נובמבר על הר גבוה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נובמבר על הר גבוה
הוספה למועדפים

נובמבר על הר גבוה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

דניאל ננטש על ידי אימו בגיל חמש. בהתבגרותו הוא מצליח להתחקות אחר עברו ואחר השורשים המשפחתיים מהם נתלש בילדותו ולמצוא את סבו מצד אביו, איש אמיד ובעל קשרים במקומות הנכונים. לתדהמתו, סבו אינו מאושר לראותו ואף נוהג בו ביד קשה ובלב אטום. 
מלא ברגשות כעס, דניאל מקדיש את חייו לנקמה בסבו. הוא נוטש את נטע אהובתו וחובר לקארינה, אשת עסקים עשירה ומפתה המוכנה לעשות הכול כדי לזכות באהבתו. 
סיפורו של דניאל מקבל תפנית מסוכנת ואפלה כששני חוקרים ממולחים וחדורי מטרה מגלים שאמו לא נטשה אותו, אלא נרצחה. כשהם מגלים את זהותו של הרוצח ואת הסיבה לרצח, נחשף בפניהם סוד אפל אף יותר המעמיד בסכנה את חייהם של כל המעורבים בפרשה.

פרק ראשון

משה קובלסקי עמד מול החלון הסגור של משרדו הגדול בקומה השתים עשרה, שאף בשביעות רצון מהסיגר ומילא את החדר בעשן סמיך. המראה שנשקף מחלונו היה יצירת פאר שהשתרעה על עשרים ושישה דונם, קומפלקס מבנים עתירי ידע, הסמוך לתחנת הרכבת. כאשר הוחלפה התחנה הישנה בחדשה עלה מחיר הנכס פלאים.
חברת ההשקעות אשר רכשה ממנו את משרדיו הישנים, שהשתרעו על ארבעה דונם, הוכתה בתדהמה כשנודע לה שבאותו המחיר רכש קובלסקי עשרים ושישה דונם. אין תמה שמיהר למכור להם את הנכס במהירות ובזול. שבוע לאחר מכן, רכשה ממנו חברת מחשבים דונם לבניה, במחיר של פי עשרה ממה ששילם על המגרש כולו. ככה זה כשאתה בצמרת, חשב לעצמו, כל הזמן יש הזדמנויות להתעשר.
בשנים האחרונות כבר לא מצא משהו מועיל לעשות במשרדו. הוא לא היה נחוץ יותר לעסקיו ובילה את הזמן בעיקר בטיולים מסביב לעולם, ביאכטה המפוארת. נאור בנו שלט בכל העסקים ואף הגדיל לעשות כשפתח חברת תקשורת בארצות הברית, והוכיח שכישרון עובר בירושה. למרות שהיו מקרים בהם נאלץ משה לעזור לבנו מאחורי הקלעים, מבלי שזה ידע שיד אביו הייתה בדבר.
הוא התיישב ליד שולחנו והביט בתמונת בנו כשהיה קטן. כל כך היה שקוע בזיכרונות מאותם ימים, שהרגע בו נפתחה הדלת העלה בלבו חשש שאיבד את שפיותו. הוא מצמץ בעיניו, והתעתוע הפך לזעזוע. "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?" מצא את עצמו שואג באנגלית לעבר האורחת שנכנסה. הילד, שהגיע ביחד אִתה, אוחז בידה, התקרב אליו בהיסוס, אבל משה דחה אותו מעל פניו.
"מה אתה כל כך כועס? לא התגעגעת לנכד שלך?" ענתה לו ברומנית, כשהיא גוררת כיסא נוסף עבור הילד ומתיישבת מול משה, תוך התעלמות מזעמו. אחר כך פתחה את תיקה והוציאה משם סיגריה, מדליקה אותה תוך כדי שילוב רגליים, כשהיא נושפת את העשן על פניו של משה בהתרסה. "עם הסירחון של המשרד שלך, עוד סגריה לא תשנה כלום".
משה לקח נשימה עמוקה. "יוליה, יש לנו הסכם. היה אסור לך להגיע לכאן. כבר עכשיו גרמת לי נזק גדול. תהיי שקולה ותחזרי לרומניה".
יוליה הביטה בו בחיוך ציני. היא שחררה ענן עשן נוסף מול פניו. "הגיע הזמן שהבן שלך ואתה תיקחו אחריות על הילד. אני מעדיפה את החופש שלי על פני הכסף שאתם משלמים לי", אמרה כשהיא מעבירה ידה על ראשו של דניאל, שהרחיק את ראשו ממנה. הוא נעץ מבט בסבו וחש כיצד כל ההתרגשות שהייתה לו לקראת המפגש, דועכת ברגע. סבו לא אהב אותו, זה היה ברור.
שרירי פניו של משה נמתחו. הוא לא אהב שאנשים נותנים לו תחושה של חוסר אונים. "אוקיי, את רוצה יותר כסף, תקבלי יותר. תקבלי כמה שתרצי, אבל אל תהרסי את המשפחה של נאור. קחי את הילד אִתך, ואני אדאג שלא יחסר לך כלום, שתחיי כמו מלכה כל חייך".
יוליה עיקמה את פניה. "מפתה מאוד, אך יש לי בעיה. הכרתי בחור אמריקאי והוא רוצה שאעבור לגור אִתו. בלי הילד. חשבתי לעצמי שזה לא נורא אם הוא יגדל עם אבא שלו, או עם סבא שלו. לא ככה, מר משה קובלסקי הנכבד?!"
"אין מישהו ממשפחתך שיסכים לגדל אותו באותם תנאים?" התעלם משה מהסרקזם שבקולה.
היא חייכה. "אתה רוצה לשלוח אותו לגיהינום? אפילו אני אגיע לשם אם אעשה מעשה כזה". היא מעכה את הסיגריה במאפרה וקמה ממקומה. "גם אתה סוג של גיהינום, אם להודות בעובדות". היא התמוגגה מצחוק, נהנית מן ההתעמרות.
"לאן את הולכת?"
"למצוא איזה מקום שאוכל להתייעץ מה לעשות. אחרי הכול זה הנכד שלך, ויש לי כרטיס טיסה לעוד יומיים".
"איזה מקום?" שאל משה.
"יש משהו שקוראים לו משרד הרווחה". היא הוציאה פתק מכיס מכנסיה והביטה בו. "כן יש לי את הכתובת".
יוליה לא ידעה עד כמה משה חשש ממנה. הוא ניסה את הגישה הקשוחה: "יוליה, את צריכה לדעת שעליי לא מאיימים".
"מצטערת, זה הנכד שלך, זאת הבעיה שלך". היא אחזה בידו של דניאל. "תגיד שלום לסבא". היא לא הצליחה להתאפק מלצחוק שוב, כשראתה את האימה על פניו של משה, אך לא הבחינה בפניו הקפואות של דניאל, שלא חדל להביט בסבו גם כשצעדו לעבר היציאה.
יוליה עלתה למונית שהזמינה לה מזכירתו של משה, ורק אז התפנתה להביט בפניו של דניאל. הוא תמיד היה ילד רציני, אך עתה ישב על המושב ופניו ממוקדות בנקודה דמיונית מעבר לחלון.
