פסיכה וקופידון

פסיכה וקופידון

[4.28] לפני שנים רבות, חיו מלך ומלכה באחת הממלכות. היו להם שלוש בנות יפות. השתיים המבוגרות היו ללא ספק נעימות למראה, וכל שבח אנושי שהורעף עליהן נחשב לראוי וצודק. אולם היופי הייחודי והמפואר באמת היה של זו בת הזקונים, הנערה שליופייה לא נולדה שום ברכה, וודאי שלא שם תואר שיוכל לתארה, נוכח החולשה האומללה של הדיבור האנושי.

רבים מתושבי הממלכה וגם שפע של מבקרים — כל מי שבלהט השמועה אודות המראה הנפלא נסחפו בהתלהבות כבירה — העריצו אותה בהכרזות אדוקות כמו הייתה כל כולה האלה ונוס בכבודה ובעצמה. מוכי תדהמה מיופייה הבלתי נגיש, הם החוו כלפיה בתנועת יד השמורה לקדושת האלים.

וזה מכבר שנפוצה לערים השכנות ולמחוזות הסמוכים השמועה שהאלָה, זו שנולדה מרחמו התכול של הים ושנֶתֶז הגלים הצמיח אותה קוצפת, תתיר מעתה את אלוהותה להתרועע בלב החברה האנושית. ואם לא זה המקרה, אזי שמועה נוספת הייתה, שבאמצעות הזרעה שלא סופרה מבין הטיפות השמימיות, לא הים כי אִם האדמה, היא שהנביטה ונוס נוספת שבלבלוב בתולי ניחנה.

[4.29] כך יום ביומו התקדמה האמונה פלאים, וכך כבר תהילתה הגואה פשטה באיים הסמוכים, כמעט במלוא היבשת, וכך גם ברוב הפרובינקיות. חיש נהרו רבים מבני התמותה, במסעות ממושכים ובמשטים על גבי הים העמוק, והכול למען המראה הנודע בדורם.

ואין איש אל מקדש פַּפוֹס ואין איש אל מקדש קְנִידוֹס מפליג, אף לא אל קִיתֶ'רָה בכבודה ובעצמה, כדי להוקיר את האלה ונוס. פולחניה הוזנחו, מקדשיה נפלו לעיזבון, מושביה נרמסו וטקסיה נשכחו. פסליה נטולי זרים ומזבחיה השכולים מוכתמים באפר שקפא בזמן. השבח היה לנערה — רצונות האלה העוצמתית ביקשו להתקדש בפנים אנושיות. הכבוד של ונוס הנשכחת הוצע לנערה בקורבנות ובסעודות עת יצאה בשעת בוקר מוקדמת; ועת פסעה ברחובות, בני העם בהמוניהם קידשו אותה בפרחים ובעטרות מלבלבות.

[4.30] העדפת הכיבודים השמימיים, השייכים לה, לטובת נערה בת תמותה, הרתיחה את דמה של ונוס האמיתית. חסרת שליטה על זעמה, תוך נענוע ראש ופליטת זעקה כבדה, כך עם עצמה היא דיברה: ״הביטו בי, האם הקדמונית של טבע הדברים. הביטו בי, המקור הראשוני של היסודות. הביטו בי, ונוס — המַפְרָה של העולם כולו — אני היא מי שנגררה לחלוק את כְּבוֹד תפארתי עם נערה בת תמותה ושמי, שניתן הוא משמיים, מחוּלל בטינופת ארצית! כן, כמובן שלאחר שפולחני האלוהי הופקר לכל דורשת, אני אניח את אי הוודאות, הנוגעת לפולחן שלי, לטיפול בידי מחליפה, ושנערה בת חלוף תתהלך לי בצלם. כן, הרי בטח לשווא רועה הצאן הנודע, מי שאת יושרו ונאמנותו אישר יופיטר הגדול, העדיף אותי בשל חזותי המפוארת על פני אלות רבות מעלה. אני מאוד מקווה שהנלוזה הזאת לא צוהלת, מי שהיא לא תהיה, לאחר שגזלה ממני את כבודי. במהרה אעשה שהיא בעצמה תצטער על יופייה האסור״.

ברגע אחד היא זימנה את בנה הנודע, המכונף, הפזיז בהחלט, החמוש בחצי להט, המזדחל בין בתי זרים לעת ליל, המשחית את חתונות כולם, מי שבנתיביו המרושעים ובבוזו לסדר הציבורי מעורר סקנדלים שכאלה מבלי לדעת שובע, ואין הוא עושה אף לא דבר אחד שסופו טוב.

אותו, על אף שחוצפתו לא ידעה גבול מתוקף לידתו, ונוס דרבנה במילותיה עוד מעבר, וליוותה אותו אל אותה הממלכה, אל פְּסִיכֶה — כך למעשה כונתה הנערה בשמה — וגוללה בפניו את כל הסיפור שכבר נמסר אודות חקיינית יופייהּ.