אהבה, תאוריה זמנית

1

 

לפני כמה ימים נעצרו כבאית ואמבולנס בחזית הבית המשותף שאני מתגורר בו, על הגבעה הדרומית המשקיפה אל פארק דוֹלוֹרֶס. קבוצת פרמדיקים יצאה, וגדל הגוף שבהם סחב כיסא שחור שרצועות אדומות ואבזמים מחוברים אליו. הם באו לקחת את שכני מלמעלה פרֶד, שהוא אמנם שתיין ומתבודד, אבל בכל זאת רחשתי לו תמיד הערכה משונה. לא הייתי רוצה להתחלף איתו: רוב הזמן הוא צופה בספורט בטלוויזיה שטוחת מסך קטנה שעומדת בקצה שולחן המטבח שלו. הוא דבוק לתחרויות טניס, לאליפויות כדורסל, למשחקי פוטבול - ואפילו לכדורגל, ואגב כך מעשן לאט, סיגריה אחר סיגריה (אשתי לשעבר התלוננה תמיד על הריח). אין לו שום עניין במשחקים עצמם, רק בהימורים עליהם. יש לו מבקר קבוע אחד בלבד, הדוור, והוא גם סוכן ההימורים שלו. פרד עצמו עבד פעם בדואר.

כפי שאמרתי, לא הייתי רוצה להתחלף איתו. אין שום פיתוי בבדידות ובמונוטוניות של ימיו, ולמרות זאת הוא שימש לי מאז ומתמיד דוגמה ומופת ליכולתו של אדם להסתדר בכוחות עצמו. הוא שותה יותר מדי ומעשן יותר מדי, ואם הוא אוכל בכלל, הוא מחמם לעצמו קופסת שימורים של תבשיל "צ'אנקי". אבל את כל זה הוא הולך ומביא בעצמו - סיגריות, אלכוהול, צ'אנקי - הוא מטלטל את רגליו המאובנות במורד הגבעה לחנות שבפינת הרחוב וחוזר עם שקית נייר אחת עמוסה מאוד. ואז הוא עולה במדרגות ארבע קומות לדירתו - העתק מלוכלך וספרטני יותר של דירתי - שבה הוא מתגורר בגפו, כשלעצמו הישג לא מבוטל בשוק השכירות האכזרי של סן פרנסיסקו. כשאנחנו נפגשים בחדר המדרגות הוא אדיב תמיד, ואפילו בחודשים הנואשים הראשונים אחרי שהתגרשתי, כששכן אחר הציע לי להתקין דלת מסתובבת לדירה (כדי להקל את התנועה הערה - הערה ארסית), השאיר לי פרד מרחב תמרון מנומס. הוא דפק על דלתי פעם אחת, אבל רק כדי להגיד לי שאודיע לו אם אני שומע אותו כשהוא מרעיש למעלה. הוא יודע שיש לו "צעדים כבדים". הבנתי שהוא התכוון לומר שאנחנו שכנים ולא יותר, אבל אין לי בעיה איתך, אלא שאולי אני מגזים בפרשנות.

כשעלו הפרמדיקים לדירתו באותו היום נשמעו קולות דיבור מהוסים, ואחר כך פלט פרֶד קול שבין קרקור לצווחה. יצאתי למסדרון, ובינתיים כבר נשאו אותו הפרמדיקים למטה במדרגות ובדרך צעקו עליו בקשיחות כמו רס"רים. אדוני, תחזיק את הידיים אצלך. אנחנו נצטרך לקשור לך את הידיים, אדוני. חשבתי שמוגזם לנזוף ככה באדם זקן, אבל כשהם הורידו אותו במדרגות לקומה הבאה הוא היה קשור בחוזקה לכיסא החילוץ, והבנתי מה הבעיה. הוא ניסה להיאחז במעקה ולמנוע מהם להוריד אותו. פניו היו נפולים, ועיניו החלביות נראו תוהות ומבועתות ודמעות דלפו מהן.

"אני מצטער, ניל," אמר כשראה אותי. הוא הושיט לעברי את ידיו בתחינה. "אני מצטער. אני נורא מצטער."

אמרתי לו שלא יהיה מצחיק. אין לו על מה להצטער. אבל הוא המשיך להתנצל עד שהפרמדיקים עברו את דלת דירתי עם משאם המרותק לכס הרפואי.

התברר שהוא נפל יומיים לפני כן ושבר את מפרק הירך. ורק עכשיו התקשר להזעיק עזרה. בארבעים ושמונה השעות שעברו מאז הוא גרר את עצמו על הרצפה וחיכה אלוהים יודע לְמה: שהכאב ייפסק? שמישהו ידפוק על הדלת? בינתיים גיליתי איפה הוא אושפז, ושהוא כבר עבר ניתוח ונשלח להחלמה במוסד שיקומי יפה. לכן החלק הזה של הסיפור הסתיים בכי טוב. אבל אני לא מפסיק לחשוב על ההתנצלות שלו. אני מצטער, אני נורא מצטער. על מה הוא התנצל, חוץ מאשר על קיומו הבסיסי בעולם הזה, על הטִרדה שבהיותו חי ונושם? הוא היה מבולבל כמובן, אבל האמת נותרת בעינה. הוא לא מסתדר בכוחות עצמו; הוא ערירי. הגילוי הזה לא אמור להיות חשוב במיוחד, לא אמור לשנות את חיי לכאן או לכאן, אבל מתחת לפני השטח הוא השפיע עלי. נדמה לי שהסתמכתי על הדוגמה שנתן פרֶד. לאבא שלי, שפרט לזה לא היה אינטלקטואל גדול, היה ציטוט חביב מפַּסקָל: הסיבה היחידה לאומללות של אדם היא חוסר היכולת שלו לשבת בשלווה בחדרו. עד אז ראיתי בפרד אדם שמסוגל לשבת בשלווה בחדרו.

