לשבת לקום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לשבת לקום
הוספה למועדפים

לשבת לקום

5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

יש אנשים שמסתננים לחתונות.
מתלבשים יפה, אומרים מזל טוב. טועמים ממנות הפתיחה.
האמיצים שבהם נשארים אפילו לרקוד.
אני מסתננת ל"שִׁבְעוֹת".
קוראת את מודעת האבל. אומרת "תנוחמו מהשמיים". טועמת מהפיסטוקים.
לפעמים אוזרת אומץ ופותחת בשיחה.
יש אנשים שמסתננים לחתונות, כך שמעתי, בשביל הצחוקים.
אני מסתננת לשבעות, כדי להידלק על החיים שלי.
לגאיה יש חיים רגילים, בית רגיל, זוגיות רגילה.
עד שמגיעה שיחת טלפון אחת שקורעת את ליבה, אבל גם מזכירה לה שיש לה לב.
המפגש עם המוות ועם אהבת נעוריה מטלטל את חייה של גאיה ומניע בה את הרצון להתרגש, לבחור, להתלהב, לאהוב. לחיות.
האם הבחירות בחיינו הן אכן שלנו? עד כמה הגבולות בחיינו נזילים? 
ולמה לעזאזל מעריכים משהו רק כשהוא איננו?
זהו סיפור מרתק, חכם ומשעשע, על חיים, מקררים ופיסטוקים.
"כתיבה סוחפת, מרגשת, מצחיקה וחכמה, ארוגה בתוך עלילה גאונית שאני ערכתי!"
- אילן הייטנר
מי-טל פוגל, עם מקף בין המי לטל כי למילה כתובה יש משמעות. כותבת ועורכת תוכן, מנחת סדנאות כתיבה, מאמינה שאין דבר טעים יותר מגויאבה ובעיקר אישה. זהו ספרה הראשון.

פרק ראשון

פרולוג

ריח חזק של שתן תוקף אותי.
מתי כבר הם יפסיקו להשתין לכל כיוון? משתינים בעצימת עיניים, על האסלה, על הרצפה, על הארונות של האמבטיה. תכוונו, לעזאזל! יש מים בפנים, תפגעו במים! תשמעו את הרעש! תקלעו למטרה! כלום לא עוזר, הם בשלהם. אֵלָה מצידה עושה פיפי מתוך שינה ומשאירה טיפות על האסלה. לעומתה נדב משתין פנימה, אבל אז מסתובב אחורה עם כל גופו רק כדי להגיד משהו, ואז כל הזרם זז יחד איתו לכיוון הקיר.
אני יוצאת משם והולכת להביא את האקונומיקה, לבושה בחולצה אכולת חורים קטנים למטה, כאלה שאף פעם לא באמת ברור איך הם נוצרו, ובמכנסי פיג'מה עם לבבות; אוחזת במקל הזה של השירותים, נו, המברשת הזאת, שופכת אקונומיקה ומשפשפת בנשימה עצורה כדי שלא אריח את השתן המהול באקונומיקה.
אחרי שאסיים לנקות פיפי אלך לשתות קפה בכוס "למורה המהממת", שעליה מודפס הפרצוף של הילד האחרון שבא לי לראות בבוקר. גם אני שם, עם החיוך הזה שחושף שיניים.
למה אני לא זורקת את הכוסות האלו? ומדובר באוסף מרשים של כוסות: למורה הכי טובה, מורה לחיים, אוהבים אותך ה'-2, ד'-1 אימפריה. שנים של כוסות קפה...
הבוקר, כמו בכל בוקר, כוס הקפה הזו תמצא את עצמה במקומות שונים בבית. בשבוע שעבר מצאתי אותה בארון האמבטיה כשהיא חצי מלאה ונודפת ריח של חלב מקולקל.
כבר בגיל 20 ידעתי שאני צריכה "עבודה של אימא", כזאת שכשיהיו לה ילדים היא תגיע הביתה בצוהריים, תאכל איתם ותכין איתם שיעורים, ובחופשות היא תהיה איתם בבית ותעשה איתם ימי כיף. כבר בגיל 20 ידעתי שצריך להיות לי מקצוע נוח, כזה "מקצוע של אימא".
עם הריח של האקונומיקה אני עוברת לשירותים של חדר השינה שלנו, כמובן שהדלת שם נעולה.
