המסע שלנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המסע שלנו
הוספה למועדפים

המסע שלנו

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מסע מרתק בחמש מדינות במזרח הרחוק, יפן, הפיליפינים, הודו, נפאל ותאילנד. סיפורה של משפחה ישראלית (הורים וארבע בנותיהם) ה'חורשים' את המזרח הרחוק.
התלאות בדרך, הטרקים, הטיולים, העליות והירידות, העימותים ביניהם, הקשר עם האוכלוסייה המקומית, המאכלים בכל מדינה ומעל הכול, האווירה המשפחתית של ה'יחד' - מסופרים בידה האמונה של דיקלה זיסמן.
בספר תיאור המפגשים עם המקומיים בכל מדינה, מפגשים עם תיירים ישראלים, ההתנדבות בחוות תמורת אוכל ולינה, החוויות בחוות סדהנה פורסט, התנדבות בחוות הצלה, הגסט־האוסים, רכישה ומכירה של קרוואן ביפן ומיניבוס בהודו, הנהיגה בכבישי המזרח, השהות בחוות האשראם, ההתרגשויות והחששות לצד ארבע בנות מתבגרות.
ספר חובה לחובבי המסעות.
דיקלה זיסמן גרה בבית אקולוגי בתוך יער מאכל. הקימה את הבית ואת היער עם בן זוגה, עם בנותיה ועם חברים ומתנדבים מהארץ ומהעולם.
תושבת אליעד ברמת הגולן, בוגרת הטכניון, תואר שני בהנדסה ביו ־ רפואית. מרכזת תוכנית ליועצים סביבתיים, מרצה בתוכנית ליזמות ירוקה של האיחוד האירופי ומקימה מכללה מקוונת ללימודי קיימות וסביבה - "גרין אקדמי".
אוהבת לטייל ולגעת באדמה, אוכלת בעיקר רואו־ פוד וחושבת שפירות וירקות הם מזון ־ על שעליו צריך לחיות!

פרק ראשון

תחילתו של מסע
פרו, יולי 1996. אני לאחר שירותי הצבאי. בטיולי בדרום אמריקה ראיתי לפניי משפחה בת ארבע נפשות: אבא, אימא ושני ילדים. הילד הקטן בוכה במנשא גב והילד הגדול על הידיים. האבא גבוה ורזה, על ראשו כובע קש ונושא תיקים מכל צד. האימא אנרגטית בעלת שיער ארוך ופאפאיה בידה. שניהם נראו לי קצת לא מאופסים. אבל באותו רגע, בלי להבין לעומק, ידעתי בליבי שזה מה שאני מאחלת לעצמי כשאהיה גדולה. ידעתי שאני אעשה את זה.
המסע שלנו התחיל ברגע שנפגשנו. באותו רגע, כבר ידענו שמצפה לנו מסע ארוך ומאתגר עם הרבה אי ודאות, אך עם עוצמה ועניין. לא ידענו מתי, לא ידענו לאן, לא ידענו מה יהיה ההרכב שלנו, אבל ידענו שזה יקרה.
---
תל אביב, ינואר 2004. הילדה הראשונה שנולדה לנו, הפתיעה אותנו באהבה ובמשמעות שהביאה לעולמנו. אתגר ההורות היה חדש לנו. בנוסף לפלא ולטוב שקיבלנו מהילדה, נאלצנו להתמודד עם הקושי והאתגר שבזוגיות כאשר אנו הורים לילד ראשון. כבר אז הבנתי שעם לידת הילד הבא, אני רוצה את בן זוגי צמוד אלינו, כדי שגם הוא יזכה לגידול המופלא של תינוק, ויתמודד עם הבדידות והקושי הכרוכים בכך. 
לימים, לאחר לידת בתנו הבכורה כליל, נולדו לנו שלוש הבנות, גומא, דולב ושיזף. כמו זוגות רבים בתחילת דרכם, אושר בן זוגי ואני מצאנו עצמנו שעות רבות מרוחקים זה מזה. הסיבה העיקרית הייתה דאגה לפרנסה ולפיתוח קריירה.  
סבלנות והכלה של ילדות קטנות עם הרגשת הבדידות כאימא, גרמו לי לרצות מאוד לבלות יותר עם אושר ועם הבנות בניתוק מוחלט מהמציאות. בכל פעם, כשנולדה לנו בת חדשה, ציפיתי ואיחלתי לעצמי שנה של משפחתיות, זוגיות ואיחוד בטיול ארוך. איחלתי לעצמי שנהייה יחד, שני הורים, מינקות עד צעד ראשון, לפחות לשנה אחת, אבל בכל פעם התאכזבתי מחדש משום שזה לא קרה. 
במבט לאחור, נראה שהחמצנו הזדמנויות רבות שבהן היינו יכולים לקחת פסק זמן, ואולי חבל שלא ניצלנו אותן. באותם רגעים המחשבה על כך נראתה בלתי אפשרית. הוויתורים היו מורכבים מדי, הסיכונים היו גדולים והחשש השתלט על הרצון. כל הסיבות היו ברורות לנו ומובנות. הוטרדנו ממצבנו הכספי. הקריירה והדאגה לעתיד תמיד ריחפו מעלינו והיוו איום. השגרה הזו שמלאה כל כך בהרגלים, בתפיסות ובאמונות, הקשתה עלינו מאוד ומנעה מאיתנו עצירה וחשיבה מחוץ לקופסה. אולי יש גם דרך אחרת. החשש של מה יהיה? איך נתקיים? מה נעשה כשנחזור מטיול ארוך? ואיפה נגור? הדאיגו אותנו. הפחד של חוסר בעבודה ובשכר הולם, תמיד מלווים אותך ולבטח כשאתה הופך להורה ומטפח משפחה בת ארבע בנות. מכאן שבכל פעם כשהרעיון עלה, היה תירוץ חדש לא ליישמו. 
בהתחלה אני הייתי צריכה להתפתח בכיוון ההייטק, כי סיימתי תואר שני בהנדסה בטכניון. התלבטתי אם להמשיך לדוקטורט, או לנסות לרגע את חיי הזוהר של אנשי ההייטק. בחרתי בפרקטיקה בהרצליה פיתוח. בחרתי בנסיעות יום יומיות לאותו מקום עבודה, מבוקר עד לילה. בחרתי לשבת מול מחשב ולעסוק בעיבוד ובאלגוריתמים. החלטתי לא לבזבז את הזמן על מסע משפחתי, כי הרי הזמן רץ. 
בד בבד, אושר שירת בחיל האוויר ולמד פסיכולוגיה. הוא עדיין לא רצה להיפרד מהטייסת שלו, וגם היה צריך לעשות התמחות אינסופית בפסיכולוגיה קלינית ולהרוויח משהו. ללא ספק זה חשוב, זו התמדה, אלה לימודים וזאת אחריות. החיים נמדדו בכסף, כסף ובכסף. מה יהיה? למה? איך? תמיד היה לנו תירוץ למה לא מתאים עכשיו לצאת למסע שעליו חלמנו.
בינתיים התבגרנו והפכנו למשפחה גדולה. חווינו העתקות רבות של מגורים. הסיבות לכך היו בעיקר בשל החלטות שונות, כמו לימודים, חיים בבסיסים וחיפוש אחר המקום המושלם בעבורנו. לאורך כל הדרך התמודדנו עם חינוך ביתי ועם מסגרות שונות ומשונות. פיתחנו קריירה והתחלנו לדאוג כלכלית להמשך החיים, ואפילו בנינו בית בשתי ידינו. 
על אף זאת, חלום המסע שלנו נותר איתנו. לפעמים מודחק יותר ולפעמים מודחק פחות, אך תמיד היה. החלום חזק ואיתן וקשה היה להתעלם ממנו.
בשלב מסוים, לאחר שבנינו בית והרגשנו שאנחנו 'בעלי בית', ויש לנו קרקע יציבה לחזור אליה בכל פעם, הרגשנו שאולי זה הזמן להתחיל להגשים את החלום. 
היום אני יודעת שהבית היה העוגן שהיינו צריכים, כדי לצאת למסע. כל אחד צריך למצוא את העוגן, שממנו החלום יכול לפרוח ולהפוך למציאות. עם הזמן הבנתי יותר לעומק, שלמעשה הבית אינו העוגן, כי אם התורן שלנו למסע.
 בתקופה זו פגשנו את רז מהטייסת של אושר. רז תמיד נתן לנו ניצוץ של תקווה ומחשבה שהמסע הזה אפשרי. צריך לחשוב באופן יצירתי, צריך להעז, צריך למצוא פתרונות, אבל זה אפשרי! רז ישב איתנו עם ניירות אינסופיים, מלאים בפרטים לא חשובים, אבל הרוח שבה דיבר על הטיול שלו עם משפחתו, הלהיבה אותנו. הוא סיפר איך הילדים שלו החזיקו זה את זה בעלייה לרכבת בהודו, איך כולם הקיאו בעליות של לאדאק ואיך נהנו בנפאל. כל אלה הספיקו לנו, כדי להבין בדיוק מה משמעות הטיול. הבנו מה החוויה שכל המשפחה של רז קיבלה. הבנו שגם לאחר חמש עשרה שנים עוצמתה מורגשת, חיה ובוערת.
