולך עם פנקס קטן ואם עולה רעיון טוב אני רושם מיד כדי שלא אשכח. נועה קנתה לי את הפנקס, כי לפני זה הייתי רושם על כל מה שאני נתקל בו אפילו על קרטון. שלושה חודשים עבדתי רצוף על התסריט ושלחתי אותו.

כעבור חודש וחצי קבלתי טלפון ממישהי מחברת הכבלים.

ציון בוקובזה, אני רוצה שתקשיב. אהבו מאוד את התסריט שלך, מאוד אהבו. זה הגיע עד נפתלי אלטר. אתה צריך להבין שאנחנו מקבלים מאות תסריטים בחודש, מאות. אנחנו פוסלים בלי סוף ושולחים הודעה לקונית. המקרה שלך הוא יוצא דופן. כמעט החלטנו ללכת על התסריט. בכל זאת, אנחנו לא רוצים לוותר כי אנחנו מרגישים שיש פוטנציאל. אבקש ממך להתייחס לדברים מסוימים שאנחנו מבקשים שתתקן ותשלח שוב. אני מבטיחה לך שנתייחס לתסריט בכבוד.

היא נתנה לי מספר נקודות שרצתה שאשנה, אבל הרגשתי שאני לא יכול לגעת בטקסט הזה. הוא מאוס עליי. אמרתי לה שאני לא מקצועי ועובד מתוך אינטואיציה. אם אפשר אז שייתנו מישהו שינחה אותי. היא אמרה שזה לא עובד ככה והפצירה בי שאשלח מחדש.

לא עבדתי עליו, לא שלחתי אותו שוב ולא סיפרתי לנועה.

ביס אחרון מהטעמי ולגימה אחרונה מהקולה. ירון, הבחור ששתה קפה שחור, סיים את הקפה, קיפל את העיתון תחת בית השחי ויצא מהפיצוצייה. אני, לאן יש לי ללכת ולאן אני ממהר. אני פונה לעבר היושבים והבוהים במסך.

- כדורגל, לא הולך? לא משדרים כדורגל?

- אחד מהם עושה טובה ומסתובב אליי.

- רוצה כדורגל? סע לקריית אליעזר, יש עכשיו אימון שם.

- אני מתכוון בטלוויזיה.

- כדורגל זה בשביל הכיף. אנחנו באנו לעבוד.

- זאת העבודה שלכם?

- כן.

- אחלה עבודה.

- אתה מסתלבט?

- חלילה.

- זה נראה שאתה מסתלבט.

- על מה יש לי להסתלבט? כל אחד עובד במה שהוא מוצא לנכון.

הוא הסתכל בי במבט חודר. חבר שלו הפנה מבט מהמסך והסתכל עליו.

- מה קרה, מורדי?

- זה שם, עם הקולה. יש לו דיבור לא ברור. נראה כאילו הוא מסתלבט עליי.

- עכשיו גם השני הפנה אליי מבט.

- יש בעיה?

- לא. רק שאלתי אם משדרים כדורגל.

- לא, לא משדרים פה כדורגל. עכשיו זה מרוצי סוסים. בערב משדרים פוקר.

- תודה.

- איתן, אתה רואה על מה אני מדבר? הוא מסתלבט עלינו.

- מורדי, מה קרה? בירה אחת יותר מדי? כולה שאל אותך אם משדרים פה כדורגל.

מורדי חזר לבהות במסך, ואיתן חייך אליי חיוך קטן והרים את היד על מנת לסמן שהכול בסדר.

הלוואי שהכול היה בסדר. אני לא רוצה לפנות להורים שלי. אני שונא לבקש מהם אפילו שקל. במיוחד מאמא שלי. היא ישר מתחילה עם ההטפות שלה וגוררת את אבא שלי.

- אה, אין לך כסף. נשבעת לך ידעתי. אמרתי לאבא שלך. ציון מתקשר, רוצה לבוא, אז הוא צריך כסף. ככה סתם לא יבוא. תגיד לו אהרון. נכון ככה אמרתי?

- נכון, היא אמרה.

