עסקי לחימה מוסלמית באוניברסיטה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עסקי לחימה מוסלמית באוניברסיטה
הוספה למועדפים

עסקי לחימה מוסלמית באוניברסיטה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: מנדלי
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 202 עמ' מודפסים

תקציר

סיפור אמיתי, מעניין ומיוחד במינו על תחילת היווצרות הפצצה הגרעינית הפקיסטנית.
זיכרונותיה של דוקטורנטית ישראלית המסתבכת בפרשת ריגול מסוכנת, מבינה שהאוניברסיטה הבריטית מפתחת אמצעי לחימה למוסלמים, כולל נשק כימי ואטומי, נכלאת ונחקרת ומצליחה להשתחרר ולחזור לישראל. זו פרשה דרמטית של ריגול ובלשות, שכמו יצאה מסרט, אבל היא אמיתית.

פרק ראשון

פתיחה

הדברים הכתובים בספר זה קרו באמת. כתבתי אותם בינואר 1975, שנתיים אחרי שחזרתי לארץ מלונדון (ב-9.2.73). עכשיו עיבדתי רשימה זו לספר, בלי להוסיף שום פרט שלא ארע במציאות. בשנת 1979 ניסיתי לפרסם את הרשימה לראשונה, ונאמר לי בהוצאת ספרים שהצנזורה מתנגדת, כי עוד מוקדם מדי. כעת אישרה הצנזורה את הפרסום.
עד שקרתה פרשה זו, ראיתי את העולם כמו שרוב אנשי האוניברסיטאות, אנשי מערכת החינוך והמערכות הפסיכולוגיות רואות אותו: בדמות בית ספר גדול, מבחינה זו שכל אחד מקבל בערך את מה שמגיע לו בהתאם לכישרונותיו והמאמצים שהשקיע, פחות או יותר; אם הצלחת וקיבלת תגמול הוגן, סימן שאתה טוב. אם לא הצלחת, זו אשמתך.
אחרי שקרתה הפרשה, התחלתי לראות את העולם כמערכת שהינה מכונה גדולה של אינטרסים; כולנו איננו אלא ברגים במכונה ופועלים כחלק של המערכת. גורלנו מושפע מגורל המערכת כולה ומפעולות מרכיביה האחרים וכן מאינטרסים שאינם דווקא שלנו.
האדם לא תמיד מקבל את מה שהוא ראוי לו. יש לנו רצון עצמאי ויש לו השפעה כלשהי, יש לפעמים גמול לכישורים ולמאמצים, אבל הגמול תלוי במידה שהמערכת מאפשרת. התלות במערכת גדולה. לפעמים בורג זה או אחר משפיע על פעולות המכונה פחות או יותר, בגלל תכונותיו ומיקומו במערכת, וגורל המכונה תלוי באלה יותר מאשר באחרים. תכונות אלו או אחרות בנו עושות אותנו למתאימים, או לא מתאימים, למערכת. זהו דבר שקשה לנו לשלוט בו ויש מחיר למאמצים לשנות דברים.
מה שקרה לי בלונדון מהווה דוגמה. אני הייתי הישראלית היחידה שעבדה במעבדות הביולוגיה באוניברסיטה, והייתה לי אפשרות לגלות שהאוניברסיטה בה למדתי נתנה מחסה לראשי ארגוני החבלה הערבים, החלה לפתח אמצעי לוחמה כימיים, ביולוגיים ואחרים לערבים ומוסלמים ולסייע בפיתוח פצצה אטומית (הפצצה האיסלמית) בעיקר לפקיסטן.
המצב אז היה של מלחמה בין ישראל וארצות ערב וחרם על ישראל מצד כל ארצות האיסלאם.
בגלל יכולתי להביא את הדברים לידיעת מדינת ישראל, הפכתי מבורג קטן, שמקומו במערכת אינו חשוב, לבורג שמיקומו מרכזי. האינפורמציה שמסרתי בסוף למדינת ישראל בוודאי סייעה לה מאד.
נאלצתי להפסיק את עבודת הדוקטורט בביולוגיה בלונדון. היו לי בעיות להמשיך בישראל כי  הפרשה סווגה כסודית ביותר. לא יכולתי להסביר מה קרה בלונדון. האוניברסיטאות בישראל ומוסדות הפנים הממשלתיים חשבו שנכשלתי באיזה אופן. בגלל זה נהרסו חיי המקצועיים. הצלחתי בעבודת הדוקטורט שלי בלונדון, ולולא פרשה זו  בוודאי הייתי היום חוקרת ומאד יתכן שהייתי פרופסור.
עבורי היה זה חוסר מזל שהדבר קרה אחרי שהייתי באוניברסיטה רק קצת יותר משנה. לו קרה הדבר אחרי שנתיים או שלוש, אזי היו לי כבר תוצאות מעבדתיות מספיקות, ויכולתי מאוחר יותר לכתוב את התיזה בישראל, לשלוח ללונדון ולקבל תואר דוקטור.
כשקרתה הפרשה הייתי במיטב כוחי. בת שלושים בערך. יפה, חזקה, לגמרי בריאה ובעלת כושר עבודה גבוה. מצד שני כבר הייתי מבוגרת; לא לגמרי תמימה, וידעתי להסתדר עם אנשים ולשמור על יחסים טובים בעבודה ובכל מקום.
מבחינתי התחיל הסיפור כמסע לימודים והרפתקאות רגיל של דוקטורנטית והסתיים כסיפור שיש בו אלמנטים שהיו גם בשואה הנאצית (אם כי לא באותם הפרופורציות), כלהלן:
1. זה קרה רק כי אני ישראלית. לו היה ישראלי אחר במקומי, היה גם הוא נאלץ לעזוב את האוניברסיטה, מלבד, אולי, אם היה בוגד במדינה.
2. היה מאסר ע"י השלטון.
3. הייתה אחר-כך הכחשה על-ידי השלטון.
4. אחד הלקחים מהפרשה הוא שדברים שלא יאמנו, אכן יכולים לפעמים לקרות במציאות.  
5. הייתה עמידה שלי מול כוחות עצומים ממני בהרבה, שבידיהם אמצעי כוח שמצויים בדרך כלל רק בארגון כגון מדינה, ולא היו מצויים בידי, כך שהשאלה המרכזית ששאלתי את עצמי בדין וחשבון הסופי הייתה: "למה לא ברחתי בזמן?"
6. היה שימוש בתיאוריה מדעית כוזבת: השואה הנה רצח עם בשם תורת הגזע, ונגדי היה שימוש כוזב בפסיכיאטריה.
ניצחוני התבטא בכך שנותרתי בחיים והצלחתי להביא את הידיעות לשלטונות ישראל.
 