אוגוסט, 2015 
בשנה הבאה זה חייב לקרות. כליל כבר גדולה ועוד מעט בת שתים עשרה. הרגשנו שאם לא נצא עכשיו למסע שלנו, נחמיץ את ההזדמנות שלנו ליהנות מחברתה. הצלחנו לזמן לעצמנו מטרה, יעד וזמן והתחלנו ללכת בדרכה של משפחת רז. למעשה הגענו לשלב הראשון של ההבנה, שזה הזמן למסע שלנו.
לאחר תקופת התכוננות ארוכה ולאחר מאמצים אינסופיים להיפרד מהמוסכמות, מהפחד, מהחרדה ומההיגיון, הצלחנו להשתחרר מהעבודות שלנו ומעולם השפע והנוחות. לאחר ששאפנו תעוזה, אומץ ואולי בתוספת קצת נאיביות, לקחנו עוד שאיפה ענקית של הרפתקנות וערפל, כי הבנו שהגיע הרגע להתחיל את המסע המשפחתי שלנו. אם לא עכשיו אז מתי? נכנסנו לשלב השני של ההחלטה על המסע.
על אף ההחלטה, הביצוע כמובן היה קשה יותר. השלב השלישי של ההתארגנות היה שלב הפכפך ומלא בחששות. הרגשתי שבקושי הצלחנו לצאת לטיול. הכול הצביע נגד היציאה לטיול. המשפחה המורחבת לא תמכה ברעיון משום שחששה לשלומנו ובעיקר חששה לחינוך של הבנות. 
במשפחה המורחבת הובעה דאגה רבה ועלו תהיות רבות. הכול הועלה מתוך כוונה טובה, אך לגבינו זה היה ערעור על החלטתנו. הדאגה העיקרית הייתה כלכלית,  איך נסתדר ונבזבז את הכסף. האם לא חבל? יחד עם זאת היה גם חשש לחיי הבנות מהסכנות הכרוכות בטיול, כמו היעדר לימודים וסכנות בריאותיות. הכול נבע מאי ודאות וזה מה שערער את המצב. 
במקום העבודה של אושר סירבו בכל תוקף להיפרד ממנו. הוא תכנן להשתחרר משירותו הצבאי, אך עד הרגע האחרון לא היה ברור אם ישחררו אותו או לא. את הקורס החדש שבניתי במכללת 'בראודה' נאלצתי להעביר למרצה אחר, ובחברת 'קרן אנרגיה', שבה עסקתי בתחום מרתק של התייעלות באנרגיה לרשויות מקומיות ומפעלים, נאלצתי לוותר. הוויתור היה דווקא בזמן שהגיעו אתגרים מסקרנים, שחיכיתי להם זמן רב, לכן היה לי קשה מאוד.
 בית הספר המיוחד שבו למדו הבנות, בית ספר 'עודד' שביודפת,  הקשה מאוד את היציאה למסע. לא ידענו אם ישמרו לנו מקום בכיתות, לאחר שנשוב מן הטיול, ולא ידענו מה וכמה חומר יפסידו הבנות בתקופת היעדרותן מהלימודים. בד בבד ויתרנו על חוגים שהבנות אהבו מאוד והצליחו בהם, כמו התעמלות קרקע של דולב, טיפוס של גומא וכדורסל של כליל. מפחיד מאוד לעזוב משהו שהוא טוב, וקשה מאוד לצאת מתחום הנוחות. קשה מאוד לעשות צעד כה מאתגר, כשאין באמת צורך.
החיים ביישוב הייחודי שלנו, חרשים, היו מעט שגרתיים, אך בדיוק כשהחלטנו לצאת למסע, החל שינוי משמעותי. ליישוב הגיעו משפחות חדשות והמקום החל להתעורר, לפרוח ולהתמלא במשפחות צעירות ובאווירה נעימה. היה קשה להפסיד את השינוי.
בנוסף לכל אלה, בשל מגבלות העבודה וההתארגנות הדרושה, יצא שתאריך היציאה המאוחר לא תאם להרבה אירועים, כמו תחילת שנת לימודים, השכרת הבית ועונות השנה. 
מובן שקיים תמיד ברקע המוקש העיקרי – הכסף. תמיד קיים החשש מלקיחת סיכון. כל הזמן קפצו לנו 'שדים' שפסלו את הרעיון והחזירו אותנו למציאות. 
יעלי גרונר, חברה יקרה, לימדה אותי משפט והוא עוזר לי כל הזמן: "אלו לא שדים. אלו מלאכים, ששומרים עליכם. אם המסע צריך לצאת לדרך, הוא ייצא. תפקיד המלאכים להעלות בפניכם את הקשיים ואת הוויתורים שיש לעשות, כדי להגשים את החלום. אילו סיכונים אתם לוקחים על עצמכם ומה משמעות הטיול בעבורכם? אם הרצון להגשים את החלום חזק מספיק, הרי החלום יתגשם. חשוב שיהיה מפוקח ומחושב, אבל יתגשם." 
בהתחלה היה מפחיד מאוד לקבל החלטה כזו. בהתחלה הרצון לצאת למסע נראה מאוד לא הגיוני. תמיד יש סיבה 'למה לא ללכת על זה'. אבל לאחר שמחליטים להגשים את החלום וללכת איתו עד הסוף,  התמונה לפתע מתבהרת והדרך מתחילה להיסלל. החלום מתחיל להתבהר. הבנו שאנחנו רוצים להיות הרבה יחד. פשוט להיות יחד. לראות מקומות חדשים, להכיר אנשים ממקומות אחרים, לשמוע שפות שונות ולטעום מאכלים אחרים. 
למעשה בשלב הזה הרשינו לעצמנו לחלום, ולא הגבלנו את עצמנו על מקום ותוכנית. זרמנו בהתאם לתקציב שיהיה לנו, בהתאם למקומות שנראו לנו מעניינים, אבל לא הגבלנו את עצמנו מראש למקומות מסוימים. חשבנו על הקושי הצפוי במסע של משפחה המונה שש נפשות, שעומדת לבלות עשרים וארבע שעות יחד, עם בנות בגילים שונים וצרכים שונים. הייתה אי ודאות רבה, נסיעות רבות ושינויים רבים. על אף זאת, הרגשנו שזה מה שאנחנו רוצים. להיות יחד בכל מיני מקומות חדשים.
למעשה, בשלב הרביעי שנמשך כשנה, כבר ידענו שאנחנו בכיוון של יציאה למסע. אושר לא קיבל תשובות סופיות מהצבא, ולכן לא היה ברור מתי נצליח לצאת. הרגשנו שאנחנו חיים בתוך סלט של אי ודאות שקשור לשחרורו של אושר מהצבא, וממנו מושפעות הבנות משום ששנת הלימודים קרבה. שוכרים לבית כבר היו לנו, אף שכרטיסים לטיסה עדין לא היו. כך נאלצנו להישאר ללא בית, כדי להפחית סיכונים לעלויות בטיול. תוך כדי כך, אני ואושר עדיין עבדנו, אך הבנות היו ללא מסגרת וכך הסתובבנו 'באוויר' עם ארבע בנות והמון חוסר ודאות.
לבנות הגדולות נמאס מהמצב. תחילת שנת הלימודים הגיעה. הן לא נכנסו למסגרות הלימודים ולא ידענו בוודאות אם אנו יוצאים או לא. לפתע החליטו הבנות להוציא את כל כספן, שחסכו ועבדו וקיבלו לימי הולדת, למטרת ביקור אצל הדודה האהובה עלינו שחיה בקליפורניה. לאחר התמחות קלה במציאת כרטיסי טיסה בעלויות נמוכות, יצאו לטיול שתי הבנות הגדולות שלנו, כליל וגומא הנועזות. הן קנו מכספן כרטיס טיסה לכיוון אחד - לקליפורניה. הן פשוט החליטו שאי הוודאות הספיקה להן. הן ימתינו לנו בקליפורניה אצל הדודה. בשלב זה עדיין לא ידענו בוודאות שאושר יקבל שחרור, אך ידענו שאנחנו שואפים לכך בכל הכוח. משום שהכרטיסים היו זולים, הבנות התחילו בהרפתקה של טיסה לדנמרק ומשם לקליפורניה. 
כאן צצו שני אתגרים. הראשון, הן צריכות ליווי, והשני, מה יעשו בדנמרק. לאתגר הראשון, החלטנו לבקש מהשכנה שלנו, סיטר, ללוות אותן. סיטר הייתה באותו הזמן לאחר שחרור ובין עבודות שונות. זו  הייתה הזדמנות מעולה בשבילה להתחיל מסע משל עצמה. הדודה קנתה לסיטר כרטיס טיסה לכיוון אחד וסיטר בעצם נטלה אחריות על הבנות בטיסה. התוכנית הייתה שבדנמרק הבנות יפגשו את עינתי, חברת ילדות טובה שלי, שהתחתנה עם דני. זו הייתה הזדמנות נפלאה לכולם להיפגש. 
בד בבד עם סיום עבודות ופרידות מחברים, ניסינו לארגן את כל מה שנשאר בארץ, ובעיקר את חשבון הבנק, כדי שיהיה יותר ברור ומסודר. בתהליך העברת חשבונות, בירור הוצאות, ביטוחים ותשלומים מיותרים, נתקלנו במאבק קטן ומתסכל שפרץ כשהתחלנו לנסות להתמודד עם הבירוקרטיה. כשעסקנו בביטול ובארגון מחדש של כל הוראות הקבע שהיו לנו מול חברות התקשורת, חברות הביטוח והוראות קבע אחרות, הסתבר שזה היה בהחלט תהליך מעיק, מייגע ומלא בעצבים. התהליך כלל המתנות אינסופיות ובזבוז זמן. לאחר שהצלחנו במשימות, התחושה הייתה מרעננת והכניסה סדר לחשבון הבנק, שמזמן היה צריך להיעשות והשאירה בנו תחושת חופש וקלילות.
