הסוכנת סוניה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסוכנת סוניה
מכר
מאות
עותקים
הסוכנת סוניה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הסוכנת סוניה

4.6 כוכבים (34 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אילו ביקרתם בכפר האנגלי הנידח גרייט רולרייט ב-1945, אולי הייתם מבחינים באישה שחורת שיער, רזה ומהודרת, יוצאת מבית חווה בנוי אבן ועולה על אופניה. היו לה שלושה ילדים. בעלה לן עבד במפעל סמוך. היא היתה ידידותית, אבל מסויגת. דיברה אנגלית בשמץ מבטא זר וידעה לאפות עוגות נהדרות. שכניה לא ידעו כמעט דבר על אודותיה. 

הם לא ידעו שהאישה שהם מכירים בתור גברת ברטון, היא בעצם אורסולה קוצ'ינסקי, קומוניסטית מסורה והקולונל היחידה בצבא האדום. הם לא ידעו שהיא מרגלת מיומנת שכבר השתתפה במבצעי ביון בסין, בפולין ובשוויץ לפני שמוסקבה הורתה לה לבוא לבריטניה. הם לא ידעו שכל אחד מילדיה נולד לאב אחר, ושבעלה גם הוא סוכן חשאי. הם לא ידעו שהיא יהודייה ילידת גרמניה, מתנגדת קנאית לנאציזם, שריגלה נגד הפשיסטים במלחמת העולם השנייה, ועכשיו, במלחמה הקרה, היא מרגלת נגד בריטניה וארצות הברית. 

הם לא ידעו שבבית השימוש בחצר האחורית היא התקינה משדר רדיו רב עוצמה שכוון אל מטה הריגול הסובייטי במוסקבה. משימתה החשאית החשובה ביותר היתה עתידה לקבוע את עתיד העולם – במשך שנים הפעילה רשת מרגלים קומוניסטים עמוק בלב תוכנית חקר הגרעין של בריטניה. המידע שהעבירה למוסקבה סייע למדענים הסובייטים לבנות לבסוף פצצת גרעין משלהם. שם הקוד שלה היה סוניה. סיפורה לא סופר מעולם.


בן מקנטייר, מחברם של ספרי עיון שזכו לשבחי הביקורות והיו לרבי מכר, ביניהם מבצע קציצה והמרגל והבוגד פורש בפני הקורא ביוגרפיית ריגול מסעירה, כמעט בלתי נתפשת, של אישה יוצאת דופן שלא פחדה מדבר. 
לספר מצורפת אחרית דבר מרתקת מאת יונתן דה שליט.

פרק ראשון

פתח דבר

אילו ביקרתם בכפר האנגלי העתיק והנידח גרֵייט רוֹלרַייט ב-1945 אולי הייתם מבחינים באישה שחורת שיער, רזה ומהודרת שלא כרגיל, יוצאת מבית חווה בנוי אבן שנקרא "האשוחים" ועולה על אופניה. היו לה שלושה ילדים, ובעלה לֶן עבד במפעל אלומיניום סמוך. היא היתה ידידותית אבל מסויגת, דיברה אנגלית בשמץ של מבטא זר וידעה לאפות עוגות נהדרות. שכניה בקוֹטסווֹלד לא ידעו הרבה על אודותיה.

הם לא ידעו שהאישה שהם מכירים בתור מרת ברטון היא בעצם אוּרסוּלה קוּצ'ינסקי מהצבא האדום, קומוניסטית מסורה, קצינה סובייטית במודיעין הצבאי ומרגלת מיומנת מאוד, שכבר השתתפה במבצעי ביון בסין, בפולין ובשווייץ לפני שמוסקבה הורתה לה לבוא לבריטניה. הם לא ידעו שכל אחד מילדיה נולד לאב אחר, ושבעלה לֶן גם הוא סוכן חשאי. הם לא ידעו שהיא יהודייה ילידת גרמניה, מתנגדת קנאית לנאציזם, שריגלה נגד הפשיסטים במלחמת העולם השנייה, ועכשיו, במלחמה הקרה, היא מרגלת נגד בריטניה וארצות הברית. הם לא ידעו שבבית השימוש שבחצר האחורית של "האשוחים" התקינה מרת ברטון משדר רדיו רב־עוצמה שכוון אל מטה הריגול הסובייטי במוסקבה. תושבי גרֵייט רולרַייט אף לא ידעו שבמשימה האחרונה שלה במלחמת העולם החדירה מרת ברטון מרגלים קומוניסטים למבצע אמריקאי סודי ביותר, שבמהלכו הוצנחו סוכנים אנטי־נאצים אל הרייך השלישי הגווע. הגרמנים "הטובים" האלה היו אמורים לרגל למען אמריקה. בפועל הם עבדו למען הקולונל קוצ'ינסקי שישבה בגרֵייט רולרַייט.

אבל משימתה החשאית החשובה ביותר של מרת ברטון היתה עתידה לקבוע את עתיד העולם — היא סייעה לברית המועצות לפתח פצצת אטום.

במשך שנים הפעילה אורסולה רשת של מרגלים קומוניסטים עמוק בלב תוכנית חקר הגרעין של בריטניה, והמידע שהעבירה למוסקבה סייע למדענים סובייטים לבנות לבסוף פצצת גרעין משלהם. היא היתה מעורבת מאוד בחיי החברה של גרֵייט רולרַייט. הלחמניות המתוקות שלה היו קנאת הכפר כולו. אבל בחייה המקבילים, החשאיים, פעלה למען שימור מאזן הכוחות בין מזרח ומערב, גנבה את סודות מדע הנשק הגרעיני מצד אחד ומסרה אותם לצד האחר, ובכך מנעה (לדעתה) מלחמה גרעינית. כשעלתה על אופניה ויצאה לקניות, בתיקה פנקס קיצוב ובידיה סלי נשיאה, יצאה מרת ברטון לקנות סודות קטלניים.