"אל תדאג, הכול יהיה בסדר. האמת, לא חשבתי שסבא שלך לא ירצה לקחת אותך. אבל אם הדברים לא יסתדרו, אני אקח אותך לאבא שלך בעצמי, אבל לפני זה ננסה עוד דרך אחת להשפיע על סבא שלך. אני יודעת שעכשיו אתה לא מרגיש טוב, אך בסוף אתה תראה שהכול יסתדר ותהיה מאושר, אפילו יותר מאושר מלהיות אִתי".
דניאל המשיך להביט מבעד לחלון, עד שהמונית נעצרה מול משרד הרווחה. יוליה הופנתה למשרדה של דבורה, אישה עם שיער שחור מתולתל, לא מטופח, אסוף כלפי מטה בגומייה. יוליה ודניאל המתינו, בזמן שדבורה שוחחה בטלפון. דבורה הייתה תזזיתית וענתה בכעס לאדם עמו שוחחה בטלפון. יוליה חששה שהפגישה עם קובלסקי היא כאין וכאפס לעומת מה שמחכה לה כאן ולכן החליטה לעשות את השיחה קצרה ועניינית ככל האפשר. "תראי, זהו נכדו של משה קובלסקי", פתחה יוליה באנגלית, מבחינה בהתרככות פניה של העובדת הסוציאלית למשמע שמו של קובלסקי. היא שטחה בפניה של דבורה את המצב לאשורו, מופתעת לגלות אדיבות מצִדה של פקידת הממשלה, אם כי ניכר היה שזוהי אדיבות מאולצת.
"אני מבינה את הפנייה שלך אלינו, אך אין זה בתחום סמכותנו. הייתי מציעה לך לפנות לעורך דין. מלבד זאת, עלייך לדעת שהסבא אינו אחראי לילד, אלא האבא, כך שאת לא יכולה לעשות שום דבר נגד הסבא". דבורה ניסתה לשוות לקולה טון רגוע, למרות שהייתה נסערת מהגילוי.
יוליה שתקה. היא כבר הכינה תכנית חלופית, אך היה עליה לוודא שדבורה תשתף עמה פעולה. "תיראי, אני מבינה שאתם לא מטפלים בדברים כאלה, אבל האם אוכל להשאיר פה מכתב? אחרי הכול אני מתכוונת לטוס לאמריקה בעוד יומיים, ואם הילד יישאר לבד כדאי מאוד שיהיה לך מידע בסיסי עליו, לא?"
דבורה הרימה את עיניה. "את יכולה להשאיר לי מכתב, אבל עדיף לך להשאיר אותו אצל עורך דין".
בהתחלה יוליה אמנם חשבה לעשות כך, אך מאחר והיא מעוניינת להסתלק בעוד יומיים ולהשאיר אחריה ילד, יהיה מועיל יותר להשאיר מכתב אצל עובדת סוציאלית מאשר אצל עורך דין.
דבורה נטלה ממנה את המכתב, יודעת שזה לא יכול להזיק. היא הביטה באישה הרזה והבלונדינית שיצאה ממשרדה, קוראת אחריה לסגור את הדלת, אך זו כבר התרחקה ולא שמעה. דבורה קמה ממקומה ונעלה את הדלת. הייתה לה שיחה אישית לנהל והיא לא רצתה שמישהו מהמשרד יאזין. היא חייגה למשרדו של קובלסקי. כצפוי הודיעה לה מזכירתו שהוא אינו יכול לענות וביקשה ממנה להשאיר הודעה, אך דבורה התעקשה להמתין על הקו ולהודיע לו שזו שיחה דחופה ממשרד הרווחה. ואכן, כמו שדבורה חשבה, משה הואיל לענות, כשקולו נשמע לה כמו ניגון נעים לאוזן. היא סיפרה לו אודות ביקורה של יוליה והמכתב שהשאירה, תובעת לדעת מה יעלה בגורלו של הילד אם אכן תעזוב אמו לאמריקה, שכן על פי דבריה הוא סבו של הילד.
משה הודה בפני עצמו שהדברים יוצאים מכלל שליטה, אך שמר על קור רוח. "אז היא אומרת. את יודעת כמה אנשים מהסוג שלה מסתובבים סביבי כל היום? היה לה רומן קצר עם הבן שלי ואם היא חושבת שזה הבן שלו, יש דרכים לטפל בכך. אני על כל פנים לא הכתובת הנכונה ובטח שלא אתם. אני אראה זאת בחומרה רבה אם הדברים יודלפו".
"כרגע מבחינתי אני רק מעדכנת אותך, אך אם היא תממש את איומה, אהיה חייבת לידע את המנהלת שלי".
משה שתק. הוא לא חשב שיוליה תיגש למשרד הרווחה ובטח לא חשב שתפר את ההסכם ותשאיר מכתב. הוא חייב להשיג אותו, אחרת חייו משולים למת. "מה כתוב במכתב?" שאל, מנסה לבדוק אם דבורה פתחה אותו וקראה את תוכנו.
"לא פתחתי אותו, אני משערת שהיא כתבה את הדברים שהיא אמרה לי".
משה נשם לרווחה. "תיראי דבורה, אני מוכן להגיע למשרדך ולמסור לך את גרסתי, וכל זה רק משום שיש לי כבוד גדול לעבודתך".
דבורה התמלאה ברגש חשיבות. "יש לי כל היום פגישות, כך שרק בשמונה בערב אתפנה מעיסוקיי".
"את עובדת עד שעות כאלה מאוחרות?" שאל כשנכנס למשרדה, שהיה המשרד היחיד המאויש בשעה זו.
"אלה לא שעות רגילות לעבודה, אך גם לא תמיד יש לי מבקרים לא רגילים כמוך", אמרה כשהיא משחררת חיוך לעברו. "תרצה לשתות קפה? לא תאמין יש לנו פה אפילו מכונת אספרסו".
"יהיה נהדר אם תוכלי להכין לי איזה נס קפה, עם חלב מוקצף", אמר בתקווה שזה ישאיר אותה זמן רב במטבח.
"אני מיד חוזרת".
עם צאתה למטבחון בקצה המסדרון, הוא עט על תיקה לחפש את המכתב, חיטט בין ניירות רבים כשלפתע צדה את עינו מעטפה לבנה. הוא פתח אותה במהירות, הוציא את תוכנה והכניס אליה מכתב אחר, בתוספת דמי שתיקה בסך שלושת אלפים דולר. כששמע את טפוף נעליה הולך וקרב, כבר הספיק לחזור ולמצוא את מקומו. התענגותו על הקפה הייתה מושלמת.
"ובכן, מר קובלסקי, מה אנחנו עושים בקשר לסיפור הזה של יוליה?"
"באתי להגיד לך שדניאל אינו הנכד שלי. אני מוכן לעבור כל בדיקה כדי להוכיח זאת. אני מודה, יש משהו שקושר אותי ליוליה, שמסיבות מסוימות אני לא יכול לפרט, אבל בין זה לבין להיות סבא של דניאל?..."
הוא קם ממקומו. "תיראי, את אישה נחמדה. היה לי נעים להכיר אותך ואני מוכן בכל הזדמנות לסייע, בכל מידע שתבקשי. אגב, מה עם המכתב? אפשר לקרוא אותו?
"לא, אני מצטערת. אלא אם יקרה משהו. זה לא אישי נגדך, אתה יודע".
