המרוץ 1 - גוסט

- 1 -

שיאי עולם

תקשיבו לזה: איש אחד בשם אנדרוּ דאל מחזיק בשיא העולמי בניפוח הכי הרבה בלונים... דרך האף. בחיי. אני לא בטוח איך הוא גילה שיש לו את הכישרון המיוחד הזה, ואני לא יכול אפילו לדמיין מה נכנס אל תוך הבלונים האלה, אבל היי, זה משהו, ואנדרו הוא הכי טוב בו. יש גם אישה אחת בשם שַרלוט לי שמחזיקה בשיא העולמי על האוסף הכי גדול של ברווזים לאמבטיה. באמת. ומה שמוזר זה — למה שמישהו ירצה אפילו ברווז אחד כזה? שלא לדבר על 5,631! כאילו, אתם רציניים?! ואני, טוב, אני בטח מחזיק בשיא העולמי בלדעת הכי הרבה על שיאי עולם. זה, וגם בלאכול הכי הרבה גרעיני חמניות.

***

"תן לי לנחש, גרעיני חמניות," מר צ'רלס ממש צועק מאחורי הדלפק של חנות המכולת שלו. מר צ'רלס (שדרך אגב נראה בדיוק כמו הזמר השחור ג'יימס בראון, אם ג'יימס בראון היה לבן) מוכר לי גרעיני חמניות חמישה ימים בשבוע כבר במשך... תנו לי לחשוב... מאז כיתה ד', כשאימא שלי קיבלה את העבודה בַּבּית חולים. זאת אומרת, בערך כבר שלוש שנים. הוא גם כבד־שמיעה, וכשאימא שלי הייתה אומרת את זה, תמיד חשבתי שהיא אומרת גְבָה־שמיעה, מה שלא נשמע לי הגיוני בכלל. אני לא יודע למה היא לא אמרה פשוט "כמעט חירש". אולי בגלל ש"כבד־שמיעה" נשמע יותר כמו דיבור של בית חולים, משהו שהיא כנראה התחילה להתרגל אליו. אבל, כן, מר צ'רלס בקושי יכול לשמוע משהו, וזאת הסיבה שהוא כל הזמן צועק על כולם, וכולם צועקים עליו. החנות שלו היא ממש פסטיבל של צרחות, ועוד לא הזכרתי את הקולות שיוצאים מהטלוויזיה שיש לו מאחורי הדלפק — סרטים של קאובויים בלי הפסקה. מר צ'רלס הוא גם האיש שנתן לי את הספר הזה, "שיאי העולם של גינס", שבו קראתי על אנדרו דאל ושרלוט לי. הוא אומר לי שיום אחד אני אוכל לקבוע שיא. שיא אמיתי. להיות שיאן עולם במשהו. אולי, אבל מה שבטוח, זה שמר צ'רלס מחזיק בשיא של להגיד "תן לי לנחש, גרעיני חמניות", בגלל שהוא אומר את זה כל פעם שאני נכנס, מה שאומר שגם אני בטח מחזיק בשיא של לענות בחזרה, בקול רם, תמיד באותה הדרך:

"תן לי לנחש, דולר אחד." זאת התשובה שלי. בטח אמרתי את זה איזה טריליארד פעמים. אז אני שם לו שטר ביד המקומטת שלו, והוא שם שקית של גרעינים ביד שלי.

אחרי זה אני ממשיך במסע־בהילוך־איטי שלי, ועוצר רק כשאני מגיע לַתחנת אוטובוס. אבל זאת לא סתם תחנת אוטובוס, זאת התחנת אוטובוס שנמצאת בדיוק מול החדר כושר שמעבר לרחוב. אני פשוט יושב שם, ביחד עם כל שאר האנשים שמחכים לאוטובוס, רק שאני לא באמת מחכה לו. האוטובוס מביא אותך הביתה מהר, ואני לא רוצה את זה. אני הולך לשם כדי להסתכל על האנשים שמתאמנים. אתם מבינים, לַחדר כושר שמעבר לרחוב יש חלון גדול כזה — כל הקיר הוא בעצם חלון — ויש להם מכשירים כאלה שמדמים עלייה במדרגות, ככה שכולם עם הפנים לכיוון התחנת אוטובוס, נראים מוטרפים לגמרי, כאילו שהם הולכים להתעלף. ותאמינו לי, אין משהו מצחיק יותר מזה. אז אני יושב ומסתכל על זה קצת כאילו שזה סרט קולנוע: "המתעלפים עוד שנייה", בכיכובם של העולים במדרגות, מספר אחת עד עשר. אני יודע שזה בטח נשמע קצת מוזר, אולי אפילו משונה, אבל לפחות זה משהו שאפשר לעשות כשמשעמם לך. החלק הכי טוב בלשבת שם זה לרדת על הגרעינים כאילו שהם פופקורן בקולנוע.

ובקשר לגרעינים. פעם הייתי פשוט דוחף מלא אל תוך הפה בבת אחת, מוצץ מהם את כל המלח, ואז יורה אותם החוצה כמו מכונת ירייה. בטח הייתי יכול לקבוע שיא עולם גם בזה. אבל עכשיו התבגרתי. עכשיו יש לי זמן, אני מזיז אותם לאט מצד לצד, מסדר אותם בפה לפיצוח המושלם, מפריד בזהירות את הגרעין מהקליפה עם הלשון, ואז — וזה החלק הקשה — משאיר את הגרעין ברווח המוגן שבין השיניים והלשון ויורק את הקליפות החוצה. ובסוף, אחרי כל זה, אני אוכל את הגרעין. אני סוג של רב־אמן בתחום, למרות שלמען האמת, לגרעינים של חמניות אין כמעט טעם. אני לא בטוח שהם בכלל שווים את כל הבלגן הזה. אבל עדיין, אני אוהב את התהליך.

