סדרת אבק השטן 1 - מה שלא הורס אותנו
1
דני
אני מתעוררת בבהלה ממהומה שנשמעת במדרגות. החדר חשוך והראייה שלי מטושטשת מחוסר שינה. אני ממצמצת כמה פעמים ומחפשת את השעון שעל השידה שלי. השעה 2:15 לפנות בוקר. מה הקטע?
אני נשכבת בחזרה על הגב ועוצמת עיניים. אני בטוחה שזו אימי שמגיעה הביתה מאוחר מהעבודה יחד עם סטבין. סטבין הוא הבוס של אימא או אולי עמית לעבודה, אני לא בטוחה. האמת היא שאני אפילו לא יודעת במה הם עובדים וגם לא ממש אכפת לי. היא גם יוצאת איתו, ובעיניי זה די נואש. מערכת היחסים ביניהם משונה ואימי שומרת על פרטיות בכל הקשור ל... מה שקורה ביניהם. סטבין הוא גם עשיר, גם נאה וגם הסיבה היחידה לכך שאנחנו חיות בדירה המפונפנת הזאת בלב ניו־יורק. כשביקשתי מאימא, שהייתה רקדנית באותה תקופה, להסביר לי איך עברנו מהחורבה שבה גרנו לדירה החדשה הזאת, היא ציינה שיש לו קרן נאמנות מהסבים שלו ושהמשפחה שלו עשירה.
דלת חדר השינה שלי נפתחת ונטרקת על הקיר ללא שום אזהרה ורעש החבטה ממלא את החדר. האורות נדלקים ואימי ממהרת למיטה שלי ומעיפה מעליי את השמיכות. אני מרגישה כאילו חטפתי סטירה ונרתעת מהבוהק הבלתי רצוי. "אימא! מה לעזאזל את עושה?" אני צועקת, חצי ישנה עדיין.
"קדימה, צאי מהמיטה. תתלבשי ותארזי תיק קטן."
עיניי נפקחות ומתרחבות כשאני מביטה באימי.
שערה החום־כהה, אשר בדרך כלל גולש על כתפיה, נראה כמו סבך מבולגן. דם קרוש מעטר חתך טרי על הלחי שלה. מעולם לא ראיתי את אימי נסערת כל־כך.
"תפסיקי לבהות בי ותארזי תיק. עכשיו. אין לנו הרבה זמן!" אימי מתפרצת לפני שאני מספיקה לשאול מה קרה. למה היא חבולה ככה? מי עשה לה את זה? איפה סטבין? ולאן, לעזאזל, אנו הולכות? יש לי המון שאלות אבל אין לי תשובות ואני יודעת שלא כדאי לי לשאול. המבט בעיניה של אימא ונימת קולה אינם משהו שכדאי להתווכח איתו. ליבי מחסיר פעימה בזמן שאני לוקחת את המזוודה.
אני מביטה במה שאני לובשת; חולצת טי חושפנית ותחתונים. אני מרימה זוג מכנסי ג'ינס כחולים, חולצת טי כחולה וצמודה ואת מגפי הברך השחורים שלי. זה לא אלגנטי, אך אצטרך להסתפק בזה. אני ממהרת לחדר האמבטיה ומברישה את שערי החום והגלי, בוהה בהשתקפותי ומבחינה בכך שעיניי הירוקות נראות שקועות מחוסר שינה, וקהות. עיניי הן סימן ההיכר שלי, הן בצבע ירוק בהיר מאוד ונראות כמעט לא טבעיות. אמרו לי פעם שעיניי הן כבריכה מלאה בקיסוס ירוק, ואין לי מושג מה זה אומר. אני אוספת את שערי לקוקו מבולגן ומסרקת את השיער מהצדדים. אני מכניסה כמה דברים שאספתי מהאמבטיה לתוך המזוודה שמונחת פתוחה על המיטה שלי, עם מספר פריטי לבוש נוספים ונעליים. אני לוקחת עוד כמה דברים כמו הארנק שלי, אייפוד ומשקפי שמש ויורדת לקומה התחתונה.
אימא כבר מחכה לי ליד הדלת. אני שמה לב שהיא ניקתה את הדם מלחיה אך פניה עדיין אדומות וקצת נפוחות. היא לובשת כעת חולצה מכופתרת, לבנה ונקייה. היא תמיד לבושה ללא רבב, גם במצב הכי גרוע שלה, כמו עכשיו. הלוואי שהייתה מספרת לי מה קורה. האם אני בסכנה?
"קדימה, דני. אנחנו עומדות לפספס את הטיסה," היא אומרת בכעס.
"אימא, מה קורה — "
היא קוטעת אותי בכך שהיא יוצאת מהדירה שלנו ונכנסת למעלית. אני נוהמת בתסכול והולכת אחריה. אימא נעמדת על קצה המדרכה וקוראת למונית. הרוח הקרירה מנשבת, מצמררת את עורי. אני מרימה את עיניי לבניינים הגבוהים, מנסה לצרוב את המראה בזיכרוני מאחר שזו עשויה להיות הפעם האחרונה שאראה אותם. מונית צהובה נעצרת לידינו ואימי חובטת בידה על תא המטען. הוא משמיע צליל פתיחה כשהוא נפתח. היא משליכה פנימה את התיק שלה ומושכת את שלי ממני כדי להשליך גם אותו פנימה.
"ג'יי־אף־קיי," היא מפטירה לנהג ונמנעת מקשר עין איתי. "תמהר, בבקשה."
הנסיעה לשדה התעופה עוברת בשתיקה. יש לי הרבה שאלות אך אני חוששת מהתשובות שאני עלולה לקבל. אני יודעת שכדאי לי לשאול, אך לא מצליחה להביא את עצמי לומר את המילים, אז אני פשוט מביטה החוצה מהחלון ונפרדת לשלום מחיי. יש לי חברים, אך איש מהם לא קרוב מספיק, הם אפילו לא ישימו לב שנעלמתי. אמנם יש לי עבודה בבית הקפה המקומי, אך לא יהיה קשה למצוא לי תחליף. האמת היא שרק בגלל המצב הנואש שנקלעתי אליו אני מבינה שלא השגתי הרבה בחיי. זה מדכא. אימא שתלטנית יכולה לעשות לך את זה. היא לא מרשה לי לנהל חיי חברה, אז מובן שלמצוא חברים שאוהבים להישאר בבית ולצפות בסרטים כשאת בקולג' זה ממש קשה. לעזאזל, בדיוק חגגתי את יום הולדתי העשרים ואחת וזה היה מדכא כרגיל — ארוחת ערב מפוארת, יין ונוכחות הורים.
אנו מגיעות לשדה התעופה. הנהג מוציא את התיקים שלנו מהמונית בזמן שאימא משליכה על המושב כמה שטרות. אני מרימה את המזוודה שלי והולכת אחריה, מאיטה את ההליכה שלי כשהיא ניגשת לאדם גדול ושמן בעל בטן גדולה שמשלב את זרועותיו על החזה. הוא לובש מכנסי ג'ינס קרועים וחולצת טי שחורה קצרה החושפת קעקועים שמקיפים כל סנטימטר מזרועותיו השעירות. אימי ניגשת ישירות אליו, שפת גופה משדרת ביטחון עצמי. אני מאיצה כדי להדביק אותה. כשאני מתקרבת, אני מבחינה בטלאים על וסט העור שלו; בטלאי השמאלי כתוב 'טריגר' ובימני 'גוסט־אם־סי'. נשימתי נעתקת מגרוני; 'אם־סי' כמו מועדון אופנועים? ראיתי מספיק סרטים תיעודיים ותוכניות טלוויזיה כדי לדעת שלא כדאי להתעסק עם מועדוני אופנועים.
אני מביטה מטה על וסט העור שלו ורואה טלאי בצורת יהלום שעליו כתוב '1%'. הגרון שלי מתכווץ עוד יותר כשאני מנסה לדבר, מודאגת מהכוונות של אימי. אני לא זוכרת מה זה אומר 1%, אבל אני יודעת שזה רע. "א־אימא."
היא מרימה את ידה כדי להשתיק אותי. מה לעזאזל היא עושה? לא מדובר בעובר אורח שמבקשים ממנו הכוונה.
"אני ליידי. יש לך משהו מבּוּל?" אימי אומרת בביטחון.
ליידי? לא קוראים לה ליידי, אלא סיידי, ומי זה בּוּל לכל הרוחות?
האיש המפחיד ששמו טריגר בוחן אותה. "כן, הנה כרטיסי הטיסה שלכן. בול נאלץ להפעיל קשרים כדי להעלות אתכן על הטיסה הקרובה. יש לכן שעה לפני שהטיסה ממריאה לאל־איי." האיש הגדול והמוצק מושיט לאימי מעטפה ואומר בקול עמוק ומבשר רעות. "תגידי לבול שהחוב בינינו סגור." הוא מסתכל עליי ואז על אימי. "נסיעה בטוחה, גבירותיי," הוא אומר ומסתובב ללכת.
"כן, תודה." היא אומרת ופותחת את המעטפה כדי להציץ פנימה. מה קורה כאן לעזאזל? היא מתנהגת כאילו שוחחה זה עתה עם ילדה מהצופים. נדמה כאילו זה בכלל לא הזיז לה, אבל אני עוד שנייה משתינה במכנסיים.
"אכפת לך להגיד לי מה, לעזאזל, קורה פה?" אני אומרת בחוצפה כי נמאס לי מכל ההצגה הזאת.
עיניה נפקחות בתדהמה לנוכח סגנון הדיבור שלי. היא לא מרוצה. טוב, זה די ברור, כל החיים אמרו לי איך להתנהג ומה להגיד. תמיד אמרו לי להישאר על המסלול הנכון; המסלול שאימא וסטבין סללו עבורי. מסלול שלא כולל הרבה פעילויות מחוץ לבית הספר. אין לה מושג שעדיין לא החלטתי מה ללמוד בקולג'. היא תחטוף שבץ אם תדע שלא תכננתי את כל החיים שלי. היא מעולם לא נתנה לי לעשות שום דבר פרוע או חסר אחריות. היא תמיד תופסת אותי בשנייה האחרונה ואז צועקת עליי שאני מתנהגת בדיוק כמו אבא שלי ושהיא לא עברה את כל הייסורים האלה כדי שאפשל, שהיא עבדה קשה כדי להעניק לי חיים טובים יותר, עתיד טוב יותר. נראה שהפעמים היחידות שבהן היא בסביבה זה רק כדי להגיד לי איזה כישלון אני. בפעם האחרונה שניסיתי להילחם על העצמאות שלי, הייתי בת תשע־עשרה ונמאס לי להיות מרותקת.
"וואו, את נראית מדהים. אני אומרת לך, אם לא תמצאי עם מי להזדיין הלילה אז אין תקווה למין הנשי," דייזי אמרה כשבחנה את שמלת הסטרפלס השחורה שלי.
"גם את נראית לא רע," החמאתי לדייזי והענקתי לה קריצה חושנית. דייזי הייתה העובדת החדשה בבית הקפה וחיבבתי אותה. היא הכירה מועדון שלא דרש הזמנות כדי להיכנס, היינו בדרכנו לשם בתקווה לפגוש חתיכים.
בחנתי את עצמי במראה פעם אחת אחרונה. לבשתי שמלה שחורה, נעלתי נעלי עקב אדומות ואחזתי בתיק אדום. כן. נראיתי לגמרי שובבה.
חצי שעה מאוחר יותר, כשאנו עדיין מצחקקות, הגענו למועדון ומצאנו את אימי ואת סטבין מחכים בכניסה.
פאק! בן־זונה!
"דניאל לקסינגטון, מה את חושבת לעצמך?" אימי אחזה בכוח בידי.
"עזבי אותי!" צרחתי עליה ועוררתי מהומה.
"תראי איך את נראית, כמו זונה. תיכנסי מייד למונית ותחזרי הביתה," היא צעקה והרגשתי את הרוק שלה על פניי.
"אני בת תשע־עשרה. אני אישה בוגרת. את כבר לא יכולה להגיד לי מה לעשות," צעקתי עליה בחזרה ומשכתי את זרועי בזעם.
"אם את רוצה להיות בוגרת, אז תתנהגי כמו בוגרת," היא ענתה בכעס.
עצמתי עיניים ונשמתי עמוק כשזעם התפשט בעמוד השדרה שלי. התחשק לי להכות את האישה שקראה לעצמה אימא שלי. "אני לא יכולה להמשיך ככה יותר. חסכתי כבר מספיק כסף כדי לעבור דירה," השתדלתי להישמע רגועה, והתכוננתי לרגע שבו אראה סוף־סוף את הבעת פניה כשהיא תבין שאני נוטשת אותה. נדרשה לי כמעט שנה כדי לחסוך כסף, אבל כפי שאמרתי לה, היה לי מספיק כדי להתחיל; להתחיל בלי אימא שלי.