- הבעיה שלך זה כי אתה לא עובד. לא, זה לא עבודה מה שאתה עושה. תלוש, תביא תלוש, זה עבודה. סתם מסתובב כל היום מוכר תכשיטים, זה עבודה? אחד כמוך שגמר אוניברסיטה צריך למכור כל היום בבסטות כמו בשוק? אה, זה יפה? בסדר, אז אתה גם כותב. נו, יש מזה חייר? מה זה קשור? תכתוב ותעבוד. רבי סאסי אללה יסמחו היה גם כותב והיה מורה. לא סתם מורה, מורה ללשון. תגיד לו אהרון.

- אללה יסמחו, היה כותב שירים. לא סתם, שירים יפים כתב.

אבא מתחיל לפייט. "למולדת שובי רוני צהלי בת יפיפייה. בתוכך אתן משכני בנוי על הר המוריה".

- זה לא רבי סאסי כתב את זה. זה אשר מזרחי.

- זה רבי סאסי. הוא היה הרב שלי, אתה תגיד לי מה הוא כתב?

- בסדר, הכול רבי סאסי כתב. מזל רבי סאסי לא חי בתקופת משה רבנו. הייתם אומרים שהוא זה שעלה לקבל את לוחות הברית.

- עזוב אותו אהרון, הוא תמיד יודע הכול. הוא תמיד יודע מי כתב ומה הוא עשה. הבנו, אתה ילד חכם. עכשיו תקשיב לאמא שלך. תקשיב יא וולדי, לך תמצא כבר עבודה של בני אדם ותתחתן. זאת הבעיה, האישה שלך מעודדת אותך. נשבעת לך, אם היה לה שכל הייתה מעיפה לך איזה טרחה ומעירה אותך. אני מגיל 12 מפרנסת משפחה. בחיים שלי לא ביקשתי כלום מאף אחד ואתה מפונק, זה מה שאתה. אבא שלך אשם.

- אני אשם? אני?

- כן, אתה אהרון. כל הזמן, ציון ילד חכם, ציון ילד חכם וציון ילד טוב.

- הוא באמת חכם ובאמת ילד טוב. קצת מפונק, בסדר, זה כי הוא בא אחרי הרבה שנים. אני גם חושב שלהסתובב ככה בגיל שלך זה לא בסדר. חאלס, מספיק. אני בכלל חושב שאתה צריך לחזור לאוניברסיטה וללמוד.

- אהרון, ולהתחתן.

- בטח להתחתן. מה, יישאר רווק? תלמד, תתחתן ונעזור לך. ותלמד, זה חשוב.

יש לי שלושה אחים גדולים שהפרש הגילים ביניהם הוא שנה וחצי. ההפרש ביני לבין אחי הבכור הוא שמונה שנים. למעשה מגיל עשר גדלתי קצת כמו ילד יחיד שזוכה מדי פעם לביקור אחיו. ככה שבאמת פונקתי, הן מצד ההורים והן מצד האחים. גאוותו הגדולה של אבי היא שהלכתי ללמוד באוניברסיטה. לא משנה לו מה למדתי ואיך, העיקר זה שאתה באוניברסיטה. כל עוד למדתי באוניברסיטה אז מצדו שאני אכתוב, אמכור תכשיטים ואפתח קריירה של שחקן פורפרות. העיקר לומד, זה מה שחשוב.

אמא הרבה יותר פרקטית. טוב, מה תעשה עם מה שאתה לומד? אני פותחת עיתון, רואה דרוש מהנדס, דרוש רופא, אף פעם לא ראיתי דרוש פילוסוף.

עניתי לה שאני אהיה הבסטיונר הכי משכיל בעולם. השיחה הזו התקיימה אחת לכמה חודשים ובסופה תמיד אמא אומרת:

- טוב, בסדר, כמה כסף אתה צריך? אני אשאיר אותך ברחוב? פעם אחרונה, נשבעת לך פעם אחרונה. הנה, אבא שלך לידי שומע, נכון אהרון?

- נכון.