לא כל אחד זוכה לחיים שהם סיפור אהבה גדול. מי כמוני יודע. נישואי הנפל שלי התפרקו לפני כמה שנים, וחוץ מאשר באותם חודשים ראשונים של דלת מסתובבת, רוב הזמן מאז אני בגפי. פה ושם יצאתי זמן־מה עם צעירה זו או אחרת וחיפשתי ניחומים אקראיים בסטוצים של לילה אחד, שאכן מעניקים ניחומים אם הגישה נכונה. העליתי במידה קיצונית את מפלס השתייה שלי ואחר כך הורדתי אותו שוב במידה קיצונית. אני יוצר לי את התלמים בחיי ובהם אני נע. רווקוּת, למדתי, תובעת שגרה. טקסים קטנים שמכבדים את הרגעים הסמויים מן העין. ואני אומר את זה בלי רחמים עצמיים. למי אכפת אם אני מוזג בדיוק שני זרזיפי שמנת־חלב לקפה הראשון שלי, אבל רק אחד לקפה השני (והאחרון)? לאף אחד - ובכל זאת שלושת הזרזיפים האלה הם התגלמות מרקם הבוקר שלי.

בגלל השגרה אני לא יכול לשתות הרבה מדי, ובגללה, כמה פרדוקסלי, נעשיתי ספונטני פחות היום, כשאני רווק בן שלושים ושש, לעומת השנים שבהן הייתי גבר נשוי וצעיר יותר. אני מאכיל את החתולה בשבע. אני מכין לעצמי טאקוֹ לארוחת בוקר - ביצה מקושקשת, פרוסת גבינה צהובה חריפה "פֶּפֶּר ג'ק", טורטייה מתירס, סלסה ירוקה - ואספרסו במַקינֶטָה על הכיריים. אני אוכל בעמידה. אחר כך, עד 7:40, החתולה יושבת לי על הברכיים בשעה שאני עובר על האימיילים שלי ובוחן את ההצעות המיוחדות שהופיעו בתיבת הדואר הנכנס שלי בלילה. מבצעים ליום אחד בחנויות; מוצרים לניסיון בחינם; עשרים אחוז הנחה. אני מוחק את ההודעות האלה, מתקלח בזריזות, ובשמונה אני מעבר לדלת, חמישים דקות נסיעה לעבודה, מדלת לדלת, מדרום סן פרנסיסקו עד מֶנלוֹ פארק.

אני עובד ב"אַמיאנְט סיסטֶמְס", פרויקט מחשוב בלשני יומרני שהשם שלו לא מוצלח במיוחד - מקים החברה חשב שאַמיאנְט היא המילה הלטינית למגנטיזם; אשתי לשעבר אֶרין ציינה שבעצם פירושה אסבסט בצרפתית - אבל החברה נהנית ממימון טוב, ונוח לעבוד בה. אנחנו שלושה עובדים, ושלושתנו מפתחים יחד תוכנית מחשב מתוחכמת - המבוססת על יומן שכתב במשך עשרים שנה "סמואל פּיפְּס מהדרום" (את הכינוי הזה הדביק למחברו של היומן כתב עת היסטורי נידח שפרסם קטע אחד ממנו) - שאמורה לאפשר למחשב לעבד שפה טבעית ומשכנעת. לשוחח, במילים אחרות. לדבר. היומנים הם הר של מחשבות ומגעים בין־אישיים, יותר מחמשת אלפים דפים של עמדות, סיפורים, ביטויים, השקפות עולם, עצות רפואיות.

הרעיון הוא שהקשרים שקיימים בין פרקי היומן, דהיינו מרכיבי האישיות, יספקו לנו חומר מגובש שחסר בכל הפרויקטים האחרים לפיתוח שיחות - תוכנות של חובבים, טלפונים חכמים. כותב היומן, רופא מאַרקַנסוֹ, הוא למעשה אבי המנוח, וכך, באופן העקלקל שדברים כאלה מתנהלים, קיבלתי את העבודה. היומנים הם רכושי על פי חוק. מכל מקום, הבוס שלי למד לחבב אותי. אני לא יודע הרבה על מחשבים - בשנות העשרים לחיי עבדתי כקופירייטר - אבל מבין שלושתנו אני היחיד שהאנגלית היא שפת אמו, ובזכותי התוכנית נשמעת יותר כמו אדם אמיתי, גם אם מבולבל מאוד.

כשאני מגיע הביתה מהעבודה אני מאכיל את החתולה ומכין לעצמי ארוחת ערב. אני יושב על הספה החדשה שלי. ביום חול אני שותה כוסית יין וצופה בסרט. בסוף השבוע אני נפגש לפעמים עם חבר ותיק או חדש (אבל למעשה יש לי מעט מאוד חברים חדשים ועוד פחות חברים ותיקים), או מתכנן משהו עם ידידה (תמיד תוכניות, שום דבר לא נשאר אף פעם לרגע האחרון). מדי פעם בפעם אני נכנס לשוקת שכונתית זו או אחרת שיש בה ברמנים מהימנים. אני רואה בזה פינוק, אבל פינוקים קטנים גם הם מרכיב מרכזי בחיי הרווקות. חניה, למשל, היא מרכיב כזה - תמורת שלוש מאות דולר בחודש אני חוסך לעצמי את הצורך לחוג במסלול אינסופי סביב הבניין שלי - אבל אני גם חתום על מגזינים, ויש לי עוזרת בית שבאה אחת לשבועיים, בר ראוי להתכבד ואמבט עיסוי לרגליים. אם אני מרגיש שהיה לי עומס בעבודה, אני שולח את הבגדים לכביסה ולקיפול. פעמיים בשנה אני עשוי להזמין תור לעיסוי רקמות עמוק. פעם בשבוע אני מזמין ארוחת ערב, ולפעמים - אם אני מרגיש החלטי - אני לוקח ספר למסעדה טובה וסועד סולו.

