סיפורים מחייהם של גרושים וגרושות

אהבה מסוג אחר

חלף שבוע מאז שיחת הטלפון האחרונה איתו, שבו עשיתי הכול כדי להיות עסוקה ולשכוח אותו, את הגבר־ילד הזה שכל כך נכנס לתוך ישותי לא מכבר וכל כך מיהר לעזוב אותה, את ישותי. בילי. ידעתי שייקח זמן עד שאוציא אותו מראשי וקיבלתי החלטה לצאת מהבית לבילויים עם חברים וחברות ככל האפשר, אנשים שאני מכירה ומרגישה איתם בנוח, כדי לנקות את הראש מהכול, מהמצב הביטחוני, בעיקר ממך, בילי, שנכנסת לליבי בסערה וכמעט כבשת אותו ואתה עדיין שם, מסרב להניח לי לנפשי. החלטתי לעשות הכול כדי לשכוח אותו. לתת לעצמי GOOD TIME. אחרי הכול מגיע לי.

בערב יום שישי, לפני היציאה למועדון, בעודי מתלבשת כשאני בוחרת במיוחד בבגד נשי וסקסי, עלה בתוכי הצורך הנוקב לפגוש מישהו שתהיה לו משמעות, מישהו שאוכל להתרגש איתו, להתחבר אליו, מישהו שיהיה זורם, קולח וסוחף אולי כפיצוי על כל העננים בשמי חיי שהגיעו לשם מאז היכרותי עם בילי.

ואז פתאום, נזכרתי בה, באבטיחיה, האישה שבביתה שכרנו חדר, גילה חברתי לנסיעה ואני, באי היווני ספצ'ס בעת חופשה זמן מה לאחר גירושי, לפני כל כך הרבה שנים.

את אבטיחיה זכרנו, בעיקר, כאישה קטנה שכל אימת שפגשנו אותה בביתה עמדה במטבח שלה ליד הכיריים, כשהיא בוחשת במרק שעועית או אחר, מפסיקה לרגע ושוב בוחשת. כדי שהמרק יצליח, אמרה לנו, צריך תמיד לבחוש תוך כדי בישול. גם גילה וגם אני לא היכרנו את השפה היוונית ואבטיחיה לא בדיוק שלטה בשפה האנגלית, אבל בכל זאת הצליחה להעביר לנו את המסר.

באחד מימי חופשתנו באי היווני היפהפה ספצ'ס, בשעת ערב, חברתי גילה ואנכי עסקנו בהכנות לקראת בילוי שתכננו, ביקור בדיסקוטק שבראש ההר המרכזי באי. מאה שישים ושתיים מדרגות חצובות בסלע הובילו לדיסקוטק המאולתר ומואר במנורות צבעוניות, סיפרו לנו חברים מקומיים שהכרנו על חוף הים בבוקר אותו יום. לפני צאתנו התלבטנו אם לנעול את נעלי העקב הנשיות אשר בוודאי לא יקלו על הטיפוס במדרגות הללו, או לנעול נעל שטוחה ופחות מתאימה לבילוי ערב ריקודים, אבל נוחה. לבסוף החלטנו לנעול את נעלי העקב בכל זאת, סיימנו את האיפור, טפטפנו מעט בושם על צווארינו ויצאנו אל החצר של אבטיחיה בדרכנו למועדון. והנה ראינו אותה, את אבטיחיה, עומדת שם, ליד עץ הלימון שלה, ומתבוננת בנו.

"היי," נפנפנו לה לשלום כשאנו ממשיכות לפסוע החוצה, לכיוון שער העץ המפריד בין ביתה לבין הרחוב.

"אוי כמה אתן יפות," אמרה לנו באנגלית עילגת.

"תודה," אמרנו בסיפוק.

"יוצאות לבלות?" שאלה.

"כן, למועדון הריקודים," השבתי לה.

"רגע רגע," אמרה פתאום כשהיא מתקרבת אלינו, "יש לי משהו בשבילכן," לחשה לנו כמספרת סוד.

התפלאתי מעט, לאחר שלושה ימים שבהם אנו מתגוררות אצלה, אבטיחיה נתפשה בתודעתי כשתקנית, מסתגרת. תמיד נחבאה אל הכלים, אם מחמת צניעות או בגלל הקושי שלה להביע את עצמה בשפה האנגלית, השפה היחידה שחיברה בינינו. כשהגיעה אלי, נטלה את זרועי בידה ומשכה אותי לעבר שיח שעמד בצדי החצר, ותלשה ממנו מספר עלים ירוקים. ואז לקחה את כף ידי והניחה בה את העלים הטריים.

"מה זה?" שאלתי.

"דפנה, עלי דפנה," אמרה. "זה למזל כדי שיהיה לך בחור טוב."

"הערב?" הייתי מופתעת.

"אצלנו מאמינים שבחורה שיוצאת לבלות לבדה, צריכה לשים בתיק עלי דפנה כדי שתפגוש גבר נחמד שיבלה איתה את הערב וירצה בה והיא תרצה בו."

