חרב הסרטן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חרב הסרטן
הוספה למועדפים

חרב הסרטן

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

יאנה היא צעירה הולנדית בת 28 שעברה להתגורר בניו-יורק. היא נפעמת מהעיר ונסחפת במערבולת החיים בה עד שיום אחד היא מגלה גוש בשד. כשריק, אהובה, מגיע מאמסטרדם הם מתחילים בסבב ביקורים בבתי החולים בניו יורק ולומדים כי שם - בריאות היא עסק ותקווה היא מצרך. הם מחליטים לחזור להולנד.

הנובלה חרב הסרטן היא סיפור אינטימי על אהבה. בישירות נוגעת ללב מספר פרופר על הישיבה בחדרי המתנה, על ה"פרוטוקול", על ההתמודדות עם תוצאות הטיפול, על תגובות החברה. ריק ויאנה נאחזים זה בזה ולא מאבדים תקווה. מבעד לשורותיו של הספר מפציעה האהבה ומנחמת בעצם קיומה.

חרב הסרטן ראה אור בהולנד והוא מתאר את סיפורו האישי של המחבר.

הֶנק פּרוֹפּר מתגורר באמסטרדם עם אשתו ושני ילדיו.

פרק ראשון

כך אהבה לשכב, מצונפת כמו חתול בניו יורק. אין תנוחה מענגת מזו. בחוץ נצנוץ של מיליוני אורות שצובעים את החשיכה בכחול עז. הרחק משם המולת מכוניות דוהרות, חריקת בלמים, תרועת צפירות בין פירמידות האבן והזכוכית. תפאורה מושלמת למצב זה של חצי־שינה. זִמרת הצפירות לא עוררה בה חלחלה, או תחושת גורליות, או אפילו עגמומיות. היה בה משום שידול דווקא - לשקוע הלאה, אל תוך שינה נטולת חרדות, שבה יתעכלו מאורעות היום. היא הצטנפה עוד ועוד עד ששכבה מכורבלת בתוך עצמה. על עורה הרך והרפוי לא חלשו עוד אצבעות פולשניות זרות. היא ישנה. התקליט הסתובב עוד רגעים אחדים, אבל איש לא האזין למוזיקה ולאיש לא היה אכפת.

 

מה הביא אותה לכאן, למבוך השטני והשמימי הזה? כדי להשיב על השאלה הזאת שמרה לה יאנה כמה גרסאות. מקצתן היו קצרות ומקצתן ארוכות, אבל כולן הסתירו את המניע האמיתי. האמת הייתה שנמאס לה. נמאס עד לזרא. היא פשוט לא הייתה בנויה לבינוניות המדכדכת, המעיקה, המציצה מכל חור בהולנד, לצרות האופק הבלתי נשלטת, לחשדנות הזמינה תמיד. לדריכה במקום בעיסוק כלשהו, מתוך תקווה להגיע לגיל הפנסיה ואז, רק אז, למצוא את האושר. אמנם ידעה שאלו מחשבות תמימות למדי, ואף בלתי מקובלות. אבל גם המילה הזאת נמאסה עליה... מקובל. כל החרקים האלה שזוחלים הלוך ושוב בין הקן לעבודה ומשלים את עצמם שזה אכן הדבר המקובל. אלוהים אדירים, כמה עצוב.

בדבר אחד הייתה משוכנעת, והוא שהחיים סופם תמיד טרגדיה. ולכן נראה לה אך טבעי ונכון להניף את שערותיה ברוח ולצעוד בצעדים נמרצים ואלגנטיים בשדרה החמישית. להפיק את מירב התועלת מהאפשרויות הדלות שנקרו בדרכה. ברגעים האלה היה גופה כמכונה משוכללת שמניבה את כל התוצאות המבוקשות, גם אצלה וגם אצל הזולת. היא הרגישה מצוין בגוף החטוב והגמיש הזה. כל פסיעה חוללה שפע של מבטים מחוצפים, הסוג היחיד שאהבה. לפעמים הגיעה לידי שלווה בין הסימנים שקלטה.

זה לא כבר כתבה לְריק, ידידהּ בהולנד: "עלינו לדאוג שנהיה מאושרים ככל האפשר. כדי להשיג את המטרה הזאת לא נוכל, לצערי, להסתפק במשוואה הפשוטה X = Yx√?fx. עד כה הונח שנוסחת הפלא של האושר החומרי מספקת מענה; אבל לאחרונה התעוררו ספקות בדבר. רבים וטובים תורמים כסף וסחורות לקרן שהוקמה לא מכבר על ידי אזרחי עולם נואשים אך חדורי תקווה. אבל בעיית האושר, המעיקה על כולנו, אינה צפויה להיפתר בטווח הנראה לעין."

ולכן השתקעה כאן, בניו יורק, בין גורדי השחקים הקרירים. דווקא כאן, היכן שהתקווה והכמיהה לאושר מרקיעות שחקים, היכן שתמונת האושר מוקרנת מדי יום להמונים על גבי אלפי מסכים. כאן, בסבך הזה של כמיהות שלא באו על סיפוקן ושל משאלות מגוחכות, הרגישה בבית. כאן היה מקום לכל כמיהה שהיא, משונה ככל שתהיה.

 

בסוֹהוֹ הגיעה אל הנחלה. מתוך הלופט שהעמיד לרשותה ידיד, רווק אמיד, צעדה יאנה מדי יום ביומו ברחובות האפורים, הדהויים, לאורך מחסנים שהכילו פעם טובין מכל קצווי תבל. מחסנים אלה הוסבו לבתי מגורים, ואמנים, סופרים, ציירים, פסלים ומעצבים מרחבי העולם מצאו בהם קורת גג בהמתנה לנצחיותם. כולם היו מלאי ספקות, אבל כולם ידעו בוודאות שלכל הפחות השתקעו בלבו הפועם של העולם. כל שנותר להם לעשות הוא למצוא את הווריד שדרכו יוכלו להפיץ את כִשרונם. לדלות שעות של עשייה מתוך הגעגועים וחוסר השייכות, ללמוד לשכוח ולעבוד.

את השה התמים השוכן בנפש כל אדם היה עליהם לשחוט, או לכל הפחות לכלוא בתוך כלוב, ומותר היה לשחררו רק כשכולם שקועים עמוק בשכרות. הבדידות, אותה ידידת נפש - בלעדיה שום דבר לא זז - הייתה גם האויבת המושבעת של דרי המקום, והם פקדו את המסבאות כדי להכניע אותה. מאמץ עילאי הושקע בהפקת צחוק, מין צחוק נינוח, שאנן, איתן כסלע, שמסמן את ההצלחה או מבשר את בואה.

כל אותן שאיפות ותחושות מילאו את רחובות סוהו. השכונה כמעט התפקעה מרוב מתח. האווירה השלווה בחוצות סוהו לא הייתה אלא אשליה. בכל פינה נאנחו כוכבים עולים מעל יצירת המופת שלהם, ובתווך הדהדו לפעמים נקישות עקביה של יאנה. בעודה צועדת בין מבנים שהיו פעם מחסנים או חללים תעשייתיים, ראתה שהתיקנים על המדרכות אינם נבהלים מפניה, אלא מוסיפים לנמנם בשמש החמימה של ספטמבר.

"ניו יורק," כתבה לריק, "עונה על הצורך של עשיית ניקיון כללי רוחני. לא כדי להעשיר את חיי הרוח שלנו, אלא להפך, כדי לשחרר אותנו מאי־אלו נטיות."

היא האמינה שבמקום הזה תוכל לגבור על הספקנות ועל חוסר הביטחון, אותן מפלצות שעיכבו את התפתחותה ופריחתה. המטרה שלה לא הייתה למגר את התכונות האלה, אלא לשמר אותן בתמיסת פורמלין, כדי שתוכל להתבונן בהן כל חייה, כמו שמתבוננים בעוּבּרים מתים או באנדרוגינוסים בתצוגת עיוותי טבע. בעצם לא רצתה לסלק כליל את ספקותיה ופחדיה; היא ידעה שהם חלק מהיכולת שלה לחוות ריגושים, שהם מוכיחים עד כמה החיים שבריריים ומקריים. בכתבה שקראה לאחרונה על הסופרת האמריקנית דורותי פארקר, צוטטה הצהרתה כי השתוקקה לחיים נטולי אהבה, סקרנות, נמשים וספקות. כלומר, חיים חפים מנקודות תורפה. חיים ממוגנים היטב ובלתי נגישים. תגובתה הראשונית של יאנה הייתה: "כן, גם אני!" הלוא בהולנד הורגלה לחשוב שעל האדם להסתתר מאחורי מסכה אם רצונו לתפוס מקום בחברה. אבל כאן התפעלו דווקא מסקרנותה, התמוגגו מספקותיה (האירופיים כל־כך!), וביקשו לנשק את נמשיה. אהבה ממבט ראשון, כזה היה הקשר שלה עם ניו יורק.

