החופשה הגורלית

1

"גבירותיי ורבותיי – המכירה הפומבית תחל בשעה עשר וחצי בדיוק. כלומר, בעוד כחמש עשרה דקות מעכשיו." קולו החזק והמצווה של הכרוז קטע את הרחש והמלמולים בחדר האורחים הקטן ואנשים החלו להתיישב במקומות הפנויים. באופן אוטומטי הם בדקו את שעוניהם והעיפו מבטים במתמודדים סביבם.
מלודי מצאה מקום פנוי בין המושבים האחוריים, מודעת ללבה ההולם בחוזקה בעת שמיששה באצבעה בהתרגשות את הכרטיס הממוספר שהיה בידה. על הכרטיס נקוב היה בספרות גדולות שחורות המספר שלושים, וכשהתבוננה בו עדיין לא יכלה להאמין כי היא כאן באמת, כי היא אכן עושה זאת. לכנות זאת מקריות מדהימה של פעם בחיים יהיה תיאור נדוש מדיי. אולם היא הייתה כאן, זה לא היה חלום שחלמה, והיא עמדה לקחת חלק במכירה פומבית של הקוטג' המוזר למדי אך היפה להפליא, אשר ניצב בשער האחוזה. המכירה ללא ספק לא הייתה חלק מתוכניותיה לחופשה הנוכחית.
היא העיפה סביבה מבטים חטופים, ואז ראתה כי המשתתפים האחרים המעונינים גם הם בבית היו, כנראה, קבוצת אנשים מגוונת שניתן לפגוש בכל מקום, כך חשבה. אנשים פשוטים למדיי, שהיום הייתה לכולם מטרה אחת.
ברגע זה השתררה דממה כשהכרוז תפס את מקומו ליד השולחן, והאווירה כהרף עין נעשתה טעונת ציפייה.
"נתחיל את המכירה במחיר המחירון," אמר הכרוז, והביט בכל אחד מבעד למשקפיו, "ואני מתכוון להתקדם בסכומים של עשר. מי מוכן לפתוח עבורי בהצעה הראשונה, בבקשה?"
נשמעה תגובה מידית כשמישהו מן הקהל הניף את כרטיסו, ונשמתה של מלודי נעתקה כשהתהליך החל להתקדם במהירות מסחררת. מהר מאוד עברו את הסכום המוצע ההתחלתי, ואז ההצעות החלו לדעוך עם הינד ראשיהם של מציעי המחירים. תוך זמן קצר נותרו ארבעה קונים חדורי תקווה שהמשיכו לספק את החלק הבידורי. קצב ההצעות המשיך לרדת לאחר שאנשים נשרו מהמשחק בזה אחר זה, ופיה של מלודי יבש בעת שהמשיכה להניף את כרטיסה.
עתה משהחלה, היא לא יכלה לעצור. לשם שינוי, היא השתמשה בשנינותה ובמיומנותה העסקית למען עצמה – והחווייה הייתה משכרת!
תוך זמן קצר, נותרו שם רק שני מציעי מחיר – היא עצמה, ובקצה האחורי של החדר נשמע קולו העמוק והנפלא של גבר, ממש מחוץ לטווח הראייה שלה. על מנת לראות מי המתחרה הצמוד שלה היה עליה להסתובב בכיסאה, כך שהיא המשיכה לנעוץ את מבטה היישר קדימה.
נחושה להמשיך עד לגבול שהציבה לעצמה, היא בלעה את רוקה – אולם גם היריב שלה באותו ערב נראה נחוש ממש כמוה! לפתע, היא נותרה המציעה האחרונה, ופטיש הכרוז המכריע וההכרחי הכה פעם אחת, פעמיים... שלוש פעמים. הקוטג' ליד שער האחוזה היה שלה!
מלודי קמה מכיסאה והתקרבה אל השולחן, משם חייך לעברה הכרוז בפנים קורנות מאושר. "ברכותיי," הוא אמר לה בחביבות.
"תודה רבה," השיבה בקלילות, כמו הייתה בחלום. היא בקושי יכלה לנשום. מה, למען השם, היא עשתה זה עתה?
צריך היה לטפל בעבודת ניירת ובענייני משרד, ולהוסיף חתימה. לבסוף יצאה מלודי מן הבניין אל שמש הקיץ היוקדת, בתחושת חשיבות של איל-הון מזרח תיכוני! אולם בתוכה פנימה היא עדיין רעדה... בדרך כלל לא הייתה פזיזה באופייה – החלטות פזיזות לא היו הסגנון שלה – עם זאת, זה עתה היא נכנסה להסכם שיהפוך אותה לבעלת שני נכסים – של דירתה בלונדון וכן, של הקוטג' האידיאלי ששוכן באחד האזורים הכפריים היפים ביותר באנגליה.
