מעבר לגבולות האהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מעבר לגבולות האהבה
הוספה למועדפים

מעבר לגבולות האהבה

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

עודד ומאיה, שניהם בפרק ב' של החיים, נפגשו והתאהבו באופן מיידי ובעוצמה מטורפת. בתוך כמה ימים הבינו שהם רוצים לחיות ביחד ואף להתחתן. עודד אף רכש בית מפואר בקריית טבעון מכספו למרות המשכנתא הגדולה שנאלץ לקחת.

בד בבד החלה מאיה לגלות הססנות, ובחודשים הראשונים של הקשר עוברים השניים טלטלות רבות ונעים בין מריבות ופרידות לאהבה ואושר. 

עודד, ששוקע בדיכאון עמוק בעקבות חוסר הוודאות שהוא שרוי בו, מוצא דרך ייחודית מאוד לומר למאיה את אשר על ליבו.

עודד פלד הוא איש הייטק בכיר באחת מחברות ההייטק המצליחות בארץ. זהו ספרו הראשון.

פרק ראשון

פרק 1 — נפגשים

התעוררתי בבוקר עם תקווה בלב. הספקתי להתכתב קצת עם מאיה לפני שהלכתי לישון ונראה שהיא מגלה עניין. היא כתבה לי שהיא גרה במושב בצפון — לימן, שיש לה ילד פחות או יותר בגיל של הילדים שלי ושהיא רוצה להכיר אותי יותר. בבוקר פניתי אליה בפייסבוק. היא ענתה לי די מהר. הסתכלתי בעמוד הפייסבוק שלה. היא הייתה כל כך יפה בעיניי ונראתה כל כך רצינית. היא עבדה כפסיכולוגית בבית חולים ונשמעה חכמה וחמודה. כשהתחלנו להתכתב עלו בהתחלה השאלות הרגילות שנוגעות לפרק ב׳: איך רואים את הילדים? איך הגירושים? מאיה שאלה גם די מהר אם אני רוצה עוד ילדים. ראיתי בכך סימן לרצינות ולרצון לקשר אמיתי וזרמתי.

בהמשך היום דיברנו והתכתבנו לתוך הלילה. הפרפרים בבטן כבר התחילו. בבוקר קמתי במצב רוח מרומם, מאיה כבר שלחה לי הודעה ושאלה לשלומי. בעיצומה של ההתכתבות היא זרקה לאוויר הודעה שקצת הדאיגה אותי: “אבל אנחנו קצת במלכוד״.

“מה המלכוד?״ שאלתי.

“אתה גר בחיפה ואני בלימן. זה רחוק. וגם יש את הילדים. כמעט לא ניפגש״.

“יהיה בסדר״, אמרתי, “נסתדר״.

עמוק בלב הרגשתי שיש פה פוטנציאל למשהו אמיתי וגדול. משהו באופן שבו כתבה, בדברים שאמרה, שכנע אותי שהיא הדבר האמיתי, אולי הדבר שחיפשתי כל כך הרבה זמן. המשכנו להתכתב ולמדנו זה על זה כל הזמן עוד ועוד דברים: מה אוהבים לשמוע, מה אוהבים לעשות. כבר הרגשנו שקורה כאן משהו.

קבענו להיפגש ביום שלישי באדלינה. היא תוכל לפגוש אותי, ההורים שלה ישמרו על הבן שלה.

כבר לא יכולתי לחכות. התקשורת האינטנסיבית בינינו נפחה בי חיים, התרגשתי. מעולם לא הגעתי לפגישה ראשונה כשאני כבר מכיר כל כך את האישה שמולי. מאיה חששה מעט לפני המפגש. היא סיפרה לי שהתעלפה שבוע קודם לכן וחתכה את השפה, ודאגה שמא אחשוב שהיא לא יפה.