"כן, אני מבין, והאמת שזה גם לא צריך לעניין אותי".
דבורה לא הבינה את מה שהתרחש מולה. כל ההצגה הייתה של משה בלבד, ותפקידה היחיד במערכה היה להכין קפה. לפתע כל אירועי היום נראו לה תלושים מהמציאות. אחרי הכול אף פעם לא היה לה כזה מזל שבתוך כל העבודה האפורה והשוחקת יצוץ לו פתאום סיפור בעל ערך. כאן, היא חשבה, יש סיפור גדול, והיא רצתה לטפל בו בעצמה, לכן לא דיווחה עליו למנהלת.
משה נהג את מכוניתו למלון בו שהתה יוליה, מקווה ששעת הלילה המאוחרת תסתיר אותו מעיני העוברים ושבים. הוא התקשר מטלפון ציבורי וביקש ממנה לרדת עם הילד, כדי לדון בדברים שלשמם הגיעה, יש מוצא, בישר לה. הוא הבחין בה, אבל ללא הילד. "דניאל ישן", אמרה כשנכנסה למכונית, אך בעודה מנסה למצוא את התנוחה המתאימה על המושב, חשה במזרק ננעץ בצווארה והמכונית יצאה לדרכה.
החדרנית שנכנסה לנקות את החדר של יוליה, בבוקר שלמחרת, מצאה את דניאל לבדו. היא ניסתה לדבר אתו בעברית ובאנגלית, אך לא נענתה. לאחר שניקתה את יתר החדרים, חזרה שוב ומצאה אותו עדיין לבד. היא דיווחה לממונים עליה וכעבור זמן מה הוא הועבר לטיפול המשטרה.
דבורה שמחה להזדמנות הנוספת שנפלה בחלקה, יודעת שהיעלמותה של יוליה טרפה את הקלפים וכעת ידה שוב על העליונה. היא מיהרה להתקשר לקובלסקי והופתעה לגלות שאינו מוכן לדבר אִתה. שוב ושוב השאירה לו הודעות, אך הוא לא חזר אליה. רגשות תסכול ונקם מילאו אותה. המכתב היה הדבר היחיד שיכלה להחזיר אש באמצעותו. היא קראה אותו והתאכזבה. חלומותיה נגוזו ברגע אחד. כל התקוות שתלתה במכתב עלוב של אישה עלובה, הצטמצמו למילים בודדות: 'טסתי לאמריקה. אבקשכם למצוא את אביו של בני'. למכתב צורפו פרטים אישיים של איזה גבר רומני ושלושת אלפים דולר, שאמורים כנראה לסייע במציאת האב. דבורה לקחה את הכסף לכיסה וקרעה את המכתב.
* * *
דניאל פסע לצדה של העובדת הסוציאלית. רגליו התקשו להדביק את הליכתה המהירה. הוא רץ, אך רגליו לא נשמעו לו. כף ידה הגדולה התהדקה סביב אצבעותיו והוא מצא עצמו נגרר, כאילו אין במאמציו לרצות אותה. רגלו נתקלה באבן גדולה, והוא מעד. העובדת הסוציאלית נעצרה, הביטה למטה אליו, ואז משכה אותו כלפי מעלה בתנופה עד שזרועו איימה לצאת ממקומה. הוא ניסה לנגב את החול שדבק במרפקו, אך לא הצליח ונותר עם מרפק מלוכלך ופצוע. הוא המשיך לרוץ ריצה כושלת, כשידו האחת אוחזת בידה וידו השנייה אוחזת בשקית ניילון מרשרש, בה היו חולצת טריקו לבנה ומכנסי ג'ינס קרועים באזור הברך, הדברים שלקח אִתו לדרכו החדשה. ריח הבושם שעלה ממנה היה כבד, מעין רמז לכבדות האירוע. למרות שהיה בסך הכול בן חמש לא התקשה להבין שמעתה חייו ישתנו לחלוטין.
הם עמדו בשער הכניסה, ממתינים ששומר הפנימייה יפתח בפניהם את השער. זה היה שער אדום גדול, משני צדיו עצי ברוש גבוהים, שניסו לשוות למקום אווירה ירוקה ורעננה והסתירו מעט את הפנימייה מעיני העוברים בסביבה. אך לא היה בהם להסתיר את התחושה החמצמצה שקידמה את פניך למראה החנייה העזובה. קוצים ועשבים שוטים צמחו בין חריצי האספלט. השומר פתח בפניהם את השער ודניאל הופתע לראות מולו כר דשא גדול וירוק. המלווה גררה אותו על השביל בתוך הדשא, שביל מעשה רגלי אדם, מבלי להתייחס לשביל הגרנוליט המיועד להולכי רגל. היא הקישה על דלת משרדו של המנהל, מתעלמת מהמזכירה שישבה בפתח, ורק משנוכחה לדעת שהמנהל לא במשרד, פנתה אל המזכירה.
"הוא לא פה?"
"את מתכוונת למנהל?"
"כמובן למנהל". דיבורה לא הסתיר את עצבנותה, והרעד בפניה איים להפיל את משקפיה מעל חוטמה. "אין לי את כל היום, תמצאי לי אותו מיד או שאני משאירה פה את הילד והולכת".
"הוא הלך לתפילת מנחה. זה עניין של חצי שעה".
"חצי שעה!? אין לי חצי שעה. מדוע אני צריכה להמתין חצי שעה לעניין שלא ייקח יותר משתי דקות?"
המזכירה הביטה בה עד שסיימה לרטון, יודעת שנכונה לעובדת הסוציאלית הפתעה. הפרוצדורה של רישום ילד לפנימייה לוקחת לפחות שעתיים, ובמקרה הספציפי הזה אף יותר. היא הביטה בילד הקטן והצנום. שעמד זקוף והביט סביבו. רק כשהרים את עיניו הכחולות, שריסים ארוכים כיסו אותן, ניתן היה להבחין בעצב ובחרדה.
דבורה שלחה את דניאל לשבת בחדר הכניסה, והתרוצצה בעצבנות, מעשנת סיגריה אחרי סיגריה ומשלבת ידיה בחוסר מנוחה.
דניאל השתדל שלא לפגוש בעיניה. ביומיים האחרונים שהה בדירתה וכל מעשה שלו הצליח להרגיז אותה. הוא הביט ימינה וראה מגרש כדורסל מרוצף, מסביבו ספסלי בטון וגדר מרושתת גבוהה.
בצד שמאל של המגרש עמד בניין יפה, דמוי אליפסה, שחלונותיו מעוגלים וצבועים כחול. בחזית הבניין עמדו צמודים לקירות עצי דקל גבוהים ולמרגלותיהם עצי נוי נמוכים ופרחים ססגוניים. דניאל הבחין בגבר גבה קומה עם כיפה שחורה גדולה על ראשו מתקרב לעברם. הוא התכווץ במקומו, חושש מהלא נודע. המנהל נכנס למשרד, ודבורה מיהרה אחריו והתיישבה מולו מבלי שהוזמנה.
"תקשיב מר שלמה, הבאתי ילד לפנימייה. בוא נגמור מהר עם הסידורים כדי שאוכל לחזור לחיים נורמאליים. מהרגע שאמו נעלמה, אין לי רגע קט של שקט".
