ויטו המעופף

A

למה הכתפיים שלי רחבות כל־כך, למה הרגליים שלי ארוכות כל־כך, למה הזרועות שלי מוצקות כל־כך, אם אני לא רוצה לטרוף את כיפה אדומה? גובהי כמעט מטר ותשעים, ואני בדיוק בן שבע־עשרה. שבע־עשרה זה לא גיל עגול כמו שש־עשרה או שמונה־עשרה. זה גיל מחודד, עם בליטות ולהבים (כמו אולר). זה לא נעים. זה גיל שלוחץ עליך כמו פרי חמוץ.

ברגע הזה, כמו בובה על חוט שכל החוטים שלה מחוברים לא נכון, אני זרוק בתחתית של בור אפל, אבל בלב היער. וכאן, עכשיו, ממש ברגע זה, קיבלתי החלטה: אהיה סופר.

אין לי מושג מאיפה אבא שלי סידר לעצמו בן גדול כל־כך. יש לי בדיוק הפרצוף שלו, זה בטוח. אבא קצת יותר נמוך מאימא, והיא לא בדיוק אישה גבוהה. כשאימא הייתה רווקה, היא הייתה דוגמנית, וגם שיחקה כדורעף, אבל בימינו חוף הים מלא בחורות הרבה יותר גבוהות ממנה.

הכרתי את כל הסבים שלי. אף אחד מהם לא היה גבוה. ממוצעים. יש אנשים שאומרים שבמשפחה של אימא שלי, בעבר, היו גברים ענקיים. בטח ירשתי את כל הגודל הזה מאיזה סבא־של־סבא שלא הכרתי. בניגוד לבני הדור שלי, אני לא אוהב להיות גבוה כל־כך. ויש עניין נוסף: כולם שואלים אותי למה אני לא משחק כדורסל, איזה ספורט שימושי; תשמע, בכדורעף יש עתיד.

אני אהיה סופר.

מאז שהייתי קטן אני קורא. הקריאה מילאה תמיד את רוב הזמן שלי, ובה השקעתי את רוב תשומת הלב שלי. עד כדי כך, שהייתי יכול להגיד, למשל, "אני קורא משחר ילדותי", אבל אין לי אומץ לכתוב משפט כזה.

קראתי כבר כמעט הכול, כולל את המעשיות בכל הגרסאות ובכל הפרשנויות - בסופו של דבר, הילדות שלי עדיין קרובה מאוד - וקראתי הרבה כל־כך שמדי פעם שואלים את אבא שלי אם לא היה כדאי לארגן לי איזה טיפול תומך. "אולי זה סוג של טירוף?" שמעתי חבר אחד שלו, אדם מעשי, אובייקטיבי, שקול, שואל אותו יום אחד.

חשבתי כבר אולי להיות מהנדס, או רופא, או מדען גרעין, או אדריכל, או מעצב פנים, ויש לומר את האמת - להיות סופר. ועכשיו החלטתי סופית, בלי להתחשב בכל ההתלבטויות הקודמות.

זאת הייתה פקודה שהתגלגלה יחד איתי אל הבור שאני נמצא בו עכשיו, אף־על־פי שקיבלתי את הפקודה ומיד חשבתי שאין בה טיפה של מקוריות.

אני שואל את עצמי מהו הדבר ששולט בנו כליל כשדבר לא צפוי, בהלה או אסון נועצים בנו את ציפורניהם. תמיד עלה על דעתי שהתודעה נעלמת בשנייה שבה רגע של חוסר שיווי־המשקל תופס אותנו בהפתעה. במקרה כזה, השליטה בנו עוברת לידי החושים: תנועת הידיים המגוננות על הפנים; העיניים שנעצמות כדי להימנע ממראה טרגי; הברכיים שמתקפלות כדי להגן על הגוף; הקול שבוקע מן המקום שכבר הספקנו לשכוח ואומר: "אלוהים!"

