הטבוע היפה ביותר בעולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הטבוע היפה ביותר בעולם
מכר
מאות
עותקים
הטבוע היפה ביותר בעולם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הטבוע היפה ביותר בעולם

4.8 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אמציה פורת, טל ניצן, ריטה מלצר
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 198 עמ' מודפסים

גבריאל גרסיה מארקס

גבריאל גרסיה מארקס נולד ב־1927 בעיירה ארקטקה שבצפון קולומביה, וגר שם עד גיל שמונה בבית סבו וסבתו. אחר כך עבר לגור עם הוריו בסוקרה. את רוב שנות לימודיו בבית-הספר עשה בפנימיות, וכשסיים את לימודיו התיכוניים החל ללמוד – ברצון הוריו ובניגוד לרצונו – משפטים באוניברסיטה בבוגוטה. בסוף שנות הארבעים החל לעבוד כעיתונאי וכתב את סיפוריו הראשונים. ב־1950 עזב את לימודיו באוניברסיטה והחליט להתמסר לכתיבה. הוסיף לעבוד בעיתונאות בכתב ובתפקידים אחרים בקולומוביה ומחוץ לה, בין השאר ברומא, פריס, ברצלונה, לה הבאנה, קרקס וניו יורק. תקופה ארוכה התגורר במקסיקו סיטי ואחר כך בערים שונות בדרום אמריקה ובאירופה. במשך השנים גברה מעורבותו הפוליטית. באמצע שנות החמישים החלו לצאת לאור ספריו הראשונים וב־1967 קנה לו תהילה בינלאומית עם פרסום הספר מאה שנים של בדידות. בעם עובד ראו אור בעברית ב"ספרייה לעם": מאה שנים של בדידות, סתיו של פטריארך, אהבה בימי כולרה, גנרל במבוך, שנים עשר סיפורים נודדים, על אהבה ושדים אחרים, ידיעה על חטיפה, לחיות כדי לספר; זכרונות מהזונות העצובות שלי וסיפורו של ניצול. ב"פרוזה אחרת" - כרוניקה של מוות ידוע מראש.
 
בשנת 1982 קיבל מארקס את פרס נובל לספרות.

תקציר

מה קורה ביום גשום אחד, כשנופל לכפר משמים מלאך קשיש, קירח, מרוט כנפיים? 
ומה קורה בכפר אחר, ובייחוד איך מגיבות הנשים שם, כשנסחפת לחוף גופה ענקית 
של הגבר היפה ביותר בעולם? ומה עובר ברומא על אב שכול שבא לבקש מהאפיפיור שיכריז על בתו הקטנה כקדושה, ובינתיים הוא נושא אותה במשך שנים במזוודה, יפה כמו שהייתה במותה?

יש סופר אחד בעולם שבכוחו לענות על השאלות האלה ועל אחרות מסוגן – גבריאל גרסיה מארקס, הסופר הקולומביאני הגדול, חתן פרס נובל, וכאן כונסו יחד הטובים שבסיפוריו.

הסיפורים שלוקטו במיוחד לקובץ זה ע"י עורכי ספרייה לעם מתאפיינים בסגנון של ראליזים מאגי ואכן יש כאן מאגיה – מלאכים נופלים, טבועים רבי און, נערות שסימני המוות פוסחים עליהן - אבל לא בפנטזיה, אלא ממש בינינו.

בספר 14 סיפורים שראו אור בשלושה קבצי סיפורים שונים, ומתוכם 7 שתורגמו מחדש על ידי טל ניצן. 

תרגמו מספרדית: טל ניצן, ריטה מלצר ואמציה פורת

פרק ראשון

הסייסטה של יום שלישי

לתנין הקדוש

הרכבת הגיחה מתוך הפרוזדור הסלעי האדום הרוטט, חדרה אל מטעי הבננות הסימטריים שנמתחו עד אין קץ, והאוויר נעשה לח ורוח הים לא הורגשה עוד. משב עשן מחניק נכנס דרך חלון הקרון. בדרך הצרה המקבילה למסילה היו עגלות פרים עמוסות זרים ירוקים. בצד האחר של הדרך, בשטחי בור שוממים להפתיע, היו משרדים ובהם מאווררים חשמליים, מצבורי מבנים של לבנים אדומות ובתי מידות שכיסאות ושולחנות קטנים לבנים עומדים במרפסותיהם, מוקפים דקלים ושיחי ורדים מאובקים. השעה הייתה אחת עשרה בבוקר, והחום עוד לא התחיל.

"יותר טוב שתרימי את השמשה," אמרה האישה. "השיער יתמלא לך בפחם."

הילדה ניסתה לעשות זאת אבל החלון היה תקוע בגלל החלודה.