"תודה," אמרתי כשאני נפעמת מגילויי החיבה שלה, ושמתי את עלי הדפנה בתוך תיקי. שיהיה, ליתר ביטחון. והיא עמדה מולי כשהיא מתפעלת מיופיי, ואז קרבה אלי וכשהיא עוטפת אותי בזרועותיה נשקה על לחיי. התרגשתי, חיבקתי אותה בחזרה, נישקתי אותה ושוב אמרתי תודה. ובליבי חשבתי – שיהיה במזל.

לאחר מכן פנתה גם לגילה והניחה בידה קומץ של עלי דפנה. "לא טוב להיות לבד," אמרה לה וזכתה לחיבוק חם גם ממנה.

ואכן, אז, באותו ערב, שם בדיסקוטק בראש ההר, באי היווני ספצ'ס, פגשתי גבר מקסים ומיוחד שהיה משמעותי בחיי לאורך זמן לאחר מכן. מי יודע, אולי בזכות עלי הדפנה של אבטיחיה.

גם גילה העבירה את הערב בנעימים עם בחור יווני צעיר ויפה תואר בשם ניקוס, שבא למועדון בגפו והתיישב לידינו. חברתו/ארוסתו של ניקוס, כך סיפר לנו, ג'ורג'יה, התארחה באותה העת בבית הדודה שלה המתגוררת באי שאליה הגיעה לביקור ולחופשה קצרה. ניקוס הגיע לאי מאתונה במיוחד כדי לשהות במחיצת אהובתו. כשג'ורג'יה התקשרה איתו וסיפרה לו כי היא כלואה בבית דודתה ואינה יכולה לצאת ולהיפגש איתו, היה מדוכא ושבור לב. ואז החליט לבוא למועדון כדי להפיג את בדידותו. התברר שהדודה של ג'ורג'יה החליטה שהתפקיד שלה זה לשמור על הילדה שלא תצא מהבית בשעות הערב, אפילו אם הפרטנר שלה יהיה החבר שהגיע מאתונה.

אולי כדי לשכך את צערו קם מכיסאו והזמין את חברתי גילה לרקוד איתו. גילה, שהייתה גבוהה מניקוס בהרבה, אכן שעשעה אותו ובחברתה יכול היה לשכוח מעט את צערו. בינתיים, גם היא נהנתה, היה לה פרטנר לריקודים צעיר ונאה שבמשך הערב שירת אותה, כרכר סביבה כמחזר לכל דבר וגרם לה להרגיש מחוזרת.

אני ישבתי ליד השולחן כשעיני נעוצות בנוף המרהיב שנשקף מהמקום הגבוה שבו היינו. במרחק מה מימיננו נגלה לעיני הר קטן שבפסגה שלו היה מבנה, אולי גם שם היה דיסקוטק, מואר בשלל מנורות צבעוניות, ובאמצע, בינינו ובין ההר ממול נראה הים הכחול כהה מפאת החשכה. מראה הים המפריד בינינו והאורות המנצנצים בגלים השקטים הנעים בקצב של הרוח הקלה המניעה אותם הקסימו אותי ולא יכולתי להסיר את עיני מהמראה הנפלא הזה.

לא נשארתי לבדי על הכיסא בדיסקוטק. לאחר זמן קצר ניגש אלי גבר גבוה, בהיר שיער ויפה תואר והזמין אותי לרקוד. כאשר קמתי מכיסאי הושיט לי את ידו והציג את עצמו – "סיימון," אמר לי ואני השבתי, "דנה, נעים מאוד." סיימון לחץ את כף ידי ולא הרפה אלא משך אותי בעדינות לרחבת הריקודים.

סיימון הגיע לחופשה באי עם מספר חברים מקנדה. הוריו, אמר, מנהלים רשת גדולה של חנויות אופנה במונטריאול, והוא כיום ממלא תפקיד בכיר ברשת. בתקופה זו של השנה שבה החל האביב בארצו, הוא ומספר חברים החליטו לצאת לחופשה באי היווני, שבו יש גם ים, גם שמש וגם אוכל טוב. זו לא הייתה הפעם הראשונה שביקרו באי, אמר, והם ידעו שזה המקום המתאים להם ליהנות מחופשה נעימה ומספקת.

לסיימון ולי היה חיבור מצוין, היה קליק, הייתה שפה משותפת ונוצר מהר מאוד קשר זוגי מרתק. בהמשך, הוא הגיע לביקור בארצנו, אני התארחתי אצל משפחתו בקנדה, עד שהעיסוקים של שנינו והנסיעות הארוכות הפרידו בינינו. בכל אותה תקופה שבה היינו בקשר, מדי פעם נזכרתי באבטיחיה ובעלי הדפנה שטמנתי בתיקי בזכותה.

