אסטרואיד אלפא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אסטרואיד אלפא
הוספה למועדפים

אסטרואיד אלפא

5 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

איך זה להיות אזרח צעיר במאה ה-24? – יש לך הכל ובחינם: גוף מושלם, בריאות ויופי עד גיל מופלג, השכלה, דיור, מזון, ביגוד... אבל אין לך דבר, את הכל אתה מקבל רק כדי שתהיה הפועל המושלם, כדי שתוכל לעבוד ולתרום את חלקך לקידום הכלכלה האימפריאלית. 
כמובן שאף אחד לא מכריח אותך לעבוד, מלבד העובדה הפשוטה שרק עבודה מכניסה תאפשר לך לממן את שפע התענוגות שמציעה האימפריה, בתשלום כמובן.
שלושה בוגרים צעירים בני 14 שהושלכו לעצמאות כלכלית יצאו יחדיו לרכוש להם מקצוע, הכנסה ומעמד חברתי: נורי (נוראל) הפיקח, ליאו (ליאור) השאפתן ומיקה (מיקאלה), הטכנאית המבריקה.
מה שהם בחרו בו הייתה עבודה שגרתית אך מכניסה במכרה מתנול, בקצה האימפריה ורחוק מאוד ממערכת סול, הם לא ציפו להיסחף למערבולת של תאוות בצע, סכנות, הרפתקאות ומזימות, וגם לא להסתבך במשימה בסדר גודל גלקטי. 
נורי, ליאו ומיקה לא חשבו את עצמם לגיבורים ולא רצו להיות כאלה, הם היו רק אזרחים קטנים וחסרי חשיבות בהמון האפור של 85 מיליארד אנושיים ולא התיימרו להיות יותר מכך, אבל הם נקלעו למצב בו כדי לשרוד היה עליהם להילחם על חייהם, ולנהל מרוץ חסר פשרות מול כמה מהכוחות החזקים והרצחניים ביותר באימפריה, והם עשו זאת בלי לוותר על השאיפה למצוא את אסטרואיד אלפא האגדתי, אולי משהו אמיתי ואולי רק חזיון תעתועים של עושר אדיר, פרסום ותהילה.

פרק ראשון

פרק 1 
סוק-דיפ-פאוזי
אתם יכולים לקרוא לי נורי, או לאלקול, זה שם המשפחה שלי, ואני מכיר את התדמית שיש לי בציבור אבל, למען האמת, אני סתם בחור שנולד וגדל בתחנת חלל Q-40-S, 'תחנת-קיו', בפי תושביה. 
אני גם יכול להוכיח כי אני סתם בחור, זאת עובדה שכאשר הגעתי לגיל 14 הורי נהגו על פי המסורת והעיפו אותי מהבית כדי שאלך לחפש לי את עתידי בעצמי.
לא שזאת הייתה הפתעה גדולה, כולם עושים כך, ובתחנת המעבורות של תחנת-קיו ישבו איתי לפחות עוד 6 חבר'ה אחרים בגיל שלי, כרסמו טבלאות חלבון נטולות רוטב וחסרות טעם שקיבלו בחינם ממכונות המזון של התחנה והמתינו להסעה אל מרכז התעבורה של הגזרה.
אחד מהם היה מוכר לי: 'הי, ליאו!' – נפנפתי לו.
'הי, נורי,' – הוא אמר – 'מה העניינים?'
'הכל טוב.'
'יודע להיכן אתה רוצה להגיע?'
'כן, בערך, חשבתי לפנות ללשכת התעסוקה במרכז התעבורה, הם כבר ימצאו לי משהו.'
'יש לי משהו.' – ליאו הקרין לי מודעה מהצמיד שלו – 'רואה את זה? מחפשים פועלים בחברת סוק-דיפ-פאוזי, כריית מתנול, בערך באמצע הגלקסיה.'
'חסרה עבודה כאן בסביבה? במערכת סול?'
'תקרא את האותיות הקטנות.' – אמר ליאו – 'הם משלמים 25 אחוז מעל שכר המינימום! פלוס בונוסים!'
למען האמת, עניין גובה השכר בכלל לא עלה על דעתי עד עכשיו, למרות שכמובן ידעתי עליו: 'בטח יש עבודות כאלה גם כאן.' – אמרתי לו.
'קדחת יש.' – הוא אמר – 'בגיל שלנו מקבלים רק שכר מינימום. זה כלום, בקושי מספיק בשביל דיור ואוכל וקצת שתיה.'
'מה שטוב בשביל מיליארד חבר'ה בגילנו טוב גם בשבילי.'
'אבל לא בשבילי.' – הוא הצהיר – 'אני רוצה להרוויח מספיק כסף כדי לקנות לי חללית משלי ולצאת לחפש אוצרות.'
'אבל אין לך רשיון להטסת חללית.'
'גם את זה.' – הוא אמר בקוצר רוח – 'הרי צריך כסף כדי לשלם על קורס טייס בסימולטורים של הממשלה.'
חשבתי על זה ואז הוא אמר: 'חוץ מזה שמעתי שבעסקי הכרייה יש המון בחורות.'
'יש בחורות בכל מקום.'
'כן, אבל כאן יש להן מספיק בחורים. שמעתי כי במכרות הרחוקים יש שתי בחורות על כל גבר, אני הולך להיות הגבר הכי מבוקש שם.'
- - -
כמעט אמרתי לו שהוא לא 'גבר' ואז נזכרתי שכן, הוא היה גבר ואני הייתי גבר, הרי ברגע בו עברנו את גיל 14 וקיבלנו את הגוף החדש שלנו היינו בחזקת 'גברים' ואף אחד לא יכול היה לחלוק על כך.
הבטתי בכפות הידיים שלי, עדיין לא התרגלתי לגמרי לכך שהן גדולות יותר מכפי שהיו לפני יומיים אבל ככה זה, בגיל 14 כל אחד נכנס למכונות הנאנו-בגרות ונפרד מגוף הילדות שלו, מקבל את הגובה התקני ואת הגוף החזק והמושלם של בוגר/ת ממשפחת האנושיים.
ולא רק זה – רק לפני יומיים הייתי ילד, ממש ילד, לא היו לי שום דחפים מיניים וגם אם ידעתי באופן תיאורטי כי אמורה להיות לי משהו כמו 'זקפה' זה היה משהו רחוק ממני בדיוק כמו 'מקצוע', שניהם היו שייכים לעולם 'המבוגרים' ולא עניינו אותי. עכשיו נכנסתי פתאום לעולם חדש לגמרי, עולם בו למשיכה מינית ומחשבות על נשים יש משמעות וחשיבות, כל הלימודים התיאורטיים בסימולציות פתאום התיישבו במקום הנכון והפכו לברורים לגמרי.
לא שזה עזר לי להרגיש בוגר, בעצם הרגשתי בעיקר רעב.
- - -
המחשבות שלי נקטעו כאשר קול נשי משמאלי אמר: 'נשמע טוב.'
הבטתי בה, היא נראתה כמו הדגם המקובל של נשים היוצאות ממכונות הבגרות, והיא בחרה בשילוב קצת חריג של שיער חום-קאלי ושל עיניים כחולות-צאפה, רוב הנשים לא מערבבות בין שתי הדמויות האלה:
'מי את?'
'מיקה.'
'מה נשמע טוב?'
'לצאת לקצה של האימפריה. להרוויח הרבה כסף. הרפתקאות.'
ליאו התערב: 'איזה הרפתקאות? זאת רק עבודת כרייה.'
'אתה לא יכול לדעת את זה.' – היא אמרה – 'כמה שיותר קרובים לקצה של האימפריה כך יש יותר סיכוי לצרות.'
'צרות?'
'כן. כל מיני. אם חייזרים יתקיפו את הקיסרות הם בטח יעברו דרך מי שנמצא ליד השוליים, נכון?'
'יתקיפו את הקיסרות?' – ליאו נראה המום – 'אנחנו האימפריה הגלקטית הכי גדולה שאפשר, מי יכול להיות טיפש מספיק להתקיף אותנו?'
'גזע של חייזרים טיפשים.' – היא ענתה לו.
'ואז הצבא האימפריאלי יהרוג את כולם.' – הוא התעקש.
'זה לא יעזור למי שהם כבר הרגו לפני שהצבא הגיע לשם.' – היא אמרה ועיקמה את האף שלה.
'אז למה זה נשמע לך טוב?' – שאלתי אותה.
'מה?' – היא תלתה בי מבט שואל.
'אמרת שזה נשמע לך טוב, הג'וב הזה, ואז את מדברת על הסיכוי שחייזרים יהרגו אותנו, מה טוב בזה?'
היא משכה בכתפיה: 'אה, כן, העניין הוא שזה יכול להיות מצב מעורבב לגמרי, אז יש תמיד סיכוי לצאת מזה ברווח.'
'איך?'
'למשל אם חייזרים מתקיפים את המכרה, והורגים את כולם חוץ מאשר כמה שהסתתרו, ואז הכמה האלה יכולים לשדוד את קופת המכרה ולברוח עם כל שבבי האשראי שם. לא יהיה אף אחד לעצור אותם.'
'למה את חושבת שיש קופה, ושבבי אשראי?' – שאל ליאו.
'בטח שיש. הרי צריך לשלם לפועלים משכורת, לא?'
'הקופה הזאת בטח יושבת בתוך כספת.' – הזכרתי לה.
'כן.' – היא אמרה – 'נשמע הגיוני.'
'ואיך תיכנסי לתוך הכספת?'
'זה מכרה, לעזאזל, בטח יש שם מספיק חומר-נפץ כדי לפרק את הכספת ולהגיע אל הכסף בפנים.'
ליאו אמר: 'אין לאף אחד מאתנו מושג איך מטפלים בחומר-נפץ, אנחנו נהרוג את עצמנו.'
'לא אם נמצא מישהו שיודע איך לעשות את זה.'
אמרתי לה: 'אני רואה כי יש לך תוכנית שלמה איך להתעשר אבל לא הייתי בונה על זה יותר מידי – מה הסיכוי שחייזרים יתקיפו את המכרה, וגם שאנחנו נינצל, וגם שנצליח לפצח את הכספת וגם לברוח?'
'באלאגרוד.' – היא אמרה, כשהיא מתכוונת לאותו דו-קרב מפורסם בו המאבטח צ'ור הוכיח לאנושות כי הוא מסוגל לנצח בקרב גם כאשר כל הסיכויים נגדו.
'זה היה המאבטח צ'ור.' – אמרתי לה – 'אנחנו סתם אנשים רגילים!'
'אז מה?'
'מה אז מה? את חושבת שאנחנו יכולים לעשות באלאגרוד כמו שהוא יכול לעשות? הוא ענק!'
מיקה עיקמה שוב את חוטמה: 'כן, נו, טוב, אז הוא ענק, זה לא אומר שאחרים לא יכולים ללכת נגד כל הסיכויים ולהצליח.'
'דווקא כן, זה בדיוק מה שזה אומר.'
'שטויות.' – היא אמרה.
'רק בשביל הקטע,' – אמרתי לה – 'בואי נלך למכרה של ליאו ונראה אותך עושה באלאגרוד, נראה אז מי מדבר שטויות.'
'ככה?' – היא נראתה מרוגזת – 'אתה חושב שאני מקשקשת סתם? אין לך מושג מה אני יכולה לעשות!'
'אז אתם באים איתי?' – שאל ליאו בשמחה גלויה.
'אני מוכן,' – אמרתי – 'אם הקשקשנית הזאת מוכנה. רק בשביל לראות אותה נופלת על האף שלה.'
'טוב!' – היא אמרה בהתרסה – 'כן! אני אבוא ואראה לך מי קשקשן!'
'נהדר!' – שמח ליאו – 'שניכנס לראיון?'
'כן.' – אמרתי לו.
'כן.' – היא אמרה וסידרה את התסרוקת שלה.
ליאו הקיש על המודעה המוקרנת ומולנו עלתה דמות שהיה ברור שהיא מחשב – מייצגים של מחשב מצטיינים בכך שקשה לדעת אם זה גבר נשי או אישה גברית – והדמות אמרה: 'כאן חברת סוק-דיפ-פאוזי, האגף לגיוס עובדים. מה אתה רוצה לדעת, מר ליאור רולטאל בלורפ?'
ליאו לחש לי: 'שמעת? אני 'מר', איזה כיף להיות מבוגר.' – ואל הדמות הוא אמר: 'אני ושני החברים שלי כאן ראינו את המודעה ורוצים לעבוד אצלכם.'
הדמות הביטה בי, ואז במיקה, ואמרה: 'אני קוראת את הצמידים שלכם, מר נוראל צ'אוק לאלקול, גברת מיקאלה דאנדארה ג'פוקה. תיקי החינוך שלכם בבדיקה... נבדקתם ואושרתם כבעלי רמה שכלית העולה על המינימום הנדרש מפועל כרייה. האם להמשיך בתהליך גיוסכם לעבודה?'