הן היו הנוסעות היחידות בקרון הערום של המחלקה השלישית. מאחר שעשן הקטר המשיך לחדור דרך החלון, עזבה הילדה את מקומה והניחה שם את החפצים היחידים שנשאו עימן: שקית ניילון עם מצרכי מזון וזר פרחים עטוף בנייר עיתון. היא התיישבה במושב המרוחק מהחלון, מול אימה. שתיהן לבשו בגדי אבלות דלים מכף רגל ועד ראש.

הילדה הייתה בת שתים עשרה, וזו הייתה נסיעתה הראשונה. האישה נראתה זקנה מכדי להיות אימה, בגלל הוורידים הכחולים בעפעפיה וגופה הקטן, הרופס ונטול הצורה, בחליפה בגזרה של גלימה. היא נסעה ועמוד השדרה שלה צמוד בכוח אל מסעד המושב, והחזיקה בחיקה בשתי ידיה ארנק לכּה בלוי. היא ניחנה בשלווה הקפדנית של אנשים מורגלים בעוני.

בשתים עשרה השתרר החום. הרכבת נעצרה למשך עשר דקות בתחנה ללא יישוב כדי להצטייד במים. בחוץ, בדממה המסתורית של המטעים, היה לצל מראה נקי. אבל האוויר הדחוס בתוך הקרון הדיף ריח של עור גולמי. הרכבת לא האיצה שוב. היא נעצרה בשתי עיירות זהות עם בתי עץ צבועים בצבעים עזים. האישה הרכינה את ראשה והתנמנמה. הילדה חלצה את נעליה. אחר כך הלכה לשירותים לטבול במים את זר הפרחים המתים.

כשחזרה למקומן האם חיכתה לה עם האוכל. היא נתנה לה חתיכת גבינה, חצי קלח תירס ועוגייה, ולעצמה הוציאה משקית הניילון אותה מנה. בזמן שאכלו הרכבת חצתה לאט מאוד גשר ברזל וחלפה בלי לעצור על פני עיירה זהה לשתי הקודמות, אלא שבזו התקהל המון אדם בכיכר. תזמורת ניגנה מנגינה עליזה מתחת לשמש הקופחת. אחרי העיירה, במישור סדוק מיוֹבֶש, הסתיימו המטעים.

האישה חדלה לאכול.

"תנעלי את הנעליים," אמרה.

הילדה הביטה החוצה. היא לא ראתה אלא את המישור השומם שהרכבת החלה שוב להאיץ בו, אבל תחבה לשקית את פירור העוגייה האחרון ונעלה מהר את נעליה. האישה הושיטה לה את המסרק.

"תסתרקי," אמרה.

הרכבת החלה לצפור בזמן שהילדה הסתרקה. האישה מחתה את הזיעה מצווארה וניקתה באצבעות את השומן מפניה. כשסיימה הילדה להסתרק עברה הרכבת מול הבתים הראשונים של עיירה גדולה מהקודמות אבל עגמומית מהן.

"אם את צריכה לעשות משהו, תעשי את זה עכשיו," אמרה האישה. "אחר כך, גם אם תמותי מצמא אל תשתי מים בשום מקום. ובעיקר, שלא תבכי."

הילדה הנהנה. דרך החלון חדרה רוח לוהטת ויבשה, מעורבת בצפירת הקטר ובשאון הקרונות הישנים. האישה צררה את השקית עם שיירי המזון ותחבה אותה לתיק. לרגע הזדהר בחלון מראה העיירה בשלמותה ביום שלישי בוהק של חודש אוגוסט. הילדה עטפה את הפרחים בעיתונים הרטובים, התרחקה עוד קצת מהחלון ונעצה מבט באִימה. זו החזירה לה הבעה שלווה. הרכבת חדלה לצפור והאטה את הנסיעה. כעבור רגע נעצרה.

בתחנה לא היה איש. מעבר לכביש, במדרכה שבצל השקדיות, רק אולם הביליארד היה פתוח. העיירה צפה על אדי החום. האישה והילדה ירדו מהרכבת, עברו בתחנה הנטושה שהמרצפות בה החלו להיסדק מלחץ העשבים, וחצו את הכביש אל המדרכה המוצלת.

השעה הייתה כמעט שתיים. בשעה זו, מותשת מחום, נמה העיירה את הסייסטה. חנויות המכולת, המשרדים הציבוריים, בית הספר העירוני, כולם היו נסגרים בשעה אחת עשרה ולא נפתחים שוב עד לקראת ארבע, כשעוברת שם הרכבת בדרך חזרה. נותרו פתוחים רק בית המלון שמול התחנה עם הבר וסלון הביליארד שלו, והמברקה שבאחד מצידי הכיכר. בבתים, שרובם נבנו לפי הדגם של חברת הבננות, היו הדלתות נעולות מבפנים והתריסים מוגפים. באחדים מהם שרר חום כזה שהדיירים סעדו צהריים בחצר. אחרים העמידו כיסא בצל השקדיות ונמו את הסייסטה ברחוב עצמו.

