ריין סטורם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ריין סטורם
מכר
מאות
עותקים
ריין סטורם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ריין סטורם

3.5 כוכבים (39 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"הפסקתי לראות אותו כמטופל ברגע שהסיט את קווצת השיער מפניי. בחרתי להתעלם מהרעד שאצבעותיו העבירו בי, למזלו. לולא הייתי מתעלמת הייתי תופרת את האצבע שלי לצלעות שלו בלי להרגיש."

ריין סטון
כשגבר אלמוני נופל לרגליי בכניסה לחניון בית החולים, אני בטוחה שהוא רק עוד מטופל שאשכח ברגע שאגיש לו את מכתב השחרור. אך כשהוא מתעורר, ללא זיכרון וללא זהות, אני נחושה לגלות מי הגבר המסתתר מאחורי זיפי הזקן והחבלות האיומות שעל גופו. רסיסי הזיכרון המציבים אותנו בטווח הסכנה מאלצים אותו להתרחק ממני, אך אם הוא חושב שאתן לו להרחיק אותי, הוא טועה טעות גדולה. 

"מה יש בה שגורם ללב שלי לפרפר, האם הסיבה לכך היא שזוג עיניה היה הדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את עיניי בבית החולים?"

האלמוני
אני מנסה להיזכר ברגע המדויק שנפלתי בקסמיה ולא מצליח. מה שאני יודע זה שרציתי לנשק אותה מהרגע הראשון שראיתי אותה, כשנכנסה אל חדרי וניסתה לנחש את שמי. אף שהעבר שלי עלול לסכן אותה משהו בה לא מאפשר לי להתרחק.

ריין סטורם מאת סופרת רבי המכר אן רוז הוא רומן מתח עכשווי טעון רגשות, השוזר בתוכו עלילה מפותלת בגילוי העבר לטובת עתיד טוב יותר. זהו סיפור על נחישות, על החלטה ועל אהבה אחת גדולה החוצה את גבולות הזמן.
רוז היא סופרת מוכשרת, שכתבה גם את הספרים בלו סקיי וסימנים בעץ שיצאו בהוצאת יהלומים זכה להצלחה רבה וכיכב ברשימות רבי המכר בארץ.

פרק ראשון

פרולוג

יום הולדתי השנים עשר. בסיום חוג הכדורסל אני נפרדת מאיימי, חברתי הטובה זה שנתיים, וחוזרת הביתה. פרפרי ריגוש בבטני ואני תוהה אילו מטעמים אימא הכינה לכבוד המסיבה הערב. כבר מתחיל להחשיך בחוץ ואני מריצה במוחי את כל שעליי להספיק לפני שכמה מחברותיי הטובות יגיעו למסיבת הפיג'מות לכבוד יום ההולדת שלי.

רעם איתן נשמע מרחוק ואני נושאת תפילה קטנה שהסופה הצפויה לא תרתיע, ותיאלץ אותן לבטל את השתתפותן במסיבה שלי. אני מגיעה אל פתח הבית והדלת פתוחה מעט. אני מטה אוזני אל השקט הלא אופייני לשעת ערב שכזו. בכל ערב אימא מנתרת ממקומה כשאני נכנסת אל המטבח. רעשי הרקע וקרקושי הסירים מסווים את חריקת הדלת בכניסה וכך אני מפתיעה אותה בבואי בכל ערב מחדש. היום נעדר קול מעבד המזון, אין רחש מים זורמים בכיור המטבח והשקט הזה צורם לי, בעיקר כי ההכנות למסיבה אמורות להיות בעיצומן. כנראה החליטו הוריי להמיר את מסיבת יום ההולדת הצפויה במסיבת הפתעה, זה מה שעובר בראשי כרגע.

"אימא?" אני הולכת אל הסלון הריק, עיניי נודדות אל המטבח, אך גם הוא מיותם.