"אבהיר לך משהו", אמר שלמה בקול שקט וחודר, "הפנימייה הזו מלאה עד אפס מקום. חדרים שמראש תוכננו למגורים של ארבעה ילדים, משמשים שישה ילדים. יש רק מיטה אחת לילד שצריך להגיע בשבוע הבא, כך שאין לי שום אפשרות לקלוט את הילד הזה, עם כל הרצון הטוב שלי".
"אבל לילד הזה אין משפחה. אין לי איפה לשים אותו. עד שיימצא מקום אחר..."
"עוד יותר טוב. תנסי בפנימיות אחרות, אחרי הכול אם אין לו משפחה, אין העדפה דווקא לפנימייה שלנו, שיש לה ביקוש גדול". הוא השתתק, וכשראה שאינה מגיבה, אמר "מצטער" וקם ממקומו, רומז לה שהשיחה הסתיימה.
דבורה שיחקה עם שפתיה בעצבנות, מבינה שהמנהל אינו מתכוון לעשות לה חיים קלים. אך גם לה לא הייתה כוונה לוותר. היא כבר עשתה החלטה, מכאן היא יוצאת ללא הילד. "תקשיב, אדון שלמה, הסיפורים שלך לא מעניינים אותי. התפקיד שלי הוא למצוא מקום הולם או לא הולם לילד, העיקר שאני אפטר ממנו, אם הוא לא יישאר פה, ציונה המנהלת תבקש ממני לעשות לה שוב את הטובה הזאת ולקחת את הילד כדי שיהיה עם הילדים שלי, ואין לי שום כוונה לעשות זאת. אני נתקלת במקרים כאלה כל הזמן. אין לי זמן לבזבז רגשות על כך ובטח שלא לארח בביתי את כל המקרים הסוציאליים". כשסיימה את דבריה, בהפתעה גמורה, נטלה את תיקה והסתלקה מהמקום. שלמה המנהל יצא בעקבותיה וקרא אחריה לקחת את הילד, אך היא המשיכה ללכת על שביל הדשא, הליכה על גבול הריצה. שלמה חזר על עקבותיו, כשהוא חולף על פני דניאל, ושפשף את מצחו. "תני לו משהו לאכול", ביקש מהמזכירה, נכנס חזרה למשרדו וחייג.
"שלום ציונה, כרגע הייתה אצלי דבורה, העובדת שלך, היא השאירה פה את הילד שלכם, למרות שהסברתי לה שיש לי בעיה לקלוט ילדים חדשים. אני מבקש ממך לשלוח מישהו לקחת מכאן את הילד".
ציונה לא הופתעה לקבל את השיחה משלמה. לא בכדי שלחה את דבורה למשימה. המקרה של דניאל היה חריג, ורק אישה כמו דבורה, נטולת הרגשות, הייתה מסוגלת לעמוד במשימה. "כן, דבורה דיברה אִתי. היא אומרת שיש לך מקום אחד עבור ילד שאמור להגיע בשבוע הבא. תכניס את דניאל במקומו. כל הקודם זוכה".
"את מכירה את הפנימייה, הרב לא ייתן לילד לא יהודי לקחת מקום של ילד יהודי. זה לא שאנחנו גזענים, את יודעת שיש פה כמה ילדים שהם לא יהודים, אבל הם לא לוקחים מקום של אף אחד".
מעבר לקו הייתה שתיקה.
"ציונה?"
"כן, אני פה".
"שלמה, תנסה אולי למצוא עוד מקום אחד, רק עוד מקום אחד. הילד כרגע איבד את אימא שלו. איך אני יכולה לשלוח אותו לרומניה? אתה יודע מה קורה שם, בתי יתומים שלמים, בתי קברות שלמים, הם משאירים את הילדים לגווע ברעב. אתה מבין שאם לא נמצא לו מקום מהר, אאלץ להחזיר אותו לרומניה? אני חייבת למצוא לו מקום עד שהשדולה בעניין שלו תדאג להשאיר אותו בארץ".
"לא, ציונה, אל תעמידי אותי במצב כזה. גם לי כואב על הילד, אבל את צריכה להבין שאני לא יכול לתת לו מקום של ילד אחר, שגם לו יש את הסיפור שלו, אבל עם הבדל גדול, שהוא גם יהודי מבית דתי".
"שלמה, גם אני אישה דתייה, אבל מבט אחד בילד והלב שלי לא נותן לי לשלוח אותו חזרה לרומניה. אני יודעת שגם אתה לא תעז לעשות זאת".
שלמה לקח נשימה עמוקה. "אני יודע שאני אצטער. אבדוק מה אני יכול לעשות".
המזכירה הציעה לדניאל לשבת ליד שולחנה ולאכול את הארוחה שהביאה לו, עוף בגריל, פירה, לחם וסלט פירות. דניאל העביר מבטו מהצלחת לעבר הדלת הסגורה של משרד המנהל. הוא נטל בחשש את הלחם והחל לאכול. כשהבחין במנהל יוצא, הניח את פרוסת הלחם מידו.
"אורית, קחי אותו בבקשה לאגף של ילדי הגן עד שנראה מה נוכל לעשות", אמר המנהל.
המזכירה חייכה לדניאל, לקחה את ידו והובילה אותו לבניין החדש, שם פגשו את ניצה, אם הבית. "שלום". ניצה רכנה לעברו של דניאל, מבחינה בפניו הקפואות. "נעים מאוד, אני ניצה. בוא, אקח אותך לחדר שלך", אמרה כשהיא עולה במדרגות באטיות.
דניאל עלה לצדה. הם הגיעו לחדר בו היו שלוש מיטות קומתיים. ניצה הצביעה על המיטה בקומה התחתונה.
"הנה המיטה שלך. אתה בטח מעדיף את הקומה השנייה, כמו כולם, אבל היא תפוסה".
דניאל לא הביט בה אלא הניח את השקית על המיטה והתיישב.
"לא, אל תשב. בוא נלך למצוא לך כמה בגדים".
היא הוליכה אותו לעבר מחסן הבגדים. למרות שעדיין לא הוחלט מה יעלה בגורלו, ולמרות שלא קיבלה שום הנחייה או אישור לתת לו בגדים, לא יכלה להתעלם מהילד היפה שהתעקש לסחוב אחריו את השקית הדהויה כאילו הייתה מטמון רב ערך. היא משכה מהמדפים כמה בגדים והובילה אותו לתא ההלבשה, עוזרת לו מפעם לפעם להתלבש. בפעם הראשונה חייך אליה כשיצא מהמחסן עם שקית גדולה מלאה בחולצות ומכנסיים לשביעות רצונו.
"תניח את השקית כך בארון, עוד אל תסדר את הבגדים". היא בחרה לדבר אתו עברית, למרות שלא הבין מילה מדבריה. הם ירדו לחדר המשחקים, שם ישבו ילדי הגן.
במיטה, עם כיבוי האורות, רצה דניאל לבכות בכי משחרר, אבל חשש שאסור לו. אתמול בלילה, כשישן בממ"ד של דבורה, הוזהר שלא לעשות רעש, אך לא הצליח לעצור את בכיו, ולכן תחב את דש חולצתו לפיו וחנק את הבכי, אך עתה הדמעות היו חזקות מכל מעצור פסיכולוגי מאיים. הוא לא הצליח להחניק את בכיו גם אם ילקו אותו על כך.