'כן.' – אמרנו שלושתנו.
'השכר ההתחלתי שלכם יהיה 1.25 דולר לשעה, ויעלה ב-10 אחוז לאחר 6 חודשי עבודה. כמו כן החברה תממן לכם חמצן, מזון, הקצבת שתייה, ביטוח רפואי מלא, הסעות למכרה וממנו, וכן הכשרה נוספת בסימולטורים. אני מציינת כי רכישת מיומנות מקצועית נדרשת תאפשר לכם מעבר לרמת שכר גבוהה יותר.'
ליאו שאל: 'איזו מיומנות נדרשת לכם?'
'רשימת המיומנויות המתאימה לכם כוללת טייס חללית גריפה, טכנאי-מכונאי, שוטר מכרה, מפעיל כורי-כוח, פקח טיסה ועוד 38 מקצועות אחרים שכרגע אין צורך להכשיר בהם עובדים, יש לנו מספיק מהם.'
מיקה שאלה: 'איזה עוד הטבות יש לכם?'
הדמות הפנתה אליה את מבטה: 'במקרה שלך אני יכולה להבטיח כי אם תעבדי בחברה מעל 3 שנים תוכלי לקבל מנת נאנו-אי-פריון על חשבוננו, או הסעה אל מערכת סול במידה ותיכנסי להריון.'
'למה רק עוד 3 שנים?'
'בתיק הרפואי שלך כתוב כי קיבלת מנה כזאת בגיל 14, אתמול, תוקף המנה יפוג רק בעוד 3 שנים.'
ליאו שאל: 'כתוב במודעה שלכם 'בונוסים', למה הכוונה?'
'יש כמה סוגי בונוסים: טייסים מקבלים בונוסים על איסוף מתנול, גורפים על מציאת חומרים יקרים, ויש גם מסלול נוסף: משמרת עבודה רגילה היא בת 12 שעות בלבד, וחובתך כעובד לישון לפחות 7 שעות, זה מותיר לך 5 שעות פנאי. אם תרצה להקדיש אותן לחיפוש אוצרות אז החברה תעמיד לרשותך קטנוחלל ותוכל להשתמש בו להגעה אל שדה אסטרואידים מקומי, במרחק של 30 דקות טיסה. אם תוך 4 שעות תצליח לאתר משאבים רווחיים תקבל 8 אחוז מהרווחים על כרייתם.'
הוא שאל: 'מה זה קטנוחלל?' – (Spacooter)
'קטנוע חלל (Space Scooter), היא חללית אישית קטנה לטווחים קצרים ובינוניים המשמשת לסיורים מסוג זה.'
'ומה זה משאבים?'
'אסטרואידים המכילים מתכות בעלות ערך. בעיקר אורניום אבל גם כסף, פלטינה, ונדיום ועוד 16 מתכות נדירות אחרות.'
'איך אני יכול לדעת מה יש באסטרואיד?'
'כלי הרכב שלך מצויד בסורק מיוחד לשם כך, זה אוטומטי.'
ליאו הביט בי: 'מעולה! זה הסיכוי שלנו להתעשר!'
'או למות,' – אמרתי – 'שדה אסטרואידים זה משהו מסוכן!'
דמות המחשב אמרה: 'קטנוחלל מצויד בשדות-כוח להגנה מפגיעת מיקרו מטאוריטים, ומערכת תקשורת אוטומטית שתקרא לעזרה במקרה של פגיעה. הסיכוי להיהרג הוא 1 ל-9,347 שעות.'
מיקה שאלה: 'מה הנתון הזה?'
'רק אדם אחד נהרג כל 9,347 שעות טיסה בשדה האסטרואידים.'
מיקה הקישה בקדחתנות על תפריט החישוב בצמיד שלה: 'זה אומר... שכל 1,869 גיחות מישהו נהרג?'
'כן.' – אמר המחשב – 'אבל לא מדובר במוות סופי. 99.2 אחוז מההרוגים משוקמים בהצלחה בעזרת הביטוח הרפואי המלא שמספקת החברה. יש לנו מלאי של נאנו רפואי לפי התקן הפלוטוקרטי. כך שבפועל נהרג מישהו באופן סופי כל 233,626 גיחות.'
'נשמע לא רע.' – אמרה מיקה – 'אם רבע מיליון אנשים יסתובבו שם אז רק אדם אחד ימות, זה יותר בטוח מאשר טיסה בחללמונית.'
'כן,' – אמרתי – 'זה בטח יכול לעודד מאוד את כולם, חוץ מאשר את אותו אדם שאוכל אותה.'
'מה הקטע שלך?' – היא אמרה, בעוד ליאו תומך בה בהנהון – 'אתה פחדן או משהו? רק שתדע כי בן דוד של סבא שלי נסע בחללמונית והיא התנגשה בתחנת-חלל וזה הרג אותו, אז מה, תפסיק לנסוע במוניות?'
- - -
הכל התחיל בערך בסוף עידן האדם הקדמון, שנת 2,006, כאשר מישהו גילה ענן של מתנול בחלל, בערך 500 מיליארד קילומטר באורך, כשהוא מסתובב כדיסק במערכת שמש צעירה.
אני בטוח כי הדבר הראשון שעלה במוחם של הפרימיטיביים של אז היה להטיס לשם כוסות וקרח ולשתות את האלכוהול, חוץ מזה שלא היו להם חלליות, ומתנול הוא חומר שאפשר להשתכר ממנו אבל הוא גם רעיל, ולפרימיטיביים היה מוח דפוק וזאת עובדה.
בשנת 2,294 האזור הזה זכה שוב לתשומת-לב, קצת בגלל המתנול ובעיקר משום שהוא קרוב לנתיבי התעבורה אל מערכת ביצ'ס, הבית של גזע הביצ'ס, אחד הגזעים בהם נתקל מנהיגנו המהולל הקיסר דייגן השלישי במסע המלחמה שלו נגד הלווייתנים הכחולים.
אחד הדברים הטובים במשפחת דייגן זה שהם לא מתעסקים עם מקורות רווח 'קטנים', כלומר כל דבר שיכול להכניס להם פחות מטריליון דולר בשנה וגם זאת בלי להתאמץ, כך לעסקים קטנים יש מרווח נשימה למצוא קצת הזדמנויות להרוויח מהן, והחברה הפרטית 'פאוזי עבדול ובניו' היא בדיוק עסק כזה.
פאוזי היא חברה המחזיקה צי קטן של משאיות חלל לטווח-ארוך, בערך 3,000 משאיות, והיא מרוויחה מהשכרת המשאיות כקבלן-משנה להובלות גלקטיות. כאשר נפתח הנתיב אל ביצ'ס והלאה עלה בדעתו של פארוז, המנכ"ל, שאפשר להשתמש במשאיות החוזרות משם כדי להוביל מתנול מאותו ענן אל מערכת סול, אל המפעלים הגדולים בחגורת קויפר. אחרי הכל מתנול הוא חומר שימושי מאוד – יש בו פחמן לייצור טבלאות חלבון, חמצן לנשימה, מימן למחוללי חשמל, ואפשר גם לשנות אותו בקלות לאלכוהול אמיתי, ובעיקר וודקה, המשקה השכיח ביותר במערכת סול.
פארוז הוא בחור חכם ויודע לא להיכנס לתחומים שאינו מבין בהם, לכן הוא התחבר לחברה אחרת, 'סוק-דיפ כרייה', ותמורת מימון מתאים הם התחייבו להקים שם חברה לכריית המתנול ולמכור את התוצרת לפארוז.
כך נולדה 'סוק-דיפ-פאוזי', סד"פ, חברת בת של סוק-דיפ ושל חברת פאוזי, וחברה שאזכור תמיד, אני חושב שכל אחד זוכר היטב את מקום העבודה הראשון שלו, זה המקום בו הוא הפך מילד בגוף של גבר לגבר אמיתי, אם רצה בכך וגם אם לא.
- - -
'הי, אתה.'
הרמתי את עיני מהתצוגה בה קראתי על ענן המתנול ומצאתי מולי זוג ברכיים בתוך מכנסיים בצבע כחול כהה, הרמתי עוד את העיניים ומצאתי כי מולי עומד שוטר, גדול כמו הר ונועץ בי מבט קשוח, ביד אחת הוא החזיק אלה גדולה וטפח בה על כף היד השניה, כנראה לא יצא לו בזמן האחרון להכות מישהו.
'כן, אדוני השוטר?'
'אתה מכאן?'
'כן. אני נורי לאלקול, הבן של גיטה וברול לאלקול.'
האלה נעלמה במהירות הבזק בנרתיק שלה: 'ברול, אה? אבא שלי נמצא בוועד העובדים יחד איתו, גם משחקים קלפים ביחד, מה שלומו?'
'טוב מאוד.'
'בהצלחה, נורי. מקווה שתחזור אלינו בסוף, כמו שאני חזרתי. אין כמו תחנת-קיו, אתה יודע, אנשים טובים, כל אחד מהם.'
'כמובן, אדוני השוטר. תודה.'
- - -
כמה שעות לאחר שחתמנו על חוזה-תעסוקה הגענו אל מרכז-תעבורה אזורי ועלינו על משאית חלל בשם 'פאוזי-R411', למעשה משאית חלל רגילה אשר גררה אחריה את המבנה בו היינו, סוג של בית-מלון קטן המיועד ל-20 אנשים אבל הכיל רק 7.
החללית הזאת לא נועדה לגרור בתי-מלון, היא פשוט הייתה אחת מעשרות החלליות על הנתיב ארץ-מכרה-ביצ'ס-הלאה ונבחרה באופן אקראי כדי לגרור את המבנה שבתוכו היו העובדים שהחברה רצתה לשלוח לשם.
אולי 'בית-מלון' זה כינוי מחמיא מידי, היו שם רק חדרים זעירים ובכל אחד מהם מיטה, ושום דבר אחר, ולכל קבוצת חדרים היה חדר שירותים / מקלחת משותפים לכולם.
אחד החדרים במבנה הזה הוקדש למשהו שנקרא 'מסבאה' ובו יכולנו לקנות סוג אחד של בירה יקרה, סוג אחד של וודקה זולה וסוג אחד של וויסקי יקר להחריד. 
כפי שהתברר לנו בהמשך מפי שאר הנוסעים כל המבנה הזה היה בכלל אגף מגורים תקני של מכרה סוק-דיפ-פאוזי. כלומר במבנה הזה, או אחד זהה לו, עמדנו לבלות את כל זמן שהותנו במכרות, או לפחות את הזמן הפנוי בו לא עבדנו, וכאשר המבנה הזה יגיע אל המיקום הסופי שלו במכרה הוא לא יכלול שום 'מסבאה', יש במכרה מסבאות ציבוריות גדולות שנועדו לשרת את כל 892 הפועלים במקום, כלומר את החצי מהם שלא היו במשמרת.
הבידור שלנו לאורך הנסיעה עמד להיות רק הסרטים ומצגות המוסיקה שהוקלטו בצמידים האישיים שלנו. לי היו בצמיד בערך 60 סרטים, לליאו היו 44, מיקה החזיקה משהו כמו 80 סרטים באורך מלא, ויכולנו להחליף בינינו סרטים אם רצינו, ולמען האמת לא כל כך רצינו – ליאו היה חובב גדול של סרטים 'היסטוריים', כלומר מלחמתיים, ומיקה החזיקה בעיקר סרטים 'רומנטיים' שהיא אהבה להתייפח ברגעי השיא שלהם, כלומר כאשר 'הגיבורה' נישקה את הבן/בת זוג שלה, איזה שעמום. 
חוץ מזה היה מעליב לגלות ששניהם, מיקה וליאו, זלזלו באוסף הסרטים שלי: 'הבלשים שלך,' – אמר ליאו – 'שווים לתחת, אני יכול לומר לך מי הרוצח כבר מהתחלה.'
'שמע, טמבל,' – אמרתי לו – 'זה כי הראו לך את הרוצח כבר בהתחלת הסרט! מה שמעניין זה התהליך של הגילוי שלו!'
'אז שהבלש שלך יסתכל בהתחלת הסרט.' – אמר ליאו – 'זה יחסוך לו להתרוצץ שעה שלמה ולשאול אנשים כל מיני שאלות.'
כאן הבנתי כי אין עם מי לדבר על סרטי בלשות, לפחות לא עם ליאו, וזה לא שמיקה וליאו הסכימו ביניהם.
'לי לא איכפת מגילוי הפושע.' – היא אמרה – 'מה שמרגיז אותי זה שתמיד יש בסרט כזה מישהו שעושה משהו כל כך מטומטם שזה השיא העולמי בטמטום, וזה מה שמתחיל את כל הצרות. למה אנשים לא יכולים להתנהג בצורה הגיונית? או חצי הגיונית? רבע? משהו?'