החלק הראשון של הספר מתאר חיים רגילים. בחלק השני והשלישי מתחילות צרות ומתרחשים דברים מיוחדים. רק בחלק האחרון קורים דברים שלא יאמנו, אבל מי שלא יקרא את הפרק הראשון עלול להבין באופן מוטעה את מה שמתרחש בהמשך.
חלק א'
דוקטורנטית רגילה ומצליחה
קורות חיי עד שנסעתי ללונדון

הפרשה שהשפיעה על כל מהלך חיי התרחשה בשנת 1964. הייתי אז בת עשרים ושתיים, סטודנטית בירושלים. חשדתי שבעלה האמריקאי של חברתי מנוער הוא סוכן זר, כי היא סיפרה לי שהיו לו מגעים עם ערבים מהאזור הערבי של העיר ירושלים.
ירושלים הייתה אז חצויה לעיר ערבית (מזרחית) ויהודית (מערבית), והיה מצב של מלחמה בין יהודים וערבים. הבעל היה עורך טיולים לאזורים מזרחיים של העיר ושם היה פוגש בערבים. היו לו מצלמה וטייפרקורדר, שאז עוד לא כל אחד החזיק. הוא ידע והבין דברים מיוחדים והיה לפעמים עצבני מאוד.
כתבתי מכתב על בעלה של חברתי לאברהם, קצין מודיעין, שהיה אז חבר שלי, והוא העביר את המכתב למשטרה. שיערתי שמכתב כזה יזיק לי. חששתי שסוכנים שונים ינקמו בי, למשל על ידי הפצת שמועות והפרעות, אבל חשבתי שזו חובתי, כאזרחית טובה, לדווח עליו למשטרה.
הייתי אז תלמידת שנה א' בביולוגיה ורציתי להתרכז בלימודים כדי להצליח בהם. לכן בקשתי שלא יסבכו אותי בעניינים. ואכן לא ערבו אותי בעניין. רק פעם באוטובוס ניגש אלי בחור שלא הכרתי ושאל אותי בחיוך: "קוראים לך גילה?" הוא היה נמוך, לא בולט, עיניו לא הצביעו על עניין מיני בי, ואני שערתי שהוא מהשב"כ, אחרת לא היה פונה אלי כך.  
אחר-כך הוכנס בעלה של חברתי לבית חולים לחולי-נפש, כנראה לצורך חקירה. הסתובב בעיר שנים אחדות וחזר לאמריקה. החברה גרה אתו שם.
לימים נודע לי מידיד, שהיה מפקד בצבא, שנכתב עלי דו"ח מוטעה ומשמיץ על ידי שירותי הביטחון. נכתב שאני פולניה פרוצה: בחורה רעה וטיפשה, שאינה מתמסרת ללימודים ושוכבת עם כל אחד. לא היה לכך כל בסיס במציאות, אבל יכול להיות שכמה סיבות גרמו לכך:
א. עברתי לגור במעונות הסטודנטים בגבעת רם ושומר אמריקאי שעבד במעונות היה מסתובב ומפיץ עלי שמועות מסוג זה. אולי הוא היה מהארגון של האדם שדיווחתי עליו למשטרה. בימים ההם היו כותבים דו"ח על ידי כך שהיו שואלים את המכרים על האדם, וייתכן שאלו שכתבו את הדו"ח עלי קלטו שמועות אלו.
ב. בזמן שנכתב הדו"ח גרתי באותו החדר עם עולה חדשה מפולניה, סטודנטית שנה א' במדעי הרוח, שלא הייתה מרבה ללמוד ולא התחשבה באנשים, וכמה בחורים סידרו אותה, שכבו אתה ואחר-כך לעגו לה. אחרי כחודשיים היא מצאה חבר ותכף עברה לגור אתו, ואני נשארתי לגור לבדי בחדר זה. חלק מהסטודנטים במעונות והאדם שכתב את הדו"ח, החליפו אותי בה.
הייתי חדשה במעונות אלו ודייריו לא הכירו אותי, אך עם הזמן הרגשתי שרבים מסתייגים ממני. בחור שגר במעונות אמר לי שאומרים שאני פולניה, ששוכבת עם כל אחד ולא לומדת, למרות שבאמת שמרתי על עצמי כאישה ולמדתי המון. מכאן שגם הדיירים במעונות החליפו אותי בפולניה. שנה קודם, כשגרתי במעון סטודנטים אחר, לא דיברו עלי כלל, מה שמראה שהסיבה להשמצות לא הייתה בגלל התנהגותי.
ג. הייתי בחורה יפה, שמגרה דמיון של בחורים, ובחורות כאלה נוטים להשמיץ, ואני לא ידעתי להתגונן בפני השמצות.
ידוע לי שבדו"ח שכתב עלי השב"כ נכתב שאני פולניה, ומכאן שההחלפה בחברה לחדר הייתה הסיבה העיקרית לטעות בדו"ח. טעות זו נכנסה לדו"ח והוא שימר אותה. הדו"ח הזה הפריע לי להסתדר בארץ, והשפיע על כל מה שקרה אחר-כך.
באותה תקופה בא העיתונאי צ' מעיתון יומי, מבוגר ממני בהרבה, גרוש פעמיים, וראיין אותי לעיתון סטודנטים. העיתונאי אמר שברצונו לבוא לחדרי כדי לקחת את תמונתי ולכן נתתי לו בתמימות את כתובתי. הוא פרסם אותה בעיתון, כהזמנה לגברים, וכתב עלי דברים כיד הדמיון הטובה עליו. רמז שאני כביכול מתמסרת בקלות לגברים. כתב שאין לי חבר, למרות שיצאתי אז עם דוד והייתי נאמנה לו (והדבר החיש את הפרידה ממנו). הוא כתב שאני רוצה לעבוד בחקר הסרטן, למרות שלא אמרתי לו זאת וזה לא היה נכון. אני תוהה אם אין קשר בין היחס הזה של העיתונאי והדו"ח שנכתב עלי אז. עיתונאי זה הזיק לי אחר-כך בלונדון (ראה עמ' 97).
 
הוריי עלו לארץ כחלוצים, החל ללמוד בו וסיים כמהנדס בניין. מאז עבד במקצוע זה, עד סוף חייו.
אמי ילידת העיר סטרי שבהבל גליציה שבאוקראינה,  הייתה חברת תנועת הנוער החלוצית "השומר המעיר". היא סיימה סמינר למורות בעיר לבוב ועבדה שנים אחדות כמורה, לפני שעלתה לישראל ב-1930. בישראל הצטרפה לקיבוץ בו היו חבריה, ואחר כך עבדה בחיפה בעבודות שונות עד שנישאה ב-1940. כשהייתי בת 10, הייתה העברית שבפיה טובה מספיק והיא חזרה לעבוד במקצועה כמורה בבית-ספר עממי.
יש לי אחות תאומה. גדלנו בחיפה במדרונות נווה שאנן. שדות בור הקיפו את קבוצת הבתים שלנו, ואנו הילדים שיחקנו בהם יחפים. הוריי חינכו אותנו לאהבת הארץ והעם. לאחותי ולי הייתה ילדות יפה. היינו ילדות רגילות ותלמידות מצטיינות.
למדנו בבית ספר התיכון "הראלי" בחיפה. היה זה בית-ספר למחוננים והייתה מוטלת עלינו עבודת בית רבה. אמי, מורה במקצועה, שהייתה אם טובה כשהיינו ילדות, לא גילתה הבנה לצרכינו כנערות ודרשה שכל היום רק נלמד על חשבון חיי חברה ולא נצא לבלות עם חברים. רק נלמד. הייתי ילדה של אימא וצייתי לה בזה. אך השנתיים האחרונות שלנו בבית-הספר היו רעות מאוד.
ההליכה לצבא הייתה לגבי כעין שחרור מבית-הסוהר, כי שוב יכולתי להיות בחברה וליהנות מהחיים. אבל מצאתי אז שאני פחות מנוסה מאחרות (במיוחד מבנות הקיבוצים) בחיי חברה וביחסים עם אנשים, משום שלא באתי די בחברה בתקופת בי"ס תיכון. השלמתי את החסר בהדרגה במשך השירות הצבאי והשנים האחדות שלאחריו. למרות זאת, בטירונות ובקורס בן חצי השנה שהייתי בו אחר-כך, אהבו אותי, כי הייתי עליזה ועזרתי לבנות אחרות. אני זוכרת שפעם היה צריך להחזיר רובים לנשקיה אחרי שמירה. העמסתי על עצמי שמונה רובים של כל הבנות באוהל. בקושי הלכתי, נפלתי בדרך. קמתי ובמאמץ הגעתי לנשקיה. אחרי הקורס הוצבתי לשרת כפקידה בבסיס ליד חיפה והייתי לנה בבית. אחותי הייתה קשרית בחטיבת גולני הקרבית. קינאתי בה והייתי נוסעת לבקר אותה.
 