אורסולה קוצ'ינסקי ברטון היתה בה בעת אם, עקרת בית, סופרת, טכנאית רדיו מיומנת, מפעילת מרגלים, בלדרית, חבלנית, לוחמת במלחמה הקרה וסוכנת חשאית.

שם הקוד שלה היה סוניה. זהו סיפורה.


1
סביבונית

ב-1 במאי 1924 הנחית שוטר אחד בברלין את אלת הגומי שלו על גבה של נערה בת שש־עשרה, ובכך סייע להולדתה של מהפכנית.

במשך שעות אחדות צעדו אלפי ברלינאים בסך במצעד לרגל 1 במאי, יום חגם של הפועלים. היו בהם קומוניסטים רבים ומשלחת גדולה של בני נוער. הנערים והנערות ענדו ציפורנים אדומות, נשאו כרזות שקראו "הסירו את ידיכם מרוסיה הסובייטית" ושרו שירים קומוניסטיים: "אנו בונים עתיד אדום / רוחנו איתנה / אנו מחשלים את המפתחות לאושר." הממשלה אסרה על הפגנות פוליטיות, ואנשי משטרה ניצבו לאורך הרחובות וצפו בצועדים בזעף. בפינת רחוב אחת התקבצו כמה פשיסטים בחולצות חומות וקראו קריאות לעג. פה ושם פרצו תגרות. בקבוק התעופף באוויר. הקומוניסטים שרו בקול רם יותר.

בראש קבוצת בני הנוער הקומוניסטים צעדה נערה צנומה, על ראשה כובע פועלים. בעוד שבועיים ימלאו לה שבע־עשרה. זאת היתה ההפגנה הראשונה של אורסולה קוצ'ינסקי, ועיניה הבריקו בהתרגשות. היא נופפה בכרזה שלה מצד לצד וזימרה בלב שלם את מילות ההמנון, "קומו, עורו, צאו למאבק" (Auf, auf, zum Kampf). חבריה כינו אותה "סביבונית", וכשצעדה ושרה היתה אורסולה מסתחררת מפעם לפעם בריקוד קטן של עונג צרוף.

המשטרה הסתערה על הצועדים מיד לאחר שפנו לרחוב מיטֶלשטראסֶה. אורסולה זכרה "חריקת בלמים צורמת של מכונית שהחרישה את השירה, צרחות, משרוקיות שוטרים וצעקות מחאה. הצעירים הוטחו ארצה ונגררו אל משאיות." בתוך המהומה מצאה אורסולה את עצמה מוטלת על המדרכה, וכשנשאה את עיניה ראתה שוטר בעל גוף מתנשא מעליה. כתמי זיעה הכהו את מדיו הירוקים מתחת לבתי השחי. האיש חייך, הניף את אלתו והנחית אותה בכל כוחו על גבה.

בתחילה הרגישה זעם, ומיד אחריו כאב חריף שלא חוותה מעולם עד אז. "זה כאב כל כך שלא יכולתי לנשום כמו שצריך." חבר קומוניסט ששמו גאבּו לֵוין גרר אותה אל מבוא של בית סמוך. "הכול בסדר, סביבונית," אמר לה ועיסה את גבה הכואב. "את תתגברי על זה." קבוצת המפגינים של אוּרסוּלה התפזרה, וכמה מחבריה נעצרו, אבל עוד כמה אלפי מפגינים הלכו והתקרבו במעלה הרחוב הרחב. גאבּו העמיד אותה על רגליה והושיט לה את אחת הכרזות שהופלו ארצה. "המשכתי לצעוד עם ההפגנה," כתבה אורסולה לימים. "לא ידעתי אז שזו החלטה לכל החיים."

אמה של אורסולה רתחה מזעם כשחזרה בתה הביתה בלילה ההוא, הילוכה כושל ובגדיה קרועים, וחבּורה שחורה ומכוערת מפארת את גבה.

"מה פתאום את משוטטת ברחובות יד ביד עם צעירים שיכורים וצורחת בקולי קולות?" תבעה ברטה קוצ'ינסקי לדעת.

"לא היינו שיכורים ולא צרחנו," השיבה אורסולה.

"מי הם בכלל הצעירים האלה?" שאלה ברטה בתקיפות. "ממתי את מבלה בחברת אנשים כאלה?"

"הם לא 'אנשים כאלה'. הם חברים בסניף המקומי של הנוער הקומוניסטי. גם אני חברה."

ברטה שיגרה את אורסולה היישר אל חדר העבודה של אביה.

"אני מכבד את זכותו של כל אדם להחזיק בדעה משלו," אמר רוברט קוצ'ינסקי לבתו. "אבל נערה בת שבע־עשרה אינה בוגרת די הצורך לקבל עליה מחויבות פוליטית. לכן אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה להחזיר את כרטיס החברות שלך ולדחות את החלטתך בכמה שנים."

אבל לאורסולה היתה תשובה מן המוכן: "אם בני שבע־עשרה הם מבוגרים די הצורך לעבוד ולהיות מנוצלים, הם מבוגרים דיים להילחם בניצול... וזאת בדיוק הסיבה שנעשיתי קומוניסטית."

רוברט קוצ'ינסקי היה מאוהדי הקומוניסטים, והוא אף התפעל מרוחה האיתנה של בתו, אבל היה ברור לו שאורסולה עומדת להיות צרה צרורה. גם אם קוצ'ינסקי ואשתו תמכו במאבקו של מעמד העובדים אין פירוש הדבר שרצו שבתם תהיה מעורבת בכך.