באותו ערב באי, בהיותנו בדיסקוטק בראש ההר, כנראה לאחר שדודתה נרדמה, חברתו של ניקוס חמקה בשובבות מחלון ביתה והגיעה למועדון, לקחה אותו איתה ושניהם נעלמו מעינינו. ידענו כמה התגעגע אליה ושמחנו עבורו. למחרת פגשנו אותם פוסעים באושר על חוף הים, אז סיפרה לנו הנערה היפהפייה והתוססת את סיפור בריחתה המתוכנן מבית הדודה שלה, וכולנו צחקנו כאילו היינו חברים ותיקים. לא פלא שאהב אותה כל כך. הייתה מלאת נעורים ושופעת חיים.

ועכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, כשאני בוחנת את עצמי במראה לפני היציאה מהבית לערב ריקודים ביום שישי, נזכרתי בעלי הדפנה הטריים שקניתי בחנות התבלינים מעט לפני חג הפסח, כדי להעשיר את טעמו של הצלי שאותו תכננתי לבשל בחג. עלי הדפנה נמצאים כעת במגירת התבלינים שלי. קיבלתי החלטה. בדרכי החוצה, ניגשתי למגירה בארון במטבח, שלפתי מספר עלי דפנה, הנחתי אותם בשקית ניילון שתלשתי מגליל הניילונים המיועד להכיל את הסנדוויצ'ים, ושמתי עמוק בתוך התיק לפני שיצאתי לדרך.

בדרכי לתל אביב, אספתי את החברים – שני "הבנים" דני ורון ושתי "הבנות" יעל ומיכל שנדחסו במושב האחורי ויצאנו למועדון, שם התיישבנו ליד השולחן המוזמן על שמי. הגברים, לאחר שהניחו את מעיליהם על גב הכיסא, מיהרו לדלפק המזון כדי לחטוף משהו לאכול. הם תמיד מגיעים למקום רעבים. הבטנו אחת בשנייה כיודעות דבר, ככה זה הגברים, אמרנו.

אנו הנשים התרווחנו בכיסאות שלנו, מתבוננות סביבנו כדי לבדוק אם יש מישהו ממכרינו שהגיע למקום אף הוא. שמחתי עבור יעל כאשר גבר נאה ומטופח ניגש אליה והזמין אותה אל רחבת הריקודים. זמן מה לאחר מכן, גם מיכל הוזמנה לרקוד ואילו אני ישבתי שם, מעט בפינה, מתבוננת בשתיהן ובקהל מסביב, ואז ראיתי אותו עובר על פני, גבר גבוה לבוש מכנס וחולצה אופנתיים בצבע שחור, שיער כסוף, והוא צועד כפוף קמעה לעבר דלפק המזון. מייד נזכרתי. בהיותי כאן, במועדון, בערך חודש לפני כן, אותו גבר היה שם, והוא הזמין אותי לרקוד ברחבת הריקודים, כשהוא מוביל את צעדי בהרבה חן, קלילות ומביט היישר לתוך עיני בכל פעם שלא ממש הייתי צמודה אליו. באותו ערב היה עלי לעזוב את המקום בשעה מוקדמת; כשהודעתי לו תוך כדי ריקוד שעלי לצאת מוקדם הייתה אכזבה בעיניו, ולמרות היכרותנו הקצרה חשתי אשמה שהיה עלי להשאיר אותו "לבד". וכשיצאתי, בסופו של דבר, שאלתי את עצמי אם אני לא מפסידה כאן משהו שלא כל כך כדאי להפסיד. גם חברתי עדנה, שהייתה איתי באותו ערב הבחינה בקשר הטוב בינינו ובהתאמה בריקוד וייעצה לי להישאר.

אבל אז, באותו ערב עזבתי את המקום ויצאתי משם למועדון אחר ביפו, שבו, ידעתי, היה בילי. אותו בילי שהעדיף "להיות עם החבר'ה" כפי שאמר בפעם הקודמת כשנפגשנו, במקום להיות איתי. ואני ידעתי שלא אנוח ולא אשקוט עד שאראה במו עיני מיהם "החבר'ה" שלו המועדפים על פני. ואכן, אחרי שראיתי הבינותי שמוטב כך, מוטב לי, לפחות, שהוא יישאר שם בחברת הזקנים המיובשים שביניהם הוא נראה כאחד מהם. אז גם ראיתי בילי אחר, בילי שונה, שלא בטוח שרציתי אותו לעצמי כפי שחשבתי שאני רוצה עד אז. לאחר שבחרתי שולחן לשבת לידו, התבוננתי מסביב כדי לבדוק אולי אמצא מישהו ממכרי הרבים שנהגו להגיע למועדון הזה ביפו. וכשחזרתי לחפש בעיני את בילי, ראיתי אותו רוקד עם "פרגית", בחורה צעירה, כשהוא מצמיד אותה ומשקיע את עצמו בחיכוך גופני איתה. כן, בחורה כבת ארבעים, כפי שאמר לי – עדיף בת ארבעים כי עדיין יש לה ציצי קשה. מה לעשות שאני כבר בת חמישים. ואילו היה בודק היה מבחין שגם לי יש עדיין ציצי קשה. אבל במקרה שלי כנראה לא עלה בדעתו לבדוק.