גדלתי בדרום ארצות הברית, אבל בחרתי לקבוע את משכני כאן בסן פרנסיסקו מסיבות המכונות "סגנון חיים". אני נהנה מהרחובות הרחוצים בגשם, מהמראה המטופח של העיר התחתית, מהיחס הרציני לטרנד המסעדות (כרגע הטרנד הוא קרביים), מהתוצרת הטרייה של פרי וירק שגולשת מחנויות פינתיות, משוקי איכרים, מטנדרים. יש פה רבים כמוני - פנויים־פנויות שנתקעו בחיים - ואני רוכש לי חברים ארעיים, חברות ארעיות. מיד אחרי שהסתיימו נישואי נכנסתי למרדף מטורף אחרי דירת גן בעמק הסיליקון, קרוב יותר לעבודה, אבל הבנתי מהר מאוד מה יעלה בגורלי. אני אבלע בביתי, בעבודות הבית, בעבודות המדשאה. איהפך לרוח רפאים, וזו הסכנה הגדולה ברווקות - להיהפך לאדם אוורירי וחסר ממשות כל כך, אדם שאנשים מביטים היישר דרכו.

בחרתי אפוא בקו פעולה אחר (בין השאר בהשראת פרֶד). החלטתי להישאר בעיר, באותה הדירה שאֶרין ואני גרנו בה יחד, וללמוד את הֶגיון הרווקים. השיטה נקייה ואינה מותירה זמן רב מדי לרגשנות. היא מבינה שהרווק נמצא במצב ביניים קבוע. לא זה הזמן למוסכמות. בכל הנוגע לארוחת בוקר, לחיי חברה, לאהבה, יש עדיפות לפשוט על פני המורכב. אין בזה שום דבר אכזרי. הרווקים שאני פוגש - חברים זמניים - הם בחורים נחמדים. אף פעם לא סבלתי גברים שמכנים נשים "ביצ'יות" ו"טיזריות" - אף על פי שגברים כאלה קיימים בסן פרנסיסקו כמו בכל העולם. זו אפילו לא שנאת הנשים שלהם שמרגיזה אותי, אלא העובדה שהם מסגירים את אופיים האמיתי. אלה האפסים, המבולבלים, הקטנוניים. הרווקים המצליחים - חסרי המרירות - לימדו אותי הרבה דברים: לארגן לעצמי חיי חברה, לא להשתמש בכף ובמזלג יחד כשאפשר להסתפק רק באחד מהם. אני מכיר בחור אחד שישֵן בערסל; בחור שלא מכניס שום חומר אורגני לדירה שלו, כולל אוכל; בחור שעבר ניתוח להסרת צינור הזרע מרוב ביטחון ברווקותו חסרת הילדים (הוא זה שנתן לי את המתכון לטאקו בארוחת בוקר). רווק אחר גילה לי פעם את האסטרטגיה שהוא נוקט לניווט במים השקטים של בידוד גופני. כשלא היה לו מצב רוח לצאת לרקוד או להיפגש עם מישהי שראויה לדייט של ממש, כשהוא רצה סתם לילה נעים עם גוף זר, מחסה מפני הרוח שיוכל לנטות בו את האוהל הבדואי של נפשו, הוא הולך ללון בלילה באחת מאכסניות הנוער הגדולות בעיר. אמרתי שיש בזה משהו דוחה, אבל הוא הדגיש שדוחה לא שייך לעניין. העיקר שאין פה בעיה אתית. הוא חיפש מרפא זמני; סביר יותר למצוא שותפות לתכלית זו בקרב מטיילות. הוא לא מנצל אף אחת; אדרבה, הוא מציע את היכרותו המעמיקה עם העיר ואת ארנקו הפתוח. הדבר המפוקפק היחיד הוא הצורך להמציא תירוץ משכנע שיוכל להסביר מדוע בא ללון באכסניית נוער. קרובים מבוגרים באו לביקור; יש בעיה בצנרת. ואפשר גם להביא דרכון בתור תעודה מזהה ולהתחזות לתייר.

"הפעולה הזאת ממזגת כמה תוצאות רצויות," אמר. ולא נותר לי אלא להתפעל מהישגי הֶגיון הרווקים.

ואולי אלה רק דברי הבל? האם החבר הזה, האיש הטוב הזה, סופו שיֵשב מרותק בכיסא חילוץ וינסה להיאחז בידיו בקירותיו השכוּרים?

אני מצטער מאוד, ניל.

אבי - הפסקתי לקרוא לו אבא כשהוא התאבד, כינוי הקרבה הזה נשמע לי סוחט דמעות מדי - היה מוצא מוסר השכל ברור ומוגדר בסיפור הזה. הוא דבק מאוד בערכי העבר, ולא הייתי מתפלא אילו הסתובב בתלבושת תקופתית. הוא אהב לצטט את המובאה שנחקקה על המצבה של הוריו, " הדר היה כאן, אגב ניסיון בלתי מוצלח לטוב טעם, אך הנוחיות הייתה מועטת, ואף לא הרגישו בחסרונה, פשוט מחוסר ידיעה".* הציטוט הוא מאַיבנהו. אנחנו צאצאים של משפחה מדרום ארצות הברית המתפארת בשושלת יוחסין ארוכה, ונוסף על כך קתולים, לכן ודאי היה עומד על כך שאמלא את חובתי, שהייתה בדרך כלל גרסה כלשהי של "חיים למען הזולת". למדתי באוניברסיטה כשהוא התאבד. קיבלתי את זה קשה, אבל מותו שחרר אותי מדאגה מסוימת, מהשקפת עולם מוגבלת. באתי לקליפורניה, ושם זנחתי את חובותי בתור "נצר" למשפחה המתפארת ב"שושלת יוחסין ארוכה". (יכולתי באותה המידה להכניס גם "חובות" ו"משפחה" למירכאות כפולות.) במקומן קיבלתי על עצמי מחויבויות של אזרח טוב: מִחזור, רכיבה על אופניים, תרומות כספיות לארגוני הסביבה ולמקלט לחסרי בית "גלַייד מֶמוֹריאַל". אני מנוי למוזיאון לאמנות מודרנית של סן פרנסיסקו וחבר באגודת הקולנוע. כך התבטאה ההסתגלות שלי, ובמובנים רבים אני חי חיים סולידיים לא פחות מאחי, שחי מעבר לגדר הכלונסאות הלבנה במישיגן וחותר חתירה בלתי נלאית אחר הנדוש. ולצערי, טובים יותר מחייה של אמי, שמנסה הן להחזיק בבית הישן בארקנסו והן להימלט ממנו, פשרה שבגינה היא נמצאת במעגל אינסופי של סיורים לימודיים שלוקחים אותה להפלגות בחופים הנידחים ביותר בעולם.

