פרש המוות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פרש המוות
מכר
מאות
עותקים
פרש המוות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

פרש המוות

4.2 כוכבים (68 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

כבעלת תואר ראשון ושני בספרות ולצד היותה מגיהה מקצועית, ניקה, מצאה את תשוקתה ואהבתה הגדולה בכתיבת ספרי פנטזיה.

היא מאמינה בטשטוש הגבול הברור בין המציאות לפנטזיה.

'פרש המוות' הוא ספרה הראשון.

תקציר

"אז אתה לא מכחיש את היותך קוסם שחור. אתה אינפרני, מהממלכה האפלה."
כשלא ענה, העזתי להביט בו. הוא חזר לעמוד על רגליו ועיניו הכחולות והצלולות ננעצו היישר בעיניי. יכולתי להישבע שסלסט תמרנה את הזמן סביבנו כי הכול חדל מתזוזה. פישקתי את שפתיי כשחמימות הצטברה בבטני התחתונה.
"הממלכה האפלה, את אומרת? שמעתי כינויים גרועים מכך."
"כל ממלכה שמבקשת לפגוע בממלכה אחרת היא אפלה. לדעתי הכינוי ראוי לה."
הכול הסתיים לפני שני עשורים כאשר המלחמה הכניעה את הארץ כולה והערפל השחור התפשט בין נתיני הממלכות, תושביה.
הכול התחיל בבוקר יום הולדתה העשרים ואחד של אשלנד, כאשר אבן האוניקס הלבנה שקיבלה במתנה מהוריה רגע לפני שנאלצה להיפרד מהם החלה לזהור.
מלאת תקווה להשכנת שלום בין הממלכות, אשלנד מתכוננת לצאת למסע לצידו של קאטו, האביר הנאמן, וחברים נוספים. בכוונתה של אשלנד לדרוש לעצמה את מקומה הראוי על כס ממלכת אלמורה, אך כוחות אפלים החפצים בעוצמה הטמונה בידיה יעשו הכול כדי למנוע ממנה להגשים את ייעודה.
אשלנד עתידה לגלות שאויבה הגדול ביותר הוא בן בריתה החשוב ביותר, או שמא אין זה המצב? האם הוא עתיד להוביל אותה אל סופה? האם קיימים חיים ללא המוות, והאם המוות אינו אלא חיים?
פרש המוות הוא ספר הביכורים של ניקה. זו פנטזיית הרפתקאות ארוטית סוחפת, מלאת תהפוכות ושינויים שיותירו את הקורא מרותק עד לדף האחרון.

פרק ראשון

פרולוג

סיפורה החל לפני שני עשורים, בימים שבהם השלום, ששרר בממלכת אלמורה במשך עידנים רבים, הופר על ידי ממלכת אינפרנייה. אלמורה, ביתם של בני האלמוראים, הייתה ממלכה משגשגת וירוקה שקיבלה בברכה את בני המינים כולם. היא סחרה עם בני פלקון, למדה ופיתחה את תורת מלחמתה עם בני ממלכת בוראליס, העסיקה בני סנטיוס כמרפאים של נתיניה והייתה מקום מקלט לפליטי המלחמות שהתקיימו בין הממלכות האחרות. משום כל הסיבות האלה הממלכות האחרות העריצו את המלך מָתיאוּס, מלך אלמורה, וכיבדו את הסכמי השלום שבין הממלכות.
יום אחד הציפורים נדדו מארץ תיאמת ולאחר היעלמותן הפרחים נבלו אט־אט. לא עבר זמן רב עד שאנשיו של המלך חזרו בידיים ריקות ממסעות הציד, והיבולים לא הניבו דבר למעט תוצרת רקובה. רעב כבד פקד את הארץ כולה והביא עימו מגפה שתבעה קורבנות רבים. המרפאים, בני סנטיוס, לא נשאו פרי במציאת התרופה, שכן לא ידעו מה מקורה.
המלך הדגול מתיאוס סבר שמלכה של אינפרנייה, הממלכה האפלה החיה תחת ערפל שחור כבד, הטיל קסם שחור על ממלכתו. הוא נאלץ לשלוח את כוחות צבאו המלכותי אל אדמותיו כדי שיסיר את הכישוף. המלחמה ארכה שנים רבות ותבעה קורבנות רבים. חיילים בחרבות, בגרזינים ובמגיני ברזל ניצבו מול כוחם האדיר של בני אינפרנייה, הקוסמים השחורים. מרבית חייליו של מתיאוס איבדו את חייהם במאבק להשכנת השלום, והמלחמה התדפקה במהרה על דלתות הארמון המלכותי.
כשהארמון נפרץ, הכוח המלכותי המיוחד לחם עד אחרון הלוחמים למען הצלתם של המלך מתיאוס, המלכה סִינֵסׇּה והנסיכה התינוקת אַשְׁלֵנְד.
לפני שהאויב הספיק לכתרם, המלך העביר אל בתו התינוקת אשלנד את המתנה המלכותית העוברת מדור לדור ושלח אותה בחברת מתלמד צעיר בכוח המלכותי המיוחד והאחרון שנותר בחיים, דרך מעבר סודי מחדר השינה של המלך, אל התעלות התת־קרקעיות ומשם אל היציאה מהארמון.
לפני עזיבתה של הנסיכה, בנשימתה האחרונה העניקה המלכה לבתה את האבן המלכותית שעליה שמרו המלכות במשך דורות, אך חתמה את כוחותיה כדי שאף אחד לא יוכל לאתר את הנסיכה בעזרתה.
וכך רכב המתלמד הצעיר אל עבר עתיד לא נודע כשבזרועותיו הנסיכה אשלנד.
מאז עברו שנים רבות ופני הארץ השתנו. ממלכת אלמורה נכבשה על ידי אינפרנייה וסופחה אליה. האלמוראים שועבדו לעבדות, ביניהם גם בני לופוס, שאותם בני אינפרנייה הכריחו להשתתף בקרבות אלימים לשם השעשוע. קווי המסחר בוטלו ובני פלקון הפכו מסוחרים לשודדים ועסקו בגניבה ובסחר בסחורות לא חוקיות. פליטי מלחמה הוצאו להורג בפומבי ויתר המינים בני המזל שלא נפלו לידיו של המלך האכזר סגרו את דלתותיהם מפני יתר תושבי היבשת בציפייה ליום שבו שערי ממלכתם ייפתחו מחדש.
כששליט אינפרנייה, המלך טֶנְטְרוּם לבית אנטיפוד, גילה שאשלנד נעלמה עם המתנות המלכותיות שחמד, זעם ופיזר את חייליו ברחבי תיאמת בחיפוש אחריה אך עד היום לא נודע דבר בנוגע למקום הימצאה.
 