"לא!!!" צווחה נשמעת מכיוון חדר השינה ורגליי נושאות אותי בעקבות קולה של אימי. אני דוחפת את הדלת אל הקיר שמאחוריה, ליבי הולם בפראות ושוקע בין צלעותיי, "ריין, בבקשה... לכי מכאן..." אימי ישובה על המיטה, שמלתה הפרחונית קרועה וחושפת את כתפה. יד גדולה אוחזת במפרק ידה, מקבעת אותה למקומה. היא מביטה בי, עיניה מפצירות בי ללכת, אך רגליי נטועות בקרקע.

הבזק של ברק מכה בחלון ואחריו מתגלגל רעם אדיר השולח צמרמורת בגבי. אני מתכווצת.

"הווו, מה יש לנו כאן?" הפרא האוחז בידה של אימי פונה לעברי. הוא גבוה מאוד, מבנה גופו מלא, על ראשו כובע מצחייה כתום, זיעה מטפטפת במורד לחייו ועיניו טרוטות. אני תוהה מי הוא ואיך הצליח להיכנס? האם אימא מכירה אותו? מיליון מחשבות ושאלות מתרוצצות במוחי. "המזל ממש משחק לי היום, קיבלתי שתיים במחיר אחד..." עיניו השקועות אפלות בשעה שמבטו מטייל במעלה גופי ונעצר בעיניי. אני מחבקת את עצמי בחוזקה, חשה את עיניו שולחות נעצים בעורי. הבטן שלי מתהפכת, אני נתונה בקיפאון לא מוכר ולא מצליחה לנתק את רגליי מהקרקע.

"שלא תעז להתקרב אליה!" קולה של אימי מעורר אותי. אני מצליחה לנתק רגל אחת מן הקרקע, אך הוא תופס אותי בחוזקה. אני מנסה להתנער ולהדוף אותו ממני, אך אחיזתו איתנה. בזווית עיני אני מבחינה באימא מותחת את גופה הצידה, מגששת בידה אחר מנורת הלילה הקטנה המונחת על השידה. הוא מבחין במבטי המוסט, אך לפני שהוא מספיק להגיב היא מצליחה למשוך את מנורת הלילה ולהכות בפניו. קול ניתוץ עמום נשמע ואחריו צעקה מתוסכלת הנמלטת מפיו. הוא אוחז בפניו, נאנק, אימא תופסת את ידי ומושכת אותי איתה אל מחוץ לחדר. בום! רעם נוסף מתפוצץ באוזניי וגשם כבד מכה על הגג ביתר שאת.

"כלבה!" קול נפץ נשמע בעקבותינו ואימא נעצרת בפתאומיות. אני מתנשמת בכבדות, נאחזת באימי בכל כוחי, לא מצליחה להרגיע את הרעד המשתלט עליי. אימא מחבקת אותי בחוזקה ואנחנו מסתובבות אליו. בתחילה אני חושבת שזה היה רעם חזק במיוחד, אך עד מהרה אני מבחינה באקדח השחור המכוון לעברנו. חיוך מבחיל מתפשט על פניו. הוא מתקדם לקראתנו ואנחנו נסוגות אחורנית עד שגבנו נחבט בקיר ותמונתם של הוריי נופלת ארצה.

"לא!!!" אימא צורחת בעוד כף ידו המיוזעת נסגרת על מפרק ידי ומושכת אותי אליו, מנתקת אותי מחיבוקה המגונן. הוא מסובב אותי במהירות, סוגר את זרועו סביב כתפיי, גבי צמוד לחזהו. הדמעות מנקרות בעיניי ואני לא מצליחה לעצור אותן. הן עולות ומטשטשות את ראייתי.

"את יודעת?" הוא מחכך את אפו בשערי ומעורר בי גל של בחילה. "חשבתי להשתעשע מעט עם אימא שלך. אני מעריץ שלה כבר שנים, אבל אני מניח שאוכל לעשות את זה ברגע שאסיים איתך."

"אימא..." אני מייבבת, הוא מכוון את האקדח אליה וגורר אותי אחריו לכיוון חדר השינה.