היא פסעה בשביל אל עבר מכוניתה, וכמעט מעדה כשנתקלה במישהו שעמד שם. עמד שם גבר שעוּן באדישות על עמוד השער. מלודי כבר רצתה להתנצל – כמעט בלעה את לשונה בשנייה שמבטה נתקל במבט החקרני שבעיניו השחורות-כחולות שכמוהן לא ראתה מעודה! משך שנייה ארוכה איש מהם לא פצה את פיו, אולם היא הייתה הראשונה להשמיע את קולה.
"אני מבקשת את סליחתך," היא מלמלה ברשמיות מה וזזה מדרכו – אולם הוא לא עשה כל צעד להתרחק, רק עמד והביט בה כשחיוך קלוש עלה על שפתיו.
"אין עבור מה להתנצל," הוא אמר כבדרך אגב בקולו העשיר המאיים שבאופן בלתי צפוי הרטיט את גווה של מלודי. "למעט העובדה שזה עתה הבסת אותי ברגע האחרון." הוא עצר ולאחר רגע הוסיף, "ברכותיי, דרך אגב."
כך! זה היה המציע הנחוש האחר שסייע להעלאת מחיר הקוטג'! הוא היה גבוה – גבוה מאוד – לבוש במכנסיים כהים ובחולצה בעלת צווארון פתוח שחשף קווצת שער שחור מתולתל ומפתה. מלודי הסיטה מיד את מבטה.
"אה, ובכן..." היא אמרה, ומשכה קלות בכתפיה, "תמיד יש מנצחים ומפסידים, לא כן? אולם אני מקווה שלא הרסתי את תוכניותיך לטווח ארוך."
הוא הרים גבה כהה אחת, והמשיך לנעוץ בה את מבטו. "אצליח לשרוד," הוא אמר. לאחר שתיקה קלה הוסיף, "אבל אני חושב שהמעט שתוכלי לעשות הוא לאפשר לי להזמין אותך לארוחה." הוא הציץ בשעונו. "כבר כמעט אמצע היום, ואני מכיר פאב נהדר. אני רעב לאחר כל המתח הזה."
מלודי לא יכלה שלא להיות מופתעת מעצם הצעתו. הגבר הזה ללא ספק פעל במהירות, לא טיפוס שמתמהמה – גבר שלא מחמיץ הזדמנות, ולכן היה עליה לנהוג בזהירות ובחשדנות. מלודי נשכה את שפתה. היא הייתה נרגשת מאוד – או נסערת מכדי לאכול ארוחת בוקר במלון, אולם עתה, משהבטיחה לעצמה את העסקה, שב אליה התיאבון.
"בסדר גמור," היא אמרה לאחר רגע. "מדוע לא? דרך אגב, אני מֵל."
"ואני אדם." הוא הושיט לה יד שזופה ללחיצה רשמית, וחייך אליה בחום ובלבביות שהפיגו כל איפוק שנותר בקרבה כשקיבלה את הזמנתו של זר שלא הכירה.
מכוניותיהם חנו בצדי דרך נטושה לא הרחק משם. כל השאר ודאי כבר עזבו. מלודי כלל לא הופתעה לראות כי מכוניתו הייתה פורשה אקזוטית, אדומה נמוכת שלדה. המרצדס הקומפקטית שלה נראתה צנועה למדיי בהשוואה לפורשה שלו.
"אנו יכולים לנסוע ברכב שלי," אמר אדם בקצרה, בעת שלחץ על המפתח האוטומטי שלו כדי לפתוח את דלת רכבו. "אוכל להחזיר אותך לכאן אחר כך."
"אה, לא, תודה," השיבה מלודי מיד. "אסע אחריך לכל מקום שאליו תוביל אותי. בכל מקרה, ייתכן שארצה לנסוע משם לאיזה שהוא מקום אחר."