הוא חש יד עדינה מלטפת את ראשו. "אתה יכול לבכות חמוד, זה בסדר. קשה לך עכשיו, אך עוד כמה ימים תרגיש הרבה יותר טוב, אני מבטיחה לך".
מילותיה של ניצה, גם אם לא הבין אותן, גרמו לבכיו להתגבר. היא לא השתיקה אותו אלא המשיכה ללטף אותו, עד שחש את עיניו נעצמות.

עוד על הספר

נובמבר על הר גבוה נאוה דיקסטרה
משה קובלסקי עמד מול החלון הסגור של משרדו הגדול בקומה השתים עשרה, שאף בשביעות רצון מהסיגר ומילא את החדר בעשן סמיך. המראה שנשקף מחלונו היה יצירת פאר שהשתרעה על עשרים ושישה דונם, קומפלקס מבנים עתירי ידע, הסמוך לתחנת הרכבת. כאשר הוחלפה התחנה הישנה בחדשה עלה מחיר הנכס פלאים.
חברת ההשקעות אשר רכשה ממנו את משרדיו הישנים, שהשתרעו על ארבעה דונם, הוכתה בתדהמה כשנודע לה שבאותו המחיר רכש קובלסקי עשרים ושישה דונם. אין תמה שמיהר למכור להם את הנכס במהירות ובזול. שבוע לאחר מכן, רכשה ממנו חברת מחשבים דונם לבניה, במחיר של פי עשרה ממה ששילם על המגרש כולו. ככה זה כשאתה בצמרת, חשב לעצמו, כל הזמן יש הזדמנויות להתעשר.
בשנים האחרונות כבר לא מצא משהו מועיל לעשות במשרדו. הוא לא היה נחוץ יותר לעסקיו ובילה את הזמן בעיקר בטיולים מסביב לעולם, ביאכטה המפוארת. נאור בנו שלט בכל העסקים ואף הגדיל לעשות כשפתח חברת תקשורת בארצות הברית, והוכיח שכישרון עובר בירושה. למרות שהיו מקרים בהם נאלץ משה לעזור לבנו מאחורי הקלעים, מבלי שזה ידע שיד אביו הייתה בדבר.
הוא התיישב ליד שולחנו והביט בתמונת בנו כשהיה קטן. כל כך היה שקוע בזיכרונות מאותם ימים, שהרגע בו נפתחה הדלת העלה בלבו חשש שאיבד את שפיותו. הוא מצמץ בעיניו, והתעתוע הפך לזעזוע. "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?" מצא את עצמו שואג באנגלית לעבר האורחת שנכנסה. הילד, שהגיע ביחד אִתה, אוחז בידה, התקרב אליו בהיסוס, אבל משה דחה אותו מעל פניו.
"מה אתה כל כך כועס? לא התגעגעת לנכד שלך?" ענתה לו ברומנית, כשהיא גוררת כיסא נוסף עבור הילד ומתיישבת מול משה, תוך התעלמות מזעמו. אחר כך פתחה את תיקה והוציאה משם סיגריה, מדליקה אותה תוך כדי שילוב רגליים, כשהיא נושפת את העשן על פניו של משה בהתרסה. "עם הסירחון של המשרד שלך, עוד סגריה לא תשנה כלום".
משה לקח נשימה עמוקה. "יוליה, יש לנו הסכם. היה אסור לך להגיע לכאן. כבר עכשיו גרמת לי נזק גדול. תהיי שקולה ותחזרי לרומניה".
יוליה הביטה בו בחיוך ציני. היא שחררה ענן עשן נוסף מול פניו. "הגיע הזמן שהבן שלך ואתה תיקחו אחריות על הילד. אני מעדיפה את החופש שלי על פני הכסף שאתם משלמים לי", אמרה כשהיא מעבירה ידה על ראשו של דניאל, שהרחיק את ראשו ממנה. הוא נעץ מבט בסבו וחש כיצד כל ההתרגשות שהייתה לו לקראת המפגש, דועכת ברגע. סבו לא אהב אותו, זה היה ברור.
שרירי פניו של משה נמתחו. הוא לא אהב שאנשים נותנים לו תחושה של חוסר אונים. "אוקיי, את רוצה יותר כסף, תקבלי יותר. תקבלי כמה שתרצי, אבל אל תהרסי את המשפחה של נאור. קחי את הילד אִתך, ואני אדאג שלא יחסר לך כלום, שתחיי כמו מלכה כל חייך".
יוליה עיקמה את פניה. "מפתה מאוד, אך יש לי בעיה. הכרתי בחור אמריקאי והוא רוצה שאעבור לגור אִתו. בלי הילד. חשבתי לעצמי שזה לא נורא אם הוא יגדל עם אבא שלו, או עם סבא שלו. לא ככה, מר משה קובלסקי הנכבד?!"
"אין מישהו ממשפחתך שיסכים לגדל אותו באותם תנאים?" התעלם משה מהסרקזם שבקולה.
היא חייכה. "אתה רוצה לשלוח אותו לגיהינום? אפילו אני אגיע לשם אם אעשה מעשה כזה". היא מעכה את הסיגריה במאפרה וקמה ממקומה. "גם אתה סוג של גיהינום, אם להודות בעובדות". היא התמוגגה מצחוק, נהנית מן ההתעמרות.
"לאן את הולכת?"
"למצוא איזה מקום שאוכל להתייעץ מה לעשות. אחרי הכול זה הנכד שלך, ויש לי כרטיס טיסה לעוד יומיים".
"איזה מקום?" שאל משה.
"יש משהו שקוראים לו משרד הרווחה". היא הוציאה פתק מכיס מכנסיה והביטה בו. "כן יש לי את הכתובת".
יוליה לא ידעה עד כמה משה חשש ממנה. הוא ניסה את הגישה הקשוחה: "יוליה, את צריכה לדעת שעליי לא מאיימים".
"מצטערת, זה הנכד שלך, זאת הבעיה שלך". היא אחזה בידו של דניאל. "תגיד שלום לסבא". היא לא הצליחה להתאפק מלצחוק שוב, כשראתה את האימה על פניו של משה, אך לא הבחינה בפניו הקפואות של דניאל, שלא חדל להביט בסבו גם כשצעדו לעבר היציאה.
יוליה עלתה למונית שהזמינה לה מזכירתו של משה, ורק אז התפנתה להביט בפניו של דניאל. הוא תמיד היה ילד רציני, אך עתה ישב על המושב ופניו ממוקדות בנקודה דמיונית מעבר לחלון.
"אל תדאג, הכול יהיה בסדר. האמת, לא חשבתי שסבא שלך לא ירצה לקחת אותך. אבל אם הדברים לא יסתדרו, אני אקח אותך לאבא שלך בעצמי, אבל לפני זה ננסה עוד דרך אחת להשפיע על סבא שלך. אני יודעת שעכשיו אתה לא מרגיש טוב, אך בסוף אתה תראה שהכול יסתדר ותהיה מאושר, אפילו יותר מאושר מלהיות אִתי".
