סימאלה שלי

סימאלה נולדה באימפריה זעירה ששמה צ'רנוביץ, בירת חבל בוקובינה. צ'רנוביץ הייתה עיר מיוחדת במינה, בעלת פסיפס אנושי ותרבותי ומנהגים והרגלים משלה, עיר שעברה את מסננת ההיסטוריה ושמרה על סגולותיה. תושביה היו בעלי יוקרה תמימה, שהודות לטוהר שלה לא הפריעה לאיש. עד היום זקני העיר שומרים בפטריוטיות מרגשת על התכונות האלה, למרות שיצאו מן האופנה מזמן.

במהלך ההיסטוריה הרחוקה והכאובה עבר המקום כיבושים וחילופי שלטון, שלא הצליחו להרוס את ייחודיותו. כמעט בכל דור השתנה השלטון. בשל המיקום הגיאוגרפי והטבע הקסום נמשכו אל המקום המיוחד הזה עמים ושליטים מכל גוני הקשת. הסקיתים התיישבו שם עוד לפני הספירה, אחריהם השתלטו על האזור הדאקים, הגרמנים ההונים, ועוד עמים, שנמשכו אל פינת חמד זו שעל הגדה השמאלית של הנהר פרוט. במשך האלף הראשון אחרי הספירה התיישבו שם הסלאבים. פלישת הכובשים השונים למקום הנפלא הזה מתגברת במאה השמונה־עשרה שבה חודרים לשם קוזקים, תורכים, קלמוקים וְרוסים שחוטפים לגולת רוסיה מאות מתושבי העיר.

עם כיבוש בוקובינה כולה על ידי האוסטרים ב-1774 מתחילה שם יציבות מדינית מסוימת. הדבר לא פטר את העיר ממגפות התקופה. הדֶבֶר והחולירע לא התרשמו כלל מכוחות הצבא האוסטרי. בשנת 1859 מאכלת אש את הרובע היהודי עד לבקתה האחרונה. נאמנים למקום, תושביו בנו אותו שוב, הפעם בסגנון חדיש יותר בהשפעת וינה, עיר החלומות של בני צ'רנוביץ.

שם החיבה של העיר היה "וינה הקטנה" (Klein Wien), שכן היו בה רחובות וכיכרות בעלי שם זהה לאלה שבווינה הגדולה. למרות זאת, וינה הייתה רק דוגמה נערצת, אך לא בית. שאיפותיהם הנסתרות של אנשי העיר היו, שבעירם הכול יהיה ממש כמו בווינה אך היא תישאר, כמובן, צ'רנוביץ. אמנם אם בווינה הנשגבת היחס בין האנשים היה תמיד כתיקונו, מנומס וצונן, בצ'רנוביץ הכול נעשה ברשמיות מסוימת, אבל חמה. מה אני אומר חמה? לפעמים ממש רותחת. הקלוריות, שחבורת הידידים שרפה ביום אחד בבית המרזח "אצל החסידים", לא נשרפו בווינה בכל תולדות העיר. יהודי צ'רנוביץ הושפעו מדייקנות הווינאים, אבל אצלם לא הייתה זו "יקיות" עקרה, אלא לבבית, חמה, יהודית. אפילו את הוולס הווינאי רקדו שם בלהט חסידי, שטמן בחובו לא רק אהבת חיים, אלא אהבת בני אדם. כל שיחה על מקומות אחרים הסתיימה תמיד בפזמון הערצה — "אין עוד כמו צ'רנוביץ". המשפט הזה היה מתובל באנחת חיבה וכיסופים.

כמו כל בני האצולה, בני צ'רנוביץ התחתנו על פי רוב ביניהם. בני הזוג המשיכו לחיות את העיר בליבם, אפילו כאשר טלטולי החיים זרקו אותם לאוסטרליה. אישית לא זכיתי להיות אי־פעם בעיר מיוחדת זו. את מורשתה קיבלתי כנדוניה, בנישואי לסימאלה, ילידת צ'רנוביץ, דבר שנחשב כייחוס יחיד במינו, אותו אין מעבירים בירושה.