נפגשנו. היא הייתה כל כך יפה, נראתה לי כמו מלאך. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, מרגשת, מסחררת. התלהבתי. סיפרתי סיפורי זוועות על מלחמות הגירושים שנראו לי כעת כמו סיפור רחוק ולא רלוונטי. היא הייתה מבינה ומכילה כל כך וגרמה לי להרגיש טוב עם עצמי לראשונה זה חודשים, אולי שנים. התחלנו לדבר על מה נעשה יחד, כאילו ברור שמעכשיו אנחנו יחד... חשבנו כבר להיפגש עם הילדים, בלי שום עכבות, בלי שום גבולות. הכימיה ריחפה באוויר ושנינו הרגשנו את מתיקותה של האהבה. בעוגה שהגישו לנו אפילו לא הספקנו לגעת.

נגמר הדייט, דייט ראשון שהרגיש כמו מפגש בין שני אנשים שכבר מכירים שנים וכבר מרגישים.

רציתי לתת לה נשיקת פרידה על הלחי, כללי הפרוטוקול, אולם מאיה נתנה לי נשיקה בפה, נשיקה כל כך מתוקה, כל כך יפה, שמלווה בצמרמורות בכל הגוף. ריחפתי באוויר. לא ידעתי נפשי מרוב אושר. במקום לנסוע הביתה לחיפה טעיתי בדרך ונסעתי אחריה. אופס. רק במזל הצלחתי להגיע הביתה. ההתרגשות היתה בשיאה. מצאתי אהבה?

 

 

July 6, 2017 at 21:03

פרק 2 — מתאהבים

 

כשהגעתי הביתה התקשרתי למאיה נרגש כולי. “בקושי הגעתי הביתה״, אמרתי, “היה לי קסום״.

“גם לי״, אמרה מאיה.

“מקווה שלא ביאסתי עם כל סיפורי הגירושים...״ אמרתי, “זה בסדר, אני מבינה. אתה חמוד״.

המשכנו לדבר ולדבר עד שהיינו חייבים ללכת לישון.

למחרת כבר לא חשבתי על כלום, רק על מאיה. קבענו להיפגש למחרת, לרגע לא הפסקנו להתכתב. מאיה ביקשה שאגיע אליה למושב. בחוץ ירד מבול.

בערב הגעתי וראיתי אותה שוב. מרגע שהגעתי לא יכולנו לזוז זה מזה, כאילו משהו הדביק אותנו זה לזה. שכבנו פנים מול פנים על הספה בסלון ודיברנו מלב אל לב. מעולם לא הרגשתי ככה. מאיה הבינה אותי, היא הבינה עד כמה סבלתי עד שפגשתי אותה, וגם אני הבנתי אותה. היא סיפרה לי בפתיחות ובכנות את הדברים הכי אישיים שלה. הקשבתי והבנתי, מסוחרר מעוצמת הרגע. זה היה כאילו שתי נשמות דומות נפגשו. כל הקלישאות שלא האמנתי בהן על אודות נשמות תאומות ואהבה ממבט ראשון — את הכול הרגשתי לראשונה בחיי. זה היה עוצמתי. זה היה בלתי נתפס. השעות חלפו והרגשתי כאילו אנחנו מרחפים ביחד, שונה כל כך ממה שהרגשתי רק שבוע קודם לכן, כאילו הייתי עני וחסר כול ולפתע זכיתי בפרס הגדול בלוטו. לא האמנתי שאני יכול להיות מאושר יותר מזה. אמרתי לה שאני ממש מרגיש כאבי בטן מרוב התרגשות, והיא אמרה שהיא מרגישה את אותו הדבר.

כבר נהיה מאוחר. נזכרנו פתאום שעדיין מדובר רק בפגישה השנייה ושעדיף שאסע הביתה כל עוד אני עדיין יכול.

זה היה הדבר האמיתי, זו הייתה הרגשה שברגע שחווים אותה רוצים ממנה רק עוד ועוד.