זהו, הגענו לשלב המרגש ביותר, השלב החמישי - שלב האריזות. קנינו כרטיסי טיסה לי ולבנות לקליפורניה, ולאושר קנינו כרטיס ליפן. 
התחלנו בארגון ובסידור הבית, כמו פינוי חפצים ומסירת חפצים מיותרים והתארגנות לטיול במינימום ציוד. לכל אחד מאיתנו הקצבנו שתי חולצות קצרות, שני מכנסיים קצרים, שתי גופיות ארוכות, שני מכנסיים ארוכים, מעיל, כפכפי אצבע ושק שינה. בנוסף הכנו את הציוד המשותף, שכלל ערכת כלי רחצה ובה מברשת שיער אחת (ארבע בנות ואימא, כולן בעלות שיער ארוך, על מברשת שיער אחת), מסרק כינים, חוט דנטלי, שמנים אתריים נבחרים (לבנדר ועץ התה), מי פה המשובח והחשוב ביותר של צמחי יתיר, שקיבלנו מידידינו גלי ונועם, ומחשב כבד שהתקמצנו להחליפו במחשב קטן וקומפקטי. בדיעבד הבנו שחבל שלא עשינו זאת. לצד אלו, כל אחד מאיתנו זכה לאישור לקחת עימו שני ספרי קריאה וחוברות לימוד באנגלית ובמתמטיקה. על כל אחד הוטלה אחריות על חפץ משותף לכלל: ערכת עזרה ראשונה, ערכת תפירה, ערכת משחק, שמנתה ארבעה משחקי קלפים, שחמט קטן, ערכת פנסים וערכת מטענים. לקחנו פלאפון לעצמנו ולשתי הבנות הגדולות, כדי שתוכלנה להיות בקשר עם חברות בארץ ללא תלות בנו. 
יצאנו לדרך עם תרמיל אישי לכל אחד מאיתנו, עם נעלי טיולים והבגדים שעלינו. כשהבנו שיש אפשרות לקנות כרטיסים מוזלים ללא מטען בבטן המטוס, אלא רק מטען יד, וידאנו שלכל אחד מאיתנו יש תיק שמשקלו לא עולה על שבעה קילו ויצאנו לדרך!
זה קורה...
ספטמבר 2016. השלב השישי. יצאנו בקבוצות. כליל וגומא, הבנות הגדולות, טסו לדודה שלנו בלוס אנג'לס. כליל בת שתים עשרה וגומא בת עשר. הן טסו עם סיטר, השכנה שלנו, ועשו חיים משוגעים בזמן שאנחנו אפילו לא היינו בטוחים מתי נגיע לאסוף אותן ואיך. הבנות נחתו בדנמרק, ועינתי אספה אותן. הן בילו בדנמרק כיומיים, ומשם המשיכו לקליפורניה ושהו אצל הדודה, שאספה אותן לביתה. לאחר כשבועיים, כשהבנו שאושר אכן יוכל להשתחרר מעבודתו התובענית, אני, דולב ושיזף (הבנות הצעירות במשפחה) יצאנו בטיסה לאותו כיוון. כשבוע לאחר מכן, ביום השחרור של אושר (אפשר אפילו לומר בחופשת השחרור שלו, משום שעדיין לא היה משוחרר), הוא יצא ליפן. 
המטרה של אושר הייתה להתארגן ביפן. בטיול הארוך הראשון שלו  הוא יצא מהודו ליפן ולא חרג מהתקציב שהיה ברשותו. הוא התנייד ממקום למקום בטרמפים, אכל עם אנשים בבתים והכיר קהילות קטנות. התנדב לעזור לידיד בבניית בתי עץ, והגיע למקומות מדהימים בטבע. לכן הוא כל הזמן נשא את הרצון לחזור ליפן וטען שזר לא יבין זאת, ואנחנו חייבים לבוא איתו למסע ביפן.
אותי הטרידו מאוד העלויות. רציתי טיול ארוך. רציתי פחות מתחים מהארץ. לא רציתי לחשוב על הדיוק בהוצאות, שכל צעד יעלה ביוקר ולא נוכל לעמוד בהוצאות עם הבנות במדינה כה מתקדמת. היה לי חלום לעשות טרקים, לראות מקומות חדשים ולנסות טעמים מעניינים. כל אלה לא הסתדרו לי עם יפן. היה נדמה לי שיפן מדינה מערבית רגילה. מדינה עם 'פסיליטיס', אנשים רגילים וקצת שונים במראה, אבל חוץ מזה הכול רגיל, יקר וגם קר. 
אושר לא ויתר. לרגע הצלחנו לדמיין ששנינו מתחלקים לשתי קבוצות. אני ושתי בנות, ואושר ושתי בנות תופסים טרמפים ביפן. מרוב שהחוויה הזו הייתה חזקה אצל אושר, היא נראתה לו כה הגיונית ואמיתית, שלרגע קט גם אני הצלחתי לדמיין זאת. אבל מהר מאד צחקנו לכישורי הניווט הכושלים שלי, ואמרנו שגם אם נמצא טרמפים, אנחנו נאבד זה את זה בקלות.
אושר העלה פנטזיה חדשה, שבה דמיין את עצמו מתארגן באמצעות קרוואן, או אוטובוס. הוא נוסע בו ברחבי יפן עם כולנו. לאחר בירורים הבנו שגם זה עסק די יקר והחלטנו לנסות את האתגר של קניית כלי רכב גדול למסע. לכן אושר יצא לפנינו, כדי לנסות לארגן אוטובוס, 'אוטו־בית', קרוואן, או כל כלי אחר שיוכל להכיל את המשפחה. כלומר משפחה בת שש נפשות שתוכל לבשל בכלי הרכב  ובעיקר לישון בו למשך שלושה חודשים.
כך יצא שדווקא הבנות התחילו את המסע בדנמרק בביתה של עינתי, חברת ילדות טובה שלי. עינת ואני גדלנו יחד בקרית ים. לימים נישאה לבחור דני. 
ילדותנו הייתה מיוחדת מאוד. גרנו במקום קשה ומאתגר מבחינה חברתית. במקום היה הרבה פשע ואנשים מעדות שונות. היו תושבים גרוזינים רבים, שהגיעו בעלייה הרוסית, הייתה שכונה שלמה של אתיופיים, שהגיעו בלבוש המסורתי שלהם, האוכל וריחות התבלינים שהביאו איתם. אנחנו היינו הדרום אמריקאים, שעזבו את הקיבוצים כל אחד מסיבותיו. הקהילה שלנו הייתה סגורה ומורכבת מארגנטינאים כמונו, משפחות מאורוגואי ומשפחות מברזיל. 
אני ואחותי תמיד הרגשנו מוגנות. על אף שהיינו  בולטות מאוד, אף פעם לא היינו בין המקובלות ביותר. היינו די 'חנונות'. אבי עבד בזמנו כטכנאי אלקטרוניקה, ותיקן מכשירי חשמל. היום בעידן השפע קשה להאמין שהמקצוע הזה לא ייעלם מן העולם. אנו חיים בעידן של ה'חד פעמי'. אני זוכרת את אבי יושב מול מסכי טלוויזיה ענקיים וכבדים, אני ועינתי יושבות מולו, נפעמות מכמות החלקיקים והמפה הענקית שהחזיק בידו. הוא היה קורא, מבין ולומד את מה שעומד מולו. אחר כך היה משתמש במלחם, שהפיץ ריח שאהבנו. אני מניחה שזה לא הדבר הכי בריא להריח, אבל בהשוואה לזיהום האוויר שאפף את הקריות, אני מניחה שזה בטל בשישים. היינו נפעמות בכל פעם כשהוא הצליח לתקן מכשיר. פתאום מדממה, או מרעש של פחחחחח ששששש...צקצקצק, רואים מסך עם תמונה, שומעים קול והתצוגה לא מטושטשת. לעיתים ליווינו את אבי בדרכו למסור את מכשיר הטלוויזיה לבעליו. מכשיר הטלוויזיה היה כבד, משקלו כמו פיל קטן. אבי אהב את העבודה שלו ואנחנו אהבנו את העובדה, שכולם הכירו אותנו. 'אה...זו הבת של הקטור'. בעיקר הכירו אותי ואת מיה אחותי. תמיד הרגשנו מוגנות, משום שידענו שבכל מקום מישהו מכיר אותנו וישמור עלינו.
עינתי הייתה ילדה שובבה, שאהבה בעיקר לאכול במבה ולעסוק בספורט. אני הייתי מאוהבת במתמטיקה. זו הייתה אהבה לא ברורה. כבר בגיל צעיר לימדתי מתמטיקה את דויד, הבן של בעל המכולת, והוא בתמורה היה נותן לי מגן דויד וכל מיני מתנות מוזרות. אבל היה תמיד כיף ובטוח להסתובב ככה ברחובות הקריה.