לא ייאמן איך כל בוקר מחדש אני מופתעת ונפעמת מעזות המצח, מהתעוזה ומהיכולת הבלתי נדלית של גבע לשבת ישיבה ממושכת בחדר השקט והסגור, לקרוא עיתון ולהיאנח בשעת בוקר הכי לחוצה ומרובת עשייה!
אני מתעבת על גבול המעריצה את השאננות שלו. איך הוא תמיד עושה הכול לאט, תמיד יש לו זמן, תמיד הכול באיזי.
אני ממהרת להכין את השוקו, סנדוויצ'ים, מילוי בקבוקי מים, איתור חולצת תלבושת נקייה, גרביים שבמייבש, צמה לקטנה, המכנסיים כבר קטנים, לגדול יש חור בתחתונים, התזה וסירוק, השכנת שלום, תזכורת להחזיר ספר ספרייה, נשיקה, צעקה, חיוך, נזיפה, ולפתע הוא מגיע.
הרעש.
רעש גועש ורועש של הורדת מים, רעש צורם ועוצמתי של שטיפה ומערבולת ולאחריו הפתיחה החורקת של הדלת עם מפתח הנחושת. תחושת סיפוק על פניו ומבט אכול קנאה על פניי.
מתי גם אני ארשה לעצמי ישיבה ממושכת בחדר השקט והסגור בשעת הבוקר הכי לחוצה ומרובת העשייה?!
אחרי שכולם יוצאים מהבית וסוף סוף משאירים אותי לבד, אני מתארגנת לצאת לעבודה ומחליפה את חולצת החורים בשמלה. השמלה יפה מדי אז אני צריכה להתאפר עדין. זה אף פעם לא יכול להיות וואו, דבר על חשבון דבר. שלא איראה יותר מדי יפה.
בכלל, אני אף פעם לא יותר מדי, בשום דבר.
אבל כשאני כבר באוטו בדרכי לעבודה והשירים מתנגנים, הרוח מעיפה לי את השיער שנראה מהמם היום, משקפי השמש הגדולים מקנים מראה הוליוודי והשמלה חושפת ברכיים וקצת מהירך. אני מרגישה טוב. מדי. יותר מדי. זה מתחיל להלחיץ אותי ואני מנסה לטשטש את הלחץ ומגבירה את הווליום וצועקת עם השיר. ברמזור אני כבר מרגישה את ההוא מהרכב השני מתקדם טיפה כדי לראות אותי קצת יותר טוב, אני משחקת אותה לא רואה, ממשיכה לשיר ואומרת לעצמי שלא יקרה כלום אם היום אני אפתח רגע את החלון, ארים את משקפי השמש למעלה, אדפוק לו חיוך כזה מתגרה ואטוס משם איך שיתחלף לירוק.
השיר ברקע מתחלף, אני תופסת ביטחון, מורידה את החלון וכבר מתכוננת להרים את המשקפיים, ואז רואה קשיש. הוא מבסוט ומחייך ופתאום גם קורץ, מגדיל לעשות ושורק שריקה כזאת ששואפים בה את האוויר פנימה, שריקה כזאת של ערסים.
בילדותי קיבלתי הוכחה שאני ילדה יפה, שהרי אבא מסגר במסגרת זהב את המקומון הצהוב שהכריז בכותרת הראשית שתחרות הילד היפה באזור הגיעה לסיומה, והזוכה במקום הראשון היא לא אחרת מאשר – אני!
לא הסכמתי בשום פנים ואופן להצטלם לתחרות. בכיתי בלי סוף וברגע האמת הצטלמתי עם עיניים נוצצות מדמעות, אבל אפילו הדמעות לא הפריעו לזכייה במקום הראשון. אולי אפילו בגללן ניצחתי את יופיים של הילדים האחרים.
אבל ההוכחה בעיתון לא הספיקה באמת, כי תמיד הייתי מחפשת איזה פגם בעצמי, איזו נקודה שלא במקום, משווה עצמי ליפות יותר.
עם השנים הגעתי להבנה שיש לי מין יופי כזה שכנראה אהוב מאוד על ערסים או על זקנים, כי הם היו היחידים שתמיד מתחילים איתי.
אבל הפעם, ברמזור, הפעם הייתי יפה מדי, אז קיבלתי ערס פלוס זקן – השילוב של שניהם.
אני נוסעת ככה לבית הספר מדי בוקר כבר שנים, באותה הדרך, אפילו באותו הנתיב ובאותו הרמזור שבשעה הזאת באופן קבוע השמש נעמדת בדיוק מאחוריו ומסנוורת עד דמעות, חודרת אפילו את משקפי השמש הענקיים שלי ומפריעה לי להבין אם הרמזור כבר התחלף לירוק.