אלא שלא התמסרה כל כולה לאהבה הזאת. אמנם מיששה את הגוף המוארך של מנהטן בכל חלקיו, החל ברגליים המטופחות של פסל החירות בדרום האי, וכלה בתסרוקת הפרועה של השכונות ההיספאניות הצפוניות על גודש רחובותיהן הדלים. אבל בשקט־בשקט גם רקמה תוכניות. בעודה חולפת בשדרה החמישית על פני הכרכרות מול מלון פלאזה ולאורך מגדל טראמפ הראוותני עם השיש והמזרקות, כשגבוה מעליה מאיר שעון המציג את עומק החוב הציבורי האמריקני - עשרות מיליארדי דולרים, שתפחו מדי שנייה בכמה מיליונים נוספים - האמינה שכאן טמון עתידה. לעת עתה.

לו יכלה לנצל אחת מאותן שניות חסרות משקל, לו התאפשר לה לחלץ שנייה אחת מתוך רצף הזמן וליטול לעצמה את שוויה. היא הסתכלה אל על, אל ספרות הניאון שגודלן כגודל אדם. ספרות אפוקליפטיות שהקסימו אותה, שנראו כאילו אפשר להכניסן לתיק שלה. די היה בשנייה אחת כדי שתוכל לפרוש לתמיד עם אהבתה אל חיי הכפר בצרפת.

זו הייתה פנטזיה יפה, ועם זאת פנטזיה שאפשר לפעול להגשמתה. מתווך נדל"ן כבר היה לה. בעיירה הצרפתית פריווא.

המזל האיר לה פנים, את זה חשה בעצמותיה. היא אמנם לא הייתה אלא נקודה אפסית ברקיע הניו יורקי, אבל גופה היה מצויד באלף זרועות ומחושים. במבט אחד בלעה עולם ומלואו: הצצה חטופה הספיקה לה כדי לסרוק חלונות ראווה שלמים; בגלריות אמנות קלטו עיניה מייד את היצירה היקרה מכולן; בחנויות בגדים הייתה שולפת ללא היסוס את הדגמים העשויים ממיטב הבדים ובמיטב העיצובים. והייתה מייד מחזירה אותם למקומם. ומחייכת: עוד חזון למועד.

יתר על כן, היא משכה את העין. לא רק ברחובות, שבהם הלכה כמו ניו יורקית מבטן ומלידה, בשחצנות האופיינית למי שרואָה מטרה לנגד עיניה. המטרה שלה הייתה ההליכה עצמה. וכי יש שחצנות גדולה מזו? היא התענגה על המחשבה שהיא משוטטת בין מיליוני אנשים ועצמים ועם זאת נשארת בלתי נגישה. אינספור הפנים והדמויות, תנועת כלי הרכב המקרטעת בלי הפסקה על מהמורות השדרות הלא־מתוחזקות, הרצף האינסופי של גורדי שחקים אלמוניים - אכן מדהים היה שיכלה להכיל את כל זה, להתמודד עם כל זה. ושרק הלכה והתחזקה.

תוך שבוע, בלי להזדקק למאמצי התקרבות יתרים, כבר התיידדה עם בחורה בריטית: חנה, ציירת שיצירתה נראתה לה - השבח לאל - חכמה ואנושית. לחבב בן אדם ולהיווכח שעשייתו גרועה או חסרת ערך: עצם המחשבה הזאת עוררה בה כמעט בחילה, מעין פחד גבהים.

במסיבות, שאליהן הגיעה בזכות ידידים, היה מרכז הכובד נע תמיד יחד אתה. אולי משום שהיא עצמה התייחסה לתפקיד שגילמה - אינטלקטואלית אירופית בחצאית מיני - בקורטוב של אירוניה. גבר אחד הרעיף עליה תשומת לב. הוא שם לו למטרה לשאת אותה לאישה, וכבר בערב הראשון השתוקק לשכב אתה. נפשו יצאה לילדים, הוא רצה אותם ממנה, והיה נדמה לה שכבר השתוקק לרגע שבו יפרה אותה בפעם השנייה.

בעודו ניצב לפניה בחלל הלבן הגבוה של גלריית האמנות, וסביבם יצירותיה החושניות של סוהו, והוא מדבר על לבה בדחיפות שאין בה כדי להבטיח המשך מספק, נזכרה בקטע מתוך מכתב שקיבלה זה עתה מריק. כהרגלו פתח את המכתב בניסוח טעון, לשם התגרות. שניהם ידעו שהיא אוהבת את זה: "האם תסכימי להתחתן אתי... האם תסכים להתחתן אתי... מי משנינו יעז אי פעם לבטא ברצינות את המילים האלה? אני חושב עלייך לעתים קרובות. בלילה, לפני שאני נרדם, אני מרחרח בכרית שלך ומתחת לשמיכת הפוך שלך, באי־אלו מקומות. ואז אני שוקע לתוך שינה ענוגה."

בינתיים המשיך הגבר בסטקאטו הרברבני של מכונת ירייה. עד עכשיו ירה רק כדורי סרק, חשבה לעצמה. היא כבר ביררה על אודותיו ושמעה שהוא אמיד מאוד, ואין לו אלא משאלה אחת: להתחתן. היא הקשיבה לו בחצי אוזן וחשבה בעיקר על המכתב הטרי. מרוב קריאה חוזרת כבר זכרה חלקים מתוכו בעל פה. "כשאת רחוקה," כתב ריק, "חלק חשוב ממני חסר. מובן מאליו שיש גם יתרונות למגורים ביחידות, ואני מודע להם. אבל יש בך הרבה דברים שאני אוהב, שאני רוצה למשש ולפנק."

כשקראה את הקטע הזה בפעם הראשונה, בכתה כיוון שהיא מחפשת את האושר שלה רחוק כל־כך, רחוק גם ממנו. אבל כשעמדה פה ובידה כוסית שמפניה ומולה אותו אב משפחה אפוף בענן של מילות חיזור, חשה פתאום שריק מבין ללבה, וצמרמורת נעימה עברה בגופה. היא נזכרה בקטע מתוך מכתבו שנראה לה ארוטי במיוחד, גם משום שהאוננות הנרמזת בו ריגשה אותה. לא הייתה לה כל אהדה למיניות עצלה. "חוץ מזה," כתב, "אין לי שום ספק שאני אוהב אותך. אני מתגעגע לרגלייך הארוכות, לאחורייך המלאים כשאת הולכת לשירותים, להתנדנדות הקלושה המשעשעת של גופך, שנובעת מכך שאחת הרגליים שלך טיפה ארוכה יותר (הוא נמנע מלכתוב 'קצרה יותר', עלה בדעתה). איך אשכב אתך עכשיו, כשאת רחוקה כל־כך? אשמח אם תמצאי פתרון לבעיה הזאת. היום, אגב, חשבתי על רעיון נחמד לסיפור: תארי לעצמך עולם בלי אוננות, שבו כל אדם תלוי בזולת כדי להגיע לסיפוק מיני. איך היה מתנהל עולם כזה? זהו, עכשיו אני באמת הולך לישון. אני מנשק אותך. את שואלת: 'איפה?' ובכן, מה את חושבת?"

איך ידע לבטא בו־זמנית אהבה ותשוקה מינית. נימת כתיבתו השובבה כבשה את לבה שוב ושוב. הקלילות שבה הפגין את תאוותנותו הציתה את יצריה. היא הרגישה תמיד נקייה לצדו, מזוככת על־ידי ההתעלסות, מטוהרת ממשקעי היומיום שאך זה נראו בלתי ניתנים לעיכול: יחסי אנוש סבוכים, ספקות.

ולמרות זאת עמדה פה, בתוך הקהל הזוהר הזה שכבר מזמן הפנה עורף לאמנות וכעת התרכז בביצוע צעדים, תנועות והעוויות. ריקוד שהכירה מערבי פתיחה רבים כל־כך. כוריאוגרפיה שהייתה לה מטרה אחת ויחידה: עלייה בסולם ההצלחה. למרות זאת עמדה פה, כמעט צמודה לציור ססגוני, נדחקת אליו על ידי גבר שעורר בה לכל היותר גיחוך. גבר מגודל. מגודל יתר על המידה. גופו שימש בסיס לפנים שתוויהן נאים אך חלקים וחסרי הבעה. זרועות כשל תמנון: רכות ונטולות רחמים. האם זרועות כאלה מזמינות התרפקות? אם תזדקק לכסף להקמת עסק כלשהו, יוכל כמובן לסייע לה, שמעה את המחזר אומר לה. עלה בדעתה שעדיין לא נגע בה, אפילו לא במקרה, או כביכול במקרה, אגב הושטת כוסית שמפניה.

"אבל למה לך להתאמץ?" הוסיף ואמר. אכן, אם תינשא לו, לא יהיה בכך כל צורך. עכשיו דווקא ניסתה להקשיב לדבריו, להבין אם מסתתר בהם שמץ של לעג עצמי. היא הישירה אליו מבט. אבל הוא השיב לה מבט נחוש, כאילו הנושא הבא בשיחתם הוא עיצוב חדר הילדים.

מעל כתפו ראתה יאנה שהאולם התרוקן אט־אט. גם חנה סימנה בפיהוק מופגן שרצונה ללכת. העמידה הדחוקה נעשתה מעיקה. החלל מאחורי המחזר הלך והתרחב, ואילו החלל בינו לבינה הלך והצטמצם. המחשבה ששטף דיבורו משתלשל מפיו כמו איבר מין זכרי עדיין הצליחה להעלות חיוך על שפתיה. אבל העובדה שאיבר זה כמעט הדביק אותה אל הציור שמאחוריה זעקה לתגובה. ורצוי שתהיה עוקצנית, חשבה לעצמה.

