הסוררת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסוררת
הוספה למועדפים
4.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"פוליטיקה, מקצוע מנוול. החדר שלו קרוב לחדרה. נשיא לשעבר ומרגלת לשעבר חיים בשלום זה לצד זו בצלה האיום של הזִקְנָה"

היא ישבה בבית החולים בפריז ועקבה בערנות אחר רעידת האדמה של האביב הערבי, שהעלתה ענן של זיכרונות וסיפורים שנשלפו מקופסאות המכתבים ומסודיות התיקים הרפואיים. הדביקו לה שמות וכינויים רבים, כמו מדאם שמפיון או תאג' אלמֻלוּכּ, אבל היא עצמה ידעה מי היא. חייה הספיקו לשלושה דורות, היא כבר ראתה הכול, ואין היא מצפה עוד לתעתועי גורל ולצירופי מקרים. העובדה שהנשיא לשעבר, קשיש הנשען על קביים, נמצא כאן לידה בבית החולים בפריז, אינה גורל ואינה מקרה. זהו חשבון שעוד לא יושב.

הסוררת הוא רומן רב־תהפוכות הנמסר בכמה קולות – חטופים, דחוקים, מקודדים – העתידים להתפענח רק עם מלאכת הקריאה שלנו. שתי נשים וגבר חולקים את ההיסטוריה של המאה העשרים ועיוותיה. שמונים שנה של ההיסטוריה הקולוניאלית של עיראק המיוסרת והמעונה – מאז עידן המלוכה ועד לעידן הרפובליקה, ובין לבין הפיכות, מלחמות ותנועות מרד ברחבי העולם הערבי – נדחסות אל משפטים קצרים ופרקים קצרי נשימה. זמן מתערבב בזמן, סיפור בסיפור, במסע במסדרונות הגלות: איראן, ונצואלה, פקיסטן ופריז.

מתוך כל אלה צומח ועולה רומן מלא עוצמה על חיי ניכור ונידוי בעולם שברירי. חלומות פנטסטיים ששוקעים, זוהר וריקבון, מגלומניה וקדרות, ועם זאת, ולמרות ריבוי הזהויות, הקורא אינו מאבד את המצפן מדמות לדמות ומאירוע לאירוע, שבבסיסם אהבה, מוזיקה, אומנות, עיתונאות וריגול.

הסוררת הנו הרומן הרביעי של אִנעאם כּצ'אצ'י – הסופרת והעיתונאית העיראקית שחיה כיום בפריז - שהתפרסם בשנת 2017 והגיע לרשימה הקצרה של פרס בוקר הערבי בשנת 2019 .

אִנעאם כּצ'אצ'י נולדה בבגדד בשנת 1952. החלה את הקריירה שלה כעיתונאית ושדרנית ברדיו. ב־1979 עברה להתגורר בפריז, השלימה דוקטורט בסורבון, ולצד עבודתה העיתונאית חיברה ספרי עיון ופרוזה בערבית ובצרפתית. עם יצירותיה נמנים הרומנים מעייני הלב (2005), הנכדה האמריקאית (2008), ותחמושת רסס (2013), שזכו בשבחים רבים והיו מועמדים לפרסים.