מגיל צעיר לימדו אותה לא לבטוח באיש, והיא נמנעה מלהיקלע למצב פגיע כלשהו. עם זאת, ברור היה כי הגבר החלקלק, המנומס והלא מוכר – רגיל לנצל לצרכיו את הופעתו הנאה, שאין עליה עוררין. הוא הזמין אותה לארוחה בפשטות רבה והיא מיד נענתה להזמנתו! ההתנהגות הזו לא אפיינה אותה, היא חשבה בעת שנכנסה אל תוך מכוניתה. אבל היום היה בכל זאת מיוחד, היא תירצה לעצמה את הסכמתה. למען האמת, עתה משחשבה על כך, היא ידעה כי היום הזה עבורה היה יום נהדר! יום שתזכור ותנצור! התענגי על הרגע, היא אמרה לעצמה. פניה האמיתיות של המציאות יתגלו במהרה.
היא התניעה את הרכב, הפעילה את ההילוכים, ונסעה מאושרת בעקבות הפורשה לאורך דרכי עפר לא סלולות, בקצב מכובד בהרבה מכפי שצפתה. הוא נראה כמי שמסוגל ליהנות מנהיגה פראית לפניה ולצפות ממנה להדביק את מהירות נסיעתו בהסתערותו המסחררת בעיקולים ובפניות שבהם נתקלו בדרכם. הוא נתגלה כבעל אישיות שופעת ביטחון עצמי – מנהיג מלידה, מורגל בהצלחות עם כל המשתמע מכך, חשבה מלודי, ולא הייתה לו כל בעיה לגרום לה להיענות להזמנתו להצטרף אליו לארוחת צהריים היום! אבל לנסוע בעקבותיו במרוץ מענג ביום קיץ מושלם של חודש יולי הפיח בה מרץ ותחושת התעלות מרקיעת שחקים. אילו רק אמה, פרנסיס, הייתה כאן לחלוק עמה את הבוקר המיוחד הזה, חשבה, ודוק של קדרות העיב לרגע קל על עיניה.
תוך כחמש עשרה דקות הם הגיעו לפאב קטן וחסר חשיבות בשולי הדרך, וחנו יחדיו בו זמנית בחניון שבחזיתו. אדם ניגש מיד אל רכבה ופתח עבורה את הדלת כדי לסייע לה לצאת, ומלודי הייתה מודעת – לא בפעם הראשונה – למבטים שנעץ בה, למבטיו הבוחנים בקפידה את הופעתה. היא קיוותה כי מצאו חן בעיניו מכנסי המעצבים הלבנים שלבשה וחולצתה הלבנה החשופה – לבוש שבעיניה היה פשוט אך עם זאת מהודר ונוח. שערה הארוך היפה היה קשור בלולאה עבה בקצה קדקודה – סגנון שאמצה לעצמה תדיר בפגישות עסקים. אחרי ככלות הכל, היום היא ערכה עסקה – אם כי לא מהסוג שנהגה לערוך בדרך כלל. איסוף השׂער לאחור ברשמיות הלם את המבנה של עצמות פניה דמויי הלב, ואת עיניה הירוקות-אפורות מלאות ההבעה ואת פיה הבשרני.
ללא אומר סייע לה אדם לצאת מן המכונית, ויחדיו הם פסעו לאורך שביל החצץ שהוביל אל הכניסה לפאב. ניכר כי המקום היה פופולרי, הוא היה מלא אנשים שישבו בצורה מרווחת. הוא הוביל את מלודי לשולחן פינתי פנוי ליד החלון, והביט בה בעת שהתיישבה.
"מה את שותה, מל?" הוא שאל.
"רק סודה, בבקשה," היא אמרה והוא הרים קלות את גבתו.
"לא שמפניה... לחגוג את הצלחתך היום?"
היא חייכה אליו. "אשמור זאת להזדמנות אחרת," היא אמרה.
היא התבוננה בו כשהוא עבר לעמוד בקרב הקהל שנדחק ליד הדלפק בבר. בקלות הפך לאדם הבולט ביותר שם. ראשית כל, הוא היה גבוה מכל האחרים, חשבה, גופו האתלטי והגמיש העיד על חוסן ועל בריאות גופנית. אלי שבשמים, חשבה לעצמה בכעס. היום הזה כבר היה עוצמתי כמו שהוא, האם לא נשבתה בקסמו של גבר שלעולם לא תראה שוב? האם הייתה קלת דעת ומגוחכת עד כדי כך, במיוחד לאחר שאיבדה את כריספין לא מזמן? הטילי את האשמה על היום הזה, היא סלחה לעצמה. היום בהחלט הייתה לה תחושה מוזרה בנושא!
הוא הגיע עם המשקאות שלהם – עם הסודה שלה ועם כוס בירה לעצמו – והניח מולה תפריט לארוחת צהריים.