- יופי, אני יודעת שאסור להישבע לחינם ואני נשבעת כל פעם וזה עוון. שאלוהים יסלח לי. ותתחתן, אתה כבר זקן. בן 28 עוד משחק בנדמה לי. טוב, עזוב עכשיו. מה אתה רוצה לאכול?

פעם בזמן הלימודים אמא שאלה אותי מה זה מה שאני לומד. ביקשה שאתן לה דוגמה למשהו שאני לומד. אמרתי לה, את מכירה את המשפט״ אני חושב, משמע אני קיים"? את המשפט הזה כתב פילוסוף בשם דקארט. זה חלק מספר שנקרא "הגיונות". לא, זה לא שאם הוא מפעיל חשיבה אז הוא קיים, ממש לא. בקיצור, מה שדקארט אומר זה, אולי זה שאני עכשיו יושב מולך ואת עם המטאטא זה בכלל דמיון. מאיפה אני יודע שאיזה שד לא משטה בי בראש ואני בכלל חוזה חזיונות? עכשיו הוא צריך נקודה אחת שבה אי אפשר להטיל ספק וממנה הוא יוצא. הנקודה הזו היא עצם הטלת הספק. את מבינה? אפשר להטיל ספק בהכול חוץ מבמטיל ספק. בכל סיטואציה שלא תבני יש אני. לכן אני חושב, אני מטיל ספק, אני קיים.

היא הסתכלה עליי במבט של "לך תתנדב בבית קשישים ותעשה משהו מועיל לחברה במקום השטויות שאתה לומד". אחר כך היא אמרה לי "אתה יכול להטיל בהכול ספק, אבל זה שאני עכשיו עם מטאטא תהיה בטוח שזה אמיתי".

איך עכשיו אני מגיע הביתה? נשארו לי שמונה שקלים. מה אני עושה עם זה? על המסך החל שוב מרוץ. הריטואל חזר על עצמו. ברכות נמרצות ו"אלכס תביא עוד בירה". אני מסתכל לעבר אלכס ורואה שיש שם כרטיסי גירוד. אני שואל אותו מה המחיר של כרטיסי הגירוד. הוא עונה שיש מחמישה שקלים ועד 20 שקל. אני מבקש כרטיס בחמישה שקלים. אלכס מסביר שזה כרטיס המזלות. יש כאן שש צורות. אם אחרי הגירוד יש שלוש צורות זהות אז אני מקבל את הסכום שכתוב בתחתית הכרטיס. אם יש ארבע צורות אני מקבל כפול.

אני משלם חמישה שקלים, תפילה קצרה לרבי מאיר בעל הנס ויאללה לגירוד. יש אלוהים ורבי מאיר ענק. יצאו לי שלושה קשתים, שני טלאים ודג אחד. כעת אני ניגש לפרס. מספיק לי 50 שקל. 50 שקל יביאו אותי עד לנתניה. אני מגרד את הפרס ורואה שמגיע לי כרטיס נוסף. עוד לא אבדה תקוותנו. אני מגיש את הכרטיס לאלכס והוא נותן לי כרטיס נוסף. הפעם כדי למנוע מפח נפש אני קודם כול מגרד את הפרס. 500 שקל. יא רבי מאיר בעל הנס. 500 שקל, אני מיליונר. אני מגרד את המזלות לאט לאט. שני דליים, שני שוורים, אחד תאומים. את האחרון אני מגרד בכוונה גדולה. אם הייתי יכול לטבול במקווה קודם הייתי עושה את זה. יא רבי מאיר, תן לי דלי או שור. כוס אמק, יצא לי סרטן. נראה לי רבי מאיר בדיוק יצא להפסקה והחליף אותו אלישע בן אבויה.

אני רוצה לבכות. בכי בטח ישחרר אותי. אני הולך לשולחן ומנסה לבכות. לא הולך לי. אני אף פעם לא בוכה. אני מרגיש צער עמוק אבל בכי לא הולך לי. לפעמים יש לי דמעות בעקבות משהו שקראתי או ראיתי, אבל זה אף פעם לא ממש בכי. אני מרגיש צורך אבל לא יודע איך עושים את זה. נמאס לי לרחם על עצמי והחלטתי לצאת מהפיצוצייה. אני יוצא וניגשת אליי אישה מבוגרת, בערך בשנות ה-60 לחייה. נמוכה עם מבט מוזר בעיניים. יש לה צמות, מעין שתי קוקיות, כמו לילדה קטנה.