פרק ראשון

1
 
רגע כזה בחיים לא חוותה מעולם, וכנראה לעולם לא תחווה עוד כמוהו. היא ישבה ברכבת, ליד החלון, וראתה את עברהּ בא ומשליך את עצמו על המושב שמולה. הוא הביט לה בעיניים, שמֵח לאידה, ושלה אותה מתוך שגרת השנים המתישה. שתתעלם ממנו? שתעבור מקום? התחשק לה לקום ממקומה, לגשת אל מעצור החירום ולמשוך בידית האדומה. צווחת הקרונות המתחככים בפסי המסילה ומתיזים ניצוצות תישמע באוזניה, היא תפתח את הדלת, תרד, תצעד על הרציף; אבל עיניו השתלטו עליה וכבלו את ידיה. עפעפיה כבדו, והיא נכנעה ליריעת כותנה לבנה. היא חלמה חלום רע; חלום שפקד אותה בגלל שאלה רגילה לגמרי, שזכתה לתשובה רגילה לכאורה. תחילה לא תפסה מה השוטר המוצב ליד הדלת ההיא אומר לה, אך דבריו הציתו גחלת לוחשת שהיתה טמונה בחזהּ. העובדה ששמר דווקא על הדלת הזאת במסדרון ובו דלתות רבות עוררה את סקרנותה. היא שאלה אותו על החולה השוכב בפנים; מי זה יכול להיות מאחורי הדלת?
קורה שקצינים מתאשפזים בבית החולים הצבאי הזה, כאן בפריז. אבל סתם חולים אינם זקוקים לשוטר כחול מדים ליד הדלת. אולי זה איזה אח"ם רם־דרג ממדינה ידידותית. הרי מלכים, נשיאים וראשי מפלגות כבר הגיעו לכאן כדי לקבל טיפול. כמה מהם גם מתו כאן. במקרים כאלה מודיעים בתקשורת שהם מתו בארצם שלהם, ומסע ההלוויה יוצא מביתם. ניתוחים וטיפולים מתבצעים כאן בדיסקרטיות, ובאמצעותם צרפת מסלקת את חובותיה לידידיה — ומדי פעם גם לאויביה. אז מי החולה שבחדר? אולי פושע מסוכן, שנפגע במרדף או בחקירה קשוחה מדי ועובר טיפול לפני שיובא בפני שופט. צו הזהירות תבע מן השוטר שלא להשביע את סקרנותה, אך הוא נהג בה באדיבות ולא התעלם מן השאלה. הוא הרים יד אל כובעו לאות ברכה, כנהוג לפני שיחה עם אזרח, רכן אליה ולחש לה את השם. אין צורך לחשוש ממנה או לחשוד בה — גברת זעירה, קשישה ומקומטת המדדה במסדרון בית החולים שעונה על מקל. הוא יגלה לה את שביקשה לדעת, משום שהדבר אינו נוגע לה כלל. האדם השוכב בחדר על ערש דווי הוא חולה שפעם היה מפורסם, אבל היום אין איש מזכיר את שמו. זמנו עבר, ושמו נחקק באנציקלופדיות. הוא עצמו לא שמע עליו, עד שנאמר לו שבעבר היה נשיא אלג'יריה. שוטר הוא שוטר, לא מורה להיסטוריה.
כששמעה את השם נסערו עטלפי עברהּ. לבה האיץ את מהלכו, והיא חשה מדקרות בחזה. היא לא האמינה שבקומה החמישית בבית החולים ואל־דֶה־גְראס, בחדר השוכן מטרים ספורים מחדרה שלה, נמצא בן־בֶּלָה, הוא ולא אחר. רוח נשבה בספר תולדות חייה, והדפים התעופפו לאחור בזה אחר זה עד להתחלה. קרבת עניינים אכזרית יש כאן, ולא מקרה ממוזל. שומר החדר לחש לה את שם המשפחה, ומיד נזכרה בשם הפרטי: אחמד. היא לא שכחה את כל מה שהקריבה, את אהוביה ואת אלה שברכתה שורה עליהם. הללו עיצבו את דמותו בזיכרונה, הזכירו לה את שמו האמיתי וכן את שם הקוד שלו, מִזְיאני מַסעוּד. איש בעל קומה שקשה לשכוח, גבוה ורזה כמו עץ ברוש. היא ראתה אותו במקום שאמרו לה שיהיה בו: לוגם קפה כמנהגו, בשעה קבועה, על גדת הנילוס. עליה הוטל לפסוע ולהאט לידו. הוא אמור לעצור, להשיב לה ברכה ולענות על שאלותיה הספונטניות. היא אמורה להביט בפניו ולחייך. ואחר להסתלק כלעומת שבאה. סתם לעבור. סתם לשאול. מה היתה השנה אז?