"אני ממליץ על המנה של קציצות סרטנים," אמר כשהציץ בעותק שבידו. "כשחוף הים קרוב כל כך, הדגים כאן טריים מדי יום או," הוא הוסיף, והעיף בה מבט חטוף, "דג הבס הצלוי על הגרילר, גם הוא מצוין."
עתה כבר הזיל פיה ריר, רעבה היא הזדרזה לבחור במנה שלה. "אני אוהבת סרטנים," היא אמרה, "ולא לעתים קרובות מזדמן לי לאכול סרטנים טריים. אז מנה של קציצות סרטנים בבקשה, עם סלט ירוק."
"את ללא ספק אישה המחליטה במהירות," הוא אמר. "בדרך כלל, כשאני מביא לכאן אורחים, נדרש להם זמן ארוך יותר לבחור את המנה מאשר הזמן הנדרש להם לאכול אותה."
הוא קם וניגש אל הדלפק בעברו האחר של הבר, להזמין את הארוחה, והעיף בה מבט חטוף כשהיא התבוננה החוצה מבעד לחלון. האישה הזו מיוחדת, הוא חשב. נוסף על העובדה שהייתה יפהפייה, היא הייתה לבושה יפה בצורה בולטת, חכמה ומפולפלת, בעלת ראש על הכתפיים. אישה שידעה בדיוק מה הציפיות שלה מהחיים ונחושה להגשימן. הוא הכיר נשים רבות במהלך שלושים ושמונה שנות חייו, אולם הפעם ידע כי את האישה הזו איש לא יוכל להביס, ואין על כך עוררין! היא הייתה אישה שלא תרצה לעורר את כעסהּ, אבל משהו בה – בעיקר כשהתבונן בה בעת המכירה הפומבית – עורר את סקרנותו וגרם לו לרצות לדעת עליה עוד פרטים. מי היא הייתה... ואף חשוב מכך, מדוע רכשה את הקוטג'.
הוא חזר לשבת מולה. "כך," הוא אמר בלי הקדמות, "את לא מהסביבה, נכון?" ברור שלא הייתה מהאזור... בזאת יכול היה להבחין מיד!
מלודי לגמה מכוס הסודה שלה. "לא. אני מתגוררת ועובדת בלונדון," היא השיבה בקצרה. "באתי לכאן לחופשה בת כמה שבועות."
אדם כיווץ את מצחו. "אבל... המכירה הפומבית," הוא אמר באיטיות. "כיצד נודע לך על הקוטג' שעמד למכירה?"
"ביקרתי בכפר לפני כמה ימים, הסתובבתי באזור וראיתי את השלט. נכנסתי למשרד המתווכים וערכתי כמה תחקירים. והחלטתי ללכת על זה." היא נשאה אליו את מבטה בשלווה, והוא השיב לה במבט חודר לשנייה קלה.
"האם את נוהגת לעשות זאת לעתים קרובות?" הוא שאל. "אני מתכוון שאנשים בדרך כלל אוהבים לרכוש מזכרות קטנות להביא מחופשה, אבל קוטג' נראה מוגזם למדיי!"
מלודי חייכה. "אני מסכימה," היא השיבה. "ומעולם בחיי לא עשיתי צעד כזה... אבל... נמשכתי אל המקום... חשתי במיוחדוּת שבו ברגע הראשון שכף רגלי דרכה על מפתנו. חשתי... שזה נכון לגבי, איכשהו," היא הוסיפה בזהירות.
לפתע נעתקו המילים מפיו, אולם תשובתה רק חיזקה את דעתו עליה. מלודי ידעה בדיוק מה היא רוצה והתכוונה להשיג את מבוקשה. יהא המחיר אשר יהא. אם מדברים על מחיר, היא חייבת להיות בעלת אמצעים לממש אותו, הוא חשב. לא רבים האנשים שיש בידם סכום כסף כה רב באופן מידי!
"האם אתה מתגורר באזור?" שאלה מלודי, כשהחליטה שהגיע תורו להשיב על כמה שאלות.
"לא. אני עובד במלזיה, שם אני, כמובן, חייב לגור רוב הזמן," השיב אדם. "אבל אני תמיד בא לכאן לחופשות ארוכות עם חברים, כל שנה בתקופה הזו. מחוץ למדינה זה בסדר גמור, אבל אנגליה הכפרית הוא האזור שבו אני מרגיש נורמלי."
מלודי הסיטה לרגע את מבטה.
