חוסן בהגירה

פתח דבר
 

נולדתי באתיופיה בכפר בשם מצ'ה. הזיכרונות שלי מהכפר הם אוסף של תמונות פסטורליות של טבע מדהים, נהר זורם, צמחייה עבותה, פריחה והרבה חופש. זהו בעיניי דימוי גן העדן. עד גיל חמש הסתובבתי עם אימי ועם קרובי משפחה, ויצאתי עם דודתי ליער ללקט עצים להסקה. הגבעה הירוקה הייתה מגרש המשחקים שלי ושל חברותיי וחבריי. לעיתים יצאתי בלילות בחשאי עם אחיי לאזור הכוורות שבנה אבי בין העצים כדי ללקק דבש, עד שעקצה אותי דבורה וסיורי הלילה פסקו.

אבא שלי עבד בשדה. הוא גידל שדות של טף, תירס וקטניות. אני זוכרת את הכבשים, העזים, הפרות והתרנגולות. נהניתי מהטיפול בתרנגולות. אימא שלי קטפה את הגידולים מהשדה והכינה אוכל טרי וטעים. בשעות הפנאי שמרה עם אחותה על שדות התירס מפני הקופים שהגיעו לאכול מהתירס. אהבתי ללכת עם אימא שלי לנהר כדי להתרחץ, אבל אני זוכרת עדיין את התחושה הלא נעימה של האצות ואת סכנת ההחלקה.

סבא שלי גר בכפר אינקאש ונהג לבוא לבקר אותנו. תמיד אזכור אותו מרים אותי על כתפיו. הזיכרון האחרון שלי ממנו היה כשהרים אותי כדי לראות את הבית החדש שבנינו. התרגשות רבה אחזה בנו לקראת המעבר מבית הבוץ (גוג'ו) שבו נולדתי וביליתי את חמש השנים הראשונות לחיי, לבית החדש. סבתא רבתא הייתה המיילדת שלי. אני זוכרת אותה בערגה. אני זוכרת את אהבתה אליי ואת הכינוי שהעניקה לי - גבטה, שמשמעותו בהיר. עוד אני זוכרת את הסירים הנקיים ואת המאכלים המיוחדים שהכינה עבורנו. אני זוכרת את הכנסת האורחים של ההורים שלי. הבית היה מלא באורחים ובקרובי משפחה שבאו לאכול ולבלות איתנו, ולפעמים גם גרו איתנו תקופה מסוימת.

כל זה הסתיים בשנת 1984. יום אחד שמעתי שאנו עומדים לעזוב לירושלים. עקבתי אחר הוריי בזמן ההכנות למסע. הם מכרו את הצאן והבקר, הכינו מזון, ובלילה אחד יצאנו, כמעט כל אנשי הכפר, לדרך. הלכנו בלילות במשך שלושה שבועות עד שהגענו למחנה הפליטים בסודן. תלאות ואסונות היו מנת חלקנו. דודתי איבדה במהלך המסע את שלושת ילדיה שמתו ממחלות, אבא שלי נשדד וכל רכושו נלקח, סבא שלי שהגיע למחנה הפליטים בסודן מת ביום שבו נלקח למטוס לישראל. המשאית שהובילה אותו למטוס התפרקה מעומס היושבים בה, הוא נפצע ומת לאחר כמה ימים.

סיפור המסע אינו רק הסיפור האישי שלי. זהו סיפור של קהילה שלמה שעזבה את אתיופיה בשנות ה-80 של המאה הקודמת. 4,000 גברים, נשים וילדים מתו במהלך המסע והשהייה במחנות. לישראל הגיעו 8,000 איש.

לימים, מצאתי עניין לחקור את החוויות והזיכרונות של צעירים שהיו ילדים כאשר השתתפו במסע לישראל - מה הם זוכרים וכיצד הם תופסים את השתלבותם בארץ, את הקהילה, את מדיניות הקליטה ואת זהותם כבוגרים.

ספר זה מבוסס על ממצאי המחקר שערכתי באוניברסיטה העברית, בהנחיית ד"ר יעל דיין. המחקר נערך על בסיס הגישה האיכותנית קונסטרוקטיביסטית, תוך כדי שימוש באסטרטגיה של סיפורי חיים. הנתונים נאספו באמצעות ריאיון עומק פתוח. במחקר השתתפו עשרים מרואיינים (סטודנטים, אקדמאים, אנשי עסקים, מעמד הפועלים ועקרת בית), מחציתם גברים ומחציתם נשים.

ספר זה מוקדש לקרובי משפחות המרואיינים ול-4,000 יוצאי אתיופיה שמתו לאורך המסע ובמחנות הפליטים בסודן ולא הצליחו להגיע לארץ ישראל, ובכללם בני משפחתי: סבא שלי פסהה אנגדאו, אחיו נגה אנגדאו, בנה של דודתי מרה פסהה, שלושת ילדיה של דודתי טקלה אמרה, משפחת בידגליי: ברהנה בידגליי ואשתו ארגו אברהם, אמבט דסה, איינט ברוק, קוקית ג'מבר, תדפש ברוק, פלגו מלסה עם ששת ילדיה ובעלה, שני ילדיה של טואבו, שני ילדיה של גנט גמבר, שני ילדיה של וולקה אנדאלו, שני ילדיה של טדפה, שני ילדיו של מטקו גמבר, בנה ונכדה של מנטגבוש גמבר, בנו של שטה, בנו של גודדאו תקה, בנה של טזרו ברה, בנה של ירגש טזזו. זכרם חקוק בליבנו.