[* סר וולטר סקוט, איבנהו, תרגום אורי רפופורט, הוצאת עמיחי 1975.]

כל החיים שלי כמות שהם ודאי לא היו מובנים לאבי. לא ראויים להתייחסות. אבל יומנו של אבי - ד"ר בּאסֶט, כפי שמתייחסים אליו באַמיאנְט - ידון בכל שאלה. כיוון שזאת תוכנית בסיסית לגמרי, גרסה המאפשרת חיפוש ביומנים וכמה פעלולי שיחה, אני לא יכול לומר שהיא מבינה משהו. היא לא מסוגלת לעקוב אחרי רעיון ואפילו לא להבדיל בין האנשים שמדברים איתה. (היא לא יודעת, למשל, שאני בנו של ד"ר בּאסֶט.) אבל לפעמים אני מכניס כמה מילים, והמחשב - בערך כמו כדור בדולח - משיב במשפט שמסתתרת בו תובנה מטלטלת. הבוקר ניהלנו דו־שיח כזה:

 

חבר1: מה לעשות הערב, להישאר בבית או לצאת?

דרבאס: את יום שישי מקדישים לפגישת רעים

חבר1: היום יום חמישי, אבל הרעיון חביב

דרבאס: ???

 

אם אני אומר יותר מדבר אחד - משתמש ב"ו" או ב"אבל" - הוא לרוב נשאר בלי תשובה.

 

חבר1: התפיסה שלך מעלה רעיון חביב

דרבאס: מה דעתך על כך שהתפיסה שלי מעלה רעיון חביב?

חבר1: טובה מאוד. אז לצאת או להישאר בבית הערב?

דרבאס: אתה שקוע במרה שחורה כבר מספיק זמן. הגיע הזמן שתיהנה

 

הייתי צריך לתקן את התגובה שלו: בשיחה קודמת לא עלה שום דבר שרמז לכך שאני שקוע במרה שחורה. אלא שהוא צודק. בחוץ נוחתת חשכַּת הערב כמו מקבת. אם לא אצליח לנער את עצמי מהספה הזאת, סופי להילכד בבהייה הזאת החוצה, אל העיר השחורה ונטולת הסליחה של שנות השלושים של חיי. הרחוב שלמרגלותי - כמו שהוא עושה לעתים קרובות כל כך - ישקשק בצחוק מרוחק.

 

בפישֶרמֶן ווֹרף - מרחק נסיעה קצרה במונית - אני מביט בשלט של "גירארדֶלי", שמהבהב וניעור לחיים. בנות לווייתי הן בלונדינית גבוהה, רֵייצֶ׳ל, וברונטית קטנת ממדים, לֶקסי, מתל אביב. שתיהן לא יפהפיות גדולות, אבל שופעות קסם נעורים. כמתבקש, כי פגשתי אותן באכסניית נוער. התהליך היה קל בדיוק כפי שתיאר חברי - בואו נצא לראות את העיר, אמרתי. בסדר, הן אמרו. בדיוק בשביל זה באתי, ובכל זאת מילאו חילופי הדברים האלה את קיבתי בחומצה. הייתי צריך לבחור סיפור כיסוי פשוט יותר - שיש אצלי בעיית צנרת - במקום להעמיד פנים שאני תייר. אבל רציתי בתחושת הניתוק מהמקום, והנה היא: סן פרנסיסקו של הגְלויות. ריח הסרטנים המאודים באוויר הצונן, וחלונות הראווה של בזאר הטי־שרטים הענקי הזה מרצדים בפלטינה בשעת דמדומים. גשר ה"גוֹלדן גייט" לוט בערפל, ואַלקַטרַז רובץ מואר וגלמוד במים האפורים. ואם רק יצלצל קרון הכבל לא יחסר לנו דבר, ומיד אחד מהם אכן מצלצל - גלין, גלין. הקו של רחובות הַייד ולַרקין.

הבנות לבושות קל, כאילו יצאנו לסיבוב מועדונים במיאמי: חצאיות קצרות ומגפי "אַג", חולצות סטרפלס הדוקות ופרצופים נעווים. הן רועדות. הבלונדינית, רֵייצֶ׳ל - הנאה יותר אך החמודה פחות מהשתיים - מאדימה ממשבי הקור ושערה סומר.

"איזה נוף," אני אומר. זאת הפעם הראשונה שלהן בסן פרנסיסקו.

"מדהים," אומרת רֵייצֶ׳ל.

"אני לא מאמינה שזאת פאקינג קליפורניה," אומרת לֶקסי ומשפשפת את זרועותיה. היא עגלגלה ומפורכסת וצעירה, אבל יש לה קול עמוק וניחר של חולת נַפַּחַת. "נו, ואיפה המסיבה?"

"אי אפשר רק להסתכל על הנוף שלוש שניות?" אומרת רֵייצֶ׳ל.

"זאת העיר האחרונה שלנו." לֶקסי מעיפה לעברי מבט רב־משמעות. אני מכיר אותו: היא רוצה להיפטר ממני. אני בטח מקרין דכדוך.

"ואת רוצה לעשות גם בעיר הזאת בדיוק את מה שאת עושה בכל עיר," אומרת חברתה.

