גברים במצבי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גברים במצבי
מכר
מאות
עותקים
גברים במצבי
מכר
מאות
עותקים

גברים במצבי

4.1 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Menn I Min Situasjon
  • תרגום: דנה כספי
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 250 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 10 דק'
  • קריינות: יקיר אביב
  • זמן האזנה: 6 שעות ו 49 דק'

פר פטרסון

פר פטרסון הנורווגי נולד ב-1952. הוא עבד במשך כמה שנים בעבודות מזדמנות, במכירת ספרים ובתרגום. ב-1987 פורסם ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "אפר בפי, חול בנעליי", שהתקבל בשבחים בקרב המבקרים. פריצת הדרך הגדולה שלו היתה ב-2003 עם פרסום "יוצאים לגנוב סוסים" (כתר), שתורגם עד כה ל-40 שפות וראה אור בעברית ב"כתר".

פטרסון זכה בשלל פרסים, ובהם – פרס המועצה הנורדית לספרות 2009, פרס בראגה (פרס הספרות הנורווגי) ב-2000 ו-2008, פרס IMPAC דבלין 2007 (פרס בינלאומי מטעם ספריות), "אחד מחמשת הספרים הטובים ל-2007" של ה"ניו יורק טיימס", פרס "אינדיפנדנט" לספרות זרה 2006 ועוד רבים אחרים.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

ביום ראשון אחד בספטמבר 1992 מצלצל הטלפון מוקדם בבוקר בדירתו של אַרְוִויד יֶנסֶן באוסלו. על הקו טוּריד, אשתו לשעבר. מסיבה לא ברורה היא נסערת וזקוקה לעזרתו. הוא אינו מצליח להבין מה בדיוק היא מבקשת ולכן הוא חש לאסוף אותה מהמקום שהיא מוסרת לו ולהביאה לביתה, שם היא מתגוררת עם שלוש בנותיהם המשותפות. כשהוא מסייע בידה להיכנס לדירה הוא זוכה בהצצה חטופה על מעונה החדש, שאינו מסגיר ולו בסימן את פרק הזמן שהשניים היו נשואים, כאילו חמש־עשרה שנה נמחקו מלוח השנה. ואולי לא רק הזמן נמחק מחייהן, אלא גם הוא עצמו?
בשנה שחלפה מאז שטוריד עזבה, הוא בעיקר נדד. מבר לבר, מאישה לאישה וממקום למקום. אם בהתחלה עוד ניסה להיאחז בשגרת חייהן של בנותיו, הרי שעתה הרפה גם מזה. שיחת הטלפון הלא צפויה מגרושתו מטילה אותו באחת לחייו הקודמים ותובעת ממנו להביט בהם בכנות חסרת רחמים, מתוך ניסיון להבין מה השתבש ומדוע.
פֶּר פֶּטֶרסוֹן נוגע בחדות בשורשים החשופים של האובדן הכרוך בפירוק של משפחה ומשרטט דיוקן מלא עוצמה של התפוררות איטית וכואבת, משובץ ברגעי יופי, מסירות וחסד שזוהרים מבעד לייאוש.

גברים במצבי הוא ספרו השמיני של פר פטרסון, מגדולי סופריה העכשוויים של נורווגיה. ספריו יוצאים לגנוב סוסים, לסיביר ואני מסרב ראו אור בהוצאת ‘כתר‘.

“רומן עכשווי מצוין על עידן של פרידות, גירושים ופירוקן של משפחות דרך עיניו של היחיד נטול העוגן והביטחון המביט לתוך עולמו שלו בחדות יוצאת דופן.“ בֶּרלינגסקֶה, דנמרק

“זוהי גולת הכותרת של פטרסון, שכבר הבטיח את מקומו בקנון שלנו...“ פְרִי פַגבֵּוֵוגֶלסֶה, נורווגיה

“כמו ברומנים של פטרסון, גם ‘גברים במצבי‘מתאפיין בפסיכולוגיה מעודנת וסוציולוגיה  מדויקת.“ נאו זורכר צייטונג, גרמניה

פרק ראשון

1


יום ראשון, ספטמבר 1992, השעה הייתה קצת לפני שבע. בערב שלפני כן יצאתי העירה, את השעה האחרונה ביליתי בבית מרקחת שהוסב לבר בטוֹלְבּוּגָטָה, אבל לא הלכתי עם אף אחת הביתה. זה היה כמעט חריג באותה תקופה, בשנה ההיא, שבה נסעתי לעיתים קרובות למרכז אוסלו ובניגוד לטבע שלי הלכתי לברים ולבתי קפה, נכנסתי למקומות הבילוי הרועשים ומלאי העשן האלה שבהם הרגשתי פתאום בבית, ועדיין בניגוד לטבעי הייתי סוקר את סביבותיי וחושב, איפה אישן הלילה. כשיצאתי מבית הקפה או מהפאב או מהבר שעות ספורות אחר כך, רק לעיתים נדירות הייתי לבד. בתום החודשים האלה הייתי ביותר חדרי שינה, יותר בתים, יותר שכונות מכפי שהעליתי בדעתי שייתכן אצל גבר כמוני. אבל זה פסק מאליו, רציתי להיות כמו מדורה, אבל במדורה שלי היה יותר אפר מלהבות.
 
ולכן כשהטלפון צלצל באותו בוקר שכבתי במיטה שלי. לא התחשק לי לענות, הרגשתי תשוש לגמרי. נכון, שתיתי, אבל לא הרבה, ובטוח שלא אחרי השעה אחת־עשרה, עליתי במרכז העיר לאוטובוס לטוֹסֶן וירדתי בצומת שבו יש היום מעגל תנועה והתחלתי ללכת, עברתי את כנסיית סָאגֵנֶה והמשכתי לכיוון בְּיֶלסֶן בגשם הקל. כשנכנסתי לדירה הרגשתי בסדר גמור, בדם שלי כבר לא אמורים היו להיות שרידי אלכוהול.
מה שהתיש אותי היו החלומות שחלמתי. לא קל להסביר כאן, כבר בעמוד הראשון, מה בהם העיק עליי כל כך, עוד אחזור לזה.
 
חשבתי להישאר במיטה לפחות עוד שעה ואז לקום, להרתיח מים לקפה ולהתיישב מול שולחן הכתיבה ואולי לכתוב שעתיים־שלוש, אפילו שהיה יום ראשון. אבל הטלפון לא הפסיק לצלצל, ובסוף קמתי מהמיטה ומיהרתי לסלון לענות מתוך תחושה שזה בניגוד לחוק לתת לטלפון לצלצל ולצלצל. תמיד הייתה לי הרגשה, ויש לי אותה עדיין, שאני חייב לענות, אחרת עלולים להעמיד אותי לדין פלילי.
 
שמעתי את הקול של טוּריד. עברה שנה מאז שעזבה, לקחה את הבנות ועברה לגור בבית טורי בשֵׁטֶן, בפרוורי אוסלו. היא בכתה, ועד כמה שיכולתי להבין בכתה כשידה מכסה את הפה כדי לעמעם את הצליל, ואני אמרתי, טוריד, מה קרה, אבל היא לא ענתה לשאלה שלי. את בבית, שאלתי, אבל לא, היא לא הייתה בבית. אז איפה את, טוריד, שאלתי, אבל היא לא ידעה. את לא יודעת איפה את, אמרתי, והיא בכתה ואמרה, לא. היא לא ידעה איפה היא.
לעזאזל, חשבתי. אם היא בוכה ככה והיא לא בבית, איפה הבנות. בכל זאת, יש לנו שלוש בנות. ומה שבטוח שהן לא היו אצלי, ואימא שלה בכלל בסינגפור. אימא שלי מתה, ואבא שלי מת, ורוב האחים שלי גם מתים. את רוצה שאבוא לקחת אותך, אמרתי, כי הנחתי שאיפה שלא תהיה, היא לא עם המכונית שלה, והיא המשיכה לבכות ואמרה כן, בגלל זה התקשרתי, אין לי אף אחד אחר, ואני חשבתי, אם אין לך אף אחד אחר אז אין לך הרבה. אבל זה לא מה שאמרתי, אמרתי, אז אני מוכרח לדעת איפה את. המקום הזה שאת עומדת בו, איך הוא נראה. יש פה תחנת רכבת, בכתה, היא צהובה, אבל אין פה שום רכבת. הבנתי, אמרתי, אולי קצת מוקדם, בכל זאת, יום ראשון היום, והיא אמרה, לא, לא לזה התכוונתי, אני מתכוונת שאין פה מסילה שעליה רכבת יכולה לנסוע.
ניסיתי לחשוב איזה מקום זה יכול להיות, לא היה מבחר גדול במרחק סביר מהבית שלה, היא כנראה בבְּיֶרקֵלַנגֶן, לא הצלחתי לחשוב על מקום אחר, אלוהים אדירים, המרחק לשם הוא חמישים קילומטרים, או יותר, אולי שישים, למה היא שם, בלי מכונית, בלי אף אחד, בשעה הזאת של היום. אבל את זה לא יכולתי לשאול אותה, זה לא נוגע לי, לי יש העניינים שלי לדאוג להם ובסך הכול אכן דאגתי להם. בין כה וכה כל השאר עבר, היה מאחורינו. אפילו לא התגעגעתי, חשבתי, כבר לא, אחרי שנה ארוכה כל כך, אבל עד שגמרתי לחשוב את המחשבה הזאת כבר לא יכולתי לומר בוודאות שזה נכון.
 
