תחרה וצבע 3 - פנינה ומשי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תחרה וצבע 3 - פנינה ומשי
מכר
אלפי
עותקים
תחרה וצבע 3 - פנינה ומשי
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

תחרה וצבע 3 - פנינה ומשי

4.6 כוכבים (49 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אילת סווטיצקי

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.
מאמינה גדולה בכוחן של המילים, בכוחן של נשים ובאהבה.

תקציר

"טליה… טליה… איפה הדברים שלך עכשיו?" הקולות הנשכחים חוזרים. מצחקקים ברחבי הבית שהיה שלי. "הבגדים שלך לא כאן. והריח שלך לא כאן. ואת? את לא כאן. רק אנחנו כאן טליה. רק אנחנו. והוא..."
השדים של טליה בלום מסרבים להישאר סגורים.
 
גיבורת הספרים “תחרה וצבע” ו “זהב ודיו“, עדיין נאבקת בכל כוחה להאמין בעצמה. להאמין שהיא ראויה לטוב.
 
הצעת נישואים, בלוג מצליח, גבר שרוצה אותה כמו שהיא, עדיין לא מצליחים לגבור על פחדיה. רגע אחרי שהסירה את הטבעת שנתן לה בן סטורם, טליה בלום צריכה ללמוד להתמודד. להתמודד עם עברה, להתמודד עם פחדיה, עם הרצונות שלה, להתמודד עם הסערות הגדולות שעוד נכונו לה ובעיקר להתמודד עם עצמה. היא צריכה לגלות את עצמה מחדש. והפעם לא בטוח שיהיה מישהו לצידה שיעזור לה.

פרק ראשון

פרק ראשון

הרכבת ללונדון מטלטלת אותי בתנועות קטנות מצד לצד, אני מתכווצת במושב שלי ומודה לאלוהים שהיא כל כך ריקה. שאני לא צריכה להתמודד עם המבטים של שאר הנוסעים שבוודאי היו נועצים עיניים סקרניות ביצור הבוכה.

אני לא יכולה להפסיק את הרעד ואת הפחד. התחושה הזאת מוכרת, מוכרת מדי. מזכירה לי דברים שרציתי לשכוח. מזכירה לי גברים שרציתי לשכוח. מזכירה לי את כל הפעמים שבכיתי והתחננתי על נפשי ונשארתי נעזבת. ועכשיו הוא עזב.

ניסיתי להתקשר אל בן. חמש פעמים. הוא לא ענה לי. בשישית הגעתי ישר למשיבון שלו. השארתי לו הודעה, מבוהלת. התחננתי שיחזור הביתה. התחננתי שיסלח לי. בכיתי שאני מפחדת, שאני לבד ושאני לא יודעת מה לחשוב. ושאני אוהבת אותו. כל כך אוהבת אותו.

אבל הוא לא חזר אלי, אפילו לא שלח הודעה.

נרדמתי בבכי במיטה הגדולה והריקה בבית של בן בצפון. ואחר כך קמתי, עדיין לבד, ובכיתי במקלחת.

מטומטמת. מה חשבת שיקרה? הוא רק סופג וסופג ועכשיו זה? איך הורדת את הטבעת שלו?! איזו מין אישה את?! הוא לקח אותך עד ברצלונה כדי לתת לך אותה! ירושה שעוברת במשפחה! ואת הורדת אותה בלי לחשוב פעמיים?! מגיע לך שהוא יעזוב אותך. מזל שאת בהיריון. עכשיו תקווי שזה מספיק כדי לגרום לו לסלוח לך. אם לא התינוקת הוא היה אורז לך את הבגדים בארון ומעיף אותך לכל הרוחות. בצדק. מה הפלא שהוא לא חוזר הביתה? מי ירצה לחזור אלייך? מטומטמת. איך התבשיל שלך עכשיו?

רק כשירדתי לקומה התחתונה, והעפתי מבט בשיש, קפאתי והלב שלי התנפץ לרסיסים.

הוא חזר הביתה. רק כדי לקחת את מה שאני לא רוצה. הוא לא עלה לקומה העליונה ולא חיבק אותי. אלוהים, מצידי שהיה עולה וזועם וצועק וכועס. ככה לפחות הייתי יודעת שאכפת לו. אבל הוא רק לקח את הטבעת והשאיר אותי לבד להתמודד עם ההשלכות.

אני יודעת שלא הייתי צריכה להוריד אותה, אבל הוא עזב אותי. בצפון. לבד.

לא היה טעם להישאר.

השארתי על השולחן במטבח את המתנה שקניתי לו, רגע אחרי שגילינו שאנחנו מצפים לנסיכה. רגע לפני שהורדתי את הטבעת וריסקתי אותנו שוב.

אני רק רוצה להיעלם. רק רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, ולא יכולה. הכול קרה כל כך מהר. החודשים האחרונים סיחררו אותי. הוציאו את השדים שלי החוצה. המזימות והפיתויים, השיחה על הספה שלו, רגע אחרי שג'ני חזרה ומוטטה את עולמי, ברצלונה, הגוף שלי שמוט על הספה. המילים של בן, שהצילו אותי מהתהום, שענד שתי טבעות על האצבע שלי, בפעם הראשונה הוא התחייב אלי ובפעם השניה הוא ביקש שאתחייב אליו. והיצירה המושלמת, שבאה וטלטלה הכל. ואני העזתי, בשבילו, בשביל האהבה שלנו, בשביל לא להתחיל הכול מחדש, בלעדיו. ועכשיו אני ברכבת, אחרי שהורדתי את הטבעת, אחרי שהוא עזב בטריקת דלת ולא חזר. למרות ההודעות ששלחתי לו, למרות שכתבתי לו כמה אני מבוהלת. התחננתי אליו שיחזור. אבל הוא לא חזר בשבילי, רק בשביל הטבעת. ואני לא יכולה להפסיק לבכות ולא יכולה להפסיק לתהות ולא יכולה להפסיק לשנוא את עצמי.

 

הטלפון שלי מצלצל. אני מוציאה אותו ביד רועדת. מבט מהיר לצג. בן. הוא סוף סוף מתקשר אלי.

אני עושה מאמץ לא מוצלח להסתיר את הבכי.

"הלו." הקול שלי מרוסק.

"טליה, איפה את?!" הקול שלו מבלבל אותי. הוא נשמע מודאג כל כך.

"ברכבת."

"מה?! למה את ברכבת?" הלב שלי מחסיר פעימה.

"איפה חשבת שאני אהיה?"

"בבית. אני לא מבין..."

הוא לא נשמע כועס יותר.

"לא ראיתי טעם להישאר. לא התקשרת ולא ענית לי. הבנתי לבד." אני בוכה בשקט.

"הבנת לבד? טליה, מה-" הוא נשמע מבולבל. וגם אני. "על מה את מדברת? כיביתי את הטלפון שלי. לא רציתי לריב יותר."

וגם לא חזרת אלי.

"קמתי בבוקר וראיתי שלקחת את הטבעת. חזרת בשבילה, אבל לא בשבילי..."

"טליה, רבנו, כעסנו, העדפתי לישון אצל אמא שלי, למה את ברכבת?" הקול שלו לא נרגע.

"כתבתי לך, אתמול בלילה, שאני לבד, ושאני מפחדת, ולא היה לך איכפת ממני..." עכשיו הבכי כבר ממש לא שקט, הלב שלי מרוסק.

"אמרתי לך שכיביתי את הטלפון. פתחתי אותו הבוקר ובאתי בשנייה שקראתי את ההודעה שלך, ולא היית פה."

"לא חשבתי שתחזור." אני מתוודה, והוידוי הזה משחרר את השדים הישנים מיד.

"מה?!" הוא מזועזע.

"מה הייתי אמורה לחשוב?"

"שרציתי שנירגע קצת. טליה, חשבת שעזבתי אותך?!"

אני לוקחת נשימה עמוקה וכואבת.

"כן." לרגע אחד זה בדיוק מה שחשבתי.

"אלוהים אדירים, טליה, את עד כדי כך מפוחדת?"

אני הרבה יותר מפוחדת מזה. אבל אין סיכוי שאני מגלה לך.

"לא באת. כשהייתי צריכה אותך..."

"אוי, יפהפייה, מה יהיה איתך?" הוא נאנח בשקט ואני מתכווצת במושב שלי שוב. אני לא יודעת מה יהיה איתי. ואני כל הזמן מפחדת מה יהיה איתנו.

"החזרתי לך את הטבעת. חשבתי שלא תסלח לי. אני לא הייתי סולחת לעצמי."

"זה היה רק ריב, טליה." הוא נאנח.

"אני לא יודעת מה זה רק ריב. מהניסיון שלי..." אני לא צריכה להגיד יותר. הוא מבין לבד. מהניסיון שלי זה בדרך כלל אומר שזה נגמר.

"תרדי מהרכבת בתחנה הקרובה. אני בא לקחת אותך." הקול שלו החלטי. 

"בן..."

"טליה, בבקשה, תרדי מהרכבת." הוא כמעט מתחנן.

"אני לא רוצה לראות אף אחד, אני לא רוצה להתמודד עם המבטים שלהם. "

"טליה, ערב חג המולד, אני..."

אתה קרוע. בין המשפחה שלך וביני.

"תישאר. אתה צריך להיות איתם."

"אני לא רוצה שתהיי לבד. לכל הרוחות, למה נסעת?" הוא רוטן בשקט.

"אני אלך לדני וג'ון. אני לא אהיה לבד." אני ממהרת להרגיע אותו, יודעת שהוא ידאג בכל מקרה.

"טליה, אני אוהב אותך, את בהיריון עם הנסיכה שלי, אני לא עוזב אותך."

"בגללה?" אני מגמגמת את השאלה שלא מניחה לי.

"את יודעת שרציתי להתחתן איתך הרבה לפני שגילינו עליה." הקול שלו שקט. הוא מופתע, מהתגליות. מהוידויים שלי.

"אני אוהבת אותך. כשלא חזרת אתמול..." אני בוכה שוב בשקט.

"בבקשה אל תבכי. תיסעי לדני, אני לא רוצה שתהיי לבד."

"טוב. אני מצטערת כל כך. לא הייתי צריכה להוריד את הטבעת."

"לא יפהפייה, לא היית צריכה להוריד אותה. ואנחנו נדבר על זה בבית. בבקשה תפסיקי לבכות."

אני מנתקת את השיחה ועוצמת את העיניים. הוא לא עזב, עדיין.

 

אני דופקת על הדלת. אני אפילו לא יודעת אילו תוכניות דני וג'ון עשו לסוף השבוע. אבל אני לא רוצה להיות לבד. אני לא צריכה להיות לבד. אני דופקת שוב, מתפללת שמישהו יהיה בבית.

אני שומעת את המפתח והלב שלי מתכווץ. ברחתי אליהם, שוב, כמו פעם.

המבט על הפנים של ג'ון רגוע באופן לא צפוי.

"טליה, מתוקה, בן אמר שאת בדרך." הוא מושך אותי אליו, מציף את הבכי שהצלחתי להרגיע בקושי בשעה האחרונה.

"אני כזאת דפוקה..." אני בוכה לתוך החזה שלו. "אני כזאת דפוקה."

"בואי נכין לך משהו לשתות ונחמם אותך. כולך רועדת."

אני לא אומרת כלום, יודעת ששום דבר שלא ירגיע את הרעידות. זה לא הקור הארור. זה הלב שלי.

אני עומדת במקום, נועצת בג'ון מבט מבוהל.

"מה קורה מתוקה?"

אני לוקחת נשימה עמוקה.

"אני רוצה סיגריה."

"טליה..." הוא נאנח בתסכול. אני יודעת שהוא לא יסרב לי אבל הוא לפחות יראה לי שהוא לא מרוצה.

"ג'ון, בבקשה, לא יקרה כלום אם אני אעשן סיגריה אחת. לא עישנתי כבר שבועות."

ואני כבר שעות נאבקת בצורך.

"אחת, לא יותר." המבט שלו רציני. אני יודעת שהוא מתכוון לזה.

"אחת. ובבקשה אל תגיד כלום לבן. אנחנו רבים מספיק."

הוא שוב נאנח בשקט, אבל אני יודעת שהוא לא יגיד מילה.

אני יוצאת החוצה, עדיין לבושה במעיל שלי, מתיישבת על הספה במרפסת.

"איפה דני?"

"ישן. את רוצה שאעיר אותו?" ג'ון מדליק לי סיגריה, מושיט לי אותה ומדליק אחת לעצמו.

"לא. תן לו לישון. הוא לא יכול לעזור לי בכל מקרה. אף אחד לא יכול לעזור לי." אני ממלמלת, לוקחת שאיפה גדולה שמסחררת אותי מיד כמו שקיוויתי שיקרה.

"מה קרה?" הוא מסתובב אלי חצי סיבוב, משעין את היד על משענת הספה מאחוריו.

"רבנו. ואני לא יודעת מה קרה לי, לא חשבתי, לא עצרתי את עצמי לשנייה. והורדתי את הטבעת." אני לא מסוגלת להסתכל על ג'ון כשאני מספרת לו איזו טיפשה הייתי.

"למה?" הוא נשמע מופתע.

"כי הוא התעקש שאני אזמין את אמא שלי לחתונה. והוא אמר שהוא לא יתחתן איתי אם אני לא אזמין אותה. וכעסתי עליו. ולא חשבתי..." אני מנענעת את הראש מצד לצד.

"אז החזרת לו את הטבעת?"

"כן. ואמרתי לו שכנראה שאנחנו לא מתחתנים. והוא עזב בכעס, ואז הוא לא חזר. כל הלילה." המילים האחרונות מפרקות אותי לחלוטין. "הוא השאיר אותי לבד. חשבתי שהוא עוזב אותי."

"את רוצה להישאר כאן הלילה ?"

"כן."

"עמדתי להכין אוכל. את רוצה משהו?" הוא נועץ בי מבט חם.

"כן. אני צריכה לאכול." לא אכלתי כלום מאז אתמול וזה ממש לא אחראי מצידי.

ג'ון קם באיטיות מהספה, מכבה את הסיגריה שלו ונכנס למטבח. אני לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה, עוצמת את העיניים ומניחה לשדים שלי לחגוג.

דני לא התרגש ממה שקרה, אחרי שהוא התגבר על ההפתעה למצוא אותי בסלון שלו. ואני אכלתי ארוחת ערב בשקט וניסיתי לגרש את הפחד הנוראי שניסה לחזור.

 

אני נרדמת במיטה בבכי ולא יודעת להגיד מה השעה כשאני שומעת את הדלת נפתחת ומרגישה את המזרון שוקע, ואז את הידיים החזקות מקיפות אותי, מציפות את הבכי מחדש. הוא נושם את השיער שלי ומנענע אותי בשקט.

"ששש...אל תבכי...אני כאן..."

"אני מצטערת...אני כל כך מצטערת..."

"לא ידעתי כמה את מפחדת, טליה, בחיים לא הייתי הולך אם..." הקול שלו רועד כמו הגוף שלי.

"לא ידעתי מתי תחזור. לא ידעתי אם תחזור בכלל." המילים האלה גורמות לי להתייפח בקול.

"אני לא הולך לשום מקום. טליה, אני לעולם לא אעזוב אותך."