וכשראיתי אותו עם "הפרגית" הבינותי שבילי הוא מקרה אבוד, מה שנקרא. ישבתי שם לבדי זמן מה כשאני לוגמת את הקפה שהכינותי לי ומתבוננת בו כשהוא ממשיך לרקוד ולהצמיד. לאחר מכן עזבתי את המקום שבו רקד עם ה"פרגית" ואת חבריו אפורי השיער. שבתי הביתה, לבדי, וקיבלתי החלטה למחוק את בילי מהתודעה שלי ואז ניחמתי את עצמי ואמרתי לי, לא נורא, לפחות ניסיתי.

חודש חלף מאז, והנה עכשיו, כאן במועדון התל אביבי, הוא, הגבר הזה שלא ידעתי אפילו את שמו, אותו הגבר שפגשתי לפני חודש, חלף על פני כשאינו מבחין בי. מתוך הפינה שבה ישבתי, פינה חשוכה מעט, ראיתי את גובהו, את הופעתו המרשימה, ופתאום ידעתי שהנה ניתנה לי הזדמנות נוספת להתקרב אליו. מתוחה מעט נשארתי ישובה במקומי, מתבוננת בגבו כשצעד לעבר פינת הקפה, כשאני ממתינה שישוב ויחלוף פעם נוספת על פני ואולי אז יבחין בי. לאחר מספר דקות פתאום התעשתּי, ואמרתי לעצמי שאין טעם להמתין. החלטתי לקום ולגשת לדלפק המזון ולהופיע שם מאחוריו כאילו נפגשנו במקרה. אסור להחמיץ פעם נוספת – אמרתי בליבי. קומי ועשי מעשה. ובכלל אולי שכח אותי, אולי לא יזכור. צריך לנסות. ואכן, מייד קמתי ומיהרתי לעבר פינת הקפה שם עמד כשהוא בוחש את הקפה שהכין לעצמו. צעדתי לעבר פינת הקפה, כשאני ניצבת שם מאחוריו כדי, כביכול, להמתין לתורי להתקרב לדוכן הקפה. לאחר שמזג לעצמו קפה נסב על מקומו כדי לחזור למקום מושבו והבחין בי. להפתעתי מייד נאורו פניו.

"שלום," הקדים ואמר לי.

"היי," עניתי בשקיקה, מנסה להיראות מופתעת למראהו.

"לאן נעלמת לי?" אמר.

"לא נעלמתי," עניתי. "הנה אני פה..."

היה טוב לחזור ולהרגיש שוב את אורך גופו צמוד לגופי בריקודים השקטים, ולהניח לעצמי להיות מובלת על ידו בריקודים הקצביים. זרועותיו הארוכות הקיפו את גווי והובילו אותי ברכות נחושה על פני הרחבה. בהמשך הערב נודע לי ששמו עמי. וגם הוא למד את שמי. דנה, אמרתי. אז, בפעם שעברה, לא הספקנו להחליף בינינו אפילו את שמותינו. נצמדנו זה לזו גם כשחזרנו לשבת על יד השולחן שלנו.

הערב חלף בנעימים כשמפעם לפעם אנו פוגשים מכרים, שלו, שלי, משוחחים מעט, רוקדים מעט, ובעיקר, צמודים כל הזמן. התרגלתי במהרה למגע הנעים של גופו, לריח האפטר שייב שלו, לקולו המלחשש באוזני מילים נעימות כמו – אני שמח שנפגשנו. כבר עזבת אותי פעם אחת אז שלא תעשי לי את זה שוב. ואני חשבתי לי, מי צריך מילות אהבה, המילים הללו מחממות את הלב לא פחות, אם לא יותר.

"היכן בארץ את מתגוררת?" שאל.

"בראשון לציון," עניתי כשאני מתכווצת קמעה בעודי זוכרת תגובה של מישהו שלא מזמן שאל אותי את אותה השאלה.

"יופי," ענה.

"ואתה בהרצליה," אמרתי. זכרתי משיחתנו בפעם שעברה.

"הייתי," אמר. "עכשיו אני אמור לישון אצל חברים בתל אביב, כי עברתי לעבוד בחיפה, וביום ראשון עלי להיות שם."

"אבל הייתה לך עבודה בתל אביב," זכרתי.

"הכול השתנה," אמר. "עכשיו אני עובד בצפון. אספר לך הכול, זה סיפור ארוך," אמר. "בכלל," הוסיף, "הייתה לי תקופה קשה, אבל עכשיו הכול מסתדר, מהיום. היום נפתרה לי בעיה שהטרידה אותי בעסקים ונראה שזהו הזמן של השינוי שממנו והלאה יהיה הכול בסדר." הבטתי בו. "את בטח לא מבינה על מה אני מדבר אבל אל תדאגי, אסביר לך אחר כך." ואז הישיר מבטו אל עיני ואמר, "את יודעת שאנו נבלה את הלילה ביחד, אצלך, אני לא מניח לך לחמוק ממני שוב."

הנהנתי, כשאני מביטה בו ופתאום הכול נראה לי כה טבעי, ברור. ודאי שאנו צריכים לבלות את הלילה ביחד. חשבתי.