היא גיחכה וזלזלה במאמציי יוצאי הדופן. "אוי, מתוקה," היא אמרה בבוז, "כבר רוקנתי את החשבון ההוא. אין לך שום דבר." ואז היא חייכה חיוך שטני וגרמה לי להשתנק בבעתה.
"מה?" שאלתי, נדהמת וזועמת כאחת.
"קדימה, לכי. תעזבי, תעברי דירה, לכי לחיות ברחובות. הגעת מהזבל, אז אולי הגיע הזמן שגם תחיי בו," היא אמרה, מציינת בפעם המיליון כמה אני לא שווה כלום, כמו הזרע של אבא שלי. לפחות היה מישהו שהיא תיעבה יותר ממני — את אבא שלי, מי שזה לא יהיה.
"זה מה שחשבתי, תיכנסי בחזרה למונית." היא דחפה אותי לכיוון המונית.
"אנסה להסביר במטוס, דני. אין לנו זמן עכשיו." לחישתה של אימי כשהיא אוחזת בידי, ניתקה אותי מזיכרונות העבר.
לאחר מכן גיליתי שנתפסתי באותו לילה רק בגלל השכנה הארורה שלי, שגרה קומה מתחתנו. היא שימשה כעכבר הקטן של אימא ותמיד ריגלה אחריי. כשחזרנו הביתה באותו לילה היא חיכתה בחוץ והעמידה פנים שהיא שמחה שחזרתי בשלום. היא שאלה את אימי אם היא עשתה את תפקידה נאמנה. כמובן שתפקידה היה להלשין עליי. הייתי אישה בוגרת ולכודה שחיה עם אימא שלה. מערכת היחסים שלי עם אימי היא סוג של 'לשתף איתה פעולה כדי להסתדר איתה', גם אם הייתי אומללה. לפעמים מגורים ברחובות לא נראו רעיון גרוע כל־כך.
עוד שעה חולפת עד שאנו עולות על הטיסה. אני עדיין סקרנית לדעת איך טריגר הצליח להשיג לנו כרטיסי טיסה במהירות כזאת ומי זה בכלל בול. אימי נאנחת בקול ומושכת אליה את תשומת ליבי.
"נראה לי שכדאי שאספר לך את כל הסיפור," אימי אומרת ומעבירה את ידיה על פניה בכעס.
"כן, זה יהיה נחמד," אני עונה בציניות.
"פגשתי את אביך במסיבה באל־איי לפני עשרים שנה. הוא היה גבר די נאה; את דומה לו מאוד." היא מסתכלת עליי בהבעה בלתי ניתנת לפענוח. אני לא בטוחה אם אני מעלה אצלה זיכרונות כואבים או שמחים, אך לפי הדרך שבה היא מתייחסת אליי, אני מנחשת שאילו זיכרונות כואבים.
"היינו במסיבה כשכמה גברים שיכורים החלו להטריד אותי ואת החברה שלי. החברה שלי הצליחה לברוח אך אני לא הייתי מהירה כמוה. הגברים הנבזיים החלו להתקרב אליי; הייתי במיעוט. הם דחפו אותי לאדמה, הרביצו לי והחלו ל..." היא נושמת עמוק לפני שהיא ממשיכה. "טוב, ואז אבא שלך הופיע; הוא הכה אותם עד זוב דם." היא מתחילה לצחקק כשהיא נזכרת וזה מלחיץ אותי מאוד. "הוא גרם להם לרדת על הברכיים ולהתנצל בפניי. אחד מהם אפילו השתין על עצמו." היא מנידה בראשה כמנסה להדחיק את המחשבה על כך. "רכבתי מאחוריו על האופנוע שלו כשהוא הסיע אותנו אליו הביתה וחשבתי שזו התחלה של משהו מיוחד; מילת המפתח היא 'חשבתי'. נשרתי מבית הספר וההורים שלי נישלו אותי לאחר שגילו שאני יוצאת עם מישהו שהוא חבר במועדון אופנועים." היא נאנחת בכבדות. חרטה רבה נשמעת בקולה. אני כמעט מצטערת בשבילה.
"היינו יחד יום ולילה במשך חמישה חודשים, וכשהעזתי לומר לו שאני אוהבת אותו, הוא השתנה. הוא לא התקשר אליי או דיבר איתי במשך ימים, אז הלכתי לחפש אותו ומצאתי אותו עם אחת הזונות מהמועדון. ברחתי משם על הטיסה הראשונה שהצלחתי למצוא." היא משתהה ומביטה בנוסעים שעולים לטיסה. "בכל אופן, גיליתי אחרי חודש שאני בהיריון. לא רציתי את החיים האלה בשבילך, אז לא סיפרתי לו. זה גם ככה לא היה משנה. הוא הבהיר היטב שהוא לא רוצה שום קשר איתי. עשיתי את מה שיכולתי כדי לדאוג לך, כדי לוודא שתעלי על המסלול הנכון, לא כמוני או כמו אבא שלך." היא מסיימת עם דמעות בעיניה ונושמת נשימה מקוטעת. אני יכולה לראות שהיא לא רוצה לספר לי את כל זה. "את איתי?" היא שואלת. עמוד השדרה שלה מתקשח והיא מזדקפת במקומה. כנראה שהיא כבר לא מרחמת עליי.
המוח שלי מבולבל לגמרי מכל המידע. אני ממשיכה להקשיב לה אך עצביי מתוחים. "האמת, היה מתאים לי לשתות משהו," אני אומרת ומרימה את היד כדי למשוך את תשומת ליבה של הדיילת. כל המידע הזה גורם לי להרגיש לחוצה.
"דני, לא! מה את, אלכוהוליסטית?" היא שואלת בעיניים פקוחות לרווחה ומנידה בראשה באכזבה.
"אוי, לא! לא היינו רוצים שמישהו יחשוב כך, נכון?" אני לועגת. היא תמיד דואגת לגבי מה שאחרים חושבים עליה וההתנהגות שלי מתייגת אותה באופן הנוראי ביותר — אימא לילדה שמתנהגת כמו האבא האפס שלה.
היא מפנה את ראשה לכיוון השני. "בדיוק כמו אבא שלך," היא לוחשת בכעס. רק בעיניה של אימי בירה תגרום לי להיראות אלכוהוליסטית, גם אחרי כל המידע הנוראי שהיא הנחיתה עליי.
"את מתכוונת לספר לי מה קרה לפנים שלך? ולמה את פתאום מספרת לי על אבא שלי?" אני שואלת, טינה עולה ומצטברת בי מרגע לרגע על ששמרה את כל זה בסוד ממני. אימא אסרה עליי לשאול על אבא שלי. הוא בסך הכול תורם זרע מבחינתה. מה הפלא שאני מבולבלת מכך שהיא מספרת לי ברגע זה את כל מה שאי פעם רציתי לדעת?
היא מסובבת את ראשה אליי, "אני מיד מספרת לך," היא אומרת בקול רם ומסבה את תשומת ליבם של כל האנשים סביבנו. היא מנמיכה את קולה וממשיכה, "כשעזבתי את אבא שלך, מלצרתי במסעדה בניו־יורק במשך כמה שנים, אך זה לא היה מספיק אז התחלתי לרקוד במועדונים תמורת כסף. זה היה בזוי אך שילם את החשבונות וקנה לך בובות." היא מפנה את ראשה שוב ונמנעת מקשר עין.
"רגע אחד, היית חשפנית?" אני שואלת בהלם. עכשיו זו אני שמדברת בקול רם וגורמת לכולם להסתובב במקומם כדי להסתכל עלינו.
"שקט, דני," הא אומרת, דוקרת אותי בעיניה ומסמנת לי בעזרת הידיים להנמיך את הקול. "הייתי רקדנית אומנותית," היא אומרת, משוכנעת לגמרי שיש הבדל בין השניים.
"חשפנית," אני ממלמלת לעצמי. אני לא מאמינה למשמע אוזניי. אימא שלי הייתה חשפנית. ידעתי שהיא הייתה רקדנית, אך לעולם לא הייתי מאמינה שהיא עבדה בחשפנות. כשהייתי ילדה והיא סיפרה לי שהיא רקדנית, חשבתי שהיא הופיעה בהצגות בברודווי או משהו כזה. אני לא מאמינה שהיא הסתירה את כל זה ממני. הדבר היחיד שאי פעם סיפרו לי על אבא שלי זה שהוא זבל ושהוא לא רוצה שום קשר איתנו. טוב, כנראה רק עם אימא שלי. הוא אפילו לא יודע שאני קיימת. לא ידעתי שהוא היה במועדון אופנועים או שאימא שלי התעניינה אי פעם באופנוען.
"סטבין התחיל להגיע מדי לילה ולבקש אותי," היא אומרת ומצילה אותי מהמחשבות המלחיצות שלי. "הוא אמר לי שאני לא צריכה להיות במקום כזה ושכדאי שאתן לו לדאוג לי. היססתי בהתחלה, כמובן. בכל אופן, החשבונות החלו להיערם מהחיים בניו־יורק וההורים שלי לא היו מוכנים לדבר איתי. ואז סטבין ואני התחלנו להתקרב, אז הסכמתי. הוא נתן לי עבודה ודאג לך לדברים. התאהבתי בו. עד אתמול בלילה." היא עוצמת עיניים בחוזקה כדי שלא תצטרך להסתכל עליי שוב. האווירה בינינו מתמלאת לפתע במתח ומפתיעה אותי. אני מתמקדת בה ומנסה להבין את מקור המתיחות הפתאומית.
"עבדנו במשרד של סטבין עד מאוחר כשהנייד שלו החל לצלצל. כשהוא ענה, היחס שלו השתנה במאה ושמונים מעלות. הוא אמר לי לאסוף את הדברים שלי וללכת הביתה מייד, אבל כנראה לא הייתי מהירה מספיק. שני קציני משטרה נכנסו למשרד ואחריהם אנשי הביטחון של סטבין. אני הייתי ליד השולחן שלי וכיביתי את המחשב כששמעתי שתי יריות. רצתי לתוך המשרד, בחרדה שירו בסטבין ובשומרים שלו." היא משתהה ומגרדת את המצח שהחל להתכסות בזיעה. "כשראיתי את השוטרים מתים על הרצפה ברחתי. שמעתי את סטבין מצווה על השומרים שלו לרדוף אחריי. אחד תפס אותי ונלחמתי בו, אבל הוא סטר לי. בעטתי לו בביצים ורצתי למעלית," היא אומרת בלחץ. המילים יוצאות מפיה במהירות כזו שקשה לי לעמוד בקצב. "אה," היא מגמגמת. עיניה פקוחות במבט של אי־אמון. "סטבין יצא מהמשרד שלו כשהוא מכוון אליי אקדח, אך למזלי הרב דלתות המעלית נסגרו לפני שהוא הצליח לירות." גופה מתוח ורועד. היא לא מספרת לי את כל הסיפור. אימא שלי שקרנית עלובה. אני בטוחה שהיא מסתירה משהו כי היא רועדת, מגמגמת ונראית לחוצה. זה מלחיץ אותי. הסכנה שכנראה מאיימת עלינו חמורה ביותר, ואני צריכה לדעת הכול.
"התקשרתי לאבא שלך. הוא יגן עלינו עד שנחשוב על הצעד הבא שלנו," היא אומרת ומביטה בי. גופה נראה לפתע רגוע ושלו.
"אבא ש־שלי?" אני מגמגמת, מבולבלת מהעובדה שאנו בדרך לגבר שאימי רצתה להרחיק אותי ממנו, האדם האחרון שאי פעם חשבתי שאימא תפנה אליו לעזרה.
"בכל אופן, סטבין הוא אדם בעל השפעה רבה. אני לא בטוחה עד כמה הוא מקושר, כך שלעזוב את ניו־יורק זו האפשרות הטובה ביותר שלנו." היא מסתכלת עליי כמצפה לתגובה, מתעלמת מהשאלה שלי על אבא.
"בול יגן עלינו," היא אומרת, מנידה בראשה בביטחון עצמי.