אכן הייתי "ילדה של אימא". בגיל 19 נתתי לעצמי דין וחשבון על כך שאין לי זהות עצמאית. תמיד חשבתי רק כיצד אימא הייתה מתנהגת במקרה זה או אחר, והייתי מחקה אותה או שואלת אותה, ושואלת גם אנשים אחרים, כיצד להתנהג. היו אומרים עלי שאני ילדותית. רק אז התחלתי לפתח את אישיותי העצמאית. אלה שהכירו אותי עד גיל 19 אינם מכירים אותי באמת. הם מכירים רק את הדמות שחיקיתי.
בתקופה זו גם הכרתי בחור, נחמיה, שהיה לוקח אותי רבות לשיחות רעים עם חבריו ולמסיבות, והשלמתי את מה שהפסדתי בתיכון מבחינה חברתית, אך כשהייתי בת 22 נחמיה נפטר.
עם זהותי ואישיותי כאישה לא היו לי אף פעם שום בעיות. שמרתי על עצמי כאישה וסיימתי את הצבא כבתולה. ידעתי לעמוד על טיבם של גברים ועל טיב יחסם כלפי. חלומי היה לבנות בית ומשפחה. רבים רצו לצאת אתי. הסתדרתי היטב בדרך כלל עם אלה שיצאתי אתם, והיו לי אף הצעות נישואים, אלא שלא הסכמתי כי חיפשתי מישהו שיתאים לי באמת.
במסגרת הצבא למדתי בסמינר ערב של צה"ל. נרשמתי לשם כי אימא רצתה, אבל המשכתי וסיימתי כי אהבתי את הלימודים ורכשתי שם חברות.
אני זוכרת שבניתי בצבא תערוכה של מוקשים, לפי מצוות המפקד. למדתי להכיר את אופן הפעולה של כל המוקשים והייתי מסבירה לסמלי חבלה במילואים איך הם עובדים. המפקד אמר שנועדתי לגדולות, אבל לא התפארתי בכך, ורוב אנשי היחידה לא ידעו על התערוכה.
בגמר הצבא עבדתי שנתיים במרכזיות האוטומטיות של הדואר. התקבלתי לעבודה כפועלת, אך אחרי שנה עמדתי בבחינות ממשלתיות לטכנאות שנערכו שם. הוסמכתי ועבדתי כטכנאית.
 
בגיל עשרים ושתים, בשנת 1964, התחלתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת ירושלים. הביולוגיה נראתה לי כמו אור, משהו ששווה למידה. בכלל אהבתי ללמוד והייתי לומדת הרבה. ואז קרתה הפרשה שכתבתי עליה בתחילת הפרק. עד אז לא היו לי בעיות עם השלטונות ובוודאי לא היו לי גם הלאה, לולא הייתי אזרחית נאמנה ופטריוטית וחשבתי שחובתי היא לדווח לשלטונות על מעשיו של בעלה האמריקאי של חברתי.
בשנת לימודי השלישית באוניברסיטה, בקיץ 1966, פגשתי את יעקב אגמי, שהיה חבר רציני והאהבה הגדולה של חיי. הוא היה לי כמו אח תאום. היינו זה לזה הכל. היינו מבלים יחד כל שעה פנויה. במשך שנה נפגשנו כל יום. בדרך כלל היה בא בערבים, ולעתים קרובות, כשהייתי לומדת, היה גם הוא לומד. הייתי מכינה ארוחת ערב והיינו אוכלים יחד. היינו מטיילים בשדות ובגנים ומדברים. היינו הולכים יחד לסרטים ולחברים. הרגשנו שאנו גוף אחד ובשר אחד. דאגנו תמיד איש לטובת רעהו. הוא העריץ אותי ואמר שאני גדולה בנפש. "גילה הגדולה" קרא לי. אמר שאני בחורה נחמדה אבל לא מעריכה את עצמי מספיק.  

 
אבל לא מיהרנו להתחתן, כי ליעקב היה אח בכור, סוכן ביטוח, שהייתה לו גישה לדוחות של שירותי הביטחון, והוא התנגד שיעקב יתחתן אתי בגלל הדו"ח המוטעה אודותיי. יעקב אמר שגם אחרים מספרים לו עלי רעות. אמר שיש לו חבר במעונות והוא משמיץ אותי. אבל יש לציין שאלו שגרו בשכנות קרובה אתי, השתמשו באותו מטבח ועמדו בקשר קרוב אתי, לא השמיצו אותי כלל.
 
יעקב אמר תמיד שאני היא האהבה הגדולה של ימי חייו אבל היסס להתחתן. יצאנו במשך שנה. עזבתי אותו לכמה חודשים בגלל היסוסיו להתחתן, ושוב חזרתי אליו. בסך הכל יצאנו כשנתיים. בוודאי היינו מתחתנים לבסוף, לולא קיבל יעקב בקיץ 1968 מלגה לשנה אחת, שאפשרה לו להתחיל בלימודי רפואה בבולוניה שבאיטליה, והוא עזב את הארץ. נשארנו בקשרי מכתבים.  
 
באוניברסיטה הייתי מעורה בחברה. למדתי לבחינות בקבוצה של סטודנטים. לעתים קרובות היינו עובדים במעבדות בזוגות או בקבוצות. בשנה השלישית היינו עובדות בצוותים של יותר מארבע בחורות. הסתדרתי טוב מאוד בעבודת צוות. לעיתים קרובות אני הייתי זו שנותנת את הטון, כי היו בנות שאמרו שאני יודעת איך להביא לחיסכון בעבודה.
הייתי בין התלמידות הטובות במחזור. אך עקב אופיי, לא ידעתי די להתגונן ולהתפאר, ולא ידעתי להשיב כשבאו אלי בטענות. כשהיו מתקיפים אותי לא הייתי מגיבה די הצורך ולפעמים הייתי בכלל שותקת. אני חושבת שזו, מבחינת מה שתלוי בי, הסיבה שבגללה נפלתי לעתים קרובות בחיי קורבן לעלילות ולהשמצות לא נכונות. כמו כן לא ידעתי להתפאר במעשיי כמו שעשו רבים, ובמיוחד אלה שיצא להם שם של מצטיינים. אבל ההשמצות שבאו בשנים הבאות ואשר נבעו מהדו"ח המוטעה, לא היו תלויות באופיי כלל.
 