‫–‬ יומני ההיסטוריה של תיאמת
שנת 4870 לנפילת המטאור הגדול
פרק I

"שוב!" קָאטוֹ צעק והסתער עליי לפני שהספקתי להשתלט על ההתנשפויות שלי.
חסמתי את מכת החרב שלו במטה שלי ועצרתי את נשימתי משום שהמכה שאבה ממני את כל כוחותיי. הוא חייך אליי בתגובה ועצבן אותי עוד יותר משום שהמכה שהנחית עליי לא הצריכה ממנו שום מאמץ.
"הידיים שלך רועדות, אַשׁ. אסור לך לחשוף את נקודות התורפה שלך."
הוא זינק לאחור ויכולתי סוף־סוף לנשום נשימה הגונה. אגלי זיעה הצטברו על מצחי ונטפו אל עיניי. בדיוק כשהתכוונתי למחות את זיעתי הוא הסתער עליי שוב. הפעם לא הייתי זריזה מספיק ומצאתי את עצמי על האדמה כשקאטו רוכן מעליי ומצמיד את חרבו אל גרוני.
"זה מספיק להיום," פסק, הסיט את חרבו והושיט אליי את ידו. העפתי אותה ברוגז וקמתי בכוחות עצמי, מנערת את האדמה מבגדיי.
"זה לא הוגן, אתה גדול וחזק בהרבה ממני," סיננתי בין התנשפויותיי הכבדות.
"אף אחד לא אמר שהמלחמה הוגנת." הוא לעג לי שוב, כפי שעשה תמיד. הפניתי אליו את גבי בכוונה לחזור אל המנזר. "אני לא האויב, אש!" הוא צעק אליי כשהתרחקתי ממנו.
"כרגע החלטתי שאתה כן!" צעקתי בתגובה, אבל הוא הספיק להיעלם מטווח ראייתי.
דמעות תסכול החלו להצטבר בעיניי בשל התבוסה הנוספת. הן התערבבו בזיעה המלוחה וצרבו את עיניי. כשהושטתי את ידי כדי למחות אותן, הן התערבבו בבוץ שדבק בידיי וחשתי צריבה בעין שכמעט עיוורה אותי. "לעזאזל איתך, קאטו! אני שונאת אותך!" צעקתי ורצתי בחזרה אל חדרי במגורי המנזר, מושפלת.
המנזר היה ביתי בעשרים השנים האחרונות והנזירים היו משפחתי. קאטו הביא אותי לפה כשהייתי תינוקת רכה. המקום הזה, לדבריו, היה בטוח עבורנו יותר מכל מקום אחר בתיאמת, במיוחד מפני שמלחמה עדיין השתוללה מחוץ לחומות המנזר.
הנזירים נטלו על עצמם את נדר השתיקה. ראש המנזר שמר לעצמו את זכות הדיבור, אם כי המעיט להשתמש בה. הוא אמר פעם שלמילים יש כוח ושכל מילה יכולה להעניק לי שיעור יקר מפז אם אלמד להקשיב נכון, אבל הבעתו הנרגזת בכל שיעור כזה אמרה לי שכנראה לא עשיתי את זה נכון. הוא נהג להצביע על עלה נידף ברוח או על הדשא שתחת כפות רגליו היחפות ואני הנהנתי בדממה כי לא היה לי מושג למה התכוון.
על פניו תמיד עלה חיוך רך ויודע דבר שרק הטריף אותי עוד יותר. הוא נהג לקחת את ידי ולהניח אותה על בית החזה שלי כדי שאקשיב לצו ליבי או כדי להשתיק את התרועות שרעמו בתוכי. במשך כל הזמן הזה קיללתי ארוכות בליבי, ותמיד הייתה לי תחושה שלנזיר הזה הייתה שמיעה מצוינת.
לאחר כמה היתקלויות בקירות ובמשקוף הדלת בגלל הצריבה שבעיני הצלחתי למצוא את דרכי אל חדרי. זרקתי על מיטתי את המטה שהעניק לי ראש המנזר, פשטתי את בגדי האימונים ונכנסתי אל חדר הרחצה כדי לשטוף מעצמי את כל התחושות שגעשו בי.
לעולם לא אצא מפה, לעולם לא אהיה מוכנה. זהו זה, נידונתי לחיים בגלות וכנראה גם אמות במציאות הזאת. קאטו טען שכשאהיה מוכנה אוכל להתייצב מול הגורל שלי, הגורל שמשפחתי ייעדה לי, שממלכתי ייעדה לי, שהאלים עצמם ייעדו לי ושלגביו לא היה לי שמץ של מושג. המציאות הזאת נראתה רחוקה ומנותקת ממני.
יום־יום מצאתי את עצמי מוכנעת ומוטחת שוב על האדמה על ידי קאטו, שמתח את הגבולות הפיזיים והנפשיים שלי. הייתי נסיכה ובכל זאת התפלשתי בבוץ ובאבק מזריחת החמה ועד לשקיעתה.
עיקמתי את אפי כשתהיתי אם אימי הייתה צריכה לסבול יחס כזה בהתבגרותה, ואז נזכרתי שאימי סבלה עינויים עד שנפחה את נשמתה, לכן אסור היה לי להתפנק.
המחשבה על מות אימי העציבה אותי ונתתי לדמעותיי ליפול כשהתייפחתי בדממה. קאטו שנא לראות אותי בוכה. הוא ראה בחישולי אתגר, ועשה זאת באמצעות הגברת קושי האימונים. הגבול בינינו היטשטש עם כל דמעה ולי לא הייתה ברירה אלא לציית כעיוורת להחלטותיו כי קאטו ידע טוב ממני. טוב מכולם.
לפני שיצאתי אל חדר האוכל לארוחת השקיעה, סקרתי את עצמי במראה כדי לוודא שלא נותרו שאריות עצב או תסכול בהופעתי. עיניי היו אדמדמות מעט, אבל יכולתי לתרץ זאת כעייפות. עם זאת, מצאתי משהו חינני באדמומיות הקלה משום שהיא הבליטה את צבען האפור הבהיר של עיניי. שערי החום־אגוז היה פזור ומסופר בתספורת קארה, ולא היה טעם להתעסק איתו יותר מדי. הוא בדרך כלל התייבש מעצמו מהר כי היה חלק ודק מאוד. בחרתי בתספורת קארה לפני כשנה לאחר האימון האינטנסיבי ביותר שעברתי, ושזכור לי יותר מכל האימונים האחרים. קאטו לפת את שערי הארוך ולא הצלחתי להשתחרר מאחיזתו ואז למדתי שיעור חשוב מאוד בהבנת החולשות שלי. דמעות הציפו את עיניי בשל הכאב שהבעיר את הקרקפת שלי ובכל זאת חטפתי מקאטו את חרבו וחתכתי את שערי בתנועה אחת חדה. תפסתי את קאטו בהפתעה גמורה, אבל ההבעה הגאה שהייתה על פניו מלווה אותי עד היום. מצאתי את עצמי רודפת אחר המבט הזה, כמהה לראות אותו בשנית.
הפסד יכול ללמד אותך על עצמך יותר מניצחון, קאטו תמיד אמר. על אף היותי תלמידה עקשנית את השיעורים החשובים ביותר חוויתי על בשרי.
הייתי לבושה במכנסי פשתן לבנים וארוכים בגזרה רחבה ובחולצת בטן לבנה בעלת שרוולים ארוכים ורפויים, וחגרתי חגורת עור חומה ועבה שבתוכה הסתרתי פגיון קטן. הנזירים לא אהבו שאנשים נשאו כלי נשק בסביבתם, אבל לא הרגשתי בנוח להסתובב בלי כלי נשק אחד לפחות. הנזירים תפרו בעצמם את גלימות הברדס החומות והארוכות שלבשו, ואת בגדיהם התחתונים הכינו מבד פשתן לבן.
הם תפרו עבורי גלימה חומה שהתאימה לגזרתי הנשית אך לי, בניגוד אליהם, לא הייתה שום כוונה להתנזר. לא כשהמשכיות שושלת המלוכה הייתה תלויה בי. כאילו לא היה עליי מספיק לחץ. נאנחתי והכרחתי את עצמי לצאת מהחדר כשהבטן שלי קרקרה בקול רם.
חדר האוכל היה ממוקם בהיכל המרכזי של המנזר. המבנה כולו היה עשוי לבני אבן עתיקות והתקרה הייתה גבוהה ומקומרת כיפות־כיפות. לאורך הקירות נקבעו מנורות שהוארו בנרות. אף שהשולחנות הארוכים אוכלסו בנזירים רבים, שקט שרר בהיכל והופר רק על ידי קול פיצוח הלהבות באח המרכזית.
צעדתי לאורך חדר האוכל אל המקום הקבוע של קאטו ושלי לצד ראש המנזר והרעפתי חיוכים אל הנזירים שעל פניהם חלפתי. כשהתיישבתי, קאטו הניח לפניי צלחת עמוסה בכל טוב. אכלתי מהר מדי והבטן שלי התכווצה. הייתי מורעבת.
שנינו כיבדנו את אורח חייהם של הנזירים, לכן נהגנו לשמור על שתיקה במהלך הארוחות ותמיד הודיתי על כך. הייתה לי תחושה שאם יכולנו לדבר קאטו היה מעביר ביקורת על הלחימה העלובה שלי והייתי מאבדת את התיאבון.
כשסיימנו לאכול פינינו את הצלחות אל האזור המיועד לכך. במקום לפנות ישירות אל חדרי החלטתי לצאת לטיול רגלי סביב המנזר. נפרדתי מקאטו ביציאה מחדר האוכל ומיהרתי להתרחק ממנו לפני שיספיק להשחיל מילה אחת על הפליטה הילדותית שלי לאחר תבוסתי.
שמי הלילה היו צלולים מעננים והכוכבים האירו בחוזקה. הירח היה כמעט מלא וההילה שלו בהקה על רקע צבעו הכהה של הלילה והאירה את הגנים שהנזירים תחזקו בקנאות רבה.
צעדתי בשבילי הגנים בין השיחים המעוצבים והשקט השרה עליי שלווה. נהגתי לצעוד בגנים לעיתים קרובות. הייתי רגילה להיות לבד; לא נרתעתי מבדידות והיא כבר לא העציבה אותי, אם כי לפעמים, בשעות הקטנות של הלילה, כשהתהפכתי במיטה בלילות נטולי שינה והסיוטים התגנבו, תהיתי אם ההכרה בעובדה שהייתי יתומה היא זו שהכתה בי ולא נתנה לי מנוח.
לא היו לי זיכרונות להתנחם בהם או להתעצב מהם, כך שלא ידעתי מה המציאות הנוראית של המלחמה גזלה ממני. מאז ומתמיד הייתי במקום השלו הזה, לא חזיתי במראות הקשים של המלחמה. הרגשתי שחייתי בתוך בועה, רחוקה מהמציאות וממה שהגורל קבע עבורי, אך ידעתי שאני נסיכה, וזו הייתה עובדה שסחבתי על כתפיי מאז מוחי הצליח לאגור זיכרונות לטווח ארוך. כובד משקלה ישב היטב עליי.
אף שחייתי בין נזירים, קאטו דאג שלעולם לא אשכח מהיכן הגעתי. בנוסף לאימונים הפיזיים המפרכים, הוא היה מעביר לי שיעורי 'מבוא לנסיכות', או כך לפחות כיניתי אותם. היה חשוב לו להנחיל לי את ערכי הממלכה ומה מצופה ממני בתור בתם של המלך מתיאוס ושל המלכה סינסה.
הסיפורים שלו נשמעו כמו אגדות מפי טובי המספרים ולא כמו משהו שנגע לי. האם עדיין נחשבתי נסיכה כשלא הייתה לי ממלכה למלוך עליה? רק האלים ידעו אילו זוועות הנתינים שלי חוו מאז מות הוריי והיעלמותי. האם נטרו לי טינה? האם יקבלו אותי בבוא הזמן? המחשבות על כך לא הניחו לנפשי. מיום שבאתי לעולם לא הייתה לי בחירה ותהיתי אם אי פעם תהיה לי. האם הייתי רוצה להמשיך לחיות כאן, במקום המדהים הזה, אם זה היה אפשרי?
קול צעדים נשמע מאחוריי ושלף אותי ממחשבותיי. זינקתי בהפתעה. תמיד מוכנה, תמיד דרוכה – אחד מכללי הברזל שהנחיל לי קאטו.
"היי, זה רק אני." קאטו הניח את ידו על כתפי. "פעמון ההשכבה צלצל ולא ראיתי אותך בחדרך. תיארתי לעצמי שתהיי כאן."
"כן... סליחה, אפילו לא שמעתי אותו."
"את בסדר? על מה את חושבת?" הוא נראה מודאג.
"הלכתי לאיבוד במחשבות בנוגע לבחירות שאנחנו בוחרים בחיים. או העובדה שאין לנו יותר מדי מאלה, יותר נכון. גם לך לא היו הרבה אפשרויות לבחור מהן, נכון?" שאלתי. קאטו היה אביר מתלמד ביום שבו ברח מהארמון איתי, לאחר שהוריי הפקידו את חיי בידיו. הפרידו בינינו רק כמה שנים, אבל בשונה ממני היו לו זיכרונות מחייו הקודמים. ההתחנכות והאימונים לקראת התפקיד העתידי בכוח המלכותי המיוחד מתחילים מילדות.
"אני מניח שלא." הוא נראה מהורהר. "הוריי שירתו בכוח המלכותי המיוחד. למעשה, כך הם הכירו והקימו את בית אוגוסטוס. אני מניח שזה היה רק טבעי שאלך בעקבותיהם ואתגייס. זה הכבוד הגדול ביותר עבור אנשים פשוטים כמונו."
"אתה מתגעגע אליהם?" שאלתי. התיישבתי על ספסל מול המזרקה והחוויתי בידי לקאטו שיתיישב לידי.
"מאוד. יש ימים שבהם הגעגועים שולטים בי וימים שבהם אני פשוט שמח." הוא התיישב וחייך.
"שמח? מה כוונתך?"
"מובן שמותם העציב אותי מאוד, אבל כשאני חושב על הכבוד הגדול שהעניקו לי הוד מעלתם כאשר הפקידו את חייך בידיי, אני יודע שהם היו מתגאים בי, גם אם הייתי האפשרות האחרונה שלהם. כל הכוח המלכותי נמחה באותו יום..." קולו דעך.
"נשמע לי בלתי אפשרי לצאת למשימה בעלת סיכויים קלושים כל־כך. זה להקריב את החיים שלך ומוות הוא דבר סופי כל־כך. זה קשה אף יותר כשאינך יכול לדעת בוודאות שההקרבה שלך תוביל לשינוי שייחלת שיקרה."
"אם הכוונה טהורה, זה הדבר האצילי ביותר שאפשר לעשות. כולם מתו כגיבורים באותו יום. שמותיהם ייזכרו לנצח בין דפי ההיסטוריה של הממלכה ולעד אהיה אסיר תודה להם מפני שבזכותם שנינו נמצאים כאן, בטוחים. זה לא דבר של מה בכך, אשלנד, אל לך לקחת זאת כמובן מאליו. יום יבוא ונוכל להשיב להם על גבורתם הבלתי מעורערת."
"אני פוחדת," התוודיתי בלחש, מפחדת להודות בכך בקול. לא ידעתי גבורה מה היא, בוודאי לא כמו זו שהפגינו כל אלה שאיבדו את חייהם במלחמה.
"גם אני," קאטו אמר. הבטתי בו והוא חייך. הוא תמיד חייך כי הוא ידע שזה השרה עליי רוגע. אלים, מה הייתי עושה בלעדיו? "וזה בסדר גמור כי שנינו יחד בסיפור הזה ואני מאמין שיגיע היום שבו תהיי מוכנה. אני מאמין בך."
קאטו הרים יד אל פניי, אחז בסנטרי והכריח אותי לפגוש את מבטו. כשעיניי נחו על עיניו החומות והכנות הרגשתי שמבטו מפלח את דרכו היישר אל נשמתי, כמחפש אחר הבטחה חרישית להצהרתו. ריאותיי איימו להתפוצץ כי נראה לי ששכחתי איך לנשום. שערו השטני נפל על מצחו והנמשים שהידרו את אפו הקנו לו מראה צעיר על אף רוח הלחימה העזה שקרנה מעיניו ופעמים רבות השכיחה ממני את העובדה שקאטו היה ילד כשעזב את הארמון ונאלץ להתבגר מהר מדי. "קאטו..." שמו נפלט מבין שפתיי כשהרמתי את ידי לפגוש בידו. היא הייתה חמימה והתחושה הייתה נעימה, מנוגדת לצינה שחלפה בי בשל הרוח הקרירה שנשבה באותו הלילה. הוא לא הסיט את מבטו ממני והחיוך שעל פניו גווע. עיניו ירדו אל שפתיי והרגשתי אותן מתייבשות. העברתי את לשוני עליהן אך תחושת היובש התפשטה גם אל גרוני כשהעזתי להביט בשפתיו. הן היו מלאות ומזמינות, בולטות על רקע הזיפים שכיסו את לסתו. פרפרים הכו בכנפיהם בדפנות קרביי וראשי הסתחרר. אם רק ארכון אליו, רק מעט...
"הידיים שלך קפואות, אשלנד!" קאטו קטע את הטרנס שלתוכו נשאבתי ומצמצתי בניסיון להתמקד. "בואי ניכנס, אל תחשבי שתתחמקי מאימונים אם תתקררי." הוא התרומם לעמידה והביט בי בציפייה.
"כ־כן, כן." כחכחתי בגרוני וקמתי אחריו. רגליי כמעט כשלו מהלם דחייתו. לא הייתי בטוחה כיצד לפרש זאת, אם זו תחושת החמצה שהרגשתי או חרטה עמוקה. "לא נרצה שזה יקרה," השלמתי כשעקבתי אחריו בפנים מושפלות בניסיון להסתיר את הסומק העז שצבע אותן.
פנינו אל אגף המגורים בדממה מעיקה ונפרדנו בברכת 'תבורך הלבנה' לפני שכל אחד מאיתנו נכנס אל חדרו. כיסיתי את פניי בידיי ונשענתי על דלת חדרי כשתסכול מהול בבושה איומה השתלט עליי.
מה קורה לי, לעזאזל? מה כמעט קרה? אני חייבת לתפוס את עצמי בידיים.
הצלחתי להתנתק מהדלת אך לא מהתחושה המרה שליוותה אותי לאחר שכמעט עשיתי משהו שאסור היה עליי לעשות.