"אני באמת מצטערת... שהבסתי אותך במכירה הפומבית הבוקר," היא אמרה בפשטות. "אני מקווה שתמצא משהו אחר במהרה. לא שנראה כי יש כאן היצע נוסף... אני משערת שאנשים לא רוצים לעזוב את המקום."
"את כלל לא מצטערת," הוא אמר בעליזות. "חוץ מזה, מישהו צריך לנצח בקרב – כפי שציינת – והפעם זו היית את. אולי תהיה הזדמנות נוספת שבה אשיג אני את היתרון."
"אני לא רואה את זה קורה בקרוב," השיבה מלודי מיד. "אני לא מתכוונת לרכוש נכס נוסף בזמן הקרוב – אם בכלל. דירה בלונדון וקוטג' בכפר הם די והותר דאגה לאדם אחד!"
הארוחות שלהם הגיעו, ומלודי לא יכלה להמתין לנסות את קציצות הסרטנים הפריכות והחמות מאוד שעל מצע של סלט ברוטב, שהוגש בדיוק בכמות ההולמת ונראה טעים להפליא. היא הרימה את הסכין והמזלג שלה והתבוננה באדם.
"הכל נראה טעים מאוד!" היא הכריזה.
הוא התבונן לכמה רגעים לפני שהחל לטעום מארוחתו. אחר כך, "מה בכוונתך לעשות בעניין סידורי המגורים שלך?" הוא שאל בפשטות.
"אתה מתכוון, מתי אעבור לגור בקוטג'?" שאלה מלודי בתמימות, בין נגיסה לנגיסה. "עניין של ניחוש בלבד. בעל הבית הקודם התגורר בבית כמה שנים ולא עשה שם הרבה – כך שוודאי יש שם לא מעט עבודה לעשות. הכל שם עדיין שלם ובטוח אבל הוא כולו לבטח דורש עיצוב מחדש, ואיהנה מאוד לבחור רהיטים הולמים. יהיה נהדר להירגע כאן בכל פעם שאוכל להימלט מהעיר." היא התבוננה בו, והכניסה עגבניית שרי אל תוך פיה, ועיניה זוהרות בתקווה.
"אז אם כן," הוסיף אדם באיטיות, "רכשת את הקוטג' למטרת נופש גרידא? אף פעם לא התכוונת להיות דיירת קבועה... או אולי בתור בית שתחלקי בו עם משפחתך?"
"אין לי משפחה," אמרה מלודי בקיצור נמרץ. "הבית יהיה רק עבורי."
"כל כמה זמן את מתכוונת לבוא הנה?" הוא התעקש.
מלודי הסיטה במהירות את מבטה מעליו. באיזו זכות הגבר הזה מתחקר אותה? היא חשבה. הדבר לא היה מעניינו.
"לעיתים קרובות, ככל שאוכל," היא השיבה בתקיפות. "הרבה תלוי במצב העניינים בעבודה." היא עצרה בדבריה, ואחר כך שוב המשיכה. "אני מנהלת קרן השקעות באחד הבנקים הגדולים," אמרה וחשבה כי באותה מידה יכלה גם לומר לו מה היה תפקידה, וכיצד התפרנסה למחייתה עוד לפני ששאל.
הוא הרים את המזלג שלו, והחל ללעוס באיטיות. ובכן, מה עוד יכול היה לחשוב? הוא שאל את עצמו. היא לבטח הייתה אשת עסקים פעילה ונמרצת שהרוויחה את לחם יומה לא במקום מנותק כזה או אחר. "את לא בדיוק תזכי במקום ראשון בפופולריות," הוא אמר כבדרך אגב. "המקומיים לא מתייחסים באדיבות יתר אל בעלי נכסים הנעדרים מהמקום... אל אנשים האחראים לחיסולם של כפרים כמו הכפר הזה. הם מעדיפים שהאנשים יתגוררו כאן וייטלו חלק בחיי הקהילה – יסייעו לתחזק את בית הספר ואת משרד הדואר ויתרמו לשגשוגם של הפאבים."
מלודי המשיכה להתבונן בצלחתה, בנסותה לא לסעור בעטייה של נימת התוכחה שנשמעה בקולו. מובן שהיא ידעה בדיוק על מה הוא מדבר. העיתונות פרסמה תדיר כתבות העוסקות בבעיה. מלודי, באי רצון, נאלצה להודות כי לא נתנה על כך את דעתה לעומק – היא עדיין לא הגיעה לשלב שבו תתמה על תכיפות הנסיעות שלה בעתיד מהעיר, ולא על משך הביקורים שלה. אולם כל אלו לא מנעו את תחושת ההתנגדות שעוררה בה ההרצאה ששמעה מפיו של הזר!