תאג' אלמֻלוּכּ יודעת מי היא. חייה הספיקו לשלושה דורות, ואין היא מצפה עוד לתעתועי גורל ולצירופי מקרים. אך העובדה שהוא נמצא כאן לידה אינה גורל ואינה מקרה. זהו חשבון שטרם יושב.
כשהשעות נאנקות תחת נטל השיעמום, החודשים יוצאים לנבור באשפה ולחפש בה גרעיני אבטיח. החיים נמרחים ומתארכים יותר מדי. אז מחשבותיה נודדות, והיא מדמיינת לה את ידידהּ כאוות נפשה — משחקת שאטי־באטי, מה שנקרא. לא ברור לה לא מה זה שאטי ולא מה זה באטי. משהו כמו עאמי־שאמי. את העובדה שאחיה לגורל ממתין לה במסדרון בית החולים גילתה כאשר יצאה כדי לחלץ מעט את הרגליים כמצוות הרופא. כמו כפיל המבצע את הפעלולים במקום גיבור הסרט. אולי היא שחקנית ואינה יודעת. גיבורה בעל כורחה. והגורל בא לצחוק באוזניה את צחוקו המר.
"אני יכולה להיכנס לרגע לומר לו שלום?"
"אסור, גברת. הוא בתרדמת כמעט מלאה."
היא מנסה לדמיין איך היה השוטר מגיב לוּ סיפרה לוֹ שניסתה להתנקש בחייו של החולה הנחבא מאחורי הדלת. הדבר אירע לפני יותר מחמישים שנה. היא ניסתה, אך לבה לא נתנהּ לעשות זאת. השוטר רואה שהיא מחייכת בפיזור נפש, ומחייך חזרה. היא שבה אל חדרה, מקלה נוקש על רצפת המסדרון. היעד ניצל ממוות. נותר בחיים וזכה לראות את ארצו מקבלת את עצמאותה; נעשה נשיא אלג'יריה. היא נזכרת בו בעצב, לא באהבה. אין היא אוהבת את בעלי בריתו של עבד־אלנאצר. מן הכלא, מן הרדיפות ומגזרי דין מוות אל מושב הנשיאות. וממושב הנשיאות אל הכלא. הכול כמנהג המקום. גילו עולה על תשעים שנה, והוא בא לקבל טיפול אצל הכובשים, אויביו משכבר הימים. פוליטיקה, מקצוע מנוול. החדר שלו קרוב לחדרה. נשיא לשעבר ומרגלת לשעבר חיים בשלום זה לצד זה בצלה האיום של הזִקנה. היא תמצא דרך לבקר אותו. היא צריכה לבוא אליו ולומר לו שבזכותה הוא עדיין נושם. אחר כך שילך ויתפגר לו כאוות נפשו.
בבית החולים אין איש יודע את האמת עליה. אבל היא יודעת מי היא. זיכרונה חד כתמיד, ולא ניבעו בו פרצות. "מימונה מכירה את אלוהים, ואלוהים מכיר את מימונה" — פתגם עממי ששמעה מבּורגיבּה כשביקר בבגדאד. הבאשא הכיר לה אותו. אז היתה עיתונאית, והיא ניגשה אליו וראיינה אותו. משפטן ומהפכן תוניסאי. בא לבקש מממשלתו של נוּרי אלסעיד שתסייע לעמו. לכל מדינה ערבית תולדות משלה ומנהיגים משלה. את מטרתו השיג, וארצו זכתה בעצמאות. האקטיביסט הצעיר גדל והיה ללוחם גדול. הלוואי שהראש יפסיק להזרים שמות ומראות. די לה בכאבי הברכיים. האחיות מתרוצצות סביבה, מבקשות להשביע רצון. בעלה היה קצין מלידה, גיבור מגיבורי מלחמת העולם השנייה. די שתאמר שהיא אלמנתו של סיריל שמפיון, ומיד משפיעים עליה את כל הנוחיות. תלמידים לומדים את כתביו במוסדות להכשרת מרגלים. מקצוע בזוי; הם מעדיפים לקרוא להם "מנגנונים מיוחדים". אבל זה כבר סיפור אחר.