החמה הפציעה ורשמית היה זה יום חדש; היום שבו ציינתי עשרים ואחת שנים להולדתי. אושר והתרגשות הציפו אותי, אבל אז ההבנה החלה לשקוע.
הייתי בת עשרים ואחת. אלים אדירים, בת עשרים ואחת. התרגשות התחלפה בחרדה. כל אותם ערכים מלכותיים שקאטו הנחיל לי הכינו אותי ליום הזה. היה מרחק גדול בין היותי נסיכה לבין חיי כלוחמת מתלמדת מוקפת בגברים.
משהו בתוכי התעורר ואמר לי שדברים עמדו להשתנות, ואם היה משהו שהצלחתי ללמוד מקאטו זה שהיה עליי תמיד לסמוך על תחושת הבטן שלי. נשמתי עמוק והסטתי מעליי את השמיכה.
תהיי אמיצה, אשלנד. את נסיכה, לכל הרוחות. תתנהגי בהתאם.
התרחצתי ולבשתי את בגדי האימונים, מכנסוני עור קצרים וחומים, חולצת פשתן לבנה וארוכת שרוולים רחבים וחגורת עור עבה. המחוך שלבשתי נשרך מקדימה, חבק את גופי והבליט את שדיי, שבלעדיו היו כמעט בלתי נראים. הכנסתי את הפגיון אל החגורה, נעלתי את המגפיים החומים והגבוהים, אחזתי במטה ויצאתי אל חדר האוכל לארוחת הזריחה.
כשנכנסתי להיכל לא מצאתי את קאטו או את ראש המנזר ותהיתי אם משהו קרה. אכלתי ביצים מקושקשות, ירקות חתוכים מגינת המנזר ולחם מרוח בחמאה, כולם מעשה ידיהם של הנזירים. האוכל תמיד היה פשוט אבל משביע, והודיתי לאלים ולנזירים על טוב ליבם.
כשסיימתי לאכול פניתי לאולם האימונים. בכניסה לאולם ראש המנזר חלף על פניי במהירות כזאת, שתהיתי מה רודף אותו. בפנים מצאתי את קאטו מתאמן לבדו בחרב. צעדיו היו מחושבים וזריזים כשהניף את החרב הגדולה והמעוטרת בסמל המלכותי המשפחתי כאילו הייתה קלה כנוצה. השתהיתי כמה רגעים כדי לבחון אותו והוא נראה מוטרד. תהיתי אם לראש המנזר הייתה יד בדבר. הזיעה הצטברה על מצחו והכתימה את חולצתו באזור החזה וזה רמז לי שהוא התאמן הרבה לפני זריחת החמה.
כחכחתי בגרוני כדי להודיע על נוכחותי. "היי, לא ראיתי אותך בארוחת הזריחה, הכול בסדר?"
הוא כיוון אליי את חרבו ונעמד בעמדת קרב. "כן, בואי נתחיל," אמר, נמנע מקשר עין איתי, מעורר בי אי־נעימות. האם זה מפני שעתה הייתי בת עשרים ואחת? או גרוע יותר, האם זה בגלל מה שקרה אתמול? שתי האפשרויות הלחיצו אותי. הוא כל מי שהיה לי, אסור היה שדברים ייעשו מוזרים בינינו. הייתי עלולה לאבד את השפיות בלעדיו.
נעמדתי מולו והרמתי את המטה, מוכנה להילחם. הוא הכה במטה בחרבו. "אני הולך עד הסוף, אשלנד, תהיי מוכנה." הוא בקושי הספיק לסיים את המשפט וכבר זינק עליי. התכופפתי והנפתי את המטה בתנועה סיבובית לעבר רגליו. הוא זינק הצידה בקפיצה גבוהה. התגלגלתי על גבי הרחק ממנו ונעמדתי על רגליי בזריזות, אבל לפני שהספקתי לחגוג את ניצחוני הרגעי הוא ניתר לכיווני כשחרבו מונפת באוויר. הרמתי את המטה כדי לבלום את חרבו. הרעד שיצר מגע המטה שלי בחרבו, ברזל על ברזל, הרטיט את ידיי אך לא התכוונתי לסגת. הניסיון להדוף אותו בכל כוחי הוציא מפי אנקה רמה. הרגשתי שהוא גבר עליי בכוחו כשרגליי החליקו על גבי רצפת השיש והבנתי שאין טעם לנסות להיאבק בו. סובבתי את גופי הצידה כדי לצבור את התאוצה שלה הייתי זקוקה ושלחתי בעיטה ישירות אל גבו.
הוא נפל על ברכיו ופרץ בצחוק. התגובה שלו בלבלה אותי ונסוגותי מעט לאחור אך לפני שהצלחתי להבין מה קורה הוא שלף את המגן שהיה מוצמד לגבו, הניף אותו בתנועה סיבובית ופגע ברגליי. השתטחתי על הצד וכאב חד פילח את מרפקי ושיתק את כל זרועי כאילו ברק פגע בי.
"שנייה אחת של חוסר תשומת לב יכולה לעלות בחייך. גם כשהאויב שלך למטה אסור לך להוריד את המגננות."
"לעזאזל, קאטו. המרפק הורג אותי. קיבלתי זרם נוראי. זה כואב כמו ייסוריי נצח בעולם הארורים," ייללתי.
"זה לא מעניין את האויב. את חושבת שמרפק כואב יספק את המלך טנטרום? עד שלא תשכבי לרגליו מתבוססת בדמך ומתחננת לרחמיו הוא לא ישחרר אותך, וככל הנראה אפילו לא אז! קדימה, קומי על רגלייך, אשלנד!" הוא כעס.
התעצבנתי על תגובתו הקיצונית. קאטו תמיד היה חד וממוקד באימונים שלנו, אבל בעוד באימונים אחרים הוא הצביע על נקודות מסוימות שהיה עליי לחזק, באותו יום הוא פשוט לא הפגין רחמים. לכל הרוחות, הוא התנהג כאילו הוא שונא אותי. אבל מה היה ההיגיון בזה? הרי הוא זה שדחה אותי בלילה הקודם. הכמעט־נשיקה שלנו כבר עשתה שמות ביחסים שלנו, אז מה היה קורה אילו היינו מתנשקים? הוא היה מוכן לזרוק את מה שהיה בינינו בגלל כמעט טעות? הזעם התפשט בעורקיי.
קאטו, אתה כזה דפוק. זה היה הזמן לשנות טקטיקה.
זינקתי על רגליי, ניערתי את ידי הפגועה והרמתי את המטה שוב לעמדת קרב. רצתי אל קאטו והנפתי את המטה אך הוא הדף את המכה. חייכתי אליו, קירבתי את פניי אל פניו ושרבבתי את שפתיי. עיניו ננעלו על שפתיי וזו בדיוק הסחת הדעת שלה הייתי זקוקה כדי לבעוט בברכיו. חוסר הריכוז הרגעי שהוא חווה היה לא אופייני לו ואישר את תחושתי שכעסו נבע ממה שקרה בינינו. פישלתי בגדול.
הוא זעק בכאב וצנח על רגליו ואז הכנסתי אגרוף היישר בפניו. הוא כיסה את פניו בידיו כשהשתטח על צידו וסינן שברי מילים. לפתע ירק דם על רצפת השיש ופרץ בצחוק.
זהו, הוא איבד את זה סופית. הממזר לועג לי.
נעצתי את המטה בחוזקה בבטנו והוא נאנק. "אני שונאת אותך, קאטו," סיננתי וברחתי מאולם האימונים לפני שהוא הספיק להגיב.
רצתי במורד מסדרון אגף המגורים, נכנסתי אל חדרי וטרקתי את הדלת מאחוריי, דמי השתולל בעורקיי ודמעות הציפו את עיניי. כאב עדיין פעם במרפקי, והרגשתי שהלב שלי התנפץ לרסיסים. העפתי את המטה על הרצפה, צנחתי על מיטתי והתמסרתי לבכי. הוא לעג לי, האידיוט המרושע.