הרדיקליזם הפוליטי הזה אינו אלא שיגעון חולף, אמר רוברט לאורסולה. "בעוד חמש שנים תצחקי כשתיזכרי בכל זה."

"בעוד חמש שנים אני רוצה להיות קומוניסטית טובה כפליים," ענתה אורסולה.

* * *

משפחת קוצ'ינסקי היתה עשירה, רבת־השפעה, שבעת נחת, וכמו משפחות יהודיות אחרות בברלין לא ידעה כלל שבתוך שנים אחדות ייחרב עולמה כליל במלחמה, במהפכה ובהשמדה שיטתית. ב-1924 חיו בברלין 160 אלף יהודים, כשליש מכלל היהודים בגרמניה.

רוברט רֶנֶה קוצ'ינסקי (שם קשה לאיות, Kuczynski, אבל קל להגייה) היה הדמוגרף והסטטיסטיקאי הנודע ביותר בגרמניה, והיה חלוץ השימוש בנתונים סטטיסטיים לעיצוב מדיניות חברתית. שיטתו לחישוב נתוני אוכלוסייה — "מדד קוצ'ינסקי" — עודנה בשימוש גם בימינו. אביו של רוברט, בנקאי מצליח ונשיא הבורסה לניירות ערך בברלין, הנחיל לבנו את אהבתו לספרים וגם את הכסף הדרוש כדי להתענג עליהם. קוצ'ינסקי היה מלומד דקדקן ועדין נפש, נצר גאה לשישה דורות של אנשי רוח ובעליה של הספרייה הפרטית הגדולה ביותר בגרמניה.

ב-1903 נשא רוברט לאישה את ברטה גרַדֶנוויץ, בתו של סוחר נדל"ן, גם היא תוצר של חוג העילית המסחרית היהודית בגרמניה. ברטה היתה אמנית, אישה חכמה ועצלנית. זיכרונותיה הראשונים של אורסולה מאמה שפעו צבעים ומרקמים: "הכול רוטט בצבעי חום וזהב. הקטיפה, השיער שלה, עיניה." ברטה לא היתה ציירת מוכשרת, אבל איש לא אמר לה זאת, והיא הוסיפה למרוח בשמחה צבע על בדי ציור. היא היתה מסורה לבעלה, ואת המלאכה היומיומית המייגעת של גידול הילדים הפקידה בידי המשרתים. בני קוצ'ינסקי היו חילונים וקוסמופוליטיים וראו בעצמם בראש ובראשונה גרמנים. יהדותם פיגרה הרחק מאחור. הם הרבו לדבר אנגלית וצרפתית בביתם.

רוברט וברטה קוצ'ינסקי הכירו את כל מי שראוי להכירו בחוגי השמאל האינטלקטואלי של ברלין: את מנהיג המרקסיסטים קרל ליבּקנֶכט, את האמנים קֶתֶה קוֹלוויץ ומקס ליברמן ואת ולתר רָתֶנָאוּ, התעשיין ושר החוץ לעתיד. אלברט איינשטיין היה אחד מידידיו הקרובים של רוברט. מדי ערב היה אפשר למצוא סביב שולחן הסעודה של משפחת קוצ'ינסקי אמנים, סופרים, מדענים, מדינאים ואנשי רוח, יהודים ולא יהודים כאחד. מעמדו המדויק של קוצ'ינסקי בקלחת הפוליטית המבלבלת של גרמניה היה שנוי במחלוקת והשתנה עם הזמן. דעותיו נעו מן השמאל הקיצוני ועד שמאלה מן המרכז, אבל בעיני עצמו היה רוברט דמות מרוממת מכדי להיות מחויבת לתוויות מפלגתיות בלבד. "קוצ'ינסקי מקים תמיד מפלגה של איש אחד," ציין רָתֶנָאוּ בעוקצנות, "ואחר כך מציב את עצמו באגפה השמאלי." במשך שש־עשרה שנים שימש כמנהל הלשכה לסטטיסטיקה של רובע ברלין־שֶנֶבֶּרג, משרה שלא היתה מעמסה גדולה והותירה בידו שפע של זמן לכתוב מאמרים אקדמיים ומאמרי דעה בעיתונים שמאלניים, ולהשתתף במפעלים וביוזמות לקידום חברתי, בייחוד למען שיפור מצבם של תושבי רובעי העוני של ברלין (שאולי ביקר בהם ואולי לא).

אורסולה מריה היתה השנייה מששת ילדיהם של רוברט וברטה. הבכור, שנולד ב-1904, שלוש שנים לפני אורסולה, היה יורגן, הבן היחיד מן השישה, ואחרי אורסולה נולדו עוד ארבע בנות: בריגיטֶה (ב-1910), בּרבּרה (1913), סבינֶה (1919) ורנאטֶה (1923). בריגיטֶה היתה האחות האהובה על אורסולה, והקרובה אליה ביותר בגילה ובדעותיה הפוליטיות. במשפחה לא היה ספק מעולם שמעמדו של יורגן נישא מעל כל הבנות. הוא היה מפותח לגילו, נבון, דעתן, מפונק מאוד ומתנשא על אחיותיו. יורגן היה איש סודה של אורסולה, אבל גם יריב להתחרות בו. "האדם החכם והטוב ביותר שאני מכירה," אמרה עליו לימים. היא העריצה אותו ונטרה לו טינה בעת ובעונה אחת.