היא נשכבה וקירבה את הטרנזיסטור הקטן שלה אל אוזנה. את עיניה כיסתה במשקפי שמש לשם ריכוז. את תשומת לבה היא ממקדת כעת באביב הערבי. היא עוקבת אחרי חדשות מהפכת היסמין. למשמע הדברים היא נמלאת פליאה, וחזהּ מתרחב. מצב רוחה מצוין. וכשהרופא קורא לה מדאם שמפיון, היא מסרבת לענות. היא מחייכת חיוך ערמומי ואומרת ששמה תאג' אלמֻלוּכּ, איראנית מבגדאד. והוא מאמין לה, כי עורה השחום מעיד עליה. היא עוברת בין התחנות, עוקבת אחרי מהדורות החדשות. בתוניס מהומות ברחובות. ברחוב אלחבּיבּ בּורגיבּה מניפים שלטים. הוא מת, הלך בדרך כל בשר, ורק שׂדרה מנציחה את שמו. הוא עולה לנגד עיניה בחליפת הקיץ הלבנה שלו ובנעליו. נעליים בשני צבעים, שחור ולבן. בבגדאד הפסיקה לצעוד עמו, כשם שהפסיקה לצעוד עם בן־בלה. הוא סירב להתיר למשלוחי הנשק מקהיר לאלג'יריה לעבור בנמלי תוניסיה. סיפורי הרפתקאות של לוחמים מימים סוערים. היא מסירה את השמיכה מעל רגליה וסוקרת אותן. קטנות, קצרות בהונות; אבל הן שחקו הרים וחצו יבשות.
האחות הביאה מגש ועליו הארוחה ותרופות הערב. היא מבקשת עוד כדור שינה. היא יודעת שמחשבותיה לא יניחו לה להירדם. הלילה יהיה ארוך, כי עטלף שחמק מתוך עברהּ שוכב במרחק שלושה חדרים מחדרה. "וְגָמַרְנוּ אֹמֶר — אַלְגִ'ירְיָה תִּחְיֶה… טַ־טַטַם, טַ־טַטַם, טַ־טַטַם." את המנגינה היא זוכרת, אך את שאר המילים שכחה. בכל פעם שבעלה שמע את ההמנון הלאומי הזה בצבצו לו על הפנים פצעונים אדומים וצהובים. אלרגיה ייחודית של קצין מודיעין שהפסיד בקרב. ה"טלטלוֹת" קראו לזה, כדי שלא לכבדן בתואר מלחמה. הדיוויזיה בפיקוד סיריל שמפיון נלחמה בעזרת רובים, תותחים ומשוריינים, ואילו האויב נלחם בעזרת גופי גברים ונשים. מיליון חללים. בעלה קרא להם: מיליון כלבים. הוא קילל את הערבים בנבזות מכוונת, כאילו הוא מקלל אותה, נוקם בה על התיעוב שהיא רוחשת לו. עצמאותה של אלג'יריה היתה לצנינים בעיניו עד לרגע שבו פלט את חרחוריו האחרונים.
מרטין שמפיון לא ידעה איך הגיע הלילה הזה לסופו. היא שמעה חדשות, ומדי פעם ישנה שינה חטופה. היא חלמה שרגליה שוב חזקות וגבה זקוף. היא התהלכה בשדרות אלחביב בורגיבה בתוניסיה, ועד כיכר תחריר בקהיר הגיעה. לא חלמה; נכספה. היא צעקה עם המוחים, וקולה עלה. היא ערגה להינשא על כתפיים. ממש כמו בוַתְ'בָּה, ההתקוממות ב-1948 נגד הבריטים בבגדאד. היא התעוררה תשושה כולה, כאילו חזרה ממסע, המשיכה לשכב ונאבקה בכאב שלא הצליחה לקבוע את מקומו. הזיכרונות מכאיבים לה. האחות הביאה ארוחה ואת תרופות הבוקר. לפגעי הזמן אין תרופה…