 את לימודי ה-M.Sc. התחלתי בפקולטה לרפואה בהדסה בכיוון של נוירולוגיה. הייתי צריכה להרוג צפרדעים, להוציא להם שריר מהרגל ולבדוק אותו במכשירים. במשך הזמן התעוררה בי התנגדות נפשית לכך. כמות הצפרדעים שהיה עלי להרוג על מנת להוציא מסקנה כלשהי הייתה עצומה.
אמרו שאני 'יפת נפש', אבל אני חושבת שצדקתי; האנושות כולה תיתן את הדין על האכזריות לבעלי חיים. צריכה להיות הגבלה על הניסויים בחיות.
בעיקר היו גרועים הניסיונות שראיתי במעבדות אחרות. פעם מצאתי צפרדע פצועה מצווחת בלי קול במים, כי אחד הסטודנטים, כיום דוקטור, לא הרג אותה לפני שהוציא לה שריר מהרגל. בעיקר עוררו בי התנגדות הניסויים שנעשו ביונקים, בעיקר בכלבים ובחתולים. החוקרים היו משתקים את החיה בזריקת רעל כלשהי, שהיה משאיר אותה בהכרה. בעיניה היה מבט מעונה. הם היו מסירים את עורה במקומות שונים בגוף, פותחים את בטנה ותוקעים מחטים. החיה שכבה כך מעונה שעות רבות, לפעמים יום שלם, מונשמת על-ידי מכונה, כי שריריה היו משותקים, והיא בהכרה.
"מה תעשו בחיה אחר-כך?" שאלתי.
"נהרוג אותה, כמובן, חיה שעברה סבל פסיכולוגי כזה, לא תוכל להמשיך לחיות", הייתה התשובה.
הניסיונות הנוירולוגים שנערכו על המוח היו אכזרים עוד יותר. נראה לי, שהאמת המדעית אינה מצדיקה את הסבל שהחיות עוברות. מאחורי המדעיות הזו מסתתרים פשעים. אני
חושבת שניסיונות אלה גם עלולים להפוך את הרופאים לאכזרים.
 
ראיתי שאינני יכולה לשנות דבר ורציתי לעזוב. פניתי לפרופסור פוליאקוב-מיבר מהמחלקה לבוטניקה והיא עזרה לי להסתדר בפקולטה לחקלאות. בקיץ 1968 התחלתי שם את עבודת ה-.M.Sc. העבודה הייתה מטעם החוג לפיזיולוגיה של אוניברסיטת ירושלים. המשכתי להיפגש עם יעקב בעיקר בתל-אביב, עד שנסע לבולוניה בסוף אותו קיץ.
עבדתי על עציצים בבית רשת בחצר הפקולטה. עבדתי במסירות, ביסודיות ובדייקנות שהפתיעה אף אותי. ראיתי במדע מעין דבר קדוש, עבודת האמת. המנחה, פרופסור דוברת, שאצלו עשיתי את העבודה, נתן לי בתקופה הבוערת שתי נערות עוזרות. הן היו נחמדות, ממושמעות וחרוצות והסתדרתי אתן היטב. הייתי בודקת שלא יפברקו תוצאות, ואכן הן לא עשו זאת. בחורף הבא ישבתי במעבדה וספרתי זרעים ותרמילים, שהיו על הענפים היבשים שגזמתי מהעציצים, בסבלנות וביסודיות שהפתיעה את כולם, אפילו אותי. קורסים הייתי לומדת בירושלים.
במשך הזמן הזה גרתי במעונות הסטודנטים בפקולטה לחקלאות. הסטודנטים, שהיו רובם בוגרי בתי ספר חקלאיים, היו חברותיים מאוד ועליזים. היה שמח ונעים במעונות. כל ערב היינו נפגשים בחדרו של מישהו, או על הדשא ליד המרפסת, לשיחות רעים. היה נעים.    
בתקופה זו היה לי חבר, דוקטור לכימיה, צעיר אמריקאי שעבד במכון וייצמן הסמוך לפקולטה. אך הקשר בינו לביני לא היה עמוק רגשית כמו בין יעקב לביני ונפרדנו אחרי שנה.
כשחדלתי להיות מסטרנטית שכרתי חדר ליד הפקולטה ובית-קלור, שהינו מעון הסטודנטים למחקר של מכון וייצמן, והתעריתי בחברתם. היו שם סטודנטים אחדים שהכירו אותי מירושלים, והייתי מקובלת בחברה.
עד שיום אחד חשתי פתאום שכולם מסתייגים ממני. התברר שהגיע לשם בחור שחרחר מירושלים שהחל מפיץ עלי שמועות רעות. שמעתי אותו מספר עלי עלילות לפני ידידים שלי ואומר להם: "אל תדברו אתה. היא איננה אישה". ואילו אני לא הגבתי. שמעתי סטודנט, ידיד שלי מהפקולטה לחקלאות, מתווכח עם בחור זה ואומר לו עלי: "היא בחורה טובה. זה לא נכון מה שאתה אומר עליה". תהיתי אם השמצותיו קשורות בדו"ח של השב"כ. לא התגוננתי. אמנם חשבתי להתלונן על הבחור בפני שלטונות מכון וייצמן, אבל לא עשיתי זאת. המשכתי ללכת לבית-קלור, אבל היחס כלפי כבר לא היה יפה כמקודם, והבחורים שם כבר לא רצו לפתח קשר אתי.
 
אחרי שסיימתי את לימודי ה- M.Sc.התחלתי לעבוד במעבדת מחקר באוניברסיטת תל-אביב. עבדתי עם עובדים רבים בחדר אחד. הסתדרתי אתם והיה נעים לעבוד שם. היינו חברה אחת. הייתי על תקן של אסיסטנטית ודובר שאמשיך לדוקטורט. הגשתי ל"בוס", כלומר לפרופסור יואב ויזל האחראי, תוצאות, והוא היה מרוצה מאוד, אבל זמן קצר אחר כך הוא אמר לי: "זה לא טוב. הוגש ערעור על התקבלותך למחלקה". שאלתי מי הגיש את הערעור והוא לא רצה להגיד. אמר רק: "אל תראי את פיטורייך כדבר אישי". שאלתי אם אלה תלמידים מהכיתה והוא ענה: "אלה לא הזיקו לך, גילה".
עם זאת פרופסור ויזל אמר שעבודתי טובה ופרסם מאמר שהכיל את תוצאות עבודתי, מה שמוכיח שאכן חשב שהן טובות.
 
המאמר הוא:  
משה בוסתנאי, יואב ויזל, זאב קולר, יוסף גוגנהיים, גילה טילמן.1971. ניסויים בגידול עשב רודס על חולות החוף תוך ניצול מים מלוחים להשקייתו. השדה", כרך נ"א, חוברת ו'. התוצאות המעבדתיות הן שלי. האחרים היו מעורבים בעבודת השדה.
 
פוטרתי מקץ שמונה חדשים למרות שעבודתי הייתה טובה והסתדרתי טוב עם האנשים שם. תהיתי ולא ידעתי למה פוטרתי. כיום אני חושבת שפוטרתי בגלל הדו"ח של שירותי הביטחון שהגיע לאוניברסיטה.
אחרי החקירה בלונדון הבנתי, שכנראה נעשו עבודות בעלות אופי בטחוני במחלקה זו (פיתוח תצלומי אוויר). היה משהו שראיתי שהצביע על זה. במחלקה עבד סטודנט מחקר שהיה קצין מודיעין. כלפיו היה לבוס יחס מיוחד וניתנו לו יותר עוזרים מהרגיל לביצוע עבודת המחקר שלו. הוא עסק באוניברסיטה בעבודות שונות, כנראה ביטחוניות, נוסף לעבודת המחקר הרגילה שביצע, ואינני רוצה לפרט.  
 