דניאל המשיך להביט מבעד לחלון, עד שהמונית נעצרה מול משרד הרווחה. יוליה הופנתה למשרדה של דבורה, אישה עם שיער שחור מתולתל, לא מטופח, אסוף כלפי מטה בגומייה. יוליה ודניאל המתינו, בזמן שדבורה שוחחה בטלפון. דבורה הייתה תזזיתית וענתה בכעס לאדם עמו שוחחה בטלפון. יוליה חששה שהפגישה עם קובלסקי היא כאין וכאפס לעומת מה שמחכה לה כאן ולכן החליטה לעשות את השיחה קצרה ועניינית ככל האפשר. "תראי, זהו נכדו של משה קובלסקי", פתחה יוליה באנגלית, מבחינה בהתרככות פניה של העובדת הסוציאלית למשמע שמו של קובלסקי. היא שטחה בפניה של דבורה את המצב לאשורו, מופתעת לגלות אדיבות מצִדה של פקידת הממשלה, אם כי ניכר היה שזוהי אדיבות מאולצת.
"אני מבינה את הפנייה שלך אלינו, אך אין זה בתחום סמכותנו. הייתי מציעה לך לפנות לעורך דין. מלבד זאת, עלייך לדעת שהסבא אינו אחראי לילד, אלא האבא, כך שאת לא יכולה לעשות שום דבר נגד הסבא". דבורה ניסתה לשוות לקולה טון רגוע, למרות שהייתה נסערת מהגילוי.
יוליה שתקה. היא כבר הכינה תכנית חלופית, אך היה עליה לוודא שדבורה תשתף עמה פעולה. "תיראי, אני מבינה שאתם לא מטפלים בדברים כאלה, אבל האם אוכל להשאיר פה מכתב? אחרי הכול אני מתכוונת לטוס לאמריקה בעוד יומיים, ואם הילד יישאר לבד כדאי מאוד שיהיה לך מידע בסיסי עליו, לא?"
דבורה הרימה את עיניה. "את יכולה להשאיר לי מכתב, אבל עדיף לך להשאיר אותו אצל עורך דין".
בהתחלה יוליה אמנם חשבה לעשות כך, אך מאחר והיא מעוניינת להסתלק בעוד יומיים ולהשאיר אחריה ילד, יהיה מועיל יותר להשאיר מכתב אצל עובדת סוציאלית מאשר אצל עורך דין.
דבורה נטלה ממנה את המכתב, יודעת שזה לא יכול להזיק. היא הביטה באישה הרזה והבלונדינית שיצאה ממשרדה, קוראת אחריה לסגור את הדלת, אך זו כבר התרחקה ולא שמעה. דבורה קמה ממקומה ונעלה את הדלת. הייתה לה שיחה אישית לנהל והיא לא רצתה שמישהו מהמשרד יאזין. היא חייגה למשרדו של קובלסקי. כצפוי הודיעה לה מזכירתו שהוא אינו יכול לענות וביקשה ממנה להשאיר הודעה, אך דבורה התעקשה להמתין על הקו ולהודיע לו שזו שיחה דחופה ממשרד הרווחה. ואכן, כמו שדבורה חשבה, משה הואיל לענות, כשקולו נשמע לה כמו ניגון נעים לאוזן. היא סיפרה לו אודות ביקורה של יוליה והמכתב שהשאירה, תובעת לדעת מה יעלה בגורלו של הילד אם אכן תעזוב אמו לאמריקה, שכן על פי דבריה הוא סבו של הילד.
משה הודה בפני עצמו שהדברים יוצאים מכלל שליטה, אך שמר על קור רוח. "אז היא אומרת. את יודעת כמה אנשים מהסוג שלה מסתובבים סביבי כל היום? היה לה רומן קצר עם הבן שלי ואם היא חושבת שזה הבן שלו, יש דרכים לטפל בכך. אני על כל פנים לא הכתובת הנכונה ובטח שלא אתם. אני אראה זאת בחומרה רבה אם הדברים יודלפו".
"כרגע מבחינתי אני רק מעדכנת אותך, אך אם היא תממש את איומה, אהיה חייבת לידע את המנהלת שלי".
משה שתק. הוא לא חשב שיוליה תיגש למשרד הרווחה ובטח לא חשב שתפר את ההסכם ותשאיר מכתב. הוא חייב להשיג אותו, אחרת חייו משולים למת. "מה כתוב במכתב?" שאל, מנסה לבדוק אם דבורה פתחה אותו וקראה את תוכנו.
"לא פתחתי אותו, אני משערת שהיא כתבה את הדברים שהיא אמרה לי".
משה נשם לרווחה. "תיראי דבורה, אני מוכן להגיע למשרדך ולמסור לך את גרסתי, וכל זה רק משום שיש לי כבוד גדול לעבודתך".
דבורה התמלאה ברגש חשיבות. "יש לי כל היום פגישות, כך שרק בשמונה בערב אתפנה מעיסוקיי".
"את עובדת עד שעות כאלה מאוחרות?" שאל כשנכנס למשרדה, שהיה המשרד היחיד המאויש בשעה זו.
"אלה לא שעות רגילות לעבודה, אך גם לא תמיד יש לי מבקרים לא רגילים כמוך", אמרה כשהיא משחררת חיוך לעברו. "תרצה לשתות קפה? לא תאמין יש לנו פה אפילו מכונת אספרסו".
"יהיה נהדר אם תוכלי להכין לי איזה נס קפה, עם חלב מוקצף", אמר בתקווה שזה ישאיר אותה זמן רב במטבח.
"אני מיד חוזרת".
עם צאתה למטבחון בקצה המסדרון, הוא עט על תיקה לחפש את המכתב, חיטט בין ניירות רבים כשלפתע צדה את עינו מעטפה לבנה. הוא פתח אותה במהירות, הוציא את תוכנה והכניס אליה מכתב אחר, בתוספת דמי שתיקה בסך שלושת אלפים דולר. כששמע את טפוף נעליה הולך וקרב, כבר הספיק לחזור ולמצוא את מקומו. התענגותו על הקפה הייתה מושלמת.
"ובכן, מר קובלסקי, מה אנחנו עושים בקשר לסיפור הזה של יוליה?"
"באתי להגיד לך שדניאל אינו הנכד שלי. אני מוכן לעבור כל בדיקה כדי להוכיח זאת. אני מודה, יש משהו שקושר אותי ליוליה, שמסיבות מסוימות אני לא יכול לפרט, אבל בין זה לבין להיות סבא של דניאל?..."
הוא קם ממקומו. "תיראי, את אישה נחמדה. היה לי נעים להכיר אותך ואני מוכן בכל הזדמנות לסייע, בכל מידע שתבקשי. אגב, מה עם המכתב? אפשר לקרוא אותו?
"לא, אני מצטערת. אלא אם יקרה משהו. זה לא אישי נגדך, אתה יודע".
"כן, אני מבין, והאמת שזה גם לא צריך לעניין אותי".
דבורה לא הבינה את מה שהתרחש מולה. כל ההצגה הייתה של משה בלבד, ותפקידה היחיד במערכה היה להכין קפה. לפתע כל אירועי היום נראו לה תלושים מהמציאות. אחרי הכול אף פעם לא היה לה כזה מזל שבתוך כל העבודה האפורה והשוחקת יצוץ לו פתאום סיפור בעל ערך. כאן, היא חשבה, יש סיפור גדול, והיא רצתה לטפל בו בעצמה, לכן לא דיווחה עליו למנהלת.
