לבוש לתפקיד

פרולוג

היידי ילדה לי בן ואז הרגתי אותה. אשרי העלובים שזכו לקבל את סטירת הלחי שלהם מהחיים בכמעט אסונות. קינאתי בהם.
"אל תשתה. אני רוצה שתשתול בי עוד תינוק אחר כך," לחשה לי אשתי וליטפה את רגלי מתחת לשולחן, כשאנחנו מוקפים בשנים־עשר בני משפחה וחברים קרובים. היידי בחרה את מסעדת הבשרים האהובה עליי באומהה והזמינה את החדר הפרטי לרגל יום הולדתי. לא היה לי מושג שזה קורה עד שכולם צעקו "הפתעה".
אהבתי אותה יותר מכפי שאפשר לתאר במילים.
"ומה חתן השמחה מזמין?" המלצרית חומת השיער קרצה לי, וידה האוחזת בעט מורמת מעל הפנקס.
"ויסקי נקי."
היידי הזעיפה פנים.
לקחתי את ידה והצמדתי אותה לבליטה הזקופה. "לא תהיה לי שום בעיה להעניק לך את מבוקשך."
"נראה." תגובתה המאופקת לא הביעה ביטחון רב.
הוריי הגיעו מדנוור בהפתעה אבל בני בן השנתיים, הריסון, גנב את ההצגה. הם ואימא של היידי נשפכו עליו בתורות. לא ציפיתי להפוך לאב לפני שאני מסיים את הקולג'. גם לא ציפיתי שאפגוש את האישה שאני לא יכול לחיות בלעדיה בדיוק ברגע שבו הייתי זקוק לה יותר מכול.
היא הייתה סטודנטית לסיעוד בבית החולים שאליו שלחו אותי ביום שבו פציעה ברצועת הברך ריסקה את קריירת הפוטבול שלי. קראתי לה מלאך. היידי התעקשה שזה בגלל משככי הכאבים שנתנו לי.
"מונהן אמר שתהיה הסוכן שלו כשהוא יתחיל לשחק מקצועי." אבא שלי הסתכל עליי בסקרנות.
"מונהן סתם מזיין את השכל. שום קבוצה נורמלית לא תגייס את היפיוף הזה. הוא יהיה מורה. רואים שהוא כוּסית מדי. בחיים לא יהיה לו סיכוי רציני בליגה הלאומית."
הקוורטרבק של הקורנהאסקרס, קבוצת הפוטבול של נברסקה, זרק לי חיוך מהקצה השני של השולחן. שנינו יודעים שהוא יקבל חוזה בליגה, אבל לא הייתה לי שום כוונה לנפח את האגו שלו ביום ההולדת שלי.
"דבר יפה, הופקינס," היידי הזהירה אותי.
כשהיא קראה לי בשם המשפחה, התפתלתי בכיסא. זה תמיד הגיע לפני ענישה — וכל העונשים שלה ניתנו לי בחדר השינה שלנו.
אהבתי אותה מעבר למילים.
הערב המשיך בצורה מושלמת.
מסעדה. חברים. משפחה. אוכל. אלכוהול.
אשתי התעלתה על עצמה. היא הצטיינה בהפיכת כל יום למושלם. היא הצטיינה בלגרום לי להרגיש חסר אחריות אם אני שותה. בכל פעם שהמלצרית הניחה לידי כוס חדשה, השפתיים של היידי התיישרו לקו ישר וזועף.
התעלמתי. אביה, לפני שמת, שתה הרבה והתנהג באלימות. כשהכרנו, היא חשבה שאני לא שותה. זה היה נכון, אז. פוטבול היה החיים שלי. התייחסתי לגוף שלי כאל משהו קדוש. אבל אחרי הפציעה, רמת הקדושה של גופי ירדה וקצת אלכוהול מדי פעם היה בדיוק הדבר שעזר לי להקל את כאבי החלום האבוד.
היידי חשבה שכל מי ששותה הוא שיכור אלים. החלטתי להוכיח לה שהיא טועה כדי שאולי יום אחד גם היא תוכל להירגע קצת ולשתות משהו באירועים מיוחדים.
"מזל טוב, פלינט. תטפל יפה במתוקים שלי." חמותי, סנדי, חיבקה אותי בסוף הערב, בסבב פרֵדה של איחולים וחיבוקים אחרונים מכולם.
"או במילים אחרות, תן את המפתחות לאשתך." היידי נעצה בי מרפק בחיוך עליז שידעתי שלא היה בו שום דבר עליז.