בחסות אותן שקדיות נכנסו האישה והילדה לעיירה בלי להפריע לסייסטה, וצעדו היישר אל בית הכומר. האישה שרטה בציפורן את רשת המתכת של הדלת, המתינה רגע ונקשה שוב. בפנים זמזם מאוורר חשמלי. הצעדים לא נשמעו. נשמעה בקושי החריקה הקלה של הדלת, ומיד אחריה קול זהיר מאוד סמוך לרשת המתכת: "מי שם?" האישה ניסתה להביט דרך הרשת.

"אני צריכה את הכומר," אמרה.

"הוא ישן עכשיו."

"זה דחוף," עמדה האישה על שלה.

הייתה בקולה עקשנות רגועה.

הדלת נפתחה מעט בלי קול, ובפתח הופיעה אישה מבוגרת ושמנמנה שעור פניה חיוור ושערה בצבע ברזל. עיניה נראו קטנות מדי מאחורי העדשות העבות של המשקפיים.

"תיכנסו," אמרה ופתחה את הדלת לגמרי.

הן נכנסו לתוך טרקלין ספוג ריח ישן של פרחים. סוכנת הבית הובילה אותן אל ספסל עץ וסימנה להן להתיישב. הילדה עשתה זאת, אבל אימה נשארה על רגליה, מהורהרת, ארנקה לפות בשתי ידיה. שום רעש לא נשמע מאחורי המאוורר החשמלי.

סוכנת הבית הופיעה בדלת הפנימית.

"הוא אומר שתחזרו אחרי שלוש," אמרה בקול נמוך מאוד. "הוא שכב לנוח לפני חמש דקות."

"הרכבת יוצאת בשלוש וחצי," אמרה האישה.

המענה היה קצר ותקיף, אבל הקול נותר רגוע, ומלא גוני־גוונים. סוכנת הבית חייכה בפעם הראשונה.

"בסדר," אמרה.

כשהדלת הפנימית שבה ונסגרה, התיישבה האישה לצד בתה. חדר ההמתנה היה דל, מסודר ונקי. מעבר למעקה העץ שחילק את החדר הייתה מכתבה פשוטה מכוסה שעוונית, ועליה מכונת כתיבה פרימיטיבית לצד כוס עם פרחים. מאחור ניצב ארכיון הכנסייה. ניכר בחדר העבודה שעיצבה אותו אישה רווקה.

הדלת הפנימית נפתחה, והפעם הופיע בה הכומר, מנגב את משקפיו בממחטה. רק כשהרכיב אותם ראו שהוא אחיה של האישה שפתחה את הדלת.

"במה אפשר לעזור לך?" שאל.

"המפתחות של בית הקברות," אמרה האישה.

הילדה ישבה עם הפרחים בחיקה, ורגליה שלובות מתחת לספסל. הכומר הביט בה, אחר כך הביט באישה ואחר כך, דרך רשת המתכת שעל החלון, בשמיים הבוהקים ללא עננים.

"בחום הזה," אמר. "יכולתן לחכות שהשמש תשקע."

האישה הנידה את ראשה בשתיקה. הכומר עבר לצד האחר של המעקה, הוציא מהארון מחברת עטופה שעוונית, קולמוס עץ וקסת דיו, והתיישב אל השולחן. השיער שהקליש על ראשו צמח בשפע על זרועותיו.

"איזה קבר אתן הולכות לבקר?" שאל.

"את זה של קרלוס סֶנְטֵנוֹ," אמרה האישה.

"מי?"

"קרלוס סנטנו," חזרה ואמרה האישה.

הכומר עדיין לא הבין.

"זה הגנב שהרגו כאן בשבוע שעבר," אמרה האישה באותה נימה. "אני האימא שלו."

הכומר נעץ בה את עיניו. היא החזירה לו מבט יציב, בשליטה עצמית רגועה, והכומר הסמיק. הוא הרכין את ראשו כדי לכתוב. הוא הלך ומילא את הדף, ובו בזמן ביקש מהאישה את פרטי זהותה, והיא השיבה לו בלי היסוס, בדייקנות, כקוראת מן הכתב. הכומר החל להזיע. הילדה התירה את הרצועה של נעלה השמאלית, חלצה את עקבה והשעינה אותו על אחורי הנעל. אחר כך עשתה אותו דבר ברגל ימין.

