הסודות של מארה דאייר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסודות של מארה דאייר
מכר
מאות
עותקים
הסודות של מארה דאייר
מכר
מאות
עותקים

הסודות של מארה דאייר

3.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

מארה דאייר חושבת שאין דבר מוזר יותר מאשר להתעורר בבית חולים ולא לזכור איך היא הגיעה לשם.
אבל יש.
היא משוכנעת שמשהו מסתורי התרחש בתאונה שהייתה מעורבת בה, שאמנם היא רק איבדה בה את הכרתה, אבל חבריה נהרגו בה. 
היא צודקת.
היא לא מאמינה שאחרי כל מה שקרה לה היא מסוגלת להתאהב.
היא טועה.

אחרי ששרדה מארה את התאונה, כשבניין ישן התמוטט עליה ועל חבריה, היא סובלת מהתקפי חרדה. היא איבדה את החברה הכי טובה שלה, את החבר שלה ואת אחותו. לבקשתה, משפחתה עוברת לגור במדינה אחרת כדי לעזור לה לשקם את חייה ולפתוח דף חדש. אבל ההתחלה שלה בבית הספר החדש משתבשת, ועד מהרה תוקפות אותה הזיות – או אולי אלה חזיונות נבואיים שהיא רואה בהם את העתיד – וכאשר גופות מתחילות להיערם סביבה הגבול בין מציאוּת לסיוט מתערער.

מארה פוגשת בבית הספר החדש את נואה, בעל המבטא הבריטי המלוטש שאי אפשר לעמוד בפני קסמו האישי, ונראה שהוא נחוש בדעתו לעזור לה להבין מה אמיתי, מה פרי דמיונה ומה מסוכן מאוד־מאוד עבורה. האם היא יכולה לבטוח בו?

הסודות של מארה דאייר הוא מותחן פסיכולוגי על־טבעי בקצב מסחרר שיצמיד את הקוראים לעלילה המתפתחת וליחסים הרותחים הנרקמים בין מארה לנואה.

מישל הודקין גדלה בפלורידה, למדה בקולג' בניו יורק והמשיכה ללימודי משפטים במישיגן. טרילוגיית מארה דאייר שכתבה כיכבה ברשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס, יו־אס־איי טודיי ופאבלישרס ויקלי.

הודקין ממזגת בספר הביכורים שלה רומן לוהט עם מותחן על־טבעי, שיטלטל את קוראיה. "בוקליסט"

הסיפור היפה והמורכב של מארה מצמרר, מותח, ממכר ורומנטי להפליא.
"רומנטיק טיימס"