אני יודע איפה את, אמרתי. אני יוצא בעוד חמש דקות. תודה, אמרה, ואני אמרתי, ייקח לי קצת זמן להגיע. כן, ברור לי, אמרה, וחשבתי, איך זה ברור לה אם היא בכלל לא יודעת איפה היא.
 
תא טלפון אדום, מבנה צהוב נטוש של תחנת רכבת, שאותו ככל הנראה ראתה מתא הטלפון. אם אני צודק זה לא צריך להיות קשה כל כך. קיימת כמובן אפשרות שזו תחנת רכבת נטושה אחרת במרחק עשרות קילומטרים בכיוון אחר לגמרי, אבל לא הצלחתי להיזכר בשום תחנה כזאת.
עשיתי מקלחת מהירה, לבשתי את הז'קט הקצר בסגנון ג'יימס דין, ירדתי בדילוגים זריזים במדרגות, מחזיק בידי חצי לחמנייה, יצאתי לחניה הצמודה לתחנת האוטובוס לפני בית הדירות הצהוב שבו גרתי באַדבוֹקָט דֵהלִיס פְּלאס בשכונת בְּיֶלסֶן והתיישבתי במכונית המשפחתית בת השלוש־עשרה שלי, מאזדה 929 בצבע שמפניה.
הגעתי תוך שלושת רבעי השעה. נסעתי מהר. מהר יותר והייתי נזרק לכלא.
 
בצומת ליד תחנת הדלק בדרך המובילה לבְּיֶרקֵלַנגֶן פניתי שמאלה ונסעתי עד למטה, חולף על פני פֵלֶסְשֵׁפֶּה, חנות מוצרי החקלאות של אגודת האיכרים השיתופית, שהלוגו הצהוב שלה נצבע ישר על מגדלי התחמיץ הגליליים הגבוהים עד השמיים, שיבולת צוירה באמצע ומשני צדדיה, בירוק, האותיות פ' וש'. בצומת הבא, במקום שבו נמצא המלון הקטן עם בית הקפה, פניתי ימינה לכביש המכוּנה דרך התחנה; כל החלונות היו שחורים עכשיו, שום מנורה לא דלקה, סימן שבית הקפה נסגר מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן, בהחלט ייתכן, הרי אין מצב שמלון כאן, בבְּיֶרקֵלַנגֶן, ישתלם לבעליו.
 
בהמשך הדרך ניצב, כצפוי, תא הטלפון האדום, לא רחוק מבניין התחנה הישן. נסעתי עד אליו והחניתי מול התחנה ויצאתי מהמכונית, הייתה שם תחנת אוטובוס, התחנה האחרונה במסלול הקו, כך זה נראה, אבל את טוריד לא ראיתי בשום מקום.
בתחנה לא היה אף אוטובוס, שקט מוחלט שרר, והמכונית שלי הייתה אחת משלוש מכוניות שחנו ליד תחנת הרכבת. השתיים האחרות היו סֵדאן וסטיישן, שתיהן מתוצרת וולבו, שתיהן כחולות, אף אחת מהן לא חדשה. סביר להניח שבבְּיֶרקֵלַנגֶן כולם יודעים איזו מכונית שייכת למי, והמאזדה בצבע שמפניה — על הבלאי המחליד שלה ולוחיות הרישוי שאיש כאן לא ראה קודם — בלטה פתאום בשטח, ואחד התושבים המקומיים אמר אולי לחברו כשראה אותה מבעד לחלון אחד הבתים שמסביב, של מי לעזאזל המכונית הזאת. המחשבה עוררה בי חוסר שקט. למקום כזה צריך להיכנס במהירות ולצאת ממנו במהירות, וטוריד כמובן לא ישבה בחזית בניין התחנה, שם כולם יכולים לראות אותה, לכן הקפתי את הבניין אל החזית האמיתית שלו, או על כל פנים מה שהייתה החזית בימים שהמסילה המבהיקה הגיעה עד לתחנה, כל הדרך מסֵרוּמְסַנְד במערב, וזמן קצר אחר כך יצאה מהצד האחר, הפעם עם הרכבת עליה, והכרטיסן עמד על המִדרָך, רכן קדימה ובידו הדגל הירוק המתבדר, ושרק במשרוקית שבפיו, יוצאים לדרך! יוצאים לדרך! ושב ושרק, הוא היה גאה במשרוקית הזאת ובצליל שהפיק ממנה, אני מתאר לעצמי שכל אחד היה גאה.
 
אבל המסילה הייתה בעלת מרווח צר ולכן הפסידה בקרב על העתיד כבר לפני דור ואף יותר, ובכל זאת, רק לפני שניים־שלושה עשורים הרכבת עדיין הגיעה לתחנת בְּיֶרקֵלַנגֶן מבלי לחשוד בדבר ומיהרה הלאה לעבר סְקוּלֵרוּד בדרום, אל האגם ואל אוניית הקיטור שהשיטה אותך דרך תאי השַיִט ממעמקי הארץ כל הדרך לאִיטְרֶה אוּסלוּפְיורד — חלקו הדרומי ביותר של הפיורד, ומשם הלאה לכל מקום אחר בעולם, לספרד, לאמריקה, אם לשם רצית להפליג, והמרחק לסֵרוּמְסַנְד או לסְקוּלֵרוּד לא היה גדול במיוחד, הדיאלקט המדובר בשני המקומות היה כמעט זהה, ופסי הרכבת כבר מזמן נעקרו ונלקחו משם כפסולת ברזל, ושום מסילה לא הונחה במקומם.
 
היא ישבה בדשא במדרון ליד הנהר הקטן שידעתי ששמו לִיאֶראֶלבָה והשעינה את המצח על הברכיים. ידעתי הכול על המקומות האלה הפזורים בשטח גדול בכל רחבי אֶסְטְלַנְדֶה. נסעתי דרכם ועל פניהם אינספור פעמים, לבדי, בשעות היום ובשעות הלילה, לפעמים עם הבנות במושב האחורי, כל השלוש או רק אחת מהן, וִיגְדִיס, בדרך כלל, שהייתה הבכורה. נהגתי ונהגתי עד שנמאס לי, ברגע זה נמאס לי מזה באופן שקשה לתאר. נמאס לי מהדרכים. מהמכונית, ממאזדה ומפורד, מאוֹפֶּל, מכל יצרני המכוניות, ממכוניות עם תיבת הילוכים ידנית וממכוניות אוטומטיות, ממכוניות שנסעו על בנזין ומרכבי דיזל גדולים, ממכוניות שקטות וממכוניות שצינור הפליטה שלהן ירק זנב אומלל של עשן שחור כפחם. לא חישבתי כמה פחמן דו־חמצני פלטתי בנסיעות האלה, סביר להניח שהכמות הייתה גבוהה עד פלילית, ואם לומר את האמת זה הטריד אותי, חשבתי על זה לעיתים קרובות, שכבתי ער בלילות וספרתי ליטרים של דלק, בחלומותיי ספרתי מטרים מעוקבים של פליטות מזהמים, אבל מה יכולתי לעשות, להתחיל לקחת כדורים?
 
ותעשיית התרופות הרי גם מזהמת. בטח מזהמת מאוד, למרות שלא ידעתי מהו החומר המזהם ואיך הוא מזהם, רעלים שמחלחלים למי התהום, חרא שנספג באוויר או אולי רק הרס כללי משימוש בסמים.
מה שיכולתי לעשות בזמן הזה הוא לנהל יומן. הוא בטח היה הופך לספר בן כמה מאות עמודים, ספר מעניין, אין ספק, חשבתי, גיאוגרפי, טופוגרפי, ובמיוחד ביוגרפי, הייתי חסר מנוחה וזה נמשך כבר תקופה ארוכה, ובגלל זה התקשיתי להתרחק מהמכונית. בשנה האחרונה השתמשתי בה כמו בסם. מה עוד יכולתי לעשות עם עצמי בערבים. הבחירה הייתה בין מרכז אוסלו למאזדה, לעיתים קרובות נסעתי באוטובוס לשתות בבר, אבל לעיתים קרובות לא פחות גם התיישבתי מאחורי ההגה.
 