ב-1913, ערב מלחמת העולם הראשונה, עקרה משפחת קוצ'ינסקי לווילה גדולה בשכונת זֶלֶנדוֹרף היוקרתית בברלין, על שפת אגם שלאכטֶנזֶה ובשולי יער גרוּנוואלד. הבית עומד עד היום, והוא נבנה על חלקת קרקע שהוריש להם אביה של ברטה. זו היתה חלקה רחבת ידיים, גולשת אל המים, ובה חורשה, מטע עצי פרי ולול תרנגולות. אגף נוסף נבנה כדי לאחסן את הספרייה של רוברט. משפחת קוצ'ינסקי העסיקה טבחית, גנן, שני משרתים, וחשוב מכול — אומנת.

אולגה מוּת', שכונתה אוֹלוֹ, היתה יותר מבת בית. היא היתה צוק איתן שסיפק למשפחה יציבות יומיומית, כללי התנהגות נוקשים וחיבה אינסופית. אולגה היתה בתו של מלח בצי הקיסרי, שהתייתמה בהיותה בת שש וגדלה בבית יתומים צבאי פרוסי, מקום ששררה בו אכזריות שקשה לתאר, והוא הותיר בה נפש פצועה, לב רחב ומחויבות איתנה למשמעת. כשהחלה לעבוד בבית קוצ'ינסקי ב-1911 היתה אוֹלוֹ בת שלושים, אישה רועשת ורוגשת, נמרצת וחדת לשון.

אוֹלוֹ הבינה ילדים הרבה יותר מברטה, והיו לה שיטות משוכללות להזכיר לה זאת. מלחמה חשאית ניטשה בין האומנת לבעלת הבית, שמפעם לפעם היתה מתפרצת במריבות סוערות ובמהלכן היתה אולגה מתפטרת בזעם, אבל תמיד חוזרת. אורסולה היתה הבת החביבה על אוֹלוֹ. הילדה פחדה מן החשכה, ובזמן שבקומה התחתונה נערכו סעודות ערב היתה אוֹלוֹ שרה לה שירי ערש עד שנרדמה. שנים לאחר מכן נוכחה אורסולה לדעת שאחד המניעים לאהבתה של אוֹלוֹ כלפיה היה "השותפות איתי נגד אמא במאבק השקט הזה, הטעון קנאה."

אורסולה היתה ילדה מגושמת, חקרנית וחסרת מנוחה, מן הסוג שהיה מתיש בעיני אמה. היתה לה רעמת שיער כהה וגס, "סורר כמו שיער סוס," היתה אוֹלוֹ רוטנת כשהברישה אותו בפראות. ילדותה היתה ממש אידילית ועברה עליה בשחייה באגם, באיסוף ביצים מן הלול ובמשחקי מחבואים בין שיחי העוזרר. את חופשות הקיץ היתה המשפחה מבלה באַרֶנסהוּפּ שעל חוף הים הבלטי, בבית הנופש של הדודה אליס, אחותו של רוברט.

בת שבע היתה אורסולה כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. "היום אין עוד הבדלים בינינו, היום כולנו גרמנים וכולנו מגינים על המולדת," הודיע מנהל בית הספר שלה. רוברט התגייס לחיל המשמר הפרוסי, אבל מאחר שהיה בן שלושים ושבע לא היה כשיר ללחימה בחזית, ולכן הועסק כל שנות המלחמה בחישוב כמויות המזון שגרמניה זקוקה להן. בעלה של אליס, גיאורג דוֹרפּאלֶן, כמוהו כיהודים רבים, נלחם בגבורה בחזית המערבית וחזר בתום המלחמה והוא נושא בגאווה פציעה פטריוטית ועיטור צלב הברזל. העושר גונן על משפחת קוצ'ינסקי מפני המחסור של ימי המלחמה, אבל המזון היה מצוי בצמצום, ואורסולה נשלחה למחנה לילדים שסובלים מתת־תזונה, לחופי הים הבלטי. אוֹלוֹ ארזה לה חפיסת טראפלס שוקולד עשויים מתפוחי אדמה, קקאו וסכרין וערימה של ספרים. כשחזרה אורסולה מן המחנה, כבדה יותר בכמה קילוגרמים בשל דיאטת הכופתאות והשזיפים וקוראת ספרים להוטה, כבר הסתיימה המלחמה. "הורידי את המרפקים מהשולחן ואכלי בפה סגור," גערה בה אמה. אורסולה יצאה בחמת זעם מחדר האוכל וטרקה אחריה את הדלת.

תבוסתה והשפלתה של גרמניה במלחמה ציינו את תחילת הקץ של קיומם השלֵו והשופע של בני משפחת קוצ'ינסקי. זרמים מנוגדים גדולים של אלימות פוליטית שטפו את המדינה. בעקבות התסיסה האזרחית ויתר הקיסר על כיסאו, ושרידי הצבא הקיסרי והמיליציות הימניות, הפרַייקור, דיכאו באכזריות את ההתקוממות של השמאל. ב-1 בינואר 1919 הקימו רוזה לוּקסֶמבּורג וקרל ליבּקנֶכט את המפלגה הקומוניסטית הגרמנית (Kommunistische Partei Deutschlands או KPD), אבל ימים אחדים לאחר מכן נתפסו שניהם ונרצחו. כך קמה הרפובליקה של ויימאר, תקופה של פריחת תרבות, הדוניזם, אבטלה המונית, חוסר יציבות כלכלית, עימותים פוליטיים עכורים והתנגשויות מחריפות והולכות בין היסודות המקוטבים בחברה, הימין הקיצוני והשמאל הרדיקלי. דעותיו הפוליטיות של רוברט קוצ'ינסקי נטו שמאלה יותר ויותר. "ברית המועצות היא העתיד," הצהיר אחרי 1922. אמנם הוא לא הצטרף למפלגה הקומוניסטית, אבל טען שהיא "פחות בלתי נסבלת" מכל האפשרויות הקיימות האחרות. בכתיבתו העיתונאית תמך בחלוקה רדיקלית חדשה של העושר בגרמניה. דעותיו הפוליטיות לא נעלמו מעיניהם של לאומנים, פעילי ימין ואנטישמים. "לא זו בלבד שהוא נגדנו," העיר תעשיין גרמני אחד באיום, "יש לו גם חוצפה שלא תיאמן."