פרק ראשון


קודם 
לורלטון, רוד איילנד

האותיות והמספרים הכתובים בכתב יד מסולסל על לוח הסיאנסים התעוותו באור הנר והתערבלו לי בראש למרק אלפביתי.
כשקלייר דחפה לי ליד את המחוג דמוי הלב נבהלתי. בדרך כלל אני לא כזאת לחוצה, וקיוויתי שרייצ'ל לא תשים לב. לוח הסיאנסים היה המתנה הכי מגניבה בעיניה באותו ערב, והיא קיבלה אותה מקלייר. אני קניתי לה צמיד. היא לא ענדה אותו.
כרעתי על השטיח והעברתי את המחוג לרייצ'ל. קלייר הניעה את הראש מצד לצד, משפריצה זלזול. רייצ'ל הניחה את המחוג.
"זה רק משחק, מארה". היא חייכה והשיניים שלה נראו לבנות עוד יותר באור הקלוש. רייצ'ל ואני חברות טובות מאז גן חובה. היא כהה ופראית ואני חיוורת וזהירה. אולי קצת פחות זהירה כשאנחנו יחד. היא נותנת לי הרגשה שאני אמיצה. בדרך כלל.
"אין לי מה לשאול אנשים מתים", אמרתי לה, ולא הוספתי: ובגיל שש עשרה אנחנו כבר מבוגרות מדי בשביל דברים כאלה.
"תשאלי מתי ג'וד יידלק עלייך כמו שאת דלוקה עליו".
הקול של קלייר היה תמים, אבל אני לא טיפשה. הלחיים שלי בערו אבל ריסנתי את הדחף להתפרץ והגבתי בצחוק.
"אני יכולה לבקש מהדבר הזה מכונית? אולי זה מין קטע כמו סנטה קלאוס של המתים?"
"בעצם היום יש לי יום הולדת, אז אני ראשונה". רייצ'ל הניחה את האצבעות על המחוג. קלייר ואני הסתכלנו עליה.
"אה, רייצ'ל, תשאלי את הדבר זה איך את הולכת למות".
רייצ'ל פלטה צווחה של הסכמה, ואני לכסנתי אל קלייר מבט נרגז. מהרגע שהיא עברה לכאן לפני שישה חודשים, היא נדבקה לחברה הטובה שלי כמו עלוקה מורעבת. היו לה עכשיו שתי משימות עיקריות בחיים, לתת לי הרגשה של גלגל שלישי ולרדת עליי כי נדלקתי על אחיה, ג'וד. נמאס לי משניהם באותה מידה.
"תזכרי לא לדחוף", הורתה לי קלייר.
"הבנתי, תודה. עוד משהו?"
אבל רייצ'ל קטעה אותנו לפני שהספקנו להתדרדר למריבה. "איך אני אמות?"
שלושתנו הסתכלנו על הלוח. הרגשתי עקצוצים בשוקיים מהכריעה הארוכה על השטיח של רייצ'ל ורטיבות מזיעה מאחורי הברכיים. שום דבר לא קרה.
ואז פתאום קרה משהו. הסתכלנו אחת על השנייה כשהמחוג זז מתחת לכפות הידיים שלנו. הוא זז בחצי עיגול על הלוח, דילג על האותיות א' עד כ', הזדחל מעל האות ל'.
נעצר באות מ'.
"מחלה קשה?" הקול של קלייר היה נרגש. היא כל כך שטחית. לא הבנתי מה רייצ'ל מוצאת בה.
המחוג החליק בכיוון הלא נכון. התרחק מהאותיות ח' ול' ונחת על האות א'.
רייצ'ל נראתה מבולבלת. "מוות באֵש?"
"אלימות?" שאלה קלייר. "אולי תגרמי לשרפה ביער וסמוקי הדוב יטרוף אותך?" רייצ'ל צחקה ולרגע קצר פוגגה את הבהלה שחלחלה לי לבטן. כשהתיישבנו לשחק, הייתי חייבת להתגבר על הדחף לגלגל עיניים מהמלודרמטיות של קלייר. עכשיו כבר פחות.
המחוג זגזג על הלוח וקטע את הצחוק.
ר'.
ישבנו בשקט. העיניים שלנו לא זזו מהלוח כשהמחוג זינק בחזרה לכיוון ההתחלה.
ה'.
ואז הוא נעצר.
חיכינו שהכלי יצביע על האות הבאה, אבל הוא לא זז יותר. כעבור שלוש דקות רייצ'ל וקלייר משכו את הידיים מהמחוג. הרגשתי שהן מסתכלות עליי.
"זה רוצה שתשאלי משהו", אמרה רייצ'ל בשקט.
"אם כשאת אומרת 'זה' את מתכוונת לקלייר, אני בטוחה שזה נכון". קמתי רועדת ואחוזת בחילה. אני גמרתי.
"לא דחפתי את זה", אמרה קלייר בעיניים פעורות, הסתכלה על רייצ'ל ואחר כך עליי.
"נשבעת?" שאלתי בציניות.
"למה לא", ענתה קלייר ברשעות. היא קמה והתקרבה אליי. התקרבה מדי. העיניים הירוקות שלה נראו מסוכנות. "לא דחפתי את זה", היא אמרה שוב. "זה רוצה שאת תשחקי".
רייצ'ל תפסה לי את היד ומשכה את עצמה מהרצפה. היא הסתכלה לקלייר ישר בעיניים. "אני מאמינה לך", היא אמרה, "אבל בואו נעשה משהו אחר?"
"כמו מה?" הקול של קלייר היה אדיש, ואני החזרתי לה מבט ישיר בלי למצמץ. הנה זה מתחיל.
"אנחנו יכולות לראות את 'פרויקט המכשפה מבלייר'". הסרט הכי אהוב על קלייר, כמובן. "מה דעתכן?" קולה של קלייר נשמע מהסס אבל יציב.
ניתקתי את המבט מהעיניים של קלייר, הנהנתי והצלחתי לחייך. קלייר עשתה כמוני. רייצ'ל נרגעה אבל אני לא. רק בשבילה ניסיתי לבלוע בכל זאת את הכעס והתחושה הלא נעימה כשהתיישבנו לצפות בסרט. רייצ'ל הכניסה את הדיסק וכיבתה בנשיפה את הנרות.
כעבור שישה חודשים שתיהן היו מתות.