"תניח לה!" היא ממררת בבכי, "באת בשבילי! אני כאן! קח אותי! תן לה ללכת, בבקשה!" הוא מתעלם מדבריה, ממשיך לכוון אליה את האקדח ומושך אותי בעל כורחי לכיוון החדר. הגשם מתחזק, הרעם רודף אחר הברק בקצב מתגבר ומעצים את החרדה שלי. הדקות הבאות מתרחשות כהרף עין, אך עוברות עליי באיטיות מייסרת, נחרטות עמוק במוחי ובליבי. אימא רצה אל המטבח, חוטפת סכין ארוכה מעל אי העץ ורצה כאחוזת דיבוק לקראתנו, היא מניפה את זרועה האוחזת בסכין, ירייה אחת מפלחת את האוויר ומחרידה את עולמי. עיניה נפערות בבהלה בעודה מתנדנדת על רגליה ואוחזת בבטנה.

"אימא..." אני פורצת בבכי והכאב רק מתעצם. הוא ירה בה, הוא באמת ירה באימא! זה לא קורה לנו, זה לא קורה לנו!

"טיפשה!" הוא מזדעק, "את רואה מה גרמת לי לעשות?" אנחה חלושה נמלטת מבין שפתיה ואני מתייפחת. "עכשיו אני מקווה שאף אחד לא יפריע לנו." הוא מושך אותי פנימה, הודף אותי אל המיטה ומנגב את הזיעה ממצחו בידו האוחזת באקדח. אני צונחת על ברכיי למרגלות המיטה, נאחזת בחוזקה בכיסוי הצמר כאילו חיי תלויים בו. "קומי!" הוא מרעים, מושך אותי מעלה וזורק אותי על המיטה. הרעם מכה שוב ושוב, מרעיד את חלונות החדר ומעורר בי חלחלה, ועם זאת נוסך בי מעט אומץ. אני מקפלת את ברכיי ובבעיטה אחת הודפת אותו אחורנית. זעם מתפשט בכל גופי, אני חייבת להגיע אל אימא, אני חייבת לעזור לה! להזעיק עזרה! הוא חוזר ומתקדם לעברי בעיניים מלאות רוע טהור. האקדח בידו, מכוון אליי, הוא ממצמץ פעמים אחדות בניסיון לסלק אגלי זיעה הזולגים אל עיניו ואני מביטה בו בגועל, תוהה איך אפשר להזיע כך כשבחוץ משתוללת סופת גשמים. "כלבה קטנה!" הוא מסנן דרך שיניים חשוקות. עיניי מתרוצצות לכל עבר בבהלה וננעצות בסכין הארוכה המושלכת על הרצפה בכניסה לחדר. אני מזנקת קדימה ומספיקה לאחוז בה, אבל הוא לופת את רגלי, ברכיי נחבטות בקרקע ואני פולטת זעקת כאב. הרעם מכה שוב ואני מצליחה להתהפך על גבי ומנסה לבעוט את דרכי הרחק ממנו. הוא לא יפגע בי! לא אתן לו לפגוע בי, אני חייבת לעזור לאימא, יודעת שאם אכנע ואתן לכוחותיי לנטוש אותי לא אוכל לעזור לה. בעיטה חזקה אחת עוזרת לי להשתחרר מלפיתתו ואני מצליחה רק בקושי להזדקף על רגליי, הסכין בידי, מונפת באוויר, הוא אוחז במפרק ידי ואני זועקת, אחיזתו מתהדקת משנייה לשנייה והסכין נשמטת ארצה. הוא רוכן לאסוף אותה מהרצפה ואני מנצלת את ההזדמנות ורצה אל חדר השינה, שם השאיר את האקדח, מריצה במוחי את סרטי הפעולה שהייתי צופה בהם עם אבא, מפשפשת בזיכרוני, האם אדע בכלל כיצד משתמשים באקדח? אני לא מספיקה להיכנס לתוך החדר ונמשכת בצמתי אחורנית, ראשי הולם בכאב. אני פונה אליו, חצי סיבוב של הגוף וזינוק קטן אחורנית כשהוא עדיין אוחז בשערי וחשה כיצד הסכין החדה חותכת בבשרי. הצריבה איומה והכאב עז. הוא מרפה את אחיזתו בשערי ואני צונחת ארצה, כאב פועם בבטני וכמעט משתק אותי. "חשבתן שתצליחו לברוח ממני, הא?!" הוא עומד מעליי, הסכין בידו והוא מוחה שוב ושוב את מצחו המיוזע. אני מניחה יד לרוחב בטני ומגלה את הדם המכתים את מדי הכדורסל הלבנים שלי. הפרא רוכן לעברי, כמו משחר לטרף, ואילו אני מושכת עצמי, נדחקת אל הפינה כמו חיה פצועה. אני שולחת את ידי אחורנית כדי לתמוך בגופי ולהרחיק עצמי ממנו וידי נתקלת במתכת הקרה. הבזק של אור נופל על פניו וירייה אחת מחרישת אוזניים מפלחת את האוויר, מתמזגת עם הרעם המתגלגל אל תוך החדר והיישר לתוכי.