- אדוני, אני עם סרטן. תן לי קצת כסף.

- חאלס עם זה. אין לך סרטן.

- יש לי.

- תקשיבי, יש לי שלושה שקלים. זה כל מה שיש לי. אני מוכן לתת לך אותם בתנאי שתיתני לי סיפור טוב ולא את הסרטן הזה.

- טוב, בסדר. היום אני יורדת ממונית בהדר. פתאום מצאתי ארנק על הכביש. נשבעת לך, כזה עובי (מרימה את האגודל והאצבע לעובי של כחמישה סנטימטר). אמרתי אלוהים, איזה ברכה שלחת לי היום. אני מרימה אותו, ואז יימח שמו בא אליי איזה אחד ואמר לי שזה שלו. לא נתתי לו והוא הוציא אותו בכוח מהיד שלי והלך. מה תגיד עכשיו?

- את רואה, יופי של סיפור. קחי את השלושה שקלים ואללה יסעדק.

כשאמרתי לה אללה יסעדק היא חייכה חיוך גדול.

- תודה, תודה. תתכופף אליי רגע. אני רוצה לנשק אותך.

התכופפתי אליה והיא נישקה אותי על שתי לחיי. באופן כללי אנשים מוזרים נמשכים אליי. אני לא יודע להסביר למה. נועה אומרת שאנשים כאלה בני אדם מנפנפים אותם, אבל אני שומע אותם ומגיב להם ובגלל זה הם נמשכים אליי. אספר לכם מקרה אחד, רק שתבינו במה מדובר.

כשהייתי סטודנט, בלילה לאחר שעות הלימודים מכרתי תכשיטים במרכז הכרמל. לא משהו מוסדר. הייתה לי עגלה שהייתי מעמיס עליה לוחות שעליהם מוצגים התכשיטים. התמקמתי מול שני בתי קפה פופולריים בשם "הבנק" ו"הבורסה", יושב על מעקה אבן ומקווה לטוב. תאורה הייתה לי מפנס רחוב שהטיל אור קלוש ומשני פנסי גז שהייתי מפעיל. פנס גז נראה כמו עששית, אך במקום המקום למכל הנפט יש מקום למכל גז קטן. בנוסף, הם מפיצים אור חזק יותר מעששית.

קיוויתי שיושבי בית הקפה ישימו לב אליי, מה שאכן קרה מדי פעם. בנוסף אליהם עלו ובאו כל מיני מוזרים שנמשכו לאורות המנורות. כנראה מראה של בחור העומד עם עששיות נראָה להם מספיק מוזר כדי לעמוד בקרבתי.

פעם התמקם לידי קבצן. כשאני אומר התמקם אני מתכוון לזה שהוא עבר לשבת לידי במעקה האבן. קראו לו שמעון. בחור נמוך, צנום, מוזנח, אני מעריך שבשנות ה-30 לחייו. כל אחד מיושבי בית הקפה, כשהיה מסיים את ארוחתו והתקרב לדוכן, מיד זכה לראות קפיצה מרהיבה של שמעון הקבצן מגדר האבן היישר אל מול פרצופו. בתום הקפיצה הופיע טקסט קבוע שנאמר בטון גבוה וצווחני: "אני חולה, אשתי עזבה אותי והשאירה אותי עם הילדים. הם בוכים, אני בוכה. תעזרו לי בקצת כסף". במקרה הטוב הם היו נמלטים. במקרה היותר טוב, תוך כדי מילוט, היו משליכים לו שקל כדי שיפסיק לרדוף אחריהם.