משה נהג את מכוניתו למלון בו שהתה יוליה, מקווה ששעת הלילה המאוחרת תסתיר אותו מעיני העוברים ושבים. הוא התקשר מטלפון ציבורי וביקש ממנה לרדת עם הילד, כדי לדון בדברים שלשמם הגיעה, יש מוצא, בישר לה. הוא הבחין בה, אבל ללא הילד. "דניאל ישן", אמרה כשנכנסה למכונית, אך בעודה מנסה למצוא את התנוחה המתאימה על המושב, חשה במזרק ננעץ בצווארה והמכונית יצאה לדרכה.
החדרנית שנכנסה לנקות את החדר של יוליה, בבוקר שלמחרת, מצאה את דניאל לבדו. היא ניסתה לדבר אתו בעברית ובאנגלית, אך לא נענתה. לאחר שניקתה את יתר החדרים, חזרה שוב ומצאה אותו עדיין לבד. היא דיווחה לממונים עליה וכעבור זמן מה הוא הועבר לטיפול המשטרה.
דבורה שמחה להזדמנות הנוספת שנפלה בחלקה, יודעת שהיעלמותה של יוליה טרפה את הקלפים וכעת ידה שוב על העליונה. היא מיהרה להתקשר לקובלסקי והופתעה לגלות שאינו מוכן לדבר אִתה. שוב ושוב השאירה לו הודעות, אך הוא לא חזר אליה. רגשות תסכול ונקם מילאו אותה. המכתב היה הדבר היחיד שיכלה להחזיר אש באמצעותו. היא קראה אותו והתאכזבה. חלומותיה נגוזו ברגע אחד. כל התקוות שתלתה במכתב עלוב של אישה עלובה, הצטמצמו למילים בודדות: 'טסתי לאמריקה. אבקשכם למצוא את אביו של בני'. למכתב צורפו פרטים אישיים של איזה גבר רומני ושלושת אלפים דולר, שאמורים כנראה לסייע במציאת האב. דבורה לקחה את הכסף לכיסה וקרעה את המכתב.
* * *
דניאל פסע לצדה של העובדת הסוציאלית. רגליו התקשו להדביק את הליכתה המהירה. הוא רץ, אך רגליו לא נשמעו לו. כף ידה הגדולה התהדקה סביב אצבעותיו והוא מצא עצמו נגרר, כאילו אין במאמציו לרצות אותה. רגלו נתקלה באבן גדולה, והוא מעד. העובדת הסוציאלית נעצרה, הביטה למטה אליו, ואז משכה אותו כלפי מעלה בתנופה עד שזרועו איימה לצאת ממקומה. הוא ניסה לנגב את החול שדבק במרפקו, אך לא הצליח ונותר עם מרפק מלוכלך ופצוע. הוא המשיך לרוץ ריצה כושלת, כשידו האחת אוחזת בידה וידו השנייה אוחזת בשקית ניילון מרשרש, בה היו חולצת טריקו לבנה ומכנסי ג'ינס קרועים באזור הברך, הדברים שלקח אִתו לדרכו החדשה. ריח הבושם שעלה ממנה היה כבד, מעין רמז לכבדות האירוע. למרות שהיה בסך הכול בן חמש לא התקשה להבין שמעתה חייו ישתנו לחלוטין.
הם עמדו בשער הכניסה, ממתינים ששומר הפנימייה יפתח בפניהם את השער. זה היה שער אדום גדול, משני צדיו עצי ברוש גבוהים, שניסו לשוות למקום אווירה ירוקה ורעננה והסתירו מעט את הפנימייה מעיני העוברים בסביבה. אך לא היה בהם להסתיר את התחושה החמצמצה שקידמה את פניך למראה החנייה העזובה. קוצים ועשבים שוטים צמחו בין חריצי האספלט. השומר פתח בפניהם את השער ודניאל הופתע לראות מולו כר דשא גדול וירוק. המלווה גררה אותו על השביל בתוך הדשא, שביל מעשה רגלי אדם, מבלי להתייחס לשביל הגרנוליט המיועד להולכי רגל. היא הקישה על דלת משרדו של המנהל, מתעלמת מהמזכירה שישבה בפתח, ורק משנוכחה לדעת שהמנהל לא במשרד, פנתה אל המזכירה.
"הוא לא פה?"
"את מתכוונת למנהל?"
"כמובן למנהל". דיבורה לא הסתיר את עצבנותה, והרעד בפניה איים להפיל את משקפיה מעל חוטמה. "אין לי את כל היום, תמצאי לי אותו מיד או שאני משאירה פה את הילד והולכת".
"הוא הלך לתפילת מנחה. זה עניין של חצי שעה".
"חצי שעה!? אין לי חצי שעה. מדוע אני צריכה להמתין חצי שעה לעניין שלא ייקח יותר משתי דקות?"
המזכירה הביטה בה עד שסיימה לרטון, יודעת שנכונה לעובדת הסוציאלית הפתעה. הפרוצדורה של רישום ילד לפנימייה לוקחת לפחות שעתיים, ובמקרה הספציפי הזה אף יותר. היא הביטה בילד הקטן והצנום. שעמד זקוף והביט סביבו. רק כשהרים את עיניו הכחולות, שריסים ארוכים כיסו אותן, ניתן היה להבחין בעצב ובחרדה.
דבורה שלחה את דניאל לשבת בחדר הכניסה, והתרוצצה בעצבנות, מעשנת סיגריה אחרי סיגריה ומשלבת ידיה בחוסר מנוחה.
דניאל השתדל שלא לפגוש בעיניה. ביומיים האחרונים שהה בדירתה וכל מעשה שלו הצליח להרגיז אותה. הוא הביט ימינה וראה מגרש כדורסל מרוצף, מסביבו ספסלי בטון וגדר מרושתת גבוהה.
בצד שמאל של המגרש עמד בניין יפה, דמוי אליפסה, שחלונותיו מעוגלים וצבועים כחול. בחזית הבניין עמדו צמודים לקירות עצי דקל גבוהים ולמרגלותיהם עצי נוי נמוכים ופרחים ססגוניים. דניאל הבחין בגבר גבה קומה עם כיפה שחורה גדולה על ראשו מתקרב לעברם. הוא התכווץ במקומו, חושש מהלא נודע. המנהל נכנס למשרד, ודבורה מיהרה אחריו והתיישבה מולו מבלי שהוזמנה.
"תקשיב מר שלמה, הבאתי ילד לפנימייה. בוא נגמור מהר עם הסידורים כדי שאוכל לחזור לחיים נורמאליים. מהרגע שאמו נעלמה, אין לי רגע קט של שקט".
"אבהיר לך משהו", אמר שלמה בקול שקט וחודר, "הפנימייה הזו מלאה עד אפס מקום. חדרים שמראש תוכננו למגורים של ארבעה ילדים, משמשים שישה ילדים. יש רק מיטה אחת לילד שצריך להגיע בשבוע הבא, כך שאין לי שום אפשרות לקלוט את הילד הזה, עם כל הרצון הטוב שלי".
"אבל לילד הזה אין משפחה. אין לי איפה לשים אותו. עד שיימצא מקום אחר..."