סנדי מעכה את לחיי והסתכלה לתוך עיניי. "הוא נראה לי בסדר, חמודה. בכלל לא כמו שאבא היה. תוותרי לו קצת."
זרקתי להיידי מבט של "אמרתי לך". אימא שלה אהבה אותי. הייתי כל מה שאבא שלה לא היה. העובדה שסנדי חשבה שאני מושלם עצבנה את היידי, אבל לי זה בא ממש טוב. ביטחון עצמי רב כל־כך מביא איתו גאווה מסוכנת.
היידי חגרה את הריסון בכיסא הבטיחות והושיטה לי את ידה לקבל את המפתחות.
"אני בסדר." פתחתי את דלת הנהג.
"אתה לא בסדר. שתית הרבה."
"אני שוקל הרבה."
"פלינט."
התיישבתי מאחורי ההגה. "תקראי לי הופקינס, בייבי. אהבתי את הכיוון."
"פלינט, אני רצינית. הילד שלנו במושב האחורי." היא נעמדה ביני לבין הדלת כדי שלא אוכל לסגור אותה.
"אני רוצה לחגוג את יום ההולדת שלי איתך לבד. תיכנסי כבר כדי שנוכל להשכיב את הריסון לישון."
היא שילבה את זרועותיה על החזה. שערה השחור התנופף לכל הכיוונים ועיניה הכחולות קדחו בי חורים.
"אני. בסדר."
היידי משכה בכתפיה. "בסדר. אז תפסיק להיות חזיר שוביניסטי. תן לי לנהוג וזהו."
רעם הרעים מרחוק וטיפות גשם ראשונות החלו לרדת.
"את תירטבי."
היא נשפה ברוגז והלכה לצד השני של המכונית. "חמור עקשן," היא מלמלה בזמן שחגרה את עצמה.
"דברי יפה, אימא." צחקתי והתנעתי את המכונית.
"יש לך מקום שמור בגיהינום, פלינט הופקינס, אם תהרוג אותנו או מישהו אחר כי אתה נוהג שיכור."
העברתי לדרייב ומשכתי אותה אליי, השענתי מצח על מצח ושחררתי קצת את הבלם. "את העולם שלי. אני לעולם לא אפגע בך. אני אוהב אותך מעבר למילים."
"אוף, פלינט..." היא לחשה. "אתה מסריח מוויסקי. אני מתחננת. תן לי לנהוג."
שחררתי אותה ואת הבלם. עם כל האהבה שלי לאשתי, אהבתי גם להיות גבר. וגבר חזק יודע מה הגבולות שלו ולא צריך שיגידו לו מתי הוא יכול או לא יכול לעשות משהו.
 

שלושה ימים אחר כך קברתי את אשתי בבית עלמין שני רחובות מהבית שלנו.

1

מקום שמור בגיהינום — כעבור עשר שנים

אנשים שמחים צריכים להגיע עם אזהרת שימוש.
"שלום, משרדו של עורך דין פלינט הופקינס, מדברת אמנדה... כן... בסדר... אמסור לו. תודה שהתקשרת. שיהיה יום נפלא."
מי אומר נפלא? זאת מילה שנגזרת מהמילה פלא, כלומר משהו לא אמיתי. המזכירה שלי, שלא הגיעה עם האזהרה האמורה, מאחלת לכל מי שמתקשר אליה שיהיה לו יום "לא אמיתי". שתלך לעבוד בדיסנילנד וזהו.
האינטרקום שלי מזמזם. אני נאנח. "אמנדה, הדלת שלי פתוחה ואין פה אף אחד. אני שומע אותך מצוין."
"איך אני אמורה לדעת אם אתה בטלפון או לא?"
"תסתובבי."
היא מסתובבת עם הכיסא. אני מרים את מבטי מהמחשב.
"אני לא אוהבת לרגל אחריך. כשזה קורה, יש לך מבט מפחיד כזה."
אני מגרד את הסנטר. "יש לי מבט?"
היא תוחבת את שערה הבלונדיני מאחורי אוזניה ומחמיצה לי פנים. "כן. אתה אף פעם לא מחייך. זה מפחיד."
"אף פעם?" אני מטה את ראשי הצידה.
"אתה מחייך רק כשהריסון בא לכאן בסוף היום. הזוויות של הפה שלך עולות אולי ב..." היא מעקלת את שפתיה, "שלושה מילימטר. רוב האנשים יפספסו אם הם לא יחפשו בכוונה."
אנשים עושים מחיוך יותר ממה שהוא. והיא צודקת. הבן שלי מקבל את כל מה שטוב בי. המעט שנשאר.