"אני צריכה עוד לעכל את כל המידע הזה," אני אומרת ומתנשפת, מבחינה בפעם הראשונה שעצרתי את הנשימה. אצבעי המורה והאגודל מתעסקות עם השפה התחתונה שלי וזה משהו שהפסיכולוגית שלי, ויקטוריה, אמרה שאני כנראה עושה כשאני לחוצה. אימא סיפרה לי שכשהייתי צעירה יותר התנהגתי כמו אבא שלי וזה הדאיג אותה וגרם לה להרגיש שאני זקוקה לפסיכולוגית. האמת היא, שאני שונאת את ויקטוריה. היא תמיד מצדדת באימא, גם כשאני יודעת שהיא טועה. הדבר היחיד שוויקטוריה אמרה שנשמע הגיוני, זה ההרגל העצבני שיש לי לשחק בשפה התחתונה שלי. פעם לא נהגתי להבחין בכך בכלל, אבל עכשיו אני תופסת את עצמי עושה את זה כשאני משקרת או עצבנית, או שניהם.
"תראי, אני יודעת שאת לא יכולה להבין כרגע," אימי אוחזת בידי בשתי ידיה. החיבה החדשה הזאת אינה משפיעה עליי, היא לא הפגינה שום אינסטינקט אימהי מאז החלה לעבוד אצל סטבין. אני מורידה את האצבעות משפתיי וגופי מתכווץ מהמגע. "אנחנו זקוקות לסוג העזרה שרק מועדון של פורעי חוק כמו של אבא שלך יכול להעניק לנו. לא אתן להם לפגוע בך או לגרור אותך לעולם הנוראי שלהם. את לא תהיי כמוהם, דני. יש לך עתיד, אל תשכחי את זה." היא מביטה ישירות בעיניי.
"בסדר," אני אומרת, בהלם מהאימא לדוגמה שלפתע יושבת מולי.
"הם פורעי חוק, דני. הם ינסו לגרור אותך לחיים הסוטים שלהם." היא נאנחת. "הם אכזריים וחזירים. אל תיתני להם להוליך אותך שולל." היא מתחילה לנשוך את שפתה התחתונה ומושיטה את ידה לכבות את האורות מעלינו. כרגיל, היא סיימה לדבר ולא משנה כמה אתווכח, דעתה לא תשתנה.
אבל למה שאבא שלי יעזור לנו אם לא אכפת לו מאיתנו? האם היא סיפרה לאבא עליי בשיחת טלפון? אם מועדון האופנוענים נוראי כל־כך מבחינה מוסרית, למה אנו רצות אליו לעזרה?
סדרת אבק השטן 2 - הצלקות שמגדירות אותנו
רעם מתפוצץ מעל. השמיים החשוכים והמאיימים נפתחים ומאפשרים לטיפות להישפך ארצה. אני ממצמצת והגשם נצמד לריסיי כשאני בוהה במועדון מרחוק. ריח המדרכה הרטובה מתאבך באוויר כשהגשם מכה באספלט.
אני שוקלת את האפשרויות שלי, את הגורל שלי.
אני עומדת פה כבר שעה, יודעת שאם אכנס למועדון אני עלולה לחתום את גורלי כשהגבר שאני הכי אוהבת, שאדו, יירה כדור בראשי. אך לחזור לחיים שהיו לי לפני כן זה גורל שתהיה בו הישרדות בלבד; לא אחיה את החיים.
הייתי בהלם בדיוק כמו כולם במועדון כשאימי והחבר שלה, סטבין, הופיעו ביריד האופנועים עם צוות של סוכני אף־בי־איי. לא רק שהרגשתי נבגדת, הרגשתי פגועה. איך לא ידעתי שאימי משתפת פעולה עם האף־בי־איי?
הכלבה החזיקה אותי במעצר במשך יומיים וחצי כדי לנסות להוציא ממני מידע כעדה. לאחר שלא הצליחו להתקדם, הם ניסו להשאיר אותי כחשודה פוטנציאלית. סטבין ואימי היו הבדיחה המהלכת של הצוות שלהם.
"תראו, בזבזנו הרבה מאוד כוח אדם על המועדון הזה. כשהמודיע נורה נאלצנו להיכנס ובכך חשפנו את הכיסוי שלנו ב'אל לוקוס'. רק לאחד מאנשי 'אבק השטן' היה אקדח, והוא נבדק ויצא נקי מבחינת שאריות של אבק שריפה. אין לנו שום הוכחות וגם לא יהיו לנו; הם יודעים לכסות את התחת שלהם טוב מדי מכדי להיתפס. אני מוותר על זה."
השיחה התרחשה מהצד השני של הדלת שהובילה לחדר החקירות שבו ישבתי. הבלש שדיבר נשמע עצבני, כמו אותו אחד שחקר אותי כל היום.
"אני יודעת שאצליח לגרום לה לדבר, רק תנו לי עוד קצת זמן," אימי הפצירה. ההתעקשות שלה להפוך אותי למלשינה שלה הכעיסה אותי. זה גם הראה לי עד כמה אימא שלי שונאת אותי. היא השאירה אותי בחייה רק כדי להפיל את אבא ואת המועדון שלו.
אבל זה לא עומד לקרות. אני מוכנה למות כבחורה ישרה ובעלת כבוד בידי חבר במועדון האופנועים של אבי מאשר להמשיך לחיות כמלשינה.
"היא הבת שלך, סיידי," הסוכן אומר בגועל.
"זה שהיא דם מדמי לא אומר שהיא הבת שלי," אימי השיבה באכזריות. זה היה אמור להכאיב לי, אך זה לא כאב.
"שום שופט לא יסכים לחתום על צו שישאיר אותה במעצר," ענה סוכן האף־בי־איי בקשיחות. "זה נגמר, סיידי. הגיע הזמן לשחרר אותה. נתנו את כל מה שיכולנו לתת. אני נתתי את כל מה שיכולתי, למענך," סטבין הוסיף בעדינות.
שלוש שעות לאחר מכן, והנה אני כאן.
הגשם מתחיל להכות בכתפיי כשהרוח מתגברת. מהירותה הופכת עוינת כל־כך עד שאני נאלצת להצמיד את רגליי בחוזקה לקרקע כדי שלא אעוף. זה לא יהיה נורא כל־כך ברגע זה. לעוף מפה נשמע הרבה טוב יותר מלהיות פה, אבל אין לי מקום אחר ללכת אליו.
"היי, את!"
אני מרימה את עיניי ורואה את אבא שלי, בול, עומד מחוץ למועדון, ולצידו לוקס ובובי.
שיט, כמה זמן הם עומדים שם? בול נעמד לפני האחרים עם הידיים על המותניים. הגשם מכה בחוזקה על וסט העור שלו שמכריז עליו כחבר במועדון 'אבק השטן'.
אבא הוא נשיא המועדון. אני אמורה להיות בטוחה, אך לנוכח הבעת פניו, אני לא בטוחה שהביטחון שלי עומד בראש סדר העדיפויות שלו. אני נושמת עמוק, כנראה הנשימה האחרונה שלי, ומתקדמת בהיסוס.
"זה קרוב מספיק," אומר בול בקול קר ומאיים.
אני נעצרת כמה מטרים מהם, גופי רועד מפחד. אני זוקפת את הגב כדי להיראות אדישה, אך לשווא.
"מה, לעזאזל, את עושה פה? יש לך משאלת מוות?" לוקס נובח, ידו נעוצה בווסט שלו, כנראה ממששת את האקדח. לוקס, בהיותו סגן הנשיא, יוכל לירות בי על המקום ממש פה, בחצר, ולצאת מזה בשלום.
"אני — " אני נחנקת, "אני לא אחת מהם," אני אומרת בפחד. הרוח רועשת כל־כך, שקשה לשמוע את מה שאני אומרת.
אני מביטה בבובי, סקרנית לדעת היכן שאדו. הוא היה אמור להיות פה ולהגן עליי. אני רוצה להאמין ששאדו היה מגן עליי מפני האלימות של המועדון, אבל כאשר אני עוצמת את עיניי אני יכולה לראות את הבעת חוסר האמון שלבשו פניו.
בול מביט בעיניי מרחוק, סוקר אותי מכף רגל ועד ראש בניסיון לקרוא את שפת הגוף שלי. אנחנו עומדים בדממה. הרוח מייללת ורעם מהדהד מעלינו. עיניי מפצירות בו שיאמין לי שלא היה לי שום קשר לאימי ולתוכניות שלה להפיל את המועדון. הפחד הנוראי מכול עולה בי — הוא לא יהרוג אותי. במקום זה, הוא ישלח אותי מפה ואצטרך לחזור אל אימא או לחיות ברחובות.
"אין לי לאן ללכת," אני צועקת ומנסה להתגבר על רעש הרעמים.
"בובי, תבדוק אותה."
"לבדוק אותי?"
בלי שום התראה בובי צועד קדימה, אוחז בשולי חולצתי ומרים אותה, חושף את החזייה שלי. הגשם הקר מכה בבשרי כמו סכיני גילוח כשהוא טופח על גבי, על רגליי, על ראשי, על כל סנטימטר בגופי.
"נקי, אין מכשירי ציתות," בובי מכריז.
מכשירי ציתות?
"אני לא אחת מהם!" אני צועקת בתסכול.
הרוח משתוללת ורעם מפלח את השמיים בעוצמה כשליבי מדמם, מפציר בהם להאמין לי.
"בואו ניכנס." בול מסמן בראשו לכיוון המועדון.
בובי דוחף אותי בגבי לכיוון המועדון, גורם לי למעוד. העובדה שכולם מתייחסים אליי כאל מלשינה גורמת לי לתהות אם כדאי לי להיכנס בכלל, אך האחיזה של בובי בזרועי לא משאירה לי שום ברירה.
***
אני יושבת ליד שולחן העץ במקום הרגיל שלי. נראה שאני תמיד בצרות כשאני יושבת בשולחן הזה.
"מה סיפרת להם?" אבא שואל, "ודני, אני רוצה לדעת הכול."
קולו תובעני ועיניו המאיימות חודרות לנשמתי. האבא האוהב והדואג שהוא היה לפני שאימא ניסתה להפיל את המועדון, נעלם. אני לא מאמינה שהייתה לה החוצפה לסדר את זה ככה שייראה כאילו הייתה לי יד בזה.
קולו מנוכר ומזהיר, וזה גורם לי לחשוב היטב לפני שאני עונה. "הם שאלו אם אני מכירה את ריקי, החבר של אימא של שאדו. אמרתי שלא. הסוכן הראה לי תמונה של שאדו סוחב אותי החוצה מביתם של ריקי ושל קאסי, כשהצלתם אותי לאחר שנחטפתי, ויצאתי שקרנית. אז אמרתי שהתעוררתי כששאדו הרים אותי ושאני לא יודעת או זוכרת שום דבר אחר."
אני נעצרת ומביטה סביב השולחן על לוקס ועל בובי. פניהם לא מסגירות שום רמז ולכן אני לא יודעת אם הם מאמינים לי או לא. "לא סיפרתי להם כלום, אני נשבעת."
"היא שקרנית, הנשיא," לוקס אומר כאילו אני בכלל לא בחדר. ידיי מתחילות לרעוד. אם אבא יקשיב לו, לא אשאר בחיים עוד הרבה זמן.
"היא דם מדמי," אבא אומר ברגש. זה מחזיר אותי לאחור. אולי יש לי עוד שביב של תקווה, למרות הכול.
"אני חושב שהיא דוברת אמת," בובי אומר ומביט בי ישירות. מילותיו גורמות לי לחייך קלות.
"מה אתה בכלל יודע?" לוקס אומר בכעס.
"יצא לי להכיר מעט את פיירפליי ואני חושב שבכל הזמן הזה שבילינו יחד הייתי רואה משהו שהיה רומז לכך שיש לה יד בזה אם אכן זה היה המצב, ולא ראיתי," בובי מתעקש.
הכינוי 'פיירפליי'1 תופס אותי בהפתעה. אני נזכרת שכשהוא העניק לי את הכינוי, חשבתי שהוא מגוחך. למרות זאת התאהבתי בו לאחר ששאדו אמר שהכינוי מושלם עבורי. שאני האור בעולמו החשוך והאכזרי.
שאדו. איפה הוא?
"הצבעה," לוקס דורש.
הצבעה? מה זה אומר, לעזאזל?
בובי ואבא מסתכלים עליו. פניו של בובי בלתי ניתנות לקריאה ופניו של אבי זועמות.
"בסדר, אבל עד אז קח אותה לחדר שלך, בובי. תאסוף את כל הבחורים. אני רוצה שהעניין הזה יטופל עכשיו." בול מסמן בידו לכיוון הדלת, רומז לבובי לקחת אותי משם.
אני נעמדת. הכיסא נגרר ומרעיש על רצפת העץ. אני עושה את דרכי החוצה מהחדר, לא מביטה לאחור לעבר השולחן, שהיושבים סביבו עומדים לחרוץ את גורלי.