וכשאני עומדת כאן ברמזור הזה של הצומת והשמש ככה מתאכזרת אליי, אני נזכרת בטיול השנתי שבו נעצר מולי ילד יפה עיניים אך איך לא – ערס קטן, ואמר לי: "באימא'שלי! את יותר יפה מהשמש!"
המשפט החם הזה חדר עם קרניו למעטפת הלב הקפוא שלי ואיים להפשיר אותו, אבל הוא לא באמת הפשיר, כי אז זה יהיה כבר יותר מדי.
"היום הולכים כל המשפחה לאכול גלידה", אני מסמסת לגבע שנייה לפני שאני נכנסת לכיתה. העקבים שלי דופקים לאורך כל המסדרון ואני כבר שומעת אותם צועקים: "היא הגיעה, היא הגיעה".
הוא מחזיר לי תשובה בשתי מילים: "חלום אמריקאי". תמיד צוחק עליי, אומר לי שאני מנסה "לחיות את החלום": אימא, אבא, ילד, ילדה וכלב שאוכלים ארוחות משפחתיות כל ערב ומספרים "דבר אחד עצוב ואחד מצחיק שקרה לי היום". ובתכלס החלום האמריקאי מתפוצץ מהר כשבסוף אחד מציק והשנייה בוכה והאבא בכלל עם האף בטלפון. אפילו כלב אין.
אני נכנסת לכיתה אבל עומדת רק בפתח, הם כבר יושבים חוץ מאחד שעוד עומד ליד התא שלו, מוציא את הדברים ואני מחכה רק לו והוא יודע את זה. אחרי שהוא מתיישב אני מתקתקת את העקבים שלי עד לשולחן המורה בביטחון מוחלט.
למדתי בדרך הקשה. הם כמו חיות טרף הילדים האלו, אם הם מריחים אותך חסרת ביטחון הם מיד שוחרים לטרף, מאבדים כל רסן. היכנסי בביטחון והדממה תישמר, מזכירה לעצמי.
בשנה הראשונה שלי נכנסתי לכיתה ו'-2 למילוי מקום, פחדתי מהם פחד מוות. זו הייתה הכיתה הכי מופרעת בבית ספר וכל המורות היו מתלוננות עליהם בחדר מורים. נכנסתי בלב דופק ורעד קל ברגליים והם מצידם הריחו אותי. ישר התחילו הבדיחות על חשבוני: "המורה גאיה, אורי הפליץ, אני יכול לעבור מקום?" "קוראים לי מתושלח, באמת המורה! ככה קוראים לי!"
אני ממשיכה את מופע הכניסה שלי בכיתה, שנייה לפני שאני מתחילה את השיעור אני בודקת את הטלפון כדי לוודא שסגרנו ללכת לגלידה היום.
אחרי ארבע כוסות קפה, שלוש-מאות קריאות של המילה "שקט" ודיבור אינסופי, מגיע הצלצול הגואל ואני יוצאת מהשער יחד עם לאה המורה לאנגלית, תוך שהיא אומרת לי את המשפט הקבוע שלה בסוף היום: "עוד יום נשרף".
אני מסיימת את היום בשעה 13:30 אבל מותשת כאילו עבדתי 24 שעות רצוף באיזו משמרת, נכנסת לרכב ומיד משתיקה את הרדיו. לא מסוגלת לשמוע כלום, אפילו לא את השירים שלי, שקט. אני צריכה רק שקט. יום שלם אני מדברת ומדברת והם מדברים ו-ששש... שקט, קדימה ילדים תהיו איתי, שקט, אני רוצה להתחיל את השיעור, לשתף את כולם בהפסקה, אלימות לא תתקבל כאן, שמעתם? אוי חמוד קיבלת מכה? בוא אני אשים לך קרח... עמוד 65 כולל! כולל! תפנו את המגרש, זה התור של כיתה ד’-2, חמוד לא אומרים “יש לי קקי”, מבקשים ללכת להתפנות. ששש...! שקט!
מתי כבר יגיע החופש הגדול?!
המשמרת שלי לא נגמרת כי אני מוציאה את נדב ואלה. הם לא בצהרון כמובן. חס וחלילה צהרון! שלא תעלה המילה צהרון על דל שפתיי. אני אימא של בית, לא סתם בחרתי מקצוע של אימא. אני ממהרת להספיק לאסוף אותם, נדב בכיתה ב’ ואלה בגן חובה, מה פתאום צהרון.