דפיקה על דלת חדרי הקיצה אותי משנתי. לא ידעתי מתי בדיוק נרדמתי, אבל עיניי צרבו והתקשיתי לפקוח אותן. קמתי ממיטתי וניגשתי אל הדלת. כשפתחתי אותה קאטו עמד מולי בפנים מושפלות, שפתו שסועה. אוי, אלים אדירים, אני עשיתי לו את זה.
"אתה בסדר?" שאלתי. גם כשכעסתי, דאגתי לו.
"זה בדיוק מה שהתכוונתי לשאול אותך," הוא מלמל.
"כן, סתם יום רגשי כזה," התוודיתי. "זה נראה נורא." הושטתי את ידי לעבר פניו אך הוא התחמק ממגעי. טוב, זה באמת היה מוזר.
"זה כלום, הגיע הזמן שתכניסי לי ימנית רצינית." הוא צחק אך צחוקו גווע במהירות. "את יכולה לבוא אחריי כדי שנוכל לדבר בפרטיות? אני חושש ששיחה בחדרך תהיה לא הולמת."
"כן, כמובן." הסמקתי קלות מהמחשבה על קאטו בחדרי ומיהרתי לצאת בעקבותיו.
קאטו הוביל אותנו לעבר הגנים. חצינו אותם ויצאנו משטח המנזר אל שדות הדשא. התיישבנו על הצוק בפנינו אל ים לׇקְרִימָה, בוהים בגלים הפראיים. הרוח שנשבה בלילה הייתה קרירה וחיבקתי את עצמי כדי להתגונן מפני הקור. קאטו הסיר מעל כתפיו את גלימתו החומה וכרך אותה סביבי. הודיתי לו בחיוך.
"מה אנחנו עושים פה?" שברתי את השתיקה.
הוא נאנח. "צר לי על כך שהוד מעלתם לא יכולים לחגוג איתך את יום הולדתך העשרים ואחד."
"זכרת." חיבקתי את ברכיי, הנחתי את לחיי עליהן והבטתי בו כשליפף סביב אצבעותיו את גבעולי הדשא הגבוהים שבין רגליו.
"ממלכת אלמורה הייתה מזמינה נציגים מכל רחבי תיאמת כדי לציין את המאורע החשוב, וכחלק מחגיגות יום ההולדת היה מתקיים טקס מלכותי כדי לציין את המעבר שלך לגיל הבשלות."
"בשלות? אלים אדירים, הם היו חוגגים את העובדה שהגיע זמנם להרביע אותי?" השתנקתי וסומק עז צבע את פניי.
"לא." קאטו צחק. "גיל הבשלות הוא הגיל שבו אפשר להתחיל להכין אותך למלוך. אם תחפצי ללדת צאצאים את בהחלט רשאית לבחור לעצמך נסיך להתחתן איתו. אם הורייך היו בחיים הם היו צריכים לאשר את הזיווג. אחרי הכול, הממלכה תזדקק ליורש."
"לממלכה שאינה קיימת אין כל צורך ביורש," אמרתי ביובש.
"את טועה. אלמורה קיימת. פה." הוא לקח את ידי והניח אותה על בית החזה שלי. "ופה." הוא הניח את ידו החופשייה על החזה שלו. "היא קיימת בכל פעימת לב של הנסיכה שלנו, בכל פעימת לב של הנתינים שלה."
"לא, אין סיכוי!" המחווה שלו הלחיצה אותי. משכתי את ידי ממנו. "אני לא מוכנה."
"הגיע הזמן, הנסיכה אשלנד," הוא אמר בשקט והביט אל האופק. הגלים המשיכו להתנפץ על הסלעים ותחושה מבשרת רעות התעוררה בקרבי.
"זה בגלל מה שקרה אתמול?"
"לא," הוא ענה בקצרה, אבל הבחנתי בהתקשחות גופו.
"אז מה העניין? הנזירים מגרשים אותנו? אני יכולה לדבר עם ראש המנזר, הוא יבין שאני זקוקה לזמן נוסף."
"לא בזה מדובר." הוא נאנח והוציא מכיסו נרתיק מבד קטיפה אדום שעליו היה רקום הסמל המלכותי של משפחתי. נדהמתי ונותרתי ללא מילים. "אני חושש שנגמר לנו הזמן." הוא הוציא מנרתיק הבד אבן אוניקס לבנה ומהבהבת, וכשהניח אותה בידי הרועדת, היא זהרה בבוהק שהתיק את נשימתי.
"מ־מה זה?" גמגמתי.
"הבוקר עם זריחת החמה, כשהיא החלה להבהב, תהיתי אם יש קשר כלשהו ליום הולדתך. עכשיו אין לי ספק בכך." הוא הביט בי ועיניו אורו.
"על מה אתה מדבר? מה קורה כאן?"
"את האבן הזאת אימך העניקה לך לפני מותה. היא הייתה רדומה תחת הכישוף שהטילה עליה אך נראה שהגיע זמנה להתעורר. אני חושש שלא נוכל להישאר כאן. האבן יכולה להוביל אלייך את טנטרום, מלך אינפרנייה. כל הנזירים נמצאים בסכנה כל עוד אנחנו כאן. את מבינה, אש? אין לנו ברירה אלא לעזוב."
"בגלל זה אתה וראש המנזר נעדרתם מארוחת הזריחה?"
"כן, הוא שיתף אותי בדבר נבואתו."
הוא אחז בידיי ומחה דמעה שלא שמתי לב שזלגה מעיני. "מה הולך לקרות מעתה והלאה?" העזתי לשאול.
"התעוררות האבן ככל הנראה מעידה על כך שהרבה דברים עומדים להשתנות. לא תהיה לך ברירה אלא להתעמת בסופו של דבר עם המלך טנטרום, המלך האכזר ביותר שתיאמת ידעה. ביום שבו ברחנו מהארמון... אין לך מושג בכלל למה הוא מסוגל ואני לא יכול לדמיין כמה כוח הוא הצליח לצבור במהלך שני העשורים האחרונים."
דבריו ערערו אותי והרגשתי כאילו הקרקע נשמטת תחתיי. המלך טנטרום היה עוצמתי מאין כמוהו וצבאו היה עצום. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להבין מדוע קאטו לא הפסיק לדחוק בי באימונים. הוא ידע לקראת מה עליו להכין אותי, ואני הייתי רק אחת... ספק נסיכה, ספק לוחמת. לא הייתי אף אחת מיוחדת. לפחות כך הרגשתי.
"היכן בכלל מתחילים? זה יותר מדי."
"נתחיל בצעד הראשון. נתחיל בלעזוב את המקום הזה. זה יהיה המעט שנוכל לעשות עבור הנזירים."
"אני לא מאמינה." הידקתי את אחיזתי באבן האוניקס הלבנה ובידיו של קאטו. "אתה תעזוב אותי?" שאלתי בלחישה. קולי בגד בי בדיוק כמו עצביי.
"אין סיכוי, אש." חיוך כן עלה על פניו. "ביום שהוד מעלתם הפקידו אותך תחת חסותי נדרתי שאישאר לצידך עד המוות, ואם האלים ירשו זאת, אהיה איתך גם אחריו."
זינקתי על קאטו והתייפחתי כשחיבק אותי בזרועותיו הגדולות והשריריות. "תודה, קאטו, אתה חברי היחיד בעולם הזה, וזכיתי בחבר אמת."
הוא ליטף את שערי ולא אמר דבר. כמעט נכנעתי שוב לתחושת השלווה שהוא השרה עליי עד שרוח חזקה נשבה סביבנו ובמרחבי הדשא.
"זה מתחיל." קאטו צמצם את עיניו ושחרר אותי מחיבוקו. "אנחנו חייבים לעזוב עוד הלילה."
פחד חלחל אל קרביי אך התעשתי והנהנתי. הנבואה הכתיבה את גורלנו ולא הייתה לנו ברירה אלא להיענות לה. היינו חייבים להיות מוכנים לכל דבר שייקרה בדרכנו. לא היה מדובר רק בקאטו ובי, אלא בגורל הממלכה והארץ כולה.
קאטו אחז בידי ועזר לי להתרומם על רגליי. חזרנו למנזר כדי לארוז את חפצינו.

כשעמדתי מול המבנה המרכזי של המנזר, הבנתי כמה קל זה להפוך דבר ארעי למובן מאליו. מתברר שבתוך תוכי התכחשתי לעובדה שהמנזר היה עבורנו רק מקום מפלט זמני, כי עם הזמן הוא הפך להיות יותר מזה. עכשיו נאלצתי לעזוב אותו. משום שזה טבעם של דברים, הם לא נשארים לנצח. שום דבר לא.
קאטו ניגש אל ראש המנזר, לצידו כל שאר הנזירים, וכרע ברך מולו לאות כבוד. ראש המנזר הניח יד על ראשו של קאטו והשתהה עליו מספר דקות.
אולי זו הייתה דרכו להעביר לקאטו את שארית החוכמה שלו. הוא הרי לימד אותו כל מה שידע; את דברי ההיסטוריה, את דרכי העולם ואת מיומנויות הלחימה שלו. כל מה שאביו היה אמור ללמד אותו אך נחמץ ממנו.
כשקאטו קם על רגליו והתקרב אליי, הבעת פניו גילתה לי שגם הוא היה עבורו יותר מראש המנזר. גם המקום הזה היה יותר מתחנה ארעית בחייו.
אני, לעומתו, לא ניחנתי באיפוק וזינקתי כדי לחבק את ראש המנזר בחוזקה. הוא קיבל אותי בזרועות פתוחות וליטף את ראשי בחיבה.
"ילדתי." הוא לקח את ידי והניח אותה על בית החזה שלי. "הקשיבי."
שתי מילים. שתי מילים עוצמתיות שהעניק לי ראש המנזר, ושאצרתי עמוק בתוכי. אולי לא הצלחתי לרדת אל סוף דעתו באותו הרגע, אבל הרגשתי שיבוא יום ואבין את משמעות חידותיו.
הרכנתי את ראשי מול הנזירים שבאו להיפרד מאיתנו ונפרדתי מהם בלי מילים, כפי שהם נפרדו ממני בשתיקה הרועמת שנישאה ברוח הלילה. לא הכרתי את ביתי בממלכת אלמורה, וכשהלכתי אחרי קאטו הרגשתי שנפרדתי מהמקום היחיד שהיה לי לבית.