"ארשום לך את הכתובת שלי כדי שתוכל להגיע," אמרתי.

"אין צורך, אסע אחרייך," הסביר לי.

"אבל בכל זאת, למקרה שאיזה נהג ייכנס עם מכוניתו בינינו בדרך." פתאום נחרדתי למחשבה לאבד אותו בדרך.

ליתר ביטחון החלפנו מספרי פלאפונים, ואז הודעתי לחברים להתקפל ויצאנו לדרך. בשעת הלילה המאוחרת היה קשה להבחין בו בין כל המכוניות שהשתרכו מאחורי, גם לא בדיוק ידעתי איזו מכונית יש לו. ובכל זאת לא יכולתי להימנע מלדבר אל בילי – אתה רואה בילי, אתה כל כך הוטרדת מהמרחק בין תל אביב וראשון לציון, והנה, יש מישהו אחר שבכלל לא מפריע לו, שאינו מתלונן, ואפילו שמח לבוא.

רק כשהגענו לראשון בשעת לילה והתנועה בכבישים התדלדלה, ראיתי במראה שלפני את פנסי מכוניתו, מבצבצים מאחורי ואז התחלתי להיכנס לכל הרחובות שבהם גרו החברים כדי להוריד אותם מהמכונית ובכל פעם שעצרתי ראיתי אותו במראה עוצר את מכוניתו מאחורי וממתין. פתאום חשבתי על כך שכל מי שיורד ממכוניתי רואה אותו שם ממתין, ובהמשך לקרבה הגופנית שהייתה לנו על הרחבה, בוודאי לא יהיה קשה להם לנחש מה הוא עושה שם. טוב, מאוחר מדי לחשוב על כך עכשיו. אולי באמת הייתי צריכה להקדים ולספר להם שמישהו נוסע מאחורי כי הוזמן להתארח אצלי, ואז זה היה נראה אחרת, לא כמי שמסתיר סוד. במיוחד לבנות הרכלניות שישבו איתנו במכונית.

כשהתקרבנו לדירתי סימנתי לו היכן לחנות בעודי נוסעת לעבר מקום החניה הקבוע שלי. לאחר שהחנה את מכוניתו, פסענו ביחד לעבר המעלית.

טוב שהחלפתי היום מצעים, חשבתי כשנכנסנו לדירה.

זמן קצר לאחר מכן היינו במיטה, עירומים, מתקרבים זה לזו, נותנים לעצמנו להרגיש זה את גופו של האחר. היה קל להתחבר אליו, ואני, כשעוד בצאתי מן הבית הייתי נחושה ליצור קשר זוגי באותו הערב, נצמדתי אליו בשקיקה ונעניתי לנשיקותיו בלהט עמוק. מאוחר יותר, התחושה שלו בתוכי מילאה את ישותי בחמימות, בריגוש, בהערצה ליופיו, לעדינותו ולדרך שבה הוא הוביל אותי למעשה האהבה שלנו. הוא, עמי, הביא אותי לשיאים שכבר איבדתי תקווה לחוות בחיי הנוכחיים. גופו היה מוצק ונעים למגע, קולו היה צרוד משהו, אנחותיו היו מרגשות, וכשהתמתח עלי בהנאה, תוך כדי שאני נצמדת אליו ומענגת אותו בהתרגשות, ידעתי שגם אני הצלחתי להביא אותו לריגוש אמיתי, והאושר הציף אותי לאט ומילא את כל החללים שהיו עד אז ריקים בתוכי.

עמי נרדם לצדי, נשימותיו שקטות. אני שכבתי כל הלילה ערה ותהיתי מה קרה לי, כשאני משחזרת בדמיוני כל פרט וממאנת לתת לתחושות המתוקות לפוג ממני נאחזתי בכל שבריר של החוויה הנפלאה שזה עתה חוויתי עם הגבר המקסים הזה השוכב כאן לצידי. מזה שנים לא הרגשתי איבר גברי בתוכי, מאז הפרידה מבן זוגי הקודם. חששתי כל כך שבגלל השנים שחלפו לא אוכל להכיל את האיבר היפה שלו בתוכי, נצמדתי אליו חזק כדי שעמי לא יחוש במצוקתי זו וגם כדי להגביר את האינטימיות שעטפה אותנו, וכשאכן הצליח לחדור אלי, וחשתי את אורכו ממלא את כולי, ידעתי שהחששות מאחורי והתמסרתי להנאה שידע לגרום לי.

צינת הלילה שחדרה לחדר מבעד לחרכים העבירה בי צמרמורת, צינה נעימה של לילה שנפרד משאריות של חורף ומתחיל להסתגל אל האביב הקרב ובא. קירבתי את גופי אליו והנחתי לחום שזרם מגופו אלי להתפשט בתוכי ולאט לאט לעטוף אותי ואז נרדמתי.