ביתנו, כמו כל בית שבו חי יחיד סגולה כזה, הפך מיומו הראשון למועדון יוצאי צ'רנוביץ. היתר התקבלו יפה ובחמימות מטעמי נימוס. אותי ניאותו לאמץ לקהילתם המיוחסת רק לאחר שעברתי את מבחני הזמן. הם אף שמחו למצוא בי אוזן קשבת לסיפורים על עירם, שממנה נותרו היום רק שמה וזיכרונות העבר.

לחמותי החלטנו לקרוא "אמא דבורה" מפני שכך היה נהוג בצ'רנוביץ וגם כדי שלא יהיו חלילה שתי חמות בבית אחד, אלא שתי אימהות במשפחתנו הצעירה. היא עצמה הייתה צ'רנוביצאית מאומצת וסיפרה את זיכרונותיה על העיר בנוסח, שהיה קרוב מאוד לליבי.

גם סימאלה ידעה לספר, אבל כמו כולם, זאת אומרת, כבת משפחת צ'רנוביץ, כחלק מהעיר, כוולד, שעוד לא שוחרר מחבל הטבור של אמא צ'רנוביץ. על כל פנים, לשתיהן הייתה יכולת תיאור מהממת. הן ידעו לחיות מחדש את אווירת המקום, אולי אפילו המשיכו לחיות אותה. הן הצליחו ללא כל מאמץ לרתק אותי בזיכרונותיהן, שמצאו להם מקום יחד עם זיכרונותיי שלי. לכן אני יכול להצהיר בלי ייסורי מצפון, שלמרות שמעולם לא ראיתי את העיר עצמה אני "צ'רנוביצאי!" הרי אין זה רק מקום הולדת, זו השקפת עולם, התנהגות, יחס ואפילו אופי ודברים נוספים, שניתנים פחות או יותר לאימוץ במיוחד אחרי שטעמת מתכונותיה העיקריות ואני לא טעמתי, אלא ממש אכלתי. נוסף לכך אהבתי אהבת נפש אישה קטנה תוצרת צ'רנוביץ. וזה כלל אהבת חובה לאותה עיר שממנה באה.

היהודים קיבלו בברכה את השלטון האוסטרי. הוא השכין סדר. בתקופתו הוקמו מוסדות תרבות, תיאטרון מפואר, ספריות, חוגים ספרותיים, מעשים שעודדו את הפתיחות להשכלה, לספרות, למוסיקה טובה — ובמיוחד נפתח הקשר לווינה, לאוניברסיטאות שלה. מווינה הגיעו אדריכלים, שבנו בסגנון חדש ומרשים. אפילו אופנת הלבוש הגיעה משם. העיר זכתה בפנים חדשות, והחשוב ביותר, נוצרה בה לבסוף יציבות שלטונית ולשונית. השפה האחידה שהתקבלה בכל בית, הייתה גרמנית ושפת הבית הישנה נותרה בתפקיד המכובד של שפת הקשר המשפחתי, שפת השורשים והמסורת.

תולדותיה הסוערות של העיר הכתיבו גם את האופי הדינמי של תושביה. למרות ממדיה הרגילים היה לה אופי של מטרופולין. נוסף למוסדות התרבות המרכזיים — התיאטרון הלאומי או התזמורת הפילהרמונית — כל עדה וְכל קהילה בנו לעצמן בית תרבות משלהן. בתוך הפסיפס הרב־לאומי הצבעוני הזה היה ליהודים מקום מכובד, פינה מיוחדת, מין מדינה זעירה משלהם, שבה מרגישים בבית. בתחילת הרחוב על שמו של המשורר היינריך היינֶה בנו היהודים בראשית המאה־העשרים בית תרבות יהודי מרשים. הוא התחרה ביופיו עם בית התרבות הגרמני, והדבר התקבל כטבעי בשל תרומת היהודים לאופיה המיוחד של העיר. בתוכו היה אולם להופעות, הרצאות וכנסים עם סדרת מדרגות רבת־רושם באולם הכניסה הגדול, בצידי המדרגות הרחבות. מגיני־דוד מולחמים כמעשה אמן הובלטו בסבך קישוטי הברזל שבמעקי המדרגות.