סקירות וביקורות

עיראק הישנה קמה לתחייה ברומן דחוס ומורכב צבי בראל הארץ 28/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

עיראק הישנה קמה לתחייה ברומן דחוס ומורכב צבי בראל הארץ 28/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
הסוררת אנעאם כצ'אצ'י

1
 
רגע כזה בחיים לא חוותה מעולם, וכנראה לעולם לא תחווה עוד כמוהו. היא ישבה ברכבת, ליד החלון, וראתה את עברהּ בא ומשליך את עצמו על המושב שמולה. הוא הביט לה בעיניים, שמֵח לאידה, ושלה אותה מתוך שגרת השנים המתישה. שתתעלם ממנו? שתעבור מקום? התחשק לה לקום ממקומה, לגשת אל מעצור החירום ולמשוך בידית האדומה. צווחת הקרונות המתחככים בפסי המסילה ומתיזים ניצוצות תישמע באוזניה, היא תפתח את הדלת, תרד, תצעד על הרציף; אבל עיניו השתלטו עליה וכבלו את ידיה. עפעפיה כבדו, והיא נכנעה ליריעת כותנה לבנה. היא חלמה חלום רע; חלום שפקד אותה בגלל שאלה רגילה לגמרי, שזכתה לתשובה רגילה לכאורה. תחילה לא תפסה מה השוטר המוצב ליד הדלת ההיא אומר לה, אך דבריו הציתו גחלת לוחשת שהיתה טמונה בחזהּ. העובדה ששמר דווקא על הדלת הזאת במסדרון ובו דלתות רבות עוררה את סקרנותה. היא שאלה אותו על החולה השוכב בפנים; מי זה יכול להיות מאחורי הדלת?
קורה שקצינים מתאשפזים בבית החולים הצבאי הזה, כאן בפריז. אבל סתם חולים אינם זקוקים לשוטר כחול מדים ליד הדלת. אולי זה איזה אח"ם רם־דרג ממדינה ידידותית. הרי מלכים, נשיאים וראשי מפלגות כבר הגיעו לכאן כדי לקבל טיפול. כמה מהם גם מתו כאן. במקרים כאלה מודיעים בתקשורת שהם מתו בארצם שלהם, ומסע ההלוויה יוצא מביתם. ניתוחים וטיפולים מתבצעים כאן בדיסקרטיות, ובאמצעותם צרפת מסלקת את חובותיה לידידיה — ומדי פעם גם לאויביה. אז מי החולה שבחדר? אולי פושע מסוכן, שנפגע במרדף או בחקירה קשוחה מדי ועובר טיפול לפני שיובא בפני שופט. צו הזהירות תבע מן השוטר שלא להשביע את סקרנותה, אך הוא נהג בה באדיבות ולא התעלם מן השאלה. הוא הרים יד אל כובעו לאות ברכה, כנהוג לפני שיחה עם אזרח, רכן אליה ולחש לה את השם. אין צורך לחשוש ממנה או לחשוד בה — גברת זעירה, קשישה ומקומטת המדדה במסדרון בית החולים שעונה על מקל. הוא יגלה לה את שביקשה לדעת, משום שהדבר אינו נוגע לה כלל. האדם השוכב בחדר על ערש דווי הוא חולה שפעם היה מפורסם, אבל היום אין איש מזכיר את שמו. זמנו עבר, ושמו נחקק באנציקלופדיות. הוא עצמו לא שמע עליו, עד שנאמר לו שבעבר היה נשיא אלג'יריה. שוטר הוא שוטר, לא מורה להיסטוריה.