"אני לא חייבת לישון בחדר שלך, בובי. אני יכולה לישון עם שאדו, בחדר הישן שלי," אני מכריזה ומתנערת מאחיזתו בכתפי כשאנחנו הולכים לכיוון המסדרון.
"לא, אני חושב שאת צריכה לשהות בחדר שלי, פיירפליי. הכי טוב ככה," בובי לוחש בעדינות ומנסה לתפוס בזרועי שוב.
"אתה יכול לדחוף את המחשבה הזאת לתחת, בובי. אני לא ישנה איתך. שאדו לא יסכים לזה."
אני מסובבת את הראש לאחור ומביטה בו בגבות מורמות. הוא נראה המום לנוכח נימת קולי הגסה, אך אם למדתי משהו מכל מה שקרה, זה שאסור לי להיות רכה. רכות מביעה חולשה, וחולשה יכולה לשבור אותך.
אני פותחת את דלת חדר השינה של שאדו ושלי ומבחינה בשאדו שוכב עירום על המיטה, סדין מכסה את מפשעתו. בקבוקי בירה ריקים זרוקים על הרצפה, ועל השידה מפוזרים סמים.
"שאדו — "
"מי את, לעזאזל?" קולה של אישה בוקע מחדר האמבטיה וקוטע אותי. אני מעבירה את מבטי משאדו אליה ורואה אישה רזה וגבוהה. שערה הכהה ארוך ומלא קשרים וזה פשוט נראה נורא. היא קושרת את השמלה הזנותית שלה סביב צווארה כאילו הייתה עירומה לפני רגע. מבטי מחליק בחזרה לשאדו, שנראה כאילו ראה רוח רפאים.
אני מרגישה בחילה נוראית ומתחשק לי לתלוש לעצמי את הלב מהחזה בגלל הכאב הלא יתואר שמתפשט בו.
"מה היא פאקינג עושה פה?" שאדו שואל את בובי, כאילו הייתי כלב רחוב שנכנס בטעות בחיפוש אחר מפלט מפני הגשם.
זה הדבר הראשון שיוצא לו מהפה? לא 'אני מצטער, בייבי, זה לא מה שזה נראה'?
לא, הוא אפילו לא מנסה להסתיר את העובדה שהוא בגד בי רק לפני כמה רגעים.
"פגישה, עכשיו," בובי אומר ומושך אותי מהדלת. "קדימה, פיירפליי."
אני מושכת את ידי ממנו ובוהה בשאדו. עיניי מתחילות להתמלא בדמעות. איך הוא יכול?
מתחשק לי לקפוץ על המיטה ולהכות בראשו עם השעון המעורר שעל השידה, אך אני לא מסוגלת לזוז בכלל בגלל הכאב שזורם לי בוורידים.
"זה בסדר, פיירפליי, אני כאן בשבילך. בואי."
בובי מושך אותי קצת יותר בכוח כדי שאזיז את רגליי לפני שהוא סוגר את הדלת ופותח את השנייה ממול, במורד המסדרון.
***
"נעלמת לכמה ימים. כולם חשבו שאת חלק מזה, כולל שאדו," בובי מסביר. אני מתיישבת על המיטה בהלם. מכנסי הג'ינס הכחולים שלו תלויים נמוך על מותניו וחולצתו הלבנה צמודה לבטנו השרירית. אני מסיטה את עיניי לרצפה המלוכלכת.
"אימא שלי החזיקה אותי שם, ניסתה לנצל אותי כעדה," אני אומרת ישירות. לפתע נעשה לי קר, ואני מושכת את וסט העור ומתעטפת בו. בובי מהנהן בהבנה ומכניס אצבעות בלולאות חגורתו.
"הם שחררו את הבחורים מהר כשהם לא הצליחו להוכיח שהיה להם קשר למותה של קאסי. לא היו להם בכלל ראיות." בובי משלב ידיים ומפשק רגליים. שכחתי שראיתי אותו רץ עם האקדח אחרי שאימא של שאדו נורתה. נראה שהוא הצליח לברוח.
אני עדיין המומה מכך שאימא השתמשה בקאסי כמודיעה. אימי היא כמו נחש ארסי ששולח את הארס שלו לאן שהוא רואה לנכון.
קאסי כמעט הרגה אותי בגלל כעסה על שאדו, שהרג את החבר שלה, ריקי. היא רצתה לקחת משאדו את אהבתו היחידה — אותי. היא קיבלה את מבוקשה, רק שמי שלקחה אותי ממנו לבסוף הייתה בעצם דם מדמי.
"אתה הרגת את קאסי," אני מציינת. בובי מושך בכתפיו ומביט לצד השני. "הצלת את חיי, תודה," אני מוסיפה בשקט.
"עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות." הוא מביט בי, מבטו מיידע אותי שזה היה למען המועדון, לא למעני.
אנחנו יושבים בשתיקה. האוויר מלא בשאלות רבות אך השתיקה ממלאת את חוסר הוודאות.
"אני חייבת להגיד לשאדו שלא היה לי קשר לתוכניותיה הזדוניות של אימא שלי. הכול יחזור להיות כשהיה," אני אומרת לעצמי, יותר מאשר לו. אני שוגה בתקוות שווא, לא רואה באופן ברור את הבגידה שבמעשיו של שאדו.
"את לא באמת מאמינה בזה, נכון?"
בובי מביט בי כאילו אני אידיוטית. אני מושכת בכתפיי, יודעת שעם שאדו זה לא עומד להיות תהליך פשוט של 'לסלוח ולשכוח'. אימא שלו הרסה את האמון ואת האהבה שלו, הזניחה אותו והכריחה אותו לדאוג לעצמו בגיל צעיר כל־כך. אם הוא לא יכול אפילו לסמוך על אימא שלו בעולם הזה, זה גורם לו לפקפק בכל דבר ובכל אחד.
"לא," אני עונה, מחזיקה את הראש בין הידיים.
"תקשיבי, תישארי פה ותתקלחי. אחזור לעדכן אותך מאוחר יותר." בובי אוחז בידית דלת העץ הישנה.
אני מביטה סביבי. החדר בבלגן נוראי. אני בטוחה שחדר האמבטיה לא במצב טוב יותר.
לפני שאני מספיקה לומר מילה נוספת, בובי עוזב וסוגר את הדלת אחריו.
אני מסתכלת על החדר המלוכלך וליבי מפסיק לפעום לרגע. יבבה משתחררת משפתיי כשאני קולטת את הגיהינום שאליו אימא שלי הכניסה אותי. אם אי פעם אראה אותה שוב, אני עלולה להרוג אותה. אני רוצה לגרום לה לדמם כמו שליבי מדמם ברגע זה ושאדו... הוא פשוט בגד בי בלי בושה.
אני מביטה מטה על זרועותיי ורואה איך וסט העור תובע עליהן בעלות, תובע עליי בעלות כרכושו של שאדו, צועק לעולם שאני האישה החוקית שלו.
בית החזה שלי כבד ואני מתחילה להזיע. אני נחנקת.
אני מושכת את וסט העור, שורטת ונלחמת כדי להוריד את הדבר הארור ממני. אני שום דבר עבור שאדו כעת.
אני מורידה את הווסט ומשליכה אותו לצד השני של החדר כאילו היה מוכה מגיפה. צרחה אלימה ומלאת ייאוש משתחררת מגרוני.
שיזדיין שאדו!
שאדו
נדרש לריאותיי רגע כדי לחזור לפעולה כשבובי טורק את הדלת. האישה האחרונה בעולם שציפיתי לראות בדיוק נכנסה לחדר שלי.
דני.
נראה לי שהיא הייתה שותפה לפשיטה שארגנה אימא שלה. היא ניצלה אותי כדי להשיג מידע על המועדון, ניצלה אותי כדי לנקום באימה תוך כדי התהליך.
על אף כל זה, אני לא יכול להוציא אותה מהראש. אני עדיין אוהב אותה, את האישה שניצלה אותי ושבגדה במועדון.
איך אני אמור להתמודד עם הבגידה?
הדרך היחידה שאני מכיר להתמודדות היא בעזרת סמים ונשים. אבל זה לא עובד.
זה עבד פעם, לפני שהכרתי את דני. לפני שהיא הפכה לפיירפליי שלי, לפני שהיא האירה את הייסורים האפלים שהזינו את השנאה העצמית שלי. היא הייתה הסם שלי במקום מעשי הרצח. מעשי הרצח גרמו לי להרגיש שאני שולט בעצמי, בחיי. עכשיו כלום לא עוזר ולא משנה איזה סמים אני לוקח או באיזו כמות. הסנפתי קוקאין אתמול עד שהאף שלי דימם, והמראה של נשים רק מעצבן אותי.
שום דבר ואף אחת לא יכולים לגרום לי להרגיש כמו שדני גרמה לי להרגיש. דבר לא יכול להקהות את הכאב שהיא גרמה לי.
"זו החברה שלך?" שואלת מנדי, או שאולי קוראים לה סנדי.
"תאספי את הדברים שלך ועופי מפה," אני אומר, מתיישב במיטה. רק לראות אותה גורם לי לחרוק שיניים.
"היא הסיבה לכך שאתה לא מצליח להעמיד אותו?" היא שואלת, ידיה על מותניה.
כמו שאמרתי, רק המראה של נשים מספיק כדי להכעיס אותי. אני עדיין מנסה להוכיח לעצמי שאני נהנה לזיין, אך ברגע שאני מפשיט אותן, אני לא יכול אפילו להסתכל עליהן. הידיעה שאף אחת מהן היא לא דני והעובדה שהאישה היחידה שאני רוצה היא בוגדת מזדיינת גורמת לבטן שלי להתהפך.
דני עשתה לי את זה. היא שברה אותי ללא תקנה. הפיירפליי המזדיינת שלי השליכה אותי לאפלה שאני לא יכול להימלט ממנה.
"כלבה, אם את יודעת מה טוב בשבילך, תדאגי לעוף מפה עכשיו." אני מצביע על הדלת. "הנוכחות שלך פה גורמת לי לרצות לרצוח אותך, אז אין מה לדבר על לזיין אותך," אני אומר בקול קפוא.
פיה יוצר צורה מושלמת של 'O'; אני בטוח שהיא מוצצת נפלא. אני צופה בה מסתובבת בזעם וטורקת את הדלת אחריה.
אני קם, מתלבש בבגדים שלבשתי אתמול ועוטה את הווסט שלי. אני מעביר ידיים בשערי שזקוק בדחיפות לתספורת ולחפיפה ויוצא מחדר השינה. אני נעצר ובוהה בדלת ממול, יודע שדני, התרופה למכאוביי אך רעל למחשבותיי, נמצאת בפנים.
איך היא יכלה לעבוד עליי ככה? לעולם לא אשכח את מה שהרגשתי כשאימא שלה הרימה אותה מהאדמה וצעקה שהיא תהיה עדה. סיפרו לי שדני מספרת להם הכול, אך קיוויתי שזה רק שקר ושהם רק מנסים לגרום לי להפליל את עצמי.
אין מילים לתאר את זה, אך מה שהכי מטריף לי את המוח זה למה דני חזרה בכלל?
***
אני מתיישב במקום שלי בשולחן ומייד מריח את הבושם של דני. ניחוח האפרסקים שלה ממלא את האוויר, וגורם לשיער עורפי לסמור. אני מסתכל לעבר הצד השני של השולחן ורואה את בובי בוהה בי בפנים זועפות.
אני בטוח שהוא לא מרוצה מכך שהוא ודני תפסו אותי במה שנראה כמו בגידה. שיזדיין.
"דני פה," בול ניגש ישר לעניין בעודו מדליק סיגריה.
"מה?" שואל הוק בקולו הצרוד, מופתע כמו יתר האנשים.
"כן, היא ככל הנראה הופתעה בדיוק כמונו מהתכסיסים של אימא שלה," בול מעדכן אותנו ושואף מהסיגריה.
"אני חושב שהיא מאיימת על המועדון. חייבים לטפל בה," לוקס אומר בקול נוטף תיעוב. אני נזכר בכך שדני מכירה את האפלה שאופפת אותי. אם היא תגיד משהו לבולשת, יגזרו עליי עונש מוות.
"אתה יודע מה אנחנו עושים לגבי איומים." הזקן מהנהן אליי, כמציין שאני זה ששולחים אותו לטפל באלה שמאיימים על המועדון כדי לוודא שלעולם לא תהיה להם הזדמנות לדבר. אני זה שהורג אותם, וסדיסטי ככל שזה נשמע, אני בדרך כלל נהנה מזה.
"פיירפליי לא מאיימת על המועדון," אומר בובי ומסתכל על הזקן.