"מי זה היה בטלפון?"
"מה?"
"לפני שהודעת לי שאני מפחיד, קראת לי."
"אה, כן, אלן רוג'רס תאחר ברבע שעה. עיכוב בעבודה."
"מאחרת. לא סימן טוב. זה בטח אומר שהיא תשלם שכר דירה באיחור כל חודש."
"כן, פלינט. אתה בטח צודק. היא מתעכבת בעבודה, המקום שהיא הולכת אליו כדי להרוויח כסף. זה סימן בדוק שהיא תשלם שכר דירה באיחור." אמנדה מסתובבת בחזרה לשולחן שלה.
"את מגלגלת עיניים." אני חוזר למחשב שלי.
"מה פתאום, בוס. אף פעם."
כעבור עשרים וחמש דקות אני שומע פטפוטים מחדר ההמתנה. אני ממשיך להתרכז במחשב. אין סיבה לתת לגברת רוג'רס את הרושם שאין לי מה לעשות חוץ מלחכות לה.
הטלפון שלי רוטט על השולחן.
אמנדה: אלן רוג'רס כאן. אני משערת שאתה כבר יודע. היא לא לקוחה, אז לא ידעתי אם אני אמורה להכריז עליה באינטרקום או בהודעה בעל פה כי הדלת שלך פתוחה. איך אתה רוצה שאטפל במצב הרגיש הזה?
אני: את מפוטרת.
אמנדה: באמת??? מעולה! יש לי ים כביסה בבית. תודה!
הערה לעצמי: להבא להעדיף מזכיר על פני מזכירה.
אני: לא באמת. תשלחי אותה אליי ותמצאי לי את המאמר שביקשתי ממך לפני יומיים.
אמנדה: שולחת אותה. ושמתי את המאמר על המדף מאחוריך לפני יומיים ☺
"נשים," אני ממלמל.
"שלום." המועמדת לשכירת החלל מעל המשרד שלי מתנפלת עליי עם יד מושטת ללחיצה. "אני אלן רוג'רס. מצטערת על העיכוב."
אני קם ולוחץ את ידה. היא לא צפויה. שופעת שמחת חיים. ברמה של תווית אזהרה. אני סולח לה הפעם על התלהבותה מהחיים כי לא כל־כך נורא להסתכל עליה.
"פלינט הופקינס. והכול בסדר." אני שולח מבט מהיר לקהל שלנו מאחוריה. אמנדה משיבה לי חיוך ערמומי. אני מצמצם את עיניי עד שהיא מסתובבת בחזרה לשולחן שלה.
"שבי בבקשה." אני מצביע על הכיסא מולי.
אלן שומטת את התיק שלה על הרצפה והוא נוחת בחבטה לא חיננית. בטח כל החיים שלה נמצאים בתיק הזה.
העיניים שלי מתבייתות על אצבעותיה שפותחות את כפתוריו של מעיל צמר אפור שהוא טיפה מוגזם ליום נעים של 15 מעלות. "סליחה על הלבוש. אכלתי צהריים עם ילדה בת ארבע עם בעיית קואורדינציה."
אירוני. נדמה שגם לה יש בעיה דומה.
שיער אדמוני ארוך כמעט מכסה כתם אדום על הסריג הלבן הצמוד.
עיניי מזנקות למעלה בבת אחת כשאני קולט שאני נועץ אותן בכתם, שהוא במקרה על השד שלה. "אמנדה שלחה לך את החוזה אחרי שהיא הראתה לך את החדר?"
"כן. תודה." אלן תולה את מעילה על משענת הכיסא ומתיישבת.
"יש לך שאלות עליו?"
"לא. נראה די סטנדרטי. אני מתה על האזור הזה, אבל נורא קשה למצוא כאן חללים פנויים. אז ממש שמחתי כשמצאתי את המודעה שלך באותו יום שפרסמת."
אני עובר שוב על טופס הבקשה שלה למרות הפעמים הרבות שכבר קראתי אותו. "אז את מטפלת במוזיקה?"
"כן."
"מוזיקה נחשבת לטיפול?"
אלן צוחקת. צחוק של ילדה. גם פניה קצת ילדותיות. בטח בגלל הנמשים ועיני התכלת הבהירות.
"כן. תחשוב שזה כמו טיפולים אלטרנטיביים. אבל זאת עבודה אמיתית. יש לי הסמכה כמו לכל מטפל אחר במקצועות הבריאות." היא מצביעה על ידיי המשולבות על השולחן. "חפתים יפים, אגב."