סוף השבוע הגיע, סוף שבוע עם הילדים. אחרי הרבה זמן הרגשתי שלם; כבר לא הגרוש שנלחם על ילדיו. כעת יש לי גם את הילדים וגם אישה שאליה אני מתגעגע כבר ברגע שאני פוגש אותה, כי אני יודע שבעוד כמה שעות צריך להיפרד. מאיה אמרה שתבוא בשבת בצהריים לפגוש את הילדים. לא חשבתי לרגע שזה מוקדם מדי, הייתי בטוח במה שהרגשתי. באותו הזמן כבר התחלנו לדבר חצי בצחוק חצי ברצינות על חתונה. “אני לא רוצה חתונה״, אמרה מאיה, “רק טקס אינטימי בינינו, עדיף בקפריסין. למה צריך אורחים?״

הסכמתי איתה, כבר היה לי ברור שאם היא מתכוונת אליי, אני כבר שם לגמרי, וטקס או לא טקס — זה כבר לא משנה. מבחינתי רק להיות איתה כמה שיותר, כאן ועכשיו.

סיפרתי לילדים שלי גולן ואלונה על מאיה. הראיתי להם תמונות שלה מהפייסבוק והם התלהבו מאוד. הם היו קטנים, אבל הרגישו כמה אבא שלהם שמח ושמחו איתי. למחרת רצו לצייר לה ציורים והתרגשו מאוד לקראת בואה.

מאיה הגיעה. ההתרגשות הייתה עצומה. אלונה הראתה לה בהתרגשות את הציור שהכינה לה. גולן שבה אותה בקסמו, באמת אי אפשר לעמוד בפניו.

הלכתי להכין להם פנקייקים, ואז זה קרה... הרגע שייצרב בזיכרוני לנצח. הרגשתי את ההתרגשות של הילדים מאחוריי ובזווית העין ראיתי את מאיה מסתכלת עליי, דומעת. הרגשתי ששוב, או לראשונה, יש לי משפחה. הרגשתי שהיא מתאהבת בי ואני בה. הרגע היה עוצמתי כל כך עד שמאיה לא עמדה בו והלכה לחדר השינה. הלכתי אחריה. “אני מאושרת״, אמרה, “היו לי חיים קשים עד עכשיו״.

“גם לי״, אמרתי בכנות, “אני ממש מאושר״.

התחברנו והתנשקנו. כבר היינו מאוהבים וקשורים זה לזה. בערב שלחה לי שיר שלא השאיר ספק: “איך אפשר שלא להתאהב בך״.

 

 

July 7, 2017 at 13:57

פרק 3 — מתקרבים

 

“אוהב את השיר?״ זו הייתה ההודעה שקיבלתי בבוקר.

“כן, אוהב״, אמרתי.

“ואותי?״

“אותך יותר (-:״, עניתי.

אהבתי את הישירות של מאיה, את הכנות שלה ואת העובדה שהיא מתקדמת בלי משחקים, בלי עכבות. תכננתי להגיד לה שאני אוהב אותה כשתבוא אליי למחרת, אבל כרגיל היא הייתה כבר צעד אחד לפניי. גם עם גרושתי דנה זה קרה לי. אומנם היינו צעירים יותר, אבל קצב הדברים היה דומה. ניסיתי להשוות בין שני המקרים כדי להבין אם הפעם זה שונה, אם הפעם זה כמו שרציתי, לתמיד. דנה אומנם עברה לגור איתי שבוע אחרי שהכרנו, אבל נראה שהעוצמות שחוויתי הפעם היו משהו שלא נתקלתי בו מעולם. הייתי מאושר כפי שלא הייתי אף פעם.

בעבודה אנשים לא הבינו את השינוי הפתאומי שחל בי. כשהתחלתי לספר על מאיה זה כבר היה מובן יותר. הם שמחו בשבילי, שמחו לראות אותי מתאושש מהשנים הקשות האחרונות, אבל לעבוד לא יכולתי כמעט. רוב הזמן התכתבתי איתה, דיברתי איתה, חשבתי עליה. לא נשאר מקום לשום דבר אחר.