מה דני חשבה לעצמה כשחזרה לפה? אני הורג אנשים שמהווים איום על המועדון, כמוה. אם זה לא ייגמר טוב, בול יצווה עליי להרוג את דני. האם אוכל לעשות את זה?
"בלי קשר לאימא שלה, דני לא כמוה. זורם לה 'אבק השטן' בוורידים. כולנו ראינו את זה מתפרץ כשהיא הייתה פה," בול אומר, לוכד את תשומת הלב של כולם. "המריבה בינה לבין אימא שלה באותו היום הייתה רצינית. דני היא דם מדמי ואין לה לאן ללכת."
אני מחייך כשאני נזכר איך דני כמעט הרגה את אימא שלה באותו יום. היה נפלא לצפות בה עומדת על שלה; מי ידע שיפהפייה כמוה תוכל להיות אלימה כל־כך.
כולם משתתקים ובול מביט בי. הוא יודע על החרא שאני טובע בו בימים האחרונים. מכיוון שהוא חושב שדני חפה מפשע, אני בטוח שאני נמצא ברשימה השחורה שלו.
"דני לא כמו אימא שלה, שתדעו לכם," בובי אומר בחיוך. מה הוא יודע? למה, לכל הרוחות, הוא מגן עליה כך?
"אז מה אתה רוצה מאיתנו?" הוק שואל.
בול מתיישב ומשפשף את הלסת המחוספסת שלו, חושב.
"אחרי שהסערה תשכך היא תעזוב." בול משתהה ומביט בי. "היא יכולה ללון אצל בובי בינתיים, עד שהיא תעמוד על הרגליים. אדאג שלא תהיה בסביבת המועדון עד שכולם ירגישו בנוח עם הנוכחות שלה." בול מביט בבובי שמהנהן בהסכמה. "אדאג שטום ייקח אותה לאן שהיא צריכה ללכת."
בול מביט בי במבט רציני ומאיים, מחכה שאביע התנגדות. אני מפנה את עיניי ומביט בקיר, לא בטוח מה אני מרגיש בדיוק.
"בסוף הכול יצוף ונדע אם היא חלק מזה או לא," אומר בול, מביט בי בעצב, "אם היא כן, אז נטפל בזה. כולם בעד?"
כולם אומרים 'כן' חוץ מלוקס וממני. אני נאנח. כל המצב הזה דפוק לגמרי. מה אם ישלחו אותי כדי להבטיח שהיא לא תדבר? המחשבה מכעיסה ומפחידה אותי בו־זמנית. אני לא יודע אם אוכל לתת למישהו לפגוע בדני, אם זה מה שהמצב ידרוש, וזה אולי יגרום לי לצאת נגד האחים שלי.
בול מנחית את הפטיש ומכריז שההצבעה הסתיימה.
"זה בולשיט," לוקס צועק, מפנה לעבר בול את פניו המכווצות בכעס ובחוסר אמון. הן אדומות כמו עגבנייה, מבליטות ביתר שאת את צבעם הבלונדיני של שערו ושל שפמו.
אני לא בטוח למה לא הסכמתי. אולי מפני שהראש שלי אומר לי שעליי לשכוח מדני מפני שהיא עכשיו מאיימת עלינו, אך הנשמה שלי עדיין משתוקקת אליה. עד שאדע את האמת בנוגע לחלק שלה בתוכנית של אימה, אצטרך לדאוג לכך שהתחת הבוגדני שלה יהיה רחוק ממני, ולדאוג לכך שלא אשכח שהיא איום על המועדון.
דני
בחדר האמבטיה השמנוני והמטונף של בובי אני מרימה בקבוק שמפו כדי לחפוף את שערי. הוא מדיף ניחוחות של וניל ושל קוקוס, ממש כמו בובי.
אני חופפת את הראש ושוטפת את הגוף, תוהה איך הנחתי לעצמי להיגרר לבלגן הזה.
מה אם ההצבעה תסתיים נגדי?
האם מישהו יגרור אותי מהאמבטיה בשערי הרטוב ויירה בי בחצר?
אני נאנחת לנוכח המחשבה וסוגרת את המים. אני פותחת את דלת המקלחת ולוקחת מגבת אדומה שתלויה על מתלה המגבות.
אני כורכת אותה סביבי ומבחינה ששוליה בלויים ושהיא קטנה מדי. אני תוהה אם לבובי יש חולצות נקיות שאוכל לשאול ממנו עד שאביא את החפצים שלי.
אני יוצאת מחדר האמבטיה ורואה את בובי נכנס לחדר השינה, נושא בידו מזוודה.
"שיט. אני מצטער, פיירפליי," בובי אומר כשהוא רואה שאני לא לבושה. הוא נשמע מתנצל, אך עיניו לא עוזבות את גופי העירום למחצה. אני מסמיקה ומנסה להדק אל גופי את המגבת הקטנה.
"יש פה כמה דברים שהבאתי מהדירה. אתן לך רגע להתלבש ואז נדבר."
הוא מעניק לי מבט אחרון ועיניו נוצצות מתשוקה. פי נפער בהפתעה. "בובי!"
הוא מגחך וסוגר את הדלת.
אני פותחת את המזוודה ומגלה שבובי דחף את כל הדברים שלי פנימה. אני מבחינה בשקית לבנה לא מוכרת ומרימה אותה. אני מרוקנת את תכולתה על הרצפה ומגלה חפיסה של גלולות. הנרתיק הוורוד הקטן מזכיר לי ששאדו התכוון לבקש מבובי לפני כמה שבועות לדבר עם דוק כדי שהיא תיתן לי מרשם לגלולות.
דוק המסכנה, אני מוכנה להתערב שנמאס לה לעבוד כרופאה של המועדון. אני תוהה כמה מהבנות שעברו פה קיבלו ממנה גלולות. אני זורקת את החפיסה לתיק.
קיבלתי וסת לפני כמה ימים ולנוכח כל מה שקורה אני לא הולכת לשכב עם אף אחד בקרוב, אז מה הטעם לקחת אותן?
אני מוצאת חזייה שחורה ותחתונים תואמים, גופייה אפורה ומכנסיים קצרים וקרועים ומתלבשת במהירות מחשש שבובי ייכנס ללא התראה לחדר בכל רגע.
"היי," אומר בובי כשהוא נכנס לחדר בדיוק כשאני לובשת את פריט הלבוש האחרון.
"היי." אני מרימה את השיער לקוקו מבולגן.
"טוב, נראה שאת תישארי פה עד שהסערה תחלוף," בובי מציין ומשלב את זרועותיו החשופות, מבליט בכך את שריריו המקועקעים.
"בסדר," אני אומרת בנימה שתעודד אותו להמשיך.
"אחרי זה, תגורי איתי בדירה עד שהכול יתבהר."
הוא מתכוון שאגור איתו עד שהמועדון יגיע להכרעה אם היה לי קשר לאף־בי־איי או לא.
"מה עם שאדו?" אני שואלת, סקרנית לדעת מה הוא חושב על כל זה.
בובי מסובב את הראש ומסתכל על הקיר.
"מה?" אני שואלת, מרגישה שמשהו לא בסדר, "איך נגמרה ההצבעה?"
"את פה, לא?" הוא שואל, מרים זבל מהרצפה.
"כן, אבל שאדו הצביע לטובתי או לא?" אני שואלת.
בובי נעצר ומביט בי. עיניו מסתירות את האמת. הוא לא רוצה לגלות לי.
"אני לא יכול לדבר איתך על עסקי המועדון, פיירפליי." הוא מסובב את ראשו במהירות. ההתנהגות שלו מגלה לי את מה שאני כבר יודעת. שאדו הצביע נגדי. אך על מה הייתה ההצבעה? הוא הצביע בעד להרוג אותי? האם רצה שלא יאפשרו לי לשוב לפה?
אני מפנה את מבטי לרצפה ועוצמת את עיניי, מלאת צער. הכאב בבית החזה מתחיל להיות בלתי נסבל. בכל פעם ששאדו מנחית עליי מכה, ליבי מתפורר עוד קצת.
"ואתה? הצבעת נגדי?" אני שואלת, מסתכלת על בובי ותוהה אם יש לי חבר בגיהינום הזה.
בובי מביט בי ומגחך. העקשנות שלי גורמת לו להניד בראשו, אך חיוכו מגלה לי שהוא דואג לי.
***
בהמשך היום בובי מתעקש שאשאר בחדרו. ישנה אפשרות ששאדו הצביע נגדי. יש סיכוי שהוא קיבל משימה להרוג אותי, או שאולי הוא רוצה שאעזוב את המועדון, וכל החששות האלה מכרסמים בי.
אני מעסיקה את עצמי בחדרו של בובי, אך מחשבותיי כל הזמן חוזרות אליו. מתחשק לי להכניס לו אגרוף על שהתנהג כמו זבל.
האורות מהבהבים, מנתקים אותי מהמחשבות שרצות בראשי, סופה קשה משתוללת במדינה והלילה יורד עלינו, וכל זה מחשיך את חדר השינה לכמה שניות בכל פעם.
הדלת נפתחת בחריקה ונראה שהיא כמעט מתנתקת מהצירים שלה.
"היי, את בסדר?" בובי שואל כשהוא נכנס לחדר.
"הסופה נוראית," אני אומרת, מצביעה על האורות המהבהבים מעלינו.
"כן, היא גרועה." הוא משליך מצעים שחורים על המיטה. "הנה מצעים נקיים."
"תודה." אני נוגעת בבד הכותנה השחור והעבה. "איפה שאדו?"
בובי נעצר במקום. "הוא בחדר שלו מעברו השני של המסדרון." הוא מהסס. אני מרגישה שהוא רוצה שאשמור מרחק.
"אה," זה כל מה שאני מצליחה להגיד. אני יודעת שאני צריכה להתרחק משאדו, אבל אני לא יכולה להפסיק לרצות לרוץ לחדרו כדי להיות איתו. הראש והלב שלי במלחמה.
"בסדר, אז... לילה טוב, פיירפליי." הוא יוצא מהחדר.
"רגע. לאן אתה הולך?" אני שונאת להיות כלואה בחדר לבד.
"הולך לישון על הספה, נותן לך לישון לבד במיטה."
"תודה." אני מחייכת בהערכה.
"לילה טוב, פיירפליי."
"לילה טוב, בובי."
***
אני מתעוררת וכולי מזיעה. הרוח שורקת סביב הבניין והרעם מכה. חלומות על החטיפה עדיין רודפים אותי בשנתי. אני תוהה מתי אצליח לישון כל הלילה בלי להיזכר בקולו של ריקי.
אני קמה מהמיטה מתנשפת ומדליקה את האורות, אך הם לא מפסיקים להבהב. מערכת החשמל לא יציבה בגלל הסופה האלימה. זה מסביר למה האוויר מחניק פה. אני פותחת את הדלת ומציצה החוצה, לחשיכה מוחלטת. "בובי!" אני לוחשת, אך אין תגובה. אני יכולה לקחת את הנעליים שלי ולברוח מפה כל עוד נפשי בי.
אני מביטה לעבר החדר של שאדו ויודעת שאני לא יכולה לעזוב. אם אברח, אותיר את הרושם שאני אשמה, והם ימצאו אותי. אני הולכת על קצות האצבעות בחשיכה, ממששת את הקיר כדי להתמצא במרחב. האורות שוב מהבהבים, מאפשרים לי לנווט במורד המסדרון אל המטבח.
למזלי אני מוצאת את הכיור ומעבירה את ידיי על הדלפק לעבר מתקן הכלים הנקיים. אני מוצאת כוס על מתקן הייבוש, ממלאת אותה במים ואז נשענת על הכיור ונהנית מקרירות הנוזל ששוטף את גרוני. גופי ספוג זיעה. איך אפשר לישון בכלל? חם כל־כך.
"אורות מזדיינים!" אני שומעת את קולו של שאדו כשהוא פותח את דלתות המטבח.
הוא נעצר ושנינו בוהים זה בזה כשהאורות שבים ומהבהבים. גופי מתכווץ וליבי מתחיל להשתולל. כששאדו מביט בי, עיניו מרושעות, אפלות וחודרות.
רעם מתפוצץ מעלינו והאורות כבים.
מבוהלת, אני משליכה את הכוס לכיור והיא מתנפצת כשהיא פוגעת בדופן הנירוסטה. אני עושה את דרכי במהירות לכיוון היציאה מהמטבח, רוצה להימלט. המקום האחרון שאני רוצה להיות בו זה בחדר חשוך עם שאדו.