'תראו מי מדברת.' – אמר ליאו – 'יש לך המון סרטים בהם אף אחד לא מתנהג בהיגיון.'
'אלו סרטים רומנטיים!' – היא אמרה – 'זה ענייני רגש!'
'רגש-שמגש,' – אמר ליאו – 'אפשר לחשוב. זה תמיד בחור או בחורה פוגשים בחור או בחורה, ותמיד הם לא מסתדרים לאורך שעה שלמה, ולמה? כולם יפים והכל, אותו חינוך, אותם בגדי-חלל, אלא אם כן אתה במקרה פלוטי (פלוטוקרט). אין בסרטים שלך טיפה של הגיון!'
'כן, אבל יש שם רגש,' – היא אמרה – 'ותשכח מזה שאשאיל לך אפילו סרט אחד שלי, חתיכת סתום.'
'אוי, אני ממש אבוד,' – הוא אמר לה – 'מה אעשה בלי הסרטים שלך?... אה, כן, יש לי את הסרטים שלי.' 
- - -
'בשר טרי, אה?' – אמר האיש שהתיישב על הכסא לידינו בחדר שהוקצה להיות 'מסבאה' זמנית – 'שיהיה לכם בהצלחה, ילדים.'
'אנחנו לא ילדים.' – אמרה מיקה.
'כן, בטח.' – האיש נראה משועשע מאוד.
'מה זה בשר טרי?' – שאל ליאו.
'עובדים חדשים.' – הסביר האיש – 'תתרגלו. ככה קוראים לכם.'
'מה הדבר הזה על הפנים שלך? השערות?' – אמרתי לו – 'אף פעם לא ראיתי מישהו עם שערות על הפנים.'
'אני יהודי.' – הוא אמר – 'וזה נקרא 'זקן'. מסורת.'
'יהודי?' – שאל ליאו – 'באמת? חשבתי שכבר אין יהודים, כלומר חוץ מהקיסרית הבכירה, הגבירה אופטופ, שהייתה יהודיה לפני המון זמן.'
'היא עדיין יהודיה. ויש מאתנו די הרבה.'
'מה זה בכלל יהודי?' – שאלה מיקה.
'זה אדם המאמין כי בכל אחד יש גרעין של טוב, אדם המאמין במצווה של 'ואהבת לרעך כמוך, אל תעשה לרעך את השנוא עליך'.'
'לפי זה,' – אמר ליאו – 'כולם יהודים.'
'בדיוק כך.' – גיחך האיש – 'החינוך שלכם יהודי, ככה זה כאשר הקיסרית שלנו היא יהודיה.'
'כן,' – אמרה מיקה – 'אבל לא כולם עם זקן, נכון?'
האיש מישש את הזקן הקצר שלו ואמר: 'כן, אבל יש לי במשפחה יהודים אמיתיים, כלומר כאלה שאבותיהם באו מישראל. חוץ מזה הזקן הזה מושך נשים, כולן רוצות לנסות במיטה יהודי עם זקן, זה אקזוטי.'
'ישראל?' – שאל ליאו – 'זה מגרש חניה למשאיות-חלל, לא?'
'זה לא תמיד היה ככה. פעם המקום היה מדינה עצמאית, הקיסר הצדיק ג'וניור הוא שהפך את המקום למגרש חניה, אבל לפני כן כל היהודים האמיתיים בעולם ישבו שם.'
'בטח הם כעסו על הקיסר ג'וניור, לא?' – שאלתי אותו.
'לא!' – הוא קימט את מצחו בהבעה כועסת – 'לא למדתם היסטוריה? היהודים היו שם עבדים לרבנות, ואז הקיסר הצדיק ג'וניור שיחרר את היהודים מעבדות ובחסדי האלוהים עשה את יציאת מצריים השניה, יתברך שמו לעולם ועד, אמן.'
כנראה שהוא צדק, מפני שאחרי שעה קלה ועוד כמה כוסיות וודקה הוא ומיקה הלכו לחדר שלו לעשות סקס וליאו אמר לי: 'גם אני רוצה לגדל זקן, הוא צודק, זה מושך נשים.'
'שטויות.' – אמרתי לו – 'היא הלכה איתו כי הוא מבוגר, זה הכל, לא בגלל הזקן. יש לו יותר ניסיון מיני מאשר יש לנו.'
'אז איך יהיה לנו ניסיון מיני אם הבחורות הולכות רק עם המבוגרים?'
'שאלה טובה, לעזאזל. טוב, אחרי כמה זמן יגיע עוד 'בשר טרי' והן לא ידעו שאנחנו חדשים בזה, נכון? נוכל לרכוש ניסיון מיני איתן.'
ליאו חשב על זה: 'יודע מה, נוכל לשלם לבחורות שיש שם כדי שילמדו אותנו את מה שצריך.'
'זנות? כן... אבל לא התבלבלת קצת? עד כמה שידוע לי בדרך כלל הנשים משלמות לגברים עבור שירותי זנות.'
'לא במקרה שלנו!' – הוא ירק בזעף – 'אנחנו טירונים בזה!'
שנינו טעינו, בערך חצי שעה מאוחר יותר נכנסו למסבאת החללית שתי נשים, אחת עם תסרוקת שחור-אופטופ והשניה עם שיער אדום-דנית, והן ניגשו היישר אל השולחן שלנו וישבו לידנו:
'הי, בשר טרי!'
'זה כל כך ברור?' – שאלתי אותן.
'כן.' – אמרה שחור-אופטופ – 'אני רואלה, ואני דווקא אוהבת בשר טרי. בטח אף פעם לא בילית עם אישה אמיתית, נכון?'
'בטח שכן.' – אמרתי לה.
'בסימולטור רב-חושי?'
'אה, כן.' – נאלצתי להודות.
שתי הנשים גיחכו ורואלה אמרה: 'במציאות זה קצת שונה, תאמין לי, או אל תאמין לי, אם תרצה נלך לחדר שלי ותראה בעצמך.'
'אה... נשמע טוב.' – אמרתי לה.
היא סימנה למוזג המכני: 'תביא לכאן כוסית וודקה... שתיים.'
'חשבתי שאת רוצה ללכת לחדר שלך.'
'כן, אבל קודם אני רוצה לשתות קצת.' – היא אמרה – 'זה ירגיע אותי. להדריך 'בשר טרי' בסקס יכול להיות משהו די מעצבן.'
'למה?'
'בגלל השאלות האלה שלכם. במיוחד כשאתם אומרים 'למה'.'
'אה... מצטער.'
היא חייכה: 'אל תתרגש. זה לא רק השתייה, תכף נעבור ליד כוכב מלוכלך, אני אוהבת לראות את זה.'
'מה זה כוכב מלוכלך?'
'זה כמו השמש שלנו, סול, אבל יש שם המון יסודות כבדים וזה צובע את השמש בכל מיני צבעים. רוב השמשות הן אדומות או צהובות או כחולות, זה משהו אחר.'
'איך את יודעת את זה?'
'אני עוברת כאן כבר בפעם השלישית.'
'באמת? כמה זמן את עובדת במכרה?'
'בערך 7 שנים. משהו-משהו, נכון?'
'אה...'
היא בחנה את פני: 'לא נראה לי כי אתה מתפעל במיוחד, מה בעצם עובר לך בראש?'
'חשבתי,' – אמרתי לה – 'כי עם הבונוסים האלה של מציאת משאבים לוקח הרבה פחות זמן להתעשר ולעוף מהמכרה.'
היא הטילה את ראשה לאחור וצחקה: 'חה-חה... המחשב בטח לא סיפר לך מה הסיכוי למצוא שם אוצר, נכון?'
'לא.'
'טוב, ב-12 השנים שהמכרה עובד רק 4 אנשים מצאו משהו ששווה הרבה כסף. בעצם החברה הייתה מפסיקה את כל החיפוש הזה כי הוצאות הדלק של קטנוחלל יותר גבוהות מהרווחים, אבל זה משמש כאמצעי למשוך עובדים שחושבים שהם עומדים להתעשר ממציאת אוצרות, ותאמין לי שקשה יותר למצוא עובדים מאשר למצוא אוצרות.'
'אז בעצם...' – התחלתי לומר כאשר היא הפסיקה אותי: 'רגע, חמוד, עוד קפיצה אחת... הנה!'
הסתובבתי והבטתי בחלון הגדול שם הופיעה לפתע שמש ענקית, ירוקה-סגולה, והיא שלחה זרמי שמש צבעוניים שהשתוללו לכל הכיוונים.
'תראה את זה.' – היא אמרה – 'איזו שמש מופרעת.'
'כן. יפה מאוד.'
היא חזרה ומיקדה בי את תשומת ליבה: 'אתה נראה מאוכזב. מה קרה, הרסתי לך את תוכנית ההתעשרות שלך?'
'משהו כזה.'
'ככה זה עם כולם.' – היא אמרה בטון מהורהר – 'אבל אל תיקח את זה ללב, הסיכוי למצוא אוצר בחגורת האסטרואידים שם גבוה יותר מהסיכוי לזכות בלוטו הארצני, ושם יש לפחות 30 מיליארד אנשים שמהמרים על הסיכוי הזה.'
קיוויתי כי ליאו שמע את זה, משהו שיחבר אותו למציאות האמיתית, סובבתי את הראש אל המקום בו הוא ישב וגיליתי כי הוא נעלם, יחד עם אדום-דנית.
'אתה מחפש את החבר שלך?' – אמרה רואלה – 'טוב, גליס אף פעם לא התלהבה משמשות. הם בטח כבר במיטה שלה, מבלים בכיף, שנלך לחדר שלי?'
- - -
מאוחר יותר בערב נפגשנו שוב בחדרים שלנו, שלי למען הדיוק.
ליאו אמר: 'אל תשאלו מה שמעתי על הסיכוי למצוא שם אוצרות ולהתעשר!'
'שאין הרבה סיכוי?' – שאלתי אותו.
'מה פתאום? שמעתי כי לפחות 4 אנשים מצאו שם אסטרואידים שהפכו אותם עשירים!'
'רק 4 אנשים?' – שאלתי אותו.
'גליס סיפרה לי כי הסיכוי למצוא שם אוצר גדול בהרבה מהסיכוי לזכות בהימורי הלוטו!'
'זה עדיין סיכוי נמוך מאוד.' – הזכרתי לו.
'ספר את זה לאבא שלי.' – הוא אמר – 'הוא קונה כל שבוע טופס לוטו, אז זה כנראה לא כל כך נמוך.'
'אז אבא שלך לא כל כך חכם.' – אמרה מיקה – 'זה סיכוי ממש נמוך.'
'שאני אבין,' – אמר לה ליאו – 'אם אנחנו נצא לחפש אוצרות את לא רוצה לבוא אתנו?'
'לא אמרתי את זה.'
'אז תבואי?'
'כן. אבל בואו נסכים כי נצא שלושתנו, ולא חשוב מי מאתנו ימצא אוצר זה עדיין יתחלק בין שלושתנו. ככה הסיכוי שלנו להתעשר יהיה גדול פי 3. גם אם כל אחד מאתנו יתעשר קצת פחות.'
ליאו הביט בי: 'מה אתה אומר?'
'נשמע הוגן.' – אמרתי לו.
אז שלושתנו הפעלנו את ההקלטה בצמידים שלנו, והכרזנו על 'השותפות' שלנו באופן חגיגי, ומחייב, לפחות לפי דעתנו. 
לאחר מכן מיקה אמרה: 'הורדתי ממחשב-המלון את רשימת הקורסים שאנחנו יכולים לעשות שם.' – היא הקישה על תפריטי הצמיד שלה: 'הנה... העברתי את הרשימה לצמידים שלכם.'
ישבנו וקראנו את הרשימה הזאת, היא כללה את שמות הקורסים, מפרט שלהם ואפילו את דרגת השכר של בוגרי הקורסים, כלומר השכר אותו משלם המכרה של 'סוק-דיפ' לבוגרים האלה.
'הקטע הזה של טכנאית ממש מוצא חן בעיני.' – אמרה מיקה – 'לי זה יהיה קל ומשלמים טוב.'
ליאו אמר: 'תראו את זה, מפקח בחדר בקרה, כל מה שצריך לעשות זה לשבת שם על התחת ולפקח. קלי קלות.'
'זה נשמע לי קל מידי.' – אמרתי לו.
'מה פתאום?'
מיקה אמרה: 'אם זה היה כל כך קל לא היו משלמים לך משכורת כזאת, אף אחד לא מקבל הרבה כסף כדי לעשות כלום, אתה פשוט לא מאופס על מה התפקיד הזה של מפקח.'
ליאו נראה מוטרד: 'אולי את צודקת. אצטרך לברר את זה.'