כל הזמן התגעגעתי ליעקב. עם אף בחור שיצאתי לא נוצר הקשר הרגשי העמוק כמו שהיה לי אתו. רציתי לנסוע אליו. אספתי כסף, כי הנסיעות במטוס היו אז יקרות. באחד באפריל 1971 נסעתי לבולוניה.

עוד על הספר

  • הוצאה: מנדלי
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 202 עמ' מודפסים
עסקי לחימה מוסלמית באוניברסיטה גילה גת-טילמן
פתיחה

הדברים הכתובים בספר זה קרו באמת. כתבתי אותם בינואר 1975, שנתיים אחרי שחזרתי לארץ מלונדון (ב-9.2.73). עכשיו עיבדתי רשימה זו לספר, בלי להוסיף שום פרט שלא ארע במציאות. בשנת 1979 ניסיתי לפרסם את הרשימה לראשונה, ונאמר לי בהוצאת ספרים שהצנזורה מתנגדת, כי עוד מוקדם מדי. כעת אישרה הצנזורה את הפרסום.
עד שקרתה פרשה זו, ראיתי את העולם כמו שרוב אנשי האוניברסיטאות, אנשי מערכת החינוך והמערכות הפסיכולוגיות רואות אותו: בדמות בית ספר גדול, מבחינה זו שכל אחד מקבל בערך את מה שמגיע לו בהתאם לכישרונותיו והמאמצים שהשקיע, פחות או יותר; אם הצלחת וקיבלת תגמול הוגן, סימן שאתה טוב. אם לא הצלחת, זו אשמתך.
אחרי שקרתה הפרשה, התחלתי לראות את העולם כמערכת שהינה מכונה גדולה של אינטרסים; כולנו איננו אלא ברגים במכונה ופועלים כחלק של המערכת. גורלנו מושפע מגורל המערכת כולה ומפעולות מרכיביה האחרים וכן מאינטרסים שאינם דווקא שלנו.
האדם לא תמיד מקבל את מה שהוא ראוי לו. יש לנו רצון עצמאי ויש לו השפעה כלשהי, יש לפעמים גמול לכישורים ולמאמצים, אבל הגמול תלוי במידה שהמערכת מאפשרת. התלות במערכת גדולה. לפעמים בורג זה או אחר משפיע על פעולות המכונה פחות או יותר, בגלל תכונותיו ומיקומו במערכת, וגורל המכונה תלוי באלה יותר מאשר באחרים. תכונות אלו או אחרות בנו עושות אותנו למתאימים, או לא מתאימים, למערכת. זהו דבר שקשה לנו לשלוט בו ויש מחיר למאמצים לשנות דברים.
מה שקרה לי בלונדון מהווה דוגמה. אני הייתי הישראלית היחידה שעבדה במעבדות הביולוגיה באוניברסיטה, והייתה לי אפשרות לגלות שהאוניברסיטה בה למדתי נתנה מחסה לראשי ארגוני החבלה הערבים, החלה לפתח אמצעי לוחמה כימיים, ביולוגיים ואחרים לערבים ומוסלמים ולסייע בפיתוח פצצה אטומית (הפצצה האיסלמית) בעיקר לפקיסטן.
המצב אז היה של מלחמה בין ישראל וארצות ערב וחרם על ישראל מצד כל ארצות האיסלאם.
בגלל יכולתי להביא את הדברים לידיעת מדינת ישראל, הפכתי מבורג קטן, שמקומו במערכת אינו חשוב, לבורג שמיקומו מרכזי. האינפורמציה שמסרתי בסוף למדינת ישראל בוודאי סייעה לה מאד.
נאלצתי להפסיק את עבודת הדוקטורט בביולוגיה בלונדון. היו לי בעיות להמשיך בישראל כי  הפרשה סווגה כסודית ביותר. לא יכולתי להסביר מה קרה בלונדון. האוניברסיטאות בישראל ומוסדות הפנים הממשלתיים חשבו שנכשלתי באיזה אופן. בגלל זה נהרסו חיי המקצועיים. הצלחתי בעבודת הדוקטורט שלי בלונדון, ולולא פרשה זו  בוודאי הייתי היום חוקרת ומאד יתכן שהייתי פרופסור.
עבורי היה זה חוסר מזל שהדבר קרה אחרי שהייתי באוניברסיטה רק קצת יותר משנה. לו קרה הדבר אחרי שנתיים או שלוש, אזי היו לי כבר תוצאות מעבדתיות מספיקות, ויכולתי מאוחר יותר לכתוב את התיזה בישראל, לשלוח ללונדון ולקבל תואר דוקטור.
כשקרתה הפרשה הייתי במיטב כוחי. בת שלושים בערך. יפה, חזקה, לגמרי בריאה ובעלת כושר עבודה גבוה. מצד שני כבר הייתי מבוגרת; לא לגמרי תמימה, וידעתי להסתדר עם אנשים ולשמור על יחסים טובים בעבודה ובכל מקום.
מבחינתי התחיל הסיפור כמסע לימודים והרפתקאות רגיל של דוקטורנטית והסתיים כסיפור שיש בו אלמנטים שהיו גם בשואה הנאצית (אם כי לא באותם הפרופורציות), כלהלן:
1. זה קרה רק כי אני ישראלית. לו היה ישראלי אחר במקומי, היה גם הוא נאלץ לעזוב את האוניברסיטה, מלבד, אולי, אם היה בוגד במדינה.
2. היה מאסר ע"י השלטון.
3. הייתה אחר-כך הכחשה על-ידי השלטון.
4. אחד הלקחים מהפרשה הוא שדברים שלא יאמנו, אכן יכולים לפעמים לקרות במציאות.  
5. הייתה עמידה שלי מול כוחות עצומים ממני בהרבה, שבידיהם אמצעי כוח שמצויים בדרך כלל רק בארגון כגון מדינה, ולא היו מצויים בידי, כך שהשאלה המרכזית ששאלתי את עצמי בדין וחשבון הסופי הייתה: "למה לא ברחתי בזמן?"
6. היה שימוש בתיאוריה מדעית כוזבת: השואה הנה רצח עם בשם תורת הגזע, ונגדי היה שימוש כוזב בפסיכיאטריה.
ניצחוני התבטא בכך שנותרתי בחיים והצלחתי להביא את הידיעות לשלטונות ישראל.
 