למחרת היא הגיעה אלינו. איתן, הבן שלה, היה עם אבא שלו בימי שני, והיה נוח שתבוא לישון אצלי כשהילדים אצלי. ככה גם חסכה נסיעה לעבודה בבוקר.

הילדים שמחו לראות אותה, היא הכינה איתם עוגה והכול נראה אידאלי.

“זה לא קשה לך איתם?״ אמרה לי פתאום.

“מה קשה?״

“ההתלהבות שלהם, הרעש. זה לא קשה איתם לבד?״

“בכלל לא, אני מניח שאני רגיל לזה״, עניתי.

שני ילדים זה שונה מילד אחד. לפעמים הם מתלהבים, לפעמים רבים, מחקים זה את זה, אבל לפחות הם שם זה בשביל זה בתקופה הלא פשוטה הזו אחרי הגירושים, שהם צריכים להתרגל אליה. לפני שהתגרשתי הם היו כל עולמי. החיים עם דנה כבר לא היו טובים. מהזוגיות כבר התייאשתי. טיולים ובילויים משפחתיים כבר היו בלעדיה, כי היא לא רצתה לבוא. כשהתגרשנו לא הייתה לי בעיה להיפרד ממנה, היא כבר לא עניינה אותי. הבעיה הייתה שנפלתי לתוך מערכת שלא מכירה כל כך בזכויותיו של האבא, כך שלקחו לי ארבעה חודשים של מלחמה עד שקיבלתי את מה שמגיע לי, סוף שבוע שני ויומיים באמצע השבוע. הייתי צריך להיפרד מהרבה כסף, יותר מחצי, כדי להשיג את זה. ככה זה כשאי אפשר להסתיר את נקודות החולשה. אבל זה לא היה שלם, לא היה נורמלי. רציתי הכול. רציתי את הילדים ורציתי גם בת זוג לצידי, שנוכל להיות יחד. היה קשה ומתסכל, לעיתים חסר תקווה, אבל בסוף היא הגיעה כמטאור והיה נראה שהיא פותרת לי הכול ושהיא רוצה מאוד.

באותו ערב חוויתי שוב חיי משפחה “נורמליים״. הכנו את הילדים לשינה, השכבנו אותם לישון ואז נשארנו זה עם זה. אהבנו מאוד באותו לילה. ראינו פרק של “מחוברים״, אחר כך שמענו דיסק של אביתר בנאי והתקרבנו...

 

 

עוד על הספר

מעבר לגבולות האהבה עודד פלד

פרק 1 — נפגשים

התעוררתי בבוקר עם תקווה בלב. הספקתי להתכתב קצת עם מאיה לפני שהלכתי לישון ונראה שהיא מגלה עניין. היא כתבה לי שהיא גרה במושב בצפון — לימן, שיש לה ילד פחות או יותר בגיל של הילדים שלי ושהיא רוצה להכיר אותי יותר. בבוקר פניתי אליה בפייסבוק. היא ענתה לי די מהר. הסתכלתי בעמוד הפייסבוק שלה. היא הייתה כל כך יפה בעיניי ונראתה כל כך רצינית. היא עבדה כפסיכולוגית בבית חולים ונשמעה חכמה וחמודה. כשהתחלנו להתכתב עלו בהתחלה השאלות הרגילות שנוגעות לפרק ב׳: איך רואים את הילדים? איך הגירושים? מאיה שאלה גם די מהר אם אני רוצה עוד ילדים. ראיתי בכך סימן לרצינות ולרצון לקשר אמיתי וזרמתי.

בהמשך היום דיברנו והתכתבנו לתוך הלילה. הפרפרים בבטן כבר התחילו. בבוקר קמתי במצב רוח מרומם, מאיה כבר שלחה לי הודעה ושאלה לשלומי. בעיצומה של ההתכתבות היא זרקה לאוויר הודעה שקצת הדאיגה אותי: “אבל אנחנו קצת במלכוד״.