"עד עכשיו זה עבד, לא?" נובחת לֶקסי. "עשינו חיים, לא?"

רֵייצֶ׳ל מנענעת את ראשה בהבעת מיאוס.

"אני מתפלאת שאתה מטייל לגמרי לבד," אומרת לֶקסי.

לגמרי לבד. אני בוחן את המילים בלשוני, כמו שן עקורה. "יש הנאות בבדידות," אני אומר.

"מתאים ללוּזֶר בלי חברים להגיד דבר כזה."

יש בזה משהו. "אבל גם לוזר בלי חברים צודק לפעמים," אני אומר.

"אתה מהנשואים האלה," שואלת לֶקסי. "שמתגנב החוצה מהבית כדי לחפש סקס?"

"אני לא נשוי."

"יש לך הליכה של נשוי," היא אומרת. היא מחבקת בזרועותיה את מפרקי הכתף ומנתרת על המדרכה כמו רובוט, כמו צעצוע שנמתח בקפיץ.

"נדמה לי שאת מבלבלת," אני אומר, "בין נשוי לנכה."

"היא מבלבלת הרבה דברים," אומרת רֵייצֶ׳ל.

"היא מבלבלת הרבה דברים," אומרת לֶקסי בקול תינוקי - תינוקת עם ריאות שחורות - ומשרבבת את השפתיים.

הרוח מתחזקת ומפריחה לעברנו אדים מדוכני הסרטנים. אני מזכיר לעצמי שאני אמור ליהנות. הרי זאת אמורה להיות הרפתקה, חגיגה של חופש. הבוס שלי הנרי ליבוֹרנוֹ טוען לעתים קרובות שאין הבדל אמפירי בין הנראה לקיים. על התפיסה הזאת, אופרציונליזציה, מבוסס הפרויקט שלנו, אבל התורה הזאת יפה גם לערב הזה. אם הבילוי ייראה מהנה, אולי הוא גם יהיה מהנה.

"איך נראית הליכה של מישהו פנוי?" אני שואל.

הבנות מתעלמות ממני. לֶקסי משקיפה למרחקים כאילו שם הרחק אולי תצליח לראות את האנשים שהיא מחפשת. תשומת לבה של רֵייצֶ׳ל נתונה לדוכן סמוך של פירות ים. היא מתבוננת בעובד עב בשר שמהדק את מצנפת הטבחים ואז מוציא שורה של סרטנים לבנים ומהבילים מהסיר הרותח.

"איזה ענקיים," היא אומרת.

"אלה סרטני דַנגֶ'נֶס," אני אומר. יש לה גזרה של רקדנית דקיקה והיא לא מאופרת, אבל בגדי המועדונים לא מחמיאים לה. הם מונחים עליה משונה, כמו תחפושת. "רוצה לטעום?"

"רֵייצֶ׳ל אוכלת רק כשר," אומרת לֶקסי. היא מחייכת אלי חיוך נבזי.

"אל תציקי לי הערב," אומרת רֵייצֶ׳ל ומחבקת את מרפקיה. "קר לי ואני די מוכנה לחזור לאכסניה."

"מארק טוויין אמר פעם..." אני פותח.

"באמת קר רצח," אומרת לֶקסי, ועכשיו ברצינות. "רוצה להחליף בגדים?"

"כן, נראה לי," אומרת רֵייצֶ׳ל.

זאת לא תהיה הפעם הראשונה שערב נשמט לי מהידיים. אני לא שייך לאותם גברים שהתברכו בתשוקות מזוקקות, שמביאים למשחק החיים את היתרון שבהתמקדות בתכלית אחת ויחידה. אבל אני נזכר בפרֶד ומגייס את כוחותי. אני מזמין את הבנות לעמוד תחת הסוכך של חנות חולצות הטריקו הסמוכה ומציע לקנות להן סווטשרטים תואמים עם שמות מצחיקים. בשביל שלא יהיה להן קר. בשביל שלא ילכו.

"אני משתדלת, כאילו, לא לרכוש דברים," אומרת רֵייצֶ׳ל בנעימה מתנצלת. "לפשט, לפשט."

"את קוראת את ת'וֹרוֹ?" אני שואל, והיא מסתכלת עלי במבט חדש - מבט מופתע, מכיר טובה.

 

בבר אפלולי במרינה אנחנו זוהרים במטושטש בסווטשרטים תכולים. לֶקסי היא דיוויד. רֵייצֶ׳ל היא חוֹזֶה. אני ג'ינה. השטיח השחור מדיף ריח בירה, ושתיתי לא מעט מזה. הַרגשתי השתפרה. האוויר מעורפל ממשהו - אולי מסתתרת באיזשהו מקום מכונת עשן. רֵייצֶ׳ל ואני יושבים על שרפרפים. לֶקסי נאחזת בשולחן שמגיע לה כמעט עד הסנטר. ציפורניה, במניקור צרפתי מטופש, פניניות כמו פלסטיק ומרובעות כמו אזמלים. איזושהי מוזיקת אומצה־אומצה מתנגנת, ולֶקסי מסתחררת בלא חמדה, כאילו מישהו שכנע אותה לעשות את זה. יש להניח שהיא לא הייתה מצליחה לשכנע בקסמיה את הורדוס שימסור לה את ראשו של יוחנן המטביל, אבל היא מדגימה ארבע או חמש תנועות אגן בסיסיות שמופיעות במשגל. מי זאת הבחורה הזאת? כנראה איזשהו סוג של טיפוס, טיפוס שלא מוכר לי. ברור שהיא קונפורמיסטית - גישה לחיים שהוציאו לה שם רע יותר מכפי שמגיע לה; כי מה שוויוני יותר מקונפורמיזם? - אבל אני לא יודע מה הדבר שהיא קונפורמית אליו. יש כנראה תוכנית טלוויזיה שאני היחידי בכל הבר הזה שלא ראה אותה. תוכנית טלוויזיה שהייתה לה הצלחה היסטרית. משהו שמתחבר לחלומות של הקהל פה - כי לקסי מקבלת הרבה תשומת לב מגברים שיושבים ליד שולחנות, מגברים ליד הדלפק, מגברים שעומדים באפלולית ליד אוטומט המוזיקה. טיפוסים אופייניים למרינה - גבוהים מהממוצע, כאלה שמבלים הרבה במכוני כושר, שנועלים נעלי שפיצים. זן משופר של קונפורמיסטים.