"סֵה לָה וִי," היא אמרה באדישות.
באותם רגעים נראה היה כי הלבביות של האירוע דעכה, ואיש מהם לא דיבר במשך זמן מה בשעה שסעדו את לבם. אז היא נשאה אליו את מבטה. "בוא נדבר עליך ועל תוכניותיך," היא אמרה, באופן שבו זיהתה בעצמה את הקול העסקי שלה. "אילו הצלחת הבוקר ברור שהיו לך כל הכוונות להתגורר בקוטג' בקביעות, אם כך? מה שאומר שהיית נאלץ לנטוש את מקום עבודתך במזרח הרחוק?"
הוא השיב למבטה החודר, והעיניים שקודם נשקף מהן צבע כחול-אפור ידידותי נראו עתה קשות משהו. "אלי שבשמיים, לא," הוא השיב באגביות. "אני לא יכול לנטוש את תפקידי – היות שאני שותף בחברה המשפחתית שם." הוא סיים את ארוחתו והניח בצד את הסכין ואת המזלג. "אבי ואני העתקנו את העסק שלנו מאנגליה לפני כמה שנים."
יפה מאוד, חשבה לעצמה מלודי בציניות. הגבר הזה, שזה עתה נזף בה על סיוע ב"חיסול" הכפר, לא חשב לרגע על הנזק שבהעתקת החברה המשפחתית שלו אל מחוץ למדינה, על כך שוודאי פוטרו עובדים מעבודתם! הוא מדבר על סטנדרטים כפולים! היא לא יכלה לתת לזה לחלוף על ידה סתם כך!
"אם כן, אין ספק כי 'לא היית במקום הראשון במדד הפופולריות'?" היא שאלה, כשחזרה כהד על המילים שהפנה כלפיה. "אני מתכוונת לצוות העובדים שלך לשעבר. איזה הלם זה ודאי היה עבורם."
אדם הקדיר פניו. "לא קל היה לנו להחליט על כך," הוא אמר לאט, ולכסן אליה את מבטו הלעגני משהו לשמע הביקורת שבהערותיה. "היינו מוכנים להעניק להם תשלומים נאים ביותר של פיצויי פיטורין – ואבי, המוכר מאוד בתעשייה – ניצל את קשריו ואת השפעתו למצוא עבור מרבית הגברים מקומות עבודה חלופיים בקרב המתחרים שלנו." לאחר שתיקה קלה הוסיף, "הוא איש מתחשב מאוד... הדבר גרם לו דאגה רבה באותה עת."
"אממ," מלמלה מלודי בהבעה מסתורית, ונמנעה מלאפשר לו להיחלץ בקלות רבה מדיי, על אף שהכירה היטב את המצבים הקשים, שלעיתים קרובות נקלעו אליהם חברות כמו שלו. עבודת הדוקטורט שלה בלימודי מנהל עסקים ובמשפטים, בשילוב המומחיות שרכשה בעולם העסקים המודרני, הקשו עליה שלא לחוש כלפיו אהדה.
"אם כן," היא אמרה כשסיימה ללגום מכוס הסודה שלה, "אילו הבטחת לעצמך את הקוטג' הבוקר, מה היו תוכניותיך לגבי החזקה שלך על הנכס?"
"לא היו לי כלל תוכניות," הוא השיב. "לא השתתפתי במכירה הפומבית למען עצמי. הייתי שם בשמם של חברים שלי שיש להם סיבה טובה במיוחד לחשוק בבעלות עליו. חברים שהתגוררו בכפר במשך כל ימי חייהם ואין להם כל כוונה לעזוב את המקום," הוא הוסיף ברוב חשיבות.
מדוע חשה לפתע רגשות אשמה? שאלה את עצמה מלודי. העסקה שביצעה הבוקר הייתה חוקית וגלויה, וניצח מי שהגיע לו לנצח! היה זה מזלה הטוב – ומשאביה הכספיים הניכרים – אשר סייעו בידה להיות האחת שרכשה את הקוטג'. עם זאת, היא קיבלה את הרושם כי לא הייתה זו זכותה המלאה להיות בעלת המקום, וכי כל בני המקום ישנאו אותה על כך! לא כך התכוונה שיתגלגלו העניינים, והיותה במחיצתו של אדם, יהיה-מי-שיהיה, גרם לה תחושת אי נוחות.