עם עלות השחר כשפסי הזהב של קרני השמש פרצו לחדר השינה דרך התריסים המוגפים למחצה הרחיקו את החשיכה, הבטתי בו. הוא ישן שם לצידי, שינה עמוקה ושלווה. החלטתי לצאת מן המיטה ולהניח לו לישון. לאחר שלגמתי מהקפה של הבוקר, נכנסתי להתקלח במקלחת הרחוקה יותר, כדי שקולות המים הזורמים לא יפריעו לו. ניגשתי בשקט לחדר כדי לקחת חולצה ולבנים מארון הבגדים וראיתי אותו שרוע עירום על צידו כשפניו לעבר החלון וגבו אלי ולראשונה מאז נפגשנו יכולתי להבחין בקווי גופו המושלמים, שהדהימו אותי ביופיים. עמדתי שם המומה, מתבוננת ולא מאמינה שיופי כזה קיים כאן בטווח נגיעה ממני ואז הבינותי לראשונה שמעבר לקסם הגברי התמזל מזלי לפגוש את האיש בעל מבנה הגוף הגברי המושלם שראיתי אי פעם.

עמי התגלה כאיש שיחה מרתק וקולח, אמיתי, והבוקר עבר עלינו באווירה קסומה. היינו מחוברים זה לזו כל היום, ובכל מקום שאליו ניגשתי בדירה הוא היה לצידי. אם לרגע רחקתי ממנו ולו כדי להביא כוס קפה, למשל, או שקרא לי למהר ולחזור אליו או שניגש ועמד לידי בעודנו משוחחים. בנותיו מנישואיו הראשונים נשואות, סיפר לי, ומשוש חייו הוא אריק, בן הזקונים, בן מאשתו השנייה, נער מתבגר שגורם לו נחת ויש להם הרבה רגעים של כיף כשהם נמצאים ביחד. אריק מתגורר עם אימא שלו בתל אביב אבל בקשר טלפוני קבוע עם אביו.

עמי החל לאחרונה לעבוד בצפון ומתחיל להסתגל, ואתמול בבוקר, אמר, נפתרה גם בעיית הדיור שהייתה לו שם כאשר הוצעה לו דירה על ידי מקום העבודה שלו. זו לא רק הדירה שעשתה לו טוב. באמצעות הדירה שהוצעה לו חש מוערך ורצוי והחודש שהוא שהה שם הוכיח לכולם את כישוריו.

"אין ספק שזו הצלחה," אמרתי.

"אכן," אמר, "בגיל הזה להתחיל מחדש ולהצליח, זוהי באמת הרגשה טובה."

"והנה אתמול גם נפגשנו," אמרתי. עוד התחלה טובה.

"זה הגורל הפגיש אותנו היום," אמר. ושנינו חשנו שאכן יש משהו פטאלי בחיבור שלנו מחדש.

את ארוחת הצוהריים שהכינותי חלקנו במרפסת כשהנוף הנכנס לתוכה מהמרחבים שמסביב מוסיף נופך קסום לאווירה שהייתה בינינו. כשפיניתי את הכלים מן השולחן לא קם לעזור. לא יכולתי שלא להיזכר בבילי, שמייד לאחר שסיימנו את הסעודה שהגשתי לו ולחברים שהתארחו אצלי, קם עוד לפני שהספקתי לעשות כן, אסף את הכלים והחזיר את הסדר על כנו כשאני מביטה בו בפליאה. באותו רגע נפגש מבטינו בחום והוא ראה בעיני את הערכתי ומאוחר יותר לחשתי לו תודה.

אבל עמי זה משהו אחר. אפילו לא חשבתי לרגע שהוא צריך לעזור לי. סלחתי לו שלא עזר עוד לפני שהבחנתי בכך. כשניגשתי מהמטבח למרפסת כדי להכניס פנימה כלים נוספים, שמעתי אותו משוחח בטלפון כשהוא נשען על המעקה וגבו אלי.

"היי, ברטה," אמר.

והיא, ברטה, שלא ידעתי מי היא כנראה שאלה אותו איפה אתה, והוא אמר, "בראשון לציון."

בדמיוני שמעתי אותה אומרת – מה אתה עושה בראשון? – ואותו שמעתי משיב – אתמול פגשתי בחורה נחמדה, בריקודים, והיא הציעה לי לבוא אליה ועכשיו אני פה.

חשתי שאני מסמיקה. ההתרגשות שבה סיפר לה, לטובה, את הסיפור של פגישתנו האקראית מאתמול, גרמה לו להרים מעט את קולו בהיותו במרפסת הפתוחה, וזה נשמע כמו הכרזה על היכרותם הקצרה בחוצות העיר. כל השכנים יכלו לשמוע שהיא, השכנה מלמעלה, שחיה בגפה, הייתה בערב ריקודים והזמינה גבר שפגשה בו שם אליה הביתה. לא נעים, חשבה, גם ככה חשה, לעיתים, כשנפגשה איתם במעלית, שהם מסוקרנים לגביה, אחרי הכול תמיד ראו אותה לבד. ללא פרטנר. והנה עכשיו יטייל הסיפור הזה בין הקומות, והדמיון שלהם יוכל לחגוג. אופייני לו לא לתת את הדעת על הפרטים "הקטנים" הללו. חשבה בעודה מנסה לסלק את תחושת המבוכה שהציפה אותה.