לֶקסי פונה אלי באמצע הסחרור. "אתה הולך לקנות לנו עוד שתייה?" היא צועקת.

"את לא נשמעת כמו מישהי מתל אביב."

"כי אני מדברת אנגלית? מה אתה, אנטישמי?"

רֵייצֶ׳ל תוחבת יד לתיק הקטן שתלוי על כתפה ומפנה לעברה של לֶקסי שטר של עשרים. "לכי בעצמך."

"זה לא מספיק," אומרת לֶקסי. "אני רוצה שוֹט של סַמבּוּקָה."

אני מושיט לה עוד עשרים. "לכי תקני מה שאת רוצה," אני אומר.

"משהו מסריח אצלך," אומרת לֶקסי. "אני חושבת שהוא מהטיפוסים שהדייט איתם נגמר באונס."

"תסתכלי," אומרת רֵייצֶ׳ל. היא מחזיקה את כף ידה הפרושה על קצה בקבוק הבירה ומציגה את חוסר האפשרות להחדיר לתוכו סם.

"אתה יודע שהיא ואני חברות," אומרת לֶקסי. "ואני לא מתכוונת לסתם חברות." כדי להבהיר את דבריה היא עושה תנועה גסה להפליא בשתי אצבעותיה ובלשונה. רֵייצֶ׳ל נתקפת שיעול. אני חושב שהיא מזועזעת. "אז אני לא יודעת לאן אתה חושב שזה הולך, אבל זה לא הולך לשם."

אני מצביע על הבר. "אל תשכחי להשאיר טיפ."

לֶקסי מלטפת את ידה של רֵייצֶ׳ל מעל בקבוק הבירה. "אני כבר חוזרת," היא אומרת ומתרחקת בהליכה אחורית לתוך הקהל הצפוף. היא מצביעה על עיניה ואחר כך מצביעה עלי. אני מסתכלת עליך.

"היא יודעת שצריך להשאיר טיפ." רֵייצֶ׳ל מביטה בחברתה בהבעה רצינית. בחוץ נצצו עיניה של רֵייצֶ׳ל בגון בדולח ירוק, אבל כאן הן כהות ועמומות, בצבע של לימוני ליים לא טריים. עורה לבן כשעווה; משיחה רחבה של דם צעיר נמתחת מלחי ללסת. דם, כפי שאמר אבי פעם, הוא חיוני וקטלני גם יחד. הוא היה רופא, בסופו של דבר. "אנחנו לא מישראל - אנחנו מניו ג'רזי. ואנחנו לא זוג. אני לא מבינה למה היא אומרת שטויות כאלה."

אני כן מבין. "לפעמים כיף לבן אדם לצאת מעצמו."

"חשבתי שהמטרה של אדם היא למצוא את עצמו." היא פורטת באצבעה על השולחן ומסיטה את שערה המסולסל לאחור. "אין לי שום כוונה לקלקל לך את הקטע. אני יודעת שהיא כוסית־על."

אני מופתע. הסגרתי במשהו שאני נמשך לחברה שלה? אני בכלל נמשך לחברה שלה? אני מביט בלֶקסי שמנופפת בזרועותיה מול הברמן, ובחצאית שמתרוממת גבוה מעל ירכיה הרחבות במקצת. יש בה אכן משהו שתומך בטיעון הפשטות.

"למה את חושבת שאני מעוניין בה?" אני שואל.

רֵייצֶ׳ל שותה מהבירה שלה. "יש לה ציצים ממש נהדרים. עגולים לגמרי. והם אמיתיים."

"שאלה טובה יותר: למה את חושבת שהיא מעוניינת בי?"

"אתה פחות או יותר אמצע הדרך מבחינתה."

אמצע הדרך. אני לא יודע אם אי־פעם תיארו אותי בדייקנות רבה יותר. נדמה לי שהמשמעות לא משקפת דעה חיובית של רייצ'ל עלי. היא נחמדה, אבל אולי נחמדה מדי. היא נראית מהטיפוסים שיש להן חבר. אני מביט בלֶקסי, שחוזרת עם שלושה בקבוקים ביד אחת ושלוש כוסות ויסקי ביד האחרת, והכול נמסר בזהירות כאילו היא מגישה מנחה.

"האמריקאים צועקים כל כך." היא מסיטה לאחור את שערה. "וסתם עומדים במקום."

"ובתל אביב אנשים לא עומדים?" אני שואל.

היא מזכה אותי בשבריר חיוך, הראשון הערב. חיוך כמעט מפלרטט. "הם רוקדים, טמבל. אין כמו המועדונים שלנו. 'הדוֹם'. 'הווֹקס'."

"אם אני אבוא לבקר תארחי אותי?"