לפי הכתפיים שלה ראיתי שהיא עדיין בוכה, וחשבתי, איך היא יכולה להמשיך כל כך הרבה זמן. התקשיתי להבין. אבל מצד שני גם לא ידעתי מה קרה ולא חשבתי לשאול, אלה החיים שלה, לא שלנו.
אחרי ניסיון כושל עד גיחוך להעמיס אותה על הכתפיים שלי כמו כבאי, היא נשענה עליי והצלחתי להכניס אותה למושב הנוסע. זה לא היה פשוט, הרגליים שלה היו כמו גומי ללא מפרקים מורגשים, ובהתחלה חשבתי שהיא שיכורה, ואין ספק שמתישהו הייתה, אבל עכשיו היא לא שיכורה, היא אמרה, סליחה, אַרְוִויד, כמה פעמים, ואני אמרתי, תירגעי, טוריד, הכול יהיה בסדר גמור, גם אם הייתי מעדיף שלא תירגע עד כדי רפיון. מעולם לא ראיתי אותה במצב כזה, לא בכל חיינו הארוכים יחד, ועכשיו לא הייתה לי ברירה אלא לחבק אותה, אבל מגע הגוף שלה לא היה המגע המוכר לי, זה בלבל אותי, ציפיתי לתחושה מוכרת — גם אם מעומעמת — בכפות הידיים, או משהו שמזכיר תחושה כזאת, אבל עכשיו הרגשתי שהגוף שלה פרטי, רק שלה, ובו בזמן ברור יותר, אולי בעצם זו בדיוק הסיבה, כמו גוף שלא מתרחק ממני, אלא גוף חדש לגמרי, ברור וחד, בדרך הנה, אבל בכלל לא הייתי בכיוון, הגוף שלה לא היה בדרכו אליי ולכן נאלצתי להניח את הידיים במקומות שבהם היו מונחות בעבר, עברה רק שנה מאז הפעם האחרונה, אבל מצד שני לא זכרתי אם עדיין חיבקתי אותה אז, אני די בטוח שלא, פחדתי מדי באותם ימים, כלוא בתוך עצמי, מי יודע מה יקרה אם אחבק אותה.
 
החניתי ליד הבית הטורי הסמוך לבית שלה כדי שיהיה קל לחצות את הדשא וללכת בדרך הקצרה ביותר לדירה שבה גרה בקצה הבית וככה לחסוך ממנה את מבטיהם של השכנים שללא ספק היו סקרנים. הנחתי שזו תהיה נקודה לזכותי. את רוצה שאכנס איתך, שאלתי, ומייד חשבתי שלא הייתי צריך לשאול, הרי לא רציתי להיכנס. אם אתה רוצה, אמרה. למה לא, אמרתי, והיא אמרה, יופי, בהכרת תודה כנה, וזה הביך אותי, היה בזה משהו משפיל, התרגזתי, היא אמרה בטלפון שאין לה אף אחד חוץ ממני, אבל אני לא רציתי להיות האביר שלה, המושיע שלה, ולא לקבל בתמורה שום דבר חוץ מהכרת תודה. מה אני צריך הכרת תודה. ובשנה שעברה, כשעמדנו בפעם האחרונה פנים אל פנים בדירה המשותפת באַדבוֹקָט דֵהלִיס פְּלאס בבְּיֶלסֶן היא חייכה ואמרה בקול נוגה־כביכול, הייתי בטוחה שנזדקן יחד, והחברים שלה, שלא היו החברים שלי, הם היו צעירים ממני בכמה שנים, בגיל של טוריד, עמדו על המדרכה בחוץ וחיכו ליד המכונית המסחרית העמוסה, פולקסווגן קראוול, את זה אני זוכר טוב, בצבע צהוב זועק, והשמש זרחה במקום שבו עמדו החברים שלה, ופתאום שמתי לב שהבגדים שלהם ססגוניים במיוחד, כמעט היפּיים, אני בחיים לא הייתי לובש בגדים כאלה, ואמרתי, אז תיאלצי לתת לי מה שבא לפנֵי, מה שבא אחרי עכשיו אבל לפני הזִקנה, מה שבאמצע, אבל היא לא מסכימה לתת לי את זה, אמרה, היא לא יכולה.
 
נו, טוב, לא צריך.
*
אבל נכון שבשנה האחרונה שגרנו יחד הימים והלילות התמזגו זה בזה באיטיות גדולה כל כך עד שנעצרו לגמרי והכול היה במצב המתנה, ולעיתים קרובות יותר ויותר לא הייתי מסוגל להיכנס בערב למיטה שהיא כבר נשכבה בה שעה או יותר קודם לכן. הפכנו למגנטים בעלי קטבים זהים הפונים זה אל זה, פלוס מול פלוס, מינוס מול מינוס; יכולתי להסתער לעברה, וברגע שעברתי את המפתן להיזרק מייד מחדר השינה כאילו חטפתי מהלומה רצינית בחזה, לעוף לאחור וליפול על הגב בסלון, להחליק על הרצפה ולהיתקל בקיר הנגדי, והדבר חזר על עצמו שוב ושוב עד שבסוף בחרתי להישאר על הספה ולהשמיע את התקליטים שהיא תוכל בקלות לזהות מבעד לקיר. זו הייתה המוזיקה מהתקופה שרק הכרנו ועדיין לא ידעתי מיהי, מי מסתתר בגוף שלה, והיא לא ידעה מי מסתתר בשלי, מי אני, והדבר היחידי שרצינו היה לגלות את התשובות, כי באותם ימים הייתי בתנועה מתמדת, קרעתי את עצמי בכוח ממי שהייתי, הייתי מאוהב, זאת הסיבה, ואלה התקליטים שהשמעתי. אבל בהדרגה ויתרתי על התקליטים, והרבה אחרי חצות הייתי יורד בחדר המדרגות שלנו, שבו כל מישורת הייתה מקושטת באריחים המרוקאיים שתמיד אהבתי כל כך, אדומים וכחולים בדוגמת כוכב, בני מאה שנה כמעט, רבים מהם סדוקים, ויוצא משער החצר האחורית שבה הייתה האורווה הישנה ששימשה עכשיו המוסך של השכן בעל הוותק הכי ארוך, גבר בסרבל עבודה ללא רבב, נקי עד כדי גיחוך, שעמד מדי יום על שרפרף בחצר המרוצפת ומֵרֵק את הוולבו דואט העתיקה, שבה, עד כמה שראיתי, לא נהג אפילו מטר אחד, ותחת גג הכניסה שרר חושך מצרים בדרך החוצה אל המאזדה שהחניתי באזור המסומן מול בית הדירות, במרחק שני מטרים, לא יותר, מתחנת האוטובוס. התיישבתי בכיסא הנוסע ודחפתי אותו הכי רחוק שאפשר לאחור והסטתי את המשענת לאחור, וככה חצי־ישבתי חצי־שכבתי במושב, עטוף טוב־טוב במעיל החם בתקווה לישון קצת אחרי היום שניתן לי במתנה, מאלוהים, כמובן, אם אכן ניתן במתנה, עד שהאוטובוסים הראשונים ירדו בגבעה שבראשה מישור ועליו חניון אוטובוסים אפוף עלטה, ומגרשי הספורט והמפעל לייצור מרגרינה שגם הם אפופים באותה העלטה. והאוטובוסים באו, כמעט בלתי נראים ודוממים נעצרו בתחנה ופתחו את הדלתות שלהם בצליל שבבוא הזמן אזכור בקלות, צליל דיסקרטי קליל ואינטימי, קרוב כל כך, נשימה רכה ומשומנת שעלתה מהדלתות — האוטובוסים היו חדשים — ואחר כך הצעדים הישנוניים של הנוסעים העולים, עולים שני שלבים ואז מתקדמים צעד אחד לנהג שבקדמת הרכב, והקולות העמומים ביניהם, כל מילה על אש קטנה כאילו היו גחלים מהמדורה של אתמול, והן היו כולן צלילים שנשמעו רק לעיתים נדירות באוזני אנשים שלא היו טיפוסים כמוני. ראיתי אותן בדמיוני, את כל המכוניות שחונות במקומות כמו זה, לאורך כבישים ורחובות, ליד תחנות אוטובוס, בחניות פרטיות ובשבילי גישה, ובתוכן גברים במצבי, ספק שוכבים ספק יושבים במושב, עטופים היטב במעיל ובמכונית בניסיון לישון שעתיים־שלוש לבד ובאמצע הלילה נדמה שידיים רכות וכַּנָנוֹת דוממות גוררות אותן ממקומן ועורכות אותן בשורות ארוכות, פגוש אל פגוש, לַכָּה אל לכה, כפתור אל כפתור, באחווה הממוינת לפי גילו של הגבר וסוג המכונית, כאילו הם מחכים למשיחה האחרונה, לכיליון, ישנים בתנוחה עוברית, לחייהם הלא־מגולחות שעונות על גב היד הקשה, בקושי נושמים בחושך הקר.
 