לא היה טעם להפסיק אותו, כל הנאמר כבר נאמר.

"זו הייתה ברטה, אשתו של החבר שלי מתל אביב, שאליהם הייתי מוזמן לישון אילו לא פגשתי אותך," אמר והביט בי בעיני הילד שלו כשהוא סוגר את מכשיר הפלאפון ומניח אותו על השולחן. "אז רציתי שלא ידאגו והודעתי להם שאגיע בערב," אי אפשר לכעוס עליו, חשבה.

נכנסנו מהמרפסת לחדר המגורים והוא השתרע על הספה לכל אורכה, כשהוא מרים את רגליו היחפות ומשלב אותן זו על זו. היה משהו ארוטי באצבעות רגליו החשופות שבצבצו מתוך המקום שבו הסתיימו שרוולי מכנסיו השחורים. הלובן של כפות רגליו בלט על רקע המכנסיים השחורים ושוב הייתה לי הזדמנות להתפעל מהשלמות של אצבעות הרגליים האלה הנמצאות מולה.

משכתי את הכורסה לעבר הספה, והתיישבתי כשאני מרימה את רגלי ומשעינה אותן על קצה הספה שעוד נותר פנוי בעודי יושבת מולו, אנכית אל אורך גופו המונח שם. היה טוב לשבת שם, להתבונן בו, להקשיב לו, הייתה פתיחות, הייתה זרימה נקייה, השיחה קלחה ובאה מהלב, ללא צורך להסתיר או לכסות מאומה, ושנינו באותו הרגע היינו גם עצמנו וגם האחד עם השנייה, שתי נפשות חשופות ללא כסות, ללא מסכות או כל חיץ שיעמוד ביניהם.

כן, בילי, חשבתי לי, אתה הוא הנשמה שבתוכי, אבל עם נשמה בלבד אי אפשר לשבת בסלון עם הרגלים למעלה, כשהיא, הנשמה, שרועה על הספה בחן גברי מרושל, כשכפות הרגליים החטובות מציצות מתוך שרוול המכנסיים השחורים, האופנתיים, ומרתקות את כל הנימים בגוף הנשי שלי. גם אי אפשר עם הנשמה שאיננה פה לשוחח, להקשיב, להשיב, להביט בעיניים, למשש, ללטף, לתת חום במילה ובמגע קל בגוף, בברך ולגעת ביד המושטת.

אסור לי לחשוב על בילי, חשבתי בפעם המי יודע כמה כשאני נוזפת בעצמי, הוא לא קיים יותר. נעלם, אוויר, כלום.

הבחנתי במבטו המתבונן בי בעיניים סקרניות, כשואל את עצמו על מה אני חושבת עכשיו. ראיתי בתוך עיניו את החיפוש אחר תשובות, לכל דבר. הנה הוא כאן מולי, חשבתי, גבר מקסים, מעט זרוק, מעט אלגנטי, לא מעט שרמנטי, מונח לאורך הספה של הסלון שלי. ופתאום ידעתי שאסור לי לאבד אותו. לא עוד החמצות.

"כל כך כיף לדבר איתך," אמר פתאום, "את באמת מקשיבה."

"זה לא קשה להקשיב לך," אמרתי, ובליבי חשבתי, איך אפשר לא להקשיב לגבר מרתק כמוך.

ושוב מצאתי את עצמי מביטה בחיבור שבין אמרת שרוול מכנסיו האופנתיים ובין כפות רגליו הלבנות. גבר עם סטייל, חשבה, כשהיא נזכרת בחולצה המשובצת בצהוב, כתום, כחול של בילי שהכפתור שלה באזור הטבור בקושי אוחז את שתי כנפותיה המתוחות על הכרס הבולטת עד קצה היכולת. פיסת מרווח על כרסו נשארה פעורה מבלי יכולת להסגר, כפותחת את פיה וחושפת טפח מהגופייה שמתחת. המכנס החום הדהוי והמשעמם שמזמן יצא מן האופנה, אף הוא בלט ביושנו. ואז התבוננתי ברגלי הארוכות המתוחות אנכית לספה כניצב לירכיו של עמי שהיה שם, ומונחות קלות עליהן כשגם כפות רגלי יחפות בבוקר אביבי זה ספק קריר ספק חמים. שלחתי מבט לציפורני רגלי המטופחות והמרוחות בלק סגול, ומבטי שוטט על שוקי וירכי וסקרתי בסיפוק את פסי המכנסיים הכחולים שלי, כחולים פחות וביניהם פסים לבנים. המכנסיים הצמודים על פסיו הדגישו את אורכן של רגלי, והיו מתוחים על ירכיה, מבליטים, מגרים.