היא נזכרה בהנאה המרתקת שהפיקה בילדותה מנגיעה בציורים ובפסלים. היא שמרה סרטים שבהם צולמה כילדונת בת ארבע בחצאית קצרצרה, מתרוצצת בגן פסלים, מחבקת ומלטפת את הקימורים, מפעם לפעם טומנת את ראשה בחללים כמו מבקשת להתחבא בהם. אבל עכשיו, כשגבה נדחק אל בד הציור השטוח, נעלמה כל אשליה של מיניות ושל חום. זהו. די. עליה להסתלק מכאן. היה טוב, וטוב שהיה. ללחוץ ידיים, ולא להתראות. אם האיפוק, הלעג ואפילו העלבון שנקטה בזה אחר זה - כלי הנשק של נשים יפות - אינם מסוגלים לעצור את המתקפה שלו, אין ברירה אלא להפעיל תחמושת כבדה. הומור רצחני.

מחשבה זדונית חלפה במוחה. אולי תאמר לו שהיא עקרה? אבל אסור לפתוח פה לשטן. ואולי תזעזע את שמרנותו ותספר לו על ההפלה שעברה? איך לכל הרוחות נקלעה לסיטואציה הזאת, המחייבת צעדי ייאוש כאלה, הומור שחור כזה? האיש אכן היה עקשן במיוחד, אבל היא הייתה מנוסה במצבים כאלה. מי כמוה ידעה לנפנף גברים בלי להעליב אותם, בנועם הליכות, בנינוחות מתריסה?

מילא, עליה להשתחרר ממנו ויהי מה, ולכן אמרה את מה שאמרה: "סליחה, אדוני, אבל אני חייבת לרוץ. אני מתגעגעת לילדים שלי, באמת מתגעגעת. היה נעים מאוד לפגוש אותך."

וראתה את ההבעה המופיעה, לראשונה, על פניו. הן קפאו והחווירו. מרגע זה לא היה לה כל קושי לפנות אל הדלת.

לעומת זאת היה לה קושי רב לנתח את האירוע לאחר מעשה. מה גרם לה לבלות שעה ארוכה כל־כך בחברת הטיפוס הזה? היא חשה צורך לקרוא את עצמה לסדר. בעיקר כעסה על הפאסיביות שלה. העובדה שחשבה על ריק במשך כל המסיבה לא יכלה לשמש לה תירוץ. למרות הסתייגותה נסחפה אל תוך הרפתקה. אל תוך מסע גישוש באזור שאין בו פינות חדות, שאין בו סכנות ומלכודות. ודאי לא חסרו מילים מפוצצות בעלות צליל מקצועי כדי להגדיר את התנהגותה. בעודה יושבת זקופה במיטתה ומעלה על שפתיה חיוך מהורהר - כך בערך דמיינה חיוך של פסיכיאטר - ניסתה לאבחן את המקרה. וכך הצטייר בעיניה: כל מה שעמד בסתירה לאופייה התגלם בגבר הזה שכרכר סביבה כמו כלבלב מתלקק: הלהט המתנשף שאין בו תשוקה; הנוחיות והביטחון הטמונים בחיים חסרי אהבה. בקיצור, כנראה נמשכה אל הקסם של ה"שונה", של חיים מאורגנים שאין בהם נקודות תורפה, כמשאלתה של דורותי פארקר. גם שנאה עצמית שיחקה כאן תפקיד, חשבה לעצמה. שארית אחרונה של שנאה עצמית עודדה אותה להיסחף אחר פלירטוט שאינו ראוי להיקרא פלירטוט, כיוון שנעדר ממנו מרכיב המשחק, ההנאה, הזיהוי. אכן מלכודת.

היא נזכרה בכמה שורות שכתבה פעם בפנקס: "השאיפה התמידית הזאת לנהוג על פי הנורמה. בסופו של דבר תמיד מהדהדת בי הידיעה שבגדתי בעצמי. מה לי ולנורמה?" דמעות עלו בעיניה כשחשבה על הנערה שרכנה מעל הפנקס כדי לכתוב שאינה שייכת לנורמה, כאילו רצתה לשלול את נכונות הקביעה הזאת על ידי עצם כתיבתה. כאילו ביקשה להכיר סוף־סוף בזכותה להיות דעתנית והפכפכה. היא עצמה את עיניה וניסתה לייצב את נשימתה. כעת, בעיניים עצומות, הרגישה עד כמה נעים ומפנק לשכב כאן, עד כמה מרגיע הרעש הדליל העולה מן הרחוב והחודר פנימה. וכך שכבה, ערימת עצבים ורגשות - את הגו, הגפיים והקרביים לא כללה בחשבון - שקועה בניתוח עצמי. למה לא יכלה פשוט ליהנות מהגוף שלה, המותאם להפליא לשכיבה מפנקת זו? למה הייתה חייבת לפרוש את נפשה על שולחן הניתוחים? כמה אבסורדי הדבר. להימצא בניו יורק, מרכז העולם, אותו גן עדן של שטחיות ותרפיה קבוצתית, ולרצות לחדור לנבכי נשמתה. כמה טיפשי ומגוחך. עצם המחשבה עוררה בה עליצות.

היו ימים שבילתה בהם בשיא הנינוחות. בימים האלה פתחה את לבה למנהטן ושוטטה לאורכו ולרוחבו של האי, בלי כיוון מוגדר אבל תמיד לכיוון מסוים, משולהבת מהחופש שהעניק לה גודש העיר. היו גם ימים שבהם שקדה על תוכניותיה. אבל בעצם לא התבטלה אפילו לרגע. שוב ושוב שאלה את עצמה: "מה חסר לו לאדם?"

דבר אינו חסר לו, היה הספקן עונה. האדם מלא עד גדותיו בזבל, באשליות, באמונות קלוקלות. אבל אולי אפשר לדחוף עוד משהו? היה האופטימיסט שואל. תשכח מזה, היה הספקן אומר. הרי תצטרך לגרום לו לפנות דברים קיימים כדי ליצור מקום לחדשים. והעצירות היא שם דבר אצל האדם. הוא לעולם לא יוותר על הזבל שאגר בחייו. אם כך, היה האופטימיסט אומר, צריך לשכנע אותו שהזבל שלך משובח. שכדאי לו להמיר את שלו בשלך, בזבל שתורם לעצירות.

אינספור התדיינויות כאלה חלפו במוחה. יאנה בחנה מבחר מוצרים בחנויות כל־בו, סקרה דוכני פרחים, ביקרה בגלריות אמנות, ושקלה בעד ונגד. היא מנתה יתרונות וחסרונות, התאהבה ברעיונות ושללה אותם, חזרה וביקרה בחנויות כל־בו, שוב השוותה, שוב שקלה בעד ונגד. אמרה על עצמה שהיא מטורפת, התגעגעה הביתה, שוחחה עם בעלי זיכיונות ומנהלי עסקים, שקלה בעד ונגד, ולבסוף החליטה: הזבל המשובח מכולם הוא שוקולד. מה חסר לו לאדם בניו יורק? שוקולד! בכל מקום נתקלה במותגים נחותים בלבד, קקאו באיכות נמוכה, שוקולד בלי נשמה. היא שוחחה עם בעלי המרכולים המובילים וקבעה פגישות. פגישות בנושא שוקולד. הקסם שבפשטות.

אין ספק ששוקולד הוא בסיס מצוין לזבל, חשבה כששבה ללופט, והתגלגלה מצחוק על יומרתה. נכון, אין לייחס לשוקולד איכויות אמנותיות או מאפיינים אינטלקטואליים, אין לראות בו מקור לציטוטים נעלים או התחלה של מפנה היסטורי. שוקולד גם אינו מוצר בריא במיוחד (אף שבטוחה הייתה בהשפעתו האנטי־דיכאונית). אבל דבר אחד ידעה: שוקולד הוא מוצר טעים. כלומר, השוקולד שלה.

יאנה גדלה בחבל הֶט חוֹי שבמחוז צפון־הולנד, במרחק קילומטרים אחדים ממפעל שוקולד גדול. כשנשבה רוח צפון־מערבית היה האזור כולו, כולל היער ושטחי האברש הסמוכים, אפוף בריח שוקולד. לאחר שירד גשם היה הכול מתכסה בשמיכה של שוקולד, ריח קקאו חודרני ותפל, שהשתיק אפילו את הציפורים. היער דמם, ומאחר שלא נשמע קול אפילו בהקשבה דרוכה, היה מתעורר בה הדחף לנשום עמוק, וריאותיה היו מתמלאות בשוקולד. ריח זה, שהעיק עליה בצעירותה, שנקשר לכל מה שהטיל עליה מועקה, היה עתה לניחוח ששאפה מלוא ריאותיה. בעצם לא מדובר היה בשוקולד. מדובר היה בהתנערות מכל השמיכות שהונחו עליה בידי אחרים, בהתכחשות לכל ההרגלים והציפיות שהחזיקו בה באחיזת חנק.