אפילו פעם אחת לא עלה על דעתי שהיא יכולה הייתה לרדת במדרגות, לצאת לחושך ולגשת לתחנה בכותונת לילה ובמגפיים, לפתוח את דלת המושב הקדמי ולבקש ממני לחזור פנימה, לעלות הביתה ולהיכנס למיטה החמה, להגיד, נו באמת, ארוויד, אתה לא יכול לשבת פה, קר כל כך, בוא תעלה ותיכנס לחום. זה היה משנה הכול. אבל רק כשהבנתי שמעולם לא עלה על דעתי שהיא יכולה הייתה לרדת, וגם לא זכרתי שאי פעם רציתי שזה מה שתעשה — רק אז התחוור לי שהכול אבוד.
 
עכשיו חציתי בעקבותיה את המדשאה שלפני הבית הטורי והנעליים שלי שקעו בדשא הרך, גם הנעליים שלה שקעו כי האדמה הייתה עדיין רטובה מהלילה ומהגשם, ומאחורה ראיתי שבגרביון על רגלה הימנית יש רכבת שמתחילה גבוה בירך מתחת לחצאית ויורדת עד מאחורי הברך, רצועה רחבה של עור חשוף, עמום ולבן, ומשני צדדיה הבד הנוצץ, וחשבתי, מתי היא התחילה ללבוש גרביונים כאלה. בכל אופן לא בזמני, ולפני הזמן שלי לא היה שום דבר; לא היה שום דבר לפניך, היא אמרה לי בשעת בוקר מוקדמת באביב הראשון שלנו יחד, ואני זוכר את החום שהתפשט לי בלחיים, התמלאתי גאווה ילדותית. אבל עכשיו לא יכולתי להתאפק והסתכלתי על העור שלה בחלק האחורי של הירך דרך הגרביון הקרוע, והרגשתי מהלומה פתאומית בבטן, כמו עמוד אדום שמזדקר בתוכי ומגיע עד לשיער הקצוץ שלי, אבל את זה היא לא יכלה לראות, היא לא יכלה לראות אותי או את המבט שלי, והמשיכה ללכת בעשב אל הבית, מדוכדכת ולא חושדת בכלום, וזו הייתה הרגשה שהתקשיתי לזהות או לזכור אם הייתה שם בעבר, לפני שנה או יותר מזה, או שהייתה שם ממש מהתחלה. משהו הלם בתוכי. אבל ידעתי שההרגשה לא הייתה שם קודם, זה משהו אחר, והייתי צריך אולי להתבייש בהרגשה הזאת כשראיתי אותה כפי שראיתי אותה עכשיו, הולכת לפניי, הגב הכפוף, כפות הידיים השוממות.
 
נכנסנו לדירה, סגרתי את הדלת מאחורינו, היא נשענה על הקיר ועצמה את העיניים, ושם במסדרון הכניסה נתקלתי פתאום במשהו מבלבל, כי אמנם לאישה שגרה בדירה הזאת הייתי נשוי כל כך הרבה שנים, ושלוש הבנות שלי, בנותיי שלי גם הן גרו בה, האווירה, האוויר, הריח, כל מה שתפסתי בחושים, כל מה שנגעתי בו וכל מה שראיתי — הכול היה זר לי לחלוטין. לא זיהיתי שום דבר, ובפני עצמו זה לא היה מוזר כל כך שכן מעולם לא נכנסתי לדירה אלא סירבתי בהפגנתיות לחצות את המפתן, ותמיד עמדתי וחיכיתי בשביל המרוצף בחוץ, בשמש או בגשם, או שחיכיתי במכונית במגרש החניה עד שראיתי את הבנות מופיעות מעבר לפינה עם התיקים שלהן שהיו מלאים בבגדים ואולי בציוד בית ספר, ולמרות זאת ציפיתי למשהו שלא יהיה רק זיכרון מן העבר אלא שריד אחרון לי ולמה שהייתי, שארבעתן — כל אחת בדרכה — הביאה איתה מבְּיֶלסֶן לכאן, גם אם רק כהֶעְדֵר מורגש, בקבוק שטרם מילאו אותו בשנית, אבל לא היה שם דבר. נראה כאילו מחקו אותי.
 
עזרתי לה לחלוץ את הנעליים, היא לא הצליחה לחלוץ אותן בכוחות עצמה, היא התכופפה ופשוט נפלה, אז משכתי אליה את השידה שמתחת לראי, עזרתי לה לקום מהרצפה ואמרתי, שבי עכשיו פה, טוריד, והיא התיישבה, ואני התכופפתי ופרמתי את השרוכים, אני מתאר לעצמי שזה היה מראֶה איקוני, ולמרות זאת תנוחה שבה מעולם לא נראיתי, כורע ברך לפניה, אפילו שהיינו יחד חמש־עשרה שנה.
היא רכנה לעברי, השעינה יד על הכתף שלי והיד שלה החליקה לאט על הצוואר שלי, הראש שקע בעקבות היד ובדרך למטה השיער שלה דגדג לי באוזן. בסוף המצח שלה רבץ בכבדות על הכתף שלי מצד אחד, והזרוע הימנית שלה הייתה מונחת ברפיון על הגב שלי בצד האחר, בחיבוק, אפשר לומר, קשה לקרוא לזה משהו אחר. אלו היו נסיבות מוזרות. היא לא אמרה שום דבר, היא לא זזה, והלחי שלה הייתה צמודה לשלי, הנשימה החמה שלה חדרה מפתח הצווארון אל מתחת לז'קט שלי והמשיכה בירידה אל העור שבין השכמות. התחושה הייתה מוכרת למדי. היא כבר לא בכתה, כל נשימה באה בזמן הנכון אחרי הקודמת, וזה היה מייסר, לא יכולתי להזיז אלא את האצבעות סביב השרוכים, וחשבתי, מה, היא נרדמה לי על הכתף, פתאום היא שקטה כל כך, נרדמת, טוריד, אמרתי. לא, אני לא ישנה, אמרה כמעט ישר לתוך האוזן שלי, אפשר רק לשבת קצת ככה, ואמרתי שזה בסדר, את יכולה לשבת קצת ככה, אמרתי. האמת היא שזה בכלל לא היה בסדר, אבל מה לעזאזל יכולתי להגיד.
 
אחרי שהורדתי לה את הנעליים היא נשענה עליי וחצתה את מפתן הסלון ותהיתי אם כדאי לעזור לה להגיע עד למיטה, שם ללא ספק מקומה, אבל לא הייתי מסוגל לראות את המיטה שלה, או בעצם, הייתי רוצה מאוד לראות אותה, את הזרוּת שלה, את החידוש המושך עד כאב שבה, הדקירה שבטוח ארגיש בבטן, אבל לא יכולתי גם כשכל כולי רציתי, הייתי מוכרח לצאת מזה, הייתי מוכרח להסתלק.
 
הגענו למרכז הסלון, הרפיתי בזהירות את אחיזתי ושמטתי אותה באיטיות מול הספה כדי שתוכל להתיישב, אבל היא פשוט החליקה הלאה עד לרצפה, התיישבה על הברכיים בראש מורכן והניחה את כפות ידיה בכבדות על השטיח לפניה, היא שוב בכתה, ואז לקחה את עצמה בידיים וזחלה את המטרים הספורים עד לקיר, התיישבה בגבה אליו בין דלת המטבח לשידת מגירות שעמדה פעם בכניסה לדירה בבְּיֶלסֶן, היא צבעה אותה בכחול עז, ככל הנראה כדי לסלק את כל הזיכרונות, ובאמת רק בקושי זיהיתי את השידה.
יכולתי להתיישב על הספה, זה היה דבר פשוט, אולי זה היה דבר מובן מאליו, אבל לא התיישבתי, עמדתי ואמרתי, טוריד, איפה הבנות. מה, היא אמרה. איפה הבנות, אמרתי. אה, הבנות, הן אצל חברה. היא אמרה שֵם. זה בכלל לא מצא חן בעיניי. למה הן אצלה. למה הן שם, אמרתי, והיא אמרה, היא היחידה שהסכימה. נו, והן רצו ללכת אליה, אמרתי. לא במיוחד, אמרה טוריד. המצח שלה שקע אל הברכיים. טוריד, אמרתי, את רוצה שאלך להביא אותן. הרגשתי שאני מוכרח להציע, התחלתי לדאוג. אתה מוכן, אמרה. כן, למה לא. תודה רבה, זה יהיה נהדר, אמרה. אולי תוכל לחכות עד אחר הצהריים. בסדר, אמרתי, אחכה.
 