לי ולעינתי יש עבר משותף, שכלל שמחה, עצב, עזרה וסקרנות. כשעינתי בחרה לעבור לגור בדנמרק, הפתיעה אותנו מאוד. היא הייתה שובבה ופתאום, אני, שהייתי עסוקה כל הזמן בלימוד מתמטיקה וורדוצה, חברת ילדות שלי מקריית ים, שמאז ומעולם הייתה עורכת דין צעירה וסופרת רצינית, הופתענו שמכולנו, עינתי, חברת הילדות, היא זו שעברה לדנמרק, הקימה משפחה עם פין המקסים, שאני קוראת לו 'הדני הענק', ואפילו ילדה לפני כולנו את מישאלה.
הבנות התרגשו שהן טסות אליה. כליל וגומא הכירו היטב את עינתי ואת פין, ואת ילדיהם מישאלה וגבריאל. אבל עדיין, לפגוש אותם בלעדיי, היה משהו חדש וקוסם עבורן. אולי סימן של בגרות, של עצמאות, של יכולת ושל אומץ.
התרגשנו כשמצאנו טיסה בעלות של 220 דולר לקליפורניה, ויותר  התרגשנו, כשהטיסה כללה חניית ביניים למשך ארבעים ושמונה שעות בדנמרק. עינתי אספה את הבנות משדה התעופה והן בילו יחד שעות קסומות. הבנות שלנו צחקו כאשר עינתי הייתה מדברת איתן בדנית,  עם המוכרת הדנית בעברית ועם הבת שלה באנגלית, וכך איש לא הבין ממש אל מי היא מדברת ומה היא רוצה להגיד או לשאול.
אחרי שאכלו גלידה, וראו את הטירה של המלט בדנמרק, המשיכו כליל וגומא לדודה בקליפורניה, יחד עם סיטר, שנכנסה להרפתקה הזו.
אני לא יודעת מה ואיך כליל וגומא בילו את טיול בת המצווה של כליל שהן ארגנו לעצמן בקליפורניה. הייתה מהן 'דממת אלחוט'. זה היה כנראה סימן טוב, שהעיד שבילו יפה. הסתובבו, אכלו ודיברו הרבה. הדודה אלופה בזה, הכי כיף בעולם לדבר איתה.
לאחר קצת מעל שבועיים, אני והבנות הקטנות יצאנו למסע. בשלב הזה כבר הבנו, שאושר כנראה יצליח לצאת, ואפילו העזנו לקנות לו כרטיס ליפן על אף שטרם קיבלנו תשובה רשמית לשחרורו.
דולב ושיזף יצאו מהבית והרגישו כנסיכות העולם. הן פשוט התעלפו מרוב התרגשות. התרגשות מהמסע, התרגשות מהמפגש עם הדודה. התרגשות מהאנשים ומהמקומות החדשים. בעיקר הייתה התרגשות מהבלתי נודע. הנושאים הכבדים, שהטרידו אותנו, כמו כסף, לינה ובריאות, לא באמת מטרידים ילדות בנות שש ושמונה. אבל הטרידו אותן בעיות אחרות, כמו אי הוודאות, כל מה שלא היה מוכר, השפה השונה, והתלות בנו במקום לא מוכר עם אנשים זרים ושפה זרה.
יחד עם זאת הן הבינו שזה מסע של פעם בחיים. הבינו שיש להן משפחה מגניבה ושהן הולכות לעוף ולגלות עולם, מה שרוב הילדים וגם רוב המבוגרים לא זוכים בזה לאורך חיים שלמים.
גם לעצמנו קנינו כרטיס טיסה במחיר מגוחך, בטיסה שעברה דרך דנמרק עם חניית ביניים למספר שעות. עינתי שוב מצאה את עצמה מחכה לנו בשדה תעופה. אני תמיד מלחיצה קצת את עינתי, בגלל האוכל שאני אוכלת. אני בכלל מרגישה שאני קצת מקרינה אי שקט לאנשים בגלל העקרונות הנוקשים שלי, כמו הקפדה על מזון טבעוני ועתיר בפירות. ההקפדה באה משום רוח האקולוגיה ועקרונות החינוך שלי. תמיד נוצר בי מתח כשאני פוגשת אנשים, שמכירים אותי היטב,  אבל לא ראו אותי תקופה ארוכה. הם חושבים על איזה סטנדרט גבוה שיש לי ולא מבינים שכל מה שאני עושה, לא מגיע מתוך ביקורת על אחרים, אלא מתוך אמונה אמיתית פנימית ללכת בדרך, שאני כה מאמינה בה ורוצה להנחיל אותה לבנותיי.
הגענו לבית של עינתי בדנמרק. התרגשתי כל כך. הבית קטן ונעים, צנוע ופשוט. הופתעתי לגלות משפחה בת ארבע נפשות. משפחה יושבת מחובקת על ערסלים, עם גינה קטנטונת והמון צחוק וחן. אפילו הופתעתי לבקר את הגיסה של עינתי, שגרה במרחק שתי דקות הליכה מעינתי. הכרתי את גיסתה מהביקורים שלהן בארץ. אחת לכמה ביקורים, עינתי הייתה מגיעה יחד איתם ונהגנו לשוטט כולנו יחד. לעיתים באחת הקריות, או אצלנו בבית, או בחוף הים, מקום שהיה חביב על פין. על אף הכבסים שהיו תלויים במרפסות, המזגנים שבלטו מהחלונות, הלכלוך ואי הסדר, פין נהנה מהמראות והיה בטוח שככה נראה גן עדן. כמוהו חשבה גם גרסיאלה, אימא של עינתי. ההבדל היחיד היה שגיסתה של עינת תמיד עקוצה, או 'שרופה' במפגשים שלנו בארץ. לפתע בדנמרק היא נראתה לנו מסודרת, רגועה וחיה בבית נקי וצנוע. הוקסמתי מאורח החיים שלהם בדנמרק. 
אחד האירועים המשעשעים בינינו אירע כאשר בוקר אחד אני ועינתי נסענו קצת לטייל ולפטפט יחד במרחבים היפים של דנמרק. בין השיחים עשינו פיפי. היה זה במרחק נסיעה של כעשר דקות מהבית של עינתי. פתאום יצא לנו מבין השיחים הגיס של עינתי. הסתבר שהוא עוסק במערכות מים והגיע למקום לתקן נזילה. זה היה מצחיק שאירוע כזה קרה בדנמרק. מעניין שתמיד אנו מודעים לעובדה שישראל מדינה קטנה, אבל אולי דנמרק קטנה יותר. 
 דנמרק נראתה לי ארץ ירוקה ומהממת עם מרחבים והמון חוות סוסים. אומנם מזג האוויר היה קר באופן שלא מוכר לנו כישראלים, אבל היה מרגש מאוד לראות את החיים במדינה בניגוד לכל הפעמים שאנחנו נפגשות בארץ, כשעינתי באה לבקר אותנו ואת משפחתה.
---
הטיסה הבאה שלנו הובילה אותנו לקליפורניה לבקר את הדודה האהובה שלנו, גרסיאלה, ולחבור לשתי הבנות הגדולות שנהנו שם מטיול בת המצווה. הסתבר שלאחר מספר  ימים של 'בית' אצל הדודה, הבנות התחילו להוציא את ילדי השכונה למשחקי כדור ומחבואים ברחובות השכונה. הייתה זו תופעה לא מוכרת כלל לתושבי השכונה בלונג ביץ'. עד היום אנחנו מקבלים מסרים של געגועים מהילדים ברחוב. 
בתקופה זו הבנות עדיין התקשו באנגלית, אך מצאו שיטות לימוד מהיר, ושיח ללא מילים עם ילדי הרחוב. היה מדהים לראות רחוב שקט ללא חיים. אך ברגע שהבנות יצאו לרחוב ולפעמים אף העזו לדפוק בדלתות אחרות, לאט לאט כל ילדי השכונה נאספו לרחוב, בלי יוצא מן הכלל. דודתי תמיד נזכרת ברגעים האלה ואומרת שמאז שהיינו שם,  היא לא ראתה את הילדים האלה שוב. כאילו אין להם הכישרון או הרשות או הרצון לצאת ולשוטט ברחוב יחד עם ילדים אחרים. הבנות שלנו פתחו את העולם הזה עבורם.
טיילנו עם הדודה בפארקים ובכל מקום אפשרי, שלא דרש נסיעה ארוכה מדי. כל הזמן היינו צריכים לחשב מי נוסע ולאן, כי ברכב של הדודה לא היה מקום לכולנו. כשאני נהגתי והדודה נשארה בבית לעבוד, לא תמיד הצלחנו לחזור בקלות. הכבישים הארוכים, הפניות והמרחב בלבלו אותי בכל פעם מחדש.
גבי, הדוד, תמיד מצחיק, אבל העדיף להיות בבית ולא לנסוע. הבנות עשו לו קוקיות לשערות הבודדות שנותרו על ראשו. הציקו לו בשאלות ולא נתנו לו מנוחה אמיתית. למעשה גבי יכול מהבוקר עד הערב לקרוא ולחקור מאמרים ברפואה. מובן שהבנות שלנו לא אִפשרו לו את ההנאה הזו, אבל בכל זאת הוא נהנה מהמצב.
אני והדודה מחוברות ברמה שלא ניתן להבין. בקושי ובהנאה, תמיד נבין זו את זו. נגלה סודות, שאף אחד לא יודע על החיים של שתינו ונשמור אותם לעצמנו בלבד. אנו מרגישות מחוברות. ישנה בינינו הבנה ללא מילים, והמון עזרה ועשייה משותפת. זה כיף אדיר. לעיתים אני מרבה לחשוב מה יהיה כשהיא תלך לעולמה. אני בטוחה שתחסר לי מאוד. אומנם הבטחתי לה, שלאחר מותה  אשרוף את גופתה ואת האפר שלה אפזר לעצים שלי, אבל עדיין, מעבר לצחוק ולהרפתקה, אני מרגישה שהיא תחסר לי. 