היא התכוננה ללכת, והרימה את התיק שלה שהיה מונח על כיסא לצדה.
"תודה רבה לך עבור הארוחה," היא אמרה, ולכסנה לעברו מבט. "נהניתי מאוד מקציצות הסרטנים, ואבוא לכאן שוב לאכול עוד כמה לפני שאשוב אל ביתי."
הוא נעמד על רגליו, הטה את שפתיו המפוסלות בחצי חיוך. "אני שמח שאהבת אותם," אמר. "אמ... אולי תרצי לשתות קפה לפני שאת הולכת?"
"לא, תודה. בשבילי לא," השיבה מלודי. "אני חייבת לשוב אל המלון שלי – אני עוברת היום מהבית האדום – אתה מכיר אותו? הוא נוח מאוד."
"כמובן, אני מכיר את הבית האדום. כולם מכירים את הבית האדום," אמר כלאחר יד. "יש לו מוניטין יוצא מן הכלל באזור. אם כך, מדוע את יוצאת משם?"
"חשבתי להתקרב אל הכפר. אל הנכס החדש שלי," אמרה מלודי בפשטות, והעיפה לעברו מבט חטוף. "הבחנתי בכמה בתי מלון של לינה עם ארוחת בוקר – ישנם לא מעט כאלה לבחור מתוכם! למזלי יש להם מקומות פנויים, כך שאוכל לשהות שם שבוע או שבועיים."
אדם שילם את החשבון ליד הדלפק, והם יצאו החוצה אל שמש אחר הצהריים החמימה. הוא נעמד לצד מכוניתה בעת שהיא פתחה את הדלת כדי להיכנס פנימה.
"האם תוכלי למצוא את דרכך אל הבית האדום מכאן?" הוא שאל. "אולי את רוצה שאראה לך הדרך?"
"לא, אין צורך – תודה בכל מקרה," השיבה מלודי מיד. "אין לי בעיה בהתמצאות בדרכים, וערכתי במוחי ציוני דרך כשהגענו הנה." היא נשאה אליו מבט חייכני מבעד לחלון הפתוח. "חוץ מזה, אני רגילה לקרוא את שלטי הדרכים."
הוא משך בכתפיו – כמו רצה לומר, רק הצעתי – אז התבונן כשנסעה אחורנית במיומנות רבה במרחב המוגבל של החניון ונסעה משם בנופפה לעברו קלות בידה.
אדם נכנס אל תוך מכוניתו והמתין רגע אחד לפני שהתניע אותה. הוא חש אינסטינקטיבית כי האישה הזו הייתה מיוחדת במינה, אישה שלא התאימה לקטגוריות האישיות שלו לגבי המין הנשי. הוא לבטח נמשך אליה, ולמרות מבנה גופה הקטן שהעניק לה חזות שברירית, היא בכל דרך הותירה רושם של אישה היודעת היטב לדאוג לעצמה. למותר לציין כי הייתה בבירור נהגת מנוסה מאוד שלא היה לה כל קושי למצוא את דרכה ולהסתדר בדרכים! ובכן, מדוע תכונה זו באישה הפריעה לו? הוא שאל את עצמו. רוב הנשים לא יודעות לקרוא מפה, לא מבחינות בין דרום לצפון! אבל נראה שלא כך האישה הזו!
מהורהר הוא בהה לשנייה מבעד לחלון החוצה. בין אם הייתה מבריקה מאחורי ההגה ובין אם לא, בכל מקרה, זה לא היה רלוונטי... כל שידע הוא כי היא עוררה את סקרנותו – לפי כל קנה מידה, היא הקסימה אותו יותר מכל אישה אחרת מזה זמן רב!
הוא יצא משטח החניון, מחייך לעצמו קלות, מודע עד כאב להתרגשות המוגזמת שאחזה בו, התפעמות אחת מאלו שגרמה לו להשתוקק נואשות למגען של אותן שפתיים מעודנות ומפתות על שפתיו שלו! הוא השמיע נחרה בבוז. אין סיכוי שזה אי פעם יקרה! הוא חשב.
כאשר מלודי שבה אל המלון שלה, היא חשה עירוב משונה של רגשות עד כדי רצון לזעוק. היא הייתה אמורה להיות מאושרת ונרגשת מעצם הרכישה שביצעה הבוקר, וכמובן היא הייתה מאושרת, עם זאת היא הבינה כי אדם צדק במידה מסוימת באשר למשך הזמן שהיא תבלה בקוטג' – לגבי התגוררותה שם באופן מעשי, לקניית הלחם במאפייה הקטנה, להביא את העיתון שלה מהחנות. היא ידעה היטב כי אנשים כמוה עוררו כעס רב ותרמו מעט מאוד לכלכלה המקומית.
