הופקרו למוות

1. מפקד שמשמיץ את פקודיו הגיבורים

אחד מקרבות הגבורה המפוארים במלחמת העצמאות התחולל במשך חמש-עשרה שעות רצופות בקיבוץ ניצנים, בין אשדוד (אז – איסדוּד) לאשקלון (אז – מג'דל). בכל אותן חמש-עשרה שעות לא הגיע למגִיני הקיבוץ שום סיוע – לא קרקעי, ולא ארטילרי או אווירי – מחטיבת "גבעתי", שהייתה אחראית על הגזרה, שלא הייתה עסוקה באותו הזמן בשום קרב אחר, ושרבים רואים במפקדה, סגן-אלוף שמעון אבידן, את מפקד החטיבה המוצלח ביותר במלחמת העצמאות. רב-אלוף צבי צור (צ'רה), שהיה מג"ד בחטיבה, אמר, "סוד הצלחתה של 'גבעתי' במלחמת העצמאות טמון בכושר מנהיגותו ובאישיותו הכריזמטית של שמעון".[1] אלוף-משנה ד"ר מאיר פעיל כתב: "שמעון אבידן הוא דוגמה מובהקת של מצביא חכם. את זאת אפשר לקבוע בוודאות שאין עליה עוררין על פי הישגי חטיבתו במלחמת העצמאות".[2] אחד הביטויים לתדמיתו החיובית היה מינויו לראש מחלקת המבצעים במטכ"ל, לאחר תום המלחמה.

במחקר הזה ננסה להשיב על השאלה מדוע לא הפעיל שמעון אבידן את הכוח שעליו פיקד, כדי למנוע את נפילת ניצנים.

שלושה שבועות אחרי הקמתה של מדינת ישראל, תקף את קיבוץ ניצנים גדוד העלית 9 של צבא מצרים – בפיקודו של קולונל מוחמד כאמל אלרחמני – שהשתייך לחטיבת המחץ המצרית, שעליה פיקד גנרל מוחמד נגיב.[3] המח"ט המצרי נכח בקרב ואפשר שגם פיקד עליו. גדוד 9 תוגבר בפלוגת חיל רגלים מגדוד רובאים 7; בשלושה-עשר משוריינים נושאי מקלע "ברן" [להלן – נושאי-"ברן"]; בשתי סוללות ארטילריות, שכללו שישה-עשר תותחי שדה; במחלקת מקלעים בינוניים (מק"בים); בארבעה טנקים; בכתת חבלנים ובסיוע אווירי.[4]

לפי הכוח, שהטילו למערכה על ניצנים, ייחסו המצרים לקרב חשיבות אסטרטגית רבה, שכן הקיבוץ חלש על הציר הלוגיסטי היחיד שבין עורפם בעזה ובמג'דל לבין כוחותיהם הקדמיים באיסדוד. למפקדים המצרים היה ברור שלא יוכלו להתקדם לכיוון תל-אביב, או אף להישאר באשדוד ובעמדות הקדמיות ביבנה, אם לא יסירו את האיום של ניצנים, שחבריה יכלו לנתק את החזית המצרית מהעורף. ניתן היה לצפות, שגם מפקדי חטיבת "גבעתי" יבינו זאת בזמן אמת, ייערכו למתקפה המצרית, יחזקו את הקיבוץ, ויחושו לעזרתו כשיותקף. זה לא קרה.

מיקומו של קיבוץ ניצנים נחות מכל עבריו. היו בו בעת ההתקפה 57 חברים, 10 חברות, 44 חיילים מגדוד 53 של "גבעתי", שמחציתם טירונים. בסך הכול 141 לוחמים. הם צוידו ב-75 רובים איטלקיים, שבדואים אספו במדבר המערבי כשאריות ממערכות אל-עלמיין במלחמת העולם השנייה,[5] ונמכרו לקיבוץ, וכמעט שלא פעלו. לרובים הייתה תחמושת מועטה, שרובה לא הייתה שמישה. למגינים היו שלושים תת-מקלעים "סטן" מתוצרת התעשייה הצבאית של ה"הגנה", שגם הם כמעט שלא פעלו; ארבעה מקלעים; פּיא"ט[6] אחד; מרגמה 52 מ"מ שלא פעלה; רימונים ובקבוקי מולוטוב.[7] בחמש-עשרה שעות הלחימה הבלתי פוסקת לא זכו מגיני ניצנים, כאמור, לשום עזרה, למרות שמפקד החטיבה המרחבית, שמעון אבידן, ידע שהקיבוץ מותקף: דוד בן-גוריון רשם ביומנו: "'גבעתי"' מודיע שמהבוקר מרעישים את ניצנים".[8] סרן יובל נאמן,[9] סגן מפקד גדוד 51, העיד: "ביום נפילת ניצנים, בשמונה וחצי בבוקר ראיתי מברק מניצנים שהיא מותקפת".[10] סרן אבא קובנר, קצין התרבות של החטיבה, העיד: "באתי לקטרה[11] בין 11.00-10.00. ידעו מהאזנה כי המצרים נכנסו לניצנים. שמעתי כי הרעשה הייתה במקום. הייתה הרגשה כי ... כבר אחרי הכול".[12]