בתום כחודש, נפרדנו בעצב רב מהדודה וטסנו לפגוש את אושר. הפרידה מהדודה תמיד מטרידה, משום שהיא מסמלת בעיניי תקופה. עד הפעם הבאה. על אף שכולנו בטוב, ועל אף שהדודה אוהבת את העבודה שלה ויחסית מסתדרת בחייה בקליפורניה, קשה לתאר במילים את עצב הפרידה בינינו. זה עצב שחותך בבטן. זו פרידה קשה להרבה זמן. נשאר בי געגוע תמידי ועצב עמוק.

עוד על הספר

המסע שלנו דיקלה זיסמן
תחילתו של מסע
פרו, יולי 1996. אני לאחר שירותי הצבאי. בטיולי בדרום אמריקה ראיתי לפניי משפחה בת ארבע נפשות: אבא, אימא ושני ילדים. הילד הקטן בוכה במנשא גב והילד הגדול על הידיים. האבא גבוה ורזה, על ראשו כובע קש ונושא תיקים מכל צד. האימא אנרגטית בעלת שיער ארוך ופאפאיה בידה. שניהם נראו לי קצת לא מאופסים. אבל באותו רגע, בלי להבין לעומק, ידעתי בליבי שזה מה שאני מאחלת לעצמי כשאהיה גדולה. ידעתי שאני אעשה את זה.
המסע שלנו התחיל ברגע שנפגשנו. באותו רגע, כבר ידענו שמצפה לנו מסע ארוך ומאתגר עם הרבה אי ודאות, אך עם עוצמה ועניין. לא ידענו מתי, לא ידענו לאן, לא ידענו מה יהיה ההרכב שלנו, אבל ידענו שזה יקרה.
---
תל אביב, ינואר 2004. הילדה הראשונה שנולדה לנו, הפתיעה אותנו באהבה ובמשמעות שהביאה לעולמנו. אתגר ההורות היה חדש לנו. בנוסף לפלא ולטוב שקיבלנו מהילדה, נאלצנו להתמודד עם הקושי והאתגר שבזוגיות כאשר אנו הורים לילד ראשון. כבר אז הבנתי שעם לידת הילד הבא, אני רוצה את בן זוגי צמוד אלינו, כדי שגם הוא יזכה לגידול המופלא של תינוק, ויתמודד עם הבדידות והקושי הכרוכים בכך. 
לימים, לאחר לידת בתנו הבכורה כליל, נולדו לנו שלוש הבנות, גומא, דולב ושיזף. כמו זוגות רבים בתחילת דרכם, אושר בן זוגי ואני מצאנו עצמנו שעות רבות מרוחקים זה מזה. הסיבה העיקרית הייתה דאגה לפרנסה ולפיתוח קריירה.  
סבלנות והכלה של ילדות קטנות עם הרגשת הבדידות כאימא, גרמו לי לרצות מאוד לבלות יותר עם אושר ועם הבנות בניתוק מוחלט מהמציאות. בכל פעם, כשנולדה לנו בת חדשה, ציפיתי ואיחלתי לעצמי שנה של משפחתיות, זוגיות ואיחוד בטיול ארוך. איחלתי לעצמי שנהייה יחד, שני הורים, מינקות עד צעד ראשון, לפחות לשנה אחת, אבל בכל פעם התאכזבתי מחדש משום שזה לא קרה. 
במבט לאחור, נראה שהחמצנו הזדמנויות רבות שבהן היינו יכולים לקחת פסק זמן, ואולי חבל שלא ניצלנו אותן. באותם רגעים המחשבה על כך נראתה בלתי אפשרית. הוויתורים היו מורכבים מדי, הסיכונים היו גדולים והחשש השתלט על הרצון. כל הסיבות היו ברורות לנו ומובנות. הוטרדנו ממצבנו הכספי. הקריירה והדאגה לעתיד תמיד ריחפו מעלינו והיוו איום. השגרה הזו שמלאה כל כך בהרגלים, בתפיסות ובאמונות, הקשתה עלינו מאוד ומנעה מאיתנו עצירה וחשיבה מחוץ לקופסה. אולי יש גם דרך אחרת. החשש של מה יהיה? איך נתקיים? מה נעשה כשנחזור מטיול ארוך? ואיפה נגור? הדאיגו אותנו. הפחד של חוסר בעבודה ובשכר הולם, תמיד מלווים אותך ולבטח כשאתה הופך להורה ומטפח משפחה בת ארבע בנות. מכאן שבכל פעם כשהרעיון עלה, היה תירוץ חדש לא ליישמו. 
בהתחלה אני הייתי צריכה להתפתח בכיוון ההייטק, כי סיימתי תואר שני בהנדסה בטכניון. התלבטתי אם להמשיך לדוקטורט, או לנסות לרגע את חיי הזוהר של אנשי ההייטק. בחרתי בפרקטיקה בהרצליה פיתוח. בחרתי בנסיעות יום יומיות לאותו מקום עבודה, מבוקר עד לילה. בחרתי לשבת מול מחשב ולעסוק בעיבוד ובאלגוריתמים. החלטתי לא לבזבז את הזמן על מסע משפחתי, כי הרי הזמן רץ. 
בד בבד, אושר שירת בחיל האוויר ולמד פסיכולוגיה. הוא עדיין לא רצה להיפרד מהטייסת שלו, וגם היה צריך לעשות התמחות אינסופית בפסיכולוגיה קלינית ולהרוויח משהו. ללא ספק זה חשוב, זו התמדה, אלה לימודים וזאת אחריות. החיים נמדדו בכסף, כסף ובכסף. מה יהיה? למה? איך? תמיד היה לנו תירוץ למה לא מתאים עכשיו לצאת למסע שעליו חלמנו.
בינתיים התבגרנו והפכנו למשפחה גדולה. חווינו העתקות רבות של מגורים. הסיבות לכך היו בעיקר בשל החלטות שונות, כמו לימודים, חיים בבסיסים וחיפוש אחר המקום המושלם בעבורנו. לאורך כל הדרך התמודדנו עם חינוך ביתי ועם מסגרות שונות ומשונות. פיתחנו קריירה והתחלנו לדאוג כלכלית להמשך החיים, ואפילו בנינו בית בשתי ידינו. 
על אף זאת, חלום המסע שלנו נותר איתנו. לפעמים מודחק יותר ולפעמים מודחק פחות, אך תמיד היה. החלום חזק ואיתן וקשה היה להתעלם ממנו.
בשלב מסוים, לאחר שבנינו בית והרגשנו שאנחנו 'בעלי בית', ויש לנו קרקע יציבה לחזור אליה בכל פעם, הרגשנו שאולי זה הזמן להתחיל להגשים את החלום. 
היום אני יודעת שהבית היה העוגן שהיינו צריכים, כדי לצאת למסע. כל אחד צריך למצוא את העוגן, שממנו החלום יכול לפרוח ולהפוך למציאות. עם הזמן הבנתי יותר לעומק, שלמעשה הבית אינו העוגן, כי אם התורן שלנו למסע.
 בתקופה זו פגשנו את רז מהטייסת של אושר. רז תמיד נתן לנו ניצוץ של תקווה ומחשבה שהמסע הזה אפשרי. צריך לחשוב באופן יצירתי, צריך להעז, צריך למצוא פתרונות, אבל זה אפשרי! רז ישב איתנו עם ניירות אינסופיים, מלאים בפרטים לא חשובים, אבל הרוח שבה דיבר על הטיול שלו עם משפחתו, הלהיבה אותנו. הוא סיפר איך הילדים שלו החזיקו זה את זה בעלייה לרכבת בהודו, איך כולם הקיאו בעליות של לאדאק ואיך נהנו בנפאל. כל אלה הספיקו לנו, כדי להבין בדיוק מה משמעות הטיול. הבנו מה החוויה שכל המשפחה של רז קיבלה. הבנו שגם לאחר חמש עשרה שנים עוצמתה מורגשת, חיה ובוערת.
אוגוסט, 2015 
בשנה הבאה זה חייב לקרות. כליל כבר גדולה ועוד מעט בת שתים עשרה. הרגשנו שאם לא נצא עכשיו למסע שלנו, נחמיץ את ההזדמנות שלנו ליהנות מחברתה. הצלחנו לזמן לעצמנו מטרה, יעד וזמן והתחלנו ללכת בדרכה של משפחת רז. למעשה הגענו לשלב הראשון של ההבנה, שזה הזמן למסע שלנו.
לאחר תקופת התכוננות ארוכה ולאחר מאמצים אינסופיים להיפרד מהמוסכמות, מהפחד, מהחרדה ומההיגיון, הצלחנו להשתחרר מהעבודות שלנו ומעולם השפע והנוחות. לאחר ששאפנו תעוזה, אומץ ואולי בתוספת קצת נאיביות, לקחנו עוד שאיפה ענקית של הרפתקנות וערפל, כי הבנו שהגיע הרגע להתחיל את המסע המשפחתי שלנו. אם לא עכשיו אז מתי? נכנסנו לשלב השני של ההחלטה על המסע.