אני מסתכל ומיישר אחד מהם. "תודה."
שיניה לוכדות שפה משוחה בגלוס, ונדמה לי שהיא רוצה לחייך אבל משהו בתוכה מטיל וטו. "סליחה. לא התכוונתי לפלוט את זה פתאום. אני קצת לחוצה."
"למה?" אני שואל ופותח מייל מלקוח.
היא מזמזמת. למה היא מזמזמת?
"כי אני רוצה את החלל הזה."
"המלצות?"
"אה, כן. שלחתי למזכירה שלך."
אני לוחץ על כפתור האינטרקום. "אמנדה, אני צריך את ההמלצות."
"על המדף ליד המאמר שביקשת," היא מרימה את קולה. ואז האינטרקום מזמזם. "אין בעד מה, מר הופקינס."
אלן כובשת צחוק, ואילו אני נושם לאט בניסיון לשמור על קור רוח.
"טוב. אז, אני אבדוק את ההמלצות —"
"כבר בדקתי," אמנדה אומרת, לא באינטרקום.
"את מפוטרת."
אמנדה קמה ותולה את התיק שלה על כתפה. "אני אחתום בלשכת האבטלה בבוקר."
"שיהיה ערב נעים," אני ממלמל וזורק לה מבט — אולי את המבט.
"לילה, פלינט." היא קורצת.
כשאני שומע את קול הדלת הנסגרת אני משיב את תשומת ליבי לעיניים כחולות גדולות ולא ממצמצות. אפילו הלחיים שלה, שהיו ורודות כשהיא הגיעה, נעדרות כל צבע עכשיו למעט הנמשים.
"אני מפטר אותה כמעט כל יום. אין לה שום כבוד לסמכות."
גופה של אלן נותר דומם כפסל, ועיניה מתרוצצות בתנודות זעירות בין עיניי.
אני מסתובב לקחת את ההמלצות מהמדף מאחוריי. על הניירות שבידי יש כמות נאה של המלצות טובות. אין בעצם שום סיבה לא להשכיר לה חוץ מהאובססיה שלי לטרחן עם הפרטים הקטנים. שליטה מלאה זה החיים שלי.
חיוך זהיר עולה על פניה. "קשה לקרוא אותך, מר הופקינס."
זה חומר קריאה אפל בהחלט.
"ואת השוכרת החדשה שלי. ברוכה הבאה. אני צריך תשלום על חודשיים מראש ושתחתמי לי על המסמכים האלה." אני דוחף אליה עט, ואת חוזה השכירות שאמנדה שידכה להמלצות.
אני מרגיש קנאה מסוימת. אני לא זוכר מתי חייכתי ככה בפעם האחרונה. והיא מתלהבת במידה לא פרופורציונלית ממשהו כל־כך חסר משמעות כמו משרד בקומה שנייה מחוץ למרכז העיר מיניאפוליס.
"תודה. עשית לי את היום. עשית לי את השבוע." היא חותמת בשם וראשי תיבות ליד כל החיצים שאמנדה הדביקה על החוזה, ורושמת צ'ק שעליו ציורים של תווים מוזיקליים.
"אין בעד מה." אני פותח מגירה נעולה בשולחן ומוציא את המפתחות. "יש לך שני מפתחות. אחד לדלת הראשית של הבניין ואחד למשרד שלך. הכול מחובר למערכת אבטחה, אז אני אראה לך איך להזין קוד אישי. משש בערב עד שבע בבוקר, הדלתות הראשיות של הבניין נעולות. אם את מקבלת לקוחות בשעות האלה, את צריכה ללוות אותם מהכניסה הראשית ובחזרה. אם את נתקלת בבעיה נסי קודם את אמנדה, ואם את לא משיגה אותה את יכולה להתקשר אליי."
"אמנדה? זאת שפיטרת עכשיו?"
אני קם ולובש את הז'קט של החליפה, מכפתר אותו ומיישר את העניבה. אלן ממשיכה לחייך בהמתנה שאגיב לשאלתה. "כן." קצר ולעניין. זה כל מה שהיא תקבל ממני.
לאמנדה לקח חמש שנים להשתחל לתוך הקיום שלי עד לרמה שפיתחתי בה צורך — אבל מבחינה מקצועית בלבד. היא יכולה גם להשתין לי בקפה ואני עדיין לא אפטר אותה כי היא האישה שמאחורי אחד מעורכי הדין הטובים במיניאפוליס — אני. והדבר היחיד שמשמח אותי יותר מיכולתה לצפות כל צעד שלי יממה לפני שאני עושה אותו, הוא בעלה ושלושת ילדיה. אני העבודה שלה. נקודה.