אחרי יומיים כאלה אמרתי לו שהוא מפריע לי. אנשים לא רוצים לקנות ככה וזה לא נעים לאף אחד. הרחוב גדול והוא יכול להתמקם איפה שהוא רוצה. הוא לא חייב להידבק אליי. עשינו הסכם: אנשים מגיעים לדוכן, הוא שותק. הסתכלו, עזבו את הדוכן, רק אז שיקפוץ עליהם. הוא גם היה יעיל מאוד בהרחקת לקוחות נודניקיות שהיו מגיעות ורוצות רק למדוד. סימן קטן ממני ושמעון הביא את הקפיצה והמונולוג המרגש. דבר שגרם להן לנוס בבעתה.

הוא הרגיש איתי שותף לגורלו. ב-12 בלילה היה הולך לסניף הבורגר ראנץ' הסמוך. שם היו מוציאים לו שקית עם לחמניות והמבורגרים שנותרו לפני שהם סוגרים את המקום. הוא היה חוזר אליי שמח וצוהל על מנת לחלק איתי את השלל. הסברתי לו כמה פעמים שאין לי צורך בזה. ראיתי שזה מעליב אותו, אז כבר לא אמרתי לו שאין לי צורך אלא שאני בדיאטה ולכן אקח רק אחד. הייתי לוקח לחמנייה אחת, לא אוכל ומשאיר אותה על המעקה.

יום אחד שמעון הגיע והטיל פצצה. "שומע אחי, נמאס לי פה. קמצנים בכרמל, חושבים שהם משהו. עכשיו שמע, יש לי תוכנית בשביל שנינו. שומע אחי, אני נוסע לירושלים, שם כיפה, נכנס לישיבה, אוכל שם וישן שם. עכשיו, בירושלים יש את הכותל. הכי טוב הכותל. עושים שם בוחטות של כסף. תבוא איתי, יהיה אחלה".

אמרתי לו שאני נשאר בחיפה. למחרת ובימים שאחרי הוא כבר לא הגיע.

אני יודע שאמרתי מקרה אחד, אבל יש לי עוד אחד בקטנה, ממש בקטנה. היה רוסי אחד מבוגר, אדם חביב למראה שהיה מגיע בערך ב-11 וחצי לדוכן. הוא ידע מילים ספורות בעברית. היה פונה אליי, "חבר, חבר" ולוחץ לי יד. אחר כך ישב לידי דקה־שתיים על המעקה ואז היה קם. "חבר, משפחה שלי". עושה תנועות של את חפירה ותנועת ביטול, להראות לי שכל המשפחה שלו מתה. אחר כך היה מצביע עליי ונוקש באצבעו על הצוואר ואומר "חבר". כשסיים לנקוש על הצוואר היה הולך ומופיע כעבור חצי שעה לבוש במדי הצבא הסובייטי, מדליות רבות תלויות על חולצתו. בידו האחת שקית אפרסמונים ובשנייה בקבוק וודקה עם כוסות חד־פעמיות. היה מניח את כבודתו לידי על המעקה וכעת מתפנה למצעד. במשך שתיים־שלוש דקות קיבלתי את הצבא האדום בזעיר אנפין שני מטר ממני, כולל הצדעה בעת מעבר על פניי. הצדעתי לו חזרה. אחר כך היה מתיישב ומפציר בי שאקח אפרסמון ואלגום איתו כוסית.

אחרי מספר פעמים גם הוא הפסיק להגיע, אבל אין ואקום בחיים. תמיד ימלאו את החלל טיפוסים כאלה ואחרים. כמו אותו טיפוס שפגשתי הבוקר בוועדה שבחנה את המחזה שכתבתי.

אני יכול לשלוף מהזיכרון עשרות מקרים מעין אלה. למרות הסיטואציה הקומית בכל המפגשים האלו הם לא הצחיקו אותי, לרוב הם העציבו אותי. בן אדם שכדי לקבץ נדבות ממציא אישה וילדים עזובים. האחר מציג לי עבר מפואר של חייל בצבא האדום, משפחה שלא קיימת ואני דמות שהוא קורא לה חבר ובקושי מתקשר איתה.