ואני רוצה להאמין לו. כל כך רוצה להאמין לו. אבל השדים שלי חוגגים והפיות שלי מתחבאות כבר שעות ואני לא יכולה להפסיק לפחד.

"תחזרי לישון. אהובה שלי, אני כאן. ואני לא הולך לשום מקום."

 

"טוב, היא נכנסה להיריון, מה יכולתי לעשות?" בן נאנח בשקט בעודו עומד במטבח ולוגם בקבוק בירה צוננת.

"זה היה הדבר הנכון לעשות, אתה יודע, לא יכולת לעזוב אותה, עם התינוקת..." הקול של גברת סטורם נשמע רגוע כמו תמיד.

אני עומדת ליד הדלת במרפסת ומקשיבה בשקט לשיחה. הלב שלי דופק בקצב שמסחרר אותי. אני לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה שלי כשקול חלש של בכי הופך לי את הבטן. אבל אני לא זזה.

"מזל שאת כאן, אמא, שמישהו כאן כדי להשגיח על הקטנטונת."

על מה הוא מדבר? אני כאן, במרפסת, עשרה צעדים ממנו.

"מזל שהתקשרת, אני לא מבינה, הייתי בטוחה שהיא תהיה אמא נפלאה." גברת סטורם נאנחת באכזבה ברורה.

"גם אני. חשבתי שהאהבה שלי תספיק, חשבתי שכשהתינוקת תבוא..." הקול שלו רועד כמו צמרת של עץ ברוח. "כנראה שטעיתי..."

 

"טליה, מתוקה, תתעוררי, זה רק חלום..."

הידיים החזקות מלטפות ברכות את הראש שלי, אני פותחת את העיניים לתוך המבט המודאג של הגבר שלי, שהגיע בלילה בשבילי. אני נועצת את עיני השקד המבוהלות שלי בפנים המודאגות, מנסה להסדיר את הנשימה. זה רק חלום. עוד חלום. מטלטל כמו האחרים. הוא עדיין לא הבין, הוא עדיין לא חושב שהוא טעה. אבל הפחד מהרגע הזה חי וקיים ונושם את הנשימות שלנו בשקט.

"אתה לבוש..." אני ממלמלת בשקט.

"כן, רק רציתי לחבק אותך, את יודעת, זה לא הבית שלנו." הוא מחייך חיוך מובך ומקסים.

"מתי הגעת?"

"מאוחר, לא היה טעם להישאר בצפון. לא הייתי נרדם ממילא. טליה..." הוא עוצר את עצמו באנחה קטנה. היד שלו נשלחת שוב לשערות שלי, הוא מלטף אותן בשקט.

"אני מצטערת, שנסעתי." אני לוחשת, "אני מצטערת על הכול."

"זה היה רק ריב, טליה. רק ריב." היד שלו עדיין מלטפת והקול שלו עדיין שקט.

"נראית כל כך..." אני מתאמצת לא לרעוד "כל כך זועם. ונבהלתי."

"נפגעתי. מאוד. הורדת את הטבעת..." הוא לא יכול להסתיר את הכאב שלו. הכאב שאני כל הזמן גורמת לו.

"למה חזרת בשביל הטבעת? למה לא עלית למעלה?"

הוא שותק לרגע, בורר את המילים שלו.

"כל כך כעסתי. פחדתי להחמיר את המצב. לא ידעתי מה אני עלול להגיד..."

"אני מצטערת..." אני מגמגמת. 

"אני יודע." העיניים שלו פוגשות את העיניים שלי. הפה שלו מוצא בעדינות את הפה שלי והוא מנשק אותי נשיכה רכה ואני נושמת אותו, אחרי החלום שלי ואחרי הרכבת ואחרי שהוא לא חזר כל הלילה.

"אל תעזוב אותי שוב." אני לוחשת תחינה.

"אף פעם לא עזבתי טליה. ואני אף פעם לא אעזוב." הוא נועץ בי מבט מרגיע. "עכשיו אני יכול לקחת אותך הביתה בבקשה?"

אני נועצת בו עיניים עייפות משעות של בכי.

"כן. אתה יכול..."

אנחנו קמים בשקט וחומקים מהבית של דני וג'ון בלי להעיר אף אחד.

 

בן מרתיח מים בקומקום, מכין לשנינו תה. אני מתיישבת על כיסא הבר הגבוה ומסתכלת על הגבר עם הכתפיים הרחבות שלא בורח ממני. אני מתקשה להאמין שהוא עדיין פה, שהוא עדיין רוצה אותי.

"מצאתי את המתנה שלך." הקול שלו שקט.

"אהבת אותה?" אני לוחשת.

"לא פתחתי אותה עדיין." הוא לא מוריד ממני את העיניים. הוא לא מחייך. המתח בינינו עדיין לא נעלם.

"אתה רוצה לפתוח אותה עכשיו?"

"כן." הוא עונה בשקט, ניגש לתיק שלו ומוציא את המתנה הארוזה, מניח אותה על השיש. אני ממש מקווה שהוא יאהב אותה. האצבעות הארוכות פותחות את הנייר הלבן, והוא מרים מהחבילה ז'קט ג'ינס קטנטן. האצבעות שלו ממששות את הבד.

"תהפוך אותו." אני מגמגמת.

הוא מסובב את הז'קט, העיניים שלו מבריקות.

"הילדה הקטנה של אבא..." הוא קורא בלחש את המילים שרקומות על הגב. הוא מרים אלי את העיניים.

"אתה אוהב את זה?" אני מנסה להרגיע את הרעד בקול שלי. רק שלא יחשוב שזאת מתנה מטופשת.

"אני אוהב את זה מאוד. ז'קט ג'ינס לאופנוענית שלי..." הוא מצליח לחייך חצי חיוך. שוב העיניים שלו על הז'קט. הוא מחזיר אותו לקופסא, סוגר אותה בעדינות, מניח את הידיים שלו על השיש השחור ומרכין את הראש. משהו מטריד אותו.

"בן?" אני מגמגמת, הוא מרים את המבט, לוקח נשימה עמוקה.

"קניתי לך משהו..." הוא ממלמל. "אבל עכשיו אני לא בטוח שזה מתאים."

הוא עדיין פגוע. ובצדק.

"אני יכולה לקבל את זה?" אני לוחשת. . יש רק דבר אחד שאני רוצה. את הטבעת שלי.

הוא מתמהמה רק עוד רגע, שולח את היד לכיס המכנסיים שלו ומוציא קופסא שטוחה וכסופה. הוא בוחן אותה. ואז מושיט לי אותה והעיניים שלנו נפגשות.

השקט בינינו מכאיב.

אני פותחת את המכסה הקטן באצבעות רועדות, מושכת שרשרת כסופה, בקצה שלה תלוי מפתח, מעליו מעוצבים ראשי תיבות כסופים. אני קוראת את האותיות המסולסלות. ט.ס.

"בן?" אני מבולבלת.

"טליה סטורם..." הוא מגמגם. הקול שלו רועד קלות. אני מחסירה פעימה. טליה סטורם.

"והמפתח?" אני לא לגמרי מבינה. העיניים שלו לא יורדות ממני.

"ללב שלי..." הוא לוחש. שוב אני מתקשה לנשום. המתנה שלו נפלאה.

"בן..." אני בקושי מצליחה לדבר. "זה..."

זה מדהים. ומרגש באופנים שאני לא יכולה לבטא במילים.

"אבל עכשיו..." הוא נאנח. "אמרת שאת לא רוצה להתחתן איתי."

"זה לא מה שאמרתי," אני ממהרת לענות. "בשום שלב לא אמרתי את זה. בן, אני רוצה להתחתן איתך. אני אוהבת אותך, כל כך, אני לא צריכה חתונה גדולה ופרחים, אני רק רוצה להיות אשתך. קח אותי לבניין העירייה ותגיד לי איפה לחתום. באמת, תקבע תאריך ואני אהיה שם. אני רק רוצה להיות אשתך."

"טליה, את לא רצינית. בעירייה?" הוא נשמע מופתע.

"כן. זה לא חשוב לי. אני לא רוצה לריב על מי מוזמן ומי לא."

"את בטוחה?" הוא עדיין מתקשה להאמין.

"כן. רק להיות שלך." אני לוחשת בלהט. הוא בוחן אותי. לוקח נשימה עמוקה.

"אם זה מה שאת רוצה." הקול שלו שקט. אני יכולה לנחש לבד שלא ככה הוא דמיין את החתונה שלנו.  אני לוקחת אויר, מרכינה את הראש שלי. יש רק עוד דבר אחד.

"אני רוצה את הטבעת שלי בחזרה. בבקשה." הקול שלי שקט ומובך. אני מרימה אליו את העיניים.

הוא מסתכל אלי בפנים חתומות.

"לא." הקול שלו חד וברור.

והלב שלי צונח. לא?

"אתה לא מחזיר לי אותה?"

"לא. היא לא אצלי."

מה זאת אומרת היא לא אצלך?

"איפה היא?" אני מבולבלת.

"אצל אמא שלי. לא רצית אותה. אז נתתי לה אותה בחזרה." הוא לא מוריד ממני את העיניים.

"אז אני לא יכולה לקבל אותה?" הקול שלי מתכווץ באכזבה. רק רציתי את הטבעת שלי.

"את תצטרכי להילחם בשבילה."

מה?! מה זאת אומרת להילחם בשבילה?

"אני לא מבינה."

"את תצטרכי להתחיל להילחם בשביל הדברים שאת רוצה טליה, בשבילי, ובשביל הטבעת שלך. כדי שעוד מעט כשהנסיכה שלנו תבוא את תדעי להילחם בשבילה." הוא עונה בשקט.

"אתה מלמד אותי לקח?" אני ממלמלת בתסכול.

"שיעור, יפהפייה. לחיים. שלך ושלנו ושל התינוקת."

"אני לא יודעת מה זה אומר, להילחם בשביל הטבעת שלי." עכשיו אני באמת מבולבלת.

"אז תצטרכי להבין לבד. "

"ואז אני אקבל אותה בחזרה?"

"לבד, יפהפייה. לגמרי לבד." הפה שלו מצייר חצי עיגול קטנטן. הוא מרוצה. מהשיעור או מהלקח או ממה שזה לא יהיה. אני נועצת בו מבט מתוסכל אחרון. להילחם. בשבילו. ובשביל התינוקת שלנו. ובשביל החישוק המוזהב עם היהלום הבודד שהשארתי בצפון.

 

יום שני

25 בדצמבר 2012

מלחמה.

אני שוב יוצאת לקרב. חמושה רק באהבה שלי ובפחדים שלי ובשדים ובפיות. לא יודעת מה כלי הנשק של היריב. לא בטוחה שיש בכלל יריב. לרגע נדמה לי שבתוך שאון הקרב, בין התותחים, אני האויב.

טבעת זהב שנטשתי מחכה לי כפרס למנצח. ואני, שיודעת בעיקר תבוסות, רוצה לנצח בקרב הזה. את עצמי. את המכשולים שרק אני מציבה לעצמי.

הגבר עם העיניים הירוקות בא ללמד אותי שיעור. לעשות תיקון ועוד תיקון ואז לאחות את השברים של מה שנסדק מחדש. הוא לא מוותר לי, והוא לא מוותר עלי. ולא לגמרי ברור לי למה. בגלל היצירה המושלמת? בגלל האהבה הלא הגיונית שלו? שוב אני תוהה למה כל הטוב הזה מגיע לי. ושוב אני תוהה מתי הוא ייכנע. ואני אוספת את החיילים שלי, לבושים בקלשונים ושריון כבד מנשוא וכנפיים שקופות בלתי נראות כמעט. ויוצאת לקרב.

על החיים שלי.

 

ההודעה בטלפון שלי מצפצפת ביום חמישי בצהריים, כשאני יושבת על הספה בסלון ומנסה לכתוב משהו להקריא בערב בגלריה. אני פותחת אותה בזריזות והלב שלי מתחיל לדפוק.

בן סטורם: בניין העירייה. 25.1.13 . את ואני, בעל ואישה. צירפתי ניירות שצריך למלא. טליה, זה באמת מה שאת רוצה?

הוא לא מבזבז אף רגע. אני מקלידה במהירות.

טליה בלום: זה מה שאני רוצה. אני אהיה שם. תודה שאתה עושה את זה. בשבילי.

בן סטורם: אני אעשה הכול בשבילך. את כבר יודעת את זה. נתראה בערב?

טליה בלום: מאוחר. בריק ליין.

בן סטורם: אני מתגעגע אליכן. תהני מהשיר ☺

אני לוחצת על הקישור והחיוך המטופש מתמרח על הפנים שלי. הוא שלח לי את השיר של הדיקסי קפאס. Chapple of love. הוא לא מפספס אף פעם.

 

כבר שבוע ימים שאני ממששת אותה, מתחננת שלא תעלם. מתחת לבגדים של תחילת ינואר אני עוד יכולה להסתיר את המחשבות שלי. אבל במקלחת, כשהמים זורמים עלי ערומה, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שהעצם האהובה שלי, זאת שהבגדים שלי היו נתלים עליה, הולכת ונעלמת.

אני כבר בשבוע 16, מה חשבתי שיקרה? שלא יראו עלי את ההיריון? אני ממששת אותה דקות ארוכות והלב שלי מתכווץ בפחד. אני משמינה. ואני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה.

אני עדיין לובשת את הבגדים שלי, עדיין לא נתקלת במבטים מאף אחד. אבל היצירה המושלמת גדלה בתוכי עם כל יום שעובר ואני מתפללת שהזמן יעצור ושהימים לא יחלפו, כמו שעון חול שמזכיר לי כמה הזמן שלי קצוב.

דחיתי ודחיתי את שיחת הטלפון לאמא שלי ואני יודעת היטב שאני לא יכולה להתחמק ממנה יותר. ועדיין לא החזרתי את הטבעת שלי. ואני קולטת, בשבוע האחרון, את הלילות שלי מתקצרים ואת המחשבות שלי נודדות, ואני יודעת מה זה אומר. השדים שלי מתעוררים, ואני לא יכולה להאשים את ההורמונים שלי יותר. השדים שלי היו רדומים יותר מדי זמן ונמאס להם.

אני יושבת על הספה במרפסת ומדליקה סיגריה. רק אחת. בבוקר. הרבה לפני שבן חוזר מעבודה ומריח את הריח. אני מחביאה את החבילה בין הכריות בספה, יודעת שהוא לא יחפש שם. הוא כמעט לא יוצא לסככה שלו, לא במזג האוויר הזה.

אני מושכת את הנייד שלי ומחייגת בלב כבד.

"הלו?" אני שומעת את הקול המתנגן, המוכר, של האישה שיודעת יותר מכל להכאיב לי.

"שלום אמא." הקול שלי לא יכול היה להישמע יותר רשמי מזה.

"טליה."

היא לא מאושרת לשמוע אותי. לא אחרי שהיא גילתה מדני הכול.

"מה שלומך?" אני מעמידה פנים שאכפת לי.

"הכול כרגיל. את יודעת, אין חדש. אני לא מתחתנת או בהיריון או משהו כזה." היא היתה חייבת לעקוץ אותי. טוב, זה היה צפוי.

"אני מצטערת שלא התקשרתי." אני משקרת בלי להתבלבל.

"אז מה שלומך? איך ההיריון עובר עלייך?"

אם היא תתחיל שוב עם הסיפור המוכר שלה כמה ההיריון איתי היה נוראי אני אשתגע יותר ממה שאני כבר.