הכול התחיל ביום שני בשבוע הקודם, בשלוש לפנות בוקר ובמרחק רחובות אחדים משם. הגברת רֶבֵּקה, אלמנה שהתגוררה לבדה בבית מלא קשקושי נוי חסרי ערך, שמעה דרך רחש הגשם הקל שמישהו מנסה לפרוץ מבחוץ את דלת הכניסה. היא קמה, גיששה בארון אחר אקדח עתיק שאיש לא ירה בו מאז ימי הקולונל אָאוּרליאנוֹ בּוּאֶנדִייָה, והלכה לטרקלין בלי להדליק את האורות. היא מצאה את דרכה לאו דווקא לפי רעש המנעול אלא בשל החרדה שתפחה בה במשך עשרים ושמונה שנים של בדידות, ובעיני רוחה איתרה לא רק את מקום הדלת אלא גם את הגובה המדויק של המנעול. היא אחזה בכלי הנשק בשתי ידיה, עצמה עיניים ולחצה על ההדק. זו הייתה הפעם הראשונה בחייה שירתה באקדח. מיד אחרי קול הנפץ לא שמעה דבר פרט לאוושת הגשם על תקרת האבץ. אחר כך קלטה נקישה מתכתית קלה על מדרכת הבטון וקול חרישי מאוד, רגוע אבל יגֵע להחריד: "אַיי, אימא." לפנות בוקר נמצא האיש מת מול הבית, אפו מרוסק, לבוש חולצת פלנל צבעונית מפוספסת ומכנסיים זולים עם חבל במקום חגורה, ויחף. איש בעיירה לא הכיר אותו.

"אז קראו לו קרלוס סנטנו," מלמל הכומר כשסיים לכתוב.

"סנטנו אָיָאלָה," אמרה האישה. "הוא היה הבן הזכר היחיד."

הכומר חזר אל הארון. בתוכו, מאחורי הדלת, תלו על מסמר שני מפתחות גדולים וחלודים, כמו שדמיינה הילדה וכמו שדמיינה האישה בילדותה וכמו שמן הסתם דמיין אפילו הכומר בזמנו את המפתחות של פטרוס הקדוש. הוא הוריד אותם, שם אותם על המחברת הפתוחה על המעקה והורה באצבעו על מקום בדף הכתוב, מבטו נעוץ באישה.

"תחתמי פה."

האישה שרבטה את שמה, ארנקה אחוז לה בבית השחי. הילדה אספה את הפרחים, השתרכה אל המעקה והתבוננה באִימה בתשומת לב.

"אף פעם לא ניסית לכוון אותו אל דרך הישר?"

האישה ענתה כשסיימה לחתום.

"הוא היה בן אדם טוב מאוד."

הכומר העביר את מבטו בין האם לילדה ונוכח לדעת בתימהון מהול ברחמים שהן לא על סף הבכי.

האישה המשיכה באותה נימה:

"אני אמרתי לו שלא יגנוב אף פעם שום דבר שעלול לגזול אוכל ממישהו, והוא שמע בקולי. אבל מקודם, כשהוא היה מתאגרף, לפעמים היה שוכב במיטה אפילו שלושה ימים מרוב המכות שחטף."

"הוא הצטרך לעקור את כל השיניים," התערבה הילדה.

"נכון," אישרה האישה. "כל נגיסה שאכלתי בזמן ההוא הייתה בטעם האגרופים שהכניסו לבן שלי בשבתות בלילה."

"רצון האל אין חקר לו," אמר הכומר.

אבל הוא אמר זאת בלי אמונה יתרה, הן משום שהניסיון עשה אותו קצת ספקן, והן בגלל החום. הוא המליץ להן לכסות את הראש כדי להימנע ממכת שמש. תוך פיהוק, כמעט מתוך שינה, הדריך אותן כיצד למצוא את קברו של קרלוס סנטנו. כשיחזרו אינן צריכות לדפוק בדלת. שיכניסו את המפתח מתחתיה ובאותו מקום ישאירו, אם יש להן, תרומה לכנסייה. האישה האזינה להסברים ברוב קשב, אבל הודתה בלי לחייך.

עוד לפני שפתחה את הדלת אל הרחוב הבחין הכומר שמישהו מציץ פנימה, אפו מעוך אל הרשת המתכתית. זו הייתה חבורת ילדים. כשנפתחה הדלת לגמרי, הם ברחו והתפזרו. בשעה הזו, בדרך כלל, לא היה איש ברחוב. כעת היו לא רק הילדים. תחת השקדיות התגודדו חבורות. הכומר בחן את הרחוב שהתעוות באדי החום, ואז הבין. הוא שב וסגר את הדלת בעדינות.

"חכו רגע," אמר בלי להביט באישה.

אחותו הופיעה בדלת הפנימית, מקטורן שחור על כתונת השינה שלה ושערה פזור על כתפיה. היא הביטה בכומר בשתיקה.

"מה זה היה?" שאל הוא.

"אנשים שמו לב," לחשה אחותו.