כבעלת תואר ראשון ושני בספרות ולצד היותה מגיהה מקצועית, ניקה, מצאה את תשוקתה ואהבתה הגדולה בכתיבת ספרי פנטזיה.

היא מאמינה בטשטוש הגבול הברור בין המציאות לפנטזיה.

'פרש המוות' הוא ספרה הראשון.

פרש המוות ניקה
פרולוג

סיפורה החל לפני שני עשורים, בימים שבהם השלום, ששרר בממלכת אלמורה במשך עידנים רבים, הופר על ידי ממלכת אינפרנייה. אלמורה, ביתם של בני האלמוראים, הייתה ממלכה משגשגת וירוקה שקיבלה בברכה את בני המינים כולם. היא סחרה עם בני פלקון, למדה ופיתחה את תורת מלחמתה עם בני ממלכת בוראליס, העסיקה בני סנטיוס כמרפאים של נתיניה והייתה מקום מקלט לפליטי המלחמות שהתקיימו בין הממלכות האחרות. משום כל הסיבות האלה הממלכות האחרות העריצו את המלך מָתיאוּס, מלך אלמורה, וכיבדו את הסכמי השלום שבין הממלכות.
יום אחד הציפורים נדדו מארץ תיאמת ולאחר היעלמותן הפרחים נבלו אט־אט. לא עבר זמן רב עד שאנשיו של המלך חזרו בידיים ריקות ממסעות הציד, והיבולים לא הניבו דבר למעט תוצרת רקובה. רעב כבד פקד את הארץ כולה והביא עימו מגפה שתבעה קורבנות רבים. המרפאים, בני סנטיוס, לא נשאו פרי במציאת התרופה, שכן לא ידעו מה מקורה.
המלך הדגול מתיאוס סבר שמלכה של אינפרנייה, הממלכה האפלה החיה תחת ערפל שחור כבד, הטיל קסם שחור על ממלכתו. הוא נאלץ לשלוח את כוחות צבאו המלכותי אל אדמותיו כדי שיסיר את הכישוף. המלחמה ארכה שנים רבות ותבעה קורבנות רבים. חיילים בחרבות, בגרזינים ובמגיני ברזל ניצבו מול כוחם האדיר של בני אינפרנייה, הקוסמים השחורים. מרבית חייליו של מתיאוס איבדו את חייהם במאבק להשכנת השלום, והמלחמה התדפקה במהרה על דלתות הארמון המלכותי.
כשהארמון נפרץ, הכוח המלכותי המיוחד לחם עד אחרון הלוחמים למען הצלתם של המלך מתיאוס, המלכה סִינֵסׇּה והנסיכה התינוקת אַשְׁלֵנְד.
לפני שהאויב הספיק לכתרם, המלך העביר אל בתו התינוקת אשלנד את המתנה המלכותית העוברת מדור לדור ושלח אותה בחברת מתלמד צעיר בכוח המלכותי המיוחד והאחרון שנותר בחיים, דרך מעבר סודי מחדר השינה של המלך, אל התעלות התת־קרקעיות ומשם אל היציאה מהארמון.
לפני עזיבתה של הנסיכה, בנשימתה האחרונה העניקה המלכה לבתה את האבן המלכותית שעליה שמרו המלכות במשך דורות, אך חתמה את כוחותיה כדי שאף אחד לא יוכל לאתר את הנסיכה בעזרתה.
וכך רכב המתלמד הצעיר אל עבר עתיד לא נודע כשבזרועותיו הנסיכה אשלנד.
מאז עברו שנים רבות ופני הארץ השתנו. ממלכת אלמורה נכבשה על ידי אינפרנייה וסופחה אליה. האלמוראים שועבדו לעבדות, ביניהם גם בני לופוס, שאותם בני אינפרנייה הכריחו להשתתף בקרבות אלימים לשם השעשוע. קווי המסחר בוטלו ובני פלקון הפכו מסוחרים לשודדים ועסקו בגניבה ובסחר בסחורות לא חוקיות. פליטי מלחמה הוצאו להורג בפומבי ויתר המינים בני המזל שלא נפלו לידיו של המלך האכזר סגרו את דלתותיהם מפני יתר תושבי היבשת בציפייה ליום שבו שערי ממלכתם ייפתחו מחדש.
כששליט אינפרנייה, המלך טֶנְטְרוּם לבית אנטיפוד, גילה שאשלנד נעלמה עם המתנות המלכותיות שחמד, זעם ופיזר את חייליו ברחבי תיאמת בחיפוש אחריה אך עד היום לא נודע דבר בנוגע למקום הימצאה.
 