החלק הראשון של הספר מתאר חיים רגילים. בחלק השני והשלישי מתחילות צרות ומתרחשים דברים מיוחדים. רק בחלק האחרון קורים דברים שלא יאמנו, אבל מי שלא יקרא את הפרק הראשון עלול להבין באופן מוטעה את מה שמתרחש בהמשך.
חלק א'
דוקטורנטית רגילה ומצליחה
קורות חיי עד שנסעתי ללונדון

הפרשה שהשפיעה על כל מהלך חיי התרחשה בשנת 1964. הייתי אז בת עשרים ושתיים, סטודנטית בירושלים. חשדתי שבעלה האמריקאי של חברתי מנוער הוא סוכן זר, כי היא סיפרה לי שהיו לו מגעים עם ערבים מהאזור הערבי של העיר ירושלים.
ירושלים הייתה אז חצויה לעיר ערבית (מזרחית) ויהודית (מערבית), והיה מצב של מלחמה בין יהודים וערבים. הבעל היה עורך טיולים לאזורים מזרחיים של העיר ושם היה פוגש בערבים. היו לו מצלמה וטייפרקורדר, שאז עוד לא כל אחד החזיק. הוא ידע והבין דברים מיוחדים והיה לפעמים עצבני מאוד.
כתבתי מכתב על בעלה של חברתי לאברהם, קצין מודיעין, שהיה אז חבר שלי, והוא העביר את המכתב למשטרה. שיערתי שמכתב כזה יזיק לי. חששתי שסוכנים שונים ינקמו בי, למשל על ידי הפצת שמועות והפרעות, אבל חשבתי שזו חובתי, כאזרחית טובה, לדווח עליו למשטרה.
הייתי אז תלמידת שנה א' בביולוגיה ורציתי להתרכז בלימודים כדי להצליח בהם. לכן בקשתי שלא יסבכו אותי בעניינים. ואכן לא ערבו אותי בעניין. רק פעם באוטובוס ניגש אלי בחור שלא הכרתי ושאל אותי בחיוך: "קוראים לך גילה?" הוא היה נמוך, לא בולט, עיניו לא הצביעו על עניין מיני בי, ואני שערתי שהוא מהשב"כ, אחרת לא היה פונה אלי כך.  
אחר-כך הוכנס בעלה של חברתי לבית חולים לחולי-נפש, כנראה לצורך חקירה. הסתובב בעיר שנים אחדות וחזר לאמריקה. החברה גרה אתו שם.
לימים נודע לי מידיד, שהיה מפקד בצבא, שנכתב עלי דו"ח מוטעה ומשמיץ על ידי שירותי הביטחון. נכתב שאני פולניה פרוצה: בחורה רעה וטיפשה, שאינה מתמסרת ללימודים ושוכבת עם כל אחד. לא היה לכך כל בסיס במציאות, אבל יכול להיות שכמה סיבות גרמו לכך:
א. עברתי לגור במעונות הסטודנטים בגבעת רם ושומר אמריקאי שעבד במעונות היה מסתובב ומפיץ עלי שמועות מסוג זה. אולי הוא היה מהארגון של האדם שדיווחתי עליו למשטרה. בימים ההם היו כותבים דו"ח על ידי כך שהיו שואלים את המכרים על האדם, וייתכן שאלו שכתבו את הדו"ח עלי קלטו שמועות אלו.
ב. בזמן שנכתב הדו"ח גרתי באותו החדר עם עולה חדשה מפולניה, סטודנטית שנה א' במדעי הרוח, שלא הייתה מרבה ללמוד ולא התחשבה באנשים, וכמה בחורים סידרו אותה, שכבו אתה ואחר-כך לעגו לה. אחרי כחודשיים היא מצאה חבר ותכף עברה לגור אתו, ואני נשארתי לגור לבדי בחדר זה. חלק מהסטודנטים במעונות והאדם שכתב את הדו"ח, החליפו אותי בה.
הייתי חדשה במעונות אלו ודייריו לא הכירו אותי, אך עם הזמן הרגשתי שרבים מסתייגים ממני. בחור שגר במעונות אמר לי שאומרים שאני פולניה, ששוכבת עם כל אחד ולא לומדת, למרות שבאמת שמרתי על עצמי כאישה ולמדתי המון. מכאן שגם הדיירים במעונות החליפו אותי בפולניה. שנה קודם, כשגרתי במעון סטודנטים אחר, לא דיברו עלי כלל, מה שמראה שהסיבה להשמצות לא הייתה בגלל התנהגותי.
ג. הייתי בחורה יפה, שמגרה דמיון של בחורים, ובחורות כאלה נוטים להשמיץ, ואני לא ידעתי להתגונן בפני השמצות.
ידוע לי שבדו"ח שכתב עלי השב"כ נכתב שאני פולניה, ומכאן שההחלפה בחברה לחדר הייתה הסיבה העיקרית לטעות בדו"ח. טעות זו נכנסה לדו"ח והוא שימר אותה. הדו"ח הזה הפריע לי להסתדר בארץ, והשפיע על כל מה שקרה אחר-כך.
באותה תקופה בא העיתונאי צ' מעיתון יומי, מבוגר ממני בהרבה, גרוש פעמיים, וראיין אותי לעיתון סטודנטים. העיתונאי אמר שברצונו לבוא לחדרי כדי לקחת את תמונתי ולכן נתתי לו בתמימות את כתובתי. הוא פרסם אותה בעיתון, כהזמנה לגברים, וכתב עלי דברים כיד הדמיון הטובה עליו. רמז שאני כביכול מתמסרת בקלות לגברים. כתב שאין לי חבר, למרות שיצאתי אז עם דוד והייתי נאמנה לו (והדבר החיש את הפרידה ממנו). הוא כתב שאני רוצה לעבוד בחקר הסרטן, למרות שלא אמרתי לו זאת וזה לא היה נכון. אני תוהה אם אין קשר בין היחס הזה של העיתונאי והדו"ח שנכתב עלי אז. עיתונאי זה הזיק לי אחר-כך בלונדון (ראה עמ' 97).
 
הוריי עלו לארץ כחלוצים, החל ללמוד בו וסיים כמהנדס בניין. מאז עבד במקצוע זה, עד סוף חייו.
אמי ילידת העיר סטרי שבהבל גליציה שבאוקראינה,  הייתה חברת תנועת הנוער החלוצית "השומר המעיר". היא סיימה סמינר למורות בעיר לבוב ועבדה שנים אחדות כמורה, לפני שעלתה לישראל ב-1930. בישראל הצטרפה לקיבוץ בו היו חבריה, ואחר כך עבדה בחיפה בעבודות שונות עד שנישאה ב-1940. כשהייתי בת 10, הייתה העברית שבפיה טובה מספיק והיא חזרה לעבוד במקצועה כמורה בבית-ספר עממי.
יש לי אחות תאומה. גדלנו בחיפה במדרונות נווה שאנן. שדות בור הקיפו את קבוצת הבתים שלנו, ואנו הילדים שיחקנו בהם יחפים. הוריי חינכו אותנו לאהבת הארץ והעם. לאחותי ולי הייתה ילדות יפה. היינו ילדות רגילות ותלמידות מצטיינות.
למדנו בבית ספר התיכון "הראלי" בחיפה. היה זה בית-ספר למחוננים והייתה מוטלת עלינו עבודת בית רבה. אמי, מורה במקצועה, שהייתה אם טובה כשהיינו ילדות, לא גילתה הבנה לצרכינו כנערות ודרשה שכל היום רק נלמד על חשבון חיי חברה ולא נצא לבלות עם חברים. רק נלמד. הייתי ילדה של אימא וצייתי לה בזה. אך השנתיים האחרונות שלנו בבית-הספר היו רעות מאוד.
ההליכה לצבא הייתה לגבי כעין שחרור מבית-הסוהר, כי שוב יכולתי להיות בחברה וליהנות מהחיים. אבל מצאתי אז שאני פחות מנוסה מאחרות (במיוחד מבנות הקיבוצים) בחיי חברה וביחסים עם אנשים, משום שלא באתי די בחברה בתקופת בי"ס תיכון. השלמתי את החסר בהדרגה במשך השירות הצבאי והשנים האחדות שלאחריו. למרות זאת, בטירונות ובקורס בן חצי השנה שהייתי בו אחר-כך, אהבו אותי, כי הייתי עליזה ועזרתי לבנות אחרות. אני זוכרת שפעם היה צריך להחזיר רובים לנשקיה אחרי שמירה. העמסתי על עצמי שמונה רובים של כל הבנות באוהל. בקושי הלכתי, נפלתי בדרך. קמתי ובמאמץ הגעתי לנשקיה. אחרי הקורס הוצבתי לשרת כפקידה בבסיס ליד חיפה והייתי לנה בבית. אחותי הייתה קשרית בחטיבת גולני הקרבית. קינאתי בה והייתי נוסעת לבקר אותה.
 