"יותר טוב שתצאו דרך השער של החצר," אמר הכומר.

"זה לא ישנה," אמרה האחות. "כולם בחלונות."

עד לאותו הרגע נראתה האישה כלא מבינה. היא ניסתה להשקיף אל הרחוב דרך הרשת המתכתית. אז לקחה מהילדה את זר הפרחים והתחילה להתקדם אל הדלת. הילדה הלכה בעקבותיה.

"חכו שהשמש תשקע," אמר הכומר.

"אתן תימסו," אמרה אחותו בלי נוע באחורי הטרקלין. "חכו רגע, אני אשאיל לכן שמשייה."

"תודה," ענתה האישה. "אנחנו נהיה בסדר ככה."

והיא אחזה בידה של הילדה ויצאה לרחוב.

(1962)

 

גבריאל גרסיה מארקס נולד ב־1927 בעיירה ארקטקה שבצפון קולומביה, וגר שם עד גיל שמונה בבית סבו וסבתו. אחר כך עבר לגור עם הוריו בסוקרה. את רוב שנות לימודיו בבית-הספר עשה בפנימיות, וכשסיים את לימודיו התיכוניים החל ללמוד – ברצון הוריו ובניגוד לרצונו – משפטים באוניברסיטה בבוגוטה. בסוף שנות הארבעים החל לעבוד כעיתונאי וכתב את סיפוריו הראשונים. ב־1950 עזב את לימודיו באוניברסיטה והחליט להתמסר לכתיבה. הוסיף לעבוד בעיתונאות בכתב ובתפקידים אחרים בקולומוביה ומחוץ לה, בין השאר ברומא, פריס, ברצלונה, לה הבאנה, קרקס וניו יורק. תקופה ארוכה התגורר במקסיקו סיטי ואחר כך בערים שונות בדרום אמריקה ובאירופה. במשך השנים גברה מעורבותו הפוליטית. באמצע שנות החמישים החלו לצאת לאור ספריו הראשונים וב־1967 קנה לו תהילה בינלאומית עם פרסום הספר מאה שנים של בדידות. בעם עובד ראו אור בעברית ב"ספרייה לעם": מאה שנים של בדידות, סתיו של פטריארך, אהבה בימי כולרה, גנרל במבוך, שנים עשר סיפורים נודדים, על אהבה ושדים אחרים, ידיעה על חטיפה, לחיות כדי לספר; זכרונות מהזונות העצובות שלי וסיפורו של ניצול. ב"פרוזה אחרת" - כרוניקה של מוות ידוע מראש.
 
בשנת 1982 קיבל מארקס את פרס נובל לספרות.

עוד על הספר

  • תרגום: אמציה פורת, טל ניצן, ריטה מלצר
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 198 עמ' מודפסים
הטבוע היפה ביותר בעולם גבריאל גרסיה מארקס

הסייסטה של יום שלישי

לתנין הקדוש

הרכבת הגיחה מתוך הפרוזדור הסלעי האדום הרוטט, חדרה אל מטעי הבננות הסימטריים שנמתחו עד אין קץ, והאוויר נעשה לח ורוח הים לא הורגשה עוד. משב עשן מחניק נכנס דרך חלון הקרון. בדרך הצרה המקבילה למסילה היו עגלות פרים עמוסות זרים ירוקים. בצד האחר של הדרך, בשטחי בור שוממים להפתיע, היו משרדים ובהם מאווררים חשמליים, מצבורי מבנים של לבנים אדומות ובתי מידות שכיסאות ושולחנות קטנים לבנים עומדים במרפסותיהם, מוקפים דקלים ושיחי ורדים מאובקים. השעה הייתה אחת עשרה בבוקר, והחום עוד לא התחיל.

"יותר טוב שתרימי את השמשה," אמרה האישה. "השיער יתמלא לך בפחם."

הילדה ניסתה לעשות זאת אבל החלון היה תקוע בגלל החלודה.

הן היו הנוסעות היחידות בקרון הערום של המחלקה השלישית. מאחר שעשן הקטר המשיך לחדור דרך החלון, עזבה הילדה את מקומה והניחה שם את החפצים היחידים שנשאו עימן: שקית ניילון עם מצרכי מזון וזר פרחים עטוף בנייר עיתון. היא התיישבה במושב המרוחק מהחלון, מול אימה. שתיהן לבשו בגדי אבלות דלים מכף רגל ועד ראש.

הילדה הייתה בת שתים עשרה, וזו הייתה נסיעתה הראשונה. האישה נראתה זקנה מכדי להיות אימה, בגלל הוורידים הכחולים בעפעפיה וגופה הקטן, הרופס ונטול הצורה, בחליפה בגזרה של גלימה. היא נסעה ועמוד השדרה שלה צמוד בכוח אל מסעד המושב, והחזיקה בחיקה בשתי ידיה ארנק לכּה בלוי. היא ניחנה בשלווה הקפדנית של אנשים מורגלים בעוני.