ארבע־עשרה השנים הסוערות שעברו מנפילת הקייזר ועד עלייתו של היטלר לשלטון היו תקופה של סכנה גוברת, בבחינת רקע לזוועות שבאו בעקבותיה. אבל לצעירים אידיאליסטיים היו אלה ימים משכרים ומסעירים. דומה היה שהעולם יוצא מדעתו. בגלל חובות המלחמה, ניהול כושל ושיבתם של גרמנים מן המזרח אל המולדת שקעה המדינה באינפלציה דוהרת. הכסף לא היה שווה את הנייר שהודפס עליו. רבים רעבו ללחם, ואילו אחרים נתקפו בולמוסי בזבוז הזויים ומוטרפים, מפני שלא היה טעם להחזיק בכסף שבמהרה יהיה חסר ערך. מחזות סוריאליסטיים נראו ברחובות גרמניה: המחירים האמירו מהר כל כך עד שמלצרים טיפסו ועלו על שולחנות והודיעו על מחיריהן החדשים של המנות בתפריט מדי חצי שעה. כיכר לחם, שעלתה מאה ושישים מארק ב-1922, עלתה מאתיים מיליון מארק בסוף 1923. "נשים ממתינות בפתח בית החרושת כדי לקחת מבעליהן את השכר שלהם," כתבה אורסולה. "בכל שבוע הם מקבלים חבילות שטרות של מיליארד מארק. כשהכסף בידן הן רצות אל החנויות, מפני שבתוך שעתיים עלולה המרגרינה להתייקר פי שניים." יום אחד אחר הצהריים מצאה אורסולה איש שרוע מתחת לספסל בגן הציבורי — ותיק מלחמה קטוע רגל — ושקית דלה ובה חפציו המעטים מהודקת לחזהו. הוא היה מת. למה קורים בעולם דברים נוראים כאלה? תהתה.

החיים בשלאכטֶנזֶה אמנם נמשכו במידה רבה כמקודם, בשיחות בענייני תרבות בינות רהיטים מהודרים, אבל מיליוני בני אדם נדחפו לקיצוניות פוליטית. ב-1922 נרצח שר החוץ ולתר רָתֶנָאוּ בידי לאומן קיצוני, לאחר שחתם על הסכם עם ברית המועצות. יום־יום היתה אורסולה עדה לתהום הפעורה בין תושבי העיר העניים ובין הבורגנות העשירה, שהיא היתה חלק ממנה. היא קראה ברעבתנות את כתביהם של לנין ולוּקסֶמבּורג ואת הרומנים הרדיקליים של ג'ק לונדון ומקסים גורקי, ורצתה ללמוד באוניברסיטה, כמו אחיה.

יורגן כבר היה כוכב עולה בשמאל האקדמי. הוא למד פילוסופיה, כלכלה פוליטית וסטטיסטיקה באוניברסיטאות ברלין, אֶרלַנגן והַיידלברג, וב-1926, עם תואר דוקטור לכלכלה בידו, נסע לארצות הברית ללימודי פוסט־דוקטורט במכון בּרוּקינגס שבוושינגטון הבירה. שם עתיד יורגן להכיר את מרגריטה שטַיינפֶלד, גם היא חוקרת בתחום הכלכלה, ולשאת אותה לאישה שנתיים לאחר מכן.

אבל ברטה פסקה בתקיפות שבתה הסוררת אינה זקוקה להשכלה נוספת אלא לפיתוח כישוריה הנשיים ואחר כך לבעל הולם. ב-1923, בהיותה בת שש־עשרה, החלה אפוא אורסולה ללמוד קצרנות וכתבנות בבית ספר למסחר.

בלילות היתה אורסולה כותבת — שירים, סיפורים קצרים, עלילות של הרפתקאות ואהבה. מאחר שההשכלה הגבוהה נמנעה ממנה, ניתבה את מרצה אל עולמות הדמיון. כתביה הילדותיים שיקפו תשוקה להתרגשות וסערה, חוש תיאטרלי ואהבה לאבסורד. היא כתבה על עצמה בגוף שלישי ותמיד היתה הדמות המרכזית בכל סיפוריה — צעירה רבת־עלילות והישגים שהושגו בזכות נחישות ונכונות להסתכן. "היא גברה על החולשה הגופנית של ילדותה, התקשחה והתחזקה," כתבה על אחת הדמויות שלה. אחיותיה הצעירות כינו אותה "סביבונית של מעשיוֹת". מיומנה עולה דמות רגילה של מתבגרת זועפת ושקועה בעצמה, אבל ניכרת בו גם אופטימיות מתפרצת: "יש לי מצב רוח רע, אני נרגזת ומתמרמרת, אני חמת מזג, בת כלאיים עם רעמת שיער שחורה, אף יהודי וגפיים מגושמות, רוטנת וזועפת... אבל פתאום השמים כחולים, השמש חמימה, אגלי טל מבריקים על האשוחים ויש איזה רחש באוויר, ואני רוצה לצאת החוצה, לקפוץ, לרוץ ולאהוב כל יצור אנוש."

בשנה שהסתיימה רכישת ההשכלה הרשמית של אורסולה יזם היטלר את הפיכת בית הבירה במינכן, ניסיון כושל לתפוס את השלטון, שבעקבותיו נודע ברבים שמו של הפיהרר לעתיד. הוא נשפט ונידון למאסר, ובכלא הכתיב את "מיין קאמפף", התנ"ך של הקנאות הנאצית.