“איממממממאאאאא, הוא מציק לי.”
“אל תציק לה.”
הם רבים כל הדרך, אלוהים, ואני רציתי שקט.
“ששש... שקט ילדים! שקט!” אני מוצאת את עצמי עשרות פעמים ביום עושה את התנועה הזאת של ששש עם השיניים, אפילו ככה סתם בבית, אפילו כשיש שקט מוחלט.
“ששש...! אם תהיו בשקט נלך היום לגלידה עם אבא.”
הם בשקט לדקה ובמעלית ממשיכים לריב. מה רע בצהרון? אני שואלת את עצמי. אנחנו נכנסים הביתה והטלפון שלי מצלצל, זאת אימא של שגיא, תלמיד שלי, הוא חזר הביתה בוכה כי חוף הציק לו בסוף היום והיא לא מבינה איך קורה דבר כזה שמציקים לו ככה.
זה כי הילד שלך נודניק.
“אין בעיה, חמוטל, אני אברר מה קרה, זה באמת מאוד לא נעים, מחר על הבוקר אני מטפלת בזה, נעשה בירור ונבדוק מה קרה.”
היא לא מרוצה. “אני מבקשת לקבל אחר כך מידע מה היה ומה הוחלט ואיך את מענישה את הילדים שהציקו.” טוב שלא ביקשה שימוע.
בא לי לטרוק לה את הטלפון בפרצוף.
“אני מבינה לליבך, חמוטל, נעשה את הבירור מחר ונעדכן. שיהיה יום טוב.”
“זה לא יכול להימשך ככה, אני מבקשת שתטפלי או שאני פשוט עוברת ישר לפיקוח”. אני נושמת עמוק ומבטיחה לה שמחר על הבוקר נברר את כל העניין והכול יהיה בסדר.
נודניקית כמו הבן שלך.
אני מטגנת את השניצלים שהכנתי כבר אתמול בערב. אימא של בית יודעת שכדאי להכין אותם מבעוד מועד, לטבול אותם בביצה ובפירורי לחם, לעטוף בניילון נצמד ולהשאיר במקרר, כך שצריך רק לטגן והם יגיעו להם חמים וטריים לצלחת.
יושבת לידם לשמוע מה היה היום, משתדלת לא להסתפק ב”היה כיף”, חוקרת יותר לעומק: ועם מי שיחקת בחצר? ומה אמרה לך המורה?
אין להם סבלנות לשאלות שלי, הם אוכלים וטסים לטלוויזיה ולטאבלט ואני מנקה את השמן מהכיריים ואת המצפון שלי.
אנחנו פוגשים את גבע בשש בגלידה.
תמיד נראה לי שהכול יהיה טוב יותר ורגוע יותר בגלידה.
גבע מתלבט שעה איזה טעם לקחת. הוא מבקש לטעום כמעט מכל הטעמים והעצבים מתחילים לעלות לי מהבטן לראש. בכל טעם שהוא מבקש לטעום עולה לי עוד עצב ועוד אחד והם מתחילים להתרכז שם באזור הפנים. הוא מכיר כבר את הטעמים, הרי אנחנו מגיעים לגלידה הזאת כמעט כל שבוע, מה יש להתלבט שעה עכשיו? למזלו, דקה לפני שאני מתפוצצת עליו הוא מגיע להחלטה.
אני כמובן לוקחת את הטעם שנשאר ממנו הר של גלידה: וניל עם דובדבנים, הטעם הזה שאף אחד לא לוקח והוא שמור כנראה רק לאנשים כמוני.
"תמיד את אוהבת את כל המוזרים", גבע זורק לעברי תוך שהוא מלקק את הגלידה שלו מתוך הכוס. בשביל מה לאכול גלידה אם לא אוכלים עם גביע? מה זה שווה בכלל?
"יש לךְ טעם משונה."
"בגלל זה התחתנתי איתך", אני מנסה להתבדח ומסיטה את המבט כדי לא להתעצבן מהדרך שבה הוא מלקק את הגלידה כשהיא בתוך כוס. נהוג לאכול עם כפית גלידה בכוס.
"רחת לוקום, קוקוס ורוד..." הוא מונה מאכלים שמוזרים לטעמו בזמן שאנחנו מלקקים גלידה ומנסים לחלום את החלום האמריקאי.
