נתז טיפתי אהובתי

הפעם הראשונה שהלכתי לכוכבה ובכלל לקוראת בקפה היה בגיל עשרים ושבע ככה, בערך. עשרים ופאקינג שנה עברו מאז. עשרים ויותר שנה. יכולתי לבנות וילה, לקנות אי בודד, להתחתן, למות. אבל את כל הכסף שבקושי יש לי, היה לי, יש לי, בזבזתי עליה. ובפעם הראשונה שהייתי אצלה, ביחד עם זיו, שהייתה זיוה, אבל בגיל שמונה עשרה, לפני שהיא התגייסה, היא הלכה למשרד הפנים וקיצרה לזיו. היא אמרה להורים שלה מהיום שהיא נולדה, ככה היא מספרת ואני מאמינה לה, כי היא וואחד ג'דע, שכשהיא תגדל היא תשנה את השם שלה לזיו. ואלה היו שנים שהשם זיו היה שם זכרי לגמרי. וזיו אמרה לכולם, שעל הפּאפּי שלה כל זה ושהיא תגיע לגיל שמונה עשרה היא תשנה את השם שלה בתעודת זהות לזיו. אבל כבר מגיל שתיים בערך, היא סיפרה לי, היא הכריחה את כולם במשפחה לקרוא לה זיו. היא לא ענתה למי שקרא או קראה לה זיוה. כולל המורות בבית הספר. ובגלל זה הרבה מהזמן היא בילתה בבית, כי היו מעיפים אותה על התנהגות לא נאותה. אבל זאת זיו. מי שמכיר לא מתפלא שכבר מילדות היא הייתה מקוּחה רצינית. והיא זו שגם הכירה לי את כוכבה ובזכותה, בזכות כוכבה, זיו באמת מצאה חתן, או לפחות היא אמרה לה שהיא תתחתן עם מי שהיה אז הבחור שהיא בדיוק רק הכירה, תומר. את זיו הכרתי בתקופה הקצרצרה שעבדתי בקופת חולים. היינו יושבות אחת על יד השנייה. היא הייתה נותנת שירות לקוחות טלפוני ואני פרונטאלי, והתחברנו אחת לשנייה באופן מיידי על בסיס מיזנתרופיות. חוץ מזה שכל אחת קינאה בשנייה. מי ישמע. כי אני חשבתי שלשרת אנשים חולים, או סתם כאלה שמרחמים על עצמם, פייס טו פייס, זה גיהינום. וזיו אמרה שלקבוע תורים, גם אם זה בטלפון וגם אם את לא רואה את מי שמולך, זה עדיין מזעזע ת'לייף. כי יש קולות ומבטאים שלא באים לה טוב באוזן, יותר מזה, שעושים לה עצבים בכל הגוף. וכל פעם שהיו מתקשרות אלה שעלו מהמדינה של פוטין, אז זיו הייתה אומרת להם, מקללת אותם בּאִיגִ'יק סחָנָה. והן היו מבוגרות מאוד, וגם מאוד לא הבינו ערבית מרוקאית. בקושי עברית עברית הן מבינות, מסכנות. והן היו נלחצות ועונות לה לא, לא, דוקטור חנה. אז קיצר, זיו, אולי חמש שנים בערך אחרי האפיזודה המזוויעה הזאת של הקופת חולים, לקחה אותי לכוכבה. והיה משפט שכוכבה אמרה שאני כן זוכרת דווקא טוב מאוד, זוכרת, אכבר זוכרת. היא אמרה לי, נֶלִי, תיזהרי מאהבה של נשים, היא מסוכנת. טוב, היא לא אמרה נלי, ככל הנראה. בטח אמרה עמנואלה, כי זה השם שלי. לא, נלי היא בטוח לא אמרה. אין מצב. כי בלקסיקון שמות של כוכבה קָסָבִּי, פותחת בקפה ובפסוקים של הרמב"ם, אין שמות כאלה, נלי או נולי או לולי, שמות של ערוץ לתינוקות. אבל היא בטח בכלל אמרה משהו כמו כפרה שלי, או נשמה שלי, או וואה וואה, מה יהיה איתֵך כבר, הא? משהו כזה. וקיצר, כשהיא אמרה את מה שהיא אמרה, אז נשתלתי בכיסא, האמת. אני זוכרת. כמו משקולת של מיליון טון. כי עד אז הייתי בקטע של בנים, אבל חזק. גם הייתי הראשונה שהזדיינה מכל החברות, גיל ארבע עשרה וחצי, על המיטה של תמיר הגבר עם האופנוע סוזוקי הכחול, ערס צעצוע שאז חשבתי שהוא מינימום מקסימום אלביס פרסלי. זה היה על המיטה המכוערת, עם סדינים מנומרים, מסאטן, של ההורים שלו, שנסעו לאיזה סוף שבוע. הוא הזמין אותי לראות את הלגונה הכחולה עם ברוק שילדס וכל הסרט עמד לו. עלי הוא רק התפרק. הוא קם והביא לי נייר טואלט כדי שאני אנקה את השפיך שלו מהכּוּס שלי. ורק אז נזכר לשאול אם אני לוקחת גלולות. אבל לפני זה דידיתי, כמו ברווז שטבחו בו, לשירותים, כי כאב לי כל הלמטה, והכּוּס כאב, שרף כמו פצע פתוח, כאילו פוצצו אותי עכשיו עם איזה מחבט. ובשירותים התיישבתי על האסלה ודם, מלא דם, כמו של מחזור. אז תקעתי מלא נייר טואלט על התחתונים ויצאתי החוצה. הולכת עם רגליים פתוחות, פצועה. מה גלולות? שוּ גלולות? עוד ישבתי לראות צעירים חסרי מנוח, היה עניין של זמן בטלוויזיה. אז נכון שהיינו דלוקות כולנו על ויצמן ומרקוביץ', נכון. אבל ילדה הייתי. אפילו לא קיבלתי עדיין מחזור. אז מה גלולות עכשיו, תמיר פרסלי?