‫–‬ יומני ההיסטוריה של תיאמת
שנת 4870 לנפילת המטאור הגדול
פרק I

"שוב!" קָאטוֹ צעק והסתער עליי לפני שהספקתי להשתלט על ההתנשפויות שלי.
חסמתי את מכת החרב שלו במטה שלי ועצרתי את נשימתי משום שהמכה שאבה ממני את כל כוחותיי. הוא חייך אליי בתגובה ועצבן אותי עוד יותר משום שהמכה שהנחית עליי לא הצריכה ממנו שום מאמץ.
"הידיים שלך רועדות, אַשׁ. אסור לך לחשוף את נקודות התורפה שלך."
הוא זינק לאחור ויכולתי סוף־סוף לנשום נשימה הגונה. אגלי זיעה הצטברו על מצחי ונטפו אל עיניי. בדיוק כשהתכוונתי למחות את זיעתי הוא הסתער עליי שוב. הפעם לא הייתי זריזה מספיק ומצאתי את עצמי על האדמה כשקאטו רוכן מעליי ומצמיד את חרבו אל גרוני.
"זה מספיק להיום," פסק, הסיט את חרבו והושיט אליי את ידו. העפתי אותה ברוגז וקמתי בכוחות עצמי, מנערת את האדמה מבגדיי.
"זה לא הוגן, אתה גדול וחזק בהרבה ממני," סיננתי בין התנשפויותיי הכבדות.
"אף אחד לא אמר שהמלחמה הוגנת." הוא לעג לי שוב, כפי שעשה תמיד. הפניתי אליו את גבי בכוונה לחזור אל המנזר. "אני לא האויב, אש!" הוא צעק אליי כשהתרחקתי ממנו.
"כרגע החלטתי שאתה כן!" צעקתי בתגובה, אבל הוא הספיק להיעלם מטווח ראייתי.
דמעות תסכול החלו להצטבר בעיניי בשל התבוסה הנוספת. הן התערבבו בזיעה המלוחה וצרבו את עיניי. כשהושטתי את ידי כדי למחות אותן, הן התערבבו בבוץ שדבק בידיי וחשתי צריבה בעין שכמעט עיוורה אותי. "לעזאזל איתך, קאטו! אני שונאת אותך!" צעקתי ורצתי בחזרה אל חדרי במגורי המנזר, מושפלת.
המנזר היה ביתי בעשרים השנים האחרונות והנזירים היו משפחתי. קאטו הביא אותי לפה כשהייתי תינוקת רכה. המקום הזה, לדבריו, היה בטוח עבורנו יותר מכל מקום אחר בתיאמת, במיוחד מפני שמלחמה עדיין השתוללה מחוץ לחומות המנזר.
הנזירים נטלו על עצמם את נדר השתיקה. ראש המנזר שמר לעצמו את זכות הדיבור, אם כי המעיט להשתמש בה. הוא אמר פעם שלמילים יש כוח ושכל מילה יכולה להעניק לי שיעור יקר מפז אם אלמד להקשיב נכון, אבל הבעתו הנרגזת בכל שיעור כזה אמרה לי שכנראה לא עשיתי את זה נכון. הוא נהג להצביע על עלה נידף ברוח או על הדשא שתחת כפות רגליו היחפות ואני הנהנתי בדממה כי לא היה לי מושג למה התכוון.
על פניו תמיד עלה חיוך רך ויודע דבר שרק הטריף אותי עוד יותר. הוא נהג לקחת את ידי ולהניח אותה על בית החזה שלי כדי שאקשיב לצו ליבי או כדי להשתיק את התרועות שרעמו בתוכי. במשך כל הזמן הזה קיללתי ארוכות בליבי, ותמיד הייתה לי תחושה שלנזיר הזה הייתה שמיעה מצוינת.
לאחר כמה היתקלויות בקירות ובמשקוף הדלת בגלל הצריבה שבעיני הצלחתי למצוא את דרכי אל חדרי. זרקתי על מיטתי את המטה שהעניק לי ראש המנזר, פשטתי את בגדי האימונים ונכנסתי אל חדר הרחצה כדי לשטוף מעצמי את כל התחושות שגעשו בי.
לעולם לא אצא מפה, לעולם לא אהיה מוכנה. זהו זה, נידונתי לחיים בגלות וכנראה גם אמות במציאות הזאת. קאטו טען שכשאהיה מוכנה אוכל להתייצב מול הגורל שלי, הגורל שמשפחתי ייעדה לי, שממלכתי ייעדה לי, שהאלים עצמם ייעדו לי ושלגביו לא היה לי שמץ של מושג. המציאות הזאת נראתה רחוקה ומנותקת ממני.
יום־יום מצאתי את עצמי מוכנעת ומוטחת שוב על האדמה על ידי קאטו, שמתח את הגבולות הפיזיים והנפשיים שלי. הייתי נסיכה ובכל זאת התפלשתי בבוץ ובאבק מזריחת החמה ועד לשקיעתה.
עיקמתי את אפי כשתהיתי אם אימי הייתה צריכה לסבול יחס כזה בהתבגרותה, ואז נזכרתי שאימי סבלה עינויים עד שנפחה את נשמתה, לכן אסור היה לי להתפנק.
המחשבה על מות אימי העציבה אותי ונתתי לדמעותיי ליפול כשהתייפחתי בדממה. קאטו שנא לראות אותי בוכה. הוא ראה בחישולי אתגר, ועשה זאת באמצעות הגברת קושי האימונים. הגבול בינינו היטשטש עם כל דמעה ולי לא הייתה ברירה אלא לציית כעיוורת להחלטותיו כי קאטו ידע טוב ממני. טוב מכולם.
לפני שיצאתי אל חדר האוכל לארוחת השקיעה, סקרתי את עצמי במראה כדי לוודא שלא נותרו שאריות עצב או תסכול בהופעתי. עיניי היו אדמדמות מעט, אבל יכולתי לתרץ זאת כעייפות. עם זאת, מצאתי משהו חינני באדמומיות הקלה משום שהיא הבליטה את צבען האפור הבהיר של עיניי. שערי החום־אגוז היה פזור ומסופר בתספורת קארה, ולא היה טעם להתעסק איתו יותר מדי. הוא בדרך כלל התייבש מעצמו מהר כי היה חלק ודק מאוד. בחרתי בתספורת קארה לפני כשנה לאחר האימון האינטנסיבי ביותר שעברתי, ושזכור לי יותר מכל האימונים האחרים. קאטו לפת את שערי הארוך ולא הצלחתי להשתחרר מאחיזתו ואז למדתי שיעור חשוב מאוד בהבנת החולשות שלי. דמעות הציפו את עיניי בשל הכאב שהבעיר את הקרקפת שלי ובכל זאת חטפתי מקאטו את חרבו וחתכתי את שערי בתנועה אחת חדה. תפסתי את קאטו בהפתעה גמורה, אבל ההבעה הגאה שהייתה על פניו מלווה אותי עד היום. מצאתי את עצמי רודפת אחר המבט הזה, כמהה לראות אותו בשנית.
הפסד יכול ללמד אותך על עצמך יותר מניצחון, קאטו תמיד אמר. על אף היותי תלמידה עקשנית את השיעורים החשובים ביותר חוויתי על בשרי.
הייתי לבושה במכנסי פשתן לבנים וארוכים בגזרה רחבה ובחולצת בטן לבנה בעלת שרוולים ארוכים ורפויים, וחגרתי חגורת עור חומה ועבה שבתוכה הסתרתי פגיון קטן. הנזירים לא אהבו שאנשים נשאו כלי נשק בסביבתם, אבל לא הרגשתי בנוח להסתובב בלי כלי נשק אחד לפחות. הנזירים תפרו בעצמם את גלימות הברדס החומות והארוכות שלבשו, ואת בגדיהם התחתונים הכינו מבד פשתן לבן.
הם תפרו עבורי גלימה חומה שהתאימה לגזרתי הנשית אך לי, בניגוד אליהם, לא הייתה שום כוונה להתנזר. לא כשהמשכיות שושלת המלוכה הייתה תלויה בי. כאילו לא היה עליי מספיק לחץ. נאנחתי והכרחתי את עצמי לצאת מהחדר כשהבטן שלי קרקרה בקול רם.
חדר האוכל היה ממוקם בהיכל המרכזי של המנזר. המבנה כולו היה עשוי לבני אבן עתיקות והתקרה הייתה גבוהה ומקומרת כיפות־כיפות. לאורך הקירות נקבעו מנורות שהוארו בנרות. אף שהשולחנות הארוכים אוכלסו בנזירים רבים, שקט שרר בהיכל והופר רק על ידי קול פיצוח הלהבות באח המרכזית.
צעדתי לאורך חדר האוכל אל המקום הקבוע של קאטו ושלי לצד ראש המנזר והרעפתי חיוכים אל הנזירים שעל פניהם חלפתי. כשהתיישבתי, קאטו הניח לפניי צלחת עמוסה בכל טוב. אכלתי מהר מדי והבטן שלי התכווצה. הייתי מורעבת.
שנינו כיבדנו את אורח חייהם של הנזירים, לכן נהגנו לשמור על שתיקה במהלך הארוחות ותמיד הודיתי על כך. הייתה לי תחושה שאם יכולנו לדבר קאטו היה מעביר ביקורת על הלחימה העלובה שלי והייתי מאבדת את התיאבון.
כשסיימנו לאכול פינינו את הצלחות אל האזור המיועד לכך. במקום לפנות ישירות אל חדרי החלטתי לצאת לטיול רגלי סביב המנזר. נפרדתי מקאטו ביציאה מחדר האוכל ומיהרתי להתרחק ממנו לפני שיספיק להשחיל מילה אחת על הפליטה הילדותית שלי לאחר תבוסתי.
שמי הלילה היו צלולים מעננים והכוכבים האירו בחוזקה. הירח היה כמעט מלא וההילה שלו בהקה על רקע צבעו הכהה של הלילה והאירה את הגנים שהנזירים תחזקו בקנאות רבה.
צעדתי בשבילי הגנים בין השיחים המעוצבים והשקט השרה עליי שלווה. נהגתי לצעוד בגנים לעיתים קרובות. הייתי רגילה להיות לבד; לא נרתעתי מבדידות והיא כבר לא העציבה אותי, אם כי לפעמים, בשעות הקטנות של הלילה, כשהתהפכתי במיטה בלילות נטולי שינה והסיוטים התגנבו, תהיתי אם ההכרה בעובדה שהייתי יתומה היא זו שהכתה בי ולא נתנה לי מנוח.
לא היו לי זיכרונות להתנחם בהם או להתעצב מהם, כך שלא ידעתי מה המציאות הנוראית של המלחמה גזלה ממני. מאז ומתמיד הייתי במקום השלו הזה, לא חזיתי במראות הקשים של המלחמה. הרגשתי שחייתי בתוך בועה, רחוקה מהמציאות וממה שהגורל קבע עבורי, אך ידעתי שאני נסיכה, וזו הייתה עובדה שסחבתי על כתפיי מאז מוחי הצליח לאגור זיכרונות לטווח ארוך. כובד משקלה ישב היטב עליי.
אף שחייתי בין נזירים, קאטו דאג שלעולם לא אשכח מהיכן הגעתי. בנוסף לאימונים הפיזיים המפרכים, הוא היה מעביר לי שיעורי 'מבוא לנסיכות', או כך לפחות כיניתי אותם. היה חשוב לו להנחיל לי את ערכי הממלכה ומה מצופה ממני בתור בתם של המלך מתיאוס ושל המלכה סינסה.
הסיפורים שלו נשמעו כמו אגדות מפי טובי המספרים ולא כמו משהו שנגע לי. האם עדיין נחשבתי נסיכה כשלא הייתה לי ממלכה למלוך עליה? רק האלים ידעו אילו זוועות הנתינים שלי חוו מאז מות הוריי והיעלמותי. האם נטרו לי טינה? האם יקבלו אותי בבוא הזמן? המחשבות על כך לא הניחו לנפשי. מיום שבאתי לעולם לא הייתה לי בחירה ותהיתי אם אי פעם תהיה לי. האם הייתי רוצה להמשיך לחיות כאן, במקום המדהים הזה, אם זה היה אפשרי?
קול צעדים נשמע מאחוריי ושלף אותי ממחשבותיי. זינקתי בהפתעה. תמיד מוכנה, תמיד דרוכה – אחד מכללי הברזל שהנחיל לי קאטו.
"היי, זה רק אני." קאטו הניח את ידו על כתפי. "פעמון ההשכבה צלצל ולא ראיתי אותך בחדרך. תיארתי לעצמי שתהיי כאן."
"כן... סליחה, אפילו לא שמעתי אותו."
"את בסדר? על מה את חושבת?" הוא נראה מודאג.
"הלכתי לאיבוד במחשבות בנוגע לבחירות שאנחנו בוחרים בחיים. או העובדה שאין לנו יותר מדי מאלה, יותר נכון. גם לך לא היו הרבה אפשרויות לבחור מהן, נכון?" שאלתי. קאטו היה אביר מתלמד ביום שבו ברח מהארמון איתי, לאחר שהוריי הפקידו את חיי בידיו. הפרידו בינינו רק כמה שנים, אבל בשונה ממני היו לו זיכרונות מחייו הקודמים. ההתחנכות והאימונים לקראת התפקיד העתידי בכוח המלכותי המיוחד מתחילים מילדות.
"אני מניח שלא." הוא נראה מהורהר. "הוריי שירתו בכוח המלכותי המיוחד. למעשה, כך הם הכירו והקימו את בית אוגוסטוס. אני מניח שזה היה רק טבעי שאלך בעקבותיהם ואתגייס. זה הכבוד הגדול ביותר עבור אנשים פשוטים כמונו."
"אתה מתגעגע אליהם?" שאלתי. התיישבתי על ספסל מול המזרקה והחוויתי בידי לקאטו שיתיישב לידי.
"מאוד. יש ימים שבהם הגעגועים שולטים בי וימים שבהם אני פשוט שמח." הוא התיישב וחייך.
"שמח? מה כוונתך?"
"מובן שמותם העציב אותי מאוד, אבל כשאני חושב על הכבוד הגדול שהעניקו לי הוד מעלתם כאשר הפקידו את חייך בידיי, אני יודע שהם היו מתגאים בי, גם אם הייתי האפשרות האחרונה שלהם. כל הכוח המלכותי נמחה באותו יום..." קולו דעך.
"נשמע לי בלתי אפשרי לצאת למשימה בעלת סיכויים קלושים כל־כך. זה להקריב את החיים שלך ומוות הוא דבר סופי כל־כך. זה קשה אף יותר כשאינך יכול לדעת בוודאות שההקרבה שלך תוביל לשינוי שייחלת שיקרה."
"אם הכוונה טהורה, זה הדבר האצילי ביותר שאפשר לעשות. כולם מתו כגיבורים באותו יום. שמותיהם ייזכרו לנצח בין דפי ההיסטוריה של הממלכה ולעד אהיה אסיר תודה להם מפני שבזכותם שנינו נמצאים כאן, בטוחים. זה לא דבר של מה בכך, אשלנד, אל לך לקחת זאת כמובן מאליו. יום יבוא ונוכל להשיב להם על גבורתם הבלתי מעורערת."
"אני פוחדת," התוודיתי בלחש, מפחדת להודות בכך בקול. לא ידעתי גבורה מה היא, בוודאי לא כמו זו שהפגינו כל אלה שאיבדו את חייהם במלחמה.
"גם אני," קאטו אמר. הבטתי בו והוא חייך. הוא תמיד חייך כי הוא ידע שזה השרה עליי רוגע. אלים, מה הייתי עושה בלעדיו? "וזה בסדר גמור כי שנינו יחד בסיפור הזה ואני מאמין שיגיע היום שבו תהיי מוכנה. אני מאמין בך."
קאטו הרים יד אל פניי, אחז בסנטרי והכריח אותי לפגוש את מבטו. כשעיניי נחו על עיניו החומות והכנות הרגשתי שמבטו מפלח את דרכו היישר אל נשמתי, כמחפש אחר הבטחה חרישית להצהרתו. ריאותיי איימו להתפוצץ כי נראה לי ששכחתי איך לנשום. שערו השטני נפל על מצחו והנמשים שהידרו את אפו הקנו לו מראה צעיר על אף רוח הלחימה העזה שקרנה מעיניו ופעמים רבות השכיחה ממני את העובדה שקאטו היה ילד כשעזב את הארמון ונאלץ להתבגר מהר מדי. "קאטו..." שמו נפלט מבין שפתיי כשהרמתי את ידי לפגוש בידו. היא הייתה חמימה והתחושה הייתה נעימה, מנוגדת לצינה שחלפה בי בשל הרוח הקרירה שנשבה באותו הלילה. הוא לא הסיט את מבטו ממני והחיוך שעל פניו גווע. עיניו ירדו אל שפתיי והרגשתי אותן מתייבשות. העברתי את לשוני עליהן אך תחושת היובש התפשטה גם אל גרוני כשהעזתי להביט בשפתיו. הן היו מלאות ומזמינות, בולטות על רקע הזיפים שכיסו את לסתו. פרפרים הכו בכנפיהם בדפנות קרביי וראשי הסתחרר. אם רק ארכון אליו, רק מעט...
"הידיים שלך קפואות, אשלנד!" קאטו קטע את הטרנס שלתוכו נשאבתי ומצמצתי בניסיון להתמקד. "בואי ניכנס, אל תחשבי שתתחמקי מאימונים אם תתקררי." הוא התרומם לעמידה והביט בי בציפייה.
"כ־כן, כן." כחכחתי בגרוני וקמתי אחריו. רגליי כמעט כשלו מהלם דחייתו. לא הייתי בטוחה כיצד לפרש זאת, אם זו תחושת החמצה שהרגשתי או חרטה עמוקה. "לא נרצה שזה יקרה," השלמתי כשעקבתי אחריו בפנים מושפלות בניסיון להסתיר את הסומק העז שצבע אותן.
פנינו אל אגף המגורים בדממה מעיקה ונפרדנו בברכת 'תבורך הלבנה' לפני שכל אחד מאיתנו נכנס אל חדרו. כיסיתי את פניי בידיי ונשענתי על דלת חדרי כשתסכול מהול בבושה איומה השתלט עליי.
מה קורה לי, לעזאזל? מה כמעט קרה? אני חייבת לתפוס את עצמי בידיים.
הצלחתי להתנתק מהדלת אך לא מהתחושה המרה שליוותה אותי לאחר שכמעט עשיתי משהו שאסור היה עליי לעשות.