ובכן, אני לא זוכר שהפעלתי אף אחת מאותן החלטות מוכניות כשהרגליים שלי לא מצאו את הקרקע שציפו לה ועפתי בחלל הריק לעבר בור, שעד לאותו רגע היה ללא תחתית. נפלתי ונפלתי, ובזמן הנפילה, כשהגוף שלי היה חסר משקל כמו גוף של אסטרונאוט, עשיתי את דרכי לתהום ושמעתי רק קול שהורה לי: "בני, אתה עתיד להיות גמלוני בחיים." בלי שהצלחתי לקום מכאן, או לפחות לנסות לקום מכאן, באתי - ועכשיו אני הולך.

כשהיה בן חמש־עשרה יצר רִמבו את השירה הטובה ביותר שנכתבה בצרפתית. אני חושב שדי בכך כדי להגיע לגיל עשרים עם פרוזה ברזילאית טובה, ואז לזרוק הכול וללכת לאפריקה, לפתוח סופרמרקט ולהתעשר.

היה לי תמיד הרושם שאני מבין כל מה שמתרחש מסביבי. זה חשוב כדי שאדם יהיה סופר. למשל: אני מתבגר ואני יודע כמה מעצבן להיות מתבגר. אני מבין את זה תוך כדי שגיל ההתבגרות קורה לי. אני יודע בדיוק למה אני נורא כל־כך, למה אני מפיל דברים, למה אני נתקע בכל דבר.

הנה אני, אחרי שנפלתי לתחתית של בור לח, מלא קוצים וצמחייה תוקפנית, הפוך על הגב, בלי לזוז, כמו פאקיר בצום. ועדיין באמצע הבהלה.

מצאתי פתח בכניסה לסבך והחלטתי שאני חייב לעבור דרכו.

הסבך צפוף מאוד, כמעט לא רואים את השמים, ופה למטה חשוך מאוד, רק פה ושם אני רואה איזו קרן של שמש שמצליחה להסתנן מבעד לצמרות העצים.

איך אמצא את דרכי? יש לי רושם ברור שהלכתי לאיבוד. יפה: נעשה ניסיון לצאת מהבור הזה.

איך קרה שנפלתי פנימה? אני זוכר שהבחנתי לפני בתעלה באורך של מטר, פחות או יותר. חישבתי את המרחק וזינקתי. הגעתי יותר משני מטר מעבר לתעלה, אני והרגליים של הקפיצה המשולשת שאני לא שולט בהן כמו שאני רוצה. ומעבר לתעלה היה הבור.

הייתי באוויר שניות אחדות, בעודי שומע את הקול שהזכרתי כבר, ואחרי כן התחככתי על הגב בשולי הבור, בטח שפשפתי את כל אחורי המכנסיים, שרטתי את הגב ובדרך ספגתי מכה בעורף.

אני יודע למה קורים לי דברים כאלה. לפני קצת יותר משלוש שנים הזרועות והרגליים שלי היו חצי ממה שהם היום. הגוף שלי הגיע לגודל הנוכחי, ואפילו לא שמתי לב. בכל לילה, בחלומות שלי, הרגשתי שאני עף; ואבא שלי הסביר לי, בלי ששאלתי אותו: "אתה גדל."

בסדר. אלא שזה לא היה חייב להיות מהיר כל־כך. המוח שלי עוד לא קלט את הממדים החדשים של הזרועות והרגליים שלי. אני הולך לתפוס משהו בקצות האצבעות שלי, ואני תוקע בו את האגרוף שלי. אני עומד להתיישב על ספסל, ואני נופל על הגב. אני עומד לקפוץ מעל תעלה של מטר, ואני עף שני מטרים יותר מדי.

אני חושב שאזנח את הרעיון להיות סופר.

אשאר בבור הזה ואמות. אני אבוד, ואף אחד לא ימצא אותי. ההשערה הנגדית היחידה היא שהיות שהם מחפשים את ויקטור, בסוף הם יגלו אותי.

העניין הוא שלא הודעתי לאף אחד שבאתי לראות את ויקטור עף.