"בסדר. נראה לי. אני לא סובלת יותר מדי."

רק מבוהלת נורא.

"השמנת?"

היא לא מבזבזת אף רגע האישה הזאת. אולי תרצי את המלחייה כדי לנער אותה טוב טוב מעל הפצע המדמם בלב שלי?

"לא כל כך. בקושי רואים עלי." אני עונה בשקט.

"באיזה שבוע את?"

"שש עשרה."

"טוב, עוד לא עולים במשקל בשבוע הזה. לא נורא, לא יזיק לך."

לכי לעזאזל.

"התקשרתי רק כדי להגיד לך שאני לא עושה חתונה גדולה, רק הולכת בסוף החודש לחתום בעירייה." אני מנסה להגיד את מה שהתקשרתי בשבילו ולסיים את השיחה איתה.

"באמת?!"

היא נשמעת מופתעת. ומאוכזבת קשות.

"כן. אני לא רוצה את כל הבלגן. זה מה שהחלטנו."

זה מה שהחלטתי, בן משתף פעולה עם הבחירה שלי.

"טליה, איזו מין חתונה זאת?" אני יכולה לראות אותה בעיני רוחי מגלגלת עיניים.

"החתונה שאני רוצה." אני עונה בחוסר סבלנות.

"מי לא רוצה חתונה גדולה? לא חבל, אחר כך תתחרטי ויהיה מאוחר מדי."

על מה היא מדברת? למה נדמה לי שהיא לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות לערוך לי את החתונה שהיא היתה רוצה, ושזה לא ממש קשור אלי?

"אמא, זה מה שאני רוצה. אנחנו מתחתנים ב25 לחודש. אני אשלח לך תמונות."

"תמונות? של מה? של היד שלך חותמת על הנייר? באמת טליה, לפעמים את ממש מפתיעה אותי. אז את לא הולכת ללבוש שמלה לבנה?" היא נאנחת בקול.

"לא, בלי שמלה לבנה ובלי פרחים ובלי כל החרא הזה."

"הי! תשמרי על הפה שלך!" היא מתרגזת לרגע, כשאני שוכחת עם מי אני מדברת. עם נירה בלום צריך להישאר ייצוגית כל הזמן.

"בכול אופן, רק התקשרתי להגיד. "

"אני ממש מקווה שתשני את דעתך. מה בן חושב על זה?" היא מנסה לגייס בני ברית.

"בן חושב שכל מה שאני רוצה נפלא. היית מאמינה אמא? מישהו חושב שאני נפלאה." אני לא עומדת בפיתוי.

"אני באמת אשמח לפגוש אותו. זה כל כך מוזר, את מתחתנת ואני אף פעם לא פגשתי את הבחור."

"הוא לא בחור, הוא גבר. מדהים. והוא אוהב אותי. "

"את נשמעת מאושרת."

"את נשמעת מופתעת." המילים יוצאות בלי שאעצור את עצמי.

"את יכולה להאשים אותי, טליה? אני יושבת בעבודה ומקבלת מדני טלפון שברחת, לברצלונה, אם אני לא טועה."

את לא טועה.

"וכמו שחששתי הוא היה מבוהל ומודאג והוא לא ידע מה לעשות. אני עדיין מופתעת שהוא החזיר אותך ללונדון."

אני יכולה רק לדמיין מה את היית עושה.

"כנראה שדני סומך על עצמו, ועלי. ועל הבוס שלו שהולך להיות בעלי."

"לפחות תפסת בחור מסודר. אלוהים יודע על מי היית יכולה ליפול במצבך. "

אלוהים יודע שאם השיחה הזאת לא תסתיים בקרוב אני אנתק לה בפנים.

"כבר חתמתם על הסכם ממון?"

הלב שלי מחסיר פעימה. הסכם ממון? אפילו לא דיברנו על אחד.

"לא. הוא לא ביקש. כנראה שעם התינוקת הוא לא ראה צורך." אני מנסה שהקול שלי לא ירעד כמו הרגליים שלי.

"אז זאת בת?!" היא נשמעת מופתעת. הייתי בטוחה שדני סיפר לה.

"כן." הלב שלי מתכווץ שוב כמו כל פעם שאני חושבת על זה. "זאת בת."

"איזה יופי." הקול שלה לא נשמע נלהב כמו המילים שלה.

"טוב, אני חייבת לרוץ. אני אתקשר אחרי החתונה." אני מחליטה שמיציתי את השיחה איתה.

"תרגישי טוב. ובהצלחה." היא עונה בטון יבש.

ואני מנתקת. תרגישי טוב? ובהצלחה? מה עם איזה מזל טוב קטן?!

 

טליה בלום: נירה בלום נשמעה נפלא כהרגלה. מאוכזבת וארסית. לזכותה יאמר שהיא העלתה סוגיה מעניינת. נדבר על זה הערב. אוהבת אותך תמיד, תמיד, תמיד...

בן סטורם: היכולת שלך לסקרן אותי מרשימה. רמז בבקשה...

טליה בלום: הסכם ממון.

הלב שלי משתולל בחזה בפראות. שום רמז. זרקתי את זה לאוויר.

בן סטורם: את רצינית?

טליה בלום: אמא שלי היתה.

בן סטורם: אני לא יודע מה להגיד על זה.

טליה בלום: אתה לא צריך להגיד כלום.

בן סטורם: טוב. מה שלום הבנות שלי הבוקר?

עכשיו אחרי הסיגריה שלנו אנחנו מרגישות מצוין...

טליה בלום: בסדר. מתגעגעות אליך. נתראה בערב.

בן סטורם: אני לא יכול לחכות. אני אוהב אותך. תמיד, תמיד, תמיד.

 

אני נכנסת פנימה מהקור הנוראי של ינואר, ישר לחדר האורחים, מדליקה את המוסיקה שלי ומניחה לבד לספוג את הפחדים שאני מסתירה.

 

הוא לא מאחר. הוא לא מאחר לארוחות הערב מאז שחזרתי לבד ברכבת. שיחות הטלפון שלו מסגירות כמה הוא מודאג. הבהלה שלי הפתיעה אותו. והוא לא אומר כלום אבל הוא לא מאחר אף פעם.

אני מוציאה את האוכל מהתנור כשהדלת נפתחת והוא עומד שם באחת החליפות המשגעות שלו, מחייך אלי כמו כל ערב שהוא חוזר מהעבודה.

"הי יפהפייה." הוא קורא לי בכינוי שאני כל כך אוהבת. ועכשיו כשהבטן שלי שולחת איתותים אני זקוקה לזה יותר מתמיד.

"הי. האוכל מוכן." הוא מתקרב אלי ומנשק לי את השיער, אני עוצמת את העיניים בחיוך קטן.

"אני רק מחליף בגדים."

אני עורכת את השולחן, והבטן שלי מתהפכת. הסכם ממון. רק שלא נריב גם על זה. לא רבנו מאז שהחזרתי לו את הטבעת. ואני עדיין לא יודעת למה הוא התכוון כשהוא אמר לי להילחם. הוא לא מוכן לתת לי שום רמז. רק מחייך ואומר שאבין לבד.

 

"אז, הסכם ממון, מה?" בן אוכל בתיאבון את הפסטה שהכנתי. אני משחקת עם האוכל שלי בצלחת. לא מספיק שאני נאבקת לאכול בדרך כלל, הערב אני גם לחוצה. מזה.

"כן. אמא שלי שאלה."

"טליה." הוא נועץ בי חיוך קטן. לא נראה שהעניין הזה מלחיץ אותו.

"לא נראה לך מוזר שלא דיברנו על זה?" אני שואלת בחשש.

"לא. יפהפייה, אולי תגידי מה את חושבת וזהו?"

"אני לא מתחתנת איתך בשביל הכסף שלך. אתה יודע."

הוא פורץ בצחוק קטן.

"טליה, אין לי מספיק כסף בשביל שאף אחת תתחתן איתי בשבילו. אני לא כזה עשיר."

"אני באמת לא יודעת. אף פעם לא עניין אותי כמה כסף יש לך. "

"את רוצה לדעת?" הוא מרים גבה שובבה.

"לא."

באמת לא אכפת לי כמה כסף יש לו.

"אם נחתום על הסכם ממון יהיה לך מושג די טוב."

"אתה יודע, אצלנו, הגבר מצהיר ביום החתונה כמה כסף הוא הולך לתת לאשתו. אם..." אני עוצרת את עצמי.  עוד לא התחתנו וכבר אנחנו הולכים לדבר על מה יקרה אם?

"טליה, אני אשמח לחתום על התחייבות לדאוג לך ולנסיכה שלנו. אם." הוא נועץ בי מבט רציני.

"אני לא יודעת..." אני ממלמלת.

"מה דעתך שנבקש מג'ון לנסח משהו? טליה, את צריכה לדעת שאני תמיד אדאג לך."

"אתה רוצה שנחתום על הסכם ממון?"

"אני רוצה שלא תדאגי."

"אני לא דואגת. יש לי כסף. ואם הספר שלי אי פעם יתפרסם יהיה לי יותר."

"את הולכת להיות אמא, טליה. את לא יכולה לסמוך על הבלוג שלך ועל ההקראות בגלריה." הוא לא מוריד ממני את המבט הרציני.

"אני לא הולכת לחיות על חשבונך. חשבתי למכור את הדירה בתל אביב."

המבט המופתע על הפנים שלו לא מאחר להגיע.

"למה?"

"החוזה של הדייר שלי מסתיים. הוא לא מעוניין לחדש אותו. אני לא חוזרת לתל אביב. חשבתי למכור."

"את לא מוכרת את הדירה שלך, טליה." הוא נשמע כמו כריש נדל"ן משופשף.

"אני לא יכולה למצוא דייר חדש מכאן. "

"מתי החוזה מסתיים?"

"בסוף החודש." אני עונה בתסכול. ממש לא תכננתי להתעסק עם הדירה הזאת עכשיו.

"בואי ניסע." אני קולטת את החיוך על הפנים שלו מתרחב שוב. אני מעקמת את הפרצוף שלי.

"לאן?"

"לישראל. אחרי החתונה. ירח דבש. תקבעי פגישות עם כמה דיירים פוטנציאלים ותוכלי להראות לי איפה גדלת."

הלסת שלי צונחת. מה?!

"אתה לא רציני."

"רציני לגמרי. יפהפייה, אני רוצה לראות. נגור בדירה שלך בתל אביב, היא בטח צריכה שיפוץ ואני מכיר בחור ממש מוצלח שיעשה את זה בשבילך, בחינם." הוא מרים את הגבה שלו. הוא רוצה לנסוע לישראל ולשפץ את הדירה שלי? ולראות איפה גדלתי?!

"אני לא יודעת..."

"מצוין. אז ירח דבש בישראל והסכם ממון. עכשיו תפסיקי לשחק עם האוכל שלך ותאכלי. הבת שלי רעבה."

אני נועצת בו מבט אומלל אחרון. ירח דבש בישראל. איזה כיף.

 

אני יושבת על הספה ופותחת את המחברת שלי. זאת שאני כותבת בה מאז ההקראה בגלריה שבן הופיע בה. היא מוחבאת עמוק בתוך הארון שלי והמילים שלי נשפכות שם בלי פחד. אני יודעת שאני לא יכולה לפרסם אותן. אני יודעת שהוא לא צריך לגלות. רק מחכה לרגע שהוא יצא מהדלת וכותבת בעט שחור, מרשה למחשבות שלי לצאת.

 

יום שני

14 בינואר 2013

הבטן שלי מתעגלת והאצבע שלי ערומה. עוד שבוע וחצי אני אהיה אשתו. ואני עדיין לא יודעת איך להחזיר את הגלגל אחורה ואיך להשיג את הטבעת. השדים שלי חוגגים. והלילות שלי מתקצרים. אני שוכבת במיטה שעות ולא זזה, לא עושה שום תנועה. כדי שהגבר שלי לא יתעורר ויגלה את היצור המבוהל במיטה לידו. רק בוהה בו שולח את היד שלו מתוך שינה ומלטף את הבטן שלי והלב שלי מתכווץ. הוא לא יודע. לא כמה אני מפחדת, ולא כמה מעט אני ישנה באמת. ולא מה אני חושבת על הרעיון שלו לנסוע לירח דבש בישראל. אני ממשיכה בהצגה שלי, מחייכת ומכינה ארוחות ערב, ועומדת דקות ארוכות במקלחת ומנסה להכניס את הבטן שמתעקשת לצוץ.

שבוע 17 וקצת. עוד מעט היא תתחיל לבעוט. תזכיר לי כל הזמן שהיא שם. כאילו שאני יכולה לשכוח. כאילו שאני יכולה להפסיק לחשוב על זה. כאילו שאני יכולה לעצור את שעון החול. אני צריכה משהו אחר לחשוב עליו. ואני רוצה את הטבעת שלי. לכל הרוחות, אני רוצה את הטבעת שלי בחזרה!

 

לא אכפת לי. שיתעצבן. שיכעס, שיגיד מה שבא לו. אני יושבת על המיטה שלנו ונועצת בבן מבט בזמן שהוא מתלבש בחליפה השחורה שלו. הלב שלי דופק. שיצא כבר מהבית. זאת הפעם הראשונה שאני לא יכולה לחכות. בכל בוקר אחר הייתי מנסה למשוך את הזמן, לפתות אותו להישאר עוד כמה דקות. רק עוד כוס קפה. רק עוד נשיקה. אבל לא הבוקר. הבוקר אני מחכה שילך.

יש לי סיגריה לעשן ורכבת לתפוס.

 

הוא הולך לכעוס עלי. נראה לי. אני לא באמת יודעת מה הוא יחשוב. אבל הוא לא היה מוכן לתת שום רמז ולי נמאס לחכות. קרון הרכבת מטלטל אותי טלטול מרדים, אחרי עוד לילה בלי הרבה שינה, אני נרדמת וחולמת על טבעת זהב עם יהלום בודד. הטבעת שלי.

 

אני אפילו לא יודעת מי בבית. הקור המקפיא של אמצע ינואר בצפון גורם לכל נשימה שלי לכאוב. אני עומדת מול הבית שקישטתי בו עץ באורות מנצנצים, הלב שלי דופק בחזה והיד שלי דופקת על הדלת.

אם אין אף אחד בבית אני לא יודעת מה אעשה. בטח לא אשאר לקפוא כאן בחוץ. הכפפות בקושי מצליחות לחמם את האצבעות הקפואות, הצעיף עוטף את הצוואר שלי וקר לי. כל כך קר לי. אבל אני רוצה אותה בחזרה.

והדלת נפתחת.

תודה לאל.

הפנים של גברת סטורם מופתעים. ומבוהלים נורא.

"אלוהים אדירים, טליה, את קופאת למוות עוד שנייה!"

היא פותחת את הדלת לרווחה ואני שמחה להיכנס לבית החם.

"הכול בסדר? בן לא אמר שאת באה."

"הוא לא יודע שאני כאן..." אני לוקחת נשימה עמוקה מהאוויר החמים.

"מתוקה, מה קרה?!" היא לא מצליחה להירגע. היא מודאגת. ואני לא יכולה להאשים אותה. אני לא מי שהיא דמיינה מעבר לדלת.

"לא קרה כלום. באמת שהכול בסדר." אני נועצת בה עיניים חוששות. "גברת סטורם, אני רוצה את הטבעת בחזרה."