במוסד התרבותי הזה פיכו חיים פוליטיים, ספרותיים ואמנותיים, קמו תנועות שמאל, ימין, מרכז, דתיים וחילוניים; פעלו בו ציונים, טריטוריאליסטים ואפילו (איך לא?) "אזרחי העולם". אנשים אלה תרמו לפיתוח חיי העיר והחברה כדבר מובן מאליו. זו הייתה חדוות חייהם.

עם כל ההכרה הרשמית בשפה הגרמנית, הייתה זו עיר רב־לשונית. בבית הוריה של סימאלה כולם דיברו יידיש. בבית הכנסת התפללו, כמובן, בעברית. ברחוב דיברו גרמנית, אבל עם החלבן או עם הירקן ועם חלק מהשכנים דיברו רותנית, חמותי וגם סימאלה דיברו פולנית. הם לא היו מקרה יוצא דופן, אלא משפחה מן המעמד הבינוני, הנאבקת בקשיי הפרנסה כמו רובם. הם היו חלק מהנוף האנושי, שהתגבש במשך הדורות, כשאיש לא הכתיב להם כיצד להתנהג ובאיזו שפה לדבר. הכול פעל בכוח הטבע.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם נפילת האימפריה האוסטרית, השלטון החדש הרומני ציווה על כולם לדבר רק רומנית תוך איומים בקנסות ואפילו במאסר. הדרישה הפכה לנושא השיחה הפורה ביותר בתעשיית הבדיחות וההומור המקומית. בחנות הזעירה של חמי, הדביקו אנשי החוק בכניסה מודעה גדולה, כתובה רומנית, שפה שרוב התושבים לא ידעו לקרוא בה ואפילו לא לדבר, עליה כתוב: "דברו רק רומנית!" חמי, יהודי ירא חוק, היה מבקש מן הלקוחות, כמובן בגרמנית המנומסת: "Bitte sehr, sprechen Sie nur Rumänish" (אנא מכם, דברו רק רומנית). אולם כאשר נכנס לקוח ופנה ברומנית עילגת, חמי היה מבקש בלחש תרגום לדבריו.

במשך הדורות נוצרה במקום גם שפה מקומית מוסכמת Czernowitzerisch כלומר, גרמנית וינאית, בעלת ניב מיוחד קרוב ליידיש. גם הרותנים השתמשו בה, אך בתוספת ביטויים משלהם. וכך כל עדה בפני עצמה. זו הייתה, כמובן, שפת הרחוב. ביחסים הרשמיים ובכתב, השפה הייתה בסגנון חצר המלכות של הקיסר פרנץ יוזף, ירום הודו.

נשוב לצ'רנוביץ העיר ונטייל בעקבות הזיכרונות ב"רחוב האדונים" (Herrengasse) — הטיילת הראשית של העיר, שראשיתה בבניין מקושט במגדל חינני ("Cafe Habsburg").

בדיוק מולו עמד מלון "יפה־נוף" — (Hotel Belle-vue), והדבר החשוב ביותר עבורנו — לא הרחק משם הייתה חנות מרשימה לבגדים ולדברי סדקית של בנו הורן, הדוד העשיר של סימאלה. הרחוב הסתיים ב"כיכר־הטבעת" (Ring Platz), שלמעשה הייתה מרובעת. אך מאחר שזה שמה של הכיכר המרכזית בווינה, גם היא נקראה כך בטבעיות רבה. בפינה השמאלית של הכיכר החל רחוב המקדש (Tempelgasse) שבו נמצא בית־כנסת גדול, מודרני (Der Israelitischer Tempel). למרות שחמי התפלל מימי ילדותו בבית־כנסת צנוע, נאמן למסורת היהודית הלא ראוותנית ברחוב בתי הכנסת (Sinagogengasse), בסתר ליבו נמשך אל ה"טמפל" לא בשל תפארתו של הבניין דווקא, אלא בשל צלילי המקהלה, שבקעו ממנו. קולותיה נשמעו, כפי שנהגו הבריות לומר, "מרגשים יותר — להבדיל — ממקהלת האופרה הווינאית". מנצח המקהלה, פיניאלה, אהב את קולו של בנימין, בחור עדין ורגיש, דחליל חלוש וצנום, ג'ינג'י בעל עיניים כחולות, שהיה שקוע בחלומות פז עשרים וארבע שעות ביממה, קולו היה מדויק להפליא. הוא התקבל למקהלה, למרות שבכל ימות השבוע התפלל בבית־כנסת אחר. כוכב המקהלה היה בחור נמוך ביותר, יוסל'ה שמידט, שלמרות קומתו הננסית ריתק את הקהל בקולו האדיר. עם כל חולמניותו ידע בנימין היטב, כי לעולם לא יזכה לשיר כמו יוסל'ה. חשיבותו העצמית גברה, כאשר שר פעם בקבוצת הטנורים ליד יוסל'ה, שבינתיים כבש את העולם בקולו הנדיר. לאחר שנים רבות, כשנודע לבנימין, שיוסל'ה שמידט מת בייסורים קשים וברעב בימי השואה, כאב עמוקות את מותו, למרות שהוא עצמו שילם מחיר איום בתקופה הארורה ההיא.