האמת היא שלא היה לי חשק לחכות, אבל היה עדיין מוקדם בבוקר. טוריד, אמרתי, יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך לפני שאני הולך. היא הראתה לי את הפנים שלה, הן היו רטובות מדמעות, והיא אמרה, אתה חייב ללכת, ואני אמרתי שאני חייב. אבל הייתי רוצה שתישאר, אמרה, ואני אמרתי, אני מבין, אבל לא מתאים שאשאר. הלוואי שתישאר, אמרה, אני רוצה לדבר איתך על כל מיני דברים, אין לי אף אחד אחר, אמרה בפעם השנייה באותו יום, ואני הרגשתי במשיכה הפתאומית הזאת אליה, לא לזו שהייתה כשהיינו יחד אלא למי שהייתה עכשיו, וידעתי טוב מאוד שזה מפני שאני החזק והיא החלשה, הגוף חסר האונים, הרצון המוחלש, ואמרתי, אוף, טוריד, לעזאזל, אל תבואי לבכות לי עם החיים שלך. והתכוונתי ברצינות, לא רציתי לשמוע על זה שום דבר.
קלטתי בחטף את המבט הנדהם שלה ומייד הסתובבתי ויצאתי מהסלון, עברתי במסדרון שבו השידה שהייתה מתחת לראי עדיין חסמה את הדרך, דחפתי אותה בכוח הצידה, אבל אם כבר התעסקתי איתה יכולתי גם להחזיר אותה למקום שלה ליד הקיר, תחת הראי, איפה שעמדה קודם, וזה מה שעשיתי, הצבתי אותה באופן הכי סימטרי שיכולתי, וכשיצאתי למדרגות הכניסה טרקתי מאחוריי את הדלת. חציתי את הדשא והתיישבתי במכונית, הלב הלם בחזה, וככה ישבתי דקות ארוכות, נושם נשימות עמוקות עד שהשקט חזר לתוכי והייתי מסוגל לנסוע משם.

פר פטרסון

פר פטרסון הנורווגי נולד ב-1952. הוא עבד במשך כמה שנים בעבודות מזדמנות, במכירת ספרים ובתרגום. ב-1987 פורסם ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "אפר בפי, חול בנעליי", שהתקבל בשבחים בקרב המבקרים. פריצת הדרך הגדולה שלו היתה ב-2003 עם פרסום "יוצאים לגנוב סוסים" (כתר), שתורגם עד כה ל-40 שפות וראה אור בעברית ב"כתר".

פטרסון זכה בשלל פרסים, ובהם – פרס המועצה הנורדית לספרות 2009, פרס בראגה (פרס הספרות הנורווגי) ב-2000 ו-2008, פרס IMPAC דבלין 2007 (פרס בינלאומי מטעם ספריות), "אחד מחמשת הספרים הטובים ל-2007" של ה"ניו יורק טיימס", פרס "אינדיפנדנט" לספרות זרה 2006 ועוד רבים אחרים.

סקירות וביקורות

דם רע רן בן-נון ביקורת העורך 24/05/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Menn I Min Situasjon
  • תרגום: דנה כספי
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 250 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 10 דק'
  • קריינות: יקיר אביב
  • זמן האזנה: 6 שעות ו 49 דק'

סקירות וביקורות

דם רע רן בן-נון ביקורת העורך 24/05/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
גברים במצבי פר פטרסון

1


יום ראשון, ספטמבר 1992, השעה הייתה קצת לפני שבע. בערב שלפני כן יצאתי העירה, את השעה האחרונה ביליתי בבית מרקחת שהוסב לבר בטוֹלְבּוּגָטָה, אבל לא הלכתי עם אף אחת הביתה. זה היה כמעט חריג באותה תקופה, בשנה ההיא, שבה נסעתי לעיתים קרובות למרכז אוסלו ובניגוד לטבע שלי הלכתי לברים ולבתי קפה, נכנסתי למקומות הבילוי הרועשים ומלאי העשן האלה שבהם הרגשתי פתאום בבית, ועדיין בניגוד לטבעי הייתי סוקר את סביבותיי וחושב, איפה אישן הלילה. כשיצאתי מבית הקפה או מהפאב או מהבר שעות ספורות אחר כך, רק לעיתים נדירות הייתי לבד. בתום החודשים האלה הייתי ביותר חדרי שינה, יותר בתים, יותר שכונות מכפי שהעליתי בדעתי שייתכן אצל גבר כמוני. אבל זה פסק מאליו, רציתי להיות כמו מדורה, אבל במדורה שלי היה יותר אפר מלהבות.
 
ולכן כשהטלפון צלצל באותו בוקר שכבתי במיטה שלי. לא התחשק לי לענות, הרגשתי תשוש לגמרי. נכון, שתיתי, אבל לא הרבה, ובטוח שלא אחרי השעה אחת־עשרה, עליתי במרכז העיר לאוטובוס לטוֹסֶן וירדתי בצומת שבו יש היום מעגל תנועה והתחלתי ללכת, עברתי את כנסיית סָאגֵנֶה והמשכתי לכיוון בְּיֶלסֶן בגשם הקל. כשנכנסתי לדירה הרגשתי בסדר גמור, בדם שלי כבר לא אמורים היו להיות שרידי אלכוהול.
מה שהתיש אותי היו החלומות שחלמתי. לא קל להסביר כאן, כבר בעמוד הראשון, מה בהם העיק עליי כל כך, עוד אחזור לזה.
 
חשבתי להישאר במיטה לפחות עוד שעה ואז לקום, להרתיח מים לקפה ולהתיישב מול שולחן הכתיבה ואולי לכתוב שעתיים־שלוש, אפילו שהיה יום ראשון. אבל הטלפון לא הפסיק לצלצל, ובסוף קמתי מהמיטה ומיהרתי לסלון לענות מתוך תחושה שזה בניגוד לחוק לתת לטלפון לצלצל ולצלצל. תמיד הייתה לי הרגשה, ויש לי אותה עדיין, שאני חייב לענות, אחרת עלולים להעמיד אותי לדין פלילי.
 
שמעתי את הקול של טוּריד. עברה שנה מאז שעזבה, לקחה את הבנות ועברה לגור בבית טורי בשֵׁטֶן, בפרוורי אוסלו. היא בכתה, ועד כמה שיכולתי להבין בכתה כשידה מכסה את הפה כדי לעמעם את הצליל, ואני אמרתי, טוריד, מה קרה, אבל היא לא ענתה לשאלה שלי. את בבית, שאלתי, אבל לא, היא לא הייתה בבית. אז איפה את, טוריד, שאלתי, אבל היא לא ידעה. את לא יודעת איפה את, אמרתי, והיא בכתה ואמרה, לא. היא לא ידעה איפה היא.
לעזאזל, חשבתי. אם היא בוכה ככה והיא לא בבית, איפה הבנות. בכל זאת, יש לנו שלוש בנות. ומה שבטוח שהן לא היו אצלי, ואימא שלה בכלל בסינגפור. אימא שלי מתה, ואבא שלי מת, ורוב האחים שלי גם מתים. את רוצה שאבוא לקחת אותך, אמרתי, כי הנחתי שאיפה שלא תהיה, היא לא עם המכונית שלה, והיא המשיכה לבכות ואמרה כן, בגלל זה התקשרתי, אין לי אף אחד אחר, ואני חשבתי, אם אין לך אף אחד אחר אז אין לך הרבה. אבל זה לא מה שאמרתי, אמרתי, אז אני מוכרח לדעת איפה את. המקום הזה שאת עומדת בו, איך הוא נראה. יש פה תחנת רכבת, בכתה, היא צהובה, אבל אין פה שום רכבת. הבנתי, אמרתי, אולי קצת מוקדם, בכל זאת, יום ראשון היום, והיא אמרה, לא, לא לזה התכוונתי, אני מתכוונת שאין פה מסילה שעליה רכבת יכולה לנסוע.
ניסיתי לחשוב איזה מקום זה יכול להיות, לא היה מבחר גדול במרחק סביר מהבית שלה, היא כנראה בבְּיֶרקֵלַנגֶן, לא הצלחתי לחשוב על מקום אחר, אלוהים אדירים, המרחק לשם הוא חמישים קילומטרים, או יותר, אולי שישים, למה היא שם, בלי מכונית, בלי אף אחד, בשעה הזאת של היום. אבל את זה לא יכולתי לשאול אותה, זה לא נוגע לי, לי יש העניינים שלי לדאוג להם ובסך הכול אכן דאגתי להם. בין כה וכה כל השאר עבר, היה מאחורינו. אפילו לא התגעגעתי, חשבתי, כבר לא, אחרי שנה ארוכה כל כך, אבל עד שגמרתי לחשוב את המחשבה הזאת כבר לא יכולתי לומר בוודאות שזה נכון.
 
אני יודע איפה את, אמרתי. אני יוצא בעוד חמש דקות. תודה, אמרה, ואני אמרתי, ייקח לי קצת זמן להגיע. כן, ברור לי, אמרה, וחשבתי, איך זה ברור לה אם היא בכלל לא יודעת איפה היא.
 