“מה המלכוד?״ שאלתי.

“אתה גר בחיפה ואני בלימן. זה רחוק. וגם יש את הילדים. כמעט לא ניפגש״.

“יהיה בסדר״, אמרתי, “נסתדר״.

עמוק בלב הרגשתי שיש פה פוטנציאל למשהו אמיתי וגדול. משהו באופן שבו כתבה, בדברים שאמרה, שכנע אותי שהיא הדבר האמיתי, אולי הדבר שחיפשתי כל כך הרבה זמן. המשכנו להתכתב ולמדנו זה על זה כל הזמן עוד ועוד דברים: מה אוהבים לשמוע, מה אוהבים לעשות. כבר הרגשנו שקורה כאן משהו.

קבענו להיפגש ביום שלישי באדלינה. היא תוכל לפגוש אותי, ההורים שלה ישמרו על הבן שלה.

כבר לא יכולתי לחכות. התקשורת האינטנסיבית בינינו נפחה בי חיים, התרגשתי. מעולם לא הגעתי לפגישה ראשונה כשאני כבר מכיר כל כך את האישה שמולי. מאיה חששה מעט לפני המפגש. היא סיפרה לי שהתעלפה שבוע קודם לכן וחתכה את השפה, ודאגה שמא אחשוב שהיא לא יפה.

נפגשנו. היא הייתה כל כך יפה, נראתה לי כמו מלאך. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, מרגשת, מסחררת. התלהבתי. סיפרתי סיפורי זוועות על מלחמות הגירושים שנראו לי כעת כמו סיפור רחוק ולא רלוונטי. היא הייתה מבינה ומכילה כל כך וגרמה לי להרגיש טוב עם עצמי לראשונה זה חודשים, אולי שנים. התחלנו לדבר על מה נעשה יחד, כאילו ברור שמעכשיו אנחנו יחד... חשבנו כבר להיפגש עם הילדים, בלי שום עכבות, בלי שום גבולות. הכימיה ריחפה באוויר ושנינו הרגשנו את מתיקותה של האהבה. בעוגה שהגישו לנו אפילו לא הספקנו לגעת.

נגמר הדייט, דייט ראשון שהרגיש כמו מפגש בין שני אנשים שכבר מכירים שנים וכבר מרגישים.

רציתי לתת לה נשיקת פרידה על הלחי, כללי הפרוטוקול, אולם מאיה נתנה לי נשיקה בפה, נשיקה כל כך מתוקה, כל כך יפה, שמלווה בצמרמורות בכל הגוף. ריחפתי באוויר. לא ידעתי נפשי מרוב אושר. במקום לנסוע הביתה לחיפה טעיתי בדרך ונסעתי אחריה. אופס. רק במזל הצלחתי להגיע הביתה. ההתרגשות היתה בשיאה. מצאתי אהבה?

 

 

July 6, 2017 at 21:03

פרק 2 — מתאהבים

 

כשהגעתי הביתה התקשרתי למאיה נרגש כולי. “בקושי הגעתי הביתה״, אמרתי, “היה לי קסום״.

“גם לי״, אמרה מאיה.

“מקווה שלא ביאסתי עם כל סיפורי הגירושים...״ אמרתי, “זה בסדר, אני מבינה. אתה חמוד״.

המשכנו לדבר ולדבר עד שהיינו חייבים ללכת לישון.

למחרת כבר לא חשבתי על כלום, רק על מאיה. קבענו להיפגש למחרת, לרגע לא הפסקנו להתכתב. מאיה ביקשה שאגיע אליה למושב. בחוץ ירד מבול.