היא לא אומרת כלום. בפעם הראשונה לאישה הזאת שתמיד יש לה מילים חכמות להגיד, אין מילים.

"גברת סטורם?"

"איך באת?" היא מצליחה להוציא משהו מהפה שלה.

"ברכבת." אני עונה בשקט. אני לא יודעת מה היא תחשוב על זה. ואני בטח לא יודעת מה הבן שלה יחשוב על זה. אבל באתי ברכבת. כל הדרך מלונדון. כדי להילחם על הטבעת שלי.

"באת מלונדון? ברכבת?" היא עדיין המומה.

"כן."

"בשביל לבקש את הטבעת שלך?"

את כבר יודעת את התשובה לזה, אבל אני רואה שאת בשוק.

"בן אמר לי להילחם עליה... " אני מגמגמת. אני לא יודעת אם הוא אמר לה. "אני לא רוצה להילחם. אני רק רוצה את הטבעת שלי."

"טליה, ילדה מתוקה שלי..." היא שולחת  את הידיים שלה בתנועה מהירה ועוטפת אותי אליה בחיבוק חם.

"אז זה אומר שאני יכולה לקבל אותה?" אני לוחשת בשקט.

"כן מתוקה, את יכולה לקבל אותה. אבל קודם נדבר."

הלב שלי מחסיר פעימה. אני אוהבת את השיחות שלי ושל אמא של בן. אבל מה אם אחרי השיחה שלנו היא לא תחזיר לי את הטבעת?

אני מורידה את המעיל, את הצעיף והכפפות, דוריס מכינה לי כוס תה לוהט כמו שאני צריכה, ואנחנו מתיישבות על הספה בסלון, החשש שלי מתגבר.

"את צריכה להגיד לבן שאת כאן, מתוקה." היא מחייכת אלי בחום.

"אחרי שאני..." אני מגמגמת. אחרי אני אשיג את מה שבאתי בשבילו. היא נועצת בי מבט רך אבל המילים שלה לא הולכות סחור סחור.

"טליה, מה קרה בחג המולד?"

מה קרה בחג המולד? כל הפחדים שלי צצו והבריחו אותי כמו שאני רגילה. ומאז אני מעמידה פנים וכותבת בסתר ולא מגלה לבן שלך כלום. איך היה החג שלך?

"נבהלתי." אני מנסה להתחמק. על מי אני עובדת, אי אפשר להתחמק מהאישה הזאת.

"מה חשבת?"

היא לא מוותרת לי. היא לא תוותר עד שהיא תדע מה בדיוק קרה, מה בדיוק הבנתי וחשבתי.

"הורדתי את הטבעת. ובן כל כך כעס. והוא לא ענה לי והוא לא חזר הביתה. "

"חשבת שהוא עוזב אותך." היא לא שואלת. היא יודעת טוב מאוד. היא לא טיפשה.

"כן. "

"למה הורדת את הטבעת מתוקה?" היא לא כועסת עלי אף פעם. למה היא אוהבת אותי כל כך?

"התווכחנו. בן רצה להזמין את אמא שלי לחתונה. הוא אמר שהוא לא יתחתן איתי בלעדיה."

"ואת לא רוצה את אמא שלך בחתונה?"

"אנחנו לא עושים חתונה." היא יודעת את זה. בן דיבר איתה. ואני יכולתי לשמוע בחצאי המשפטים של השיחה ביניהם שהיא מאוכזבת. היא רצתה חתונה. בשבילו. אבל היא לא אמרה לי מילה.

"טליה, בית העירייה, זה מה שאת רוצה?" היא שואלת את אותה השאלה שאמא שלי שאלה אבל בדרך אחרת לגמרי, הטון שלה שונה. לא מאשים או שופט, רק מנסה להבין.

"אני לא רוצה לריב עם בן יותר. אני רק רוצה להיות אשתו. "

"ואת לא רוצה את השמלה הלבנה והמוסיקה והריקודים ואת כל האנשים שאוהבים אותך?"

ובפעם הראשונה הלב שלי מתכווץ. כל האנשים שאוהבים אותי? על מה היא מדברת?

"יש לי רק את דני וג'ון. ונינה." אני מנסה לעצור את המחנק שמפלס את דרכו בכוח.

"על מה את מדברת, טליה, יש לך אותנו. ואמא שלך אולי לא יודעת להראות את זה אבל היא אוהבת אותך."

"אני מצטערת שאת לא זוכה לערוך לו חתונה כמו שאת רוצה." אני באמת מתאמצת לא לבכות.

"זה לא קשור אלי טליה. אבל מגיע לך להתחתן כמו שאת רוצה. עם המשפחה שלך. ועם השמלה הלבנה שתמיד חלמת עליה."

והבכי בא שוב.

דמעות קטנות ומלוחות של תסכול שזולגות על הלחי שלי.

השמלה הלבנה שתמיד רציתי. והבטן שלקחה את החלום הזה ממני.

"מתוקה, למה את בוכה?" היא לא נבהלת מהדמעות. ממש כמו הבן שלה. היא עשתה עבודה טובה.

"זאת השמלה הארורה..." אני מושכת באף.

"בגלל הבטן?" היא מכירה אותי טוב. אין לי מושג איך.

"כן. אני לא מסוגלת לחשוב על זה. " אני מנענעת את הראש מצד לצד. "איזו שמלה אני כבר יכולה ללבוש?"

אני יודעת שהבטן שלי קטנטונת. אבל העצם שלי איננה. החזה שלי מתחיל לגדול והגוף שלי משתנה ואני אומללה.

"אז בגלל השמלה ויתרת על החלום שלך." היא מעבירה את היד שלה בתוך השיער שלי בתנועה ההיא, שתמיד חלמתי עליה.

"אני פשוט לא רוצה שנריב. אני לא יכולה להתעסק בזה. סידורי פרחים ומנות ראשונות ואיזו מוסיקה לבחור. אני רק רוצה להיות אשתו." אני מצליחה להירגע מעט.

"אז אתם מתחתנים בעירייה. בסוף החודש." היא עדיין מלטפת לי את השיער.

"כן. עוד עשרה ימים." אני קולטת כמה זה קרוב. עוד עשרה ימים.

"אז אני מניחה שאת באמת צריכה את הטבעת שלך בחזרה." היא מחייכת חיוך רחב.

ואני נושמת לרווחה.

"כן. בבקשה. אני באמת רוצה אותה."

"באת כל הדרך ברכבת בשבילה. וקפאת מקור מחוץ לדלת שלי. את יודעת להילחם כשאת רוצה." החיוך שלה מקסים. היא קמה באיטיות מהספה, עוברת את הסלון לכיוון חדר השינה שלה וחוזרת אחרי דקה, מושיטה לי חישוק מוזהב עם יהלום בודד שנלחמתי בשבילו.

אני מחליקה את הטבעת במהירות על האצבע שלי והיא לא ערומה יותר. והיא לא יורדת יותר לעולם.

"בבקשה תגידי לבן שאת כאן. את יודעת שהוא נוטה לדאוג." היא מחייכת. אני לא יכולה להוריד את העיניים שלי מהאצבע שלי.

אני שולפת את הנייד שלי, מצלמת את הטבעת ושולחת את התמונה לגבר שלי וכותבת.

 

15:02

אמא שלך אומרת שאני יודעת להילחם כשאני רוצה.

 

צלצול הטלפון המוכר לא מאחר להגיע.

"הי..." החיוך המטופש ההוא מרוח לי על הפנים למרות שאין לי מושג מה הוא הולך להגיד לי. אחרי הקעקוע שעשיתי אני באמת לא יודעת כמה הוא יכעס.

"איפה את?" הוא נשמע לא מאמין.

"אצל אמא שלך. היא מוסרת דרישת שלום." אני לא מצליחה להפסיק לחייך. מצידי שיכעס! הטבעת שלו על האצבע שלי.

"אלוהים אדירים..." הוא ממלמל. אבל הוא לא נשמע כועס. "איך נסעת?"

"קוראים לזה רכבת. מסתבר שהן נוסעות בשני הכיוונים."

"טליה..." הקול שלו מבלבל אותי. אני מפסיקה לחייך.

"אמרת לי להילחם. ואנחנו מתחתנים עוד עשרה ימים. ורציתי את הטבעת שלי." הלב שלי דופק. "אתה כועס?"

"לא יפהפייה, רק מופתע."

"ומודאג..." אני ממלמלת בשקט.

"אני תמיד דואג לך. את בהיריון, נגררת ברכבת כל הדרך בשביל הטבעת שלך?" הקול שלו עדיין שקט.

"בשביל הלב שלי. בבקשה אל תדאג. זאת רק נסיעה ברכבת. ומחכה לי עוד אחת בעוד שעה ."

"את חוזרת היום?" הוא שוב מופתע.

"השגתי את מה שבאתי בשבילו. עכשיו אני יכולה לחזור הביתה."

"אני אבוא לקחת אותך. תחכי אצל אמא שלי."

הדאגה שלו מתוקה. מצחיקה אותי.

"אל תהיה כזה. אני חוזרת ברכבת. אני אהיה בבית בשמונה וחצי." אני מנסה לא לצחוק בקול .

"אני לא מאמין שנסעת לצפון. "

"תאמין. אני אעשה מה שצריך. כמוך." אני אומרת בשקט. אני באמת אעשה מה שצריך.

"משוגעת אחת. אני אחכה לך בתחנה. צ'רינג קרוס?"

"כן. אני אתקשר מהדרך. אני אוהבת אותך. ואני אוהבת את הטבעת שלי."

"ואני אוהב אותך. יותר משאי פעם תדעי. תשמרי על הנסיכה שלנו. "

אני מנתקת את השיחה , הפה שלי מצייר חצי ירח מושלם.

"את בטוחה שאת לא רוצה להישאר מתוקה? אני יכולה להכין לך את חדר האורחים." הקול של אמא של בן נשמע מהמטבח.

"תודה על ההזמנה דוריס, אבל אני באמת רוצה לחזור הביתה." אני מחייכת אליה חיוך קטן. אני רוצה לחזור הביתה, לגבר שלי, שיחבק אותי בחום ויגיד לי שאני משוגעת. המשוגעת שלו.

 

הוא עומד ליד המכונית שלו ומחייך חיוך רחב. שמונה בערב, אני מחייכת אליו בחזרה חיוך מותש. הוא עוטף אותי בזרועותיו ומנשק את השיער שלי.

"לוחמת שלי..." הקול שלו שקט, כל כך שקט. אני יודעת שהוא דאג בשעות האחרונות. רק חיכה לראות אותי יוצאת מתחנת הרכבת וחוזרת אליו. חוזרת הביתה.

"רק רציתי את הטבעת שלי בחזרה." אני ממלמלת. הוא פותח את דלת המכונית, אני מתיישבת במושב הנוסע. אני עייפה. אני כל כך עייפה כל הזמן. אני לא ישנה מספיק בלילה. אבל אני לא מגלה לו. אסור שהוא ידע. אסור שהוא יתחיל לדאוג. עוד עשרה ימים הוא יחייך אלי בבית העירייה ויהפוך אותי לאשתו. אני מחייכת את החיוך העייף שלי, בן מניע את המכונית, היא מאיצה ברחוב החשוכים והוא לוקח אותי הביתה.

 

בן פותח את דלת הבית, אני נכנסת פנימה שמחה לברוח מהקור של הרחוב.

"ג'ון שלח לך ניירות, את רוצה לעבור עליהם?" בן מדליק את האור בבית.

הסכם הממון. אני רוצה לעבור עליו? עכשיו? אני כל כך עייפה. אבל אני רוצה לגמור עם זה. אני רוצה לשים את הסיפור הזה מאחורי ולא לחשוב עליו יותר.

"כן. תשתה איתי קפה?" אני מסתכלת עליו בעיניים מבריקות מעייפות ואהבה.

"אני ארתיח מים. המעטפה על השולחן." בן נכנס למטבח ואני מתיישבת על כיסא הבר הגבוה ופותחת את המעטפה החומה שג'ון שלח לי.

אני קוראת את המילים, לאט, מנסה להבין את כל המונחים, מנסה להבין מה בדיוק כתוב שם.

והלסת שלי צונחת.

"בן! הגזמת! זה יותר מדי כסף." אני מנסה להרגיע את דפיקות הלב שלי.

"על מה את מדברת?" הוא מסובב אלי מבט מופתע.

"על זה..." אני מצביעה עם האצבע שלי על הסכום המגוחך שכתוב על הדף הלבן.

"טליה, זה לא הרבה כסף. זה רק בשבילך ובשביל הנסיכה. שלא תדאגו." הוא מסתכל עלי בעיניים רציניות.

"מה אתה חושב שאני הולכת לעשות עם כל הכסף הזה?"

"טליה באמת, זה לא כזה סכום גדול."

אוי קי. אני באמת לא יודעת כמה כסף יש לגבר שעוד עשרה ימים הופך לבעלי. אני נועצת בו מבט מבולבל.

"יפהפייה, את רוצה לראות את חשבון הבנק שלי?"

"לא! אלוהים אדירים, זה לא מעניין אותי." אנחנו עדיין מתנהלים בחשבונות נפרדים ושנינו נראים נינוחים עם המצב.

"טליה. יש לי כסף. "

אני נועצת בו מבט סקרן. הוא מחייך חיוך מרוצה.  הוא מת שאני אשאל אותו!

"אוקי, יש לך כסף. הרבה כסף?"

החיוך שלו באמת רחב. הוא לא מוריד ממני את העיניים.

"יותר ממיליון?" פאק, מאיפה הבאתי את השאלה הזאת עכשיו?

"יותר ממיליון."

מה?!

"יותר ממיליון דולר?!" אני נשמעת המומה. אתה רק בן שלושים! כמה קשה עבדת?

"פאונד, טליה." הוא צוחק צחוק קטן.

מה?!

"יותר משניים?..." אני מנסה להתגבר על ההלם.

"יותר משניים."

אתה לא רציני!

"יותר מעשרה?..."

"לא. "

שאני אמות. אני מתחתנת עם הבחור הזה ולא היה לי מושג כמה כסף יש לו. טוב, אני מכירה אותו שמונה חודשים והנושא אף פעם לא עלה.

"יותר משניים ופחות מעשרה..." אני ממלמלת. מה זה משנה כמה בדיוק. הבחור מיליונר.

"טליה, את יודעת שזה לא חשוב לי. את רואה איך אני חי את החיים שלי. הכסף, זה רק בשביל לדעת." הוא נראה רציני נורא.

"בשביל לדעת?" אני מגמגמת.

"שאני אוכל לדאוג לך, ולתינוקת. שאני אדע שלא יחסר לכן כלום. אני לא צריך חופשות מטורפות וטיולים מסביב לעולם. זה לא אני. אני עדיין הבחור שיעדיף קרוואן באמצע שום מקום. איתך."

אני נמסה מהמילים שלו. מזל שלא ידעתי כמה כסף יש לו. בחיים לא הייתי חושבת לקחת אותו לקנת.

"אתה רוצה שאני אחתום על זה? " אני מרימה את ההסכם שג'ון שלח לי.

"את יודעת שאני לא צריך הסכם ממון טליה. "

"אני בחיים לא אקח חצי ממה שיש לך. זאת לא אני." אני מרגישה צורך להבהיר.