בערב, אחרי שהגלידה של אלה נפלה על הרצפה והיא צרחה בכל הגלידריה עד שקיבלה חדשה, ואחרי מקלחות וויכוח על צחצוח שיניים במשחה בטעם ענבים או בטעם מסטיק, כשכולם כבר במיטות, אני כותבת שלט ומדביקה מעל האסלה:
ילדה יקרה, ילדון חביב, השתינו בפנים ולא סביב.
אבל זה לא עוזר, כי למוחרת בבוקר אני שוב עם המברשת של השירותים והריח גורם לי לדמוע וממש להסתנוור... ואני חושבת לעצמי:
מה יפה בכלל בשמש? היא חמה. היא לוהטת. היא בוערת. היא מאירה.
אבל מה זה שווה אם אי אפשר לגעת בה?
ובבת אחת מבליח לי כל כך, הרצון הזה.
שמשהו ייגע בי.
יפעים אותי.
ירגש אותי.
שאפסיק לאחוז את המברשת הזאת של השירותים בעוד בוקר שגרתי.

עוד על הספר

לשבת לקום מי-טל פוגל
פרולוג

ריח חזק של שתן תוקף אותי.
מתי כבר הם יפסיקו להשתין לכל כיוון? משתינים בעצימת עיניים, על האסלה, על הרצפה, על הארונות של האמבטיה. תכוונו, לעזאזל! יש מים בפנים, תפגעו במים! תשמעו את הרעש! תקלעו למטרה! כלום לא עוזר, הם בשלהם. אֵלָה מצידה עושה פיפי מתוך שינה ומשאירה טיפות על האסלה. לעומתה נדב משתין פנימה, אבל אז מסתובב אחורה עם כל גופו רק כדי להגיד משהו, ואז כל הזרם זז יחד איתו לכיוון הקיר.
אני יוצאת משם והולכת להביא את האקונומיקה, לבושה בחולצה אכולת חורים קטנים למטה, כאלה שאף פעם לא באמת ברור איך הם נוצרו, ובמכנסי פיג'מה עם לבבות; אוחזת במקל הזה של השירותים, נו, המברשת הזאת, שופכת אקונומיקה ומשפשפת בנשימה עצורה כדי שלא אריח את השתן המהול באקונומיקה.
אחרי שאסיים לנקות פיפי אלך לשתות קפה בכוס "למורה המהממת", שעליה מודפס הפרצוף של הילד האחרון שבא לי לראות בבוקר. גם אני שם, עם החיוך הזה שחושף שיניים.
למה אני לא זורקת את הכוסות האלו? ומדובר באוסף מרשים של כוסות: למורה הכי טובה, מורה לחיים, אוהבים אותך ה'-2, ד'-1 אימפריה. שנים של כוסות קפה...
הבוקר, כמו בכל בוקר, כוס הקפה הזו תמצא את עצמה במקומות שונים בבית. בשבוע שעבר מצאתי אותה בארון האמבטיה כשהיא חצי מלאה ונודפת ריח של חלב מקולקל.
כבר בגיל 20 ידעתי שאני צריכה "עבודה של אימא", כזאת שכשיהיו לה ילדים היא תגיע הביתה בצוהריים, תאכל איתם ותכין איתם שיעורים, ובחופשות היא תהיה איתם בבית ותעשה איתם ימי כיף. כבר בגיל 20 ידעתי שצריך להיות לי מקצוע נוח, כזה "מקצוע של אימא".
עם הריח של האקונומיקה אני עוברת לשירותים של חדר השינה שלנו, כמובן שהדלת שם נעולה.
לא ייאמן איך כל בוקר מחדש אני מופתעת ונפעמת מעזות המצח, מהתעוזה ומהיכולת הבלתי נדלית של גבע לשבת ישיבה ממושכת בחדר השקט והסגור, לקרוא עיתון ולהיאנח בשעת בוקר הכי לחוצה ומרובת עשייה!
אני מתעבת על גבול המעריצה את השאננות שלו. איך הוא תמיד עושה הכול לאט, תמיד יש לו זמן, תמיד הכול באיזי.
אני ממהרת להכין את השוקו, סנדוויצ'ים, מילוי בקבוקי מים, איתור חולצת תלבושת נקייה, גרביים שבמייבש, צמה לקטנה, המכנסיים כבר קטנים, לגדול יש חור בתחתונים, התזה וסירוק, השכנת שלום, תזכורת להחזיר ספר ספרייה, נשיקה, צעקה, חיוך, נזיפה, ולפתע הוא מגיע.
הרעש.