בערב הגעתי וראיתי אותה שוב. מרגע שהגעתי לא יכולנו לזוז זה מזה, כאילו משהו הדביק אותנו זה לזה. שכבנו פנים מול פנים על הספה בסלון ודיברנו מלב אל לב. מעולם לא הרגשתי ככה. מאיה הבינה אותי, היא הבינה עד כמה סבלתי עד שפגשתי אותה, וגם אני הבנתי אותה. היא סיפרה לי בפתיחות ובכנות את הדברים הכי אישיים שלה. הקשבתי והבנתי, מסוחרר מעוצמת הרגע. זה היה כאילו שתי נשמות דומות נפגשו. כל הקלישאות שלא האמנתי בהן על אודות נשמות תאומות ואהבה ממבט ראשון — את הכול הרגשתי לראשונה בחיי. זה היה עוצמתי. זה היה בלתי נתפס. השעות חלפו והרגשתי כאילו אנחנו מרחפים ביחד, שונה כל כך ממה שהרגשתי רק שבוע קודם לכן, כאילו הייתי עני וחסר כול ולפתע זכיתי בפרס הגדול בלוטו. לא האמנתי שאני יכול להיות מאושר יותר מזה. אמרתי לה שאני ממש מרגיש כאבי בטן מרוב התרגשות, והיא אמרה שהיא מרגישה את אותו הדבר.

כבר נהיה מאוחר. נזכרנו פתאום שעדיין מדובר רק בפגישה השנייה ושעדיף שאסע הביתה כל עוד אני עדיין יכול.

זה היה הדבר האמיתי, זו הייתה הרגשה שברגע שחווים אותה רוצים ממנה רק עוד ועוד.

סוף השבוע הגיע, סוף שבוע עם הילדים. אחרי הרבה זמן הרגשתי שלם; כבר לא הגרוש שנלחם על ילדיו. כעת יש לי גם את הילדים וגם אישה שאליה אני מתגעגע כבר ברגע שאני פוגש אותה, כי אני יודע שבעוד כמה שעות צריך להיפרד. מאיה אמרה שתבוא בשבת בצהריים לפגוש את הילדים. לא חשבתי לרגע שזה מוקדם מדי, הייתי בטוח במה שהרגשתי. באותו הזמן כבר התחלנו לדבר חצי בצחוק חצי ברצינות על חתונה. “אני לא רוצה חתונה״, אמרה מאיה, “רק טקס אינטימי בינינו, עדיף בקפריסין. למה צריך אורחים?״

הסכמתי איתה, כבר היה לי ברור שאם היא מתכוונת אליי, אני כבר שם לגמרי, וטקס או לא טקס — זה כבר לא משנה. מבחינתי רק להיות איתה כמה שיותר, כאן ועכשיו.

סיפרתי לילדים שלי גולן ואלונה על מאיה. הראיתי להם תמונות שלה מהפייסבוק והם התלהבו מאוד. הם היו קטנים, אבל הרגישו כמה אבא שלהם שמח ושמחו איתי. למחרת רצו לצייר לה ציורים והתרגשו מאוד לקראת בואה.

מאיה הגיעה. ההתרגשות הייתה עצומה. אלונה הראתה לה בהתרגשות את הציור שהכינה לה. גולן שבה אותה בקסמו, באמת אי אפשר לעמוד בפניו.

הלכתי להכין להם פנקייקים, ואז זה קרה... הרגע שייצרב בזיכרוני לנצח. הרגשתי את ההתרגשות של הילדים מאחוריי ובזווית העין ראיתי את מאיה מסתכלת עליי, דומעת. הרגשתי ששוב, או לראשונה, יש לי משפחה. הרגשתי שהיא מתאהבת בי ואני בה. הרגע היה עוצמתי כל כך עד שמאיה לא עמדה בו והלכה לחדר השינה. הלכתי אחריה. “אני מאושרת״, אמרה, “היו לי חיים קשים עד עכשיו״.

“גם לי״, אמרתי בכנות, “אני ממש מאושר״.

התחברנו והתנשקנו. כבר היינו מאוהבים וקשורים זה לזה. בערב שלחה לי שיר שלא השאיר ספק: “איך אפשר שלא להתאהב בך״.