על אף ההחלטה, הביצוע כמובן היה קשה יותר. השלב השלישי של ההתארגנות היה שלב הפכפך ומלא בחששות. הרגשתי שבקושי הצלחנו לצאת לטיול. הכול הצביע נגד היציאה לטיול. המשפחה המורחבת לא תמכה ברעיון משום שחששה לשלומנו ובעיקר חששה לחינוך של הבנות. 
במשפחה המורחבת הובעה דאגה רבה ועלו תהיות רבות. הכול הועלה מתוך כוונה טובה, אך לגבינו זה היה ערעור על החלטתנו. הדאגה העיקרית הייתה כלכלית,  איך נסתדר ונבזבז את הכסף. האם לא חבל? יחד עם זאת היה גם חשש לחיי הבנות מהסכנות הכרוכות בטיול, כמו היעדר לימודים וסכנות בריאותיות. הכול נבע מאי ודאות וזה מה שערער את המצב. 
במקום העבודה של אושר סירבו בכל תוקף להיפרד ממנו. הוא תכנן להשתחרר משירותו הצבאי, אך עד הרגע האחרון לא היה ברור אם ישחררו אותו או לא. את הקורס החדש שבניתי במכללת 'בראודה' נאלצתי להעביר למרצה אחר, ובחברת 'קרן אנרגיה', שבה עסקתי בתחום מרתק של התייעלות באנרגיה לרשויות מקומיות ומפעלים, נאלצתי לוותר. הוויתור היה דווקא בזמן שהגיעו אתגרים מסקרנים, שחיכיתי להם זמן רב, לכן היה לי קשה מאוד.
 בית הספר המיוחד שבו למדו הבנות, בית ספר 'עודד' שביודפת,  הקשה מאוד את היציאה למסע. לא ידענו אם ישמרו לנו מקום בכיתות, לאחר שנשוב מן הטיול, ולא ידענו מה וכמה חומר יפסידו הבנות בתקופת היעדרותן מהלימודים. בד בבד ויתרנו על חוגים שהבנות אהבו מאוד והצליחו בהם, כמו התעמלות קרקע של דולב, טיפוס של גומא וכדורסל של כליל. מפחיד מאוד לעזוב משהו שהוא טוב, וקשה מאוד לצאת מתחום הנוחות. קשה מאוד לעשות צעד כה מאתגר, כשאין באמת צורך.
החיים ביישוב הייחודי שלנו, חרשים, היו מעט שגרתיים, אך בדיוק כשהחלטנו לצאת למסע, החל שינוי משמעותי. ליישוב הגיעו משפחות חדשות והמקום החל להתעורר, לפרוח ולהתמלא במשפחות צעירות ובאווירה נעימה. היה קשה להפסיד את השינוי.
בנוסף לכל אלה, בשל מגבלות העבודה וההתארגנות הדרושה, יצא שתאריך היציאה המאוחר לא תאם להרבה אירועים, כמו תחילת שנת לימודים, השכרת הבית ועונות השנה. 
מובן שקיים תמיד ברקע המוקש העיקרי – הכסף. תמיד קיים החשש מלקיחת סיכון. כל הזמן קפצו לנו 'שדים' שפסלו את הרעיון והחזירו אותנו למציאות. 
יעלי גרונר, חברה יקרה, לימדה אותי משפט והוא עוזר לי כל הזמן: "אלו לא שדים. אלו מלאכים, ששומרים עליכם. אם המסע צריך לצאת לדרך, הוא ייצא. תפקיד המלאכים להעלות בפניכם את הקשיים ואת הוויתורים שיש לעשות, כדי להגשים את החלום. אילו סיכונים אתם לוקחים על עצמכם ומה משמעות הטיול בעבורכם? אם הרצון להגשים את החלום חזק מספיק, הרי החלום יתגשם. חשוב שיהיה מפוקח ומחושב, אבל יתגשם." 
בהתחלה היה מפחיד מאוד לקבל החלטה כזו. בהתחלה הרצון לצאת למסע נראה מאוד לא הגיוני. תמיד יש סיבה 'למה לא ללכת על זה'. אבל לאחר שמחליטים להגשים את החלום וללכת איתו עד הסוף,  התמונה לפתע מתבהרת והדרך מתחילה להיסלל. החלום מתחיל להתבהר. הבנו שאנחנו רוצים להיות הרבה יחד. פשוט להיות יחד. לראות מקומות חדשים, להכיר אנשים ממקומות אחרים, לשמוע שפות שונות ולטעום מאכלים אחרים. 
למעשה בשלב הזה הרשינו לעצמנו לחלום, ולא הגבלנו את עצמנו על מקום ותוכנית. זרמנו בהתאם לתקציב שיהיה לנו, בהתאם למקומות שנראו לנו מעניינים, אבל לא הגבלנו את עצמנו מראש למקומות מסוימים. חשבנו על הקושי הצפוי במסע של משפחה המונה שש נפשות, שעומדת לבלות עשרים וארבע שעות יחד, עם בנות בגילים שונים וצרכים שונים. הייתה אי ודאות רבה, נסיעות רבות ושינויים רבים. על אף זאת, הרגשנו שזה מה שאנחנו רוצים. להיות יחד בכל מיני מקומות חדשים.
למעשה, בשלב הרביעי שנמשך כשנה, כבר ידענו שאנחנו בכיוון של יציאה למסע. אושר לא קיבל תשובות סופיות מהצבא, ולכן לא היה ברור מתי נצליח לצאת. הרגשנו שאנחנו חיים בתוך סלט של אי ודאות שקשור לשחרורו של אושר מהצבא, וממנו מושפעות הבנות משום ששנת הלימודים קרבה. שוכרים לבית כבר היו לנו, אף שכרטיסים לטיסה עדין לא היו. כך נאלצנו להישאר ללא בית, כדי להפחית סיכונים לעלויות בטיול. תוך כדי כך, אני ואושר עדיין עבדנו, אך הבנות היו ללא מסגרת וכך הסתובבנו 'באוויר' עם ארבע בנות והמון חוסר ודאות.
לבנות הגדולות נמאס מהמצב. תחילת שנת הלימודים הגיעה. הן לא נכנסו למסגרות הלימודים ולא ידענו בוודאות אם אנו יוצאים או לא. לפתע החליטו הבנות להוציא את כל כספן, שחסכו ועבדו וקיבלו לימי הולדת, למטרת ביקור אצל הדודה האהובה עלינו שחיה בקליפורניה. לאחר התמחות קלה במציאת כרטיסי טיסה בעלויות נמוכות, יצאו לטיול שתי הבנות הגדולות שלנו, כליל וגומא הנועזות. הן קנו מכספן כרטיס טיסה לכיוון אחד - לקליפורניה. הן פשוט החליטו שאי הוודאות הספיקה להן. הן ימתינו לנו בקליפורניה אצל הדודה. בשלב זה עדיין לא ידענו בוודאות שאושר יקבל שחרור, אך ידענו שאנחנו שואפים לכך בכל הכוח. משום שהכרטיסים היו זולים, הבנות התחילו בהרפתקה של טיסה לדנמרק ומשם לקליפורניה. 
כאן צצו שני אתגרים. הראשון, הן צריכות ליווי, והשני, מה יעשו בדנמרק. לאתגר הראשון, החלטנו לבקש מהשכנה שלנו, סיטר, ללוות אותן. סיטר הייתה באותו הזמן לאחר שחרור ובין עבודות שונות. זו  הייתה הזדמנות מעולה בשבילה להתחיל מסע משל עצמה. הדודה קנתה לסיטר כרטיס טיסה לכיוון אחד וסיטר בעצם נטלה אחריות על הבנות בטיסה. התוכנית הייתה שבדנמרק הבנות יפגשו את עינתי, חברת ילדות טובה שלי, שהתחתנה עם דני. זו הייתה הזדמנות נפלאה לכולם להיפגש. 
בד בבד עם סיום עבודות ופרידות מחברים, ניסינו לארגן את כל מה שנשאר בארץ, ובעיקר את חשבון הבנק, כדי שיהיה יותר ברור ומסודר. בתהליך העברת חשבונות, בירור הוצאות, ביטוחים ותשלומים מיותרים, נתקלנו במאבק קטן ומתסכל שפרץ כשהתחלנו לנסות להתמודד עם הבירוקרטיה. כשעסקנו בביטול ובארגון מחדש של כל הוראות הקבע שהיו לנו מול חברות התקשורת, חברות הביטוח והוראות קבע אחרות, הסתבר שזה היה בהחלט תהליך מעיק, מייגע ומלא בעצבים. התהליך כלל המתנות אינסופיות ובזבוז זמן. לאחר שהצלחנו במשימות, התחושה הייתה מרעננת והכניסה סדר לחשבון הבנק, שמזמן היה צריך להיעשות והשאירה בנו תחושת חופש וקלילות.
זהו, הגענו לשלב המרגש ביותר, השלב החמישי - שלב האריזות. קנינו כרטיסי טיסה לי ולבנות לקליפורניה, ולאושר קנינו כרטיס ליפן. 