שניהם הביטו בי: 'מה אתך, נורי?'
העליתי להקרנה את התמונה המלאה: 'תראו את זה, חללית גריפה, 4 אלף טון, מסוגלת לגרור 22 אלף טון של חומר גלם, הטייס מרוויח פי 2 משכר המינימום, פלוס 35 דולר בונוס לכל 40 אלף טון שהוא כורה. תשמעו, זה כסף טוב!'
'טייס צריך לעשות 2 סיבובים לפחות כדי להרוויח בונוס כזה.' – ציינה מיקה.
'זה הרעיון. טייסים מוצלחים עושים לפחות 2 סיבובים כאלה כל יום, יש כאלה שעושים יותר. זה כתוב כאן.'
'אתה חושב שתהיה טייס מוצלח כזה?' – שאל ליאו.
'אולי כן, זה אפשרי.'
'בטח שיחקת בסימולטורים של טיסה,' – אמרה מיקה – 'איך היית שם?'
'אלו היו משחקים,' – אמרתי – 'וזה היה סימולטורים של חלליות קרב, הכל הלך מהר מאוד. כאן זאת חללית איטית, לא צריך תגובות מהירות, צריך הרבה סבלנות, ודייקנות.'
'ויש לך אותם?'
'לא יודע. אבל בשביל זה יש את הקורס, לא?'
מיקה הרימה גבות: 'ואם יתברר לך שאתה טייס מחורבן?'
'אז אלך לקורס אחר.'
ליאו אמר: 'ובטח לבסוף באמת תעשה קורס אחר, מפני שאין שום רשיון בעולם שאנשים מקבלים עליו יותר שלילות מרשיון טיס. אימא שלי עבדה פעם בתור נהגת חללמונית וחטפה המון קנסות ושלילות.'
'כן, אני יודע.' – אמרתי לו – 'אבל זאת לא חללית קטנה, ואין כאן בסביבה את משטרת החלל.'
ליאו משך בכתפיו: 'זה לא יעזור לך הרבה אם תתנגש במשהו, או איזו פאדיחה אחרת, אני מוכן להתערב שהם יעיפו אותך מהתפקיד בבעיטה מסובבת.'
- - -
ליאו הלך לישון ואני ומיקה חזרנו אל חדר 'המסבאה' וחלקנו כוס של משקה, כלומר בירה, משקה שהיה אסור עלי לפני שהגעתי לגיל 14 והייתי מת לנסות אותו, סוף כל סוף זה היה חוקי בשבילי לקנות את זה כי הייתי עכשיו בוגר.
'איכס,' – היא אמרה – 'זה מר. שמעתי שהמון אנשים אוהבים את זה אבל זה ממש מגעיל.'
די הסכמתי איתה, אבל לא אמרתי את זה, אחרי הכל הייתי 'גבר' וידעתי כי גברים אוהבים בירה: 'זה דווקא לא רע.'
'אז תשתה את זה אתה.' – היא הביטה בי במבט בוחן – 'אתה לא נראה הכי מאושר בעולם.'
'לא יודע.' – התוודיתי – 'כשהייתי ילד חשבתי שזה כיף להיות מבוגר, פתאום אני מבין שזה לא ממש קל, נכון? אני צריך להחליט החלטות ואם טעיתי אני זה מי שאוכל אותה.'
'אתה מתכוון לעניין הזה של החתימה שלנו על הסכם עבודה עם המכרה? למה אתה חושב שאנחנו עלולים לאכול אותה?'
'כי עכשיו אני מבין שלא ידענו מספיק על כל זה, זה יותר מסובך ממה שחשבתי, זה לא כאילו שבטוח נתעשר שם.'
- - -
למחרת נפגשנו שוב כולנו בחדר המסבאה, רואלה רצתה לקחת אותי לחדרה אבל מה שאני הייתי מעוניין בו יותר היה לדעת על המקום אליו אנחנו הולכים.
'אתה רוצה לדעת על המכרה?' – שאלה רואלה.
'לא, על הסביבה. זאת מערכת שמש, לא? מה יש שם?'
רואלה לא נראתה במצב רוח לימודי במיוחד אבל מול מבטיהם הסקרניים של ליאו ומיקה היא התרצתה: 'טוב, אבל בקושי אפשר לקרוא לזה מערכת שמש כי השמש שם היא ננס אדום, משהו עלוב לגמרי, וסביבו יש דסקית ענקית של אסטרואידים מחורבנים שלא שווים כלום, ומסביב לדסקית הזאת יש דסקית ממש גדולה של גז והרוב שם הוא מתנול, זה מה שאנחנו כורים, את ענן המתנול הזה.'
'כמה גדולה הדסקית הזאת?' – שאלתי.
'אתה יודע מה המרחק בין שמש סול לפלוטו?'
'בערך.'
'ענן המתנול לפחות פי מאה מזה. דסקית האסטרואידים מגיעה מהמיקום של מרקורי ועד המיקום של יופיטר שלנו, אחר כך יש שם רווח בו נמצא המכרה, קרוב לצד הצפוף של דסקית המתנול, שמתחילה בערך במקום של יופיטר ונמשכת עד פלוטו כפול מאה ומשהו.'
'אין שם פלנטות?' – שאלה מיקה.
'אין פלנטות, אין ענקי גזים, אין כלום חוץ מרצועת אסטרואידים וענן ענק של מתנול שמסתובבים סביב השמש העלובה שם.'
ליאו שאל: 'למה אמרת שהאסטרואידים לא שווים כלום?'
'זאת מערכת קלה, כלומר אין שם הרבה חומרים כבדים, בקושי יש שם ברזל, וגם מזה יש רק קצת, ודברים כבדים יותר יש ממש קצת. בעצם כל אותם 4 כורים שמצאו משהו ששווה זה היה גרמניום וגליום, חומרים קלים ששווים כסף טוב.'
'מה זה גליום?' – שאל ליאו.
'זה חומר הקירור במחשבים קוואנטיים,' – אמרה לו מיקה – 'דווקא יש לזה הרבה ביקוש, אז זה די יקר.'
ליאו התעודד: 'אז אפשר למצוא שם אוצרות?'
גליס, הבחורה עם השיער אדום-דנית שישבה לידו ומזמזה אותו לכל אורך השיחה, אמרה: 'בטח, מותק, בוא לחדר שלי ואתן לך לחפש אצלי כמה אוצרות בצבע ג'ינג'י לגמרי.'
רואלה אמרה: 'יש שם אוצר אחד, כלומר אולי, אסטרואיד אלפא.'
'מה זה?' – שאלתי אותה.
'מבחינה סטטיסטית צריך להיות שם לפחות גוש סלע אחד ששווה הרבה מיליארדים, אנחנו קוראים לו אסטרואיד אלפא, כלומר הראשון ברשימה של הדברים שכדאי לחפש אותם.'
'ומישהו מצא אותו?'
'לא. וגם לא ימצאו אותו גם אם הוא קיים. בדסקית האסטרואידים הזאת יש פי 1,000 חומר ממה שיש ברצועת האסטרואידים של מערכת סול, טריליון טריליונים של סלעים, לך תחפש שם משהו ששווה.'
ליאו ואני הבטנו זה בזה, היה ברור לשנינו כי לגמרי עמדנו ללכת לחפש את אסטרואיד אלפא הזה, לא שהיה לנו מושג איך לעשות את זה, אז שנינו הבטנו אל מיקה שאמרה: 'כן, בטח. לא, הוא לא אצלי.'
- - -
הרבה יותר מאוחר נפגשנו שוב בחדרים שלנו, כלומר שלי, ליאו לא נראה שמח במיוחד:
'מה קרה לך?' – שאלתי אותו.
'קודם כל, אני לא מבין את הקטע הזה של בחורות לזרוק את הבחור מהחדר שלהן לאחר הסקס.' – הוא התלונן – 'שאלתי את גליס מה הקטע ואתה יודע מה היא אמרה לי? – כשתהיה במכרה תבין, כי הולכים שם לישון בשעה קבועה לפי התקנות, ושום סקס לא שווה את הקנס שתחטוף אם לא תישן בדיוק לפי התקנות.'
'כן,' – אמרה מיקה – 'זה מה שהבחור ההוא אמר לי. ומה אתך?'
'היא נרדמה אז הלכתי בעצמי.' – אמרתי לה.
'חוץ מזה,' – המשיך ליאו – 'חשבתי קצת על מה שהבחורה שלך סיפרה לנו, עם כל הכבוד לגריום הזה קיוויתי שיהיה שם משהו שווה, זהב, כסף, הדינוזים מתים על כסף, אולי פלטינה? ואורניום?'
'גליום, טמבל, לא גריום.' – תיקנה אותו מיקה.
'לא איכפת לי. נראה לי שקצת עבדו עלינו, אוצרות בתחת שלי.'
'אתה יודע מה הסיכוי שלך למצוא אסטרואיד יקר במערכת סול?' – שאלתי אותו.
'לא. מה?'
'אפס. מצאו כבר את כולם. אז תפסיק להתבכיין, כאן גם משלמים משכורת טובה וגם יש סיכוי למצוא משהו יקר ולהתעשר.'
'אבל זה סיכוי ממש קטן!'
'אבל גדול מאפס.'
'נו, טוב,' – אמר ליאו – 'אבל אם לא נצא מכאן עשירים מי שיהיה אשם בזה הוא אתה.'
'למה אני?'
'אתה החכם כאן, לא? אני זוכר אותך מהלימודים, אתה זה שתמיד ידעת את התשובות והוצאת ציונים טובים במבחנים.'
'מה, למדתם ביחד?' – שאלה מיקה.
'מגיל 6 עד 14.' – אמר ליאו.
'הייתם שם חברים?'
'לא ממש.' – הוא אמר – 'אני הייתי בקבוצת הספורט, הוא היה בקבוצת השחמט, החכמולוגים. רגע, את בגיל שלנו, באיזו קבוצה את היית?'
'רובוטיקה. אבל זה לא במערכת החינוך שלכם, אני הייתי באגף הלימודים הטכניים.'
ליאו הביט בה בהערכה מחודשת: 'באמת? זה היה בקומה אחרת מזאת שלנו, אבל ראיתי לפעמים כמה ילדים מאצלכם. איך הגעת לזה?'
'למדתי בכללי עד גיל 8, ואז שלחתי את רובוט ניקוי הקומה שלנו להרוס את רובוט המטבח בבית של ילדה אחת שעצבנה אותי, וכשהם גילו שאני תכנתתי אותו לעשות את זה הם שלחו אותי לטכני.'
'אכלת אותה.' – אמר ליאו.
'ממש לא, זה היה הדבר הכי טוב שאפשר,' – היא אמרה – 'היה לי ממש מעניין שם, במקום לקשקש כל היום על כלכלה והיסטוריה בנינו דברים שאתה לא תבין עוד אלף שנים.'
'כמו מה למשל?'
'כמו מגבר תלת-פאזי לפרוטונים מיוננים. זה היה המכשיר הראשון שבניתי שם בעצמי. לקח לי 3 חודשים לבנות את זה, עכשיו אני יכולה לעשות את זה בחמש דקות בערך.'
'לא הבנתי אף מילה, לעזאזל,' – הוא אמר – 'חוץ מזה שהבנתי כי את בטח מהמעריצות האלה של הקיסרית דארו.'
'היא האלוהים שלי,' – אמרה מיקה – 'היא המדען הכי חכם בעולם.'
'כן, בטח.' – אמר ליאו – 'היא גם האישה הכי פסיכית בעולם, אם אני הייתי מדבר ככה ההורים שלי היו מכסחים אותי.'
'ממש לא פסיכית.' – התנגדה מיקה – 'כולם יודעים שהיא מדברת ככה כי המוח שלה גאוני!'
- - -
טוב, אני חושב כי די ברור מה זה אומר על מיקה.
בערך מכיתה א' כל תלמיד נבחן, נבדק ומטופל אישית. בשביל תופעות כמו דיסלקציה ופיגור שכלי יש נאנו-רפואי, בשביל עצלנות או סתם טיפשות אין טיפול, עבור כשרון טכני כמו זה שהתברך בו ילד המסוגל לתכנת רובוט ניקוי לעשות משהו חריג יש מסלולי לימוד מיוחדים, בהם מושקעים הרבה מאמצים כדי לטפח את הכשרון הזה.
מערכת החינוך הממשלתית מתעלמת מחוסר בכישורים חברתיים (ובקיצור נימוס) של מי שנמצא בחינוך הטכנולוגי, זה פשוט לא חשוב להם, אין מישהו בעולם שלא יודע כי האב-טיפוס לגאון טכנולוגי, ג'ייקוב רוסקובו המפורסם, הוא אדם החסר לחלוטין כל כישורים חברתיים, אבל היכולת המדעית / טכנולוגית שלו היא דוגמה ומופת לכל מי שאי פעם החזיק ביד מחשב או מברג.