אכן הייתי "ילדה של אימא". בגיל 19 נתתי לעצמי דין וחשבון על כך שאין לי זהות עצמאית. תמיד חשבתי רק כיצד אימא הייתה מתנהגת במקרה זה או אחר, והייתי מחקה אותה או שואלת אותה, ושואלת גם אנשים אחרים, כיצד להתנהג. היו אומרים עלי שאני ילדותית. רק אז התחלתי לפתח את אישיותי העצמאית. אלה שהכירו אותי עד גיל 19 אינם מכירים אותי באמת. הם מכירים רק את הדמות שחיקיתי.
בתקופה זו גם הכרתי בחור, נחמיה, שהיה לוקח אותי רבות לשיחות רעים עם חבריו ולמסיבות, והשלמתי את מה שהפסדתי בתיכון מבחינה חברתית, אך כשהייתי בת 22 נחמיה נפטר.
עם זהותי ואישיותי כאישה לא היו לי אף פעם שום בעיות. שמרתי על עצמי כאישה וסיימתי את הצבא כבתולה. ידעתי לעמוד על טיבם של גברים ועל טיב יחסם כלפי. חלומי היה לבנות בית ומשפחה. רבים רצו לצאת אתי. הסתדרתי היטב בדרך כלל עם אלה שיצאתי אתם, והיו לי אף הצעות נישואים, אלא שלא הסכמתי כי חיפשתי מישהו שיתאים לי באמת.
במסגרת הצבא למדתי בסמינר ערב של צה"ל. נרשמתי לשם כי אימא רצתה, אבל המשכתי וסיימתי כי אהבתי את הלימודים ורכשתי שם חברות.
אני זוכרת שבניתי בצבא תערוכה של מוקשים, לפי מצוות המפקד. למדתי להכיר את אופן הפעולה של כל המוקשים והייתי מסבירה לסמלי חבלה במילואים איך הם עובדים. המפקד אמר שנועדתי לגדולות, אבל לא התפארתי בכך, ורוב אנשי היחידה לא ידעו על התערוכה.
בגמר הצבא עבדתי שנתיים במרכזיות האוטומטיות של הדואר. התקבלתי לעבודה כפועלת, אך אחרי שנה עמדתי בבחינות ממשלתיות לטכנאות שנערכו שם. הוסמכתי ועבדתי כטכנאית.
 
בגיל עשרים ושתים, בשנת 1964, התחלתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת ירושלים. הביולוגיה נראתה לי כמו אור, משהו ששווה למידה. בכלל אהבתי ללמוד והייתי לומדת הרבה. ואז קרתה הפרשה שכתבתי עליה בתחילת הפרק. עד אז לא היו לי בעיות עם השלטונות ובוודאי לא היו לי גם הלאה, לולא הייתי אזרחית נאמנה ופטריוטית וחשבתי שחובתי היא לדווח לשלטונות על מעשיו של בעלה האמריקאי של חברתי.
בשנת לימודי השלישית באוניברסיטה, בקיץ 1966, פגשתי את יעקב אגמי, שהיה חבר רציני והאהבה הגדולה של חיי. הוא היה לי כמו אח תאום. היינו זה לזה הכל. היינו מבלים יחד כל שעה פנויה. במשך שנה נפגשנו כל יום. בדרך כלל היה בא בערבים, ולעתים קרובות, כשהייתי לומדת, היה גם הוא לומד. הייתי מכינה ארוחת ערב והיינו אוכלים יחד. היינו מטיילים בשדות ובגנים ומדברים. היינו הולכים יחד לסרטים ולחברים. הרגשנו שאנו גוף אחד ובשר אחד. דאגנו תמיד איש לטובת רעהו. הוא העריץ אותי ואמר שאני גדולה בנפש. "גילה הגדולה" קרא לי. אמר שאני בחורה נחמדה אבל לא מעריכה את עצמי מספיק.  

 
אבל לא מיהרנו להתחתן, כי ליעקב היה אח בכור, סוכן ביטוח, שהייתה לו גישה לדוחות של שירותי הביטחון, והוא התנגד שיעקב יתחתן אתי בגלל הדו"ח המוטעה אודותיי. יעקב אמר שגם אחרים מספרים לו עלי רעות. אמר שיש לו חבר במעונות והוא משמיץ אותי. אבל יש לציין שאלו שגרו בשכנות קרובה אתי, השתמשו באותו מטבח ועמדו בקשר קרוב אתי, לא השמיצו אותי כלל.
 
יעקב אמר תמיד שאני היא האהבה הגדולה של ימי חייו אבל היסס להתחתן. יצאנו במשך שנה. עזבתי אותו לכמה חודשים בגלל היסוסיו להתחתן, ושוב חזרתי אליו. בסך הכל יצאנו כשנתיים. בוודאי היינו מתחתנים לבסוף, לולא קיבל יעקב בקיץ 1968 מלגה לשנה אחת, שאפשרה לו להתחיל בלימודי רפואה בבולוניה שבאיטליה, והוא עזב את הארץ. נשארנו בקשרי מכתבים.  
 
באוניברסיטה הייתי מעורה בחברה. למדתי לבחינות בקבוצה של סטודנטים. לעתים קרובות היינו עובדים במעבדות בזוגות או בקבוצות. בשנה השלישית היינו עובדות בצוותים של יותר מארבע בחורות. הסתדרתי טוב מאוד בעבודת צוות. לעיתים קרובות אני הייתי זו שנותנת את הטון, כי היו בנות שאמרו שאני יודעת איך להביא לחיסכון בעבודה.
הייתי בין התלמידות הטובות במחזור. אך עקב אופיי, לא ידעתי די להתגונן ולהתפאר, ולא ידעתי להשיב כשבאו אלי בטענות. כשהיו מתקיפים אותי לא הייתי מגיבה די הצורך ולפעמים הייתי בכלל שותקת. אני חושבת שזו, מבחינת מה שתלוי בי, הסיבה שבגללה נפלתי לעתים קרובות בחיי קורבן לעלילות ולהשמצות לא נכונות. כמו כן לא ידעתי להתפאר במעשיי כמו שעשו רבים, ובמיוחד אלה שיצא להם שם של מצטיינים. אבל ההשמצות שבאו בשנים הבאות ואשר נבעו מהדו"ח המוטעה, לא היו תלויות באופיי כלל.
 