בשתים עשרה השתרר החום. הרכבת נעצרה למשך עשר דקות בתחנה ללא יישוב כדי להצטייד במים. בחוץ, בדממה המסתורית של המטעים, היה לצל מראה נקי. אבל האוויר הדחוס בתוך הקרון הדיף ריח של עור גולמי. הרכבת לא האיצה שוב. היא נעצרה בשתי עיירות זהות עם בתי עץ צבועים בצבעים עזים. האישה הרכינה את ראשה והתנמנמה. הילדה חלצה את נעליה. אחר כך הלכה לשירותים לטבול במים את זר הפרחים המתים.

כשחזרה למקומן האם חיכתה לה עם האוכל. היא נתנה לה חתיכת גבינה, חצי קלח תירס ועוגייה, ולעצמה הוציאה משקית הניילון אותה מנה. בזמן שאכלו הרכבת חצתה לאט מאוד גשר ברזל וחלפה בלי לעצור על פני עיירה זהה לשתי הקודמות, אלא שבזו התקהל המון אדם בכיכר. תזמורת ניגנה מנגינה עליזה מתחת לשמש הקופחת. אחרי העיירה, במישור סדוק מיוֹבֶש, הסתיימו המטעים.

האישה חדלה לאכול.

"תנעלי את הנעליים," אמרה.

הילדה הביטה החוצה. היא לא ראתה אלא את המישור השומם שהרכבת החלה שוב להאיץ בו, אבל תחבה לשקית את פירור העוגייה האחרון ונעלה מהר את נעליה. האישה הושיטה לה את המסרק.

"תסתרקי," אמרה.

הרכבת החלה לצפור בזמן שהילדה הסתרקה. האישה מחתה את הזיעה מצווארה וניקתה באצבעות את השומן מפניה. כשסיימה הילדה להסתרק עברה הרכבת מול הבתים הראשונים של עיירה גדולה מהקודמות אבל עגמומית מהן.

"אם את צריכה לעשות משהו, תעשי את זה עכשיו," אמרה האישה. "אחר כך, גם אם תמותי מצמא אל תשתי מים בשום מקום. ובעיקר, שלא תבכי."

הילדה הנהנה. דרך החלון חדרה רוח לוהטת ויבשה, מעורבת בצפירת הקטר ובשאון הקרונות הישנים. האישה צררה את השקית עם שיירי המזון ותחבה אותה לתיק. לרגע הזדהר בחלון מראה העיירה בשלמותה ביום שלישי בוהק של חודש אוגוסט. הילדה עטפה את הפרחים בעיתונים הרטובים, התרחקה עוד קצת מהחלון ונעצה מבט באִימה. זו החזירה לה הבעה שלווה. הרכבת חדלה לצפור והאטה את הנסיעה. כעבור רגע נעצרה.

בתחנה לא היה איש. מעבר לכביש, במדרכה שבצל השקדיות, רק אולם הביליארד היה פתוח. העיירה צפה על אדי החום. האישה והילדה ירדו מהרכבת, עברו בתחנה הנטושה שהמרצפות בה החלו להיסדק מלחץ העשבים, וחצו את הכביש אל המדרכה המוצלת.

השעה הייתה כמעט שתיים. בשעה זו, מותשת מחום, נמה העיירה את הסייסטה. חנויות המכולת, המשרדים הציבוריים, בית הספר העירוני, כולם היו נסגרים בשעה אחת עשרה ולא נפתחים שוב עד לקראת ארבע, כשעוברת שם הרכבת בדרך חזרה. נותרו פתוחים רק בית המלון שמול התחנה עם הבר וסלון הביליארד שלו, והמברקה שבאחד מצידי הכיכר. בבתים, שרובם נבנו לפי הדגם של חברת הבננות, היו הדלתות נעולות מבפנים והתריסים מוגפים. באחדים מהם שרר חום כזה שהדיירים סעדו צהריים בחצר. אחרים העמידו כיסא בצל השקדיות ונמו את הסייסטה ברחוב עצמו.

בחסות אותן שקדיות נכנסו האישה והילדה לעיירה בלי להפריע לסייסטה, וצעדו היישר אל בית הכומר. האישה שרטה בציפורן את רשת המתכת של הדלת, המתינה רגע ונקשה שוב. בפנים זמזם מאוורר חשמלי. הצעדים לא נשמעו. נשמעה בקושי החריקה הקלה של הדלת, ומיד אחריה קול זהיר מאוד סמוך לרשת המתכת: "מי שם?" האישה ניסתה להביט דרך הרשת.

"אני צריכה את הכומר," אמרה.