האורות נדלקים לשנייה. אני מועדת על שרפרף ונוחתת בחבטה על הרצפה המאובקת. כפות ידיי צורבות מהפגיעה. אני מרימה מבט ורואה את שאדו ליד הכיור. עיניו ננעלות עליי לפני שהחדר שוב מחשיך. אני זוחלת לכיוון הדלת בחשיכה מוחלטת. כשידיי נוגעות בה, האורות נדלקים ואני רואה ששאדו עומד מולי, ואני נוגעת בו במקום בדלת.
אני פותחת את הפה כדי לצרוח, אך הוא מניח את ידו על פי כדי להשתיק אותי, מרים אותי באלימות ומצמיד אותי לחזה שלו.
סדרת אבק השטן 3 - הפחד שמפריד בינינו
פרולוג
ג'סיקה
אני מתבוננת במראה ונרתעת ממראה פניי המחריד. לחיי שחורה וכחולה והראש שלי הולם בכאב בלתי פוסק, מזכרת לחוסר הכבוד שהפגנתי כלפי טראוויס אתמול בלילה.
זו בדיוק הסיבה לכך שאני לא יכולה לחזור לעבודה בזמן הקרוב, ולא משנה עד כמה אני מתגעגעת לעבודתי כרופאה.
"אני כזו מטומטמת," אני ממלמלת ולובשת מכנסיים וחולצה. גופי כואב, ומפרק כף ידי צורח מכאב לאחר שנאזקתי. הנשמה שלי מתייסרת. נותרתי מדממת לאחר ההתעללות הבלתי פוסקת של טראוויס בי אתמול בלילה.
אני שבר כלי. הוא יהרוג אותי יום אחד, אין לי ספק בכך.
טראוויס חזר הביתה אתמול בלילה שיכור, מסריח מאלכוהול ומבושם יקר. בית החולים ערך אירוע נוסף ואני בטוחה שהוא דפק את אחת האחיות בארון המעילים. ככל הנראה היא לא הצליחה לספק אותו, ומי יכולה בכלל לספק את התשוקות הסדיסטיות שלו? אז הוא חזר הביתה אליי, לסיבוב נוסף.
ישנתי במיטה כשהוא החליק את ידו לתוך שערי ומשך בו בחוזקה כדי שאתעורר.
"הגיע הזמן לרדת למטה," הוא נשף מבין שיניים מהודקות. הוא תמיד לקח אותי למרתף כדי להשפיל אותי. הכעס שלו לא חדש, רק הנוכחות שלי מספיקה כדי להכעיס אותו. הגועל שבעיניו כשהוא מביט בי מספיק כדי לגרום לי להתמוטט.
"טראוויס, בדיוק הרדמתי את אדי. בבקשה, לא עכשיו," לחשתי כשהוא המשיך למשוך בשערי בחוזקה. ידעתי שזה טיפשי להתנגד, להמרות את פיו כשהוא במצב כזה, אך משום מה אתמול בלילה נמאס לי.
אני חיה בפחד מתמיד שאעשה או שאגיד לטראוויס את הדבר הלא נכון.
"עם מי את חושבת שאת מדברת?" הוא משך את ראשי לאחור בעוצמה רבה כל־כך, שמייד חטפתי כאב ראש. ידעתי שאני עומדת לשלם על החוצפה שלי, אך היה טוב להתנגד לו. זה נתן לי תחושה של תקווה, של שליטה. תקווה הייתה שייכת לאלו שלא היה להם שום דבר אחר, ושליטה ניתנה לחזקים. טראוויס אמר לי את המילים האלה אין־ספור פעמים, ובכל פעם שבר את נשמתי לרסיסים.
הוא נעמד ומשך אותי מהמיטה בשערי. ניסיתי לא לצרוח. לא רציתי להעיר את אדי, אך לא הצלחתי להתאפק. צרחתי והשתוללתי כשהוא משך אותי מהמיטה כאילו הייתי שמיכה ישנה.
"נראה לי שאת צריכה תזכורת לגבי מי המאסטר שלך!" הוא צעק כשיצא מהחדר, מושך אותי מאחוריו.
עקביי נדפקו במדרגות כשהוא ירד למרתף. החדר הואר כשהוא הדליק את החשמל. הוא שחרר את שערי והקרקפת שלי נשמה לרווחה, אך לא הצלחתי לשמור על שיווי משקל ונפלתי על פניי על הבטון הקשה.
"טראוויס, בבקשה," התחננתי. אני לא יודעת למה התחננתי, זה לא עזר. למעשה, זה הדליק אותו יותר. שבריר האומץ שלי היה פזיז מדי. מה חשבתי לעצמי? ידעתי שאסור לי.
הרמתי את עיניי המטושטשות מדמעות. מצמצתי כדי שהדמעות ייעלמו וניסיתי לעמוד אך לפני שהצלחתי להרים את הרגל ידו פגעה בצד ראשי והעיפה אותי לאחור, על הקיר.
צרחתי בכאב. ראשי החל לצלצל והקולות סביבי החלו להתפוגג. ברגע שהקולר ננעל במקומו סביב צווארי, גופי נכנס למצב הישרדות; זה אומר שעליי לעשות כל מה שטראוויס מבקש ממני בלי להתווכח. הייתי שפחה בקולר הזה, אך לפחות אצליח להישאר בחיים.
"תיכנסי לתנוחה," טראוויס דרש, קולו מהדהד בראשי. נעמדתי לאט ורגליי רעדו כשהלכתי לכיוון המיטה הגדולה, המוצעת במצעים כסופים. מצעים שנאלצתי לכבס במלבין פעמים רבות כדי להסיר מהם את סירחון הייאוש וההתעללות.
ירדתי על ברכיי בקצה המיטה וחיכיתי להוראות. דמעות זלגו במורד פניי ושרפו את לחיי.
טראוויס אחז בשערי ומשך בו, גורם לי להרים את עיניי לעיניו המאיימות, עיניים כחולות שמצאו דרך חולנית לחדור לתוך מה שנשאר מהנפש שלי, וזה לא היה הרבה. הדבר היחיד שעדיין נותר הייתה אהבה קיצונית לבתי. הייתי חייבת להישאר חזקה למענה. זה היה התפקיד שלי, לשמור עליה מוגנת, ואם הייתי נשברת עד לנקודת האל־חזור, היא הייתה נשארת כטרף לזאבים.
רבים היו מכנים אותי 'משוגעת' אם הייתי מספרת להם שאהבתי את הגבר הזה עד לא מזמן. חלקנו את מה שזוגות טריים מרגישים — פרפרים בבטן כשנפגשנו לראשונה, לילות שבהם לא עשינו דבר מלבד מלשכב במיטה ולדבר על דברים שטותיים, האכלנו זה את זה בשטויות. רק שהכול היה העמדת פנים אחת גדולה, שהובילה אותי לקולר סביב הצוואר כשפחה של בעל מתעלל.
היה זה כאילו השמיים הכחולים והצלולים נעלמו כשחלפה סופה והחשיכה את השקפת החיים המושלמת שלי. זה היה בלתי נמנע.
בכל הצלפת שוט, בכל אחיזת גרון חונקת, אני תוהה היכן טעיתי, אך כשהכאב נרגע ואוויר ממלא את ריאותיי שוב, אני יודעת בדיוק היכן פישלתי. התאהבתי במפלצת.
טראוויס התכופף והחליק את לשונו על לחיי כדי ליהנות מהצער שלי.
"העצב שלך מגלה לי שאת מודעת למקומך. את פה כדי לשרת אותי, להעניק לי את כל מה שאבקש ממך, אשתי."
עצמתי את עיניי בחוזקה. ניסיתי להטביע את המילים שלו, להקים מחסום.
"את מבינה?" הוא שאל. הנהנתי כשיבבה נפלטה מגרוני. "תגידי את זה," הוא אמר בחריקת שיניים ואחז בסנטרי חזק כל־כך, שאצבעותיו פצעו את עורי.
"כן, אדוני," אמרתי בכעס וניסיתי להשתחרר מאחיזתו. הנימה שלי הפתיעה אותי. לא היה לי מושג מה נכנס בי.
"אני רואה שמישהי מתחצפת הלילה. זה בסדר. אני יודע בדיוק מה את צריכה."
הוא אחז בקולר, הרים והשליך אותי על המיטה עם הפנים מטה. רגליי התעוותו מהדחף לברוח לצד השני של המיטה, אך הקולר סביב צווארי הזכיר לי את העונש שאקבל על שהמריתי את פיו.
הוא עלה עליי, נעל את מפרקי כפות ידיי באזיקים ודחף את ראשי למזרן כדי להדק את הקולר. הייתי בטוחה שאיחנק. שסוף־סוף הסיוט יסתיים.
דלת האמבטיה נפתחת ומנתקת אותי מזיכרון ליל אמש.
"את נראית נורא. שימי עלייך מייק־אפ או משהו," טראוויס מעליב אותי.
"אין לי יותר מייק־אפ. הייתי צריכה להשתמש במה שנשאר ממנו בפעם האחרונה שהשתמשת בי כשק חבטות," אני אומרת בחוצפה וטורקת את המגירה. אני נרתעת מההתפרצות שלי, יודעת שזה לא יעבור בשקט.
"מה אמרת לי?" טראוויס אוחז בפניי בחוזקה, גורם לי להתחרט על בחירת המילים שלי. אבל למה שאדחיק את מה שאני מרגישה כלפיו? היום לא יהיה גרוע יותר ממחר. הוא עדיין יתייחס אליי כמו אל זבל.
"אמרתי שאני שונאת אותך," אני נוהמת ויורקת בפרצופו. טראוויס עוצם עיניים ומנגב את פניו.
"את חושבת שאת משהו מיוחד?" הוא מרים את כף ידו וסוטר על פניי, מבקע לי את השפה.
אני נופלת על הדלפק שבחדר האמבטיה והנשימה שלי נעשית מאומצת בשל הכאב. "ג'סיקה, אני רואה שלא הייתי קשוב אלייך מספיק במרתף. לא הענשתי אותך מספיק ובתמורה את סובלת, וזה גורם לך להתפרץ. הלילה אעניק לך את הכאב שאת כה משתוקקת לו. את יכולה לסמוך על זה, אשתי היקרה." הוא דוחף את ראשי על הדלפק. דמעות ממלאות את עיניי.
אני מותשת מכל זה. אני כבר לא יכולה לסבול את החרא הזה.
"לא!" אדי צועקת כשהיא רצה לחדר האמבטיה. ליבי מגמגם כשאני שומעת אותה ואני חוששת לביטחונה, פוחדת שתראה אותי ככה.
אדי תוקפת את רגלו של טראוויס, צועקת עליו, ושורטת אותו כדי שישחרר אותי. טראוויס דוחף אותה ממנו. היא מועדת ונופלת לרצפה. אדי מתחילה לבכות.
"אין לי זמן לחרא הזה. אני צריך ללכת לעבודה." טראוויס משחרר אותי ויוצא מחדר האמבטיה. אני נופלת לרצפה, זוחלת לאדי ומנענעת אותה בזרועותיי. אני חופנת את פניה ומנשקת אותה. פניה נחבלו כשנפלה.
"שיט," אני לוחשת ומחבקת אותה בחוזקה. אני לא יכולה לעשות את זה יותר. מילא כשהייתי רק אני, אבל הוא נעשה עוין כלפי אדי וזה הולך ומחריף. הדרך שבה הוא לועג לה, מסתכל עליה בבוז כשהיא בסביבתו. זו פצצת זמן העומדת להתפוצץ בכל רגע.
אבל עצם המחשבה על בריחה מאיצה את פעימות ליבי לרמות מסוכנות. בפעם האחרונה שברחתי הוא כמעט הרג אותי.
אני מנידה בראשי. אני לא יכולה לחשוב ככה. אני חייבת לנסות לברוח, למען הבת שלי. זה אומר לא להתקשר לאימא, לא לקחת כרטיסי אשראי.
אני מרימה את אדי והולכת לחדר השינה, פותחת את הכספת ומוציאה את כל המזומן. אני לוקחת את התיק מהדלפק ורצה לכיוון הרכב יחפה, במהירות שיא, מתפללת שאיש מצוות העובדים שבבית לא יראה אותנו.
"הולכות ביי־ביי?" אדי שואלת.
"כן, בייבי. אנחנו הולכות רחוק, רחוק מאוד. למקום שבו אבא לא יוכל לפגוע בנו יותר, למקום שבו לא נצטרך לפחד."
אני חוגרת אותה במושב הרכב. דמעות זולגות מעיניי כשאני חושבת על להרחיק את אדי מאבא שלה, אך הוא לא אבא בשבילה. הוא גם לא בעל. הוא בסך הכול סוהר בחיים דפוקים שבהם הוא כלא את שתינו.