התחלנו בארגון ובסידור הבית, כמו פינוי חפצים ומסירת חפצים מיותרים והתארגנות לטיול במינימום ציוד. לכל אחד מאיתנו הקצבנו שתי חולצות קצרות, שני מכנסיים קצרים, שתי גופיות ארוכות, שני מכנסיים ארוכים, מעיל, כפכפי אצבע ושק שינה. בנוסף הכנו את הציוד המשותף, שכלל ערכת כלי רחצה ובה מברשת שיער אחת (ארבע בנות ואימא, כולן בעלות שיער ארוך, על מברשת שיער אחת), מסרק כינים, חוט דנטלי, שמנים אתריים נבחרים (לבנדר ועץ התה), מי פה המשובח והחשוב ביותר של צמחי יתיר, שקיבלנו מידידינו גלי ונועם, ומחשב כבד שהתקמצנו להחליפו במחשב קטן וקומפקטי. בדיעבד הבנו שחבל שלא עשינו זאת. לצד אלו, כל אחד מאיתנו זכה לאישור לקחת עימו שני ספרי קריאה וחוברות לימוד באנגלית ובמתמטיקה. על כל אחד הוטלה אחריות על חפץ משותף לכלל: ערכת עזרה ראשונה, ערכת תפירה, ערכת משחק, שמנתה ארבעה משחקי קלפים, שחמט קטן, ערכת פנסים וערכת מטענים. לקחנו פלאפון לעצמנו ולשתי הבנות הגדולות, כדי שתוכלנה להיות בקשר עם חברות בארץ ללא תלות בנו. 
יצאנו לדרך עם תרמיל אישי לכל אחד מאיתנו, עם נעלי טיולים והבגדים שעלינו. כשהבנו שיש אפשרות לקנות כרטיסים מוזלים ללא מטען בבטן המטוס, אלא רק מטען יד, וידאנו שלכל אחד מאיתנו יש תיק שמשקלו לא עולה על שבעה קילו ויצאנו לדרך!
זה קורה...
ספטמבר 2016. השלב השישי. יצאנו בקבוצות. כליל וגומא, הבנות הגדולות, טסו לדודה שלנו בלוס אנג'לס. כליל בת שתים עשרה וגומא בת עשר. הן טסו עם סיטר, השכנה שלנו, ועשו חיים משוגעים בזמן שאנחנו אפילו לא היינו בטוחים מתי נגיע לאסוף אותן ואיך. הבנות נחתו בדנמרק, ועינתי אספה אותן. הן בילו בדנמרק כיומיים, ומשם המשיכו לקליפורניה ושהו אצל הדודה, שאספה אותן לביתה. לאחר כשבועיים, כשהבנו שאושר אכן יוכל להשתחרר מעבודתו התובענית, אני, דולב ושיזף (הבנות הצעירות במשפחה) יצאנו בטיסה לאותו כיוון. כשבוע לאחר מכן, ביום השחרור של אושר (אפשר אפילו לומר בחופשת השחרור שלו, משום שעדיין לא היה משוחרר), הוא יצא ליפן. 
המטרה של אושר הייתה להתארגן ביפן. בטיול הארוך הראשון שלו  הוא יצא מהודו ליפן ולא חרג מהתקציב שהיה ברשותו. הוא התנייד ממקום למקום בטרמפים, אכל עם אנשים בבתים והכיר קהילות קטנות. התנדב לעזור לידיד בבניית בתי עץ, והגיע למקומות מדהימים בטבע. לכן הוא כל הזמן נשא את הרצון לחזור ליפן וטען שזר לא יבין זאת, ואנחנו חייבים לבוא איתו למסע ביפן.
אותי הטרידו מאוד העלויות. רציתי טיול ארוך. רציתי פחות מתחים מהארץ. לא רציתי לחשוב על הדיוק בהוצאות, שכל צעד יעלה ביוקר ולא נוכל לעמוד בהוצאות עם הבנות במדינה כה מתקדמת. היה לי חלום לעשות טרקים, לראות מקומות חדשים ולנסות טעמים מעניינים. כל אלה לא הסתדרו לי עם יפן. היה נדמה לי שיפן מדינה מערבית רגילה. מדינה עם 'פסיליטיס', אנשים רגילים וקצת שונים במראה, אבל חוץ מזה הכול רגיל, יקר וגם קר. 
אושר לא ויתר. לרגע הצלחנו לדמיין ששנינו מתחלקים לשתי קבוצות. אני ושתי בנות, ואושר ושתי בנות תופסים טרמפים ביפן. מרוב שהחוויה הזו הייתה חזקה אצל אושר, היא נראתה לו כה הגיונית ואמיתית, שלרגע קט גם אני הצלחתי לדמיין זאת. אבל מהר מאד צחקנו לכישורי הניווט הכושלים שלי, ואמרנו שגם אם נמצא טרמפים, אנחנו נאבד זה את זה בקלות.
אושר העלה פנטזיה חדשה, שבה דמיין את עצמו מתארגן באמצעות קרוואן, או אוטובוס. הוא נוסע בו ברחבי יפן עם כולנו. לאחר בירורים הבנו שגם זה עסק די יקר והחלטנו לנסות את האתגר של קניית כלי רכב גדול למסע. לכן אושר יצא לפנינו, כדי לנסות לארגן אוטובוס, 'אוטו־בית', קרוואן, או כל כלי אחר שיוכל להכיל את המשפחה. כלומר משפחה בת שש נפשות שתוכל לבשל בכלי הרכב  ובעיקר לישון בו למשך שלושה חודשים.
כך יצא שדווקא הבנות התחילו את המסע בדנמרק בביתה של עינתי, חברת ילדות טובה שלי. עינת ואני גדלנו יחד בקרית ים. לימים נישאה לבחור דני. 
ילדותנו הייתה מיוחדת מאוד. גרנו במקום קשה ומאתגר מבחינה חברתית. במקום היה הרבה פשע ואנשים מעדות שונות. היו תושבים גרוזינים רבים, שהגיעו בעלייה הרוסית, הייתה שכונה שלמה של אתיופיים, שהגיעו בלבוש המסורתי שלהם, האוכל וריחות התבלינים שהביאו איתם. אנחנו היינו הדרום אמריקאים, שעזבו את הקיבוצים כל אחד מסיבותיו. הקהילה שלנו הייתה סגורה ומורכבת מארגנטינאים כמונו, משפחות מאורוגואי ומשפחות מברזיל. 
אני ואחותי תמיד הרגשנו מוגנות. על אף שהיינו  בולטות מאוד, אף פעם לא היינו בין המקובלות ביותר. היינו די 'חנונות'. אבי עבד בזמנו כטכנאי אלקטרוניקה, ותיקן מכשירי חשמל. היום בעידן השפע קשה להאמין שהמקצוע הזה לא ייעלם מן העולם. אנו חיים בעידן של ה'חד פעמי'. אני זוכרת את אבי יושב מול מסכי טלוויזיה ענקיים וכבדים, אני ועינתי יושבות מולו, נפעמות מכמות החלקיקים והמפה הענקית שהחזיק בידו. הוא היה קורא, מבין ולומד את מה שעומד מולו. אחר כך היה משתמש במלחם, שהפיץ ריח שאהבנו. אני מניחה שזה לא הדבר הכי בריא להריח, אבל בהשוואה לזיהום האוויר שאפף את הקריות, אני מניחה שזה בטל בשישים. היינו נפעמות בכל פעם כשהוא הצליח לתקן מכשיר. פתאום מדממה, או מרעש של פחחחחח ששששש...צקצקצק, רואים מסך עם תמונה, שומעים קול והתצוגה לא מטושטשת. לעיתים ליווינו את אבי בדרכו למסור את מכשיר הטלוויזיה לבעליו. מכשיר הטלוויזיה היה כבד, משקלו כמו פיל קטן. אבי אהב את העבודה שלו ואנחנו אהבנו את העובדה, שכולם הכירו אותנו. 'אה...זו הבת של הקטור'. בעיקר הכירו אותי ואת מיה אחותי. תמיד הרגשנו מוגנות, משום שידענו שבכל מקום מישהו מכיר אותנו וישמור עלינו.
עינתי הייתה ילדה שובבה, שאהבה בעיקר לאכול במבה ולעסוק בספורט. אני הייתי מאוהבת במתמטיקה. זו הייתה אהבה לא ברורה. כבר בגיל צעיר לימדתי מתמטיקה את דויד, הבן של בעל המכולת, והוא בתמורה היה נותן לי מגן דויד וכל מיני מתנות מוזרות. אבל היה תמיד כיף ובטוח להסתובב ככה ברחובות הקריה.
לי ולעינתי יש עבר משותף, שכלל שמחה, עצב, עזרה וסקרנות. כשעינתי בחרה לעבור לגור בדנמרק, הפתיעה אותנו מאוד. היא הייתה שובבה ופתאום, אני, שהייתי עסוקה כל הזמן בלימוד מתמטיקה וורדוצה, חברת ילדות שלי מקריית ים, שמאז ומעולם הייתה עורכת דין צעירה וסופרת רצינית, הופתענו שמכולנו, עינתי, חברת הילדות, היא זו שעברה לדנמרק, הקימה משפחה עם פין המקסים, שאני קוראת לו 'הדני הענק', ואפילו ילדה לפני כולנו את מישאלה.
הבנות התרגשו שהן טסות אליה. כליל וגומא הכירו היטב את עינתי ואת פין, ואת ילדיהם מישאלה וגבריאל. אבל עדיין, לפגוש אותם בלעדיי, היה משהו חדש וקוסם עבורן. אולי סימן של בגרות, של עצמאות, של יכולת ושל אומץ.