"בואי." אני עוקף את אלן ואת גלי האושר שגולשים מהחיוך המסוחרר מדי שלה.
"נראה ממש קר בחוץ. לא היה כל־כך קר בעונה הזאת בשנה שעברה." אלן מחככת את ידיה זו בזו ונושפת עליהן כשאנחנו עולים במעלית.
אני מצמצם את עיניי. "15 מעלות לא נחשב ליום קר במיניאפוליס. בשנה שעברה היה חם שלא כרגיל. זה הרגיל."
"עברתי לכאן מקליפורניה." היא מושכת בכתפיה ונושפת שוב על ידיה.
"אני יודע." אני מחווה בראשי אל הפתח כשהמעלית נפתחת.
"ברור." היא מחייכת ויוצאת מהמעלית. "מההמלצות שלי."
אני גונב מבט מאחור. אני ממש לא רוצה לשים לב לקימוריה העדינים ולתחת המוצק שלה, אבל לא מתאפק.
"אתה בא?" היא זורקת לי מבט מפלרטט מעבר לכתף.
אני לא חושב שהיא מפלרטטת בכוונה. זה פשוט מבט מוכר. ככה אשתי הייתה מסתכלת עליי. "כן." אני מגרש את המחשבה והולך בעקבותיה עד הדלת השנייה משמאל.
"ארבעה משרדים בסך הכול, כן?"
אני פותח את הדלת עם המפתח שלי ומכבה את האזעקה. "כן. המשרד שלי, האופטומטריסט מולי, ובצד השני של הקומה שלך יש משרד רואי חשבון. בבקשה..." אני מפנה לה את הדרך, "את צריכה להקליד קוד עם שש ספרות."
היא מקלידה שתיים ומגניבה מבט לכיווני. "אתה מסתכל איזה קוד אני מקלידה?"
"הקוד שלי הוא המאסטר. אני יכול להיכנס לכל אחד מהמשרדים. את לא מסננת אותי."
"אני משתמשת באותה סיסמה לעוד דברים." שפתיה נמתחות שוב לקו דק.
אני נאנח ומפנה לה את גבי.
"תודה." לוח המקשים מצפצף עוד ארבע פעמים.
אני מסתובב שוב ולוחץ על סולמית. "הקוד הזה ישמש אותך גם לדלת הראשית של הבניין."
היא מהנהנת ומסתובבת בחדר הריק שאין בו שום דבר חוץ משירותים בפינה הרחוקה. זמזום מוכר ממלא את החדר. "You Are My Sunshine". אני מכיר אותו כי היידי שרה אותו להריסון מיליון פעם. למה היא מזמזמת את השיר הזה?
"אני מתה על קיר החלונות הזה."
אני תופס את עצמי מסתכל עליה שוב במבט אינטנסיבי מדי, ומכחכח. "יש לך עוד שאלות לפני שאני הולך?"
היא מסתובבת ומחדשת את הזמזום. אני מסיט את מבטי לחלון מאחוריה כי אני לא מצליח להסתכל עליה בלי לנעוץ בה מבטים. יש בה משהו שמושך משהו בתוכי, ומשבש לי קצת את השליטה. אני פותח וסוגר אגרופים כמה פעמים, בודק מה השעה. אולי יש לי זמן ללכת לחדר כושר לפני שאני אוסף את הריסון מחוג רובוטיקה.
"אני מסודרת. אני אעביר את הדברים במשך הסופ"ש, אם זה בסדר?"
"זה המקום שלך מעכשיו. את לא צריכה את הרשות שלי."
"ולצבוע?"
"תצבעי כאוות נפשך."
"תודה." היא מחייכת ומסתובבת כמה פעמים סביב עצמה.
מה נסגר?
"אני מתה על המשרד החדש שלי!" היא עוצרת ומחבקת את עצמה. עיניה הכחולות מלאות תודה כאילו נתתי לה מכונית חדשה או משהו הרבה יותר מרגש מארבעים ושישה מ"ר של חלל משרדי — שעליו היא משלמת לי הרבה.
"אוקיי," אני חוזר לכיוון הדלת. "יש לך את המספר של אמנדה, אז הכול בסדר?" בשפה שלי זה, אני לא צריך לראות אותך שוב כל עוד אין מקרה חירום קטסטרופלי.
"מאה אחוז." היא מצמידה אגודל ואצבע בעיגול.