 

 

July 7, 2017 at 13:57

פרק 3 — מתקרבים

 

“אוהב את השיר?״ זו הייתה ההודעה שקיבלתי בבוקר.

“כן, אוהב״, אמרתי.

“ואותי?״

“אותך יותר (-:״, עניתי.

אהבתי את הישירות של מאיה, את הכנות שלה ואת העובדה שהיא מתקדמת בלי משחקים, בלי עכבות. תכננתי להגיד לה שאני אוהב אותה כשתבוא אליי למחרת, אבל כרגיל היא הייתה כבר צעד אחד לפניי. גם עם גרושתי דנה זה קרה לי. אומנם היינו צעירים יותר, אבל קצב הדברים היה דומה. ניסיתי להשוות בין שני המקרים כדי להבין אם הפעם זה שונה, אם הפעם זה כמו שרציתי, לתמיד. דנה אומנם עברה לגור איתי שבוע אחרי שהכרנו, אבל נראה שהעוצמות שחוויתי הפעם היו משהו שלא נתקלתי בו מעולם. הייתי מאושר כפי שלא הייתי אף פעם.

בעבודה אנשים לא הבינו את השינוי הפתאומי שחל בי. כשהתחלתי לספר על מאיה זה כבר היה מובן יותר. הם שמחו בשבילי, שמחו לראות אותי מתאושש מהשנים הקשות האחרונות, אבל לעבוד לא יכולתי כמעט. רוב הזמן התכתבתי איתה, דיברתי איתה, חשבתי עליה. לא נשאר מקום לשום דבר אחר.

למחרת היא הגיעה אלינו. איתן, הבן שלה, היה עם אבא שלו בימי שני, והיה נוח שתבוא לישון אצלי כשהילדים אצלי. ככה גם חסכה נסיעה לעבודה בבוקר.

הילדים שמחו לראות אותה, היא הכינה איתם עוגה והכול נראה אידאלי.

“זה לא קשה לך איתם?״ אמרה לי פתאום.

“מה קשה?״

“ההתלהבות שלהם, הרעש. זה לא קשה איתם לבד?״

“בכלל לא, אני מניח שאני רגיל לזה״, עניתי.

שני ילדים זה שונה מילד אחד. לפעמים הם מתלהבים, לפעמים רבים, מחקים זה את זה, אבל לפחות הם שם זה בשביל זה בתקופה הלא פשוטה הזו אחרי הגירושים, שהם צריכים להתרגל אליה. לפני שהתגרשתי הם היו כל עולמי. החיים עם דנה כבר לא היו טובים. מהזוגיות כבר התייאשתי. טיולים ובילויים משפחתיים כבר היו בלעדיה, כי היא לא רצתה לבוא. כשהתגרשנו לא הייתה לי בעיה להיפרד ממנה, היא כבר לא עניינה אותי. הבעיה הייתה שנפלתי לתוך מערכת שלא מכירה כל כך בזכויותיו של האבא, כך שלקחו לי ארבעה חודשים של מלחמה עד שקיבלתי את מה שמגיע לי, סוף שבוע שני ויומיים באמצע השבוע. הייתי צריך להיפרד מהרבה כסף, יותר מחצי, כדי להשיג את זה. ככה זה כשאי אפשר להסתיר את נקודות החולשה. אבל זה לא היה שלם, לא היה נורמלי. רציתי הכול. רציתי את הילדים ורציתי גם בת זוג לצידי, שנוכל להיות יחד. היה קשה ומתסכל, לעיתים חסר תקווה, אבל בסוף היא הגיעה כמטאור והיה נראה שהיא פותרת לי הכול ושהיא רוצה מאוד.

באותו ערב חוויתי שוב חיי משפחה “נורמליים״. הכנו את הילדים לשינה, השכבנו אותם לישון ואז נשארנו זה עם זה. אהבנו מאוד באותו לילה. ראינו פרק של “מחוברים״, אחר כך שמענו דיסק של אביתר בנאי והתקרבנו...