רעש גועש ורועש של הורדת מים, רעש צורם ועוצמתי של שטיפה ומערבולת ולאחריו הפתיחה החורקת של הדלת עם מפתח הנחושת. תחושת סיפוק על פניו ומבט אכול קנאה על פניי.
מתי גם אני ארשה לעצמי ישיבה ממושכת בחדר השקט והסגור בשעת הבוקר הכי לחוצה ומרובת העשייה?!
אחרי שכולם יוצאים מהבית וסוף סוף משאירים אותי לבד, אני מתארגנת לצאת לעבודה ומחליפה את חולצת החורים בשמלה. השמלה יפה מדי אז אני צריכה להתאפר עדין. זה אף פעם לא יכול להיות וואו, דבר על חשבון דבר. שלא איראה יותר מדי יפה.
בכלל, אני אף פעם לא יותר מדי, בשום דבר.
אבל כשאני כבר באוטו בדרכי לעבודה והשירים מתנגנים, הרוח מעיפה לי את השיער שנראה מהמם היום, משקפי השמש הגדולים מקנים מראה הוליוודי והשמלה חושפת ברכיים וקצת מהירך. אני מרגישה טוב. מדי. יותר מדי. זה מתחיל להלחיץ אותי ואני מנסה לטשטש את הלחץ ומגבירה את הווליום וצועקת עם השיר. ברמזור אני כבר מרגישה את ההוא מהרכב השני מתקדם טיפה כדי לראות אותי קצת יותר טוב, אני משחקת אותה לא רואה, ממשיכה לשיר ואומרת לעצמי שלא יקרה כלום אם היום אני אפתח רגע את החלון, ארים את משקפי השמש למעלה, אדפוק לו חיוך כזה מתגרה ואטוס משם איך שיתחלף לירוק.
השיר ברקע מתחלף, אני תופסת ביטחון, מורידה את החלון וכבר מתכוננת להרים את המשקפיים, ואז רואה קשיש. הוא מבסוט ומחייך ופתאום גם קורץ, מגדיל לעשות ושורק שריקה כזאת ששואפים בה את האוויר פנימה, שריקה כזאת של ערסים.
בילדותי קיבלתי הוכחה שאני ילדה יפה, שהרי אבא מסגר במסגרת זהב את המקומון הצהוב שהכריז בכותרת הראשית שתחרות הילד היפה באזור הגיעה לסיומה, והזוכה במקום הראשון היא לא אחרת מאשר – אני!
לא הסכמתי בשום פנים ואופן להצטלם לתחרות. בכיתי בלי סוף וברגע האמת הצטלמתי עם עיניים נוצצות מדמעות, אבל אפילו הדמעות לא הפריעו לזכייה במקום הראשון. אולי אפילו בגללן ניצחתי את יופיים של הילדים האחרים.
אבל ההוכחה בעיתון לא הספיקה באמת, כי תמיד הייתי מחפשת איזה פגם בעצמי, איזו נקודה שלא במקום, משווה עצמי ליפות יותר.
עם השנים הגעתי להבנה שיש לי מין יופי כזה שכנראה אהוב מאוד על ערסים או על זקנים, כי הם היו היחידים שתמיד מתחילים איתי.
אבל הפעם, ברמזור, הפעם הייתי יפה מדי, אז קיבלתי ערס פלוס זקן – השילוב של שניהם.
אני נוסעת ככה לבית הספר מדי בוקר כבר שנים, באותה הדרך, אפילו באותו הנתיב ובאותו הרמזור שבשעה הזאת באופן קבוע השמש נעמדת בדיוק מאחוריו ומסנוורת עד דמעות, חודרת אפילו את משקפי השמש הענקיים שלי ומפריעה לי להבין אם הרמזור כבר התחלף לירוק.
וכשאני עומדת כאן ברמזור הזה של הצומת והשמש ככה מתאכזרת אליי, אני נזכרת בטיול השנתי שבו נעצר מולי ילד יפה עיניים אך איך לא – ערס קטן, ואמר לי: "באימא'שלי! את יותר יפה מהשמש!"
המשפט החם הזה חדר עם קרניו למעטפת הלב הקפוא שלי ואיים להפשיר אותו, אבל הוא לא באמת הפשיר, כי אז זה יהיה כבר יותר מדי.
"היום הולכים כל המשפחה לאכול גלידה", אני מסמסת לגבע שנייה לפני שאני נכנסת לכיתה. העקבים שלי דופקים לאורך כל המסדרון ואני כבר שומעת אותם צועקים: "היא הגיעה, היא הגיעה".