עוד על הספר

ריין סטורם אן רוז

פרולוג

יום הולדתי השנים עשר. בסיום חוג הכדורסל אני נפרדת מאיימי, חברתי הטובה זה שנתיים, וחוזרת הביתה. פרפרי ריגוש בבטני ואני תוהה אילו מטעמים אימא הכינה לכבוד המסיבה הערב. כבר מתחיל להחשיך בחוץ ואני מריצה במוחי את כל שעליי להספיק לפני שכמה מחברותיי הטובות יגיעו למסיבת הפיג'מות לכבוד יום ההולדת שלי.

רעם איתן נשמע מרחוק ואני נושאת תפילה קטנה שהסופה הצפויה לא תרתיע, ותיאלץ אותן לבטל את השתתפותן במסיבה שלי. אני מגיעה אל פתח הבית והדלת פתוחה מעט. אני מטה אוזני אל השקט הלא אופייני לשעת ערב שכזו. בכל ערב אימא מנתרת ממקומה כשאני נכנסת אל המטבח. רעשי הרקע וקרקושי הסירים מסווים את חריקת הדלת בכניסה וכך אני מפתיעה אותה בבואי בכל ערב מחדש. היום נעדר קול מעבד המזון, אין רחש מים זורמים בכיור המטבח והשקט הזה צורם לי, בעיקר כי ההכנות למסיבה אמורות להיות בעיצומן. כנראה החליטו הוריי להמיר את מסיבת יום ההולדת הצפויה במסיבת הפתעה, זה מה שעובר בראשי כרגע.

"אימא?" אני הולכת אל הסלון הריק, עיניי נודדות אל המטבח, אך גם הוא מיותם.

"לא!!!" צווחה נשמעת מכיוון חדר השינה ורגליי נושאות אותי בעקבות קולה של אימי. אני דוחפת את הדלת אל הקיר שמאחוריה, ליבי הולם בפראות ושוקע בין צלעותיי, "ריין, בבקשה... לכי מכאן..." אימי ישובה על המיטה, שמלתה הפרחונית קרועה וחושפת את כתפה. יד גדולה אוחזת במפרק ידה, מקבעת אותה למקומה. היא מביטה בי, עיניה מפצירות בי ללכת, אך רגליי נטועות בקרקע.

הבזק של ברק מכה בחלון ואחריו מתגלגל רעם אדיר השולח צמרמורת בגבי. אני מתכווצת.

"הווו, מה יש לנו כאן?" הפרא האוחז בידה של אימי פונה לעברי. הוא גבוה מאוד, מבנה גופו מלא, על ראשו כובע מצחייה כתום, זיעה מטפטפת במורד לחייו ועיניו טרוטות. אני תוהה מי הוא ואיך הצליח להיכנס? האם אימא מכירה אותו? מיליון מחשבות ושאלות מתרוצצות במוחי. "המזל ממש משחק לי היום, קיבלתי שתיים במחיר אחד..." עיניו השקועות אפלות בשעה שמבטו מטייל במעלה גופי ונעצר בעיניי. אני מחבקת את עצמי בחוזקה, חשה את עיניו שולחות נעצים בעורי. הבטן שלי מתהפכת, אני נתונה בקיפאון לא מוכר ולא מצליחה לנתק את רגליי מהקרקע.