"אני יודע."

"אני רוצה לחתום. אני רוצה שתדע שזה לא קשור לכסף."

"ואת מרוצה ממה שכתוב שם? כי אפשר לשנות את זה." הוא רוצה להיות בטוח.

"בן, זה יותר ממה שאני אי פעם אצטרך."

"אני אוהב אותך. ואני רוצה לדעת שאת תהיי בסדר, לא משנה מה."

"תראה לי איפה לחתום." אני מרימה את העט שלי. בן מניח מולי כוס קפה לוהט, מתיישב לידי ומנשק אותי נשיקה קטנה על השפתיים.

"יותר משניים ופחות מעשרה." הוא מרים גבה שובבה. "את חותמת פה. ופה..."

אילת סווטיצקי

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.
מאמינה גדולה בכוחן של המילים, בכוחן של נשים ובאהבה.

תחרה וצבע 3 - פנינה ומשי אילת סווטיצקי

פרק ראשון

הרכבת ללונדון מטלטלת אותי בתנועות קטנות מצד לצד, אני מתכווצת במושב שלי ומודה לאלוהים שהיא כל כך ריקה. שאני לא צריכה להתמודד עם המבטים של שאר הנוסעים שבוודאי היו נועצים עיניים סקרניות ביצור הבוכה.

אני לא יכולה להפסיק את הרעד ואת הפחד. התחושה הזאת מוכרת, מוכרת מדי. מזכירה לי דברים שרציתי לשכוח. מזכירה לי גברים שרציתי לשכוח. מזכירה לי את כל הפעמים שבכיתי והתחננתי על נפשי ונשארתי נעזבת. ועכשיו הוא עזב.

ניסיתי להתקשר אל בן. חמש פעמים. הוא לא ענה לי. בשישית הגעתי ישר למשיבון שלו. השארתי לו הודעה, מבוהלת. התחננתי שיחזור הביתה. התחננתי שיסלח לי. בכיתי שאני מפחדת, שאני לבד ושאני לא יודעת מה לחשוב. ושאני אוהבת אותו. כל כך אוהבת אותו.

אבל הוא לא חזר אלי, אפילו לא שלח הודעה.

נרדמתי בבכי במיטה הגדולה והריקה בבית של בן בצפון. ואחר כך קמתי, עדיין לבד, ובכיתי במקלחת.

מטומטמת. מה חשבת שיקרה? הוא רק סופג וסופג ועכשיו זה? איך הורדת את הטבעת שלו?! איזו מין אישה את?! הוא לקח אותך עד ברצלונה כדי לתת לך אותה! ירושה שעוברת במשפחה! ואת הורדת אותה בלי לחשוב פעמיים?! מגיע לך שהוא יעזוב אותך. מזל שאת בהיריון. עכשיו תקווי שזה מספיק כדי לגרום לו לסלוח לך. אם לא התינוקת הוא היה אורז לך את הבגדים בארון ומעיף אותך לכל הרוחות. בצדק. מה הפלא שהוא לא חוזר הביתה? מי ירצה לחזור אלייך? מטומטמת. איך התבשיל שלך עכשיו?

רק כשירדתי לקומה התחתונה, והעפתי מבט בשיש, קפאתי והלב שלי התנפץ לרסיסים.

הוא חזר הביתה. רק כדי לקחת את מה שאני לא רוצה. הוא לא עלה לקומה העליונה ולא חיבק אותי. אלוהים, מצידי שהיה עולה וזועם וצועק וכועס. ככה לפחות הייתי יודעת שאכפת לו. אבל הוא רק לקח את הטבעת והשאיר אותי לבד להתמודד עם ההשלכות.

אני יודעת שלא הייתי צריכה להוריד אותה, אבל הוא עזב אותי. בצפון. לבד.

לא היה טעם להישאר.

השארתי על השולחן במטבח את המתנה שקניתי לו, רגע אחרי שגילינו שאנחנו מצפים לנסיכה. רגע לפני שהורדתי את הטבעת וריסקתי אותנו שוב.

אני רק רוצה להיעלם. רק רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, ולא יכולה. הכול קרה כל כך מהר. החודשים האחרונים סיחררו אותי. הוציאו את השדים שלי החוצה. המזימות והפיתויים, השיחה על הספה שלו, רגע אחרי שג'ני חזרה ומוטטה את עולמי, ברצלונה, הגוף שלי שמוט על הספה. המילים של בן, שהצילו אותי מהתהום, שענד שתי טבעות על האצבע שלי, בפעם הראשונה הוא התחייב אלי ובפעם השניה הוא ביקש שאתחייב אליו. והיצירה המושלמת, שבאה וטלטלה הכל. ואני העזתי, בשבילו, בשביל האהבה שלנו, בשביל לא להתחיל הכול מחדש, בלעדיו. ועכשיו אני ברכבת, אחרי שהורדתי את הטבעת, אחרי שהוא עזב בטריקת דלת ולא חזר. למרות ההודעות ששלחתי לו, למרות שכתבתי לו כמה אני מבוהלת. התחננתי אליו שיחזור. אבל הוא לא חזר בשבילי, רק בשביל הטבעת. ואני לא יכולה להפסיק לבכות ולא יכולה להפסיק לתהות ולא יכולה להפסיק לשנוא את עצמי.

 

הטלפון שלי מצלצל. אני מוציאה אותו ביד רועדת. מבט מהיר לצג. בן. הוא סוף סוף מתקשר אלי.

אני עושה מאמץ לא מוצלח להסתיר את הבכי.

"הלו." הקול שלי מרוסק.

"טליה, איפה את?!" הקול שלו מבלבל אותי. הוא נשמע מודאג כל כך.

"ברכבת."

"מה?! למה את ברכבת?" הלב שלי מחסיר פעימה.

"איפה חשבת שאני אהיה?"

"בבית. אני לא מבין..."

הוא לא נשמע כועס יותר.

"לא ראיתי טעם להישאר. לא התקשרת ולא ענית לי. הבנתי לבד." אני בוכה בשקט.

"הבנת לבד? טליה, מה-" הוא נשמע מבולבל. וגם אני. "על מה את מדברת? כיביתי את הטלפון שלי. לא רציתי לריב יותר."

וגם לא חזרת אלי.

"קמתי בבוקר וראיתי שלקחת את הטבעת. חזרת בשבילה, אבל לא בשבילי..."

"טליה, רבנו, כעסנו, העדפתי לישון אצל אמא שלי, למה את ברכבת?" הקול שלו לא נרגע.

"כתבתי לך, אתמול בלילה, שאני לבד, ושאני מפחדת, ולא היה לך איכפת ממני..." עכשיו הבכי כבר ממש לא שקט, הלב שלי מרוסק.

"אמרתי לך שכיביתי את הטלפון. פתחתי אותו הבוקר ובאתי בשנייה שקראתי את ההודעה שלך, ולא היית פה."

"לא חשבתי שתחזור." אני מתוודה, והוידוי הזה משחרר את השדים הישנים מיד.

"מה?!" הוא מזועזע.

"מה הייתי אמורה לחשוב?"

"שרציתי שנירגע קצת. טליה, חשבת שעזבתי אותך?!"

אני לוקחת נשימה עמוקה וכואבת.

"כן." לרגע אחד זה בדיוק מה שחשבתי.

"אלוהים אדירים, טליה, את עד כדי כך מפוחדת?"

אני הרבה יותר מפוחדת מזה. אבל אין סיכוי שאני מגלה לך.

"לא באת. כשהייתי צריכה אותך..."

"אוי, יפהפייה, מה יהיה איתך?" הוא נאנח בשקט ואני מתכווצת במושב שלי שוב. אני לא יודעת מה יהיה איתי. ואני כל הזמן מפחדת מה יהיה איתנו.

"החזרתי לך את הטבעת. חשבתי שלא תסלח לי. אני לא הייתי סולחת לעצמי."

"זה היה רק ריב, טליה." הוא נאנח.

"אני לא יודעת מה זה רק ריב. מהניסיון שלי..." אני לא צריכה להגיד יותר. הוא מבין לבד. מהניסיון שלי זה בדרך כלל אומר שזה נגמר.

"תרדי מהרכבת בתחנה הקרובה. אני בא לקחת אותך." הקול שלו החלטי. 

"בן..."

"טליה, בבקשה, תרדי מהרכבת." הוא כמעט מתחנן.

"אני לא רוצה לראות אף אחד, אני לא רוצה להתמודד עם המבטים שלהם. "

"טליה, ערב חג המולד, אני..."

אתה קרוע. בין המשפחה שלך וביני.

"תישאר. אתה צריך להיות איתם."

"אני לא רוצה שתהיי לבד. לכל הרוחות, למה נסעת?" הוא רוטן בשקט.

"אני אלך לדני וג'ון. אני לא אהיה לבד." אני ממהרת להרגיע אותו, יודעת שהוא ידאג בכל מקרה.

"טליה, אני אוהב אותך, את בהיריון עם הנסיכה שלי, אני לא עוזב אותך."

"בגללה?" אני מגמגמת את השאלה שלא מניחה לי.

"את יודעת שרציתי להתחתן איתך הרבה לפני שגילינו עליה." הקול שלו שקט. הוא מופתע, מהתגליות. מהוידויים שלי.

"אני אוהבת אותך. כשלא חזרת אתמול..." אני בוכה שוב בשקט.

"בבקשה אל תבכי. תיסעי לדני, אני לא רוצה שתהיי לבד."

"טוב. אני מצטערת כל כך. לא הייתי צריכה להוריד את הטבעת."

"לא יפהפייה, לא היית צריכה להוריד אותה. ואנחנו נדבר על זה בבית. בבקשה תפסיקי לבכות."

אני מנתקת את השיחה ועוצמת את העיניים. הוא לא עזב, עדיין.

 

אני דופקת על הדלת. אני אפילו לא יודעת אילו תוכניות דני וג'ון עשו לסוף השבוע. אבל אני לא רוצה להיות לבד. אני לא צריכה להיות לבד. אני דופקת שוב, מתפללת שמישהו יהיה בבית.

אני שומעת את המפתח והלב שלי מתכווץ. ברחתי אליהם, שוב, כמו פעם.

המבט על הפנים של ג'ון רגוע באופן לא צפוי.

"טליה, מתוקה, בן אמר שאת בדרך." הוא מושך אותי אליו, מציף את הבכי שהצלחתי להרגיע בקושי בשעה האחרונה.

"אני כזאת דפוקה..." אני בוכה לתוך החזה שלו. "אני כזאת דפוקה."

"בואי נכין לך משהו לשתות ונחמם אותך. כולך רועדת."

אני לא אומרת כלום, יודעת ששום דבר שלא ירגיע את הרעידות. זה לא הקור הארור. זה הלב שלי.

אני עומדת במקום, נועצת בג'ון מבט מבוהל.

"מה קורה מתוקה?"

אני לוקחת נשימה עמוקה.

"אני רוצה סיגריה."

"טליה..." הוא נאנח בתסכול. אני יודעת שהוא לא יסרב לי אבל הוא לפחות יראה לי שהוא לא מרוצה.

"ג'ון, בבקשה, לא יקרה כלום אם אני אעשן סיגריה אחת. לא עישנתי כבר שבועות."

ואני כבר שעות נאבקת בצורך.

"אחת, לא יותר." המבט שלו רציני. אני יודעת שהוא מתכוון לזה.

"אחת. ובבקשה אל תגיד כלום לבן. אנחנו רבים מספיק."

הוא שוב נאנח בשקט, אבל אני יודעת שהוא לא יגיד מילה.

אני יוצאת החוצה, עדיין לבושה במעיל שלי, מתיישבת על הספה במרפסת.

"איפה דני?"

"ישן. את רוצה שאעיר אותו?" ג'ון מדליק לי סיגריה, מושיט לי אותה ומדליק אחת לעצמו.

"לא. תן לו לישון. הוא לא יכול לעזור לי בכל מקרה. אף אחד לא יכול לעזור לי." אני ממלמלת, לוקחת שאיפה גדולה שמסחררת אותי מיד כמו שקיוויתי שיקרה.

"מה קרה?" הוא מסתובב אלי חצי סיבוב, משעין את היד על משענת הספה מאחוריו.

"רבנו. ואני לא יודעת מה קרה לי, לא חשבתי, לא עצרתי את עצמי לשנייה. והורדתי את הטבעת." אני לא מסוגלת להסתכל על ג'ון כשאני מספרת לו איזו טיפשה הייתי.

"למה?" הוא נשמע מופתע.

"כי הוא התעקש שאני אזמין את אמא שלי לחתונה. והוא אמר שהוא לא יתחתן איתי אם אני לא אזמין אותה. וכעסתי עליו. ולא חשבתי..." אני מנענעת את הראש מצד לצד.

"אז החזרת לו את הטבעת?"

"כן. ואמרתי לו שכנראה שאנחנו לא מתחתנים. והוא עזב בכעס, ואז הוא לא חזר. כל הלילה." המילים האחרונות מפרקות אותי לחלוטין. "הוא השאיר אותי לבד. חשבתי שהוא עוזב אותי."

"את רוצה להישאר כאן הלילה ?"

"כן."

"עמדתי להכין אוכל. את רוצה משהו?" הוא נועץ בי מבט חם.

"כן. אני צריכה לאכול." לא אכלתי כלום מאז אתמול וזה ממש לא אחראי מצידי.

ג'ון קם באיטיות מהספה, מכבה את הסיגריה שלו ונכנס למטבח. אני לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה, עוצמת את העיניים ומניחה לשדים שלי לחגוג.

דני לא התרגש ממה שקרה, אחרי שהוא התגבר על ההפתעה למצוא אותי בסלון שלו. ואני אכלתי ארוחת ערב בשקט וניסיתי לגרש את הפחד הנוראי שניסה לחזור.

 

אני נרדמת במיטה בבכי ולא יודעת להגיד מה השעה כשאני שומעת את הדלת נפתחת ומרגישה את המזרון שוקע, ואז את הידיים החזקות מקיפות אותי, מציפות את הבכי מחדש. הוא נושם את השיער שלי ומנענע אותי בשקט.

"ששש...אל תבכי...אני כאן..."

"אני מצטערת...אני כל כך מצטערת..."

"לא ידעתי כמה את מפחדת, טליה, בחיים לא הייתי הולך אם..." הקול שלו רועד כמו הגוף שלי.

"לא ידעתי מתי תחזור. לא ידעתי אם תחזור בכלל." המילים האלה גורמות לי להתייפח בקול.

"אני לא הולך לשום מקום. טליה, אני לעולם לא אעזוב אותך."

ואני רוצה להאמין לו. כל כך רוצה להאמין לו. אבל השדים שלי חוגגים והפיות שלי מתחבאות כבר שעות ואני לא יכולה להפסיק לפחד.

"תחזרי לישון. אהובה שלי, אני כאן. ואני לא הולך לשום מקום."

 

"טוב, היא נכנסה להיריון, מה יכולתי לעשות?" בן נאנח בשקט בעודו עומד במטבח ולוגם בקבוק בירה צוננת.

"זה היה הדבר הנכון לעשות, אתה יודע, לא יכולת לעזוב אותה, עם התינוקת..." הקול של גברת סטורם נשמע רגוע כמו תמיד.

אני עומדת ליד הדלת במרפסת ומקשיבה בשקט לשיחה. הלב שלי דופק בקצב שמסחרר אותי. אני לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה שלי כשקול חלש של בכי הופך לי את הבטן. אבל אני לא זזה.