"הוא ישן עכשיו."

"זה דחוף," עמדה האישה על שלה.

הייתה בקולה עקשנות רגועה.

הדלת נפתחה מעט בלי קול, ובפתח הופיעה אישה מבוגרת ושמנמנה שעור פניה חיוור ושערה בצבע ברזל. עיניה נראו קטנות מדי מאחורי העדשות העבות של המשקפיים.

"תיכנסו," אמרה ופתחה את הדלת לגמרי.

הן נכנסו לתוך טרקלין ספוג ריח ישן של פרחים. סוכנת הבית הובילה אותן אל ספסל עץ וסימנה להן להתיישב. הילדה עשתה זאת, אבל אימה נשארה על רגליה, מהורהרת, ארנקה לפות בשתי ידיה. שום רעש לא נשמע מאחורי המאוורר החשמלי.

סוכנת הבית הופיעה בדלת הפנימית.

"הוא אומר שתחזרו אחרי שלוש," אמרה בקול נמוך מאוד. "הוא שכב לנוח לפני חמש דקות."

"הרכבת יוצאת בשלוש וחצי," אמרה האישה.

המענה היה קצר ותקיף, אבל הקול נותר רגוע, ומלא גוני־גוונים. סוכנת הבית חייכה בפעם הראשונה.

"בסדר," אמרה.

כשהדלת הפנימית שבה ונסגרה, התיישבה האישה לצד בתה. חדר ההמתנה היה דל, מסודר ונקי. מעבר למעקה העץ שחילק את החדר הייתה מכתבה פשוטה מכוסה שעוונית, ועליה מכונת כתיבה פרימיטיבית לצד כוס עם פרחים. מאחור ניצב ארכיון הכנסייה. ניכר בחדר העבודה שעיצבה אותו אישה רווקה.

הדלת הפנימית נפתחה, והפעם הופיע בה הכומר, מנגב את משקפיו בממחטה. רק כשהרכיב אותם ראו שהוא אחיה של האישה שפתחה את הדלת.

"במה אפשר לעזור לך?" שאל.

"המפתחות של בית הקברות," אמרה האישה.

הילדה ישבה עם הפרחים בחיקה, ורגליה שלובות מתחת לספסל. הכומר הביט בה, אחר כך הביט באישה ואחר כך, דרך רשת המתכת שעל החלון, בשמיים הבוהקים ללא עננים.

"בחום הזה," אמר. "יכולתן לחכות שהשמש תשקע."

האישה הנידה את ראשה בשתיקה. הכומר עבר לצד האחר של המעקה, הוציא מהארון מחברת עטופה שעוונית, קולמוס עץ וקסת דיו, והתיישב אל השולחן. השיער שהקליש על ראשו צמח בשפע על זרועותיו.

"איזה קבר אתן הולכות לבקר?" שאל.

"את זה של קרלוס סֶנְטֵנוֹ," אמרה האישה.

"מי?"

"קרלוס סנטנו," חזרה ואמרה האישה.

הכומר עדיין לא הבין.

"זה הגנב שהרגו כאן בשבוע שעבר," אמרה האישה באותה נימה. "אני האימא שלו."

הכומר נעץ בה את עיניו. היא החזירה לו מבט יציב, בשליטה עצמית רגועה, והכומר הסמיק. הוא הרכין את ראשו כדי לכתוב. הוא הלך ומילא את הדף, ובו בזמן ביקש מהאישה את פרטי זהותה, והיא השיבה לו בלי היסוס, בדייקנות, כקוראת מן הכתב. הכומר החל להזיע. הילדה התירה את הרצועה של נעלה השמאלית, חלצה את עקבה והשעינה אותו על אחורי הנעל. אחר כך עשתה אותו דבר ברגל ימין.

הכול התחיל ביום שני בשבוע הקודם, בשלוש לפנות בוקר ובמרחק רחובות אחדים משם. הגברת רֶבֵּקה, אלמנה שהתגוררה לבדה בבית מלא קשקושי נוי חסרי ערך, שמעה דרך רחש הגשם הקל שמישהו מנסה לפרוץ מבחוץ את דלת הכניסה. היא קמה, גיששה בארון אחר אקדח עתיק שאיש לא ירה בו מאז ימי הקולונל אָאוּרליאנוֹ בּוּאֶנדִייָה, והלכה לטרקלין בלי להדליק את האורות. היא מצאה את דרכה לאו דווקא לפי רעש המנעול אלא בשל החרדה שתפחה בה במשך עשרים ושמונה שנים של בדידות, ובעיני רוחה איתרה לא רק את מקום הדלת אלא גם את הגובה המדויק של המנעול. היא אחזה בכלי הנשק בשתי ידיה, עצמה עיניים ולחצה על ההדק. זו הייתה הפעם הראשונה בחייה שירתה באקדח. מיד אחרי קול הנפץ לא שמעה דבר פרט לאוושת הגשם על תקרת האבץ. אחר כך קלטה נקישה מתכתית קלה על מדרכת הבטון וקול חרישי מאוד, רגוע אבל יגֵע להחריד: "אַיי, אימא." לפנות בוקר נמצא האיש מת מול הבית, אפו מרוסק, לבוש חולצת פלנל צבעונית מפוספסת ומכנסיים זולים עם חבל במקום חגורה, ויחף. איש בעיירה לא הכיר אותו.