היא מושכת בכתפיה ומפנה את מבטה לקהל, ואז חוזרת לתנועות הירכיים שלה. אם היא מעוניינת בי, היא לא מעוניינת מאוד. ואולי לחצתי מדי. או שהיא סתם מנסה לעורר בי קנאה. בחושך היא סוקרת את המועמדים האחרים, לא בדיוק מתבוננת בהם, אבל מתבוננת בהם מתבוננים בה. פניהם של הגברים חסרי ייחוד ועוינים. הם מביטים בלֶקסי, ברֵייצֶ׳ל, בנשים האחרות, באיום חסר תכלית, כאילו אין להם שום בעיה לשסף את גרונן. הכול מִשחק תפקידים, תסריט שאול מסיפור אהבה של ערפדים, הפרא שהאישה מבייתת בתחבולותיה. ולמרות זאת יש משהו חביב במוסכמה הזאת. הקרקע נראית בטוחה יותר מזו של ההיפסטרים וההומניסטים - אנשים כמוני - שמורידים אלכוהול וטוחנים מים כדי להציג טיעון מתקבל על הדעת: היינו יכולים להרגיש משהו עמוק כלפי האדם הזה, אבל משום מה זה לא קרה. ואילו כאן יש כללים למשחק, כללים ברורים כאילו נתלו על שלט ליד המטרה של החִצים, וכל המבצע מסתייע בהצעה כנה של הטובין. בגדים נדבקים לשדיים, לשרירי הכתף, לשרירי התחת, לשרירי הבטן. הם יודעים שכולנו נדל"ן, ואם כי יש להניח שכולם מטפחים את התקווה להשיג את "הקנייה של החיים" בתחום האהבה, ברור שהם פתוחים גם לשכירות. הכול הגיוני עד להטריד, התורה הישרה כמו סרגל של שוק הבשר.

"אתה יכול להתארח אצלי," אומרת רֵייצֶ׳ל. "נקרע את הדוֹם והווֹקס."

"זה מקום אחד או שניים?"

"תצטרך לשאול את ראש העיר שלנו."

"לא ידעתי שאת ראש העיר," אני צועק אל לֶקסי.

"מה?" היא נראית נעלבת. "אני לא מבינה על מה אתה מדבר."

על מה אני מדבר? אין לי מושג. אני שוב חושב על תוכנית הטלוויזיה ההיא, שאני היחיד בכל הבר שלא ראה אותה. על מה היא בעצם? על שתי בנות מטורפות שמטיילות ברחבי אמריקה לבושות בסטרפלס? איך נראות דמויות הגברים? לא כמוני, אני בטוח. אני טעות בליהוק. אבל אולי כמו הבחורים האחרים פה - כמו המקצוען הצעיר ליד השירותים - בנעלי שפיצים, בג'ינס הלחוצים המתרחבים ברגליים, בשיער המורם בשפיץ, כאילו מישהו חשוף תחת ישב לו על הראש. מי הוא אמור להיות?

אני קופץ מהשרפרף. "שירותים," אני צועק לבנות.

מקרוב המקצוען הצעיר נראה גבוה, ויש לו שרירים של עכבר חדרי כושר וקעקוע על החזה החשוף מאוד (והמגולח?) שמשתלב יפה עם הרקמה שמקשטת את חולצתו. אני מקווה שהסדר היה הפוך בעצם. הוא מדיף ריח של מי קולון, אני לא מצליח לזהות איזה, ריח פרחוני למרבה הפלא. זרועותיו שלובות, בקבוק בירה מוחזק כמו אלה. יש לו פרצוף פוקר לא מחייך כמו של פסיכופת.

אני מסתובב להביט בבנות. הן מביטות לכיוונים הפוכים ולא מדברות זו עם זו. הטיול גבה מחיר.

"מה עושה לך שיער חום?" אני שואל.

המקצוען הצעיר סוקר אותי מלמעלה עד למטה, כאילו חיפש בי איזשהו נתח שאפשר להתייחס אליו בכבוד. אולי פה נכון להגיד, בדק איזה כלי אני - לא זה המונח שהאנשים האלה אוהבים?

"אתה מביא לבר את האחיות שלך, גבר," הוא אומר, "יכול להיות שיתלבשו עליהן."

"אני מת על הכינוי גבר," אני אומר. כלי. גבר. האנשים האלה עלו על משהו. "אלה לא האחיות שלי."

"קוראים לך ג'ינה?" הוא שואל. "הה!" אני אומר. "ג'ינה! לא. אני מדבר על זאת עם השיער החום. תשמע, אולי תיגש, תנסה להפעיל עליה את קסמיך?"

"הקטנה?" פניו נפתחים, כאילו הוא מזהה אותי, חבר ותיק שהוא מכיר מאז ומתמיד. הוא מוריד לי מכה על הזרוע, חזקה. הוא מחייך. אני מחייך. אחוות גברים קודמת לכוסיות. "אני אוהב קטנות," הוא אומר.

"מדהים," אני אומר. ובשירותים אני חושב, "באמת מדהים." נראה מדהים, ובאמת מדהים. יום חמישי בערב. יום חמישי! והנה אני בעירי שלי, זר עובר אורח, עם שתי בנות מתל אביב, סליחה, מניו ג'רזי. והנה הבחור הזר הזה, שכנראה מנסה להיראות כמו מישהו מפורסם - מתוכנית טלוויזיה שאני היחיד שלא ראיתי! - וינגמן שנפל מהשמים ומוריד ממני את הבחורה המיותרת. אולי בעצם הוא רק מסלק אותי מהדרך. ברור שכן. בראש שלו. הכול שאלה של זווית ראייה! אני מנענע את ראשי מול המראה בשירותים ומקרצף את הידיים. חלק נכבד כל כך מהחיים - שאלה של זווית ראייה!

כשאני חוזר לבר, אני מוצא את רֵייצֶ׳ל יושבת לבדה. אני מצביע על אוזני כדי לציין שהרעש מחריש אוזניים. היא מהנהנת ומצביעה על אוזניה.

"איפה לֶקסי?" אני שואל.

"אופנוע," היא צועקת.

"זה היה מהיר." אני מציץ החוצה מבעד לשמשת החלון הסגולה, אבל לא רואה כלום.

"היית צריך לראות אותה בפיניקס," אומרת רֵייצֶ׳ל. "ממש פתטי." הדיבור שלה משובש מרוב שתייה: ממש שפתטי.

"בפיניקס?"

"טוּסוֹן, אוסטין. סַנטה פֶה."