"שלא תעז להתקרב אליה!" קולה של אימי מעורר אותי. אני מצליחה לנתק רגל אחת מן הקרקע, אך הוא תופס אותי בחוזקה. אני מנסה להתנער ולהדוף אותו ממני, אך אחיזתו איתנה. בזווית עיני אני מבחינה באימא מותחת את גופה הצידה, מגששת בידה אחר מנורת הלילה הקטנה המונחת על השידה. הוא מבחין במבטי המוסט, אך לפני שהוא מספיק להגיב היא מצליחה למשוך את מנורת הלילה ולהכות בפניו. קול ניתוץ עמום נשמע ואחריו צעקה מתוסכלת הנמלטת מפיו. הוא אוחז בפניו, נאנק, אימא תופסת את ידי ומושכת אותי איתה אל מחוץ לחדר. בום! רעם נוסף מתפוצץ באוזניי וגשם כבד מכה על הגג ביתר שאת.

"כלבה!" קול נפץ נשמע בעקבותינו ואימא נעצרת בפתאומיות. אני מתנשמת בכבדות, נאחזת באימי בכל כוחי, לא מצליחה להרגיע את הרעד המשתלט עליי. אימא מחבקת אותי בחוזקה ואנחנו מסתובבות אליו. בתחילה אני חושבת שזה היה רעם חזק במיוחד, אך עד מהרה אני מבחינה באקדח השחור המכוון לעברנו. חיוך מבחיל מתפשט על פניו. הוא מתקדם לקראתנו ואנחנו נסוגות אחורנית עד שגבנו נחבט בקיר ותמונתם של הוריי נופלת ארצה.

"לא!!!" אימא צורחת בעוד כף ידו המיוזעת נסגרת על מפרק ידי ומושכת אותי אליו, מנתקת אותי מחיבוקה המגונן. הוא מסובב אותי במהירות, סוגר את זרועו סביב כתפיי, גבי צמוד לחזהו. הדמעות מנקרות בעיניי ואני לא מצליחה לעצור אותן. הן עולות ומטשטשות את ראייתי.

"את יודעת?" הוא מחכך את אפו בשערי ומעורר בי גל של בחילה. "חשבתי להשתעשע מעט עם אימא שלך. אני מעריץ שלה כבר שנים, אבל אני מניח שאוכל לעשות את זה ברגע שאסיים איתך."

"אימא..." אני מייבבת, הוא מכוון את האקדח אליה וגורר אותי אחריו לכיוון חדר השינה.

"תניח לה!" היא ממררת בבכי, "באת בשבילי! אני כאן! קח אותי! תן לה ללכת, בבקשה!" הוא מתעלם מדבריה, ממשיך לכוון אליה את האקדח ומושך אותי בעל כורחי לכיוון החדר. הגשם מתחזק, הרעם רודף אחר הברק בקצב מתגבר ומעצים את החרדה שלי. הדקות הבאות מתרחשות כהרף עין, אך עוברות עליי באיטיות מייסרת, נחרטות עמוק במוחי ובליבי. אימא רצה אל המטבח, חוטפת סכין ארוכה מעל אי העץ ורצה כאחוזת דיבוק לקראתנו, היא מניפה את זרועה האוחזת בסכין, ירייה אחת מפלחת את האוויר ומחרידה את עולמי. עיניה נפערות בבהלה בעודה מתנדנדת על רגליה ואוחזת בבטנה.

"אימא..." אני פורצת בבכי והכאב רק מתעצם. הוא ירה בה, הוא באמת ירה באימא! זה לא קורה לנו, זה לא קורה לנו!