גם אבא שלי היה אוכל גרעינים. ממנו קיבלתי את זה. אבל הוא היה לועס את הכול בבת אחת. הקליפות, הגרעינים, הכול. פשוט בולע אותם כמו איזה חיה. כשהייתי ממש צעיר, הייתי שואל אותו אם הולכת לגדול לו חמנייה בתוך הבטן, מרוב שהוא אכל כל כך הרבה גרעינים. הוא תמיד היה מסתכל על איזה משחק, פוּטבּוֹל או כדורסל, והוא היה מפנה את המבט ומסתכל עליי, רק לשנייה, לחצי רגע — ככה שלא יפספס שום מהלך במשחק — ואומר, "אני כולי מלא חמניות, ילד." ואז הוא היה מנער את הגרעינים ביד שלו כמו קוביות, זורק עוד כמה אל תוך המטחנה שלו וגורס.

אבל אני יכול להגיד לכם שאבא שלי שיקר. שום חמניות לא גדלו בתוכו. אין מצב. אני לא יודע הרבה על חמניות, אבל אני יודע שאלה פרחים יפים, ושבנות אוהבות אותם, וש"חמנייה" באה מהמילה "חמה", שזאת מילה יפה לשמש, ושבאיש הזה לא הייתה אף מילה יפה אחת, ושום דבר שבנות היו אוהבות, כי בנות לא אוהבות אנשים שמנסים לירות בהן ובבן שלהן. והוא היה בדיוק איש כזה.

זה היה לפני שלוש שנים, כשאבא שלי השתגע. כשהאלכוהול עשה אותו מרושע יותר ממה שהוא היה אי פעם בחיים. פעם ביום־יומיים הוא היה חוזר הביתה כאילו שהוא מישהו אחר, כאילו ששינה צורה והפך להיות מישהו משוגע, אבל בלילה ההוא אימא שלי החליטה להחזיר מלחמה. בלילה ההוא הכול נהיה יותר גרוע. אני דחפתי את הראש שלי בין הכרית והמזרון, מה שעשיתי בכל פעם שהם התחילו לריב, ואז אימא שלי התפרצה כמו סוּפָה לתוך החדר.

"אנחנו צריכים לצאת," היא אמרה והעיפה את השמיכות מהמיטה. ואז, כשלא זזתי מהר מספיק היא צרחה "קדימה!"

ברגע הבא אימא שלי כבר גררה אותי במסדרון, והרגליים שלי נתקלו אחת בשנייה ונפלתי. ואז הסתכלתי אחורה וראיתי אותו, את אבא שלי, מדדה מהחדר שינה, השפתיים שלו מדממות, עם אקדח ביד.

"אל תכריחי אותי לעשות את זה, טֶרִי!" הוא התחנן־כעס, אבל אימא שלי ואני המשכנו ללכת. צליל האקדח נדרך, צליל המנעול נפתח. ברגע שהיא פתחה את הדלת, אבא שלי ירה.

הוא ירה עלינו! אבא שלי! אבא שלי באמת ירה... עלינו! על אשתו ועל הבן שלו! לא הסתכלתי לראות במה הוא פגע, בעיקר בגלל שפחדתי שהוא פגע בי. או באימא. הרעש היה חזק וחד כל כך שחשבתי שהמוח הולך להתפקע לי בתוך הראש, והלב שלי חטף שיהוק. אבל הדבר הכי מטורף היה שהרגשתי שהירייה — הרעש הכי חזק ששמעתי בחיים — גרמה לרגליים שלי לטוס עוד יותר מהר. אני לא יודע אם זה בכלל אפשרי, אבל ככה הרגשתי.

אימא שלי ואני המשכנו לרוץ, למטה במדרגות ואל תוך הרחוב. נמלטנו אל תוך החושך כשהמוות רודף אחרינו. רצנו ורצנו ורצנו, עד שבסוף הגענו במקרה אל החנות של מר צ'רלס, שלמזלנו פתוחה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. מר צ'רלס נתן בי ובאימא שלי מבט אחד — מתנשפים, בוכים, יחפים בפיג'מות שלנו — וישר החביא אותנו במחסן שלו והתקשר למשטרה. נשארנו שם כל הלילה.

לא ראיתי את אבא שלי מאז. אימא אומרת שהשוטרים אמרו לה שכשהם הגיעו אל הבית, הוא ישב בחוץ על המדרגות, בלי חולצה, עם האקדח לידו, שתה בירה, אכל גרעינים וחיכה. כאילו שהוא רצה להיתפס. כאילו שזה לא היה איזה עניין גדול. נתנו לו עשר שנים בכלא, והאמת, אני לא יודע אם לשמוח על זה או לא. לפעמים הייתי רוצה שיהיה בכלא לתמיד. בפעמים אחרות הייתי רוצה שיהיה בבית, יֵשב על הספה, יראה איזה משחק וינער גרעינים בתוך היד שלו. בכל אופן, דבר אחד בטוח: בלילה ההוא למדתי לרוץ. אז כשסיימתי לשבת בַּתחנת אוטובוס שמול החדר כושר, ונתקלתי בכל הילדים האלה שהתאמנו על המסלול בפארק, הייתי חייב לבדוק מה קורה שם, בגלל שריצה זה לא משהו שהייתי צריך בחיים להתאמן בשבילו. זה פשוט משהו שידעתי לעשות.