עם הזמן למדנו כי מיקה דווקא החזיקה בקצת כישורים חברתיים, אלא שהיא לא ייחסה להם חשיבות כלשהי, וחלק מזה הייתה ההערצה שלה כלפי אישתו השניה של הקיסר, כלומר הקיסרית דארו, הבת של ג'ייקוב רוסקובו ואישיות שהפה המלוכלך שלה ידוע לשמצה.
בכל ההיסטוריה הפרטית שלי לא פגשתי מישהי או מישהו, חוץ ממיקה, אשר הרשה לעצמו להפליץ בקול בחדר-אוכל עמוס אנשים – אותי זה הצחיק, והבריח מהשולחן, אבל הרבה אנשים אחרים ממש לא היו משועשעים, וכמה גם כיסחו אותה במכות בגלל זה, כך שהיא עשתה זאת רק פעם אחת, אבל עדיין זה יכול להסביר לכם באיזה טיפוס מדובר כאן.
 

עוד על הספר

אסטרואיד אלפא יצחק קריטי
פרק 1 
סוק-דיפ-פאוזי
אתם יכולים לקרוא לי נורי, או לאלקול, זה שם המשפחה שלי, ואני מכיר את התדמית שיש לי בציבור אבל, למען האמת, אני סתם בחור שנולד וגדל בתחנת חלל Q-40-S, 'תחנת-קיו', בפי תושביה. 
אני גם יכול להוכיח כי אני סתם בחור, זאת עובדה שכאשר הגעתי לגיל 14 הורי נהגו על פי המסורת והעיפו אותי מהבית כדי שאלך לחפש לי את עתידי בעצמי.
לא שזאת הייתה הפתעה גדולה, כולם עושים כך, ובתחנת המעבורות של תחנת-קיו ישבו איתי לפחות עוד 6 חבר'ה אחרים בגיל שלי, כרסמו טבלאות חלבון נטולות רוטב וחסרות טעם שקיבלו בחינם ממכונות המזון של התחנה והמתינו להסעה אל מרכז התעבורה של הגזרה.
אחד מהם היה מוכר לי: 'הי, ליאו!' – נפנפתי לו.
'הי, נורי,' – הוא אמר – 'מה העניינים?'
'הכל טוב.'
'יודע להיכן אתה רוצה להגיע?'
'כן, בערך, חשבתי לפנות ללשכת התעסוקה במרכז התעבורה, הם כבר ימצאו לי משהו.'
'יש לי משהו.' – ליאו הקרין לי מודעה מהצמיד שלו – 'רואה את זה? מחפשים פועלים בחברת סוק-דיפ-פאוזי, כריית מתנול, בערך באמצע הגלקסיה.'
'חסרה עבודה כאן בסביבה? במערכת סול?'
'תקרא את האותיות הקטנות.' – אמר ליאו – 'הם משלמים 25 אחוז מעל שכר המינימום! פלוס בונוסים!'
למען האמת, עניין גובה השכר בכלל לא עלה על דעתי עד עכשיו, למרות שכמובן ידעתי עליו: 'בטח יש עבודות כאלה גם כאן.' – אמרתי לו.
'קדחת יש.' – הוא אמר – 'בגיל שלנו מקבלים רק שכר מינימום. זה כלום, בקושי מספיק בשביל דיור ואוכל וקצת שתיה.'
'מה שטוב בשביל מיליארד חבר'ה בגילנו טוב גם בשבילי.'
'אבל לא בשבילי.' – הוא הצהיר – 'אני רוצה להרוויח מספיק כסף כדי לקנות לי חללית משלי ולצאת לחפש אוצרות.'
'אבל אין לך רשיון להטסת חללית.'
'גם את זה.' – הוא אמר בקוצר רוח – 'הרי צריך כסף כדי לשלם על קורס טייס בסימולטורים של הממשלה.'
חשבתי על זה ואז הוא אמר: 'חוץ מזה שמעתי שבעסקי הכרייה יש המון בחורות.'
'יש בחורות בכל מקום.'
'כן, אבל כאן יש להן מספיק בחורים. שמעתי כי במכרות הרחוקים יש שתי בחורות על כל גבר, אני הולך להיות הגבר הכי מבוקש שם.'
- - -
כמעט אמרתי לו שהוא לא 'גבר' ואז נזכרתי שכן, הוא היה גבר ואני הייתי גבר, הרי ברגע בו עברנו את גיל 14 וקיבלנו את הגוף החדש שלנו היינו בחזקת 'גברים' ואף אחד לא יכול היה לחלוק על כך.
הבטתי בכפות הידיים שלי, עדיין לא התרגלתי לגמרי לכך שהן גדולות יותר מכפי שהיו לפני יומיים אבל ככה זה, בגיל 14 כל אחד נכנס למכונות הנאנו-בגרות ונפרד מגוף הילדות שלו, מקבל את הגובה התקני ואת הגוף החזק והמושלם של בוגר/ת ממשפחת האנושיים.
ולא רק זה – רק לפני יומיים הייתי ילד, ממש ילד, לא היו לי שום דחפים מיניים וגם אם ידעתי באופן תיאורטי כי אמורה להיות לי משהו כמו 'זקפה' זה היה משהו רחוק ממני בדיוק כמו 'מקצוע', שניהם היו שייכים לעולם 'המבוגרים' ולא עניינו אותי. עכשיו נכנסתי פתאום לעולם חדש לגמרי, עולם בו למשיכה מינית ומחשבות על נשים יש משמעות וחשיבות, כל הלימודים התיאורטיים בסימולציות פתאום התיישבו במקום הנכון והפכו לברורים לגמרי.
לא שזה עזר לי להרגיש בוגר, בעצם הרגשתי בעיקר רעב.
- - -
המחשבות שלי נקטעו כאשר קול נשי משמאלי אמר: 'נשמע טוב.'
הבטתי בה, היא נראתה כמו הדגם המקובל של נשים היוצאות ממכונות הבגרות, והיא בחרה בשילוב קצת חריג של שיער חום-קאלי ושל עיניים כחולות-צאפה, רוב הנשים לא מערבבות בין שתי הדמויות האלה:
'מי את?'
'מיקה.'
'מה נשמע טוב?'
'לצאת לקצה של האימפריה. להרוויח הרבה כסף. הרפתקאות.'
ליאו התערב: 'איזה הרפתקאות? זאת רק עבודת כרייה.'
'אתה לא יכול לדעת את זה.' – היא אמרה – 'כמה שיותר קרובים לקצה של האימפריה כך יש יותר סיכוי לצרות.'
'צרות?'
'כן. כל מיני. אם חייזרים יתקיפו את הקיסרות הם בטח יעברו דרך מי שנמצא ליד השוליים, נכון?'
'יתקיפו את הקיסרות?' – ליאו נראה המום – 'אנחנו האימפריה הגלקטית הכי גדולה שאפשר, מי יכול להיות טיפש מספיק להתקיף אותנו?'
'גזע של חייזרים טיפשים.' – היא ענתה לו.
'ואז הצבא האימפריאלי יהרוג את כולם.' – הוא התעקש.
'זה לא יעזור למי שהם כבר הרגו לפני שהצבא הגיע לשם.' – היא אמרה ועיקמה את האף שלה.
'אז למה זה נשמע לך טוב?' – שאלתי אותה.
'מה?' – היא תלתה בי מבט שואל.
'אמרת שזה נשמע לך טוב, הג'וב הזה, ואז את מדברת על הסיכוי שחייזרים יהרגו אותנו, מה טוב בזה?'
היא משכה בכתפיה: 'אה, כן, העניין הוא שזה יכול להיות מצב מעורבב לגמרי, אז יש תמיד סיכוי לצאת מזה ברווח.'
'איך?'
'למשל אם חייזרים מתקיפים את המכרה, והורגים את כולם חוץ מאשר כמה שהסתתרו, ואז הכמה האלה יכולים לשדוד את קופת המכרה ולברוח עם כל שבבי האשראי שם. לא יהיה אף אחד לעצור אותם.'
'למה את חושבת שיש קופה, ושבבי אשראי?' – שאל ליאו.
'בטח שיש. הרי צריך לשלם לפועלים משכורת, לא?'
'הקופה הזאת בטח יושבת בתוך כספת.' – הזכרתי לה.
'כן.' – היא אמרה – 'נשמע הגיוני.'
'ואיך תיכנסי לתוך הכספת?'
'זה מכרה, לעזאזל, בטח יש שם מספיק חומר-נפץ כדי לפרק את הכספת ולהגיע אל הכסף בפנים.'
ליאו אמר: 'אין לאף אחד מאתנו מושג איך מטפלים בחומר-נפץ, אנחנו נהרוג את עצמנו.'
'לא אם נמצא מישהו שיודע איך לעשות את זה.'
אמרתי לה: 'אני רואה כי יש לך תוכנית שלמה איך להתעשר אבל לא הייתי בונה על זה יותר מידי – מה הסיכוי שחייזרים יתקיפו את המכרה, וגם שאנחנו נינצל, וגם שנצליח לפצח את הכספת וגם לברוח?'
'באלאגרוד.' – היא אמרה, כשהיא מתכוונת לאותו דו-קרב מפורסם בו המאבטח צ'ור הוכיח לאנושות כי הוא מסוגל לנצח בקרב גם כאשר כל הסיכויים נגדו.
'זה היה המאבטח צ'ור.' – אמרתי לה – 'אנחנו סתם אנשים רגילים!'
'אז מה?'
'מה אז מה? את חושבת שאנחנו יכולים לעשות באלאגרוד כמו שהוא יכול לעשות? הוא ענק!'
מיקה עיקמה שוב את חוטמה: 'כן, נו, טוב, אז הוא ענק, זה לא אומר שאחרים לא יכולים ללכת נגד כל הסיכויים ולהצליח.'
'דווקא כן, זה בדיוק מה שזה אומר.'
'שטויות.' – היא אמרה.
'רק בשביל הקטע,' – אמרתי לה – 'בואי נלך למכרה של ליאו ונראה אותך עושה באלאגרוד, נראה אז מי מדבר שטויות.'
'ככה?' – היא נראתה מרוגזת – 'אתה חושב שאני מקשקשת סתם? אין לך מושג מה אני יכולה לעשות!'
'אז אתם באים איתי?' – שאל ליאו בשמחה גלויה.
'אני מוכן,' – אמרתי – 'אם הקשקשנית הזאת מוכנה. רק בשביל לראות אותה נופלת על האף שלה.'
'טוב!' – היא אמרה בהתרסה – 'כן! אני אבוא ואראה לך מי קשקשן!'
'נהדר!' – שמח ליאו – 'שניכנס לראיון?'
'כן.' – אמרתי לו.
'כן.' – היא אמרה וסידרה את התסרוקת שלה.
ליאו הקיש על המודעה המוקרנת ומולנו עלתה דמות שהיה ברור שהיא מחשב – מייצגים של מחשב מצטיינים בכך שקשה לדעת אם זה גבר נשי או אישה גברית – והדמות אמרה: 'כאן חברת סוק-דיפ-פאוזי, האגף לגיוס עובדים. מה אתה רוצה לדעת, מר ליאור רולטאל בלורפ?'
ליאו לחש לי: 'שמעת? אני 'מר', איזה כיף להיות מבוגר.' – ואל הדמות הוא אמר: 'אני ושני החברים שלי כאן ראינו את המודעה ורוצים לעבוד אצלכם.'
הדמות הביטה בי, ואז במיקה, ואמרה: 'אני קוראת את הצמידים שלכם, מר נוראל צ'אוק לאלקול, גברת מיקאלה דאנדארה ג'פוקה. תיקי החינוך שלכם בבדיקה... נבדקתם ואושרתם כבעלי רמה שכלית העולה על המינימום הנדרש מפועל כרייה. האם להמשיך בתהליך גיוסכם לעבודה?'
'כן.' – אמרנו שלושתנו.
'השכר ההתחלתי שלכם יהיה 1.25 דולר לשעה, ויעלה ב-10 אחוז לאחר 6 חודשי עבודה. כמו כן החברה תממן לכם חמצן, מזון, הקצבת שתייה, ביטוח רפואי מלא, הסעות למכרה וממנו, וכן הכשרה נוספת בסימולטורים. אני מציינת כי רכישת מיומנות מקצועית נדרשת תאפשר לכם מעבר לרמת שכר גבוהה יותר.'
ליאו שאל: 'איזו מיומנות נדרשת לכם?'
'רשימת המיומנויות המתאימה לכם כוללת טייס חללית גריפה, טכנאי-מכונאי, שוטר מכרה, מפעיל כורי-כוח, פקח טיסה ועוד 38 מקצועות אחרים שכרגע אין צורך להכשיר בהם עובדים, יש לנו מספיק מהם.'