הוא מחזיר לי תשובה בשתי מילים: "חלום אמריקאי". תמיד צוחק עליי, אומר לי שאני מנסה "לחיות את החלום": אימא, אבא, ילד, ילדה וכלב שאוכלים ארוחות משפחתיות כל ערב ומספרים "דבר אחד עצוב ואחד מצחיק שקרה לי היום". ובתכלס החלום האמריקאי מתפוצץ מהר כשבסוף אחד מציק והשנייה בוכה והאבא בכלל עם האף בטלפון. אפילו כלב אין.
אני נכנסת לכיתה אבל עומדת רק בפתח, הם כבר יושבים חוץ מאחד שעוד עומד ליד התא שלו, מוציא את הדברים ואני מחכה רק לו והוא יודע את זה. אחרי שהוא מתיישב אני מתקתקת את העקבים שלי עד לשולחן המורה בביטחון מוחלט.
למדתי בדרך הקשה. הם כמו חיות טרף הילדים האלו, אם הם מריחים אותך חסרת ביטחון הם מיד שוחרים לטרף, מאבדים כל רסן. היכנסי בביטחון והדממה תישמר, מזכירה לעצמי.
בשנה הראשונה שלי נכנסתי לכיתה ו'-2 למילוי מקום, פחדתי מהם פחד מוות. זו הייתה הכיתה הכי מופרעת בבית ספר וכל המורות היו מתלוננות עליהם בחדר מורים. נכנסתי בלב דופק ורעד קל ברגליים והם מצידם הריחו אותי. ישר התחילו הבדיחות על חשבוני: "המורה גאיה, אורי הפליץ, אני יכול לעבור מקום?" "קוראים לי מתושלח, באמת המורה! ככה קוראים לי!"
אני ממשיכה את מופע הכניסה שלי בכיתה, שנייה לפני שאני מתחילה את השיעור אני בודקת את הטלפון כדי לוודא שסגרנו ללכת לגלידה היום.
אחרי ארבע כוסות קפה, שלוש-מאות קריאות של המילה "שקט" ודיבור אינסופי, מגיע הצלצול הגואל ואני יוצאת מהשער יחד עם לאה המורה לאנגלית, תוך שהיא אומרת לי את המשפט הקבוע שלה בסוף היום: "עוד יום נשרף".
אני מסיימת את היום בשעה 13:30 אבל מותשת כאילו עבדתי 24 שעות רצוף באיזו משמרת, נכנסת לרכב ומיד משתיקה את הרדיו. לא מסוגלת לשמוע כלום, אפילו לא את השירים שלי, שקט. אני צריכה רק שקט. יום שלם אני מדברת ומדברת והם מדברים ו-ששש... שקט, קדימה ילדים תהיו איתי, שקט, אני רוצה להתחיל את השיעור, לשתף את כולם בהפסקה, אלימות לא תתקבל כאן, שמעתם? אוי חמוד קיבלת מכה? בוא אני אשים לך קרח... עמוד 65 כולל! כולל! תפנו את המגרש, זה התור של כיתה ד’-2, חמוד לא אומרים “יש לי קקי”, מבקשים ללכת להתפנות. ששש...! שקט!
מתי כבר יגיע החופש הגדול?!
המשמרת שלי לא נגמרת כי אני מוציאה את נדב ואלה. הם לא בצהרון כמובן. חס וחלילה צהרון! שלא תעלה המילה צהרון על דל שפתיי. אני אימא של בית, לא סתם בחרתי מקצוע של אימא. אני ממהרת להספיק לאסוף אותם, נדב בכיתה ב’ ואלה בגן חובה, מה פתאום צהרון.
“איממממממאאאאא, הוא מציק לי.”
“אל תציק לה.”
הם רבים כל הדרך, אלוהים, ואני רציתי שקט.
“ששש... שקט ילדים! שקט!” אני מוצאת את עצמי עשרות פעמים ביום עושה את התנועה הזאת של ששש עם השיניים, אפילו ככה סתם בבית, אפילו כשיש שקט מוחלט.
“ששש...! אם תהיו בשקט נלך היום לגלידה עם אבא.”
הם בשקט לדקה ובמעלית ממשיכים לריב. מה רע בצהרון? אני שואלת את עצמי. אנחנו נכנסים הביתה והטלפון שלי מצלצל, זאת אימא של שגיא, תלמיד שלי, הוא חזר הביתה בוכה כי חוף הציק לו בסוף היום והיא לא מבינה איך קורה דבר כזה שמציקים לו ככה.