בעדותו לוועדת החקירה של צה"ל בשנת 1949 שיקר אבידן: "בקרב לא הייתי נוכח וגם לא היה קשר אלחוט עם הקרב. אני יכול רק להתרשם מהדברים, וההתרשמות היא בסיס לעדות. במטה שלי הופיע למחרת סייר ופליט מניצנים".[13]

סיכום הקרבנות בתום קרב הגבורה: 33 ממגיני הקיבוץ נהרגו, רוב הנותרים נפצעו ונכנעו. 106 חברי קיבוץ ולוחמי "גבעתי" ישבו במחנה שבויים במצרים במשך תשעה חודשים, בתנאים קשים ביותר.[14]

למחרת הקרב פרסם שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי", את "הדף הקרבי" הראשון שלו, שחיבר קצין התרבות של החטיבה, הפרטיזן לשעבר והמשורר אבא קובנר. כותרת הדף: "כישלון!" נכתב בו, בין היתר: "עדיין חסר הדו"ח המהימן. טרם הגיעו לידינו כל הפרטים ... נפילת ניצנים – כישלון הוא, כישלון חמור ... בניצנים עלול היה האויב לראשונה ללמוד דבר חמור ומפתיע – כי אפשר לו לשבור את חומת ההגנה של יישוב עברי תוך שעות ספורות, להכניעו ולשבות את לוחמיו ... שעת הכניעה של ניצנים היא שעה של צער רב ושל חשבון נפש עמוק ונוקב וחשבון נפש מלא. אומר: על בית אין מגינים על תנאי ... להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא! לצאת לשבי הפולש – חרפה ומוות ..".[15]

היסטוריונים, סופרים וכותבי זיכרונות עסקו בפרשת ניצנים. את הסתירה הקיצונית והמתמיהה בין האירוע הקרבי לבין תוכנו של הדף הקרבי, הם תירצו בצורך לעודד את רוח חיילי החטיבה ואת תושבי האזור "פן יחדור הלך-רוח מסוכן של אפשרות הליכה לשבי אל לבות הלוחמים ותושבי היישובים שבמרחב החטיבה".[16] מאיר פעיל כתב: "הדף הזה היה מהלך של מנהיגות ועידוד הרוח והוא נועד אל לוחמי 'גבעתי' ואל אנשי היישובים כדי לחשלם אל מול אתגרי העתיד, בהנחה, שהתגשמה, כי יגיעו ימים קשים יותר גם במרחב ניצנים וגם במקומות אחרים".[17]

אפילו יצחק פונדק, מפקד גדוד 53, שבזמן ההתרחשויות פיקד על ניצנים, ומאוחר יותר היה הלוחם הנמרץ ביותר לחשיפת העוול שנעשה לקיבוץ, אמר לוועדת החקירה של צה"ל על הפרשה במארס 1949: "גם לו ניצנים הייתה נלחמת, ואז לא ידעתי את זה, הייתי מוציא את אותה הפקודה 'כישלון', כי נפילת ניצנים הייתה קטסטרופה לגבי המצב שם, ופקודה זו היוותה נשק חזק לשבירת הלך-הרוח הזה. ויתכן כי דבר זה נכנס לראשי האנשים ונתקבל כאמת, וזה לגבי אז היה נכון, ולגבי החיילים שלחמו שם יש להוריד מהם כעת את האשם הזה, כי נראה שלא בהם הפגם".[18]

בשנת 1983, לאחר שצה"ל החליט להקים חטיבת רגלים חדשה, והעניק לה את השם "גבעתי", הכין יעקב אחימאיר[19] כתבה לטלוויזיה על הנושא, וכלל בה דיוקן של שמעון אבידן. הוא ראיין את אבידן בקבוץ ניצנים. כתב אחימאיר: "כמעט ללא גירוי-עיתונאי שלי אמר שמעון אבידן כי אין הוא מתחרט, ולו כהוא זה, על הדף הקרבי שכתב אבא קובנר, אשר ביזה את חברי הקיבוץ שהלכו בשבי ... נימק אבידן את הנוסח החריף, המשפיל, של הדף הקרבי, בכך שהיה צורך 'לעמוד', בכל מחיר, מול הצבא המצרי המתקדם לעבר תל-אביב... בתשובות לשאלות חוזרות ונשנות שלי, לא שינה אבידן את אופי דבריו ... אני משער כי חברי קיבוץ ניצנים לא סלחו לו".[20]