באותו יום כתבה לריק. היא חתמה את המכתב בציור של בובה מרשימה, שחיוך של אושר נסוך על פניה ושיער סמור על קודקודה, כעין כתר של דיו. מעליה כתבה: יאנה. ועל ידה: פסל החירות.

בעצם, תהתה, איך ייתכן שפסל מקובע מסמל חירות?

מובן מאליו שזו קלישאה. אבל קלישאות, כשיודעים להתחבר אליהן ברגע הנכון, יכולות להפוך לאמיתות רבות־משמעות. בניין האמפייר סטייט היה לגביה אחת מאותן קלישאות. יעד מבוקש, חביב התיירים, מקום מפגש לחיות עדר. גוש אבן מזדקף, שמספק פורקן חסר תקדים לכל המבקרים בו. אבל כשעמדה שם למעלה והשקיפה על העיר בשעת השקיעה, הבינה שזהו רגע יחיד במינו, שזו מתנת אלוהים, על אף ההתמודדות שקדמה לה לאורך המסע אל על - ריח של זיעה ישנה, נגיעות מגושמות של תיקי גב. במרומי המגדל הייתה פתאום שפה אחת לכולם, שפת ההשתאות וההתפעמות, שפה נטולת אוצר מילים. ככל שהחשיך היום הלכה העיר והתפשטה. עוד ועוד אורות נדלקו. עמוק מתחתיה, בבקיעים שבין הבניינים, נעו אלפי מכוניות והפיקו המהום עמום. היא עקבה במבט אחר שורות הפנסים האחוריים האדומים - כאינספור עיניים מודלקות - הפונות לכיוון ברוקלין. העיר דמתה לחיה ענקית שרובצת על הקרקע וזוקרת את ראשה, מבוהלת מפעם לפעם על ידי אזעקות. והיא מעל כל זה, וכל כולה מלאה בחלום השוקולד שלה. אכן כן. כל חייה התעכבה בצד הלא־נכון של האוקיינוס.

היא עצמה את עיניה ושאפה את אוויר העיר, אבל בעצם התכוונה להקשיב לקול הפנימי שלה. ככל הידוע לה לא נסחפה ולא איבדה את חוש המידה, אף שניצבה במרומי אחד הבניינים הגבוהים בתבל. ועם זאת, מוזר לחשוב שהיא נמצאת עכשיו בצדו הנכון של האוקיינוס האטלנטי, ואילו כל היתר, ריק, אמהּ וכל ידידיה, טועים. ואולי מבחינתם הולנד היא דווקא הצד הנכון? אבל פירוש הדבר... שבינה לביניהם מפריד אוקיינוס. חרדה אחזה בלבה והתפשטה אל גפיה, ובעודה תופסת את המעקה פקחה עיניים. בינתיים כבר החשיך היום לגמרי. העיר הפרושה לרגליה ניבטה אליה מתוך האפלה כהארה. היא חייבת לשכנע את ריק. היא תספר לו הכול. אבל הוא... שקוע עד צוואר באדמת הולנד. לשונו מסובכת בשפה ההולנדית, הוא כבול אליה בשרשראות ומאוהב בה. האם תצליח אי פעם לשחרר אותו משם? מי יודע, אם יעפיל לגובה הזה, אולי יבין שהוא יכול לדבר ולכתוב בשפתו בכל מקום שהוא?

היא מוכרחה לרדת, עכשיו, מייד. עוד מבט אחד אל כל האור המבצבץ מתוך החשיכה. ועכשיו מהר־מהר, למטה. כולם הצדה, בבקשה. אתה שם, תן לעבור. תזוז כבר. אני רוצה לרדת. המעלית מלאה. אולי יש עוד מקום בשבילי? אני חייבת להיכנס. רק אדם אחד, אי־אפשר להכניס עוד אדם אחד? נו כבר, תרדי. כמה זמן לוקח לה, למעלית הזאת? בסך הכול מאה ושתיים קומות. מונית. תמיד כשצריכים אותן... הנה, מונית עוצרת. קדימה, תנועה מטופשת. רמזור מטופש. סוף־סוף. לפתוח את הדלת, לעלות במדרגות. הטלפון, איפה הטלפון. אוף, איזה טמבל, הקו תפוס, שוב הוא מקשקש. נו, תרים כבר את השפופרת. תענה כבר.

"ריק, אתה חייב לבוא."

 

יאנה התעוררה באישון לילה. היא שמעה את תקתוק השעון המעורר אבל לא ידעה מה השעה. היא לא הספיקה לאכול. לאחר שיחת הטלפון עם ריק רצתה תחילה לשמוע תקליט - פרסל, המוזיקה האהובה עליה - כדי להתנחם, ועד מהרה נרדמה. תמיד כשהאזינה למוזיקה הזאת הייתה נרגעת, הייתה צונחת לתוך מרחב הזמן, ותזזית היום, חוויות העיר, היו מתמוססות. מה אמר לה?

לא מכבר כתבה לו: "חיית מחמד שלי, טיפשון מלא זרע, מי ייתן ונחכים שנינו יחד." עכשיו תהתה אם המשאלה הזאת תתגשם אי פעם. הוא אמר לה שהוא עסוק מעל הראש, שיש לו הרבה פגישות, שהוא חייב לכתוב, שהוא בעצם לא יכול להשתחרר... עליו לשקול את העניין בכובד ראש.

"קשקוש!" קראה, "שטויות!" ועוד כהנה וכהנה אמירות פחות מעודנות מאלה. אמירות נוקבות בהולנדית מחודדת, דקירות ומהלומות שהדרך היחידה להתמודד אתן היא לאטום את האוזניים. לא מזמן כתבה לו מכתב באותה רוח, בניסוח קולע יותר, פחות לוחמני ולכן לכאורה פחות קטלני. היא עצמה צחקה על האיום הסמוי שעלה מההתנסחויות המפותלות שלה. היא ידעה שריק מסוגל להעריך גם את ההומור שבהן: "הלוואי שתיישם בחיים הפרטיים שלך את התושייה והיצירתיות שאתה מגלה בעבודתך. התרמיל הזה, המלא וגדוש בידע ובתארים, בסופו של דבר אין בו די."

היא מתחה קו מתחת למילה "די". היא לא הייתה בטוחה במשמעות המדויקת, אבל ידעה למה היא מתכוונת. "בסופו של דבר אין בו די..." לאיזו מטרה? אין בו די להגשמת חיים מלאים. אין בו די להגשמת חיים משותפים אתי!

שוב צחקה. הפעם בגלל התעוזה שלה. ואז התמתחה, ובתנועה אחת מהירה קמה מהמיטה. היא הדליקה את האור, ראתה שהשעה כמעט שתיים לפנות בוקר והכינה לעצמה כריך. אחר־כך התקלחה. היא עקבה במבט אחר המים הניגרים על גופה בטיפות גדולות, קליעים זעירים שחולפים על פני חמוקיה, יורדים בין שדיה, מחליקים על בטנה וירכיה. ריק היטיב להתמצא באזורים האלה, חשבה.

שוב עוררה לחיים את פרסל אהובה, ואז נשכבה על המיטה. רגיעה מענגת נחתה עליה, מהולה בריגוש קל. היא חשה כיצד גופה הולך ומתקרר. היא ליטפה את בטנה, מדדה את מותניה - לשביעות רצונה המלאה - והניעה את ידיה בסיבובים על ירכיה. לאחר מכן מעכה את שדיה, בערך כמו שריק נהג למעוך אותם. אבל התחושה הייתה שונה. שונה לחלוטין. משהו השתנה: אזעקה הופעלה פתאום במוחה. בתנועות חפוזות החלה למשש את שדיה, בשכיבה על הגב, כהרגלה. תירגעי, אמרה, תירגעי. בעיניים עצומות בדקה את עצמה, מרוכזת כולה במלאכה, בידיים עצבניות. העולם: שתי ידיים, שני שדיים, אזעקה מחרישת אוזניים, וגוש שאינו אמור להימצא שם. האם באמת הרגישה אותו? כן, פה. היא ידעה, בעצם מייד הבינה שמשהו אינו כשורה. אינטואיציה נשית הנחתה אותה, חוש הומור שטני. היא החלה לבכות, לייבב, לטלטל את זרועותיה בלי לרצות לגעת בשום דבר. היא זינקה מהמיטה, התרוצצה בחדר כמו חיה רדופה ושוב צנחה על המיטה. היא נחתה על בטנה והשתטחה על המזרן במלוא משקלה, כדי לחוש את כל גופה בבת אחת, גוף חי, חזק וגמיש. לאחר מכן התהפכה על הגב ומבעד לדמעות הביטה בתקרה. כעבור רגעים אחדים תפסה שהיא מנסה לזהות תבנית סדורה במרקם הסבוך של התקרה. בעזרת ידיה, המורמות מעל ראשה, עקבה אחר הקווים, החורים והסדקים שבמשטח הגבס - עיסוק משיב נפש בהיותו מופשט, ביכולתו להסיח את דעתה מהדבר העכור שהשתלט עליה: מועקה שביטלה את שמחת החיים ושיתקה את כוח הרצון. אט־אט, בעודה עוקבת אחר צלילי פרסל, חשה שהיא שוקעת לתוך רגיעה מקפיאה. פרסל בניו יורק, חשבה, הייתכן ניגוד גדול מזה? מוזיקה עילאית שצליליה מפכפכים ברכּוּת, בתוך מערבולת הרעש וההמולה.