תא טלפון אדום, מבנה צהוב נטוש של תחנת רכבת, שאותו ככל הנראה ראתה מתא הטלפון. אם אני צודק זה לא צריך להיות קשה כל כך. קיימת כמובן אפשרות שזו תחנת רכבת נטושה אחרת במרחק עשרות קילומטרים בכיוון אחר לגמרי, אבל לא הצלחתי להיזכר בשום תחנה כזאת.
עשיתי מקלחת מהירה, לבשתי את הז'קט הקצר בסגנון ג'יימס דין, ירדתי בדילוגים זריזים במדרגות, מחזיק בידי חצי לחמנייה, יצאתי לחניה הצמודה לתחנת האוטובוס לפני בית הדירות הצהוב שבו גרתי באַדבוֹקָט דֵהלִיס פְּלאס בשכונת בְּיֶלסֶן והתיישבתי במכונית המשפחתית בת השלוש־עשרה שלי, מאזדה 929 בצבע שמפניה.
הגעתי תוך שלושת רבעי השעה. נסעתי מהר. מהר יותר והייתי נזרק לכלא.
 
בצומת ליד תחנת הדלק בדרך המובילה לבְּיֶרקֵלַנגֶן פניתי שמאלה ונסעתי עד למטה, חולף על פני פֵלֶסְשֵׁפֶּה, חנות מוצרי החקלאות של אגודת האיכרים השיתופית, שהלוגו הצהוב שלה נצבע ישר על מגדלי התחמיץ הגליליים הגבוהים עד השמיים, שיבולת צוירה באמצע ומשני צדדיה, בירוק, האותיות פ' וש'. בצומת הבא, במקום שבו נמצא המלון הקטן עם בית הקפה, פניתי ימינה לכביש המכוּנה דרך התחנה; כל החלונות היו שחורים עכשיו, שום מנורה לא דלקה, סימן שבית הקפה נסגר מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן, בהחלט ייתכן, הרי אין מצב שמלון כאן, בבְּיֶרקֵלַנגֶן, ישתלם לבעליו.
 
בהמשך הדרך ניצב, כצפוי, תא הטלפון האדום, לא רחוק מבניין התחנה הישן. נסעתי עד אליו והחניתי מול התחנה ויצאתי מהמכונית, הייתה שם תחנת אוטובוס, התחנה האחרונה במסלול הקו, כך זה נראה, אבל את טוריד לא ראיתי בשום מקום.
בתחנה לא היה אף אוטובוס, שקט מוחלט שרר, והמכונית שלי הייתה אחת משלוש מכוניות שחנו ליד תחנת הרכבת. השתיים האחרות היו סֵדאן וסטיישן, שתיהן מתוצרת וולבו, שתיהן כחולות, אף אחת מהן לא חדשה. סביר להניח שבבְּיֶרקֵלַנגֶן כולם יודעים איזו מכונית שייכת למי, והמאזדה בצבע שמפניה — על הבלאי המחליד שלה ולוחיות הרישוי שאיש כאן לא ראה קודם — בלטה פתאום בשטח, ואחד התושבים המקומיים אמר אולי לחברו כשראה אותה מבעד לחלון אחד הבתים שמסביב, של מי לעזאזל המכונית הזאת. המחשבה עוררה בי חוסר שקט. למקום כזה צריך להיכנס במהירות ולצאת ממנו במהירות, וטוריד כמובן לא ישבה בחזית בניין התחנה, שם כולם יכולים לראות אותה, לכן הקפתי את הבניין אל החזית האמיתית שלו, או על כל פנים מה שהייתה החזית בימים שהמסילה המבהיקה הגיעה עד לתחנה, כל הדרך מסֵרוּמְסַנְד במערב, וזמן קצר אחר כך יצאה מהצד האחר, הפעם עם הרכבת עליה, והכרטיסן עמד על המִדרָך, רכן קדימה ובידו הדגל הירוק המתבדר, ושרק במשרוקית שבפיו, יוצאים לדרך! יוצאים לדרך! ושב ושרק, הוא היה גאה במשרוקית הזאת ובצליל שהפיק ממנה, אני מתאר לעצמי שכל אחד היה גאה.
 
אבל המסילה הייתה בעלת מרווח צר ולכן הפסידה בקרב על העתיד כבר לפני דור ואף יותר, ובכל זאת, רק לפני שניים־שלושה עשורים הרכבת עדיין הגיעה לתחנת בְּיֶרקֵלַנגֶן מבלי לחשוד בדבר ומיהרה הלאה לעבר סְקוּלֵרוּד בדרום, אל האגם ואל אוניית הקיטור שהשיטה אותך דרך תאי השַיִט ממעמקי הארץ כל הדרך לאִיטְרֶה אוּסלוּפְיורד — חלקו הדרומי ביותר של הפיורד, ומשם הלאה לכל מקום אחר בעולם, לספרד, לאמריקה, אם לשם רצית להפליג, והמרחק לסֵרוּמְסַנְד או לסְקוּלֵרוּד לא היה גדול במיוחד, הדיאלקט המדובר בשני המקומות היה כמעט זהה, ופסי הרכבת כבר מזמן נעקרו ונלקחו משם כפסולת ברזל, ושום מסילה לא הונחה במקומם.
 
היא ישבה בדשא במדרון ליד הנהר הקטן שידעתי ששמו לִיאֶראֶלבָה והשעינה את המצח על הברכיים. ידעתי הכול על המקומות האלה הפזורים בשטח גדול בכל רחבי אֶסְטְלַנְדֶה. נסעתי דרכם ועל פניהם אינספור פעמים, לבדי, בשעות היום ובשעות הלילה, לפעמים עם הבנות במושב האחורי, כל השלוש או רק אחת מהן, וִיגְדִיס, בדרך כלל, שהייתה הבכורה. נהגתי ונהגתי עד שנמאס לי, ברגע זה נמאס לי מזה באופן שקשה לתאר. נמאס לי מהדרכים. מהמכונית, ממאזדה ומפורד, מאוֹפֶּל, מכל יצרני המכוניות, ממכוניות עם תיבת הילוכים ידנית וממכוניות אוטומטיות, ממכוניות שנסעו על בנזין ומרכבי דיזל גדולים, ממכוניות שקטות וממכוניות שצינור הפליטה שלהן ירק זנב אומלל של עשן שחור כפחם. לא חישבתי כמה פחמן דו־חמצני פלטתי בנסיעות האלה, סביר להניח שהכמות הייתה גבוהה עד פלילית, ואם לומר את האמת זה הטריד אותי, חשבתי על זה לעיתים קרובות, שכבתי ער בלילות וספרתי ליטרים של דלק, בחלומותיי ספרתי מטרים מעוקבים של פליטות מזהמים, אבל מה יכולתי לעשות, להתחיל לקחת כדורים?
 
ותעשיית התרופות הרי גם מזהמת. בטח מזהמת מאוד, למרות שלא ידעתי מהו החומר המזהם ואיך הוא מזהם, רעלים שמחלחלים למי התהום, חרא שנספג באוויר או אולי רק הרס כללי משימוש בסמים.
מה שיכולתי לעשות בזמן הזה הוא לנהל יומן. הוא בטח היה הופך לספר בן כמה מאות עמודים, ספר מעניין, אין ספק, חשבתי, גיאוגרפי, טופוגרפי, ובמיוחד ביוגרפי, הייתי חסר מנוחה וזה נמשך כבר תקופה ארוכה, ובגלל זה התקשיתי להתרחק מהמכונית. בשנה האחרונה השתמשתי בה כמו בסם. מה עוד יכולתי לעשות עם עצמי בערבים. הבחירה הייתה בין מרכז אוסלו למאזדה, לעיתים קרובות נסעתי באוטובוס לשתות בבר, אבל לעיתים קרובות לא פחות גם התיישבתי מאחורי ההגה.
 
לפי הכתפיים שלה ראיתי שהיא עדיין בוכה, וחשבתי, איך היא יכולה להמשיך כל כך הרבה זמן. התקשיתי להבין. אבל מצד שני גם לא ידעתי מה קרה ולא חשבתי לשאול, אלה החיים שלה, לא שלנו.
אחרי ניסיון כושל עד גיחוך להעמיס אותה על הכתפיים שלי כמו כבאי, היא נשענה עליי והצלחתי להכניס אותה למושב הנוסע. זה לא היה פשוט, הרגליים שלה היו כמו גומי ללא מפרקים מורגשים, ובהתחלה חשבתי שהיא שיכורה, ואין ספק שמתישהו הייתה, אבל עכשיו היא לא שיכורה, היא אמרה, סליחה, אַרְוִויד, כמה פעמים, ואני אמרתי, תירגעי, טוריד, הכול יהיה בסדר גמור, גם אם הייתי מעדיף שלא תירגע עד כדי רפיון. מעולם לא ראיתי אותה במצב כזה, לא בכל חיינו הארוכים יחד, ועכשיו לא הייתה לי ברירה אלא לחבק אותה, אבל מגע הגוף שלה לא היה המגע המוכר לי, זה בלבל אותי, ציפיתי לתחושה מוכרת — גם אם מעומעמת — בכפות הידיים, או משהו שמזכיר תחושה כזאת, אבל עכשיו הרגשתי שהגוף שלה פרטי, רק שלה, ובו בזמן ברור יותר, אולי בעצם זו בדיוק הסיבה, כמו גוף שלא מתרחק ממני, אלא גוף חדש לגמרי, ברור וחד, בדרך הנה, אבל בכלל לא הייתי בכיוון, הגוף שלה לא היה בדרכו אליי ולכן נאלצתי להניח את הידיים במקומות שבהם היו מונחות בעבר, עברה רק שנה מאז הפעם האחרונה, אבל מצד שני לא זכרתי אם עדיין חיבקתי אותה אז, אני די בטוח שלא, פחדתי מדי באותם ימים, כלוא בתוך עצמי, מי יודע מה יקרה אם אחבק אותה.
 