אורסולה ספגה את הנטיות הפוליטיות של אביה, הזדעזעה ממצבם של בני אדם שראתה סביבה, נחרדה מהפשיזם והוקסמה מהרעיונות החדשים והסוחפים על שוויון חברתי, מלחמת מעמדות ומהפכה, ונמשכה אל הקומוניזם כבחבלי קסם. "המהפכה הסוציאליסטית בגרמניה קרובה לבוא," הצהירה, "והקומוניזם יביא את בני האדם להיות מאושרים וטובים יותר." מהפכת הבולשביקים ברוסיה הוכיחה שהסדר הישן רקוב ונגזר עליו ליפול. את הפשיזם יש להביס. ב-1924 הצטרפה אורסולה לארגון הנוער הקומוניסטי של גרמניה (Kommunistischer Jugendverband Deutschlands), ובכך השתכנה בבית האידיאולוגי שהיא עתידה לשכון בו כל חייה. היא היתה אז בת שש־עשרה. כמו קומוניסטים אחרים מבתים עשירים תיארה אורסולה בלשון המעטה את חיי העושר והנוחות של ילדותה. "חיינו בצניעות רבה יותר משרבים סבורים," התעקשה. "סבתא־רבתא אחת שלי בגליציה מכרה שרוכי נעליים מתוך מריצה."

חבריה בארגון הנוער הקומוניסטי באו מכל חלקי ברלין ומכל המעמדות והקהילות, וכולם היו מאוחדים בהחלטה הנחושה להפיל את משטר הדיכוי הקפיטליסטי ולהקים תחתיו חברה חדשה. באווירה המשכרת הזאת פרחו ידידויות במהירות. גבריאל "גאבּו" לוין היה נער בן מעמד הביניים מן הפרוורים. היינץ אלטמן היה שוליה יפה תואר, ששכנועיו הנמרצים נתנו לאורסולה את "הדחיפה האחרונה" להצטרף למפלגה. אלה היו חיילי הקומוניזם בגרמניה, ואורסולה התרגשה מעצם הרעיון שהיא אחת מהם. הפגנת 1 במאי 1924 הותירה בה אהבה לסיכונים, שליוותה אותה כל חייה. החבּורה שגרמה אלתו של השוטר נעלמה עם הזמן, אבל זעמה לא פג מעולם.

בסופי השבוע נסעו חברי הנוער הקומוניסטי אל מחוץ לעיר וניסו להקנות לאיכרים את עיקרי המרקסיזם־לניניזם, אבל לא פעם היו האיכרים משסים את כלביהם במטיפים הצעירים. לילה אחד, בלֶוֶונבּרג שמצפון לברלין, הרשה איכר אוהד לחבורת הצעירים ללון במתבן שלו. "בלילה ההוא היינו עליזים יותר מהרגיל," סיפרה אורסולה. "מיד לאחר ששכבנו לישון החל מישהו לדמיין לו איך ייראה המקום בעוד עשרים שנה. לֶוֶונבּרג בשנת 1944: כולם כאן קומוניסטים זה מכבר. אבל זמן רב התווכחנו אם הכסף כבר בוטל. לרוע המזל, נהיה אז נורא זקנים — בשנות השלושים שלנו!" הם נרדמו לבסוף וחלמו על המהפכה.

אורסולה היתה מיסיונרית מלידה. היא לא הטיפה, אבל אהבה להמיר את דעותיו של אדם, והיתה מציקה לאפיקורסים עד שראו את האור ושינו את השקפת העולם שלהם. בתחילה הפעילה את כישרון השכנוע שלה על האומנת של משפחתה. "ניסיתי להסביר לה דברים. היא מצאה היגיון במה שאמרתי," טענה. התברר שאולגה מוּת' לא התעניינה כלל בקומוניזם, אבל הניחה לנערה להאמין שהיא מקשיבה.

הוריה לא ראו בעין יפה את האפשרות שבתם תספוג מכות משוטרים ותבלה את לילותיה במתבנים של איכרים, עם חבורה של קומוניסטים צעירים. משראה רוברט ש"קריאה היא תחום העניין היחיד שלה" סידר לה עבודה בתור שוליה בחנות הספרים ר"ל פּראגֶר שברחוב מיטֶלשטראסה, שהתמחתה בספרי משפטים ומדע המדינה. ברטה קנתה לה נעלי עקב, שמלה כחולה כהה עם צווארון לבן, כסיות ותיק חום מעור תנין. אמהּ והאומנת סקרו אותה כשיצאה לעבודה ביומה הראשון.

"כלום מלפנים ושום דבר מאחור," אמרה אוֹלוֹ. "את עדיין נראית כמו בן."

"אבל הרגליים די חטובות," אמרה ברטה. "יראו את זה רק אם תעשי צעדים קטנים."

אוֹלוֹ הסכימה. "אוּרסֶל אף פעם לא תהיה ליידי."