החמה הפציעה ורשמית היה זה יום חדש; היום שבו ציינתי עשרים ואחת שנים להולדתי. אושר והתרגשות הציפו אותי, אבל אז ההבנה החלה לשקוע.
הייתי בת עשרים ואחת. אלים אדירים, בת עשרים ואחת. התרגשות התחלפה בחרדה. כל אותם ערכים מלכותיים שקאטו הנחיל לי הכינו אותי ליום הזה. היה מרחק גדול בין היותי נסיכה לבין חיי כלוחמת מתלמדת מוקפת בגברים.
משהו בתוכי התעורר ואמר לי שדברים עמדו להשתנות, ואם היה משהו שהצלחתי ללמוד מקאטו זה שהיה עליי תמיד לסמוך על תחושת הבטן שלי. נשמתי עמוק והסטתי מעליי את השמיכה.
תהיי אמיצה, אשלנד. את נסיכה, לכל הרוחות. תתנהגי בהתאם.
התרחצתי ולבשתי את בגדי האימונים, מכנסוני עור קצרים וחומים, חולצת פשתן לבנה וארוכת שרוולים רחבים וחגורת עור עבה. המחוך שלבשתי נשרך מקדימה, חבק את גופי והבליט את שדיי, שבלעדיו היו כמעט בלתי נראים. הכנסתי את הפגיון אל החגורה, נעלתי את המגפיים החומים והגבוהים, אחזתי במטה ויצאתי אל חדר האוכל לארוחת הזריחה.
כשנכנסתי להיכל לא מצאתי את קאטו או את ראש המנזר ותהיתי אם משהו קרה. אכלתי ביצים מקושקשות, ירקות חתוכים מגינת המנזר ולחם מרוח בחמאה, כולם מעשה ידיהם של הנזירים. האוכל תמיד היה פשוט אבל משביע, והודיתי לאלים ולנזירים על טוב ליבם.
כשסיימתי לאכול פניתי לאולם האימונים. בכניסה לאולם ראש המנזר חלף על פניי במהירות כזאת, שתהיתי מה רודף אותו. בפנים מצאתי את קאטו מתאמן לבדו בחרב. צעדיו היו מחושבים וזריזים כשהניף את החרב הגדולה והמעוטרת בסמל המלכותי המשפחתי כאילו הייתה קלה כנוצה. השתהיתי כמה רגעים כדי לבחון אותו והוא נראה מוטרד. תהיתי אם לראש המנזר הייתה יד בדבר. הזיעה הצטברה על מצחו והכתימה את חולצתו באזור החזה וזה רמז לי שהוא התאמן הרבה לפני זריחת החמה.
כחכחתי בגרוני כדי להודיע על נוכחותי. "היי, לא ראיתי אותך בארוחת הזריחה, הכול בסדר?"
הוא כיוון אליי את חרבו ונעמד בעמדת קרב. "כן, בואי נתחיל," אמר, נמנע מקשר עין איתי, מעורר בי אי־נעימות. האם זה מפני שעתה הייתי בת עשרים ואחת? או גרוע יותר, האם זה בגלל מה שקרה אתמול? שתי האפשרויות הלחיצו אותי. הוא כל מי שהיה לי, אסור היה שדברים ייעשו מוזרים בינינו. הייתי עלולה לאבד את השפיות בלעדיו.
נעמדתי מולו והרמתי את המטה, מוכנה להילחם. הוא הכה במטה בחרבו. "אני הולך עד הסוף, אשלנד, תהיי מוכנה." הוא בקושי הספיק לסיים את המשפט וכבר זינק עליי. התכופפתי והנפתי את המטה בתנועה סיבובית לעבר רגליו. הוא זינק הצידה בקפיצה גבוהה. התגלגלתי על גבי הרחק ממנו ונעמדתי על רגליי בזריזות, אבל לפני שהספקתי לחגוג את ניצחוני הרגעי הוא ניתר לכיווני כשחרבו מונפת באוויר. הרמתי את המטה כדי לבלום את חרבו. הרעד שיצר מגע המטה שלי בחרבו, ברזל על ברזל, הרטיט את ידיי אך לא התכוונתי לסגת. הניסיון להדוף אותו בכל כוחי הוציא מפי אנקה רמה. הרגשתי שהוא גבר עליי בכוחו כשרגליי החליקו על גבי רצפת השיש והבנתי שאין טעם לנסות להיאבק בו. סובבתי את גופי הצידה כדי לצבור את התאוצה שלה הייתי זקוקה ושלחתי בעיטה ישירות אל גבו.
הוא נפל על ברכיו ופרץ בצחוק. התגובה שלו בלבלה אותי ונסוגותי מעט לאחור אך לפני שהצלחתי להבין מה קורה הוא שלף את המגן שהיה מוצמד לגבו, הניף אותו בתנועה סיבובית ופגע ברגליי. השתטחתי על הצד וכאב חד פילח את מרפקי ושיתק את כל זרועי כאילו ברק פגע בי.
"שנייה אחת של חוסר תשומת לב יכולה לעלות בחייך. גם כשהאויב שלך למטה אסור לך להוריד את המגננות."
"לעזאזל, קאטו. המרפק הורג אותי. קיבלתי זרם נוראי. זה כואב כמו ייסוריי נצח בעולם הארורים," ייללתי.
"זה לא מעניין את האויב. את חושבת שמרפק כואב יספק את המלך טנטרום? עד שלא תשכבי לרגליו מתבוססת בדמך ומתחננת לרחמיו הוא לא ישחרר אותך, וככל הנראה אפילו לא אז! קדימה, קומי על רגלייך, אשלנד!" הוא כעס.
התעצבנתי על תגובתו הקיצונית. קאטו תמיד היה חד וממוקד באימונים שלנו, אבל בעוד באימונים אחרים הוא הצביע על נקודות מסוימות שהיה עליי לחזק, באותו יום הוא פשוט לא הפגין רחמים. לכל הרוחות, הוא התנהג כאילו הוא שונא אותי. אבל מה היה ההיגיון בזה? הרי הוא זה שדחה אותי בלילה הקודם. הכמעט־נשיקה שלנו כבר עשתה שמות ביחסים שלנו, אז מה היה קורה אילו היינו מתנשקים? הוא היה מוכן לזרוק את מה שהיה בינינו בגלל כמעט טעות? הזעם התפשט בעורקיי.
קאטו, אתה כזה דפוק. זה היה הזמן לשנות טקטיקה.
זינקתי על רגליי, ניערתי את ידי הפגועה והרמתי את המטה שוב לעמדת קרב. רצתי אל קאטו והנפתי את המטה אך הוא הדף את המכה. חייכתי אליו, קירבתי את פניי אל פניו ושרבבתי את שפתיי. עיניו ננעלו על שפתיי וזו בדיוק הסחת הדעת שלה הייתי זקוקה כדי לבעוט בברכיו. חוסר הריכוז הרגעי שהוא חווה היה לא אופייני לו ואישר את תחושתי שכעסו נבע ממה שקרה בינינו. פישלתי בגדול.
הוא זעק בכאב וצנח על רגליו ואז הכנסתי אגרוף היישר בפניו. הוא כיסה את פניו בידיו כשהשתטח על צידו וסינן שברי מילים. לפתע ירק דם על רצפת השיש ופרץ בצחוק.
זהו, הוא איבד את זה סופית. הממזר לועג לי.
נעצתי את המטה בחוזקה בבטנו והוא נאנק. "אני שונאת אותך, קאטו," סיננתי וברחתי מאולם האימונים לפני שהוא הספיק להגיב.
רצתי במורד מסדרון אגף המגורים, נכנסתי אל חדרי וטרקתי את הדלת מאחוריי, דמי השתולל בעורקיי ודמעות הציפו את עיניי. כאב עדיין פעם במרפקי, והרגשתי שהלב שלי התנפץ לרסיסים. העפתי את המטה על הרצפה, צנחתי על מיטתי והתמסרתי לבכי. הוא לעג לי, האידיוט המרושע.