צריך לטלפן לריק. השעה שם כבר תשע בבוקר.

הוא מוכן לצאת לדרך, אמר. הכול ארוז ומסודר. עוד היום יהיה אצלה...

עוד על הספר

חרב הסרטן הנק פרופר

כך אהבה לשכב, מצונפת כמו חתול בניו יורק. אין תנוחה מענגת מזו. בחוץ נצנוץ של מיליוני אורות שצובעים את החשיכה בכחול עז. הרחק משם המולת מכוניות דוהרות, חריקת בלמים, תרועת צפירות בין פירמידות האבן והזכוכית. תפאורה מושלמת למצב זה של חצי־שינה. זִמרת הצפירות לא עוררה בה חלחלה, או תחושת גורליות, או אפילו עגמומיות. היה בה משום שידול דווקא - לשקוע הלאה, אל תוך שינה נטולת חרדות, שבה יתעכלו מאורעות היום. היא הצטנפה עוד ועוד עד ששכבה מכורבלת בתוך עצמה. על עורה הרך והרפוי לא חלשו עוד אצבעות פולשניות זרות. היא ישנה. התקליט הסתובב עוד רגעים אחדים, אבל איש לא האזין למוזיקה ולאיש לא היה אכפת.

 

מה הביא אותה לכאן, למבוך השטני והשמימי הזה? כדי להשיב על השאלה הזאת שמרה לה יאנה כמה גרסאות. מקצתן היו קצרות ומקצתן ארוכות, אבל כולן הסתירו את המניע האמיתי. האמת הייתה שנמאס לה. נמאס עד לזרא. היא פשוט לא הייתה בנויה לבינוניות המדכדכת, המעיקה, המציצה מכל חור בהולנד, לצרות האופק הבלתי נשלטת, לחשדנות הזמינה תמיד. לדריכה במקום בעיסוק כלשהו, מתוך תקווה להגיע לגיל הפנסיה ואז, רק אז, למצוא את האושר. אמנם ידעה שאלו מחשבות תמימות למדי, ואף בלתי מקובלות. אבל גם המילה הזאת נמאסה עליה... מקובל. כל החרקים האלה שזוחלים הלוך ושוב בין הקן לעבודה ומשלים את עצמם שזה אכן הדבר המקובל. אלוהים אדירים, כמה עצוב.

בדבר אחד הייתה משוכנעת, והוא שהחיים סופם תמיד טרגדיה. ולכן נראה לה אך טבעי ונכון להניף את שערותיה ברוח ולצעוד בצעדים נמרצים ואלגנטיים בשדרה החמישית. להפיק את מירב התועלת מהאפשרויות הדלות שנקרו בדרכה. ברגעים האלה היה גופה כמכונה משוכללת שמניבה את כל התוצאות המבוקשות, גם אצלה וגם אצל הזולת. היא הרגישה מצוין בגוף החטוב והגמיש הזה. כל פסיעה חוללה שפע של מבטים מחוצפים, הסוג היחיד שאהבה. לפעמים הגיעה לידי שלווה בין הסימנים שקלטה.

זה לא כבר כתבה לְריק, ידידהּ בהולנד: "עלינו לדאוג שנהיה מאושרים ככל האפשר. כדי להשיג את המטרה הזאת לא נוכל, לצערי, להסתפק במשוואה הפשוטה X = Yx√?fx. עד כה הונח שנוסחת הפלא של האושר החומרי מספקת מענה; אבל לאחרונה התעוררו ספקות בדבר. רבים וטובים תורמים כסף וסחורות לקרן שהוקמה לא מכבר על ידי אזרחי עולם נואשים אך חדורי תקווה. אבל בעיית האושר, המעיקה על כולנו, אינה צפויה להיפתר בטווח הנראה לעין."

ולכן השתקעה כאן, בניו יורק, בין גורדי השחקים הקרירים. דווקא כאן, היכן שהתקווה והכמיהה לאושר מרקיעות שחקים, היכן שתמונת האושר מוקרנת מדי יום להמונים על גבי אלפי מסכים. כאן, בסבך הזה של כמיהות שלא באו על סיפוקן ושל משאלות מגוחכות, הרגישה בבית. כאן היה מקום לכל כמיהה שהיא, משונה ככל שתהיה.

 

בסוֹהוֹ הגיעה אל הנחלה. מתוך הלופט שהעמיד לרשותה ידיד, רווק אמיד, צעדה יאנה מדי יום ביומו ברחובות האפורים, הדהויים, לאורך מחסנים שהכילו פעם טובין מכל קצווי תבל. מחסנים אלה הוסבו לבתי מגורים, ואמנים, סופרים, ציירים, פסלים ומעצבים מרחבי העולם מצאו בהם קורת גג בהמתנה לנצחיותם. כולם היו מלאי ספקות, אבל כולם ידעו בוודאות שלכל הפחות השתקעו בלבו הפועם של העולם. כל שנותר להם לעשות הוא למצוא את הווריד שדרכו יוכלו להפיץ את כִשרונם. לדלות שעות של עשייה מתוך הגעגועים וחוסר השייכות, ללמוד לשכוח ולעבוד.

את השה התמים השוכן בנפש כל אדם היה עליהם לשחוט, או לכל הפחות לכלוא בתוך כלוב, ומותר היה לשחררו רק כשכולם שקועים עמוק בשכרות. הבדידות, אותה ידידת נפש - בלעדיה שום דבר לא זז - הייתה גם האויבת המושבעת של דרי המקום, והם פקדו את המסבאות כדי להכניע אותה. מאמץ עילאי הושקע בהפקת צחוק, מין צחוק נינוח, שאנן, איתן כסלע, שמסמן את ההצלחה או מבשר את בואה.

כל אותן שאיפות ותחושות מילאו את רחובות סוהו. השכונה כמעט התפקעה מרוב מתח. האווירה השלווה בחוצות סוהו לא הייתה אלא אשליה. בכל פינה נאנחו כוכבים עולים מעל יצירת המופת שלהם, ובתווך הדהדו לפעמים נקישות עקביה של יאנה. בעודה צועדת בין מבנים שהיו פעם מחסנים או חללים תעשייתיים, ראתה שהתיקנים על המדרכות אינם נבהלים מפניה, אלא מוסיפים לנמנם בשמש החמימה של ספטמבר.

"ניו יורק," כתבה לריק, "עונה על הצורך של עשיית ניקיון כללי רוחני. לא כדי להעשיר את חיי הרוח שלנו, אלא להפך, כדי לשחרר אותנו מאי־אלו נטיות."

היא האמינה שבמקום הזה תוכל לגבור על הספקנות ועל חוסר הביטחון, אותן מפלצות שעיכבו את התפתחותה ופריחתה. המטרה שלה לא הייתה למגר את התכונות האלה, אלא לשמר אותן בתמיסת פורמלין, כדי שתוכל להתבונן בהן כל חייה, כמו שמתבוננים בעוּבּרים מתים או באנדרוגינוסים בתצוגת עיוותי טבע. בעצם לא רצתה לסלק כליל את ספקותיה ופחדיה; היא ידעה שהם חלק מהיכולת שלה לחוות ריגושים, שהם מוכיחים עד כמה החיים שבריריים ומקריים. בכתבה שקראה לאחרונה על הסופרת האמריקנית דורותי פארקר, צוטטה הצהרתה כי השתוקקה לחיים נטולי אהבה, סקרנות, נמשים וספקות. כלומר, חיים חפים מנקודות תורפה. חיים ממוגנים היטב ובלתי נגישים. תגובתה הראשונית של יאנה הייתה: "כן, גם אני!" הלוא בהולנד הורגלה לחשוב שעל האדם להסתתר מאחורי מסכה אם רצונו לתפוס מקום בחברה. אבל כאן התפעלו דווקא מסקרנותה, התמוגגו מספקותיה (האירופיים כל־כך!), וביקשו לנשק את נמשיה. אהבה ממבט ראשון, כזה היה הקשר שלה עם ניו יורק.

אלא שלא התמסרה כל כולה לאהבה הזאת. אמנם מיששה את הגוף המוארך של מנהטן בכל חלקיו, החל ברגליים המטופחות של פסל החירות בדרום האי, וכלה בתסרוקת הפרועה של השכונות ההיספאניות הצפוניות על גודש רחובותיהן הדלים. אבל בשקט־בשקט גם רקמה תוכניות. בעודה חולפת בשדרה החמישית על פני הכרכרות מול מלון פלאזה ולאורך מגדל טראמפ הראוותני עם השיש והמזרקות, כשגבוה מעליה מאיר שעון המציג את עומק החוב הציבורי האמריקני - עשרות מיליארדי דולרים, שתפחו מדי שנייה בכמה מיליונים נוספים - האמינה שכאן טמון עתידה. לעת עתה.

