גשם
בשעת ערב יורד גשם חרישי, מתמשך,
שוטף את עמודי התאורה והאספלט ברחובות.
האישה מכינה תה במטבח, כובשת את צערה כהרגלה, והגבר צופה בגשם מבעד לזגוגית, מתנחם ביצורים אשר נראים ונעלמים, רצים כמו שחקנים על בימת התיאטרון. האישה מזמינה אותו לסלון לשתות את התה, ומקפידה שקולה לא יסגיר את רוחה העכורה.
הוא מסיט את הווילון, המסתיר את המחזה, ומתיישב מול האישה הסורגת בצמר. בתוך תוכו ממשיך הגשם לרדת, אך דבר לא נאמר.
פחד
הם יורדים במורדות הוואדי העמוק.
הם יורדים ובידיהם סלים, ועל כתפיהם הכפופות מן הסבל קשורים בלויי סחבות האוחזים במכלים מנחושת עתיקה.
הם יורדים, מתבוננים בחשש בחשכה הנקהלת באופק הרחוק.
ובבתים אשר אליהם יחזרו רק לאחר חודשים רבים, יושבות נשים דוממות לאחר שהגיפו את הדלתות והחלונות, חסמו את הדרכים המובילות אל הריק המבלבל שבלבבות, זה אשר ממשיך וצומח בלילות הקשים של הבדידות.