"אז קראו לו קרלוס סנטנו," מלמל הכומר כשסיים לכתוב.

"סנטנו אָיָאלָה," אמרה האישה. "הוא היה הבן הזכר היחיד."

הכומר חזר אל הארון. בתוכו, מאחורי הדלת, תלו על מסמר שני מפתחות גדולים וחלודים, כמו שדמיינה הילדה וכמו שדמיינה האישה בילדותה וכמו שמן הסתם דמיין אפילו הכומר בזמנו את המפתחות של פטרוס הקדוש. הוא הוריד אותם, שם אותם על המחברת הפתוחה על המעקה והורה באצבעו על מקום בדף הכתוב, מבטו נעוץ באישה.

"תחתמי פה."

האישה שרבטה את שמה, ארנקה אחוז לה בבית השחי. הילדה אספה את הפרחים, השתרכה אל המעקה והתבוננה באִימה בתשומת לב.

"אף פעם לא ניסית לכוון אותו אל דרך הישר?"

האישה ענתה כשסיימה לחתום.

"הוא היה בן אדם טוב מאוד."

הכומר העביר את מבטו בין האם לילדה ונוכח לדעת בתימהון מהול ברחמים שהן לא על סף הבכי.

האישה המשיכה באותה נימה:

"אני אמרתי לו שלא יגנוב אף פעם שום דבר שעלול לגזול אוכל ממישהו, והוא שמע בקולי. אבל מקודם, כשהוא היה מתאגרף, לפעמים היה שוכב במיטה אפילו שלושה ימים מרוב המכות שחטף."

"הוא הצטרך לעקור את כל השיניים," התערבה הילדה.

"נכון," אישרה האישה. "כל נגיסה שאכלתי בזמן ההוא הייתה בטעם האגרופים שהכניסו לבן שלי בשבתות בלילה."

"רצון האל אין חקר לו," אמר הכומר.

אבל הוא אמר זאת בלי אמונה יתרה, הן משום שהניסיון עשה אותו קצת ספקן, והן בגלל החום. הוא המליץ להן לכסות את הראש כדי להימנע ממכת שמש. תוך פיהוק, כמעט מתוך שינה, הדריך אותן כיצד למצוא את קברו של קרלוס סנטנו. כשיחזרו אינן צריכות לדפוק בדלת. שיכניסו את המפתח מתחתיה ובאותו מקום ישאירו, אם יש להן, תרומה לכנסייה. האישה האזינה להסברים ברוב קשב, אבל הודתה בלי לחייך.

עוד לפני שפתחה את הדלת אל הרחוב הבחין הכומר שמישהו מציץ פנימה, אפו מעוך אל הרשת המתכתית. זו הייתה חבורת ילדים. כשנפתחה הדלת לגמרי, הם ברחו והתפזרו. בשעה הזו, בדרך כלל, לא היה איש ברחוב. כעת היו לא רק הילדים. תחת השקדיות התגודדו חבורות. הכומר בחן את הרחוב שהתעוות באדי החום, ואז הבין. הוא שב וסגר את הדלת בעדינות.

"חכו רגע," אמר בלי להביט באישה.

אחותו הופיעה בדלת הפנימית, מקטורן שחור על כתונת השינה שלה ושערה פזור על כתפיה. היא הביטה בכומר בשתיקה.

"מה זה היה?" שאל הוא.

"אנשים שמו לב," לחשה אחותו.

"יותר טוב שתצאו דרך השער של החצר," אמר הכומר.

"זה לא ישנה," אמרה האחות. "כולם בחלונות."

עד לאותו הרגע נראתה האישה כלא מבינה. היא ניסתה להשקיף אל הרחוב דרך הרשת המתכתית. אז לקחה מהילדה את זר הפרחים והתחילה להתקדם אל הדלת. הילדה הלכה בעקבותיה.

"חכו שהשמש תשקע," אמר הכומר.

"אתן תימסו," אמרה אחותו בלי נוע באחורי הטרקלין. "חכו רגע, אני אשאיל לכן שמשייה."

"תודה," ענתה האישה. "אנחנו נהיה בסדר ככה."

והיא אחזה בידה של הילדה ויצאה לרחוב.

(1962)