לאחר שהתרחקה קילומטר או שניים היא עצרה את רכבה בצדי הדרך והוציאה מתיקה את המפה המקומית שקיבלה במלון. אף על פי שאמרה לאדם כי לא תהיה לה כל בעיה למצוא את דרכה חזרה למלון הבית האדום, האמת הייתה כי לא היה לה שמץ של מושג היכן הייתה. אולם היא לא אבתה להאריך בחברתו של האיש ולהיענות להצעתו להובילה בדרכה חזרה. למרות היותו, ללא כל ספק, הגבר המושך והסקסי ביותר שפגשה בחייה, היא חשה כי לא היה זה הזמן המתאים להאריך בהיכרות לא צפוייה. בשלב הזה הכל כך לא צפוי בחייה עדיף כי תהיה לבד, על מנת שתוכל לחשוב לבדה בבהירות.
הדרך שבה נסעו מהכפר אל הפאב לא הייתה מוכרת לה. כל דרכי הכפר הללו נראו בעיניה דומות זו לזו, והמלון שבו התגוררה היה מבנה מבודד שלא נראה שייך באופן מיוחד לשום מקום. מלודי נאנחה כאשר עקבה באצבעה על המפה אחר נתיבים מפותלים זעירים ולא מובנים. במקרה הכי גרוע היא תוכל לשוב אל הכפר ולצאת שוב משם, חשבה. אבל לבטח חייב להיות נתיב שיוביל ישירות מהמקום שבו עצרה עתה אל הבית האדום.
בתחושה שעדיף עבורה לחזור אל הפאב, היא סובבה את המכונית לאחור והחלה לנהוג בזהירות לאורך הדרך הריקה. לפתע, באחת הפניות, היא הבחינה ברוכבת אופניים ממש לפניה. אלוהים, היא חשבה, היא ודאי מקומית שתדע איך להגיע אל המלון.
היא עצרה לאט בצד הדרך, פתחה את חלון המושב של הנוסע ופנתה אליה.
"הלו – אני מתנצלת שאני מטרידה אותך, אבל אני מנסה למצוא את דרכי חזרה אל המלון הבית האדום. תוכלי להנחות אותי? איבדתי את הדרך ואני חסרת תקווה!"
האישה – שחורת שׂער ומושכת, נראית באמצע שנות השלושים לחייה, שיערה מלודי. בהבעת פנים ידידותית ופתוחה ירדה מיד מעל אופניה הישנים, עם סל על הכידון שלהם, ובתוכו כמה סלסילות מלאות ביצים. היא התבוננה במלודי.
"אני חוששת כי סטית מן המסלול," היא אמרה, כיווצה את מצחה והגנה על עיניה מפני השמש. "הביטי, ההימור הטוב ביותר שלך יהיה אם תיסעי קדימה ישר לצומת, מרחק קילומטר מכאן. שם תפני שמאלה, והמשיכי עד שתגיעי לחווה קטנה מימין. לא תוכלי שלא לראותה. בחזית החווה עומדים תמיד שני סוסים לבנים. המשיכי ישר בדרכך כקילומטר נוסף, עד שתגיעי לנקודה שבה הדרך מתעקלת לכיוון חזרה, ומיד אחר כך בפנייה הבאה את פונה ימינה. שם הבית האדום, פחות או יותר מולך. לפחות כך צריך להיות אם הסברתי נכון!" אמרה האישה וצחקה.
מלודי חזרה לאט על הוראותיה, בתקווה שתמצא את המקום לפני רדת החשיכה. הערתה האחרונה של האישה לא נשמעה משכנעת במיוחד! בעיקר כשהוסיפה, "בהצלחה!" ששמעה כשכבר החלה לנסוע משם.
בכל מקרה, חשבה מלודי, היא לא תאפשר להסתבכות הזו שלה להרוס את ההתרגשות של היום. תוך זמן קצר, כשיושלמו הסידורים הפורמליים הדרושים, היא תקבל את מפתחות הקוטג' שלה ואחר כך תוכל באמת ובתמים לשמוח ולהסתובב שם. מלודי תעלה במדרגות לקומה העליונה ותפתח את הדלת של חדר השינה הקטן בחלקו האחורי של הבית. החדר שבו נולדה.