"עוד יותר טוב. תנסי בפנימיות אחרות, אחרי הכול אם אין לו משפחה, אין העדפה דווקא לפנימייה שלנו, שיש לה ביקוש גדול". הוא השתתק, וכשראה שאינה מגיבה, אמר "מצטער" וקם ממקומו, רומז לה שהשיחה הסתיימה.
דבורה שיחקה עם שפתיה בעצבנות, מבינה שהמנהל אינו מתכוון לעשות לה חיים קלים. אך גם לה לא הייתה כוונה לוותר. היא כבר עשתה החלטה, מכאן היא יוצאת ללא הילד. "תקשיב, אדון שלמה, הסיפורים שלך לא מעניינים אותי. התפקיד שלי הוא למצוא מקום הולם או לא הולם לילד, העיקר שאני אפטר ממנו, אם הוא לא יישאר פה, ציונה המנהלת תבקש ממני לעשות לה שוב את הטובה הזאת ולקחת את הילד כדי שיהיה עם הילדים שלי, ואין לי שום כוונה לעשות זאת. אני נתקלת במקרים כאלה כל הזמן. אין לי זמן לבזבז רגשות על כך ובטח שלא לארח בביתי את כל המקרים הסוציאליים". כשסיימה את דבריה, בהפתעה גמורה, נטלה את תיקה והסתלקה מהמקום. שלמה המנהל יצא בעקבותיה וקרא אחריה לקחת את הילד, אך היא המשיכה ללכת על שביל הדשא, הליכה על גבול הריצה. שלמה חזר על עקבותיו, כשהוא חולף על פני דניאל, ושפשף את מצחו. "תני לו משהו לאכול", ביקש מהמזכירה, נכנס חזרה למשרדו וחייג.
"שלום ציונה, כרגע הייתה אצלי דבורה, העובדת שלך, היא השאירה פה את הילד שלכם, למרות שהסברתי לה שיש לי בעיה לקלוט ילדים חדשים. אני מבקש ממך לשלוח מישהו לקחת מכאן את הילד".
ציונה לא הופתעה לקבל את השיחה משלמה. לא בכדי שלחה את דבורה למשימה. המקרה של דניאל היה חריג, ורק אישה כמו דבורה, נטולת הרגשות, הייתה מסוגלת לעמוד במשימה. "כן, דבורה דיברה אִתי. היא אומרת שיש לך מקום אחד עבור ילד שאמור להגיע בשבוע הבא. תכניס את דניאל במקומו. כל הקודם זוכה".
"את מכירה את הפנימייה, הרב לא ייתן לילד לא יהודי לקחת מקום של ילד יהודי. זה לא שאנחנו גזענים, את יודעת שיש פה כמה ילדים שהם לא יהודים, אבל הם לא לוקחים מקום של אף אחד".
מעבר לקו הייתה שתיקה.
"ציונה?"
"כן, אני פה".
"שלמה, תנסה אולי למצוא עוד מקום אחד, רק עוד מקום אחד. הילד כרגע איבד את אימא שלו. איך אני יכולה לשלוח אותו לרומניה? אתה יודע מה קורה שם, בתי יתומים שלמים, בתי קברות שלמים, הם משאירים את הילדים לגווע ברעב. אתה מבין שאם לא נמצא לו מקום מהר, אאלץ להחזיר אותו לרומניה? אני חייבת למצוא לו מקום עד שהשדולה בעניין שלו תדאג להשאיר אותו בארץ".
"לא, ציונה, אל תעמידי אותי במצב כזה. גם לי כואב על הילד, אבל את צריכה להבין שאני לא יכול לתת לו מקום של ילד אחר, שגם לו יש את הסיפור שלו, אבל עם הבדל גדול, שהוא גם יהודי מבית דתי".
"שלמה, גם אני אישה דתייה, אבל מבט אחד בילד והלב שלי לא נותן לי לשלוח אותו חזרה לרומניה. אני יודעת שגם אתה לא תעז לעשות זאת".
שלמה לקח נשימה עמוקה. "אני יודע שאני אצטער. אבדוק מה אני יכול לעשות".
המזכירה הציעה לדניאל לשבת ליד שולחנה ולאכול את הארוחה שהביאה לו, עוף בגריל, פירה, לחם וסלט פירות. דניאל העביר מבטו מהצלחת לעבר הדלת הסגורה של משרד המנהל. הוא נטל בחשש את הלחם והחל לאכול. כשהבחין במנהל יוצא, הניח את פרוסת הלחם מידו.
"אורית, קחי אותו בבקשה לאגף של ילדי הגן עד שנראה מה נוכל לעשות", אמר המנהל.
המזכירה חייכה לדניאל, לקחה את ידו והובילה אותו לבניין החדש, שם פגשו את ניצה, אם הבית. "שלום". ניצה רכנה לעברו של דניאל, מבחינה בפניו הקפואות. "נעים מאוד, אני ניצה. בוא, אקח אותך לחדר שלך", אמרה כשהיא עולה במדרגות באטיות.
דניאל עלה לצדה. הם הגיעו לחדר בו היו שלוש מיטות קומתיים. ניצה הצביעה על המיטה בקומה התחתונה.
"הנה המיטה שלך. אתה בטח מעדיף את הקומה השנייה, כמו כולם, אבל היא תפוסה".
דניאל לא הביט בה אלא הניח את השקית על המיטה והתיישב.
"לא, אל תשב. בוא נלך למצוא לך כמה בגדים".
היא הוליכה אותו לעבר מחסן הבגדים. למרות שעדיין לא הוחלט מה יעלה בגורלו, ולמרות שלא קיבלה שום הנחייה או אישור לתת לו בגדים, לא יכלה להתעלם מהילד היפה שהתעקש לסחוב אחריו את השקית הדהויה כאילו הייתה מטמון רב ערך. היא משכה מהמדפים כמה בגדים והובילה אותו לתא ההלבשה, עוזרת לו מפעם לפעם להתלבש. בפעם הראשונה חייך אליה כשיצא מהמחסן עם שקית גדולה מלאה בחולצות ומכנסיים לשביעות רצונו.
"תניח את השקית כך בארון, עוד אל תסדר את הבגדים". היא בחרה לדבר אתו עברית, למרות שלא הבין מילה מדבריה. הם ירדו לחדר המשחקים, שם ישבו ילדי הגן.
במיטה, עם כיבוי האורות, רצה דניאל לבכות בכי משחרר, אבל חשש שאסור לו. אתמול בלילה, כשישן בממ"ד של דבורה, הוזהר שלא לעשות רעש, אך לא הצליח לעצור את בכיו, ולכן תחב את דש חולצתו לפיו וחנק את הבכי, אך עתה הדמעות היו חזקות מכל מעצור פסיכולוגי מאיים. הוא לא הצליח להחניק את בכיו גם אם ילקו אותו על כך.
הוא חש יד עדינה מלטפת את ראשו. "אתה יכול לבכות חמוד, זה בסדר. קשה לך עכשיו, אך עוד כמה ימים תרגיש הרבה יותר טוב, אני מבטיחה לך".
מילותיה של ניצה, גם אם לא הבין אותן, גרמו לבכיו להתגבר. היא לא השתיקה אותו אלא המשיכה ללטף אותו, עד שחש את עיניו נעצמות.