התרגשנו כשמצאנו טיסה בעלות של 220 דולר לקליפורניה, ויותר  התרגשנו, כשהטיסה כללה חניית ביניים למשך ארבעים ושמונה שעות בדנמרק. עינתי אספה את הבנות משדה התעופה והן בילו יחד שעות קסומות. הבנות שלנו צחקו כאשר עינתי הייתה מדברת איתן בדנית,  עם המוכרת הדנית בעברית ועם הבת שלה באנגלית, וכך איש לא הבין ממש אל מי היא מדברת ומה היא רוצה להגיד או לשאול.
אחרי שאכלו גלידה, וראו את הטירה של המלט בדנמרק, המשיכו כליל וגומא לדודה בקליפורניה, יחד עם סיטר, שנכנסה להרפתקה הזו.
אני לא יודעת מה ואיך כליל וגומא בילו את טיול בת המצווה של כליל שהן ארגנו לעצמן בקליפורניה. הייתה מהן 'דממת אלחוט'. זה היה כנראה סימן טוב, שהעיד שבילו יפה. הסתובבו, אכלו ודיברו הרבה. הדודה אלופה בזה, הכי כיף בעולם לדבר איתה.
לאחר קצת מעל שבועיים, אני והבנות הקטנות יצאנו למסע. בשלב הזה כבר הבנו, שאושר כנראה יצליח לצאת, ואפילו העזנו לקנות לו כרטיס ליפן על אף שטרם קיבלנו תשובה רשמית לשחרורו.
דולב ושיזף יצאו מהבית והרגישו כנסיכות העולם. הן פשוט התעלפו מרוב התרגשות. התרגשות מהמסע, התרגשות מהמפגש עם הדודה. התרגשות מהאנשים ומהמקומות החדשים. בעיקר הייתה התרגשות מהבלתי נודע. הנושאים הכבדים, שהטרידו אותנו, כמו כסף, לינה ובריאות, לא באמת מטרידים ילדות בנות שש ושמונה. אבל הטרידו אותן בעיות אחרות, כמו אי הוודאות, כל מה שלא היה מוכר, השפה השונה, והתלות בנו במקום לא מוכר עם אנשים זרים ושפה זרה.
יחד עם זאת הן הבינו שזה מסע של פעם בחיים. הבינו שיש להן משפחה מגניבה ושהן הולכות לעוף ולגלות עולם, מה שרוב הילדים וגם רוב המבוגרים לא זוכים בזה לאורך חיים שלמים.
גם לעצמנו קנינו כרטיס טיסה במחיר מגוחך, בטיסה שעברה דרך דנמרק עם חניית ביניים למספר שעות. עינתי שוב מצאה את עצמה מחכה לנו בשדה תעופה. אני תמיד מלחיצה קצת את עינתי, בגלל האוכל שאני אוכלת. אני בכלל מרגישה שאני קצת מקרינה אי שקט לאנשים בגלל העקרונות הנוקשים שלי, כמו הקפדה על מזון טבעוני ועתיר בפירות. ההקפדה באה משום רוח האקולוגיה ועקרונות החינוך שלי. תמיד נוצר בי מתח כשאני פוגשת אנשים, שמכירים אותי היטב,  אבל לא ראו אותי תקופה ארוכה. הם חושבים על איזה סטנדרט גבוה שיש לי ולא מבינים שכל מה שאני עושה, לא מגיע מתוך ביקורת על אחרים, אלא מתוך אמונה אמיתית פנימית ללכת בדרך, שאני כה מאמינה בה ורוצה להנחיל אותה לבנותיי.
הגענו לבית של עינתי בדנמרק. התרגשתי כל כך. הבית קטן ונעים, צנוע ופשוט. הופתעתי לגלות משפחה בת ארבע נפשות. משפחה יושבת מחובקת על ערסלים, עם גינה קטנטונת והמון צחוק וחן. אפילו הופתעתי לבקר את הגיסה של עינתי, שגרה במרחק שתי דקות הליכה מעינתי. הכרתי את גיסתה מהביקורים שלהן בארץ. אחת לכמה ביקורים, עינתי הייתה מגיעה יחד איתם ונהגנו לשוטט כולנו יחד. לעיתים באחת הקריות, או אצלנו בבית, או בחוף הים, מקום שהיה חביב על פין. על אף הכבסים שהיו תלויים במרפסות, המזגנים שבלטו מהחלונות, הלכלוך ואי הסדר, פין נהנה מהמראות והיה בטוח שככה נראה גן עדן. כמוהו חשבה גם גרסיאלה, אימא של עינתי. ההבדל היחיד היה שגיסתה של עינת תמיד עקוצה, או 'שרופה' במפגשים שלנו בארץ. לפתע בדנמרק היא נראתה לנו מסודרת, רגועה וחיה בבית נקי וצנוע. הוקסמתי מאורח החיים שלהם בדנמרק. 
אחד האירועים המשעשעים בינינו אירע כאשר בוקר אחד אני ועינתי נסענו קצת לטייל ולפטפט יחד במרחבים היפים של דנמרק. בין השיחים עשינו פיפי. היה זה במרחק נסיעה של כעשר דקות מהבית של עינתי. פתאום יצא לנו מבין השיחים הגיס של עינתי. הסתבר שהוא עוסק במערכות מים והגיע למקום לתקן נזילה. זה היה מצחיק שאירוע כזה קרה בדנמרק. מעניין שתמיד אנו מודעים לעובדה שישראל מדינה קטנה, אבל אולי דנמרק קטנה יותר. 
 דנמרק נראתה לי ארץ ירוקה ומהממת עם מרחבים והמון חוות סוסים. אומנם מזג האוויר היה קר באופן שלא מוכר לנו כישראלים, אבל היה מרגש מאוד לראות את החיים במדינה בניגוד לכל הפעמים שאנחנו נפגשות בארץ, כשעינתי באה לבקר אותנו ואת משפחתה.
---
הטיסה הבאה שלנו הובילה אותנו לקליפורניה לבקר את הדודה האהובה שלנו, גרסיאלה, ולחבור לשתי הבנות הגדולות שנהנו שם מטיול בת המצווה. הסתבר שלאחר מספר  ימים של 'בית' אצל הדודה, הבנות התחילו להוציא את ילדי השכונה למשחקי כדור ומחבואים ברחובות השכונה. הייתה זו תופעה לא מוכרת כלל לתושבי השכונה בלונג ביץ'. עד היום אנחנו מקבלים מסרים של געגועים מהילדים ברחוב. 
בתקופה זו הבנות עדיין התקשו באנגלית, אך מצאו שיטות לימוד מהיר, ושיח ללא מילים עם ילדי הרחוב. היה מדהים לראות רחוב שקט ללא חיים. אך ברגע שהבנות יצאו לרחוב ולפעמים אף העזו לדפוק בדלתות אחרות, לאט לאט כל ילדי השכונה נאספו לרחוב, בלי יוצא מן הכלל. דודתי תמיד נזכרת ברגעים האלה ואומרת שמאז שהיינו שם,  היא לא ראתה את הילדים האלה שוב. כאילו אין להם הכישרון או הרשות או הרצון לצאת ולשוטט ברחוב יחד עם ילדים אחרים. הבנות שלנו פתחו את העולם הזה עבורם.
טיילנו עם הדודה בפארקים ובכל מקום אפשרי, שלא דרש נסיעה ארוכה מדי. כל הזמן היינו צריכים לחשב מי נוסע ולאן, כי ברכב של הדודה לא היה מקום לכולנו. כשאני נהגתי והדודה נשארה בבית לעבוד, לא תמיד הצלחנו לחזור בקלות. הכבישים הארוכים, הפניות והמרחב בלבלו אותי בכל פעם מחדש.
גבי, הדוד, תמיד מצחיק, אבל העדיף להיות בבית ולא לנסוע. הבנות עשו לו קוקיות לשערות הבודדות שנותרו על ראשו. הציקו לו בשאלות ולא נתנו לו מנוחה אמיתית. למעשה גבי יכול מהבוקר עד הערב לקרוא ולחקור מאמרים ברפואה. מובן שהבנות שלנו לא אִפשרו לו את ההנאה הזו, אבל בכל זאת הוא נהנה מהמצב.
אני והדודה מחוברות ברמה שלא ניתן להבין. בקושי ובהנאה, תמיד נבין זו את זו. נגלה סודות, שאף אחד לא יודע על החיים של שתינו ונשמור אותם לעצמנו בלבד. אנו מרגישות מחוברות. ישנה בינינו הבנה ללא מילים, והמון עזרה ועשייה משותפת. זה כיף אדיר. לעיתים אני מרבה לחשוב מה יהיה כשהיא תלך לעולמה. אני בטוחה שתחסר לי מאוד. אומנם הבטחתי לה, שלאחר מותה  אשרוף את גופתה ואת האפר שלה אפזר לעצים שלי, אבל עדיין, מעבר לצחוק ולהרפתקה, אני מרגישה שהיא תחסר לי. 
בתום כחודש, נפרדנו בעצב רב מהדודה וטסנו לפגוש את אושר. הפרידה מהדודה תמיד מטרידה, משום שהיא מסמלת בעיניי תקופה. עד הפעם הבאה. על אף שכולנו בטוב, ועל אף שהדודה אוהבת את העבודה שלה ויחסית מסתדרת בחייה בקליפורניה, קשה לתאר במילים את עצב הפרידה בינינו. זה עצב שחותך בבטן. זו פרידה קשה להרבה זמן. נשאר בי געגוע תמידי ועצב עמוק.