"בסדר," אני אומר. טוסון, אוסטין, סנטה פה - נשמע כמו ג'ינגל פרסומת לרכבת. אני משתדל להרגיש שיפור במצב רוחי.

"ככה זה אצלנו," היא אומרת. "עם הבנות במקום שאנחנו גרות."

"הכרתי הרבה בנות מניו ג'רזי. לא נראה לי שזה כזה גרוע."

היא מניחה את מרפקיה על השולחן. "אבל הן היו חופשיות?"

"הן נראו לי בהחלט משוחררות."

"אני לא מתכוונת למשוחררות."

אני שוב מסתכל לעבר החלון. "לֶקסי נראית לי חופשייה."

"אתה מבלבל, ידידי. בין משוחררת וקלה."

 

 

אכסניית הנוער שוכנת בקסרקטין צבאי ישן, קר ומוכה רוחות פרצים ורעשים מהדהדים. מדי פעם בפעם אני שומע קול מהאזור המשותף, צעדים של טיול באישון לילה לשירותים. רֵייצֶ׳ל יושבת על המיטה בחדר הקטנטן ומושכת את מגפיה כמו פועל חווה יגע. "מחשבים מדברים," היא אומרת ומתנודדת מתחת לנורה החשופה. ניסיתי להסביר לה מה אני עושה בעבודה (בלי לגלות לה איפה היא נמצאת) בעת ההליכה המקפיאה הנה. היא אמרה שהיא רוצה לדעת, אבל לא קלטה הרבה. היא שתויה כל כך עד שהיא נראית חסרת עצמות.

"את רוצה מים?" אני שואל. אני לופת בידי את השוק שלה וחולץ את המגף. אחריו עוד אחד. משוחררת וקלה. אני עומד לומר שאנחנו לא חייבים לעשות את זה, אבל למה לא? מה עוד עושים שני אנשים במצבים כאלה? אני מניח יד מתחת לדש הרחב של הסווטשרט שלה ועוזר לה לפשוט אותו ואגב כך חש ברכסי צלעותיה. קְלַוויקוֹרְד, צדפה מתולמת. לדאודורנט שלה ריח חמים של ציפורן. "עוד אחד," היא אומרת, ואני מגלגל את הסטרפלס שלה כלפי מעלה כאילו היה פנימית של צמיג.

"אתה מצטער שהיא לא פה?" היא שואלת.

"מי?"

"תשובה טובה."

אני קם ומכבה את האור. בחשכה הכחולה, הפתאומית, הזוהר הרפה של סוֹסֶליטוֹ נעשה ממוקד לפתע ונד מעלה מטה בין ענפי העצים. אני מתקרב לחלון ומשעין את מצחי על השמשה הקרירה. סוסליטו היא סתם עיירה קטנה מעבר למפרץ, אבל כרגע היא נראית כמו עיר קדושה במרחקים, כחזיון תעתועים.

"המחשב שלך," אומרת רֵייצֶ׳ל. "יש לו קול רובוטי מוזר?"

"הוא לא ממש מדבר. הוא מצ'וטט."

"אתה מספר לו הכול? תספר לו על הטיול שלך?"

"אני לא יודע." הרוח מצליפה בעצים כאילו היו קנים, אלף סכינים על אלף אבני מַשחזת. סוסליטו נמחקת. אני מסתובב לאחור ומביט בה. "מה יש לספר?"

"אתה יכול לספר לו שפגשת מישהי ממש מגניבה," היא אומרת. "ושהיא עוברת לקליפורניה כדי לפתוח דף חדש."

"את עוברת לסן פרנסיסקו."

"לבּוֹלינַס. לגור עם דודי ודודתי בבּולינס. אני צריכה לסיים תיכון."

הרוח פסקה, נסגרה כמו ברז. רעשי האכסניה מתבהרים - מלמול הטלוויזיה, נקישת בקבוקים.

"אוף, לא. בת כמה את?"

"עשרים. אל תשאל אותי למה עוד לא סיימתי."

"עשרים," אני אומר.

היא קורסת לאחור על המזרן בחבטה. הקפיצים חורקים. "תבטיח לי שתספר לו את זה. מישהי ממש מגניבה עוברת לקליפורניה. לפתוח דף חדש."

"לפתוח דף חדש."

"בדיוק." היא מתרוממת במאמץ, מושיטה לי יד ומסמנת לי להתקרב. "אני רוצה לספר לך משהו."

"אני מקווה שאני יכול לגלות את זה למחשב שלי." אני מתרחק מהחלון. היא דמות כהה וחמימה על המיטה הלבנה, וקרובה כל כך עד שאני יכול להריח אותה, לגעת בשערה הגלי. היא מביטה בי במבט רציני, כאילו אנחנו עומדים לכרות ברית.

"קודם כול תגיד לי מה הפנטזיה שלך." היא מדברת בשקט אבל בתקיפות - בלי בושה, בלי מבוכה. גופה בחשכה הוא שנהב חד־גווני המסתמן בבירור. שדיה הקטנים, השמנמנוּת הקלה במותניה, רגליה הארוכות, הברק האדמדם העמום של תחתוניה. אבל אני לא מצליח להבחין בפניה. מהצוואר ומעלה היא כולה צללים.

"את יכולה לספר לי מה שאת רק רוצה," אני אומר. אני אשמור על סודה - זה משהו שזרים יכולים לעשות זה למען זה.

"הפנטזיה שלך. תגיד לי מה הפנטזיה שלך."

אני רוכן קרוב אליה. אין שום סומק של דם בלחייה; עיניה לא ירוקות. פניה לבנים, שחורים, אפורים - מסכה. פנטזיה, אני חושב. איזושהי פנטזיה ישנה. רק דבר אחד שאני חולם עליו כשאני לבדי במיטה, דרך מסוימת אחת שבה אני רוצה שייגעו בי. איפה אני רוצה את ידיה, איפה אני רוצה את פיה, מה אני רוצה שתאמר. משהו. אני חייב למצוא משהו.