"מזל שאת כאן, אמא, שמישהו כאן כדי להשגיח על הקטנטונת."

על מה הוא מדבר? אני כאן, במרפסת, עשרה צעדים ממנו.

"מזל שהתקשרת, אני לא מבינה, הייתי בטוחה שהיא תהיה אמא נפלאה." גברת סטורם נאנחת באכזבה ברורה.

"גם אני. חשבתי שהאהבה שלי תספיק, חשבתי שכשהתינוקת תבוא..." הקול שלו רועד כמו צמרת של עץ ברוח. "כנראה שטעיתי..."

 

"טליה, מתוקה, תתעוררי, זה רק חלום..."

הידיים החזקות מלטפות ברכות את הראש שלי, אני פותחת את העיניים לתוך המבט המודאג של הגבר שלי, שהגיע בלילה בשבילי. אני נועצת את עיני השקד המבוהלות שלי בפנים המודאגות, מנסה להסדיר את הנשימה. זה רק חלום. עוד חלום. מטלטל כמו האחרים. הוא עדיין לא הבין, הוא עדיין לא חושב שהוא טעה. אבל הפחד מהרגע הזה חי וקיים ונושם את הנשימות שלנו בשקט.

"אתה לבוש..." אני ממלמלת בשקט.

"כן, רק רציתי לחבק אותך, את יודעת, זה לא הבית שלנו." הוא מחייך חיוך מובך ומקסים.

"מתי הגעת?"

"מאוחר, לא היה טעם להישאר בצפון. לא הייתי נרדם ממילא. טליה..." הוא עוצר את עצמו באנחה קטנה. היד שלו נשלחת שוב לשערות שלי, הוא מלטף אותן בשקט.

"אני מצטערת, שנסעתי." אני לוחשת, "אני מצטערת על הכול."

"זה היה רק ריב, טליה. רק ריב." היד שלו עדיין מלטפת והקול שלו עדיין שקט.

"נראית כל כך..." אני מתאמצת לא לרעוד "כל כך זועם. ונבהלתי."

"נפגעתי. מאוד. הורדת את הטבעת..." הוא לא יכול להסתיר את הכאב שלו. הכאב שאני כל הזמן גורמת לו.

"למה חזרת בשביל הטבעת? למה לא עלית למעלה?"

הוא שותק לרגע, בורר את המילים שלו.

"כל כך כעסתי. פחדתי להחמיר את המצב. לא ידעתי מה אני עלול להגיד..."

"אני מצטערת..." אני מגמגמת. 

"אני יודע." העיניים שלו פוגשות את העיניים שלי. הפה שלו מוצא בעדינות את הפה שלי והוא מנשק אותי נשיכה רכה ואני נושמת אותו, אחרי החלום שלי ואחרי הרכבת ואחרי שהוא לא חזר כל הלילה.

"אל תעזוב אותי שוב." אני לוחשת תחינה.

"אף פעם לא עזבתי טליה. ואני אף פעם לא אעזוב." הוא נועץ בי מבט מרגיע. "עכשיו אני יכול לקחת אותך הביתה בבקשה?"

אני נועצת בו עיניים עייפות משעות של בכי.

"כן. אתה יכול..."

אנחנו קמים בשקט וחומקים מהבית של דני וג'ון בלי להעיר אף אחד.

 

בן מרתיח מים בקומקום, מכין לשנינו תה. אני מתיישבת על כיסא הבר הגבוה ומסתכלת על הגבר עם הכתפיים הרחבות שלא בורח ממני. אני מתקשה להאמין שהוא עדיין פה, שהוא עדיין רוצה אותי.

"מצאתי את המתנה שלך." הקול שלו שקט.

"אהבת אותה?" אני לוחשת.

"לא פתחתי אותה עדיין." הוא לא מוריד ממני את העיניים. הוא לא מחייך. המתח בינינו עדיין לא נעלם.

"אתה רוצה לפתוח אותה עכשיו?"

"כן." הוא עונה בשקט, ניגש לתיק שלו ומוציא את המתנה הארוזה, מניח אותה על השיש. אני ממש מקווה שהוא יאהב אותה. האצבעות הארוכות פותחות את הנייר הלבן, והוא מרים מהחבילה ז'קט ג'ינס קטנטן. האצבעות שלו ממששות את הבד.

"תהפוך אותו." אני מגמגמת.

הוא מסובב את הז'קט, העיניים שלו מבריקות.

"הילדה הקטנה של אבא..." הוא קורא בלחש את המילים שרקומות על הגב. הוא מרים אלי את העיניים.

"אתה אוהב את זה?" אני מנסה להרגיע את הרעד בקול שלי. רק שלא יחשוב שזאת מתנה מטופשת.

"אני אוהב את זה מאוד. ז'קט ג'ינס לאופנוענית שלי..." הוא מצליח לחייך חצי חיוך. שוב העיניים שלו על הז'קט. הוא מחזיר אותו לקופסא, סוגר אותה בעדינות, מניח את הידיים שלו על השיש השחור ומרכין את הראש. משהו מטריד אותו.

"בן?" אני מגמגמת, הוא מרים את המבט, לוקח נשימה עמוקה.

"קניתי לך משהו..." הוא ממלמל. "אבל עכשיו אני לא בטוח שזה מתאים."

הוא עדיין פגוע. ובצדק.

"אני יכולה לקבל את זה?" אני לוחשת. . יש רק דבר אחד שאני רוצה. את הטבעת שלי.

הוא מתמהמה רק עוד רגע, שולח את היד לכיס המכנסיים שלו ומוציא קופסא שטוחה וכסופה. הוא בוחן אותה. ואז מושיט לי אותה והעיניים שלנו נפגשות.

השקט בינינו מכאיב.

אני פותחת את המכסה הקטן באצבעות רועדות, מושכת שרשרת כסופה, בקצה שלה תלוי מפתח, מעליו מעוצבים ראשי תיבות כסופים. אני קוראת את האותיות המסולסלות. ט.ס.

"בן?" אני מבולבלת.

"טליה סטורם..." הוא מגמגם. הקול שלו רועד קלות. אני מחסירה פעימה. טליה סטורם.

"והמפתח?" אני לא לגמרי מבינה. העיניים שלו לא יורדות ממני.

"ללב שלי..." הוא לוחש. שוב אני מתקשה לנשום. המתנה שלו נפלאה.

"בן..." אני בקושי מצליחה לדבר. "זה..."

זה מדהים. ומרגש באופנים שאני לא יכולה לבטא במילים.

"אבל עכשיו..." הוא נאנח. "אמרת שאת לא רוצה להתחתן איתי."

"זה לא מה שאמרתי," אני ממהרת לענות. "בשום שלב לא אמרתי את זה. בן, אני רוצה להתחתן איתך. אני אוהבת אותך, כל כך, אני לא צריכה חתונה גדולה ופרחים, אני רק רוצה להיות אשתך. קח אותי לבניין העירייה ותגיד לי איפה לחתום. באמת, תקבע תאריך ואני אהיה שם. אני רק רוצה להיות אשתך."

"טליה, את לא רצינית. בעירייה?" הוא נשמע מופתע.

"כן. זה לא חשוב לי. אני לא רוצה לריב על מי מוזמן ומי לא."

"את בטוחה?" הוא עדיין מתקשה להאמין.

"כן. רק להיות שלך." אני לוחשת בלהט. הוא בוחן אותי. לוקח נשימה עמוקה.

"אם זה מה שאת רוצה." הקול שלו שקט. אני יכולה לנחש לבד שלא ככה הוא דמיין את החתונה שלנו.  אני לוקחת אויר, מרכינה את הראש שלי. יש רק עוד דבר אחד.

"אני רוצה את הטבעת שלי בחזרה. בבקשה." הקול שלי שקט ומובך. אני מרימה אליו את העיניים.

הוא מסתכל אלי בפנים חתומות.

"לא." הקול שלו חד וברור.

והלב שלי צונח. לא?

"אתה לא מחזיר לי אותה?"

"לא. היא לא אצלי."

מה זאת אומרת היא לא אצלך?

"איפה היא?" אני מבולבלת.

"אצל אמא שלי. לא רצית אותה. אז נתתי לה אותה בחזרה." הוא לא מוריד ממני את העיניים.

"אז אני לא יכולה לקבל אותה?" הקול שלי מתכווץ באכזבה. רק רציתי את הטבעת שלי.

"את תצטרכי להילחם בשבילה."

מה?! מה זאת אומרת להילחם בשבילה?

"אני לא מבינה."

"את תצטרכי להתחיל להילחם בשביל הדברים שאת רוצה טליה, בשבילי, ובשביל הטבעת שלך. כדי שעוד מעט כשהנסיכה שלנו תבוא את תדעי להילחם בשבילה." הוא עונה בשקט.

"אתה מלמד אותי לקח?" אני ממלמלת בתסכול.

"שיעור, יפהפייה. לחיים. שלך ושלנו ושל התינוקת."

"אני לא יודעת מה זה אומר, להילחם בשביל הטבעת שלי." עכשיו אני באמת מבולבלת.

"אז תצטרכי להבין לבד. "

"ואז אני אקבל אותה בחזרה?"

"לבד, יפהפייה. לגמרי לבד." הפה שלו מצייר חצי עיגול קטנטן. הוא מרוצה. מהשיעור או מהלקח או ממה שזה לא יהיה. אני נועצת בו מבט מתוסכל אחרון. להילחם. בשבילו. ובשביל התינוקת שלנו. ובשביל החישוק המוזהב עם היהלום הבודד שהשארתי בצפון.

 

יום שני

25 בדצמבר 2012

מלחמה.

אני שוב יוצאת לקרב. חמושה רק באהבה שלי ובפחדים שלי ובשדים ובפיות. לא יודעת מה כלי הנשק של היריב. לא בטוחה שיש בכלל יריב. לרגע נדמה לי שבתוך שאון הקרב, בין התותחים, אני האויב.

טבעת זהב שנטשתי מחכה לי כפרס למנצח. ואני, שיודעת בעיקר תבוסות, רוצה לנצח בקרב הזה. את עצמי. את המכשולים שרק אני מציבה לעצמי.

הגבר עם העיניים הירוקות בא ללמד אותי שיעור. לעשות תיקון ועוד תיקון ואז לאחות את השברים של מה שנסדק מחדש. הוא לא מוותר לי, והוא לא מוותר עלי. ולא לגמרי ברור לי למה. בגלל היצירה המושלמת? בגלל האהבה הלא הגיונית שלו? שוב אני תוהה למה כל הטוב הזה מגיע לי. ושוב אני תוהה מתי הוא ייכנע. ואני אוספת את החיילים שלי, לבושים בקלשונים ושריון כבד מנשוא וכנפיים שקופות בלתי נראות כמעט. ויוצאת לקרב.

על החיים שלי.

 

ההודעה בטלפון שלי מצפצפת ביום חמישי בצהריים, כשאני יושבת על הספה בסלון ומנסה לכתוב משהו להקריא בערב בגלריה. אני פותחת אותה בזריזות והלב שלי מתחיל לדפוק.

בן סטורם: בניין העירייה. 25.1.13 . את ואני, בעל ואישה. צירפתי ניירות שצריך למלא. טליה, זה באמת מה שאת רוצה?

הוא לא מבזבז אף רגע. אני מקלידה במהירות.

טליה בלום: זה מה שאני רוצה. אני אהיה שם. תודה שאתה עושה את זה. בשבילי.

בן סטורם: אני אעשה הכול בשבילך. את כבר יודעת את זה. נתראה בערב?

טליה בלום: מאוחר. בריק ליין.

בן סטורם: אני מתגעגע אליכן. תהני מהשיר ☺

אני לוחצת על הקישור והחיוך המטופש מתמרח על הפנים שלי. הוא שלח לי את השיר של הדיקסי קפאס. Chapple of love. הוא לא מפספס אף פעם.

 

כבר שבוע ימים שאני ממששת אותה, מתחננת שלא תעלם. מתחת לבגדים של תחילת ינואר אני עוד יכולה להסתיר את המחשבות שלי. אבל במקלחת, כשהמים זורמים עלי ערומה, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שהעצם האהובה שלי, זאת שהבגדים שלי היו נתלים עליה, הולכת ונעלמת.

אני כבר בשבוע 16, מה חשבתי שיקרה? שלא יראו עלי את ההיריון? אני ממששת אותה דקות ארוכות והלב שלי מתכווץ בפחד. אני משמינה. ואני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה.

אני עדיין לובשת את הבגדים שלי, עדיין לא נתקלת במבטים מאף אחד. אבל היצירה המושלמת גדלה בתוכי עם כל יום שעובר ואני מתפללת שהזמן יעצור ושהימים לא יחלפו, כמו שעון חול שמזכיר לי כמה הזמן שלי קצוב.

דחיתי ודחיתי את שיחת הטלפון לאמא שלי ואני יודעת היטב שאני לא יכולה להתחמק ממנה יותר. ועדיין לא החזרתי את הטבעת שלי. ואני קולטת, בשבוע האחרון, את הלילות שלי מתקצרים ואת המחשבות שלי נודדות, ואני יודעת מה זה אומר. השדים שלי מתעוררים, ואני לא יכולה להאשים את ההורמונים שלי יותר. השדים שלי היו רדומים יותר מדי זמן ונמאס להם.

אני יושבת על הספה במרפסת ומדליקה סיגריה. רק אחת. בבוקר. הרבה לפני שבן חוזר מעבודה ומריח את הריח. אני מחביאה את החבילה בין הכריות בספה, יודעת שהוא לא יחפש שם. הוא כמעט לא יוצא לסככה שלו, לא במזג האוויר הזה.

אני מושכת את הנייד שלי ומחייגת בלב כבד.

"הלו?" אני שומעת את הקול המתנגן, המוכר, של האישה שיודעת יותר מכל להכאיב לי.

"שלום אמא." הקול שלי לא יכול היה להישמע יותר רשמי מזה.

"טליה."

היא לא מאושרת לשמוע אותי. לא אחרי שהיא גילתה מדני הכול.

"מה שלומך?" אני מעמידה פנים שאכפת לי.

"הכול כרגיל. את יודעת, אין חדש. אני לא מתחתנת או בהיריון או משהו כזה." היא היתה חייבת לעקוץ אותי. טוב, זה היה צפוי.

"אני מצטערת שלא התקשרתי." אני משקרת בלי להתבלבל.

"אז מה שלומך? איך ההיריון עובר עלייך?"

אם היא תתחיל שוב עם הסיפור המוכר שלה כמה ההיריון איתי היה נוראי אני אשתגע יותר ממה שאני כבר.

"בסדר. נראה לי. אני לא סובלת יותר מדי."

רק מבוהלת נורא.

"השמנת?"

היא לא מבזבזת אף רגע האישה הזאת. אולי תרצי את המלחייה כדי לנער אותה טוב טוב מעל הפצע המדמם בלב שלי?

"לא כל כך. בקושי רואים עלי." אני עונה בשקט.

"באיזה שבוע את?"

"שש עשרה."

"טוב, עוד לא עולים במשקל בשבוע הזה. לא נורא, לא יזיק לך."

לכי לעזאזל.