זה כי הילד שלך נודניק.
“אין בעיה, חמוטל, אני אברר מה קרה, זה באמת מאוד לא נעים, מחר על הבוקר אני מטפלת בזה, נעשה בירור ונבדוק מה קרה.”
היא לא מרוצה. “אני מבקשת לקבל אחר כך מידע מה היה ומה הוחלט ואיך את מענישה את הילדים שהציקו.” טוב שלא ביקשה שימוע.
בא לי לטרוק לה את הטלפון בפרצוף.
“אני מבינה לליבך, חמוטל, נעשה את הבירור מחר ונעדכן. שיהיה יום טוב.”
“זה לא יכול להימשך ככה, אני מבקשת שתטפלי או שאני פשוט עוברת ישר לפיקוח”. אני נושמת עמוק ומבטיחה לה שמחר על הבוקר נברר את כל העניין והכול יהיה בסדר.
נודניקית כמו הבן שלך.
אני מטגנת את השניצלים שהכנתי כבר אתמול בערב. אימא של בית יודעת שכדאי להכין אותם מבעוד מועד, לטבול אותם בביצה ובפירורי לחם, לעטוף בניילון נצמד ולהשאיר במקרר, כך שצריך רק לטגן והם יגיעו להם חמים וטריים לצלחת.
יושבת לידם לשמוע מה היה היום, משתדלת לא להסתפק ב”היה כיף”, חוקרת יותר לעומק: ועם מי שיחקת בחצר? ומה אמרה לך המורה?
אין להם סבלנות לשאלות שלי, הם אוכלים וטסים לטלוויזיה ולטאבלט ואני מנקה את השמן מהכיריים ואת המצפון שלי.
אנחנו פוגשים את גבע בשש בגלידה.
תמיד נראה לי שהכול יהיה טוב יותר ורגוע יותר בגלידה.
גבע מתלבט שעה איזה טעם לקחת. הוא מבקש לטעום כמעט מכל הטעמים והעצבים מתחילים לעלות לי מהבטן לראש. בכל טעם שהוא מבקש לטעום עולה לי עוד עצב ועוד אחד והם מתחילים להתרכז שם באזור הפנים. הוא מכיר כבר את הטעמים, הרי אנחנו מגיעים לגלידה הזאת כמעט כל שבוע, מה יש להתלבט שעה עכשיו? למזלו, דקה לפני שאני מתפוצצת עליו הוא מגיע להחלטה.
אני כמובן לוקחת את הטעם שנשאר ממנו הר של גלידה: וניל עם דובדבנים, הטעם הזה שאף אחד לא לוקח והוא שמור כנראה רק לאנשים כמוני.
"תמיד את אוהבת את כל המוזרים", גבע זורק לעברי תוך שהוא מלקק את הגלידה שלו מתוך הכוס. בשביל מה לאכול גלידה אם לא אוכלים עם גביע? מה זה שווה בכלל?
"יש לךְ טעם משונה."
"בגלל זה התחתנתי איתך", אני מנסה להתבדח ומסיטה את המבט כדי לא להתעצבן מהדרך שבה הוא מלקק את הגלידה כשהיא בתוך כוס. נהוג לאכול עם כפית גלידה בכוס.
"רחת לוקום, קוקוס ורוד..." הוא מונה מאכלים שמוזרים לטעמו בזמן שאנחנו מלקקים גלידה ומנסים לחלום את החלום האמריקאי.
בערב, אחרי שהגלידה של אלה נפלה על הרצפה והיא צרחה בכל הגלידריה עד שקיבלה חדשה, ואחרי מקלחות וויכוח על צחצוח שיניים במשחה בטעם ענבים או בטעם מסטיק, כשכולם כבר במיטות, אני כותבת שלט ומדביקה מעל האסלה:
ילדה יקרה, ילדון חביב, השתינו בפנים ולא סביב.
אבל זה לא עוזר, כי למוחרת בבוקר אני שוב עם המברשת של השירותים והריח גורם לי לדמוע וממש להסתנוור... ואני חושבת לעצמי:
מה יפה בכלל בשמש? היא חמה. היא לוהטת. היא בוערת. היא מאירה.
אבל מה זה שווה אם אי אפשר לגעת בה?
ובבת אחת מבליח לי כל כך, הרצון הזה.
שמשהו ייגע בי.
יפעים אותי.
ירגש אותי.
שאפסיק לאחוז את המברשת הזאת של השירותים בעוד בוקר שגרתי.