זו היתה עובדה שקשה לקבלה, אבל אמת לאמיתה, כמו כל הדברים שאמרה אולגה מוּת'. באפה הארוך, ברעמת השיער הדומה לסכך ובהתנהגותה הישירה לא היה באורסולה דבר שמזכיר ליידי. "לעולם לא איהפך לברבור היפהפה הידוע," כתבה ביומנה. "מה הסיכוי שהאף שלי, האוזניים והפה יקטנו פתאום?" ואף על פי כן ניחנה בכוח משיכה מיני עז, אפילו בתור נערה מתבגרת, שרבים התקשו לעמוד בו. היא צחקקה כשהפועל שתיקן את הגג בבנק דרֶזדנר שרק לה כשרכבה על אופניה לעבודה. "הוא מפריח לי נשיקה ופורש את זרועותיו לרווחה." בזכות עיניה הבורקות, גזרתה הדקה וצחוקה המידבק לא חסרו לה מעולם שותפים לריקוד במסיבות של בני הנוער בזֶלֶנדוֹרף. באחת המסיבות האלה לבשה "מכנסיים קצרצרים אדומים מבריקים וחולצה הדוקה בעלת צווארון נוקשה," ורקדה עד שש וחצי בבוקר. "יש מי שאומרים שנישקתי עשרים בנים," סיפרה לאחיה. "אבל לא היו שם יותר מתשעה־עשר."

העבודה בפּראגֶר היתה משמימה ומייגעת. המנהל היה איש עריץ, בעל גולגולת גדולה, קירחת ומחודדת במקצת, שעישן בשרשרת ולא חדל למצוא לעובדיו עיסוקים משפילים וחסרי תוחלת. אורסולה כינתה אותו "הבצל" ופסקה שהוא קפיטליסט נצלן. רוב זמנה עבר עליה "בניעור מטלית האבק ובעמידה בכוכים חסרי חלונות." היא לא הורשתה לקרוא בזמן העבודה. "אני בטוחה שיש מקצועות אחרים," כתבה. "חוטבי עצים, למשל. אני יכולה להיות חוטבת עצים?" משכורתה הזעומה היתה כמעט חסרת ערך בגלל האינפלציה המשתוללת. את שנות התבגרותה ברפובליקה של ויימאר היא עתידה לזכור באמצעות שורה של תמונות צבועות בגוון פוליטי: "עושרם של בעלי האמצעים המעטים, עוניים של הרבים, המובטלים המקבצים נדבות בפינות הרחוב." אורסולה גמרה אומר לשנות את העולם, והיתה שאפתנית ובטוחה בעצמה — היא תשנה את החברה בדרכים רדיקליות הרבה יותר מאלה של אביה, והיא נחושה להיות אֵם טובה יותר מאמה. שתי השאיפות האלה לא עלו תמיד בקנה אחד.

רוברט וברטה קוצ'ינסקי ויתרו על הניסיונות לרסן את נטיותיה הפוליטיות של בתם. ב-1926 קיבל רוברט משרה ארעית במכון בּרוּקינגס, לצדו של יורגן, בחקר הסטטיסטיקה של הכלכלה והאוכלוסייה באמריקה. בשנים שלאחר מכן נסעו הוא וברטה לאמריקה כמה פעמים, והפקידו בידי אורסולה את ניהול משק הבית בעזרת אולגה מוּת'. הקשר בין השתיים התחזק. "אוֹלוֹ שלנו, שאף פעם לא היה לה את מי לאהוב. אוֹלוֹ, האישה הקטנה, האפורה, ההיסטרית, שלעולם אינה שבעת רצון, שאוהבת כל אחת מאיתנו אהבת נפש, חיה רק למעננו, ואינה מכירה את העולם חוץ מן השישה שלה." מכתביה של אורסולה להוריה במשרה חלקית משקפים טינה אירונית: "אמא יקרה, אני בטוחה שבזכות רגשות האמהות שלך את מתעניינת בכל הפרטים הקטנים של חיינו." במכתב אחר כתבה, "כולנו כאן שותפים לתקווה שאמא שלנו תפסיק להעלות רעיונות מבריקים על ענייני משק הבית, המלצות איך לבשל כרוב, איך לנקות את הבית ועצות אחרות."

בימים שאורסולה איבקה מדפי ספרים עסק אחיה בכתיבתם. ב-1926, בהיותו בן עשרים ושתיים בלבד, פרסם יורגן קוצ'ינסקי את Zurück zu Marx ("בחזרה אל מרקס"), אות הפתיחה לאשד של פרסומים שהוא עתיד להוציא לאור בעשרות השנים שלאחר מכן. יורגן אהב את צליל קולו שלו, ועוד יותר מזה אהב לשמוע את העט שלו רץ על פני הנייר. תפוקתו הכוללת בכל ימי חייו היתה מדהימה — לפחות ארבעת אלפים פרסומים, ובהם קילומטרים רבועים של כתבות בעיתונות, עלונים, נאומים ומאמרים, על פוליטיקה, על כלכלה, על סטטיסטיקה ואפילו על בישול. ייתכן שיורגן היה סופר טוב יותר אילו כתב פחות. עם הזמן נעשה סגנונו נמלץ פחות, אבל הוא לא הצליח מעולם לומר במילים מעטות את מה שאפשר לומר במילים רבות. המחקר שלו על תנאי העבודה במשק השתרע בסופו של דבר על ארבעים כרכים. "בחזרה למרקס" היה כרך דק יחסית, חמש מאות עמודים. ביומרנות אופיינית אמר לאחותו שהוא "מקווה שהעובדים יקראו אותו בהנאה." אורסולה הציעה לו כמה הצעות עריכה: "כתוב במשפטים קצרים וקלילים יותר. אתה צריך לשאוף להציג בפשטות כדי שכל קורא יבין. לפעמים הטקסט מורכב רק מפני שלמען השכנוע הוא חוזר על עצמו פעמיים או שלוש, בשינוי מבנה המשפט בלבד." אלה היו עצות מצוינות, ויורגן התעלם מהן.

בבית ובחנות הספרים עשתה אורסולה עבודה משמימה ומייגעת; במקומות אחרים היתה מהפכנית.