דפיקה על דלת חדרי הקיצה אותי משנתי. לא ידעתי מתי בדיוק נרדמתי, אבל עיניי צרבו והתקשיתי לפקוח אותן. קמתי ממיטתי וניגשתי אל הדלת. כשפתחתי אותה קאטו עמד מולי בפנים מושפלות, שפתו שסועה. אוי, אלים אדירים, אני עשיתי לו את זה.
"אתה בסדר?" שאלתי. גם כשכעסתי, דאגתי לו.
"זה בדיוק מה שהתכוונתי לשאול אותך," הוא מלמל.
"כן, סתם יום רגשי כזה," התוודיתי. "זה נראה נורא." הושטתי את ידי לעבר פניו אך הוא התחמק ממגעי. טוב, זה באמת היה מוזר.
"זה כלום, הגיע הזמן שתכניסי לי ימנית רצינית." הוא צחק אך צחוקו גווע במהירות. "את יכולה לבוא אחריי כדי שנוכל לדבר בפרטיות? אני חושש ששיחה בחדרך תהיה לא הולמת."
"כן, כמובן." הסמקתי קלות מהמחשבה על קאטו בחדרי ומיהרתי לצאת בעקבותיו.
קאטו הוביל אותנו לעבר הגנים. חצינו אותם ויצאנו משטח המנזר אל שדות הדשא. התיישבנו על הצוק בפנינו אל ים לׇקְרִימָה, בוהים בגלים הפראיים. הרוח שנשבה בלילה הייתה קרירה וחיבקתי את עצמי כדי להתגונן מפני הקור. קאטו הסיר מעל כתפיו את גלימתו החומה וכרך אותה סביבי. הודיתי לו בחיוך.
"מה אנחנו עושים פה?" שברתי את השתיקה.
הוא נאנח. "צר לי על כך שהוד מעלתם לא יכולים לחגוג איתך את יום הולדתך העשרים ואחד."
"זכרת." חיבקתי את ברכיי, הנחתי את לחיי עליהן והבטתי בו כשליפף סביב אצבעותיו את גבעולי הדשא הגבוהים שבין רגליו.
"ממלכת אלמורה הייתה מזמינה נציגים מכל רחבי תיאמת כדי לציין את המאורע החשוב, וכחלק מחגיגות יום ההולדת היה מתקיים טקס מלכותי כדי לציין את המעבר שלך לגיל הבשלות."
"בשלות? אלים אדירים, הם היו חוגגים את העובדה שהגיע זמנם להרביע אותי?" השתנקתי וסומק עז צבע את פניי.
"לא." קאטו צחק. "גיל הבשלות הוא הגיל שבו אפשר להתחיל להכין אותך למלוך. אם תחפצי ללדת צאצאים את בהחלט רשאית לבחור לעצמך נסיך להתחתן איתו. אם הורייך היו בחיים הם היו צריכים לאשר את הזיווג. אחרי הכול, הממלכה תזדקק ליורש."
"לממלכה שאינה קיימת אין כל צורך ביורש," אמרתי ביובש.
"את טועה. אלמורה קיימת. פה." הוא לקח את ידי והניח אותה על בית החזה שלי. "ופה." הוא הניח את ידו החופשייה על החזה שלו. "היא קיימת בכל פעימת לב של הנסיכה שלנו, בכל פעימת לב של הנתינים שלה."
"לא, אין סיכוי!" המחווה שלו הלחיצה אותי. משכתי את ידי ממנו. "אני לא מוכנה."
"הגיע הזמן, הנסיכה אשלנד," הוא אמר בשקט והביט אל האופק. הגלים המשיכו להתנפץ על הסלעים ותחושה מבשרת רעות התעוררה בקרבי.
"זה בגלל מה שקרה אתמול?"
"לא," הוא ענה בקצרה, אבל הבחנתי בהתקשחות גופו.
"אז מה העניין? הנזירים מגרשים אותנו? אני יכולה לדבר עם ראש המנזר, הוא יבין שאני זקוקה לזמן נוסף."
"לא בזה מדובר." הוא נאנח והוציא מכיסו נרתיק מבד קטיפה אדום שעליו היה רקום הסמל המלכותי של משפחתי. נדהמתי ונותרתי ללא מילים. "אני חושש שנגמר לנו הזמן." הוא הוציא מנרתיק הבד אבן אוניקס לבנה ומהבהבת, וכשהניח אותה בידי הרועדת, היא זהרה בבוהק שהתיק את נשימתי.
"מ־מה זה?" גמגמתי.
"הבוקר עם זריחת החמה, כשהיא החלה להבהב, תהיתי אם יש קשר כלשהו ליום הולדתך. עכשיו אין לי ספק בכך." הוא הביט בי ועיניו אורו.
"על מה אתה מדבר? מה קורה כאן?"
"את האבן הזאת אימך העניקה לך לפני מותה. היא הייתה רדומה תחת הכישוף שהטילה עליה אך נראה שהגיע זמנה להתעורר. אני חושש שלא נוכל להישאר כאן. האבן יכולה להוביל אלייך את טנטרום, מלך אינפרנייה. כל הנזירים נמצאים בסכנה כל עוד אנחנו כאן. את מבינה, אש? אין לנו ברירה אלא לעזוב."
"בגלל זה אתה וראש המנזר נעדרתם מארוחת הזריחה?"
"כן, הוא שיתף אותי בדבר נבואתו."
הוא אחז בידיי ומחה דמעה שלא שמתי לב שזלגה מעיני. "מה הולך לקרות מעתה והלאה?" העזתי לשאול.
"התעוררות האבן ככל הנראה מעידה על כך שהרבה דברים עומדים להשתנות. לא תהיה לך ברירה אלא להתעמת בסופו של דבר עם המלך טנטרום, המלך האכזר ביותר שתיאמת ידעה. ביום שבו ברחנו מהארמון... אין לך מושג בכלל למה הוא מסוגל ואני לא יכול לדמיין כמה כוח הוא הצליח לצבור במהלך שני העשורים האחרונים."
דבריו ערערו אותי והרגשתי כאילו הקרקע נשמטת תחתיי. המלך טנטרום היה עוצמתי מאין כמוהו וצבאו היה עצום. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להבין מדוע קאטו לא הפסיק לדחוק בי באימונים. הוא ידע לקראת מה עליו להכין אותי, ואני הייתי רק אחת... ספק נסיכה, ספק לוחמת. לא הייתי אף אחת מיוחדת. לפחות כך הרגשתי.
"היכן בכלל מתחילים? זה יותר מדי."
"נתחיל בצעד הראשון. נתחיל בלעזוב את המקום הזה. זה יהיה המעט שנוכל לעשות עבור הנזירים."
"אני לא מאמינה." הידקתי את אחיזתי באבן האוניקס הלבנה ובידיו של קאטו. "אתה תעזוב אותי?" שאלתי בלחישה. קולי בגד בי בדיוק כמו עצביי.
"אין סיכוי, אש." חיוך כן עלה על פניו. "ביום שהוד מעלתם הפקידו אותך תחת חסותי נדרתי שאישאר לצידך עד המוות, ואם האלים ירשו זאת, אהיה איתך גם אחריו."
זינקתי על קאטו והתייפחתי כשחיבק אותי בזרועותיו הגדולות והשריריות. "תודה, קאטו, אתה חברי היחיד בעולם הזה, וזכיתי בחבר אמת."
הוא ליטף את שערי ולא אמר דבר. כמעט נכנעתי שוב לתחושת השלווה שהוא השרה עליי עד שרוח חזקה נשבה סביבנו ובמרחבי הדשא.
"זה מתחיל." קאטו צמצם את עיניו ושחרר אותי מחיבוקו. "אנחנו חייבים לעזוב עוד הלילה."
פחד חלחל אל קרביי אך התעשתי והנהנתי. הנבואה הכתיבה את גורלנו ולא הייתה לנו ברירה אלא להיענות לה. היינו חייבים להיות מוכנים לכל דבר שייקרה בדרכנו. לא היה מדובר רק בקאטו ובי, אלא בגורל הממלכה והארץ כולה.
קאטו אחז בידי ועזר לי להתרומם על רגליי. חזרנו למנזר כדי לארוז את חפצינו.

כשעמדתי מול המבנה המרכזי של המנזר, הבנתי כמה קל זה להפוך דבר ארעי למובן מאליו. מתברר שבתוך תוכי התכחשתי לעובדה שהמנזר היה עבורנו רק מקום מפלט זמני, כי עם הזמן הוא הפך להיות יותר מזה. עכשיו נאלצתי לעזוב אותו. משום שזה טבעם של דברים, הם לא נשארים לנצח. שום דבר לא.
קאטו ניגש אל ראש המנזר, לצידו כל שאר הנזירים, וכרע ברך מולו לאות כבוד. ראש המנזר הניח יד על ראשו של קאטו והשתהה עליו מספר דקות.
אולי זו הייתה דרכו להעביר לקאטו את שארית החוכמה שלו. הוא הרי לימד אותו כל מה שידע; את דברי ההיסטוריה, את דרכי העולם ואת מיומנויות הלחימה שלו. כל מה שאביו היה אמור ללמד אותו אך נחמץ ממנו.
כשקאטו קם על רגליו והתקרב אליי, הבעת פניו גילתה לי שגם הוא היה עבורו יותר מראש המנזר. גם המקום הזה היה יותר מתחנה ארעית בחייו.
אני, לעומתו, לא ניחנתי באיפוק וזינקתי כדי לחבק את ראש המנזר בחוזקה. הוא קיבל אותי בזרועות פתוחות וליטף את ראשי בחיבה.
"ילדתי." הוא לקח את ידי והניח אותה על בית החזה שלי. "הקשיבי."
שתי מילים. שתי מילים עוצמתיות שהעניק לי ראש המנזר, ושאצרתי עמוק בתוכי. אולי לא הצלחתי לרדת אל סוף דעתו באותו הרגע, אבל הרגשתי שיבוא יום ואבין את משמעות חידותיו.
הרכנתי את ראשי מול הנזירים שבאו להיפרד מאיתנו ונפרדתי מהם בלי מילים, כפי שהם נפרדו ממני בשתיקה הרועמת שנישאה ברוח הלילה. לא הכרתי את ביתי בממלכת אלמורה, וכשהלכתי אחרי קאטו הרגשתי שנפרדתי מהמקום היחיד שהיה לי לבית.