אני מתיישבת מאחורי ההגה, ידיי רועדות. ואם הוא יתפוס אותי שוב? ואם הוא יעקוב אחריי?
אני מנידה בראשי. תתניעי ופשוט סעי.
לאן? אין לי מושג, אך אמשיך לנסוע עד שכבר לא נוכל להמשיך לנסוע. אני מקווה שעד אז כבר תהיה לי תוכנית.
בובי
אני לוגם את מה שנשאר מהבירה ועיניי קולטות את באבז מעל קצה הבקבוק כשהיא יוצאת מהמטבח. שערה האדום דבוק לפניה מהחום והיא ממלמלת משהו.
אני מניח את הבקבוק הריק על הדלפק וצופה בה מרימה את הכוסות למדף וממלאת את דלי הקרח.
שקט פה. שקט מדי. הלילות במועדון מלאים בדרך כלל בנשים קלות להשגה ובסמים. טוב, קלות להשגה במידה. מכיוון שאני עדיין טירון, אסור לי להתקרב לישבנים שהאחים בעלי הטלאי מקבלים, אבל אני מסתדר. אני מקלף את התווית מבקבוק הבירה ומקפל אותה משעמום.
אולד מן מתפרץ פנימה דרך הדלתות הראשיות של המועדון, מושך את תשומת ליבם של כולם. "איפה בול?" הוא שואל בהיסטריה. אני מושך בכתפיי. אני לא יודע.
"אני חושב שהוא בחדר שלו. רוצה שאקרא לו?" שאדו שואל ממקומו לידי. אני מסתכל הצידה על שאדו ומחייך. מהרגע שנעשינו טירונים הוא החל ללקק לכולם את התחת. אני לא יכול להתאפק מלצחוק עליו ואני יכול לעשות זאת כי אני מכיר אותו הרבה לפני שהגענו למועדון.
"כן, תמהר," אולד מן דורש. הוא מעביר את ידיו על צידי ראשו ומחליק בחזרה את שערו הארוך שהשתחרר מהגומייה שלו.
אני יורד מכיסא הבר ומשליך את הבקבוק לפח. אני סקרן לדעת מה הכניס את אולד מן ללחץ כזה. בול יוצא מחדרו כשהוא סוגר את חגורת מכנסיו.
"אני מקווה שזה שווה את זה," בול ממלמל כשהוא עושה את דרכו לדלת הכניסה.
לפני שאנו מספיקים להגיע לדלת אולד מן נכנס, סוחב בזרועותיו אישה. היא מכורבלת על החזה שלו כך שקשה לי להחליט אם אני מכיר אותה. שערה בלונדיני, מוכתם בדם, ובגדיה נראים כאילו לא כובסו כבר ימים.
"מה, לעזאזל?" שאדו לוחש. עיניי נפקחות לרווחה.
"מי זו?" אני שואל.
"אני לא בטוח. היא חנתה לידי במכונית נחמדה ולא הפסיקה לומר שהיא רוצה לדבר עם האחראי על עסקה כלשהי שהיא רוצה לעשות איתו לפני שהתמוטטה," אולד מן מעדכן.
"עסקה?" בול שואל. הוא ניגש לאישה ומזיז את השיער מפניה. "מישהו הרביץ לה."
"היא לא לבד." אולד מן זז באי־נוחות ומביט לרצפה. משהו זז ולוכד את מבטי. אני מביט מטה ורואה ילדה, נצמדת לרגליו של אולד מן.
"שאני אמות," אני פולט. ילדה קטנה, עם שיער בלונדיני ארוך ולחיים אדומות, תופסת באולד מן כאילו חייה תלויים בו. אני מבחין בשמלתה הוורודה ויורד על ברכיי עד שפניי מול פניה. "היי, חמודה. זו אימא שלך?" אני שואל בעדינות. לחיה השמאלית אדומה יותר מהימנית. אני תוהה אם היא נפלה, או שנתקלה במשהו. פניה מוכתמות בדמעות ונזלת זולגת עד שפתיה. היא ממצמצת כמה פעמים ומשרבבת את השפה התחתונה. היא מרימה את עיניה אל האישה שאולד מן נושא ומתחילה ליילל. שיט.
"אני לא חושב שהיא יודעת לדבר עדיין. היא אולי בת שנתיים." אולד מן מיטיב את אחיזתו באישה מחוסרת ההכרה. אני מושך בכתפיי, אין לי מושג בילדים.
"מה אתה רוצה שאעשה, הנשיא?" אולד מן שואל.
בול מעביר את ידיו בשערו השחור. "שיט. קח אותה לאחד החדרים."
אולד מן הולך לכיוון המסדרון. הילדה הקטנה נשרכת אחריו, בוכה.
"מה עובר לך בראש, הנשיא? להכניס מישהי מהרחוב?" שאדו מניד בראשו.
"ברור שלאישה הזאת אין אף אחד אחר. אני לא עומד לזרוק ילדה ואימא מחוסרת הכרה לרחוב," בול אומר, קולו חד ועצבני.
שאדו מהנהן, מבין שחרג ממקומו.
"מה הקטע, גבר?" אני שואל את שאדו. אני יודע שיש לו שריטות, אבל אני מופתע שהוא לא מרחם על האישה ועל הילדה.
שאדו נועץ בי מבט זועם.
"אני אנקה אותה ואדאג לילדה," באבז אומרת והולכת לכיוון המסדרון.
אני הולך אחריה לאחד החדרים הריקים. אני רואה שהילדה עדיין צמודה לרגלו של אולד מן כשבאבז מניחה מטלית רטובה על פניה של האישה. אני מתכופף מעל באבז כדי לראות אותה טוב יותר. פניה פצועות. שערה בלונדיני וארוך וגופה מלא יותר מגופן של רוב הבחורות שמסתובבות פה. יש לה גם שדיים לא רעים בכלל, ממה שאני מצליח לראות.
על חולצתה הלבנה יש כתמים של דם ושל לכלוך, ומכנסי הג'ינס שלה מלוכלכים באותה המידה. רגליה היחפות ומלאות הבוץ מושכות את תשומת ליבי. היא כנראה מיהרה כל־כך לעזוב, שלא הספיקה לנעול נעליים.
עיניה של האישה נפקחות לאט, ואני מתמקד בהן. הן אדומות. הילדה הקטנה נצמדת לאישה ושתיהן בוכות.
"איך קוראים לך, יפהפייה?" אני שואל את האישה, מתיישב על המיטה.
עיניה מתמקדות בי וריסיה הארוכים והרטובים נדבקים זה לזה. "ג'סיקה. אתה האחראי פה?" היא שואלת, קולה נשבר. היא מכווצת את הגבות ומחכה לתשובתי.
"לא, אני לא," אני עונה בחיוך ידידותי. ליבי פועם בחוזקה כשעיניה העצובות מתמקדות בעיניי.
"זה בובי. אני בול, ואני האחראי פה," בול אומר ונעמד מאחוריי. "מי סידר לך ככה את הפנים, מתוקה?"
"אני זקוקה להגנה." ג'סיקה מביטה בבתה. "שתינו זקוקות להגנה."
"מפני מי?" אני שואל.
היא מרימה את מבטה מבתה שיושבת עליה ומזעיפה פנים. דמעות זולגות מעיניה הכחולות, כאילו מה שהיא עומדת להגיד הוא הדבר הקשה ביותר שאי פעם אמרה. "מבעלי," היא אומרת בשקט. היא מושכת את בתה אליה, דמעות ממשיכות לזלוג מעיניה העייפות.
"מי זה בעלך?" בול משלב זרועות.
"קוראים לו דוקטור טר "אכלת משהו?" אני שואל, בוחן אותה ואת הילדה. הן נראות נורא.
היא מושכת באפה ומעבירה עליו את כף היד. "לא, עזבתי עם כל הכסף שיכולתי לקחת. נגמר לי הכסף הבוקר ואנחנו נוסעות על אדי דלק בחצי השעה האחרונה."
"מאיפה אתן?" שאדו שואל, נעמד בפישוק.
"מנבדה."
"זו חתיכת נסיעה. מה גרם לך לבוא לפה?" שאדו חוקר.
"הייתי בעיר וראיתי את האופנוענים נוסעים הלוך ושוב. החלטתי לנסות את מזלי ונסעתי אחריהם לפה בתקווה לסחור בשירותיי," היא אומרת בקול רועד ומרימה את ראשה אליי. עיניה כחולות ומדהימות, מסגירות אור מלא חיים, שעומד בסתירה גמורה למצבה החיצוני. יש משהו באישה הזאת. חוץ מפניה היפהפיות ואומץ ליבה, משהו בה תופס אותי ואני לא יודע מה זה.
שפתיה נפשקות כשדמעה זולגת מעינה. אני מושיט את היד ומנגב את הדמעה. היא נרתעת; אני מושך את היד במהירות.
"אם המועדון יצביע נגד ההצעה שלך, אז את יכולה לבוא לגור איתי," אני מציע, מפתיע את עצמי.
"מה עובר עליך, גבר?" שאדו נוהם ובועט בי במגפו. "אתה טירון מסריח. אם תעצבן את בול אתה יכול לנשק לתחת שלך לשלום."
אני מחמיץ אליו פנים.
הילדה זזה בחיקה. היא חוזרת לנענע את הילדה ומזמזמת. אני לא יכול להזיז את עיניי ממנה. האישה הפגועה יפה יותר מכל אישה שאי פעם ראיתי, והיא מרתקת אותי. ההמהום שלה מזכיר לי ציפור שיר. הצליל חושני, תמים. שפתיי מתעגלות מכעס לחיוך.
"בת כמה היא?" השאלה שלי מפתיעה את ג'סיקה, היא מפסיקה לזמזם.
"לא מזמן חגגה שלוש." היא מסיטה את שערה של הילדה מפניה.
"היא יפהפייה. איך קוראים לה?"
"אדי," היא לוחשת. אדי מזיזה את ראשה ועיניה התמימות בוהות לתוך עיניי. דחף פתאומי להגן על אדי ועל אימא שלה מכה בי. הן צריכות שיצילו אותן, ואני האיש המתאים למשימה. אדאג שמי שעשה להן את זה יסבול.
"שאדו, בובי, תביאו את ג'סיקה ל'כנסייה'," אולד מן צועק מקצה המסדרון.
ג'סיקה נעמדת על רגליים רועדות. הילדה הקטנה מחבקת את צווארה.
"בואי אחרי," שאדו מצווה בקשיחות ויוצא מהחדר. היא מסתכלת עליי בעיניים מפוחדות.
"את תהיי בסדר גמור," אני מרגיע ומניח יד על גבה התחתון. לאחר שג'סיקה נכנסת ל'כנסייה' אני חוזר להתיישב על הכיסא שעליו ישבתי לפני כמה דקות, לפני שג'סיקה הופיעה.
"כדאי לך להתאפס," שאדו גוער בי, מרים גבות באזהרה.
"לך תזדיין, שאדו. המועדון הזה הוא התקווה האחרונה שלה. כל אחד יכול לראות את זה," אני עונה בבוטות.
הוק יוצא מה'כנסייה', שפמו מתרומם כשהוא רוטן לעצמו בעודו עושה את דרכו במהירות החוצה.
"לאן הוא הולך?" שאדו שואל, מסתכל על הכניסה.
"אין לי מושג." אני מושך בכתפיי.
שניות לאחר מכן הוק נכנס למועדון עם תיק שחור תחת זרועו, ממשיך לקלל לעצמו. זה כנראה התיק של ג'סיקה.
"טוב, זה מסביר את זה," אני צוחק. חמש־עשרה דקות לאחר מכן ג'סיקה יוצאת מה'כנסייה', דומעת. אני נעמד, לחוץ לדעת מהי החלטת המועדון.
"פשוט תחזרי לחדר שממנו באת," אולד מן מורה, מצביע לכיוון המסדרון. ג'סיקה מסתכלת עליי ופניה מלאות העצב גורמות לי לקפוא במקום, לפני שהיא הולכת במורד המסדרון.
"בובי, שאדו, בול רוצה את שניכם," אולד מן מיידע אותנו לפני שהוא נכנס לחדר.
"שיט," שאדו מקלל ומיורד מהכיסא.
"אנחנו מסכימים לעסקה של ג'סיקה," בול מעדכן, ידיו מונחות על עורפו.
"אוקיי..." אני מעודד אותו להמשיך, מתחיל משום מה להזיע.
"איך אנחנו אמורים לטפל בבעל?" שאדו שואל.
בול מעביר את מבטו לשאדו. "אני שמח ששאלת, בן. נראה שהבחור חתיכת זבל רציני. הוא יבוא לחפש את האישה ואת הילדה, וכשהוא יעשה זאת, אין לי ספק שהוא יגרום להן לסבול, אולי אפילו יהרוג אותן."