לו יכלה לנצל אחת מאותן שניות חסרות משקל, לו התאפשר לה לחלץ שנייה אחת מתוך רצף הזמן וליטול לעצמה את שוויה. היא הסתכלה אל על, אל ספרות הניאון שגודלן כגודל אדם. ספרות אפוקליפטיות שהקסימו אותה, שנראו כאילו אפשר להכניסן לתיק שלה. די היה בשנייה אחת כדי שתוכל לפרוש לתמיד עם אהבתה אל חיי הכפר בצרפת.

זו הייתה פנטזיה יפה, ועם זאת פנטזיה שאפשר לפעול להגשמתה. מתווך נדל"ן כבר היה לה. בעיירה הצרפתית פריווא.

המזל האיר לה פנים, את זה חשה בעצמותיה. היא אמנם לא הייתה אלא נקודה אפסית ברקיע הניו יורקי, אבל גופה היה מצויד באלף זרועות ומחושים. במבט אחד בלעה עולם ומלואו: הצצה חטופה הספיקה לה כדי לסרוק חלונות ראווה שלמים; בגלריות אמנות קלטו עיניה מייד את היצירה היקרה מכולן; בחנויות בגדים הייתה שולפת ללא היסוס את הדגמים העשויים ממיטב הבדים ובמיטב העיצובים. והייתה מייד מחזירה אותם למקומם. ומחייכת: עוד חזון למועד.

יתר על כן, היא משכה את העין. לא רק ברחובות, שבהם הלכה כמו ניו יורקית מבטן ומלידה, בשחצנות האופיינית למי שרואָה מטרה לנגד עיניה. המטרה שלה הייתה ההליכה עצמה. וכי יש שחצנות גדולה מזו? היא התענגה על המחשבה שהיא משוטטת בין מיליוני אנשים ועצמים ועם זאת נשארת בלתי נגישה. אינספור הפנים והדמויות, תנועת כלי הרכב המקרטעת בלי הפסקה על מהמורות השדרות הלא־מתוחזקות, הרצף האינסופי של גורדי שחקים אלמוניים - אכן מדהים היה שיכלה להכיל את כל זה, להתמודד עם כל זה. ושרק הלכה והתחזקה.

תוך שבוע, בלי להזדקק למאמצי התקרבות יתרים, כבר התיידדה עם בחורה בריטית: חנה, ציירת שיצירתה נראתה לה - השבח לאל - חכמה ואנושית. לחבב בן אדם ולהיווכח שעשייתו גרועה או חסרת ערך: עצם המחשבה הזאת עוררה בה כמעט בחילה, מעין פחד גבהים.

במסיבות, שאליהן הגיעה בזכות ידידים, היה מרכז הכובד נע תמיד יחד אתה. אולי משום שהיא עצמה התייחסה לתפקיד שגילמה - אינטלקטואלית אירופית בחצאית מיני - בקורטוב של אירוניה. גבר אחד הרעיף עליה תשומת לב. הוא שם לו למטרה לשאת אותה לאישה, וכבר בערב הראשון השתוקק לשכב אתה. נפשו יצאה לילדים, הוא רצה אותם ממנה, והיה נדמה לה שכבר השתוקק לרגע שבו יפרה אותה בפעם השנייה.

בעודו ניצב לפניה בחלל הלבן הגבוה של גלריית האמנות, וסביבם יצירותיה החושניות של סוהו, והוא מדבר על לבה בדחיפות שאין בה כדי להבטיח המשך מספק, נזכרה בקטע מתוך מכתב שקיבלה זה עתה מריק. כהרגלו פתח את המכתב בניסוח טעון, לשם התגרות. שניהם ידעו שהיא אוהבת את זה: "האם תסכימי להתחתן אתי... האם תסכים להתחתן אתי... מי משנינו יעז אי פעם לבטא ברצינות את המילים האלה? אני חושב עלייך לעתים קרובות. בלילה, לפני שאני נרדם, אני מרחרח בכרית שלך ומתחת לשמיכת הפוך שלך, באי־אלו מקומות. ואז אני שוקע לתוך שינה ענוגה."

בינתיים המשיך הגבר בסטקאטו הרברבני של מכונת ירייה. עד עכשיו ירה רק כדורי סרק, חשבה לעצמה. היא כבר ביררה על אודותיו ושמעה שהוא אמיד מאוד, ואין לו אלא משאלה אחת: להתחתן. היא הקשיבה לו בחצי אוזן וחשבה בעיקר על המכתב הטרי. מרוב קריאה חוזרת כבר זכרה חלקים מתוכו בעל פה. "כשאת רחוקה," כתב ריק, "חלק חשוב ממני חסר. מובן מאליו שיש גם יתרונות למגורים ביחידות, ואני מודע להם. אבל יש בך הרבה דברים שאני אוהב, שאני רוצה למשש ולפנק."

כשקראה את הקטע הזה בפעם הראשונה, בכתה כיוון שהיא מחפשת את האושר שלה רחוק כל־כך, רחוק גם ממנו. אבל כשעמדה פה ובידה כוסית שמפניה ומולה אותו אב משפחה אפוף בענן של מילות חיזור, חשה פתאום שריק מבין ללבה, וצמרמורת נעימה עברה בגופה. היא נזכרה בקטע מתוך מכתבו שנראה לה ארוטי במיוחד, גם משום שהאוננות הנרמזת בו ריגשה אותה. לא הייתה לה כל אהדה למיניות עצלה. "חוץ מזה," כתב, "אין לי שום ספק שאני אוהב אותך. אני מתגעגע לרגלייך הארוכות, לאחורייך המלאים כשאת הולכת לשירותים, להתנדנדות הקלושה המשעשעת של גופך, שנובעת מכך שאחת הרגליים שלך טיפה ארוכה יותר (הוא נמנע מלכתוב 'קצרה יותר', עלה בדעתה). איך אשכב אתך עכשיו, כשאת רחוקה כל־כך? אשמח אם תמצאי פתרון לבעיה הזאת. היום, אגב, חשבתי על רעיון נחמד לסיפור: תארי לעצמך עולם בלי אוננות, שבו כל אדם תלוי בזולת כדי להגיע לסיפוק מיני. איך היה מתנהל עולם כזה? זהו, עכשיו אני באמת הולך לישון. אני מנשק אותך. את שואלת: 'איפה?' ובכן, מה את חושבת?"

איך ידע לבטא בו־זמנית אהבה ותשוקה מינית. נימת כתיבתו השובבה כבשה את לבה שוב ושוב. הקלילות שבה הפגין את תאוותנותו הציתה את יצריה. היא הרגישה תמיד נקייה לצדו, מזוככת על־ידי ההתעלסות, מטוהרת ממשקעי היומיום שאך זה נראו בלתי ניתנים לעיכול: יחסי אנוש סבוכים, ספקות.

ולמרות זאת עמדה פה, בתוך הקהל הזוהר הזה שכבר מזמן הפנה עורף לאמנות וכעת התרכז בביצוע צעדים, תנועות והעוויות. ריקוד שהכירה מערבי פתיחה רבים כל־כך. כוריאוגרפיה שהייתה לה מטרה אחת ויחידה: עלייה בסולם ההצלחה. למרות זאת עמדה פה, כמעט צמודה לציור ססגוני, נדחקת אליו על ידי גבר שעורר בה לכל היותר גיחוך. גבר מגודל. מגודל יתר על המידה. גופו שימש בסיס לפנים שתוויהן נאים אך חלקים וחסרי הבעה. זרועות כשל תמנון: רכות ונטולות רחמים. האם זרועות כאלה מזמינות התרפקות? אם תזדקק לכסף להקמת עסק כלשהו, יוכל כמובן לסייע לה, שמעה את המחזר אומר לה. עלה בדעתה שעדיין לא נגע בה, אפילו לא במקרה, או כביכול במקרה, אגב הושטת כוסית שמפניה.

"אבל למה לך להתאמץ?" הוסיף ואמר. אכן, אם תינשא לו, לא יהיה בכך כל צורך. עכשיו דווקא ניסתה להקשיב לדבריו, להבין אם מסתתר בהם שמץ של לעג עצמי. היא הישירה אליו מבט. אבל הוא השיב לה מבט נחוש, כאילו הנושא הבא בשיחתם הוא עיצוב חדר הילדים.

מעל כתפו ראתה יאנה שהאולם התרוקן אט־אט. גם חנה סימנה בפיהוק מופגן שרצונה ללכת. העמידה הדחוקה נעשתה מעיקה. החלל מאחורי המחזר הלך והתרחב, ואילו החלל בינו לבינה הלך והצטמצם. המחשבה ששטף דיבורו משתלשל מפיו כמו איבר מין זכרי עדיין הצליחה להעלות חיוך על שפתיה. אבל העובדה שאיבר זה כמעט הדביק אותה אל הציור שמאחוריה זעקה לתגובה. ורצוי שתהיה עוקצנית, חשבה לעצמה.