כששמעה את השם נסערו עטלפי עברהּ. לבה האיץ את מהלכו, והיא חשה מדקרות בחזה. היא לא האמינה שבקומה החמישית בבית החולים ואל־דֶה־גְראס, בחדר השוכן מטרים ספורים מחדרה שלה, נמצא בן־בֶּלָה, הוא ולא אחר. רוח נשבה בספר תולדות חייה, והדפים התעופפו לאחור בזה אחר זה עד להתחלה. קרבת עניינים אכזרית יש כאן, ולא מקרה ממוזל. שומר החדר לחש לה את שם המשפחה, ומיד נזכרה בשם הפרטי: אחמד. היא לא שכחה את כל מה שהקריבה, את אהוביה ואת אלה שברכתה שורה עליהם. הללו עיצבו את דמותו בזיכרונה, הזכירו לה את שמו האמיתי וכן את שם הקוד שלו, מִזְיאני מַסעוּד. איש בעל קומה שקשה לשכוח, גבוה ורזה כמו עץ ברוש. היא ראתה אותו במקום שאמרו לה שיהיה בו: לוגם קפה כמנהגו, בשעה קבועה, על גדת הנילוס. עליה הוטל לפסוע ולהאט לידו. הוא אמור לעצור, להשיב לה ברכה ולענות על שאלותיה הספונטניות. היא אמורה להביט בפניו ולחייך. ואחר להסתלק כלעומת שבאה. סתם לעבור. סתם לשאול. מה היתה השנה אז?
תאג' אלמֻלוּכּ יודעת מי היא. חייה הספיקו לשלושה דורות, ואין היא מצפה עוד לתעתועי גורל ולצירופי מקרים. אך העובדה שהוא נמצא כאן לידה אינה גורל ואינה מקרה. זהו חשבון שטרם יושב.
כשהשעות נאנקות תחת נטל השיעמום, החודשים יוצאים לנבור באשפה ולחפש בה גרעיני אבטיח. החיים נמרחים ומתארכים יותר מדי. אז מחשבותיה נודדות, והיא מדמיינת לה את ידידהּ כאוות נפשה — משחקת שאטי־באטי, מה שנקרא. לא ברור לה לא מה זה שאטי ולא מה זה באטי. משהו כמו עאמי־שאמי. את העובדה שאחיה לגורל ממתין לה במסדרון בית החולים גילתה כאשר יצאה כדי לחלץ מעט את הרגליים כמצוות הרופא. כמו כפיל המבצע את הפעלולים במקום גיבור הסרט. אולי היא שחקנית ואינה יודעת. גיבורה בעל כורחה. והגורל בא לצחוק באוזניה את צחוקו המר.
"אני יכולה להיכנס לרגע לומר לו שלום?"
"אסור, גברת. הוא בתרדמת כמעט מלאה."
היא מנסה לדמיין איך היה השוטר מגיב לוּ סיפרה לוֹ שניסתה להתנקש בחייו של החולה הנחבא מאחורי הדלת. הדבר אירע לפני יותר מחמישים שנה. היא ניסתה, אך לבה לא נתנהּ לעשות זאת. השוטר רואה שהיא מחייכת בפיזור נפש, ומחייך חזרה. היא שבה אל חדרה, מקלה נוקש על רצפת המסדרון. היעד ניצל ממוות. נותר בחיים וזכה לראות את ארצו מקבלת את עצמאותה; נעשה נשיא אלג'יריה. היא נזכרת בו בעצב, לא באהבה. אין היא אוהבת את בעלי בריתו של עבד־אלנאצר. מן הכלא, מן הרדיפות ומגזרי דין מוות אל מושב הנשיאות. וממושב הנשיאות אל הכלא. הכול כמנהג המקום. גילו עולה על תשעים שנה, והוא בא לקבל טיפול אצל הכובשים, אויביו משכבר הימים. פוליטיקה, מקצוע מנוול. החדר שלו קרוב לחדרה. נשיא לשעבר ומרגלת לשעבר חיים בשלום זה לצד זה בצלה האיום של הזִקנה. היא תמצא דרך לבקר אותו. היא צריכה לבוא אליו ולומר לו שבזכותה הוא עדיין נושם. אחר כך שילך ויתפגר לו כאוות נפשו.
בבית החולים אין איש יודע את האמת עליה. אבל היא יודעת מי היא. זיכרונה חד כתמיד, ולא ניבעו בו פרצות. "מימונה מכירה את אלוהים, ואלוהים מכיר את מימונה" — פתגם עממי ששמעה מבּורגיבּה כשביקר בבגדאד. הבאשא הכיר לה אותו. אז היתה עיתונאית, והיא ניגשה אליו וראיינה אותו. משפטן ומהפכן תוניסאי. בא לבקש מממשלתו של נוּרי אלסעיד שתסייע לעמו. לכל מדינה ערבית תולדות משלה ומנהיגים משלה. את מטרתו השיג, וארצו זכתה בעצמאות. האקטיביסט הצעיר גדל והיה ללוחם גדול. הלוואי שהראש יפסיק להזרים שמות ומראות. די לה בכאבי הברכיים. האחיות מתרוצצות סביבה, מבקשות להשביע רצון. בעלה היה קצין מלידה, גיבור מגיבורי מלחמת העולם השנייה. די שתאמר שהיא אלמנתו של סיריל שמפיון, ומיד משפיעים עליה את כל הנוחיות. תלמידים לומדים את כתביו במוסדות להכשרת מרגלים. מקצוע בזוי; הם מעדיפים לקרוא להם "מנגנונים מיוחדים". אבל זה כבר סיפור אחר.