"הוא הרביץ גם לילדה?" שאדו מכווץ גבות בהלם.
בול מהנהן.
הלחי של הילדה הייתה אדומה כשהיא נכנסה. הנחתי שזה מפני שהיא כנראה נפלה כמו שקורה לילדים, לא חשבתי שגבר הרביץ לה. זעם שוטף אותי. "מה התוכנית?" אני שואל.
"תחסלו אותו," בול אומר באדישות, "אתה ושאדו." בול מחליק משהו על השולחן לכיוון שאדו. אני מושיט את היד וחוטף את זה לפני ששאדו מספיק להרים את זה, ורואה שזו תמונה.
"זה הבעל," בול מעדכן. "תוודאו שאתם מורידים את האדם הנכון. ג'סיקה אמרה שיש לו אח שדומה לו, אך הוא נעדר בחודש האחרון."
אני בוחן את התמונה. לבחור יש שיער בהיר שמסופר קצר, והפאות בצדדים ארוכות. עיניו כחולות, בהירות כל־כך עד שהן נראות אפורות, ויש בהן משהו מאיים. עצמות לחייו גבוהות, הלסת שלו בולטת וחיוכו מסנוור. הוא נראה כמו אחד מאותם רשעים שרואים בסרטים. אצבעותיי נכרכות סביב התמונה והדחף לקרוע אותה בלתי נסבל.
"תחסלו אותו, עכשיו," בול דורש ומנחית את הפטיש.
***
אחת־עשרה שעות מאוחר יותר
"המכונית הזאת מסריחה." אני מסתכל סביב על שקיות האוכל המהיר והכוסות הריקות שמכסות את רצפת המכונית.
"אם לא היית צריך לעצור כל שלוש שעות כדי לאכול, המכונית לא הייתה מסריחה כמו מזבלה," שאדו אומר ומביט קדימה מבעד לשמשה. אני מגחך. עצרנו רק פעמיים.
"מתי אמרת שהוא אמור לסיים את העבודה?" אני מחפש בזבל שעל הרצפה את התמונה שבול נתן לנו.
שאדו מסתכל על השעון הדיגיטלי שבלוח השעונים. "בכל רגע."
אני מרים את מבטי לעבר כניסת בית החולים. המבנה גבוה, צבוע לבן, מלא חלונות לאורכה של כל קומה. ג'סיקה סיפרה לבול שבית החולים הזה יהיה המקום הטוב ביותר להגיע לבעל כי בבית שלהם מותקנת מערכת אבטחה משוכללת.
צווחה קולנית מושכת את תשומת ליבי. אני מביט מבעד לחלון ורואה גבר מרים בזרועותיו מול דלתות בית החולים אישה שחורת שיער במדים ורודים. הוא מניח את הברונטית הרזה על רגליה ומצליף בחוזקה על ישבנה. היא צוחקת. הוא מניד בראשו והולך לכיוון החניון המואר. היא שבה לבית החולים.
עמודי התאורה מאירים אותו כשהוא חולף על פנינו, אך נראה שהוא לא מודע כלל לעובדה שיש פה מישהו. הוא מרים את מבטו לעמוד התאורה כשהוא חולף תחתיו והאור מאיר את פניו. שערו בהיר, כמו הגבר שבתמונה, ופניו חדות, מאיימות ואכזריות. הוא מסתובב להביט במורד הרחוב ומבטו ננעל עליי. אני נושם בחדות וליבי פועם בעוצמה. "זה הוא," אני אומר בשקט.
"אתה בטוח?" שאדו חוטף ממני את תמונה ובוחן אותה. "אני לא בטוח. חשוך מדי מכדי לדעת בוודאות." הוא זורק את התמונה לרצפה.
'קורבט' שחורה יוצאת מהחניה בחריקת צמיגים. "באיזה רכב בול אמר שהוא נוהג?" עיניי עוקבות אחר מכונית הספורט.
"ג'סיקה אמרה 'קורבט' שחורה." שאדו נאנח.
לשאדו יש חוש לדברים כאלה. הוא יודע לצוד בני אדם ולחסל אותם בשביל המועדון. יצאתי איתו לכמה מהמשימות האלה. הוא מפנים הכול, מנתח כל תרחיש אפשרי, הוא יסודי ביותר. ראיתי אותו אוסף מידע במשך ימים על מטרה לפני שהוא פועל. אין לנו ימים. הבחור יבחין בכך שאשתו ובתו נעדרות ויצא לחפש אותן. אני מתניע את רכב השטח ומכניס להילוך.
"מה אתה עושה, בובי?" שאדו שואל בכעס.
"מחסל אותו." אני מצמיד את דוושת הגז לרצפה כדי להשיג את ה'קורבט'.
"אתה לא יודע אם זה הוא. אתה לא יכול סתם לחפף!" שאדו צועק ומנסה לאחוז בהגה.
"זה הוא! הוא נראה בדיוק כמו בתמונה ונוהג בדיוק באותו רכב, שאדו. אין לנו זמן לתוכנית עשרת הצעדים שלך על איך להרוג מטרה," אני מסביר כשאנחנו משיגים את הרכב.
"לך תזדיין, בובי. העבודה שלי לא מרושלת, וזה מרושל."
אני מפנה אליו את עיניי ומרים גבה. הוא מעצבן אותי.
"אני לא עובד ככה, אז כדאי שתסובב בחזרה את הרכב," שאדו מודיע לי. אני הולם באגרופי בהגה. כשאנו מבצעים משימה כזאת שאדו הוא זה שמלכלך את הידיים, מנחית את המכה הסופית כדי לחסל את המטרה. הוא יודע שרצח זה לא הקטע שלי. המבט האחרון ההוא בעיניו של אדם לפני שאתה לוקח את חייו, גורם לי להסס. אבל הגבר הזה שאני עוקב אחריו, לא גורם לי להרגיש שום היסוס. הדברים היחידים שאני רואה אלה לחיה האדומה של הילדה והדם שהיה מרוח על פניה של ג'סיקה. אני חורק שיניים ולוחץ שוב על דוושת הגז. "מי אמר שאתה תהיה זה שמחסל את הזבל הזה?" אני שואל.
"מה אתה עושה, בובי?" שאדו מניד בראשו.
אנו פונים בסיבוב חד והרכב שלנו במרחק של מטרים מה'קורבט'. אני לוחץ על דוושת הגז.
"בובי," שאדו מזהיר, מסתכל עליי במבט מודאג.
"תחזיק חזק," אני מזהיר, נושם עמוק ולוחץ על הדוושה עד הסוף. רכב השטח נוגע קלות בצד ה'קורבט'. אנו סוטים הצידה כשה'קורבט' סוטה מהכביש ומתרסקת לתוך עץ.
אני נאבק עם ההגה בניסיון להשתלט על הרכב והצמיגים חורקים כשאנחנו עושים סיבוב שלם ונעצרים. אני מסתכל על שאדו, שנינו מתנשפים. "אתה מטורף," שאדו אומר.
אני יוצא מרכב ושולף את האקדח מחגורת מכנסיי. אני שומע את צעדיו של שאדו מאחוריי ואת קול דריכת האקדח שלו. ה'קורבט' מרוסקת על גזע עץ רחב, מכסה המנוע מעשן ומשמיע רעשים. דלת הנהג נפתחת וגבר במדים כחולים נופל מתוכה. ראשו מדמם ודם מרוח על השמשה הקדמית, המנופצת.
"נראה לי שאני פצוע," הגבר רוטן.
"מצטער על זה. תן לי לעזור לך לקום," אני לועג. אני בועט בבטנו במגפי, גורם לו לאבד שיווי משקל. הוא נופל על גבו ומביט בי. עיניו כחולות, ואני חושב על הבלונדינית שהוא קרע לגזרים כאילו הייתה בובת סמרטוטים.
אני בועט בחוזקה בצלעותיו, והוא מתגלגל בכאב. אני מצמיד את המגף לגבו, מתכופף ומוציא את הארנק שלו.
"טראוויס נורוול," אני קורא בקול, מאשר לשאדו שזה החלאה שאנו מחפשים. שאדו נוחר בבוז ומשלב את זרועותיו על החזה.
"אין לנו זמן לחרא הזה, בובי. אנחנו חשופים פה בחוץ. תעשה את העבודה כדי שנוכל לעוף מפה כבר," שאדו גוער בי.
אני משליך את הארנק לעבר שאדו ואוחז בשערו של טראוויס כשמגפי עדיין צמוד לגבו. הוא מקמר את צווארו לאחור בכאב. "הדברים שהייתי עושה לך אם היה לי זמן... הייתי קורע אותך לגזרים, שורף לך את העור ומקלף אותו מהזין המסריח שלך." גופי רועד בזעם בלתי נשלט.
"מה אתה רוצה ממני?" הוא מייבב.
"נקמה." אני משחרר את שערו ודופק את ראשו באדמה. אני עוצם עיניים בניסיון להשתלט על עצמי, אך כל מה שאני מצליח לראות זה את הפחד שהיה על פניהן של ג'סיקה ושל הבת שלה. אני מתנשף, צורח אל תוך הלילה ומנחית את המגף שלי בעוצמה בפניו של טראוויס. עצמות נסדקות ודם ניתז על רגלי בצליל נוראי. אני מנחית את המגף פעם אחר פעם, עד שרגלי כואבת.
"בובי!" שאדו צועק. אני מסתכל מטה על טראוויס. פניו קרועות לגזרים. "תעשה את זה כבר," שאדו דורש. ראיתי את שאדו הורג. הוא אף פעם לא משחק עם הקורבן, הוא עושה את זה נקי ומהיר, לכן זה לא מפתיע שהוא מסתכל עליי בדאגה.
אני מכוון את האקדח לראשו של בעלה של ג'סיקה. כשהוא מבין מה אני מתכוון לעשות עיניו נפקחות לרווחה. המבט ההוא, כאשר החיים מתרוקנים מגופו של אדם כשמלאך המוות נושף בצווארו, מופיע. אני עוצם את העיניים ולוחץ על ההדק, מסיים את הסבל של ג'סיקה ושל בתה, מאפשר להן לחיות בחופשיות ולא בפחד. נחיריי מתרחבים כשאני משחרר פרץ של הקלה. טראוויס כבר לא יהווה סכנה מבחינת ג'סיקה או הבת שלה.
עשיתי את זה. אני הייתי זה שפטר אותן מהעול שלהן. התחושה שסוף־סוף עשיתי משהו טוב ולא פישלתי לגמרי מטלטלת.
"אתה בסדר?" שאדו ניגש לעמוד לידי.
אני מסתכל על שאדו, זעם עדיין מהדהד בי. "אני בסדר. בוא ננקה את הבלגן." אני עוקף את שאדו והולך לרכב כדי להביא יריעת פלסטיק.
"אנחנו חייבים לוודא שהרכב שלו ייגרס," שאדו ממלמל כשהוא הולך אחריי, "הוא מלא ראיות."
"כן, אבל המשימה בוצעה," אני מזכיר לו.
***
אני נכנס למועדון בחיפוש אחר ג'סיקה ובתה, אך לא מוצא אותן. אני חייב לראות את האישה שהרגתי למענה, את הילדה שהצלתי.
"מה אתה מחפש?" הוק שואל בפנים חמוצות.
"איפה האישה והילדה?"
"שלחתי אותן בחזרה לנבדה," אומר בול, יוצא מהמטבח.
"מה? למה? חשבתי שהחלטנו לעשות עסקה ולקבל את שירותיה בתמורה."
בול מטה את ראשו הצידה, נראה מודאג. "הייתי חייב שהיא תעמיד פנים שהיא אבלה כשבעלה לא יחזור הביתה מחר. היא תחזור בעוד חודש או חודשיים, ואם לא, אתה ושאדו תלכו להביא אותה." בול מתופף על הדלפק במפרקי אצבעותיו. אני מהנהן בהבנה.
אני יוצא אל החצר, מניח את הידיים על המותניים, מטה את הראש לאחור ונושם את האוויר הקריר. איזה לילה מטורף. אני עוצם עיניים ודמותה של ג'סיקה עולה מול עיניי. אני נושף ומרכין את הראש. יש משהו בבחורה הזאת, בדרך שבה הסתכלה עליי, בדרך שבה גרמה לי להרגיש. כאילו העולם שהכרתי התהפך ולפתע הסתדר אחרת. אני מרים את הראש ופוקח עיניים. אני חייב להשתלט על עצמי. היא תחזור. כשזה יקרה, אני אחכה לה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
