שימותו הקוצים

בקובץ שיריו הראשון של המספר יפתח אלוני ("חלפים", "גנב החלומות") עושים היגדים קצרים וחשופים מה שעושים בסיפוריו המצבים, הדמויות והעלילה – הם בוקעים ישירות מרגעים קיומיים מתוחים ומשדרים מצוקה ומבוכה. השדר מועבר באמצעות הצירוף של האמירה הישירה והבוטה עם המטאפורה המפתיעה, המשמשת כמין צופן המאפשר קיצור דרך ותוך כך גם הסתרה חלקית של אמיתות קשות מדי.

"הזיכרונות הם אֵבֶל. על מה שהייתי יכול", יודע המחבר. עם זאת "החסד העליון" המאפשר "לשכוח את עצמך" הוא אשליה, המביאה את האדם לשרת את אי-הצדק פעם אחר פעם, או שהיא מקלעת את האדם ל"אסון האמונה בכוחי". האדם חייב להיזהר "מרוחות מתעוררות מקרן הזוית של הזמן", אבל בה בעת אסור לו לכסות על "שברי האבל שלוחשים שנאה" – כמו על גחלים לוחשות, שכיסויין מגדיל את סכנתן. עליו להסתגל לכך שהדיבור שישמיע יהיה "גמגום של קול קינה".

אכן, כוחם הגדול של השירים גלום ב"גימגום" שבהם. היגדי השיר של אלוני הם תמיד קטועים, כאילו נחתכה מהם ראשיתם או אחריתם. אבל הקיטוע מוסיף להם עוצמה, שריריות, ישירות ומקוריות. רבים מהם מכים בקורא בכוחה המפתיע של המטאפורה הבלתי-מתאימה כביכול: "אני מלביש את המלה העירומה עדיין בזיעת אדמה". הקורא עובר עם הדובר השירי של הספר על פני עולם בעל סימני היכר ישראליים, אלא שסימני היכר אלה הוטמעו לחלוטין במבוך אישי, שהמשורר חושפו בכנות אכזרית וללא כל ניסיון לשוות לו חן וצבעוניות. גם המוסיקה של הטורים אינה מנסה לשבות את האוזן. זוהי מוסיקה מתפרצת ונקטעת, מתאפקת ולפתע נפתחת ריגשית: "פרצה דמעה, נסעה ברחוב לבן כמלח, שקראתי על שמה".

                                                                              דן   מירון