היא נזכרה בהנאה המרתקת שהפיקה בילדותה מנגיעה בציורים ובפסלים. היא שמרה סרטים שבהם צולמה כילדונת בת ארבע בחצאית קצרצרה, מתרוצצת בגן פסלים, מחבקת ומלטפת את הקימורים, מפעם לפעם טומנת את ראשה בחללים כמו מבקשת להתחבא בהם. אבל עכשיו, כשגבה נדחק אל בד הציור השטוח, נעלמה כל אשליה של מיניות ושל חום. זהו. די. עליה להסתלק מכאן. היה טוב, וטוב שהיה. ללחוץ ידיים, ולא להתראות. אם האיפוק, הלעג ואפילו העלבון שנקטה בזה אחר זה - כלי הנשק של נשים יפות - אינם מסוגלים לעצור את המתקפה שלו, אין ברירה אלא להפעיל תחמושת כבדה. הומור רצחני.

מחשבה זדונית חלפה במוחה. אולי תאמר לו שהיא עקרה? אבל אסור לפתוח פה לשטן. ואולי תזעזע את שמרנותו ותספר לו על ההפלה שעברה? איך לכל הרוחות נקלעה לסיטואציה הזאת, המחייבת צעדי ייאוש כאלה, הומור שחור כזה? האיש אכן היה עקשן במיוחד, אבל היא הייתה מנוסה במצבים כאלה. מי כמוה ידעה לנפנף גברים בלי להעליב אותם, בנועם הליכות, בנינוחות מתריסה?

מילא, עליה להשתחרר ממנו ויהי מה, ולכן אמרה את מה שאמרה: "סליחה, אדוני, אבל אני חייבת לרוץ. אני מתגעגעת לילדים שלי, באמת מתגעגעת. היה נעים מאוד לפגוש אותך."

וראתה את ההבעה המופיעה, לראשונה, על פניו. הן קפאו והחווירו. מרגע זה לא היה לה כל קושי לפנות אל הדלת.

לעומת זאת היה לה קושי רב לנתח את האירוע לאחר מעשה. מה גרם לה לבלות שעה ארוכה כל־כך בחברת הטיפוס הזה? היא חשה צורך לקרוא את עצמה לסדר. בעיקר כעסה על הפאסיביות שלה. העובדה שחשבה על ריק במשך כל המסיבה לא יכלה לשמש לה תירוץ. למרות הסתייגותה נסחפה אל תוך הרפתקה. אל תוך מסע גישוש באזור שאין בו פינות חדות, שאין בו סכנות ומלכודות. ודאי לא חסרו מילים מפוצצות בעלות צליל מקצועי כדי להגדיר את התנהגותה. בעודה יושבת זקופה במיטתה ומעלה על שפתיה חיוך מהורהר - כך בערך דמיינה חיוך של פסיכיאטר - ניסתה לאבחן את המקרה. וכך הצטייר בעיניה: כל מה שעמד בסתירה לאופייה התגלם בגבר הזה שכרכר סביבה כמו כלבלב מתלקק: הלהט המתנשף שאין בו תשוקה; הנוחיות והביטחון הטמונים בחיים חסרי אהבה. בקיצור, כנראה נמשכה אל הקסם של ה"שונה", של חיים מאורגנים שאין בהם נקודות תורפה, כמשאלתה של דורותי פארקר. גם שנאה עצמית שיחקה כאן תפקיד, חשבה לעצמה. שארית אחרונה של שנאה עצמית עודדה אותה להיסחף אחר פלירטוט שאינו ראוי להיקרא פלירטוט, כיוון שנעדר ממנו מרכיב המשחק, ההנאה, הזיהוי. אכן מלכודת.

היא נזכרה בכמה שורות שכתבה פעם בפנקס: "השאיפה התמידית הזאת לנהוג על פי הנורמה. בסופו של דבר תמיד מהדהדת בי הידיעה שבגדתי בעצמי. מה לי ולנורמה?" דמעות עלו בעיניה כשחשבה על הנערה שרכנה מעל הפנקס כדי לכתוב שאינה שייכת לנורמה, כאילו רצתה לשלול את נכונות הקביעה הזאת על ידי עצם כתיבתה. כאילו ביקשה להכיר סוף־סוף בזכותה להיות דעתנית והפכפכה. היא עצמה את עיניה וניסתה לייצב את נשימתה. כעת, בעיניים עצומות, הרגישה עד כמה נעים ומפנק לשכב כאן, עד כמה מרגיע הרעש הדליל העולה מן הרחוב והחודר פנימה. וכך שכבה, ערימת עצבים ורגשות - את הגו, הגפיים והקרביים לא כללה בחשבון - שקועה בניתוח עצמי. למה לא יכלה פשוט ליהנות מהגוף שלה, המותאם להפליא לשכיבה מפנקת זו? למה הייתה חייבת לפרוש את נפשה על שולחן הניתוחים? כמה אבסורדי הדבר. להימצא בניו יורק, מרכז העולם, אותו גן עדן של שטחיות ותרפיה קבוצתית, ולרצות לחדור לנבכי נשמתה. כמה טיפשי ומגוחך. עצם המחשבה עוררה בה עליצות.

היו ימים שבילתה בהם בשיא הנינוחות. בימים האלה פתחה את לבה למנהטן ושוטטה לאורכו ולרוחבו של האי, בלי כיוון מוגדר אבל תמיד לכיוון מסוים, משולהבת מהחופש שהעניק לה גודש העיר. היו גם ימים שבהם שקדה על תוכניותיה. אבל בעצם לא התבטלה אפילו לרגע. שוב ושוב שאלה את עצמה: "מה חסר לו לאדם?"

דבר אינו חסר לו, היה הספקן עונה. האדם מלא עד גדותיו בזבל, באשליות, באמונות קלוקלות. אבל אולי אפשר לדחוף עוד משהו? היה האופטימיסט שואל. תשכח מזה, היה הספקן אומר. הרי תצטרך לגרום לו לפנות דברים קיימים כדי ליצור מקום לחדשים. והעצירות היא שם דבר אצל האדם. הוא לעולם לא יוותר על הזבל שאגר בחייו. אם כך, היה האופטימיסט אומר, צריך לשכנע אותו שהזבל שלך משובח. שכדאי לו להמיר את שלו בשלך, בזבל שתורם לעצירות.

אינספור התדיינויות כאלה חלפו במוחה. יאנה בחנה מבחר מוצרים בחנויות כל־בו, סקרה דוכני פרחים, ביקרה בגלריות אמנות, ושקלה בעד ונגד. היא מנתה יתרונות וחסרונות, התאהבה ברעיונות ושללה אותם, חזרה וביקרה בחנויות כל־בו, שוב השוותה, שוב שקלה בעד ונגד. אמרה על עצמה שהיא מטורפת, התגעגעה הביתה, שוחחה עם בעלי זיכיונות ומנהלי עסקים, שקלה בעד ונגד, ולבסוף החליטה: הזבל המשובח מכולם הוא שוקולד. מה חסר לו לאדם בניו יורק? שוקולד! בכל מקום נתקלה במותגים נחותים בלבד, קקאו באיכות נמוכה, שוקולד בלי נשמה. היא שוחחה עם בעלי המרכולים המובילים וקבעה פגישות. פגישות בנושא שוקולד. הקסם שבפשטות.

אין ספק ששוקולד הוא בסיס מצוין לזבל, חשבה כששבה ללופט, והתגלגלה מצחוק על יומרתה. נכון, אין לייחס לשוקולד איכויות אמנותיות או מאפיינים אינטלקטואליים, אין לראות בו מקור לציטוטים נעלים או התחלה של מפנה היסטורי. שוקולד גם אינו מוצר בריא במיוחד (אף שבטוחה הייתה בהשפעתו האנטי־דיכאונית). אבל דבר אחד ידעה: שוקולד הוא מוצר טעים. כלומר, השוקולד שלה.

יאנה גדלה בחבל הֶט חוֹי שבמחוז צפון־הולנד, במרחק קילומטרים אחדים ממפעל שוקולד גדול. כשנשבה רוח צפון־מערבית היה האזור כולו, כולל היער ושטחי האברש הסמוכים, אפוף בריח שוקולד. לאחר שירד גשם היה הכול מתכסה בשמיכה של שוקולד, ריח קקאו חודרני ותפל, שהשתיק אפילו את הציפורים. היער דמם, ומאחר שלא נשמע קול אפילו בהקשבה דרוכה, היה מתעורר בה הדחף לנשום עמוק, וריאותיה היו מתמלאות בשוקולד. ריח זה, שהעיק עליה בצעירותה, שנקשר לכל מה שהטיל עליה מועקה, היה עתה לניחוח ששאפה מלוא ריאותיה. בעצם לא מדובר היה בשוקולד. מדובר היה בהתנערות מכל השמיכות שהונחו עליה בידי אחרים, בהתכחשות לכל ההרגלים והציפיות שהחזיקו בה באחיזת חנק.

באותו יום כתבה לריק. היא חתמה את המכתב בציור של בובה מרשימה, שחיוך של אושר נסוך על פניה ושיער סמור על קודקודה, כעין כתר של דיו. מעליה כתבה: יאנה. ועל ידה: פסל החירות.

בעצם, תהתה, איך ייתכן שפסל מקובע מסמל חירות?