מעל "כיכר הטבעת" המרובעת, התנשא הבניין הגבוה ביותר בעיר, שהיה בעל שלוש קומות. מגדל מפואר בעל מראה של קתדרלה התנשא מעליו, והדבר הוסיף לגובהו קומותיים מרשימות ביותר. היה זה בניין העירייה. האגף המרכזי היה בעל חמש כניסות מקומרות, שנתמך על ידי שני אגפים צדדיים. סביבו עמדה כמשמר כבוד שורה של אילנות זהים לחלוטין בגובהם, נאים ומטופחים להפליא. בניין זה סימן את תחילתו של רחוב העירייה (Rathausstrasse) ובהמשכו רחוב שבעת המעוזים (Siebenbürgerstrasse). שם, ליד הגן הציבורי, התגוררו סימאלה ומשפחתה.

הגן הציבורי היה המקום, שאליו אמא דבורה הייתה מביאה את הילדה "לשאוף אוויר" (Luftschöpfen) עוד מימי היותה תינוקת בחיתולים ועד שהלכה לבית־הספר. חודש לפני יום הולדתה הראשון בחרה הילדה להיפרד מעגלת התינוקות שלה. למרות שאמרו עליה, שהכריזה על עצמאותה עוד בבטן אימה, היא הפגינה חוסר תלות מוחלטת, כאשר עברה מזחילה על ארבע לניתור על שתיים. ברגע שהגיעה לגדר הגן הציבורי, "הפשוש הג'ינג'י" הזה, היה משתחרר מידי אמא, ורץ דרך שער הכניסה היישר לביתן התזמורת. שם היה תמיד הרכב מוסיקלי כלשהו, שהנעים את האווירה בצלילי "הדנובה הכחולה" של יוהאן שטראוס או במנגינה אחרת בשלושה רבעים (Dreivierteltakt). בהמשך לזינוק ולריצה הילדה הייתה פורצת בריקוד מקורי משלה בלא שום קשר לקצב הנגינה של התזמורת או של הזוגות שרקדו במשמעת צ'רנוביצאית מסביב לביתן. לאיש לא הפריע הריקוד המיוחד של הג'ינג'ית הפרועה, שתלתליה המקורזלים כיסו לחלוטין את פניה המנומשים.

כיוון שאיש לא ידע את שמה של הרקדנית האלמונית, קראו לה כולם בחיבה Struwelpeter — (יהושע הפרוע) בשל גודש שערותיה, שהתעופפו כלהבות של מדורת אוכלי־אדם. לפעמים, בנים מחוסרי ניסיון רצו למשוך באש תלתליה המעופפים, אך עוד לפני שנגעו בפיתיון המשגע הופתעו לגלות את יעילות אגרופיה הקטנים, שהצליפו כברד ביום בהיר.