"אני רוצה אישה סקסית," אמר לי בילי בפגישתנו האחרונה ואני שמעתי בדבריו – "את לא מספיק סקסית בשבילי, זו לא את, האישה הסקסית שאותה אני רוצה." אז הנה, בילי, גם אני יכולה להיות סקסית, כשאני רוצה. כשיש מישהו כמו עמי ששווה את זה שאני אהיה סקסית בשבילו. תביט עכשיו על רגלי העטופות במכנסיים הצמודים האלה עם הפסים שעושים אותי סקסית בשבילו, כן, בשבילו, אבל בעיקר בשבילך, יקירי. וגעגועים עזים תקפו אותי אליו באותם רגעים, אל הדוביות שלו, אל העיניים החומות המחפשות, הרעבות, המבקשות שוב ושוב לחדור את נבכי ליבי.

שוב אמרתי לעצמי, מספיק לחשוב עליו, בילי איננו, לא איתי לא לידי. עמי כן פה לצידי ולידי. ושוב התבוננתי על טבורו החשוף של עמי כששני שולי חולצתו המכופתרת למחצה נשרו לצדדים וחשפו את מרכזו הטבורי, העגול היפה הרך והבהיר ברכות נעימה שזרמה אלי והציפה אותי בערגה...

הנה אני פה יושבת מול גבר שנכנס לחיי, רכה, נשית, סקסית, חתולית. חשבתי לי והבטתי בו במבט מתרפק. והוא, שקלט מייד את מבטי, התרומם ממקום מושבו, הושיט לה יד והוביל אותי אחריו אל תוך חדר השינה.

בשעת בין הערביים, לאחר שלגמנו את הקפה הריחני של אחר הצוהריים שהכינותי עבורנו, החל לאסוף את חפציו – מפתחות, משקפיים, טלפון, מסמכים שהוצאו מן הכיסים כשהגיעו לדירה והונחו על השולחן בסלון דירתי.

ואני עמדתי שם, מתבוננת בו – כאילו זה לא מתרחש, כאילו הוא לא הולך ממני, זה לא קורה, זה לא הוא שהולך, זו לא אני שנשארת פה בלעדיו, הייתי מנותקת, מרוחקת.

"את מלווה אותי?" שאל, כילד החושש לאבד אותה.

"בטח," אמרתי כשאיני יכולה להתעלם מתחושת הביטחון שתשובתי העניקה לו.

"אני שמח שפגשתי אותך," חזר ואמר. הבטתי בו בחיבה, כשאני זוכרת את ההחלטה של רגע שקיבלתי שם, במועדון התל אביבי, כשהבחנתי בו חולף על פני, ההחלטה לגשת אליו ולעמוד אחריו בתור לקפה, כאילו נפגשנו במקרה. אתה רואה, בילי, יש אנשים ששמחים לפגוש אותי, שלא בורחים ממני. אולי אני לא כל כך מפחידה אחרי הכול, לא מאיימת, אבל אתה לא ניסית, ברחת כמו מסכנה, מאש, התרחקת ממני לפינה שלך שבה התכנסת והתכרבלת אל תוך החיים של הלבד. רק את החיים האלה אתה מכיר, עד שאתה מחליף תחושת "מוכר לי" בתחושה של "טוב לי", ואתה אומר טוב לי כך במצב הזה של הלבד, במקום לומר זה מה שאני מכיר ואני פוחד לשנות, אולי תאמר "מוכר" לי כך, במקום לומר "טוב לי" כך, עיניך המבולבלות מדברות אלי, מספרות שאכן, לא טוב לך...

עמי נכנס למכוניתו ללא נשיקה וזה היה בסדר. גם לא ציפיתי. נזכרתי איך קפאתי על הכיסא כשבילי אמר לי "אני הולך", כשבילינו יחד במועדון הריקודים ביפו. לא יכולתי אז לקום מכיסאי כדי ללוות אותו, רגלי לא נשמעו לי, וברפיון שהציף אותי היה עלי להתאמץ כשרכן עלי כדי להתרומם לעברו ולכרוך את זרועותי על צווארו בעודי נשארת לשבת על כיסאי, כשאני אוחזת בו, בבילי, כזועקת – אל תלך ממני, כממאנת להניח לו ללכת. כמתכחשת לזה שהוא עוזב אותי ומפנה לי את גבו. נשארתי שם קפואה על מקומי ללא יכולת לקום מחמת הכאב שבעזיבה שלו, כשעיני נעוצות בגבו עד שנעלם דרך משקוף הדלת היוצאת אל הרחוב.

מאוחר יותר, באותו ערב של אותה השבת, עמי התקשר אלי מהחברים אצלם שהה בתל אביב.

"אני מתגעגע אלייך," אמר.

"גם אני," אמרתי בחום וזה לא היה קשה. זה היה טבעי. אמיתי. ברגיעה, בהשלמה, בשלוות הנפש.

אתה רואה, בילי, שוב דיברתי אליו, זה לא קשה לומר אני מתגעגע אלייך.

לא דיברנו על המשך, על מה יהיה, מתי ניפגש, לא היה צורך. היה ברור שיהיה המשך.

ולי היה ברור שאני אהיה שם עבורו, כאשר יופיע שוב בחיי.