מובן מאליו שזו קלישאה. אבל קלישאות, כשיודעים להתחבר אליהן ברגע הנכון, יכולות להפוך לאמיתות רבות־משמעות. בניין האמפייר סטייט היה לגביה אחת מאותן קלישאות. יעד מבוקש, חביב התיירים, מקום מפגש לחיות עדר. גוש אבן מזדקף, שמספק פורקן חסר תקדים לכל המבקרים בו. אבל כשעמדה שם למעלה והשקיפה על העיר בשעת השקיעה, הבינה שזהו רגע יחיד במינו, שזו מתנת אלוהים, על אף ההתמודדות שקדמה לה לאורך המסע אל על - ריח של זיעה ישנה, נגיעות מגושמות של תיקי גב. במרומי המגדל הייתה פתאום שפה אחת לכולם, שפת ההשתאות וההתפעמות, שפה נטולת אוצר מילים. ככל שהחשיך היום הלכה העיר והתפשטה. עוד ועוד אורות נדלקו. עמוק מתחתיה, בבקיעים שבין הבניינים, נעו אלפי מכוניות והפיקו המהום עמום. היא עקבה במבט אחר שורות הפנסים האחוריים האדומים - כאינספור עיניים מודלקות - הפונות לכיוון ברוקלין. העיר דמתה לחיה ענקית שרובצת על הקרקע וזוקרת את ראשה, מבוהלת מפעם לפעם על ידי אזעקות. והיא מעל כל זה, וכל כולה מלאה בחלום השוקולד שלה. אכן כן. כל חייה התעכבה בצד הלא־נכון של האוקיינוס.

היא עצמה את עיניה ושאפה את אוויר העיר, אבל בעצם התכוונה להקשיב לקול הפנימי שלה. ככל הידוע לה לא נסחפה ולא איבדה את חוש המידה, אף שניצבה במרומי אחד הבניינים הגבוהים בתבל. ועם זאת, מוזר לחשוב שהיא נמצאת עכשיו בצדו הנכון של האוקיינוס האטלנטי, ואילו כל היתר, ריק, אמהּ וכל ידידיה, טועים. ואולי מבחינתם הולנד היא דווקא הצד הנכון? אבל פירוש הדבר... שבינה לביניהם מפריד אוקיינוס. חרדה אחזה בלבה והתפשטה אל גפיה, ובעודה תופסת את המעקה פקחה עיניים. בינתיים כבר החשיך היום לגמרי. העיר הפרושה לרגליה ניבטה אליה מתוך האפלה כהארה. היא חייבת לשכנע את ריק. היא תספר לו הכול. אבל הוא... שקוע עד צוואר באדמת הולנד. לשונו מסובכת בשפה ההולנדית, הוא כבול אליה בשרשראות ומאוהב בה. האם תצליח אי פעם לשחרר אותו משם? מי יודע, אם יעפיל לגובה הזה, אולי יבין שהוא יכול לדבר ולכתוב בשפתו בכל מקום שהוא?

היא מוכרחה לרדת, עכשיו, מייד. עוד מבט אחד אל כל האור המבצבץ מתוך החשיכה. ועכשיו מהר־מהר, למטה. כולם הצדה, בבקשה. אתה שם, תן לעבור. תזוז כבר. אני רוצה לרדת. המעלית מלאה. אולי יש עוד מקום בשבילי? אני חייבת להיכנס. רק אדם אחד, אי־אפשר להכניס עוד אדם אחד? נו כבר, תרדי. כמה זמן לוקח לה, למעלית הזאת? בסך הכול מאה ושתיים קומות. מונית. תמיד כשצריכים אותן... הנה, מונית עוצרת. קדימה, תנועה מטופשת. רמזור מטופש. סוף־סוף. לפתוח את הדלת, לעלות במדרגות. הטלפון, איפה הטלפון. אוף, איזה טמבל, הקו תפוס, שוב הוא מקשקש. נו, תרים כבר את השפופרת. תענה כבר.

"ריק, אתה חייב לבוא."

 

יאנה התעוררה באישון לילה. היא שמעה את תקתוק השעון המעורר אבל לא ידעה מה השעה. היא לא הספיקה לאכול. לאחר שיחת הטלפון עם ריק רצתה תחילה לשמוע תקליט - פרסל, המוזיקה האהובה עליה - כדי להתנחם, ועד מהרה נרדמה. תמיד כשהאזינה למוזיקה הזאת הייתה נרגעת, הייתה צונחת לתוך מרחב הזמן, ותזזית היום, חוויות העיר, היו מתמוססות. מה אמר לה?

לא מכבר כתבה לו: "חיית מחמד שלי, טיפשון מלא זרע, מי ייתן ונחכים שנינו יחד." עכשיו תהתה אם המשאלה הזאת תתגשם אי פעם. הוא אמר לה שהוא עסוק מעל הראש, שיש לו הרבה פגישות, שהוא חייב לכתוב, שהוא בעצם לא יכול להשתחרר... עליו לשקול את העניין בכובד ראש.

"קשקוש!" קראה, "שטויות!" ועוד כהנה וכהנה אמירות פחות מעודנות מאלה. אמירות נוקבות בהולנדית מחודדת, דקירות ומהלומות שהדרך היחידה להתמודד אתן היא לאטום את האוזניים. לא מזמן כתבה לו מכתב באותה רוח, בניסוח קולע יותר, פחות לוחמני ולכן לכאורה פחות קטלני. היא עצמה צחקה על האיום הסמוי שעלה מההתנסחויות המפותלות שלה. היא ידעה שריק מסוגל להעריך גם את ההומור שבהן: "הלוואי שתיישם בחיים הפרטיים שלך את התושייה והיצירתיות שאתה מגלה בעבודתך. התרמיל הזה, המלא וגדוש בידע ובתארים, בסופו של דבר אין בו די."

היא מתחה קו מתחת למילה "די". היא לא הייתה בטוחה במשמעות המדויקת, אבל ידעה למה היא מתכוונת. "בסופו של דבר אין בו די..." לאיזו מטרה? אין בו די להגשמת חיים מלאים. אין בו די להגשמת חיים משותפים אתי!

שוב צחקה. הפעם בגלל התעוזה שלה. ואז התמתחה, ובתנועה אחת מהירה קמה מהמיטה. היא הדליקה את האור, ראתה שהשעה כמעט שתיים לפנות בוקר והכינה לעצמה כריך. אחר־כך התקלחה. היא עקבה במבט אחר המים הניגרים על גופה בטיפות גדולות, קליעים זעירים שחולפים על פני חמוקיה, יורדים בין שדיה, מחליקים על בטנה וירכיה. ריק היטיב להתמצא באזורים האלה, חשבה.

שוב עוררה לחיים את פרסל אהובה, ואז נשכבה על המיטה. רגיעה מענגת נחתה עליה, מהולה בריגוש קל. היא חשה כיצד גופה הולך ומתקרר. היא ליטפה את בטנה, מדדה את מותניה - לשביעות רצונה המלאה - והניעה את ידיה בסיבובים על ירכיה. לאחר מכן מעכה את שדיה, בערך כמו שריק נהג למעוך אותם. אבל התחושה הייתה שונה. שונה לחלוטין. משהו השתנה: אזעקה הופעלה פתאום במוחה. בתנועות חפוזות החלה למשש את שדיה, בשכיבה על הגב, כהרגלה. תירגעי, אמרה, תירגעי. בעיניים עצומות בדקה את עצמה, מרוכזת כולה במלאכה, בידיים עצבניות. העולם: שתי ידיים, שני שדיים, אזעקה מחרישת אוזניים, וגוש שאינו אמור להימצא שם. האם באמת הרגישה אותו? כן, פה. היא ידעה, בעצם מייד הבינה שמשהו אינו כשורה. אינטואיציה נשית הנחתה אותה, חוש הומור שטני. היא החלה לבכות, לייבב, לטלטל את זרועותיה בלי לרצות לגעת בשום דבר. היא זינקה מהמיטה, התרוצצה בחדר כמו חיה רדופה ושוב צנחה על המיטה. היא נחתה על בטנה והשתטחה על המזרן במלוא משקלה, כדי לחוש את כל גופה בבת אחת, גוף חי, חזק וגמיש. לאחר מכן התהפכה על הגב ומבעד לדמעות הביטה בתקרה. כעבור רגעים אחדים תפסה שהיא מנסה לזהות תבנית סדורה במרקם הסבוך של התקרה. בעזרת ידיה, המורמות מעל ראשה, עקבה אחר הקווים, החורים והסדקים שבמשטח הגבס - עיסוק משיב נפש בהיותו מופשט, ביכולתו להסיח את דעתה מהדבר העכור שהשתלט עליה: מועקה שביטלה את שמחת החיים ושיתקה את כוח הרצון. אט־אט, בעודה עוקבת אחר צלילי פרסל, חשה שהיא שוקעת לתוך רגיעה מקפיאה. פרסל בניו יורק, חשבה, הייתכן ניגוד גדול מזה? מוזיקה עילאית שצליליה מפכפכים ברכּוּת, בתוך מערבולת הרעש וההמולה.

צריך לטלפן לריק. השעה שם כבר תשע בבוקר.

הוא מוכן לצאת לדרך, אמר. הכול ארוז ומסודר. עוד היום יהיה אצלה...