 את לימודי ה-M.Sc. התחלתי בפקולטה לרפואה בהדסה בכיוון של נוירולוגיה. הייתי צריכה להרוג צפרדעים, להוציא להם שריר מהרגל ולבדוק אותו במכשירים. במשך הזמן התעוררה בי התנגדות נפשית לכך. כמות הצפרדעים שהיה עלי להרוג על מנת להוציא מסקנה כלשהי הייתה עצומה.
אמרו שאני 'יפת נפש', אבל אני חושבת שצדקתי; האנושות כולה תיתן את הדין על האכזריות לבעלי חיים. צריכה להיות הגבלה על הניסויים בחיות.
בעיקר היו גרועים הניסיונות שראיתי במעבדות אחרות. פעם מצאתי צפרדע פצועה מצווחת בלי קול במים, כי אחד הסטודנטים, כיום דוקטור, לא הרג אותה לפני שהוציא לה שריר מהרגל. בעיקר עוררו בי התנגדות הניסויים שנעשו ביונקים, בעיקר בכלבים ובחתולים. החוקרים היו משתקים את החיה בזריקת רעל כלשהי, שהיה משאיר אותה בהכרה. בעיניה היה מבט מעונה. הם היו מסירים את עורה במקומות שונים בגוף, פותחים את בטנה ותוקעים מחטים. החיה שכבה כך מעונה שעות רבות, לפעמים יום שלם, מונשמת על-ידי מכונה, כי שריריה היו משותקים, והיא בהכרה.
"מה תעשו בחיה אחר-כך?" שאלתי.
"נהרוג אותה, כמובן, חיה שעברה סבל פסיכולוגי כזה, לא תוכל להמשיך לחיות", הייתה התשובה.
הניסיונות הנוירולוגים שנערכו על המוח היו אכזרים עוד יותר. נראה לי, שהאמת המדעית אינה מצדיקה את הסבל שהחיות עוברות. מאחורי המדעיות הזו מסתתרים פשעים. אני
חושבת שניסיונות אלה גם עלולים להפוך את הרופאים לאכזרים.
 
ראיתי שאינני יכולה לשנות דבר ורציתי לעזוב. פניתי לפרופסור פוליאקוב-מיבר מהמחלקה לבוטניקה והיא עזרה לי להסתדר בפקולטה לחקלאות. בקיץ 1968 התחלתי שם את עבודת ה-.M.Sc. העבודה הייתה מטעם החוג לפיזיולוגיה של אוניברסיטת ירושלים. המשכתי להיפגש עם יעקב בעיקר בתל-אביב, עד שנסע לבולוניה בסוף אותו קיץ.
עבדתי על עציצים בבית רשת בחצר הפקולטה. עבדתי במסירות, ביסודיות ובדייקנות שהפתיעה אף אותי. ראיתי במדע מעין דבר קדוש, עבודת האמת. המנחה, פרופסור דוברת, שאצלו עשיתי את העבודה, נתן לי בתקופה הבוערת שתי נערות עוזרות. הן היו נחמדות, ממושמעות וחרוצות והסתדרתי אתן היטב. הייתי בודקת שלא יפברקו תוצאות, ואכן הן לא עשו זאת. בחורף הבא ישבתי במעבדה וספרתי זרעים ותרמילים, שהיו על הענפים היבשים שגזמתי מהעציצים, בסבלנות וביסודיות שהפתיעה את כולם, אפילו אותי. קורסים הייתי לומדת בירושלים.
במשך הזמן הזה גרתי במעונות הסטודנטים בפקולטה לחקלאות. הסטודנטים, שהיו רובם בוגרי בתי ספר חקלאיים, היו חברותיים מאוד ועליזים. היה שמח ונעים במעונות. כל ערב היינו נפגשים בחדרו של מישהו, או על הדשא ליד המרפסת, לשיחות רעים. היה נעים.    
בתקופה זו היה לי חבר, דוקטור לכימיה, צעיר אמריקאי שעבד במכון וייצמן הסמוך לפקולטה. אך הקשר בינו לביני לא היה עמוק רגשית כמו בין יעקב לביני ונפרדנו אחרי שנה.
כשחדלתי להיות מסטרנטית שכרתי חדר ליד הפקולטה ובית-קלור, שהינו מעון הסטודנטים למחקר של מכון וייצמן, והתעריתי בחברתם. היו שם סטודנטים אחדים שהכירו אותי מירושלים, והייתי מקובלת בחברה.
עד שיום אחד חשתי פתאום שכולם מסתייגים ממני. התברר שהגיע לשם בחור שחרחר מירושלים שהחל מפיץ עלי שמועות רעות. שמעתי אותו מספר עלי עלילות לפני ידידים שלי ואומר להם: "אל תדברו אתה. היא איננה אישה". ואילו אני לא הגבתי. שמעתי סטודנט, ידיד שלי מהפקולטה לחקלאות, מתווכח עם בחור זה ואומר לו עלי: "היא בחורה טובה. זה לא נכון מה שאתה אומר עליה". תהיתי אם השמצותיו קשורות בדו"ח של השב"כ. לא התגוננתי. אמנם חשבתי להתלונן על הבחור בפני שלטונות מכון וייצמן, אבל לא עשיתי זאת. המשכתי ללכת לבית-קלור, אבל היחס כלפי כבר לא היה יפה כמקודם, והבחורים שם כבר לא רצו לפתח קשר אתי.
 
אחרי שסיימתי את לימודי ה- M.Sc.התחלתי לעבוד במעבדת מחקר באוניברסיטת תל-אביב. עבדתי עם עובדים רבים בחדר אחד. הסתדרתי אתם והיה נעים לעבוד שם. היינו חברה אחת. הייתי על תקן של אסיסטנטית ודובר שאמשיך לדוקטורט. הגשתי ל"בוס", כלומר לפרופסור יואב ויזל האחראי, תוצאות, והוא היה מרוצה מאוד, אבל זמן קצר אחר כך הוא אמר לי: "זה לא טוב. הוגש ערעור על התקבלותך למחלקה". שאלתי מי הגיש את הערעור והוא לא רצה להגיד. אמר רק: "אל תראי את פיטורייך כדבר אישי". שאלתי אם אלה תלמידים מהכיתה והוא ענה: "אלה לא הזיקו לך, גילה".
עם זאת פרופסור ויזל אמר שעבודתי טובה ופרסם מאמר שהכיל את תוצאות עבודתי, מה שמוכיח שאכן חשב שהן טובות.
 
המאמר הוא:  
משה בוסתנאי, יואב ויזל, זאב קולר, יוסף גוגנהיים, גילה טילמן.1971. ניסויים בגידול עשב רודס על חולות החוף תוך ניצול מים מלוחים להשקייתו. השדה", כרך נ"א, חוברת ו'. התוצאות המעבדתיות הן שלי. האחרים היו מעורבים בעבודת השדה.
 
פוטרתי מקץ שמונה חדשים למרות שעבודתי הייתה טובה והסתדרתי טוב עם האנשים שם. תהיתי ולא ידעתי למה פוטרתי. כיום אני חושבת שפוטרתי בגלל הדו"ח של שירותי הביטחון שהגיע לאוניברסיטה.
אחרי החקירה בלונדון הבנתי, שכנראה נעשו עבודות בעלות אופי בטחוני במחלקה זו (פיתוח תצלומי אוויר). היה משהו שראיתי שהצביע על זה. במחלקה עבד סטודנט מחקר שהיה קצין מודיעין. כלפיו היה לבוס יחס מיוחד וניתנו לו יותר עוזרים מהרגיל לביצוע עבודת המחקר שלו. הוא עסק באוניברסיטה בעבודות שונות, כנראה ביטחוניות, נוסף לעבודת המחקר הרגילה שביצע, ואינני רוצה לפרט.  
 
כל הזמן התגעגעתי ליעקב. עם אף בחור שיצאתי לא נוצר הקשר הרגשי העמוק כמו שהיה לי אתו. רציתי לנסוע אליו. אספתי כסף, כי הנסיעות במטוס היו אז יקרות. באחד באפריל 1971 נסעתי לבולוניה.