עוד בשנותיה הראשונות טענה, כי "רק הבנים פחדנים". המונח פחד לא היה קיים בנשמתה גדושת התחושות ואף לא באוצר המילים השופע שרכשה. למרות שהתחילה לדבר מוקדם, היא ידעה תמיד, שעם כל אחד בבית חייבים לדבר בשפה אחרת. עם האומנת שלה, טונצ'יה — פולנית, עם אבא בנימין, יהודי רך לב וירא שמים — גרמנית. יותר מכל אהבה את שפת הסיפורים של אמא. זו הייתה יידיש חמה, רכה, צבעונית, מעוררת צחוק ודמע. היא אהבה את המעטה הרך והמגוון, שבו אמא דבורה הלבישה תמיד את סיפוריה על ביתה האהוב, שנשאר אי־שם בגליציה הרחוקה ובליבה המתגעגע. אפילו ביידיש לא הגיעה לאוזניה המילה פחד, שכן אימה לא השתמשה בה מעולם. האמת היא, שסימאלה ירשה את אומץ ליבה מאמא דבורה ומסיפוריה על היהודים הגדולים.

באחד הימים נכנסה אמא דבורה הביתה נסערת. סימאלה הפסיקה את המשחק עם וולפי, כלב הזאב של הדוד בנו, ומוכנה לקרב כמו תמיד שאלה:

"מה קרה, אמא, מי הרגיז אותך?!"

אמא דבורה, חיוורת מכעס, השיבה בקושי:

"שמעת חוצפה? השכנה מלמעלה, הפולניה השמנה, קראה לי יהודיה מתועבת" (Parszywa Źydowka). מנקודת מבטה של סימאלה העלבת אמא שלה הייתה גרועה יותר מפגיעה אישית בה עצמה. היא הרגישה, שקדרות וזעם מציפים אותה.

"השכנה מלמעלה" הייתה אישה גבוהה, כבדת גוף. רוחב מותניה היה כמעט כרוחב חדר המדרגות. לכן היה לה ברור, שכל יתר השכנים חייבים לפנות את הדרך כשהיא עולה או יורדת בהן.

כשהיא מוכנה לקרב המתינה "הסערה הג'ינגי'ת" בזעם, עד שאמא דבורה נכנסה למטבח. מבלי לומר מילה היא נמלטה מהבית ותוך דילוג על המדרגות, כהרגלה, הסתערה על הקומה העליונה. ברתחה ובזעם החלה לבעוט בדלת של "הפולניה השמנה". למשמע הדפיקות הפרועות ניגשה האישה לדלת בכעס, בטוחה שהפעם תצליח לתפוס את אוזני החצוף — (כדי להרגיז גברת זו נהגו ילדי הבניין לדפוק בדלתה ולברוח). לתדהמתה עמדה שם לא אחרת מאשר הג'ינג'ית הקטנה, זקופה ונזעמת ופנתה אליה בפולנית צחה.

"את קראת לאמא שלי יהודיה מתועבת?"

"אתם כולכם כאלה..." — הספיקה להשיב השכנה בבוז ותפסה את ידית הדלת כדי לחזור לענייניה, אולם מאוחר מדי. בעיטה מדויקת של נעלי החורף של "הז'ידובקה הקטנה" מצאה בדיוק מקצועי את הנקודה הרגישה שמתחת לברכה. במבט מבוהל ובגניחת כאב, שחנקה את גרונה סגרה הפולניה מיד את הדלת. מבולבלת ונרגשת סובבה את המפתח פעמיים בחור המנעול.

לאחר מילוי חובתה שכך זעמה של סימאלה. מרוצה על שהצילה את כבוד עם ישראל, קפצה על המעקה החלק של המדרגות ולמודת ניסיון גלשה עליו למטה עד לדלת ביתה. היא נכנסה פנימה בהיחבא והמשיכה לשחק עם וולפי, שגמל לה על גבורתה בלקיקות נדיבות.

למחרת בבוקר הופתעה אמא דבורה כאשר השכנה הפולניה ברכה אותה: "יום טוב, גברת" (Dzien Dobry, Pani).

אמא דבורה הייתה משוכנעת, שהשכנה התבלבלה.