התירוץ של אבידן, שכאמור מאיר פעיל ואחרים שותפם לו, הנו בעייתי מכמה בחינות:

ראשית, לא ברור איך השפלת לוחמים, שלחמו בגבורה עד שאזלה תחמושתם, נגד כוח חזק מהם בהרבה, תעודד לוחמים אחרים שעלולים להיקלע לאותן הנסיבות. ייתכן גם שהפרסום המליצי והמתלהם דווקא יעורר בלוחמים את הרעיון להינצל ממוות ולהיכנע. הפער בין הדף הקרבי לבין המציאות הקרבית הוא כה גדול, עד שלא ניתן להתייחס אליו ברצינות. המחבר, אבא קובנר, לא השתתף אז בקרבות, לא היה במקומות שבהם הורגים ונהרגים, ובשעות משבר היה מגיב באופן היסטרי ונוהג להכות את ראשו בקיר. הטפת מוסר מאדם שאינו לוחם, לעולם אינה מתקבלת באופן חיובי.[21]

שנית, ניצנים לא הייתה היישוב הראשון שנכבש על-ידי האויב. ארבעת יישובי גוש-עציון נכנעו לצבא (לגיון) הירדני (עבר-ירדני) ביומיים שלפני הכרזת העצמאות; ביום הקמת המדינה פונה היישוב עטרות, השוכן מצפון לירושלים, ותושביו עברו לנווה יעקב, ולמחרת, לאחר ארבע-עשרה שעות קרב התפנו תושבי שני היישובים להר הצופים. אם כניעת מגיני ניצנים עלולה הייתה לסכן את תל-אביב, כפי שטענו המבקרים, הרי שפינוי עטרות ונווה יעקב לפני כן עלול היה לסכן את ירושלים העברית, ולהקל על כיבושה בידי הלגיון הירדני. ארבעה ימים אחרי הכרזת העצמאות פינו תושבי הקיבוצים מסדה ושער-הגולן את ביתם, עוד לפני שהותקפו על-ידי הסורים; ב-24 במאי נטשו חברי קיבוץ יד-מרדכי את ביתם, בניגוד לפקודה מפורשת של נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב, שהעביר אליהם שמחה שילוני, מפקד יחידת "חיות הנגב". לחברי יד-מרדכי נאמר, שאם ינטשו את משקם הם יסכנו את תל-אביב, ולמרות זאת הם סירבו פקודה.[22]

יש להניח ששמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי", ידע על כך שלא בניצנים "נשברה" לראשונה חומת ההגנה, ושאפילו בחזית המצרית קדמה יד-מרדכי לניצנים. מדוע אם כן לא פורסמו כרוזים כאלה במקרים דומים, ומדוע האשים אבידן את חברי ניצנים על כך שאצלם נשברה חומת המגן בראשונה? הציבור האזין לרדיו באותם הימים, ומהלך המלחמה היה ידוע לו. טיעונים שקריים מן הסוג הזה יכלו לערער את האמון במפקד החטיבה וב"פוליטרוק"[23] שלה, מעבר לאי-הצדק שבמהלך הזה.

שלישית, כיוון שהכרוז הנו מופרך לחלוטין, הוא מעלה את האפשרות, שמפקד חטיבת "גבעתי" היה מנותק מן המציאות בגזרתו. הרי אילו ידע את העובדות על קרב ניצנים, סביר להניח שלא היה מפרסם את האשמותיו ההזויות והנמלצות של אבא קובנר.

רביעית, ואם אבידן וקובנר טעו בתום-לב – וידוע לכול שהם היו אנשים הגונים – ניתן היה לצפות שהם יתחקרו את הקרב כבר אז, או יחקרו אותו ביסודיות מיד אחרי מלחמת העצמאות, יעמדו על טעותם, יפרסמו את הממצאים, ויבקשו סליחה מבני משפחות החללים, מן השבויים ומבני משפחתם. או אז הם היו מתקנים חלק מן העוול.

הם סירבו לעשות זאת.[24]

במחקר הזה ביררתי את מכלול הנסיבות של פרסום "הדף הקרבי הראשון". אין זה מחקר בהיסטוריה צבאית, אלא בתרבות ביטחונית, החושף לא רק את פרשת ניצנים, אלא רבדים עמוקים בתרבות הביטחון של ישראל, שהשפיעו השפעה עמוקה על תרבותה בכלל, גם אחרי שישים וארבע שנה.