מיקה שאלה: 'איזה עוד הטבות יש לכם?'
הדמות הפנתה אליה את מבטה: 'במקרה שלך אני יכולה להבטיח כי אם תעבדי בחברה מעל 3 שנים תוכלי לקבל מנת נאנו-אי-פריון על חשבוננו, או הסעה אל מערכת סול במידה ותיכנסי להריון.'
'למה רק עוד 3 שנים?'
'בתיק הרפואי שלך כתוב כי קיבלת מנה כזאת בגיל 14, אתמול, תוקף המנה יפוג רק בעוד 3 שנים.'
ליאו שאל: 'כתוב במודעה שלכם 'בונוסים', למה הכוונה?'
'יש כמה סוגי בונוסים: טייסים מקבלים בונוסים על איסוף מתנול, גורפים על מציאת חומרים יקרים, ויש גם מסלול נוסף: משמרת עבודה רגילה היא בת 12 שעות בלבד, וחובתך כעובד לישון לפחות 7 שעות, זה מותיר לך 5 שעות פנאי. אם תרצה להקדיש אותן לחיפוש אוצרות אז החברה תעמיד לרשותך קטנוחלל ותוכל להשתמש בו להגעה אל שדה אסטרואידים מקומי, במרחק של 30 דקות טיסה. אם תוך 4 שעות תצליח לאתר משאבים רווחיים תקבל 8 אחוז מהרווחים על כרייתם.'
הוא שאל: 'מה זה קטנוחלל?' – (Spacooter)
'קטנוע חלל (Space Scooter), היא חללית אישית קטנה לטווחים קצרים ובינוניים המשמשת לסיורים מסוג זה.'
'ומה זה משאבים?'
'אסטרואידים המכילים מתכות בעלות ערך. בעיקר אורניום אבל גם כסף, פלטינה, ונדיום ועוד 16 מתכות נדירות אחרות.'
'איך אני יכול לדעת מה יש באסטרואיד?'
'כלי הרכב שלך מצויד בסורק מיוחד לשם כך, זה אוטומטי.'
ליאו הביט בי: 'מעולה! זה הסיכוי שלנו להתעשר!'
'או למות,' – אמרתי – 'שדה אסטרואידים זה משהו מסוכן!'
דמות המחשב אמרה: 'קטנוחלל מצויד בשדות-כוח להגנה מפגיעת מיקרו מטאוריטים, ומערכת תקשורת אוטומטית שתקרא לעזרה במקרה של פגיעה. הסיכוי להיהרג הוא 1 ל-9,347 שעות.'
מיקה שאלה: 'מה הנתון הזה?'
'רק אדם אחד נהרג כל 9,347 שעות טיסה בשדה האסטרואידים.'
מיקה הקישה בקדחתנות על תפריט החישוב בצמיד שלה: 'זה אומר... שכל 1,869 גיחות מישהו נהרג?'
'כן.' – אמר המחשב – 'אבל לא מדובר במוות סופי. 99.2 אחוז מההרוגים משוקמים בהצלחה בעזרת הביטוח הרפואי המלא שמספקת החברה. יש לנו מלאי של נאנו רפואי לפי התקן הפלוטוקרטי. כך שבפועל נהרג מישהו באופן סופי כל 233,626 גיחות.'
'נשמע לא רע.' – אמרה מיקה – 'אם רבע מיליון אנשים יסתובבו שם אז רק אדם אחד ימות, זה יותר בטוח מאשר טיסה בחללמונית.'
'כן,' – אמרתי – 'זה בטח יכול לעודד מאוד את כולם, חוץ מאשר את אותו אדם שאוכל אותה.'
'מה הקטע שלך?' – היא אמרה, בעוד ליאו תומך בה בהנהון – 'אתה פחדן או משהו? רק שתדע כי בן דוד של סבא שלי נסע בחללמונית והיא התנגשה בתחנת-חלל וזה הרג אותו, אז מה, תפסיק לנסוע במוניות?'
- - -
הכל התחיל בערך בסוף עידן האדם הקדמון, שנת 2,006, כאשר מישהו גילה ענן של מתנול בחלל, בערך 500 מיליארד קילומטר באורך, כשהוא מסתובב כדיסק במערכת שמש צעירה.
אני בטוח כי הדבר הראשון שעלה במוחם של הפרימיטיביים של אז היה להטיס לשם כוסות וקרח ולשתות את האלכוהול, חוץ מזה שלא היו להם חלליות, ומתנול הוא חומר שאפשר להשתכר ממנו אבל הוא גם רעיל, ולפרימיטיביים היה מוח דפוק וזאת עובדה.
בשנת 2,294 האזור הזה זכה שוב לתשומת-לב, קצת בגלל המתנול ובעיקר משום שהוא קרוב לנתיבי התעבורה אל מערכת ביצ'ס, הבית של גזע הביצ'ס, אחד הגזעים בהם נתקל מנהיגנו המהולל הקיסר דייגן השלישי במסע המלחמה שלו נגד הלווייתנים הכחולים.
אחד הדברים הטובים במשפחת דייגן זה שהם לא מתעסקים עם מקורות רווח 'קטנים', כלומר כל דבר שיכול להכניס להם פחות מטריליון דולר בשנה וגם זאת בלי להתאמץ, כך לעסקים קטנים יש מרווח נשימה למצוא קצת הזדמנויות להרוויח מהן, והחברה הפרטית 'פאוזי עבדול ובניו' היא בדיוק עסק כזה.
פאוזי היא חברה המחזיקה צי קטן של משאיות חלל לטווח-ארוך, בערך 3,000 משאיות, והיא מרוויחה מהשכרת המשאיות כקבלן-משנה להובלות גלקטיות. כאשר נפתח הנתיב אל ביצ'ס והלאה עלה בדעתו של פארוז, המנכ"ל, שאפשר להשתמש במשאיות החוזרות משם כדי להוביל מתנול מאותו ענן אל מערכת סול, אל המפעלים הגדולים בחגורת קויפר. אחרי הכל מתנול הוא חומר שימושי מאוד – יש בו פחמן לייצור טבלאות חלבון, חמצן לנשימה, מימן למחוללי חשמל, ואפשר גם לשנות אותו בקלות לאלכוהול אמיתי, ובעיקר וודקה, המשקה השכיח ביותר במערכת סול.
פארוז הוא בחור חכם ויודע לא להיכנס לתחומים שאינו מבין בהם, לכן הוא התחבר לחברה אחרת, 'סוק-דיפ כרייה', ותמורת מימון מתאים הם התחייבו להקים שם חברה לכריית המתנול ולמכור את התוצרת לפארוז.
כך נולדה 'סוק-דיפ-פאוזי', סד"פ, חברת בת של סוק-דיפ ושל חברת פאוזי, וחברה שאזכור תמיד, אני חושב שכל אחד זוכר היטב את מקום העבודה הראשון שלו, זה המקום בו הוא הפך מילד בגוף של גבר לגבר אמיתי, אם רצה בכך וגם אם לא.
- - -
'הי, אתה.'
הרמתי את עיני מהתצוגה בה קראתי על ענן המתנול ומצאתי מולי זוג ברכיים בתוך מכנסיים בצבע כחול כהה, הרמתי עוד את העיניים ומצאתי כי מולי עומד שוטר, גדול כמו הר ונועץ בי מבט קשוח, ביד אחת הוא החזיק אלה גדולה וטפח בה על כף היד השניה, כנראה לא יצא לו בזמן האחרון להכות מישהו.
'כן, אדוני השוטר?'
'אתה מכאן?'
'כן. אני נורי לאלקול, הבן של גיטה וברול לאלקול.'
האלה נעלמה במהירות הבזק בנרתיק שלה: 'ברול, אה? אבא שלי נמצא בוועד העובדים יחד איתו, גם משחקים קלפים ביחד, מה שלומו?'
'טוב מאוד.'
'בהצלחה, נורי. מקווה שתחזור אלינו בסוף, כמו שאני חזרתי. אין כמו תחנת-קיו, אתה יודע, אנשים טובים, כל אחד מהם.'
'כמובן, אדוני השוטר. תודה.'
- - -
כמה שעות לאחר שחתמנו על חוזה-תעסוקה הגענו אל מרכז-תעבורה אזורי ועלינו על משאית חלל בשם 'פאוזי-R411', למעשה משאית חלל רגילה אשר גררה אחריה את המבנה בו היינו, סוג של בית-מלון קטן המיועד ל-20 אנשים אבל הכיל רק 7.
החללית הזאת לא נועדה לגרור בתי-מלון, היא פשוט הייתה אחת מעשרות החלליות על הנתיב ארץ-מכרה-ביצ'ס-הלאה ונבחרה באופן אקראי כדי לגרור את המבנה שבתוכו היו העובדים שהחברה רצתה לשלוח לשם.
אולי 'בית-מלון' זה כינוי מחמיא מידי, היו שם רק חדרים זעירים ובכל אחד מהם מיטה, ושום דבר אחר, ולכל קבוצת חדרים היה חדר שירותים / מקלחת משותפים לכולם.
אחד החדרים במבנה הזה הוקדש למשהו שנקרא 'מסבאה' ובו יכולנו לקנות סוג אחד של בירה יקרה, סוג אחד של וודקה זולה וסוג אחד של וויסקי יקר להחריד. 
כפי שהתברר לנו בהמשך מפי שאר הנוסעים כל המבנה הזה היה בכלל אגף מגורים תקני של מכרה סוק-דיפ-פאוזי. כלומר במבנה הזה, או אחד זהה לו, עמדנו לבלות את כל זמן שהותנו במכרות, או לפחות את הזמן הפנוי בו לא עבדנו, וכאשר המבנה הזה יגיע אל המיקום הסופי שלו במכרה הוא לא יכלול שום 'מסבאה', יש במכרה מסבאות ציבוריות גדולות שנועדו לשרת את כל 892 הפועלים במקום, כלומר את החצי מהם שלא היו במשמרת.
הבידור שלנו לאורך הנסיעה עמד להיות רק הסרטים ומצגות המוסיקה שהוקלטו בצמידים האישיים שלנו. לי היו בצמיד בערך 60 סרטים, לליאו היו 44, מיקה החזיקה משהו כמו 80 סרטים באורך מלא, ויכולנו להחליף בינינו סרטים אם רצינו, ולמען האמת לא כל כך רצינו – ליאו היה חובב גדול של סרטים 'היסטוריים', כלומר מלחמתיים, ומיקה החזיקה בעיקר סרטים 'רומנטיים' שהיא אהבה להתייפח ברגעי השיא שלהם, כלומר כאשר 'הגיבורה' נישקה את הבן/בת זוג שלה, איזה שעמום. 
חוץ מזה היה מעליב לגלות ששניהם, מיקה וליאו, זלזלו באוסף הסרטים שלי: 'הבלשים שלך,' – אמר ליאו – 'שווים לתחת, אני יכול לומר לך מי הרוצח כבר מהתחלה.'
'שמע, טמבל,' – אמרתי לו – 'זה כי הראו לך את הרוצח כבר בהתחלת הסרט! מה שמעניין זה התהליך של הגילוי שלו!'
'אז שהבלש שלך יסתכל בהתחלת הסרט.' – אמר ליאו – 'זה יחסוך לו להתרוצץ שעה שלמה ולשאול אנשים כל מיני שאלות.'
כאן הבנתי כי אין עם מי לדבר על סרטי בלשות, לפחות לא עם ליאו, וזה לא שמיקה וליאו הסכימו ביניהם.
'לי לא איכפת מגילוי הפושע.' – היא אמרה – 'מה שמרגיז אותי זה שתמיד יש בסרט כזה מישהו שעושה משהו כל כך מטומטם שזה השיא העולמי בטמטום, וזה מה שמתחיל את כל הצרות. למה אנשים לא יכולים להתנהג בצורה הגיונית? או חצי הגיונית? רבע? משהו?'
'תראו מי מדברת.' – אמר ליאו – 'יש לך המון סרטים בהם אף אחד לא מתנהג בהיגיון.'
'אלו סרטים רומנטיים!' – היא אמרה – 'זה ענייני רגש!'
'רגש-שמגש,' – אמר ליאו – 'אפשר לחשוב. זה תמיד בחור או בחורה פוגשים בחור או בחורה, ותמיד הם לא מסתדרים לאורך שעה שלמה, ולמה? כולם יפים והכל, אותו חינוך, אותם בגדי-חלל, אלא אם כן אתה במקרה פלוטי (פלוטוקרט). אין בסרטים שלך טיפה של הגיון!'
'כן, אבל יש שם רגש,' – היא אמרה – 'ותשכח מזה שאשאיל לך אפילו סרט אחד שלי, חתיכת סתום.'