"התקשרתי רק כדי להגיד לך שאני לא עושה חתונה גדולה, רק הולכת בסוף החודש לחתום בעירייה." אני מנסה להגיד את מה שהתקשרתי בשבילו ולסיים את השיחה איתה.

"באמת?!"

היא נשמעת מופתעת. ומאוכזבת קשות.

"כן. אני לא רוצה את כל הבלגן. זה מה שהחלטנו."

זה מה שהחלטתי, בן משתף פעולה עם הבחירה שלי.

"טליה, איזו מין חתונה זאת?" אני יכולה לראות אותה בעיני רוחי מגלגלת עיניים.

"החתונה שאני רוצה." אני עונה בחוסר סבלנות.

"מי לא רוצה חתונה גדולה? לא חבל, אחר כך תתחרטי ויהיה מאוחר מדי."

על מה היא מדברת? למה נדמה לי שהיא לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות לערוך לי את החתונה שהיא היתה רוצה, ושזה לא ממש קשור אלי?

"אמא, זה מה שאני רוצה. אנחנו מתחתנים ב25 לחודש. אני אשלח לך תמונות."

"תמונות? של מה? של היד שלך חותמת על הנייר? באמת טליה, לפעמים את ממש מפתיעה אותי. אז את לא הולכת ללבוש שמלה לבנה?" היא נאנחת בקול.

"לא, בלי שמלה לבנה ובלי פרחים ובלי כל החרא הזה."

"הי! תשמרי על הפה שלך!" היא מתרגזת לרגע, כשאני שוכחת עם מי אני מדברת. עם נירה בלום צריך להישאר ייצוגית כל הזמן.

"בכול אופן, רק התקשרתי להגיד. "

"אני ממש מקווה שתשני את דעתך. מה בן חושב על זה?" היא מנסה לגייס בני ברית.

"בן חושב שכל מה שאני רוצה נפלא. היית מאמינה אמא? מישהו חושב שאני נפלאה." אני לא עומדת בפיתוי.

"אני באמת אשמח לפגוש אותו. זה כל כך מוזר, את מתחתנת ואני אף פעם לא פגשתי את הבחור."

"הוא לא בחור, הוא גבר. מדהים. והוא אוהב אותי. "

"את נשמעת מאושרת."

"את נשמעת מופתעת." המילים יוצאות בלי שאעצור את עצמי.

"את יכולה להאשים אותי, טליה? אני יושבת בעבודה ומקבלת מדני טלפון שברחת, לברצלונה, אם אני לא טועה."

את לא טועה.

"וכמו שחששתי הוא היה מבוהל ומודאג והוא לא ידע מה לעשות. אני עדיין מופתעת שהוא החזיר אותך ללונדון."

אני יכולה רק לדמיין מה את היית עושה.

"כנראה שדני סומך על עצמו, ועלי. ועל הבוס שלו שהולך להיות בעלי."

"לפחות תפסת בחור מסודר. אלוהים יודע על מי היית יכולה ליפול במצבך. "

אלוהים יודע שאם השיחה הזאת לא תסתיים בקרוב אני אנתק לה בפנים.

"כבר חתמתם על הסכם ממון?"

הלב שלי מחסיר פעימה. הסכם ממון? אפילו לא דיברנו על אחד.

"לא. הוא לא ביקש. כנראה שעם התינוקת הוא לא ראה צורך." אני מנסה שהקול שלי לא ירעד כמו הרגליים שלי.

"אז זאת בת?!" היא נשמעת מופתעת. הייתי בטוחה שדני סיפר לה.

"כן." הלב שלי מתכווץ שוב כמו כל פעם שאני חושבת על זה. "זאת בת."

"איזה יופי." הקול שלה לא נשמע נלהב כמו המילים שלה.

"טוב, אני חייבת לרוץ. אני אתקשר אחרי החתונה." אני מחליטה שמיציתי את השיחה איתה.

"תרגישי טוב. ובהצלחה." היא עונה בטון יבש.

ואני מנתקת. תרגישי טוב? ובהצלחה? מה עם איזה מזל טוב קטן?!

 

טליה בלום: נירה בלום נשמעה נפלא כהרגלה. מאוכזבת וארסית. לזכותה יאמר שהיא העלתה סוגיה מעניינת. נדבר על זה הערב. אוהבת אותך תמיד, תמיד, תמיד...

בן סטורם: היכולת שלך לסקרן אותי מרשימה. רמז בבקשה...

טליה בלום: הסכם ממון.

הלב שלי משתולל בחזה בפראות. שום רמז. זרקתי את זה לאוויר.

בן סטורם: את רצינית?

טליה בלום: אמא שלי היתה.

בן סטורם: אני לא יודע מה להגיד על זה.

טליה בלום: אתה לא צריך להגיד כלום.

בן סטורם: טוב. מה שלום הבנות שלי הבוקר?

עכשיו אחרי הסיגריה שלנו אנחנו מרגישות מצוין...

טליה בלום: בסדר. מתגעגעות אליך. נתראה בערב.

בן סטורם: אני לא יכול לחכות. אני אוהב אותך. תמיד, תמיד, תמיד.

 

אני נכנסת פנימה מהקור הנוראי של ינואר, ישר לחדר האורחים, מדליקה את המוסיקה שלי ומניחה לבד לספוג את הפחדים שאני מסתירה.

 

הוא לא מאחר. הוא לא מאחר לארוחות הערב מאז שחזרתי לבד ברכבת. שיחות הטלפון שלו מסגירות כמה הוא מודאג. הבהלה שלי הפתיעה אותו. והוא לא אומר כלום אבל הוא לא מאחר אף פעם.

אני מוציאה את האוכל מהתנור כשהדלת נפתחת והוא עומד שם באחת החליפות המשגעות שלו, מחייך אלי כמו כל ערב שהוא חוזר מהעבודה.

"הי יפהפייה." הוא קורא לי בכינוי שאני כל כך אוהבת. ועכשיו כשהבטן שלי שולחת איתותים אני זקוקה לזה יותר מתמיד.

"הי. האוכל מוכן." הוא מתקרב אלי ומנשק לי את השיער, אני עוצמת את העיניים בחיוך קטן.

"אני רק מחליף בגדים."

אני עורכת את השולחן, והבטן שלי מתהפכת. הסכם ממון. רק שלא נריב גם על זה. לא רבנו מאז שהחזרתי לו את הטבעת. ואני עדיין לא יודעת למה הוא התכוון כשהוא אמר לי להילחם. הוא לא מוכן לתת לי שום רמז. רק מחייך ואומר שאבין לבד.

 

"אז, הסכם ממון, מה?" בן אוכל בתיאבון את הפסטה שהכנתי. אני משחקת עם האוכל שלי בצלחת. לא מספיק שאני נאבקת לאכול בדרך כלל, הערב אני גם לחוצה. מזה.

"כן. אמא שלי שאלה."

"טליה." הוא נועץ בי חיוך קטן. לא נראה שהעניין הזה מלחיץ אותו.

"לא נראה לך מוזר שלא דיברנו על זה?" אני שואלת בחשש.

"לא. יפהפייה, אולי תגידי מה את חושבת וזהו?"

"אני לא מתחתנת איתך בשביל הכסף שלך. אתה יודע."

הוא פורץ בצחוק קטן.

"טליה, אין לי מספיק כסף בשביל שאף אחת תתחתן איתי בשבילו. אני לא כזה עשיר."

"אני באמת לא יודעת. אף פעם לא עניין אותי כמה כסף יש לך. "

"את רוצה לדעת?" הוא מרים גבה שובבה.

"לא."

באמת לא אכפת לי כמה כסף יש לו.

"אם נחתום על הסכם ממון יהיה לך מושג די טוב."

"אתה יודע, אצלנו, הגבר מצהיר ביום החתונה כמה כסף הוא הולך לתת לאשתו. אם..." אני עוצרת את עצמי.  עוד לא התחתנו וכבר אנחנו הולכים לדבר על מה יקרה אם?

"טליה, אני אשמח לחתום על התחייבות לדאוג לך ולנסיכה שלנו. אם." הוא נועץ בי מבט רציני.

"אני לא יודעת..." אני ממלמלת.

"מה דעתך שנבקש מג'ון לנסח משהו? טליה, את צריכה לדעת שאני תמיד אדאג לך."

"אתה רוצה שנחתום על הסכם ממון?"

"אני רוצה שלא תדאגי."

"אני לא דואגת. יש לי כסף. ואם הספר שלי אי פעם יתפרסם יהיה לי יותר."

"את הולכת להיות אמא, טליה. את לא יכולה לסמוך על הבלוג שלך ועל ההקראות בגלריה." הוא לא מוריד ממני את המבט הרציני.

"אני לא הולכת לחיות על חשבונך. חשבתי למכור את הדירה בתל אביב."

המבט המופתע על הפנים שלו לא מאחר להגיע.

"למה?"

"החוזה של הדייר שלי מסתיים. הוא לא מעוניין לחדש אותו. אני לא חוזרת לתל אביב. חשבתי למכור."

"את לא מוכרת את הדירה שלך, טליה." הוא נשמע כמו כריש נדל"ן משופשף.

"אני לא יכולה למצוא דייר חדש מכאן. "

"מתי החוזה מסתיים?"

"בסוף החודש." אני עונה בתסכול. ממש לא תכננתי להתעסק עם הדירה הזאת עכשיו.

"בואי ניסע." אני קולטת את החיוך על הפנים שלו מתרחב שוב. אני מעקמת את הפרצוף שלי.

"לאן?"

"לישראל. אחרי החתונה. ירח דבש. תקבעי פגישות עם כמה דיירים פוטנציאלים ותוכלי להראות לי איפה גדלת."

הלסת שלי צונחת. מה?!

"אתה לא רציני."

"רציני לגמרי. יפהפייה, אני רוצה לראות. נגור בדירה שלך בתל אביב, היא בטח צריכה שיפוץ ואני מכיר בחור ממש מוצלח שיעשה את זה בשבילך, בחינם." הוא מרים את הגבה שלו. הוא רוצה לנסוע לישראל ולשפץ את הדירה שלי? ולראות איפה גדלתי?!

"אני לא יודעת..."

"מצוין. אז ירח דבש בישראל והסכם ממון. עכשיו תפסיקי לשחק עם האוכל שלך ותאכלי. הבת שלי רעבה."

אני נועצת בו מבט אומלל אחרון. ירח דבש בישראל. איזה כיף.

 

אני יושבת על הספה ופותחת את המחברת שלי. זאת שאני כותבת בה מאז ההקראה בגלריה שבן הופיע בה. היא מוחבאת עמוק בתוך הארון שלי והמילים שלי נשפכות שם בלי פחד. אני יודעת שאני לא יכולה לפרסם אותן. אני יודעת שהוא לא צריך לגלות. רק מחכה לרגע שהוא יצא מהדלת וכותבת בעט שחור, מרשה למחשבות שלי לצאת.

 

יום שני

14 בינואר 2013

הבטן שלי מתעגלת והאצבע שלי ערומה. עוד שבוע וחצי אני אהיה אשתו. ואני עדיין לא יודעת איך להחזיר את הגלגל אחורה ואיך להשיג את הטבעת. השדים שלי חוגגים. והלילות שלי מתקצרים. אני שוכבת במיטה שעות ולא זזה, לא עושה שום תנועה. כדי שהגבר שלי לא יתעורר ויגלה את היצור המבוהל במיטה לידו. רק בוהה בו שולח את היד שלו מתוך שינה ומלטף את הבטן שלי והלב שלי מתכווץ. הוא לא יודע. לא כמה אני מפחדת, ולא כמה מעט אני ישנה באמת. ולא מה אני חושבת על הרעיון שלו לנסוע לירח דבש בישראל. אני ממשיכה בהצגה שלי, מחייכת ומכינה ארוחות ערב, ועומדת דקות ארוכות במקלחת ומנסה להכניס את הבטן שמתעקשת לצוץ.

שבוע 17 וקצת. עוד מעט היא תתחיל לבעוט. תזכיר לי כל הזמן שהיא שם. כאילו שאני יכולה לשכוח. כאילו שאני יכולה להפסיק לחשוב על זה. כאילו שאני יכולה לעצור את שעון החול. אני צריכה משהו אחר לחשוב עליו. ואני רוצה את הטבעת שלי. לכל הרוחות, אני רוצה את הטבעת שלי בחזרה!

 

לא אכפת לי. שיתעצבן. שיכעס, שיגיד מה שבא לו. אני יושבת על המיטה שלנו ונועצת בבן מבט בזמן שהוא מתלבש בחליפה השחורה שלו. הלב שלי דופק. שיצא כבר מהבית. זאת הפעם הראשונה שאני לא יכולה לחכות. בכל בוקר אחר הייתי מנסה למשוך את הזמן, לפתות אותו להישאר עוד כמה דקות. רק עוד כוס קפה. רק עוד נשיקה. אבל לא הבוקר. הבוקר אני מחכה שילך.

יש לי סיגריה לעשן ורכבת לתפוס.

 

הוא הולך לכעוס עלי. נראה לי. אני לא באמת יודעת מה הוא יחשוב. אבל הוא לא היה מוכן לתת שום רמז ולי נמאס לחכות. קרון הרכבת מטלטל אותי טלטול מרדים, אחרי עוד לילה בלי הרבה שינה, אני נרדמת וחולמת על טבעת זהב עם יהלום בודד. הטבעת שלי.

 

אני אפילו לא יודעת מי בבית. הקור המקפיא של אמצע ינואר בצפון גורם לכל נשימה שלי לכאוב. אני עומדת מול הבית שקישטתי בו עץ באורות מנצנצים, הלב שלי דופק בחזה והיד שלי דופקת על הדלת.

אם אין אף אחד בבית אני לא יודעת מה אעשה. בטח לא אשאר לקפוא כאן בחוץ. הכפפות בקושי מצליחות לחמם את האצבעות הקפואות, הצעיף עוטף את הצוואר שלי וקר לי. כל כך קר לי. אבל אני רוצה אותה בחזרה.

והדלת נפתחת.

תודה לאל.

הפנים של גברת סטורם מופתעים. ומבוהלים נורא.

"אלוהים אדירים, טליה, את קופאת למוות עוד שנייה!"

היא פותחת את הדלת לרווחה ואני שמחה להיכנס לבית החם.

"הכול בסדר? בן לא אמר שאת באה."

"הוא לא יודע שאני כאן..." אני לוקחת נשימה עמוקה מהאוויר החמים.

"מתוקה, מה קרה?!" היא לא מצליחה להירגע. היא מודאגת. ואני לא יכולה להאשים אותה. אני לא מי שהיא דמיינה מעבר לדלת.

"לא קרה כלום. באמת שהכול בסדר." אני נועצת בה עיניים חוששות. "גברת סטורם, אני רוצה את הטבעת בחזרה."

היא לא אומרת כלום. בפעם הראשונה לאישה הזאת שתמיד יש לה מילים חכמות להגיד, אין מילים.

"גברת סטורם?"

"איך באת?" היא מצליחה להוציא משהו מהפה שלה.

"ברכבת." אני עונה בשקט. אני לא יודעת מה היא תחשוב על זה. ואני בטח לא יודעת מה הבן שלה יחשוב על זה. אבל באתי ברכבת. כל הדרך מלונדון. כדי להילחם על הטבעת שלי.

"באת מלונדון? ברכבת?" היא עדיין המומה.

"כן."

"בשביל לבקש את הטבעת שלך?"