המשותף לכל הדמויות האלו הוא הבדידות המחורבנת שבה הם נמצאים ושאותה הם ביקשו להפיג איתי. לא פעם תהיתי אם הבדידות היא זו שגורמת לאדם להיות מוזר בסופו של דבר או שמא המוזרות שלו היא שגורמת לו לבדידות.

בנוסף, תהיתי מה זה אומר עליי כל המפגשים האלה. למה אני נמשך לשם. אני יכול לחשוב שהכול יחסי בחיים. זאת אומרת שכשאני נפגש עם האנשים האלה, החיים שלי מקבלים פרספקטיבה שונה ממה שאני חושב עליהם בדרך כלל. באופן יחסי החיים שלי נראים לי פתאום יפים ונהדרים. אף אחד לא מת לי, אני לא לבד, אני לא מקבץ נדבות. בסיכומו של דבר בסדר לי וזה לא מעט.

סיבה נוספת שאני חושב עליה היא הסיפור. אנשים מהיישוב קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים, אישה, ילדים, ריבים, פיוסים, סעד, מין, כלכלה. שגרה. בתור אדם מהיישוב, מה יש לי לספר על זה? לא מעניין, פשוט לא מעניין. סיפור טוב מתרחש בשוליים ומפגשים כאלה מספקים לי את הטוב הזה.

לגבי המפגש עם הטיפוס שפגשתי בוועדה, אמשיך אחר כך לספר עליו. זה סובל דיחוי. פשוט עכשיו אני רק רוצה להגיע הביתה לנתניה ויש לי מכשול קטן — כסף, כולה כסף, חתיכת נייר. כוס אמק הכסף.

נזכרתי בדרשה ששמעתי פעם. בברכות השחר ישנה הברכה "שעשה לי כל צורכי". מה זה שעשה לי כל צורכי? הרי כל אחד ואחד מאיתנו קם בבוקר, מתכנן תוכניות ועיסוקים למיניהם. אף אחד לא אומר יש לי את כל הצרכים שלי ואני מסופק. הרב קוק אומר "הצרכים שלי הם גם היתרונות וגם החסרונות שלי". מתוך החיסרון נוצר מניע להשגת היתרון. למעשה מדובר בצורת הסתכלות. אדם יכול לקום בבוקר ולהתבאס מהחסרונות שיש לו בחיים. זה יכול להיות חיסרון כלכלי, אישי או כל דבר עלי אדמות. במקום להתבאס ולהיכנס לדיכאון, הוא יכול להבין שנוצר כאן מניע להשגת הדברים. תמיד יהיו חסכים, אבל החסכים האלה הם למעשה המניע שגורם לאדם ליצור ולעשות דברים. לכן 'כל צורכי' זה מכלול של היתרונות והחסרונות ויש לברך על מכלול זה. הצרכים שלי הם גם החסרנות וגם היתרונות שלי. מתוך החסרון שלי נוצר מניע להשגת היתרון. הדברים האלה השאירו עלי רושם. למעשה מדובר בצורת הסתכלות. אדם יכול להתעורר בבוקר ובמקום להתבאס מהחסרון (כלכלי, אישי וכו...) הוא יכול להבין שיש כאן מניע להשגת הדברים. זאת אומרת, כל צרכי הוא מכלול של חסרונות ויתרונות וגם על החיסרון יש לברך משום שהוא מניע אותך.הצרכים שלי הם גם החסרנות וגם היתרונות שלי. מתוך החסרון שלי נוצר מניע להשגת היתרון. הדברים האלה השאירו עלי רושם. למעשה מדובר בצורת הסתכלות. אדם יכול להתעורר בבוקר ובמקום להתבאס מהחסרון (כלכלי, אישי וכו...) הוא יכול להבין שיש כאן מניע להשגת הדברים. זאת אומרת, כל צרכי הוא מכלול של חסרונות ויתרונות וגם על החיסרון יש לברך משום שהוא מניע אותך.

הרמתי את עיניי וראיתי במרחק של מאות מטרים מגרש מכוניות. יש לי חסך כלכלי כרגע, זה המניע שלי. מצאתי כאן איזושהי נקודה שיכולה להוביל ליתרון.