'אוי, אני ממש אבוד,' – הוא אמר לה – 'מה אעשה בלי הסרטים שלך?... אה, כן, יש לי את הסרטים שלי.' 
- - -
'בשר טרי, אה?' – אמר האיש שהתיישב על הכסא לידינו בחדר שהוקצה להיות 'מסבאה' זמנית – 'שיהיה לכם בהצלחה, ילדים.'
'אנחנו לא ילדים.' – אמרה מיקה.
'כן, בטח.' – האיש נראה משועשע מאוד.
'מה זה בשר טרי?' – שאל ליאו.
'עובדים חדשים.' – הסביר האיש – 'תתרגלו. ככה קוראים לכם.'
'מה הדבר הזה על הפנים שלך? השערות?' – אמרתי לו – 'אף פעם לא ראיתי מישהו עם שערות על הפנים.'
'אני יהודי.' – הוא אמר – 'וזה נקרא 'זקן'. מסורת.'
'יהודי?' – שאל ליאו – 'באמת? חשבתי שכבר אין יהודים, כלומר חוץ מהקיסרית הבכירה, הגבירה אופטופ, שהייתה יהודיה לפני המון זמן.'
'היא עדיין יהודיה. ויש מאתנו די הרבה.'
'מה זה בכלל יהודי?' – שאלה מיקה.
'זה אדם המאמין כי בכל אחד יש גרעין של טוב, אדם המאמין במצווה של 'ואהבת לרעך כמוך, אל תעשה לרעך את השנוא עליך'.'
'לפי זה,' – אמר ליאו – 'כולם יהודים.'
'בדיוק כך.' – גיחך האיש – 'החינוך שלכם יהודי, ככה זה כאשר הקיסרית שלנו היא יהודיה.'
'כן,' – אמרה מיקה – 'אבל לא כולם עם זקן, נכון?'
האיש מישש את הזקן הקצר שלו ואמר: 'כן, אבל יש לי במשפחה יהודים אמיתיים, כלומר כאלה שאבותיהם באו מישראל. חוץ מזה הזקן הזה מושך נשים, כולן רוצות לנסות במיטה יהודי עם זקן, זה אקזוטי.'
'ישראל?' – שאל ליאו – 'זה מגרש חניה למשאיות-חלל, לא?'
'זה לא תמיד היה ככה. פעם המקום היה מדינה עצמאית, הקיסר הצדיק ג'וניור הוא שהפך את המקום למגרש חניה, אבל לפני כן כל היהודים האמיתיים בעולם ישבו שם.'
'בטח הם כעסו על הקיסר ג'וניור, לא?' – שאלתי אותו.
'לא!' – הוא קימט את מצחו בהבעה כועסת – 'לא למדתם היסטוריה? היהודים היו שם עבדים לרבנות, ואז הקיסר הצדיק ג'וניור שיחרר את היהודים מעבדות ובחסדי האלוהים עשה את יציאת מצריים השניה, יתברך שמו לעולם ועד, אמן.'
כנראה שהוא צדק, מפני שאחרי שעה קלה ועוד כמה כוסיות וודקה הוא ומיקה הלכו לחדר שלו לעשות סקס וליאו אמר לי: 'גם אני רוצה לגדל זקן, הוא צודק, זה מושך נשים.'
'שטויות.' – אמרתי לו – 'היא הלכה איתו כי הוא מבוגר, זה הכל, לא בגלל הזקן. יש לו יותר ניסיון מיני מאשר יש לנו.'
'אז איך יהיה לנו ניסיון מיני אם הבחורות הולכות רק עם המבוגרים?'
'שאלה טובה, לעזאזל. טוב, אחרי כמה זמן יגיע עוד 'בשר טרי' והן לא ידעו שאנחנו חדשים בזה, נכון? נוכל לרכוש ניסיון מיני איתן.'
ליאו חשב על זה: 'יודע מה, נוכל לשלם לבחורות שיש שם כדי שילמדו אותנו את מה שצריך.'
'זנות? כן... אבל לא התבלבלת קצת? עד כמה שידוע לי בדרך כלל הנשים משלמות לגברים עבור שירותי זנות.'
'לא במקרה שלנו!' – הוא ירק בזעף – 'אנחנו טירונים בזה!'
שנינו טעינו, בערך חצי שעה מאוחר יותר נכנסו למסבאת החללית שתי נשים, אחת עם תסרוקת שחור-אופטופ והשניה עם שיער אדום-דנית, והן ניגשו היישר אל השולחן שלנו וישבו לידנו:
'הי, בשר טרי!'
'זה כל כך ברור?' – שאלתי אותן.
'כן.' – אמרה שחור-אופטופ – 'אני רואלה, ואני דווקא אוהבת בשר טרי. בטח אף פעם לא בילית עם אישה אמיתית, נכון?'
'בטח שכן.' – אמרתי לה.
'בסימולטור רב-חושי?'
'אה, כן.' – נאלצתי להודות.
שתי הנשים גיחכו ורואלה אמרה: 'במציאות זה קצת שונה, תאמין לי, או אל תאמין לי, אם תרצה נלך לחדר שלי ותראה בעצמך.'
'אה... נשמע טוב.' – אמרתי לה.
היא סימנה למוזג המכני: 'תביא לכאן כוסית וודקה... שתיים.'
'חשבתי שאת רוצה ללכת לחדר שלך.'
'כן, אבל קודם אני רוצה לשתות קצת.' – היא אמרה – 'זה ירגיע אותי. להדריך 'בשר טרי' בסקס יכול להיות משהו די מעצבן.'
'למה?'
'בגלל השאלות האלה שלכם. במיוחד כשאתם אומרים 'למה'.'
'אה... מצטער.'
היא חייכה: 'אל תתרגש. זה לא רק השתייה, תכף נעבור ליד כוכב מלוכלך, אני אוהבת לראות את זה.'
'מה זה כוכב מלוכלך?'
'זה כמו השמש שלנו, סול, אבל יש שם המון יסודות כבדים וזה צובע את השמש בכל מיני צבעים. רוב השמשות הן אדומות או צהובות או כחולות, זה משהו אחר.'
'איך את יודעת את זה?'
'אני עוברת כאן כבר בפעם השלישית.'
'באמת? כמה זמן את עובדת במכרה?'
'בערך 7 שנים. משהו-משהו, נכון?'
'אה...'
היא בחנה את פני: 'לא נראה לי כי אתה מתפעל במיוחד, מה בעצם עובר לך בראש?'
'חשבתי,' – אמרתי לה – 'כי עם הבונוסים האלה של מציאת משאבים לוקח הרבה פחות זמן להתעשר ולעוף מהמכרה.'
היא הטילה את ראשה לאחור וצחקה: 'חה-חה... המחשב בטח לא סיפר לך מה הסיכוי למצוא שם אוצר, נכון?'
'לא.'
'טוב, ב-12 השנים שהמכרה עובד רק 4 אנשים מצאו משהו ששווה הרבה כסף. בעצם החברה הייתה מפסיקה את כל החיפוש הזה כי הוצאות הדלק של קטנוחלל יותר גבוהות מהרווחים, אבל זה משמש כאמצעי למשוך עובדים שחושבים שהם עומדים להתעשר ממציאת אוצרות, ותאמין לי שקשה יותר למצוא עובדים מאשר למצוא אוצרות.'
'אז בעצם...' – התחלתי לומר כאשר היא הפסיקה אותי: 'רגע, חמוד, עוד קפיצה אחת... הנה!'
הסתובבתי והבטתי בחלון הגדול שם הופיעה לפתע שמש ענקית, ירוקה-סגולה, והיא שלחה זרמי שמש צבעוניים שהשתוללו לכל הכיוונים.
'תראה את זה.' – היא אמרה – 'איזו שמש מופרעת.'
'כן. יפה מאוד.'
היא חזרה ומיקדה בי את תשומת ליבה: 'אתה נראה מאוכזב. מה קרה, הרסתי לך את תוכנית ההתעשרות שלך?'
'משהו כזה.'
'ככה זה עם כולם.' – היא אמרה בטון מהורהר – 'אבל אל תיקח את זה ללב, הסיכוי למצוא אוצר בחגורת האסטרואידים שם גבוה יותר מהסיכוי לזכות בלוטו הארצני, ושם יש לפחות 30 מיליארד אנשים שמהמרים על הסיכוי הזה.'
קיוויתי כי ליאו שמע את זה, משהו שיחבר אותו למציאות האמיתית, סובבתי את הראש אל המקום בו הוא ישב וגיליתי כי הוא נעלם, יחד עם אדום-דנית.
'אתה מחפש את החבר שלך?' – אמרה רואלה – 'טוב, גליס אף פעם לא התלהבה משמשות. הם בטח כבר במיטה שלה, מבלים בכיף, שנלך לחדר שלי?'
- - -
מאוחר יותר בערב נפגשנו שוב בחדרים שלנו, שלי למען הדיוק.
ליאו אמר: 'אל תשאלו מה שמעתי על הסיכוי למצוא שם אוצרות ולהתעשר!'
'שאין הרבה סיכוי?' – שאלתי אותו.
'מה פתאום? שמעתי כי לפחות 4 אנשים מצאו שם אסטרואידים שהפכו אותם עשירים!'
'רק 4 אנשים?' – שאלתי אותו.
'גליס סיפרה לי כי הסיכוי למצוא שם אוצר גדול בהרבה מהסיכוי לזכות בהימורי הלוטו!'
'זה עדיין סיכוי נמוך מאוד.' – הזכרתי לו.
'ספר את זה לאבא שלי.' – הוא אמר – 'הוא קונה כל שבוע טופס לוטו, אז זה כנראה לא כל כך נמוך.'
'אז אבא שלך לא כל כך חכם.' – אמרה מיקה – 'זה סיכוי ממש נמוך.'
'שאני אבין,' – אמר לה ליאו – 'אם אנחנו נצא לחפש אוצרות את לא רוצה לבוא אתנו?'
'לא אמרתי את זה.'
'אז תבואי?'
'כן. אבל בואו נסכים כי נצא שלושתנו, ולא חשוב מי מאתנו ימצא אוצר זה עדיין יתחלק בין שלושתנו. ככה הסיכוי שלנו להתעשר יהיה גדול פי 3. גם אם כל אחד מאתנו יתעשר קצת פחות.'
ליאו הביט בי: 'מה אתה אומר?'
'נשמע הוגן.' – אמרתי לו.
אז שלושתנו הפעלנו את ההקלטה בצמידים שלנו, והכרזנו על 'השותפות' שלנו באופן חגיגי, ומחייב, לפחות לפי דעתנו. 
לאחר מכן מיקה אמרה: 'הורדתי ממחשב-המלון את רשימת הקורסים שאנחנו יכולים לעשות שם.' – היא הקישה על תפריטי הצמיד שלה: 'הנה... העברתי את הרשימה לצמידים שלכם.'
ישבנו וקראנו את הרשימה הזאת, היא כללה את שמות הקורסים, מפרט שלהם ואפילו את דרגת השכר של בוגרי הקורסים, כלומר השכר אותו משלם המכרה של 'סוק-דיפ' לבוגרים האלה.
'הקטע הזה של טכנאית ממש מוצא חן בעיני.' – אמרה מיקה – 'לי זה יהיה קל ומשלמים טוב.'
ליאו אמר: 'תראו את זה, מפקח בחדר בקרה, כל מה שצריך לעשות זה לשבת שם על התחת ולפקח. קלי קלות.'
'זה נשמע לי קל מידי.' – אמרתי לו.
'מה פתאום?'
מיקה אמרה: 'אם זה היה כל כך קל לא היו משלמים לך משכורת כזאת, אף אחד לא מקבל הרבה כסף כדי לעשות כלום, אתה פשוט לא מאופס על מה התפקיד הזה של מפקח.'
ליאו נראה מוטרד: 'אולי את צודקת. אצטרך לברר את זה.'
שניהם הביטו בי: 'מה אתך, נורי?'
העליתי להקרנה את התמונה המלאה: 'תראו את זה, חללית גריפה, 4 אלף טון, מסוגלת לגרור 22 אלף טון של חומר גלם, הטייס מרוויח פי 2 משכר המינימום, פלוס 35 דולר בונוס לכל 40 אלף טון שהוא כורה. תשמעו, זה כסף טוב!'
'טייס צריך לעשות 2 סיבובים לפחות כדי להרוויח בונוס כזה.' – ציינה מיקה.
'זה הרעיון. טייסים מוצלחים עושים לפחות 2 סיבובים כאלה כל יום, יש כאלה שעושים יותר. זה כתוב כאן.'
'אתה חושב שתהיה טייס מוצלח כזה?' – שאל ליאו.
'אולי כן, זה אפשרי.'
'בטח שיחקת בסימולטורים של טיסה,' – אמרה מיקה – 'איך היית שם?'