עוד מגיל שלוש דרשה סימאלה שישלחו אותה לבית־הספר. את גן הילדים הס מלהזכיר, "זה לקטנים", אמרה. כשהגיע סוף סוף היום הגדול חשה את עול הלימודים במלואו. קורבן "מיותר" ראשון היה גודש שיערה הפרוע, סמל זהותה, שנראה למרחוק ובו לכל שערה אישיות ועצמאות משלה. כעת נכלאו שערותיה בזוג צמות מוצקות, שנראו כמו אלת הצמג של שוטרי העיר. בבוקר הראשון הזהירה אותה אימה לא להתווכח עם המורה ולא להתכתש עם הבנים ברחוב. הדרישה נראתה לה מוזרה, אבל למען ההליכה לבית־הספר, הסכימה. כשראתה, שאבא מתכונן ללוות אותה, התנגדה בתוקף.

"זה לא! אתם הלכתם איתי כשנרשמתי. מספיק! אני יודעת את הדרך. אני הולכת לבית הספר, לא אתם".

"רק ביום הראשון", ניסתה אמא דבורה לרכך את התעקשותה — "את לא יכולה, זה רחוק".

"אני אלך עם וולפי, הוא מכיר את הדרך!"

"מה?" נבהלה אמא "תכניסי אותו לכיתה?"

"לא, וולפי לא ייכנס. כבר אמרתי לו. הוא שומע בקולי!" מסתבר, שיום לפני כן צמד החברים עשו יחד מסע היכרות עם הדרך לבית־הספר.

וולפי, כלב הזאב, היה חברה למשחקים מהיום הראשון שדוד בנו הביא אותו. למרות שהיה גדול וחזק כמו סייח, נכנע ממבט ראשון ממש לכל דרישותיה, אפילו כאשר הקטנה הרימה עליו את קולה הסמכותי. פעם, כשדוד בנו הרים את קולו על וולפי, הוא זכה במקום בתצוגת ראווה של כל שיני הכלב, שהסתיימה בנביחה קצרה, מזהירה, שהבהירה לדוד בנו מי כאן בעל הבית. כאשר דוד בנו היה מבקש לפעמים מסימאלה להרגיע את כבוד הכלב הענק, היא ביצעה את מבוקשו רק לאחר שהעבירה לו שיעור קצר על "הזכויות החברתיות של חיות העולם" ובמיוחד של וולפי.

כפי שסימאלה אמרה, וולפי ידע את תפקידו בהתאם למידת אילופו ונענה לצו אדוניתו. כשראה את הילקוט על גבה של הילדה, ניגש מיד אל הדלת והמתין. כל בוקר מילא את חובתו, בדיוק שוויצרי. מידי יום התייצב עם סיום הלימודים על יד שער בית־הספר כדי לקחת את ידידתו הקטנה הביתה.

בבית־הספר של הקהילה היהודית וכן גם בבתי הספר הממלכתיים, קיבלו את התלמידים ללא תשלומי חובה. למרות שמצבה הכלכלי של המשפחה לא היה שפיר כלל, אבא בנימין התעקש, שביתו היחידה תלמד בבית־ספר גרמני פרטי, כדי לקבל שם חינוך וידע "ברמת בתי הספר בווינה". כיוון שבכיתה הייתה תלמידה גבוהה ששם משפחתה זהה לשמה הפכה סימאלה ל"שניידר הקטנה" (Die Kleine Schneider) כבר מיום הלימודים הראשון. בסתיו, כאשר הופיעה באדרת חורף שהייתה גדולה מדי לגופה, כדי "שהילדה תוכל ללבוש גם כשתגדל", זכה שמה לתוספת כבוד: "שניידר הקטנה עם המעיל הגדול". שם זה נשאר ללא שינוי בכל עונות השנה. הדבר לא פגע בה כלל, כפי שלא הפריע לה, כאשר קראו לה בשמה הצ'רנוביצאי, "סילוויה" ועשו זאת על פי לחן מן האופרטה "סילוויה" של קלמן. ניתן לומר, שהעולם החיצוני היה זר לה. היא חייתה כולה בתוך עולם פנימי עשיר, מסועף ומשתנה תדיר כחילופי מזג האוויר.