החניתי ליד הבית הטורי הסמוך לבית שלה כדי שיהיה קל לחצות את הדשא וללכת בדרך הקצרה ביותר לדירה שבה גרה בקצה הבית וככה לחסוך ממנה את מבטיהם של השכנים שללא ספק היו סקרנים. הנחתי שזו תהיה נקודה לזכותי. את רוצה שאכנס איתך, שאלתי, ומייד חשבתי שלא הייתי צריך לשאול, הרי לא רציתי להיכנס. אם אתה רוצה, אמרה. למה לא, אמרתי, והיא אמרה, יופי, בהכרת תודה כנה, וזה הביך אותי, היה בזה משהו משפיל, התרגזתי, היא אמרה בטלפון שאין לה אף אחד חוץ ממני, אבל אני לא רציתי להיות האביר שלה, המושיע שלה, ולא לקבל בתמורה שום דבר חוץ מהכרת תודה. מה אני צריך הכרת תודה. ובשנה שעברה, כשעמדנו בפעם האחרונה פנים אל פנים בדירה המשותפת באַדבוֹקָט דֵהלִיס פְּלאס בבְּיֶלסֶן היא חייכה ואמרה בקול נוגה־כביכול, הייתי בטוחה שנזדקן יחד, והחברים שלה, שלא היו החברים שלי, הם היו צעירים ממני בכמה שנים, בגיל של טוריד, עמדו על המדרכה בחוץ וחיכו ליד המכונית המסחרית העמוסה, פולקסווגן קראוול, את זה אני זוכר טוב, בצבע צהוב זועק, והשמש זרחה במקום שבו עמדו החברים שלה, ופתאום שמתי לב שהבגדים שלהם ססגוניים במיוחד, כמעט היפּיים, אני בחיים לא הייתי לובש בגדים כאלה, ואמרתי, אז תיאלצי לתת לי מה שבא לפנֵי, מה שבא אחרי עכשיו אבל לפני הזִקנה, מה שבאמצע, אבל היא לא מסכימה לתת לי את זה, אמרה, היא לא יכולה.
 
נו, טוב, לא צריך.
*
אבל נכון שבשנה האחרונה שגרנו יחד הימים והלילות התמזגו זה בזה באיטיות גדולה כל כך עד שנעצרו לגמרי והכול היה במצב המתנה, ולעיתים קרובות יותר ויותר לא הייתי מסוגל להיכנס בערב למיטה שהיא כבר נשכבה בה שעה או יותר קודם לכן. הפכנו למגנטים בעלי קטבים זהים הפונים זה אל זה, פלוס מול פלוס, מינוס מול מינוס; יכולתי להסתער לעברה, וברגע שעברתי את המפתן להיזרק מייד מחדר השינה כאילו חטפתי מהלומה רצינית בחזה, לעוף לאחור וליפול על הגב בסלון, להחליק על הרצפה ולהיתקל בקיר הנגדי, והדבר חזר על עצמו שוב ושוב עד שבסוף בחרתי להישאר על הספה ולהשמיע את התקליטים שהיא תוכל בקלות לזהות מבעד לקיר. זו הייתה המוזיקה מהתקופה שרק הכרנו ועדיין לא ידעתי מיהי, מי מסתתר בגוף שלה, והיא לא ידעה מי מסתתר בשלי, מי אני, והדבר היחידי שרצינו היה לגלות את התשובות, כי באותם ימים הייתי בתנועה מתמדת, קרעתי את עצמי בכוח ממי שהייתי, הייתי מאוהב, זאת הסיבה, ואלה התקליטים שהשמעתי. אבל בהדרגה ויתרתי על התקליטים, והרבה אחרי חצות הייתי יורד בחדר המדרגות שלנו, שבו כל מישורת הייתה מקושטת באריחים המרוקאיים שתמיד אהבתי כל כך, אדומים וכחולים בדוגמת כוכב, בני מאה שנה כמעט, רבים מהם סדוקים, ויוצא משער החצר האחורית שבה הייתה האורווה הישנה ששימשה עכשיו המוסך של השכן בעל הוותק הכי ארוך, גבר בסרבל עבודה ללא רבב, נקי עד כדי גיחוך, שעמד מדי יום על שרפרף בחצר המרוצפת ומֵרֵק את הוולבו דואט העתיקה, שבה, עד כמה שראיתי, לא נהג אפילו מטר אחד, ותחת גג הכניסה שרר חושך מצרים בדרך החוצה אל המאזדה שהחניתי באזור המסומן מול בית הדירות, במרחק שני מטרים, לא יותר, מתחנת האוטובוס. התיישבתי בכיסא הנוסע ודחפתי אותו הכי רחוק שאפשר לאחור והסטתי את המשענת לאחור, וככה חצי־ישבתי חצי־שכבתי במושב, עטוף טוב־טוב במעיל החם בתקווה לישון קצת אחרי היום שניתן לי במתנה, מאלוהים, כמובן, אם אכן ניתן במתנה, עד שהאוטובוסים הראשונים ירדו בגבעה שבראשה מישור ועליו חניון אוטובוסים אפוף עלטה, ומגרשי הספורט והמפעל לייצור מרגרינה שגם הם אפופים באותה העלטה. והאוטובוסים באו, כמעט בלתי נראים ודוממים נעצרו בתחנה ופתחו את הדלתות שלהם בצליל שבבוא הזמן אזכור בקלות, צליל דיסקרטי קליל ואינטימי, קרוב כל כך, נשימה רכה ומשומנת שעלתה מהדלתות — האוטובוסים היו חדשים — ואחר כך הצעדים הישנוניים של הנוסעים העולים, עולים שני שלבים ואז מתקדמים צעד אחד לנהג שבקדמת הרכב, והקולות העמומים ביניהם, כל מילה על אש קטנה כאילו היו גחלים מהמדורה של אתמול, והן היו כולן צלילים שנשמעו רק לעיתים נדירות באוזני אנשים שלא היו טיפוסים כמוני. ראיתי אותן בדמיוני, את כל המכוניות שחונות במקומות כמו זה, לאורך כבישים ורחובות, ליד תחנות אוטובוס, בחניות פרטיות ובשבילי גישה, ובתוכן גברים במצבי, ספק שוכבים ספק יושבים במושב, עטופים היטב במעיל ובמכונית בניסיון לישון שעתיים־שלוש לבד ובאמצע הלילה נדמה שידיים רכות וכַּנָנוֹת דוממות גוררות אותן ממקומן ועורכות אותן בשורות ארוכות, פגוש אל פגוש, לַכָּה אל לכה, כפתור אל כפתור, באחווה הממוינת לפי גילו של הגבר וסוג המכונית, כאילו הם מחכים למשיחה האחרונה, לכיליון, ישנים בתנוחה עוברית, לחייהם הלא־מגולחות שעונות על גב היד הקשה, בקושי נושמים בחושך הקר.
 
אפילו פעם אחת לא עלה על דעתי שהיא יכולה הייתה לרדת במדרגות, לצאת לחושך ולגשת לתחנה בכותונת לילה ובמגפיים, לפתוח את דלת המושב הקדמי ולבקש ממני לחזור פנימה, לעלות הביתה ולהיכנס למיטה החמה, להגיד, נו באמת, ארוויד, אתה לא יכול לשבת פה, קר כל כך, בוא תעלה ותיכנס לחום. זה היה משנה הכול. אבל רק כשהבנתי שמעולם לא עלה על דעתי שהיא יכולה הייתה לרדת, וגם לא זכרתי שאי פעם רציתי שזה מה שתעשה — רק אז התחוור לי שהכול אבוד.
 