'אלו היו משחקים,' – אמרתי – 'וזה היה סימולטורים של חלליות קרב, הכל הלך מהר מאוד. כאן זאת חללית איטית, לא צריך תגובות מהירות, צריך הרבה סבלנות, ודייקנות.'
'ויש לך אותם?'
'לא יודע. אבל בשביל זה יש את הקורס, לא?'
מיקה הרימה גבות: 'ואם יתברר לך שאתה טייס מחורבן?'
'אז אלך לקורס אחר.'
ליאו אמר: 'ובטח לבסוף באמת תעשה קורס אחר, מפני שאין שום רשיון בעולם שאנשים מקבלים עליו יותר שלילות מרשיון טיס. אימא שלי עבדה פעם בתור נהגת חללמונית וחטפה המון קנסות ושלילות.'
'כן, אני יודע.' – אמרתי לו – 'אבל זאת לא חללית קטנה, ואין כאן בסביבה את משטרת החלל.'
ליאו משך בכתפיו: 'זה לא יעזור לך הרבה אם תתנגש במשהו, או איזו פאדיחה אחרת, אני מוכן להתערב שהם יעיפו אותך מהתפקיד בבעיטה מסובבת.'
- - -
ליאו הלך לישון ואני ומיקה חזרנו אל חדר 'המסבאה' וחלקנו כוס של משקה, כלומר בירה, משקה שהיה אסור עלי לפני שהגעתי לגיל 14 והייתי מת לנסות אותו, סוף כל סוף זה היה חוקי בשבילי לקנות את זה כי הייתי עכשיו בוגר.
'איכס,' – היא אמרה – 'זה מר. שמעתי שהמון אנשים אוהבים את זה אבל זה ממש מגעיל.'
די הסכמתי איתה, אבל לא אמרתי את זה, אחרי הכל הייתי 'גבר' וידעתי כי גברים אוהבים בירה: 'זה דווקא לא רע.'
'אז תשתה את זה אתה.' – היא הביטה בי במבט בוחן – 'אתה לא נראה הכי מאושר בעולם.'
'לא יודע.' – התוודיתי – 'כשהייתי ילד חשבתי שזה כיף להיות מבוגר, פתאום אני מבין שזה לא ממש קל, נכון? אני צריך להחליט החלטות ואם טעיתי אני זה מי שאוכל אותה.'
'אתה מתכוון לעניין הזה של החתימה שלנו על הסכם עבודה עם המכרה? למה אתה חושב שאנחנו עלולים לאכול אותה?'
'כי עכשיו אני מבין שלא ידענו מספיק על כל זה, זה יותר מסובך ממה שחשבתי, זה לא כאילו שבטוח נתעשר שם.'
- - -
למחרת נפגשנו שוב כולנו בחדר המסבאה, רואלה רצתה לקחת אותי לחדרה אבל מה שאני הייתי מעוניין בו יותר היה לדעת על המקום אליו אנחנו הולכים.
'אתה רוצה לדעת על המכרה?' – שאלה רואלה.
'לא, על הסביבה. זאת מערכת שמש, לא? מה יש שם?'
רואלה לא נראתה במצב רוח לימודי במיוחד אבל מול מבטיהם הסקרניים של ליאו ומיקה היא התרצתה: 'טוב, אבל בקושי אפשר לקרוא לזה מערכת שמש כי השמש שם היא ננס אדום, משהו עלוב לגמרי, וסביבו יש דסקית ענקית של אסטרואידים מחורבנים שלא שווים כלום, ומסביב לדסקית הזאת יש דסקית ממש גדולה של גז והרוב שם הוא מתנול, זה מה שאנחנו כורים, את ענן המתנול הזה.'
'כמה גדולה הדסקית הזאת?' – שאלתי.
'אתה יודע מה המרחק בין שמש סול לפלוטו?'
'בערך.'
'ענן המתנול לפחות פי מאה מזה. דסקית האסטרואידים מגיעה מהמיקום של מרקורי ועד המיקום של יופיטר שלנו, אחר כך יש שם רווח בו נמצא המכרה, קרוב לצד הצפוף של דסקית המתנול, שמתחילה בערך במקום של יופיטר ונמשכת עד פלוטו כפול מאה ומשהו.'
'אין שם פלנטות?' – שאלה מיקה.
'אין פלנטות, אין ענקי גזים, אין כלום חוץ מרצועת אסטרואידים וענן ענק של מתנול שמסתובבים סביב השמש העלובה שם.'
ליאו שאל: 'למה אמרת שהאסטרואידים לא שווים כלום?'
'זאת מערכת קלה, כלומר אין שם הרבה חומרים כבדים, בקושי יש שם ברזל, וגם מזה יש רק קצת, ודברים כבדים יותר יש ממש קצת. בעצם כל אותם 4 כורים שמצאו משהו ששווה זה היה גרמניום וגליום, חומרים קלים ששווים כסף טוב.'
'מה זה גליום?' – שאל ליאו.
'זה חומר הקירור במחשבים קוואנטיים,' – אמרה לו מיקה – 'דווקא יש לזה הרבה ביקוש, אז זה די יקר.'
ליאו התעודד: 'אז אפשר למצוא שם אוצרות?'
גליס, הבחורה עם השיער אדום-דנית שישבה לידו ומזמזה אותו לכל אורך השיחה, אמרה: 'בטח, מותק, בוא לחדר שלי ואתן לך לחפש אצלי כמה אוצרות בצבע ג'ינג'י לגמרי.'
רואלה אמרה: 'יש שם אוצר אחד, כלומר אולי, אסטרואיד אלפא.'
'מה זה?' – שאלתי אותה.
'מבחינה סטטיסטית צריך להיות שם לפחות גוש סלע אחד ששווה הרבה מיליארדים, אנחנו קוראים לו אסטרואיד אלפא, כלומר הראשון ברשימה של הדברים שכדאי לחפש אותם.'
'ומישהו מצא אותו?'
'לא. וגם לא ימצאו אותו גם אם הוא קיים. בדסקית האסטרואידים הזאת יש פי 1,000 חומר ממה שיש ברצועת האסטרואידים של מערכת סול, טריליון טריליונים של סלעים, לך תחפש שם משהו ששווה.'
ליאו ואני הבטנו זה בזה, היה ברור לשנינו כי לגמרי עמדנו ללכת לחפש את אסטרואיד אלפא הזה, לא שהיה לנו מושג איך לעשות את זה, אז שנינו הבטנו אל מיקה שאמרה: 'כן, בטח. לא, הוא לא אצלי.'
- - -
הרבה יותר מאוחר נפגשנו שוב בחדרים שלנו, כלומר שלי, ליאו לא נראה שמח במיוחד:
'מה קרה לך?' – שאלתי אותו.
'קודם כל, אני לא מבין את הקטע הזה של בחורות לזרוק את הבחור מהחדר שלהן לאחר הסקס.' – הוא התלונן – 'שאלתי את גליס מה הקטע ואתה יודע מה היא אמרה לי? – כשתהיה במכרה תבין, כי הולכים שם לישון בשעה קבועה לפי התקנות, ושום סקס לא שווה את הקנס שתחטוף אם לא תישן בדיוק לפי התקנות.'
'כן,' – אמרה מיקה – 'זה מה שהבחור ההוא אמר לי. ומה אתך?'
'היא נרדמה אז הלכתי בעצמי.' – אמרתי לה.
'חוץ מזה,' – המשיך ליאו – 'חשבתי קצת על מה שהבחורה שלך סיפרה לנו, עם כל הכבוד לגריום הזה קיוויתי שיהיה שם משהו שווה, זהב, כסף, הדינוזים מתים על כסף, אולי פלטינה? ואורניום?'
'גליום, טמבל, לא גריום.' – תיקנה אותו מיקה.
'לא איכפת לי. נראה לי שקצת עבדו עלינו, אוצרות בתחת שלי.'
'אתה יודע מה הסיכוי שלך למצוא אסטרואיד יקר במערכת סול?' – שאלתי אותו.
'לא. מה?'
'אפס. מצאו כבר את כולם. אז תפסיק להתבכיין, כאן גם משלמים משכורת טובה וגם יש סיכוי למצוא משהו יקר ולהתעשר.'
'אבל זה סיכוי ממש קטן!'
'אבל גדול מאפס.'
'נו, טוב,' – אמר ליאו – 'אבל אם לא נצא מכאן עשירים מי שיהיה אשם בזה הוא אתה.'
'למה אני?'
'אתה החכם כאן, לא? אני זוכר אותך מהלימודים, אתה זה שתמיד ידעת את התשובות והוצאת ציונים טובים במבחנים.'
'מה, למדתם ביחד?' – שאלה מיקה.
'מגיל 6 עד 14.' – אמר ליאו.
'הייתם שם חברים?'
'לא ממש.' – הוא אמר – 'אני הייתי בקבוצת הספורט, הוא היה בקבוצת השחמט, החכמולוגים. רגע, את בגיל שלנו, באיזו קבוצה את היית?'
'רובוטיקה. אבל זה לא במערכת החינוך שלכם, אני הייתי באגף הלימודים הטכניים.'
ליאו הביט בה בהערכה מחודשת: 'באמת? זה היה בקומה אחרת מזאת שלנו, אבל ראיתי לפעמים כמה ילדים מאצלכם. איך הגעת לזה?'
'למדתי בכללי עד גיל 8, ואז שלחתי את רובוט ניקוי הקומה שלנו להרוס את רובוט המטבח בבית של ילדה אחת שעצבנה אותי, וכשהם גילו שאני תכנתתי אותו לעשות את זה הם שלחו אותי לטכני.'
'אכלת אותה.' – אמר ליאו.
'ממש לא, זה היה הדבר הכי טוב שאפשר,' – היא אמרה – 'היה לי ממש מעניין שם, במקום לקשקש כל היום על כלכלה והיסטוריה בנינו דברים שאתה לא תבין עוד אלף שנים.'
'כמו מה למשל?'
'כמו מגבר תלת-פאזי לפרוטונים מיוננים. זה היה המכשיר הראשון שבניתי שם בעצמי. לקח לי 3 חודשים לבנות את זה, עכשיו אני יכולה לעשות את זה בחמש דקות בערך.'
'לא הבנתי אף מילה, לעזאזל,' – הוא אמר – 'חוץ מזה שהבנתי כי את בטח מהמעריצות האלה של הקיסרית דארו.'
'היא האלוהים שלי,' – אמרה מיקה – 'היא המדען הכי חכם בעולם.'
'כן, בטח.' – אמר ליאו – 'היא גם האישה הכי פסיכית בעולם, אם אני הייתי מדבר ככה ההורים שלי היו מכסחים אותי.'
'ממש לא פסיכית.' – התנגדה מיקה – 'כולם יודעים שהיא מדברת ככה כי המוח שלה גאוני!'
- - -
טוב, אני חושב כי די ברור מה זה אומר על מיקה.
בערך מכיתה א' כל תלמיד נבחן, נבדק ומטופל אישית. בשביל תופעות כמו דיסלקציה ופיגור שכלי יש נאנו-רפואי, בשביל עצלנות או סתם טיפשות אין טיפול, עבור כשרון טכני כמו זה שהתברך בו ילד המסוגל לתכנת רובוט ניקוי לעשות משהו חריג יש מסלולי לימוד מיוחדים, בהם מושקעים הרבה מאמצים כדי לטפח את הכשרון הזה.
מערכת החינוך הממשלתית מתעלמת מחוסר בכישורים חברתיים (ובקיצור נימוס) של מי שנמצא בחינוך הטכנולוגי, זה פשוט לא חשוב להם, אין מישהו בעולם שלא יודע כי האב-טיפוס לגאון טכנולוגי, ג'ייקוב רוסקובו המפורסם, הוא אדם החסר לחלוטין כל כישורים חברתיים, אבל היכולת המדעית / טכנולוגית שלו היא דוגמה ומופת לכל מי שאי פעם החזיק ביד מחשב או מברג.
עם הזמן למדנו כי מיקה דווקא החזיקה בקצת כישורים חברתיים, אלא שהיא לא ייחסה להם חשיבות כלשהי, וחלק מזה הייתה ההערצה שלה כלפי אישתו השניה של הקיסר, כלומר הקיסרית דארו, הבת של ג'ייקוב רוסקובו ואישיות שהפה המלוכלך שלה ידוע לשמצה.
בכל ההיסטוריה הפרטית שלי לא פגשתי מישהי או מישהו, חוץ ממיקה, אשר הרשה לעצמו להפליץ בקול בחדר-אוכל עמוס אנשים – אותי זה הצחיק, והבריח מהשולחן, אבל הרבה אנשים אחרים ממש לא היו משועשעים, וכמה גם כיסחו אותה במכות בגלל זה, כך שהיא עשתה זאת רק פעם אחת, אבל עדיין זה יכול להסביר לכם באיזה טיפוס מדובר כאן.