"טיפשה!" הוא מזדעק, "את רואה מה גרמת לי לעשות?" אנחה חלושה נמלטת מבין שפתיה ואני מתייפחת. "עכשיו אני מקווה שאף אחד לא יפריע לנו." הוא מושך אותי פנימה, הודף אותי אל המיטה ומנגב את הזיעה ממצחו בידו האוחזת באקדח. אני צונחת על ברכיי למרגלות המיטה, נאחזת בחוזקה בכיסוי הצמר כאילו חיי תלויים בו. "קומי!" הוא מרעים, מושך אותי מעלה וזורק אותי על המיטה. הרעם מכה שוב ושוב, מרעיד את חלונות החדר ומעורר בי חלחלה, ועם זאת נוסך בי מעט אומץ. אני מקפלת את ברכיי ובבעיטה אחת הודפת אותו אחורנית. זעם מתפשט בכל גופי, אני חייבת להגיע אל אימא, אני חייבת לעזור לה! להזעיק עזרה! הוא חוזר ומתקדם לעברי בעיניים מלאות רוע טהור. האקדח בידו, מכוון אליי, הוא ממצמץ פעמים אחדות בניסיון לסלק אגלי זיעה הזולגים אל עיניו ואני מביטה בו בגועל, תוהה איך אפשר להזיע כך כשבחוץ משתוללת סופת גשמים. "כלבה קטנה!" הוא מסנן דרך שיניים חשוקות. עיניי מתרוצצות לכל עבר בבהלה וננעצות בסכין הארוכה המושלכת על הרצפה בכניסה לחדר. אני מזנקת קדימה ומספיקה לאחוז בה, אבל הוא לופת את רגלי, ברכיי נחבטות בקרקע ואני פולטת זעקת כאב. הרעם מכה שוב ואני מצליחה להתהפך על גבי ומנסה לבעוט את דרכי הרחק ממנו. הוא לא יפגע בי! לא אתן לו לפגוע בי, אני חייבת לעזור לאימא, יודעת שאם אכנע ואתן לכוחותיי לנטוש אותי לא אוכל לעזור לה. בעיטה חזקה אחת עוזרת לי להשתחרר מלפיתתו ואני מצליחה רק בקושי להזדקף על רגליי, הסכין בידי, מונפת באוויר, הוא אוחז במפרק ידי ואני זועקת, אחיזתו מתהדקת משנייה לשנייה והסכין נשמטת ארצה. הוא רוכן לאסוף אותה מהרצפה ואני מנצלת את ההזדמנות ורצה אל חדר השינה, שם השאיר את האקדח, מריצה במוחי את סרטי הפעולה שהייתי צופה בהם עם אבא, מפשפשת בזיכרוני, האם אדע בכלל כיצד משתמשים באקדח? אני לא מספיקה להיכנס לתוך החדר ונמשכת בצמתי אחורנית, ראשי הולם בכאב. אני פונה אליו, חצי סיבוב של הגוף וזינוק קטן אחורנית כשהוא עדיין אוחז בשערי וחשה כיצד הסכין החדה חותכת בבשרי. הצריבה איומה והכאב עז. הוא מרפה את אחיזתו בשערי ואני צונחת ארצה, כאב פועם בבטני וכמעט משתק אותי. "חשבתן שתצליחו לברוח ממני, הא?!" הוא עומד מעליי, הסכין בידו והוא מוחה שוב ושוב את מצחו המיוזע. אני מניחה יד לרוחב בטני ומגלה את הדם המכתים את מדי הכדורסל הלבנים שלי. הפרא רוכן לעברי, כמו משחר לטרף, ואילו אני מושכת עצמי, נדחקת אל הפינה כמו חיה פצועה. אני שולחת את ידי אחורנית כדי לתמוך בגופי ולהרחיק עצמי ממנו וידי נתקלת במתכת הקרה. הבזק של אור נופל על פניו וירייה אחת מחרישת אוזניים מפלחת את האוויר, מתמזגת עם הרעם המתגלגל אל תוך החדר והיישר לתוכי.