עכשיו חציתי בעקבותיה את המדשאה שלפני הבית הטורי והנעליים שלי שקעו בדשא הרך, גם הנעליים שלה שקעו כי האדמה הייתה עדיין רטובה מהלילה ומהגשם, ומאחורה ראיתי שבגרביון על רגלה הימנית יש רכבת שמתחילה גבוה בירך מתחת לחצאית ויורדת עד מאחורי הברך, רצועה רחבה של עור חשוף, עמום ולבן, ומשני צדדיה הבד הנוצץ, וחשבתי, מתי היא התחילה ללבוש גרביונים כאלה. בכל אופן לא בזמני, ולפני הזמן שלי לא היה שום דבר; לא היה שום דבר לפניך, היא אמרה לי בשעת בוקר מוקדמת באביב הראשון שלנו יחד, ואני זוכר את החום שהתפשט לי בלחיים, התמלאתי גאווה ילדותית. אבל עכשיו לא יכולתי להתאפק והסתכלתי על העור שלה בחלק האחורי של הירך דרך הגרביון הקרוע, והרגשתי מהלומה פתאומית בבטן, כמו עמוד אדום שמזדקר בתוכי ומגיע עד לשיער הקצוץ שלי, אבל את זה היא לא יכלה לראות, היא לא יכלה לראות אותי או את המבט שלי, והמשיכה ללכת בעשב אל הבית, מדוכדכת ולא חושדת בכלום, וזו הייתה הרגשה שהתקשיתי לזהות או לזכור אם הייתה שם בעבר, לפני שנה או יותר מזה, או שהייתה שם ממש מהתחלה. משהו הלם בתוכי. אבל ידעתי שההרגשה לא הייתה שם קודם, זה משהו אחר, והייתי צריך אולי להתבייש בהרגשה הזאת כשראיתי אותה כפי שראיתי אותה עכשיו, הולכת לפניי, הגב הכפוף, כפות הידיים השוממות.
 
נכנסנו לדירה, סגרתי את הדלת מאחורינו, היא נשענה על הקיר ועצמה את העיניים, ושם במסדרון הכניסה נתקלתי פתאום במשהו מבלבל, כי אמנם לאישה שגרה בדירה הזאת הייתי נשוי כל כך הרבה שנים, ושלוש הבנות שלי, בנותיי שלי גם הן גרו בה, האווירה, האוויר, הריח, כל מה שתפסתי בחושים, כל מה שנגעתי בו וכל מה שראיתי — הכול היה זר לי לחלוטין. לא זיהיתי שום דבר, ובפני עצמו זה לא היה מוזר כל כך שכן מעולם לא נכנסתי לדירה אלא סירבתי בהפגנתיות לחצות את המפתן, ותמיד עמדתי וחיכיתי בשביל המרוצף בחוץ, בשמש או בגשם, או שחיכיתי במכונית במגרש החניה עד שראיתי את הבנות מופיעות מעבר לפינה עם התיקים שלהן שהיו מלאים בבגדים ואולי בציוד בית ספר, ולמרות זאת ציפיתי למשהו שלא יהיה רק זיכרון מן העבר אלא שריד אחרון לי ולמה שהייתי, שארבעתן — כל אחת בדרכה — הביאה איתה מבְּיֶלסֶן לכאן, גם אם רק כהֶעְדֵר מורגש, בקבוק שטרם מילאו אותו בשנית, אבל לא היה שם דבר. נראה כאילו מחקו אותי.
 
עזרתי לה לחלוץ את הנעליים, היא לא הצליחה לחלוץ אותן בכוחות עצמה, היא התכופפה ופשוט נפלה, אז משכתי אליה את השידה שמתחת לראי, עזרתי לה לקום מהרצפה ואמרתי, שבי עכשיו פה, טוריד, והיא התיישבה, ואני התכופפתי ופרמתי את השרוכים, אני מתאר לעצמי שזה היה מראֶה איקוני, ולמרות זאת תנוחה שבה מעולם לא נראיתי, כורע ברך לפניה, אפילו שהיינו יחד חמש־עשרה שנה.
היא רכנה לעברי, השעינה יד על הכתף שלי והיד שלה החליקה לאט על הצוואר שלי, הראש שקע בעקבות היד ובדרך למטה השיער שלה דגדג לי באוזן. בסוף המצח שלה רבץ בכבדות על הכתף שלי מצד אחד, והזרוע הימנית שלה הייתה מונחת ברפיון על הגב שלי בצד האחר, בחיבוק, אפשר לומר, קשה לקרוא לזה משהו אחר. אלו היו נסיבות מוזרות. היא לא אמרה שום דבר, היא לא זזה, והלחי שלה הייתה צמודה לשלי, הנשימה החמה שלה חדרה מפתח הצווארון אל מתחת לז'קט שלי והמשיכה בירידה אל העור שבין השכמות. התחושה הייתה מוכרת למדי. היא כבר לא בכתה, כל נשימה באה בזמן הנכון אחרי הקודמת, וזה היה מייסר, לא יכולתי להזיז אלא את האצבעות סביב השרוכים, וחשבתי, מה, היא נרדמה לי על הכתף, פתאום היא שקטה כל כך, נרדמת, טוריד, אמרתי. לא, אני לא ישנה, אמרה כמעט ישר לתוך האוזן שלי, אפשר רק לשבת קצת ככה, ואמרתי שזה בסדר, את יכולה לשבת קצת ככה, אמרתי. האמת היא שזה בכלל לא היה בסדר, אבל מה לעזאזל יכולתי להגיד.
 
אחרי שהורדתי לה את הנעליים היא נשענה עליי וחצתה את מפתן הסלון ותהיתי אם כדאי לעזור לה להגיע עד למיטה, שם ללא ספק מקומה, אבל לא הייתי מסוגל לראות את המיטה שלה, או בעצם, הייתי רוצה מאוד לראות אותה, את הזרוּת שלה, את החידוש המושך עד כאב שבה, הדקירה שבטוח ארגיש בבטן, אבל לא יכולתי גם כשכל כולי רציתי, הייתי מוכרח לצאת מזה, הייתי מוכרח להסתלק.
 
הגענו למרכז הסלון, הרפיתי בזהירות את אחיזתי ושמטתי אותה באיטיות מול הספה כדי שתוכל להתיישב, אבל היא פשוט החליקה הלאה עד לרצפה, התיישבה על הברכיים בראש מורכן והניחה את כפות ידיה בכבדות על השטיח לפניה, היא שוב בכתה, ואז לקחה את עצמה בידיים וזחלה את המטרים הספורים עד לקיר, התיישבה בגבה אליו בין דלת המטבח לשידת מגירות שעמדה פעם בכניסה לדירה בבְּיֶלסֶן, היא צבעה אותה בכחול עז, ככל הנראה כדי לסלק את כל הזיכרונות, ובאמת רק בקושי זיהיתי את השידה.
יכולתי להתיישב על הספה, זה היה דבר פשוט, אולי זה היה דבר מובן מאליו, אבל לא התיישבתי, עמדתי ואמרתי, טוריד, איפה הבנות. מה, היא אמרה. איפה הבנות, אמרתי. אה, הבנות, הן אצל חברה. היא אמרה שֵם. זה בכלל לא מצא חן בעיניי. למה הן אצלה. למה הן שם, אמרתי, והיא אמרה, היא היחידה שהסכימה. נו, והן רצו ללכת אליה, אמרתי. לא במיוחד, אמרה טוריד. המצח שלה שקע אל הברכיים. טוריד, אמרתי, את רוצה שאלך להביא אותן. הרגשתי שאני מוכרח להציע, התחלתי לדאוג. אתה מוכן, אמרה. כן, למה לא. תודה רבה, זה יהיה נהדר, אמרה. אולי תוכל לחכות עד אחר הצהריים. בסדר, אמרתי, אחכה.
 
האמת היא שלא היה לי חשק לחכות, אבל היה עדיין מוקדם בבוקר. טוריד, אמרתי, יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך לפני שאני הולך. היא הראתה לי את הפנים שלה, הן היו רטובות מדמעות, והיא אמרה, אתה חייב ללכת, ואני אמרתי שאני חייב. אבל הייתי רוצה שתישאר, אמרה, ואני אמרתי, אני מבין, אבל לא מתאים שאשאר. הלוואי שתישאר, אמרה, אני רוצה לדבר איתך על כל מיני דברים, אין לי אף אחד אחר, אמרה בפעם השנייה באותו יום, ואני הרגשתי במשיכה הפתאומית הזאת אליה, לא לזו שהייתה כשהיינו יחד אלא למי שהייתה עכשיו, וידעתי טוב מאוד שזה מפני שאני החזק והיא החלשה, הגוף חסר האונים, הרצון המוחלש, ואמרתי, אוף, טוריד, לעזאזל, אל תבואי לבכות לי עם החיים שלך. והתכוונתי ברצינות, לא רציתי לשמוע על זה שום דבר.
קלטתי בחטף את המבט הנדהם שלה ומייד הסתובבתי ויצאתי מהסלון, עברתי במסדרון שבו השידה שהייתה מתחת לראי עדיין חסמה את הדרך, דחפתי אותה בכוח הצידה, אבל אם כבר התעסקתי איתה יכולתי גם להחזיר אותה למקום שלה ליד הקיר, תחת הראי, איפה שעמדה קודם, וזה מה שעשיתי, הצבתי אותה באופן הכי סימטרי שיכולתי, וכשיצאתי למדרגות הכניסה טרקתי מאחוריי את הדלת. חציתי את הדשא והתיישבתי במכונית, הלב הלם בחזה, וככה ישבתי דקות ארוכות, נושם נשימות עמוקות עד שהשקט חזר לתוכי והייתי מסוגל לנסוע משם.