עוד על הספר

הסודות של מארה דאייר מישל הודקין


קודם 
לורלטון, רוד איילנד

האותיות והמספרים הכתובים בכתב יד מסולסל על לוח הסיאנסים התעוותו באור הנר והתערבלו לי בראש למרק אלפביתי.
כשקלייר דחפה לי ליד את המחוג דמוי הלב נבהלתי. בדרך כלל אני לא כזאת לחוצה, וקיוויתי שרייצ'ל לא תשים לב. לוח הסיאנסים היה המתנה הכי מגניבה בעיניה באותו ערב, והיא קיבלה אותה מקלייר. אני קניתי לה צמיד. היא לא ענדה אותו.
כרעתי על השטיח והעברתי את המחוג לרייצ'ל. קלייר הניעה את הראש מצד לצד, משפריצה זלזול. רייצ'ל הניחה את המחוג.
"זה רק משחק, מארה". היא חייכה והשיניים שלה נראו לבנות עוד יותר באור הקלוש. רייצ'ל ואני חברות טובות מאז גן חובה. היא כהה ופראית ואני חיוורת וזהירה. אולי קצת פחות זהירה כשאנחנו יחד. היא נותנת לי הרגשה שאני אמיצה. בדרך כלל.
"אין לי מה לשאול אנשים מתים", אמרתי לה, ולא הוספתי: ובגיל שש עשרה אנחנו כבר מבוגרות מדי בשביל דברים כאלה.
"תשאלי מתי ג'וד יידלק עלייך כמו שאת דלוקה עליו".
הקול של קלייר היה תמים, אבל אני לא טיפשה. הלחיים שלי בערו אבל ריסנתי את הדחף להתפרץ והגבתי בצחוק.
"אני יכולה לבקש מהדבר הזה מכונית? אולי זה מין קטע כמו סנטה קלאוס של המתים?"
"בעצם היום יש לי יום הולדת, אז אני ראשונה". רייצ'ל הניחה את האצבעות על המחוג. קלייר ואני הסתכלנו עליה.
"אה, רייצ'ל, תשאלי את הדבר זה איך את הולכת למות".
רייצ'ל פלטה צווחה של הסכמה, ואני לכסנתי אל קלייר מבט נרגז. מהרגע שהיא עברה לכאן לפני שישה חודשים, היא נדבקה לחברה הטובה שלי כמו עלוקה מורעבת. היו לה עכשיו שתי משימות עיקריות בחיים, לתת לי הרגשה של גלגל שלישי ולרדת עליי כי נדלקתי על אחיה, ג'וד. נמאס לי משניהם באותה מידה.
"תזכרי לא לדחוף", הורתה לי קלייר.
"הבנתי, תודה. עוד משהו?"
אבל רייצ'ל קטעה אותנו לפני שהספקנו להתדרדר למריבה. "איך אני אמות?"
שלושתנו הסתכלנו על הלוח. הרגשתי עקצוצים בשוקיים מהכריעה הארוכה על השטיח של רייצ'ל ורטיבות מזיעה מאחורי הברכיים. שום דבר לא קרה.
ואז פתאום קרה משהו. הסתכלנו אחת על השנייה כשהמחוג זז מתחת לכפות הידיים שלנו. הוא זז בחצי עיגול על הלוח, דילג על האותיות א' עד כ', הזדחל מעל האות ל'.
נעצר באות מ'.
"מחלה קשה?" הקול של קלייר היה נרגש. היא כל כך שטחית. לא הבנתי מה רייצ'ל מוצאת בה.
המחוג החליק בכיוון הלא נכון. התרחק מהאותיות ח' ול' ונחת על האות א'.
רייצ'ל נראתה מבולבלת. "מוות באֵש?"
"אלימות?" שאלה קלייר. "אולי תגרמי לשרפה ביער וסמוקי הדוב יטרוף אותך?" רייצ'ל צחקה ולרגע קצר פוגגה את הבהלה שחלחלה לי לבטן. כשהתיישבנו לשחק, הייתי חייבת להתגבר על הדחף לגלגל עיניים מהמלודרמטיות של קלייר. עכשיו כבר פחות.
המחוג זגזג על הלוח וקטע את הצחוק.
ר'.
ישבנו בשקט. העיניים שלנו לא זזו מהלוח כשהמחוג זינק בחזרה לכיוון ההתחלה.
ה'.
ואז הוא נעצר.
חיכינו שהכלי יצביע על האות הבאה, אבל הוא לא זז יותר. כעבור שלוש דקות רייצ'ל וקלייר משכו את הידיים מהמחוג. הרגשתי שהן מסתכלות עליי.
"זה רוצה שתשאלי משהו", אמרה רייצ'ל בשקט.
"אם כשאת אומרת 'זה' את מתכוונת לקלייר, אני בטוחה שזה נכון". קמתי רועדת ואחוזת בחילה. אני גמרתי.
"לא דחפתי את זה", אמרה קלייר בעיניים פעורות, הסתכלה על רייצ'ל ואחר כך עליי.
"נשבעת?" שאלתי בציניות.
"למה לא", ענתה קלייר ברשעות. היא קמה והתקרבה אליי. התקרבה מדי. העיניים הירוקות שלה נראו מסוכנות. "לא דחפתי את זה", היא אמרה שוב. "זה רוצה שאת תשחקי".
רייצ'ל תפסה לי את היד ומשכה את עצמה מהרצפה. היא הסתכלה לקלייר ישר בעיניים. "אני מאמינה לך", היא אמרה, "אבל בואו נעשה משהו אחר?"
"כמו מה?" הקול של קלייר היה אדיש, ואני החזרתי לה מבט ישיר בלי למצמץ. הנה זה מתחיל.
"אנחנו יכולות לראות את 'פרויקט המכשפה מבלייר'". הסרט הכי אהוב על קלייר, כמובן. "מה דעתכן?" קולה של קלייר נשמע מהסס אבל יציב.
ניתקתי את המבט מהעיניים של קלייר, הנהנתי והצלחתי לחייך. קלייר עשתה כמוני. רייצ'ל נרגעה אבל אני לא. רק בשבילה ניסיתי לבלוע בכל זאת את הכעס והתחושה הלא נעימה כשהתיישבנו לצפות בסרט. רייצ'ל הכניסה את הדיסק וכיבתה בנשיפה את הנרות.
כעבור שישה חודשים שתיהן היו מתות.