את כבר יודעת את התשובה לזה, אבל אני רואה שאת בשוק.

"בן אמר לי להילחם עליה... " אני מגמגמת. אני לא יודעת אם הוא אמר לה. "אני לא רוצה להילחם. אני רק רוצה את הטבעת שלי."

"טליה, ילדה מתוקה שלי..." היא שולחת  את הידיים שלה בתנועה מהירה ועוטפת אותי אליה בחיבוק חם.

"אז זה אומר שאני יכולה לקבל אותה?" אני לוחשת בשקט.

"כן מתוקה, את יכולה לקבל אותה. אבל קודם נדבר."

הלב שלי מחסיר פעימה. אני אוהבת את השיחות שלי ושל אמא של בן. אבל מה אם אחרי השיחה שלנו היא לא תחזיר לי את הטבעת?

אני מורידה את המעיל, את הצעיף והכפפות, דוריס מכינה לי כוס תה לוהט כמו שאני צריכה, ואנחנו מתיישבות על הספה בסלון, החשש שלי מתגבר.

"את צריכה להגיד לבן שאת כאן, מתוקה." היא מחייכת אלי בחום.

"אחרי שאני..." אני מגמגמת. אחרי אני אשיג את מה שבאתי בשבילו. היא נועצת בי מבט רך אבל המילים שלה לא הולכות סחור סחור.

"טליה, מה קרה בחג המולד?"

מה קרה בחג המולד? כל הפחדים שלי צצו והבריחו אותי כמו שאני רגילה. ומאז אני מעמידה פנים וכותבת בסתר ולא מגלה לבן שלך כלום. איך היה החג שלך?

"נבהלתי." אני מנסה להתחמק. על מי אני עובדת, אי אפשר להתחמק מהאישה הזאת.

"מה חשבת?"

היא לא מוותרת לי. היא לא תוותר עד שהיא תדע מה בדיוק קרה, מה בדיוק הבנתי וחשבתי.

"הורדתי את הטבעת. ובן כל כך כעס. והוא לא ענה לי והוא לא חזר הביתה. "

"חשבת שהוא עוזב אותך." היא לא שואלת. היא יודעת טוב מאוד. היא לא טיפשה.

"כן. "

"למה הורדת את הטבעת מתוקה?" היא לא כועסת עלי אף פעם. למה היא אוהבת אותי כל כך?

"התווכחנו. בן רצה להזמין את אמא שלי לחתונה. הוא אמר שהוא לא יתחתן איתי בלעדיה."

"ואת לא רוצה את אמא שלך בחתונה?"

"אנחנו לא עושים חתונה." היא יודעת את זה. בן דיבר איתה. ואני יכולתי לשמוע בחצאי המשפטים של השיחה ביניהם שהיא מאוכזבת. היא רצתה חתונה. בשבילו. אבל היא לא אמרה לי מילה.

"טליה, בית העירייה, זה מה שאת רוצה?" היא שואלת את אותה השאלה שאמא שלי שאלה אבל בדרך אחרת לגמרי, הטון שלה שונה. לא מאשים או שופט, רק מנסה להבין.

"אני לא רוצה לריב עם בן יותר. אני רק רוצה להיות אשתו. "

"ואת לא רוצה את השמלה הלבנה והמוסיקה והריקודים ואת כל האנשים שאוהבים אותך?"

ובפעם הראשונה הלב שלי מתכווץ. כל האנשים שאוהבים אותי? על מה היא מדברת?

"יש לי רק את דני וג'ון. ונינה." אני מנסה לעצור את המחנק שמפלס את דרכו בכוח.

"על מה את מדברת, טליה, יש לך אותנו. ואמא שלך אולי לא יודעת להראות את זה אבל היא אוהבת אותך."

"אני מצטערת שאת לא זוכה לערוך לו חתונה כמו שאת רוצה." אני באמת מתאמצת לא לבכות.

"זה לא קשור אלי טליה. אבל מגיע לך להתחתן כמו שאת רוצה. עם המשפחה שלך. ועם השמלה הלבנה שתמיד חלמת עליה."

והבכי בא שוב.

דמעות קטנות ומלוחות של תסכול שזולגות על הלחי שלי.

השמלה הלבנה שתמיד רציתי. והבטן שלקחה את החלום הזה ממני.

"מתוקה, למה את בוכה?" היא לא נבהלת מהדמעות. ממש כמו הבן שלה. היא עשתה עבודה טובה.

"זאת השמלה הארורה..." אני מושכת באף.

"בגלל הבטן?" היא מכירה אותי טוב. אין לי מושג איך.

"כן. אני לא מסוגלת לחשוב על זה. " אני מנענעת את הראש מצד לצד. "איזו שמלה אני כבר יכולה ללבוש?"

אני יודעת שהבטן שלי קטנטונת. אבל העצם שלי איננה. החזה שלי מתחיל לגדול והגוף שלי משתנה ואני אומללה.

"אז בגלל השמלה ויתרת על החלום שלך." היא מעבירה את היד שלה בתוך השיער שלי בתנועה ההיא, שתמיד חלמתי עליה.

"אני פשוט לא רוצה שנריב. אני לא יכולה להתעסק בזה. סידורי פרחים ומנות ראשונות ואיזו מוסיקה לבחור. אני רק רוצה להיות אשתו." אני מצליחה להירגע מעט.

"אז אתם מתחתנים בעירייה. בסוף החודש." היא עדיין מלטפת לי את השיער.

"כן. עוד עשרה ימים." אני קולטת כמה זה קרוב. עוד עשרה ימים.

"אז אני מניחה שאת באמת צריכה את הטבעת שלך בחזרה." היא מחייכת חיוך רחב.

ואני נושמת לרווחה.

"כן. בבקשה. אני באמת רוצה אותה."

"באת כל הדרך ברכבת בשבילה. וקפאת מקור מחוץ לדלת שלי. את יודעת להילחם כשאת רוצה." החיוך שלה מקסים. היא קמה באיטיות מהספה, עוברת את הסלון לכיוון חדר השינה שלה וחוזרת אחרי דקה, מושיטה לי חישוק מוזהב עם יהלום בודד שנלחמתי בשבילו.

אני מחליקה את הטבעת במהירות על האצבע שלי והיא לא ערומה יותר. והיא לא יורדת יותר לעולם.

"בבקשה תגידי לבן שאת כאן. את יודעת שהוא נוטה לדאוג." היא מחייכת. אני לא יכולה להוריד את העיניים שלי מהאצבע שלי.

אני שולפת את הנייד שלי, מצלמת את הטבעת ושולחת את התמונה לגבר שלי וכותבת.

 

15:02

אמא שלך אומרת שאני יודעת להילחם כשאני רוצה.

 

צלצול הטלפון המוכר לא מאחר להגיע.

"הי..." החיוך המטופש ההוא מרוח לי על הפנים למרות שאין לי מושג מה הוא הולך להגיד לי. אחרי הקעקוע שעשיתי אני באמת לא יודעת כמה הוא יכעס.

"איפה את?" הוא נשמע לא מאמין.

"אצל אמא שלך. היא מוסרת דרישת שלום." אני לא מצליחה להפסיק לחייך. מצידי שיכעס! הטבעת שלו על האצבע שלי.

"אלוהים אדירים..." הוא ממלמל. אבל הוא לא נשמע כועס. "איך נסעת?"

"קוראים לזה רכבת. מסתבר שהן נוסעות בשני הכיוונים."

"טליה..." הקול שלו מבלבל אותי. אני מפסיקה לחייך.

"אמרת לי להילחם. ואנחנו מתחתנים עוד עשרה ימים. ורציתי את הטבעת שלי." הלב שלי דופק. "אתה כועס?"

"לא יפהפייה, רק מופתע."

"ומודאג..." אני ממלמלת בשקט.

"אני תמיד דואג לך. את בהיריון, נגררת ברכבת כל הדרך בשביל הטבעת שלך?" הקול שלו עדיין שקט.

"בשביל הלב שלי. בבקשה אל תדאג. זאת רק נסיעה ברכבת. ומחכה לי עוד אחת בעוד שעה ."

"את חוזרת היום?" הוא שוב מופתע.

"השגתי את מה שבאתי בשבילו. עכשיו אני יכולה לחזור הביתה."

"אני אבוא לקחת אותך. תחכי אצל אמא שלי."

הדאגה שלו מתוקה. מצחיקה אותי.

"אל תהיה כזה. אני חוזרת ברכבת. אני אהיה בבית בשמונה וחצי." אני מנסה לא לצחוק בקול .

"אני לא מאמין שנסעת לצפון. "

"תאמין. אני אעשה מה שצריך. כמוך." אני אומרת בשקט. אני באמת אעשה מה שצריך.

"משוגעת אחת. אני אחכה לך בתחנה. צ'רינג קרוס?"

"כן. אני אתקשר מהדרך. אני אוהבת אותך. ואני אוהבת את הטבעת שלי."

"ואני אוהב אותך. יותר משאי פעם תדעי. תשמרי על הנסיכה שלנו. "

אני מנתקת את השיחה , הפה שלי מצייר חצי ירח מושלם.

"את בטוחה שאת לא רוצה להישאר מתוקה? אני יכולה להכין לך את חדר האורחים." הקול של אמא של בן נשמע מהמטבח.

"תודה על ההזמנה דוריס, אבל אני באמת רוצה לחזור הביתה." אני מחייכת אליה חיוך קטן. אני רוצה לחזור הביתה, לגבר שלי, שיחבק אותי בחום ויגיד לי שאני משוגעת. המשוגעת שלו.

 

הוא עומד ליד המכונית שלו ומחייך חיוך רחב. שמונה בערב, אני מחייכת אליו בחזרה חיוך מותש. הוא עוטף אותי בזרועותיו ומנשק את השיער שלי.

"לוחמת שלי..." הקול שלו שקט, כל כך שקט. אני יודעת שהוא דאג בשעות האחרונות. רק חיכה לראות אותי יוצאת מתחנת הרכבת וחוזרת אליו. חוזרת הביתה.

"רק רציתי את הטבעת שלי בחזרה." אני ממלמלת. הוא פותח את דלת המכונית, אני מתיישבת במושב הנוסע. אני עייפה. אני כל כך עייפה כל הזמן. אני לא ישנה מספיק בלילה. אבל אני לא מגלה לו. אסור שהוא ידע. אסור שהוא יתחיל לדאוג. עוד עשרה ימים הוא יחייך אלי בבית העירייה ויהפוך אותי לאשתו. אני מחייכת את החיוך העייף שלי, בן מניע את המכונית, היא מאיצה ברחוב החשוכים והוא לוקח אותי הביתה.

 

בן פותח את דלת הבית, אני נכנסת פנימה שמחה לברוח מהקור של הרחוב.

"ג'ון שלח לך ניירות, את רוצה לעבור עליהם?" בן מדליק את האור בבית.

הסכם הממון. אני רוצה לעבור עליו? עכשיו? אני כל כך עייפה. אבל אני רוצה לגמור עם זה. אני רוצה לשים את הסיפור הזה מאחורי ולא לחשוב עליו יותר.

"כן. תשתה איתי קפה?" אני מסתכלת עליו בעיניים מבריקות מעייפות ואהבה.

"אני ארתיח מים. המעטפה על השולחן." בן נכנס למטבח ואני מתיישבת על כיסא הבר הגבוה ופותחת את המעטפה החומה שג'ון שלח לי.

אני קוראת את המילים, לאט, מנסה להבין את כל המונחים, מנסה להבין מה בדיוק כתוב שם.

והלסת שלי צונחת.

"בן! הגזמת! זה יותר מדי כסף." אני מנסה להרגיע את דפיקות הלב שלי.

"על מה את מדברת?" הוא מסובב אלי מבט מופתע.

"על זה..." אני מצביעה עם האצבע שלי על הסכום המגוחך שכתוב על הדף הלבן.

"טליה, זה לא הרבה כסף. זה רק בשבילך ובשביל הנסיכה. שלא תדאגו." הוא מסתכל עלי בעיניים רציניות.

"מה אתה חושב שאני הולכת לעשות עם כל הכסף הזה?"

"טליה באמת, זה לא כזה סכום גדול."

אוי קי. אני באמת לא יודעת כמה כסף יש לגבר שעוד עשרה ימים הופך לבעלי. אני נועצת בו מבט מבולבל.

"יפהפייה, את רוצה לראות את חשבון הבנק שלי?"

"לא! אלוהים אדירים, זה לא מעניין אותי." אנחנו עדיין מתנהלים בחשבונות נפרדים ושנינו נראים נינוחים עם המצב.

"טליה. יש לי כסף. "

אני נועצת בו מבט סקרן. הוא מחייך חיוך מרוצה.  הוא מת שאני אשאל אותו!

"אוקי, יש לך כסף. הרבה כסף?"

החיוך שלו באמת רחב. הוא לא מוריד ממני את העיניים.

"יותר ממיליון?" פאק, מאיפה הבאתי את השאלה הזאת עכשיו?

"יותר ממיליון."

מה?!

"יותר ממיליון דולר?!" אני נשמעת המומה. אתה רק בן שלושים! כמה קשה עבדת?

"פאונד, טליה." הוא צוחק צחוק קטן.

מה?!

"יותר משניים?..." אני מנסה להתגבר על ההלם.

"יותר משניים."

אתה לא רציני!

"יותר מעשרה?..."

"לא. "

שאני אמות. אני מתחתנת עם הבחור הזה ולא היה לי מושג כמה כסף יש לו. טוב, אני מכירה אותו שמונה חודשים והנושא אף פעם לא עלה.

"יותר משניים ופחות מעשרה..." אני ממלמלת. מה זה משנה כמה בדיוק. הבחור מיליונר.

"טליה, את יודעת שזה לא חשוב לי. את רואה איך אני חי את החיים שלי. הכסף, זה רק בשביל לדעת." הוא נראה רציני נורא.

"בשביל לדעת?" אני מגמגמת.

"שאני אוכל לדאוג לך, ולתינוקת. שאני אדע שלא יחסר לכן כלום. אני לא צריך חופשות מטורפות וטיולים מסביב לעולם. זה לא אני. אני עדיין הבחור שיעדיף קרוואן באמצע שום מקום. איתך."

אני נמסה מהמילים שלו. מזל שלא ידעתי כמה כסף יש לו. בחיים לא הייתי חושבת לקחת אותו לקנת.

"אתה רוצה שאני אחתום על זה? " אני מרימה את ההסכם שג'ון שלח לי.

"את יודעת שאני לא צריך הסכם ממון טליה. "

"אני בחיים לא אקח חצי ממה שיש לך. זאת לא אני." אני מרגישה צורך להבהיר.

"אני יודע."

"אני רוצה לחתום. אני רוצה שתדע שזה לא קשור לכסף."

"ואת מרוצה ממה שכתוב שם? כי אפשר לשנות את זה." הוא רוצה להיות בטוח.

"בן, זה יותר ממה שאני אי פעם אצטרך."

"אני אוהב אותך. ואני רוצה לדעת שאת תהיי בסדר, לא משנה מה."

"תראה לי איפה לחתום." אני מרימה את העט שלי. בן מניח מולי כוס קפה לוהט, מתיישב לידי ומנשק אותי נשיקה קטנה על השפתיים.

"יותר משניים ופחות מעשרה." הוא מרים גבה שובבה. "את חותמת פה. ופה..."