היא נשכבה וקירבה את הטרנזיסטור הקטן שלה אל אוזנה. את עיניה כיסתה במשקפי שמש לשם ריכוז. את תשומת לבה היא ממקדת כעת באביב הערבי. היא עוקבת אחרי חדשות מהפכת היסמין. למשמע הדברים היא נמלאת פליאה, וחזהּ מתרחב. מצב רוחה מצוין. וכשהרופא קורא לה מדאם שמפיון, היא מסרבת לענות. היא מחייכת חיוך ערמומי ואומרת ששמה תאג' אלמֻלוּכּ, איראנית מבגדאד. והוא מאמין לה, כי עורה השחום מעיד עליה. היא עוברת בין התחנות, עוקבת אחרי מהדורות החדשות. בתוניס מהומות ברחובות. ברחוב אלחבּיבּ בּורגיבּה מניפים שלטים. הוא מת, הלך בדרך כל בשר, ורק שׂדרה מנציחה את שמו. הוא עולה לנגד עיניה בחליפת הקיץ הלבנה שלו ובנעליו. נעליים בשני צבעים, שחור ולבן. בבגדאד הפסיקה לצעוד עמו, כשם שהפסיקה לצעוד עם בן־בלה. הוא סירב להתיר למשלוחי הנשק מקהיר לאלג'יריה לעבור בנמלי תוניסיה. סיפורי הרפתקאות של לוחמים מימים סוערים. היא מסירה את השמיכה מעל רגליה וסוקרת אותן. קטנות, קצרות בהונות; אבל הן שחקו הרים וחצו יבשות.
האחות הביאה מגש ועליו הארוחה ותרופות הערב. היא מבקשת עוד כדור שינה. היא יודעת שמחשבותיה לא יניחו לה להירדם. הלילה יהיה ארוך, כי עטלף שחמק מתוך עברהּ שוכב במרחק שלושה חדרים מחדרה. "וְגָמַרְנוּ אֹמֶר — אַלְגִ'ירְיָה תִּחְיֶה… טַ־טַטַם, טַ־טַטַם, טַ־טַטַם." את המנגינה היא זוכרת, אך את שאר המילים שכחה. בכל פעם שבעלה שמע את ההמנון הלאומי הזה בצבצו לו על הפנים פצעונים אדומים וצהובים. אלרגיה ייחודית של קצין מודיעין שהפסיד בקרב. ה"טלטלוֹת" קראו לזה, כדי שלא לכבדן בתואר מלחמה. הדיוויזיה בפיקוד סיריל שמפיון נלחמה בעזרת רובים, תותחים ומשוריינים, ואילו האויב נלחם בעזרת גופי גברים ונשים. מיליון חללים. בעלה קרא להם: מיליון כלבים. הוא קילל את הערבים בנבזות מכוונת, כאילו הוא מקלל אותה, נוקם בה על התיעוב שהיא רוחשת לו. עצמאותה של אלג'יריה היתה לצנינים בעיניו עד לרגע שבו פלט את חרחוריו האחרונים.
מרטין שמפיון לא ידעה איך הגיע הלילה הזה לסופו. היא שמעה חדשות, ומדי פעם ישנה שינה חטופה. היא חלמה שרגליה שוב חזקות וגבה זקוף. היא התהלכה בשדרות אלחביב בורגיבה בתוניסיה, ועד כיכר תחריר בקהיר הגיעה. לא חלמה; נכספה. היא צעקה עם המוחים, וקולה עלה. היא ערגה להינשא על כתפיים. ממש כמו בוַתְ'בָּה, ההתקוממות ב-1948 נגד הבריטים בבגדאד. היא התעוררה תשושה כולה, כאילו חזרה ממסע, המשיכה לשכב ונאבקה בכאב שלא הצליחה לקבוע את מקומו. הזיכרונות מכאיבים לה. האחות הביאה ארוחה ואת תרופות הבוקר. לפגעי הזמן אין תרופה…