שפוי בדמשק

מבוא

מאז ומתמיד היו החיים בעיניי ערך עליון. גם בסוריה, בעינויים הקשים ביותר, דמיינתי לעצמי שאני עומד על פי תהום עמוקה, נאחז בקצות אצבעותיי, מנסה להתרומם וצועק "אני רוצה לחיות, אני לא רוצה למות." בעזרת כוח הרצון ובעזרת האמונה הצלחתי לצאת מן התהום, ולמרות המשא הכבד של הפגיעות בגוף ובנפש אני רואה תמיד את האור שבקצה המנהרה. בהרצאות שאני עורך ביחידות צבא, בבתי ספר, בחוגי בית ובפני קהל מכל מגוון האוכלוסייה, אני מדגיש את ההבדל בין "מקווה" לבין "מאמין". בעיניי ה"מקווה" הוא פסימיסט כי הוא רואה שחורות, ובשל חוסר ביטחונו הוא מקווה לטוב. לעומתו ה"מאמין" הוא אופטימיסט, הוא רואה את האור ואת הטוב שאפשר להפיק מכל רע.

בכלא למדתי להאמין באלוהים, באלוהים הנמצא בלבו של כל אדם הרוצה לקבלו, כי מי שעוזר לעצמו – אלוהים עוזר לו.

לילה אחד, בשנתי העמוקה, חלמתי

שאני מטייל לאורך החוף,

אלוהים פוסע לצדי

ואנו משוחחים להנאתנו בלי סוף.

ואז בשמים הופיעו תמונות חיי

שלווים ורגועים הם היו

ושני זוגות עקבות בחול

בכל תמונה נראו.

ולפתע הבחנתי כי בתקופות סערה וקושי

ברגעים האומללים ביותר בחיי

הופיע טבוע בחול

רק זוג עקבות אחד – עקבותיי.

"אלוהים, הבטחת שאם בדרכך אבחר,

עמדי תצעד גם בטוב וגם ברע,

ומדוע עזבתני

כשהייתי בצרה?"

"בני היקר," אלוהים לי לחש,

"כשסבלת ונדכאת, תמיד ראיתיך

וזוג העקבות בחול – שלי היו

כי בזרועותיי נשאתיך."

["עקבות בחול" משוכתב על ידי ניצנה רוטנברג על פי סיפור עממי]