שבועות אחדים לפני יום הולדתה התשעה־עשר הצטרפה אורסולה למפלגה הקומוניסטית הגרמנית (KPD), המפלגה הקומוניסטית הגדולה ביותר באירופה. בהנהגת ראש המפלגה החדש, ארנסט תֶלמן, נעשתה המפלגה לניניסטית (ואחר כך סטליניסטית) יותר ויותר. היא עדיין היתה מחויבת לדמוקרטיה, אבל הוראותיה ומימונה באו היישר ממוסקבה. היה לה גם אגף צבאי למחצה, שהיה עסוק במאבקים תמידיים עם הנאצים לובשי החולצות החומות. הקומוניסטים התכוננו למערכה. בלילות ירח בפינה נידחת של יער גרוּנוואלד למדה אורסולה לירות בנשק חם. מדריכיה היו חבריה מארגון הנוער הקומוניסטי, גאבּו לוין והיינץ אלטמן. בתחילה החטיאה שוב ושוב, עד שגאבּו שם לב שהיא עוצמת את העין הלא נכונה. בסופו של דבר למדה אורסולה לירות היטב. גאבּו נתן לה אקדח לוּגֶר אוטומטי למחצה והראה לה איך לפרק ולנקות אותו. היא הסתירה את הנשק בתוך כרית קרועה, מאחורי קורת עץ בעליית הגג של הבית בשלאכטֶנזֶה. כשתפרוץ המהפכה תהיה מוכנה.

אורסולה השתתפה בהפגנות נגד הפשיסטים. "עסוקה נורא," כתבה ביומנה. "מתכוננת לחג העשור של המהפכה ברוסיה." בהפסקות הצהריים שלה היתה יושבת באוּנטֶר דֶן לינדֶן, השדרה עטורת העצים שבמרכז ברלין, וקוראת את העיתון הקומוניסטי, "דִי רוטֶה פאנֶה" (Die Rote Fahne — "הדגל האדום"). לא פעם היתה פותחת בדברים עם נהגי מוניות ומוכרי פירות בני המעמדות הנמוכים, שרבים מהם היו קומוניסטים, ודנה איתם בלהט בסוגיות פוליטיות. ביומנה כתבה, "רבים כל כך גוועים ברעב, רבים כל כך מקבצים נדבות ברחובות..."

יום אחד אחר הצהריים יצאה עם קבוצה של שמאלנים צעירים, ובהם קומוניסטים וחברי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, לשחייה ושיזוף באחד האגמים שבפאתי ברלין. לימים תיארה אורסולה את המעמד: "אני פונה לאחור ורואה איש באמצע שנות העשרים לחייו, מטופח מאוד, נרפה במקצת, בעל פנים חכמות, כמעט יפות. הוא מביט בי. עיניו רחבות, חומות כהות. הוא יהודי." הצעיר שאל אם הוא רשאי לשבת לידה ולשוחח איתה. "אין לי זמן," אמרה, "אני חייבת ללכת לשיעור מרקסיזם לעובדים." הוא התעקש וביקש רשות לפגוש אותה שוב. "אשקול את זה," אמרה לו אורסולה והתרחקה במהירות. ימים אחדים לאחר מכן המתין לה הצעיר בעל העיניים החומות מחוץ לבניין שבו התקיימו השיעורים במרקסיזם.

רודולף המבורגר — רוּדי — היה סטודנט לאדריכלות באוניברסיטה הטכנית של ברלין. הוא היה מבוגר מאורסולה בארבע שנים, והתברר שהוא קרוב משפחה רחוק — אמו וברטה קוצ'ינסקי היו דודניות מדרגה שנייה — ובא מרקע דומה לשלה. הוא נולד בלַנדֶשוּט שבגליציה תחתית, שם היה אביו מקס בעליהם של מפעלי טקסטיל לייצור מדי צבא. רודי היה השני משלושה אחים, וגדל באווירה של פוליטיקה ליברלית ותרבות יהודית מתונה. מקס המבורגר הקים מעונות למופת לשמונה מאות וחמישים עובדיו. המשפחה היתה פרוגרסיבית מהבחינה הפוליטית, אבל רחוקה מרחק רב ממהפכנות. רודי כבר היה חסיד נלהב של המודרניזם באדריכלות ושל תנועת באוהאוס. בין חבריו הקרובים, כתב, היו "אציל אוסטרי, יפני שעשה עיצובי פנים בגוני פסטל מתואמים בקפידה, אנרכיסט אחד ובחורה הונגרייה שהאמינה אמונה חסרת כל צידוק בכישוריה הגאוניים." אחד ממכריו האחרים היה אלברט שפֶּר, "האדריכל של היטלר", לימים שר החימוש והתעשייה הצבאית של גרמניה הנאצית.

אורסולה חשה פרץ של משיכה, ובדחף רגעי הזמינה את המבורגר לפגישה של קומוניסטים. הפגישה עלתה יפה. היא הזמינה אותו לפגישה נוספת. "סוף־סוף שוב עם רודי," כתבה ביומנה. "הוא עוזר לי להכין את התה. הוא לא שם לב שהדלקתי את הגז בלהבה נמוכה כדי שהמים ירתחו לאט... מעיל החורף שלי דק מדי, רודי אומר. הוא רוצה שאהיה גאה יותר במראה שלי." היא קנתה אפוא מעיל חדש, וגערה בעצמה על הבזבוז בימים שאחרים גוועים ברעב. "אני מתגעגעת לרודי," כתבה, "ואז אני כועסת על שאדם כמוהו יכול לסובב לי את הראש ועל שאני זקוקה לו כל כך. ואז אני נרדמת בבכי." לילה אחד, כשחזרו ברגל הביתה מקונצרט, נעצר רודי מתחת לעמוד תאורה. "הוא עמד מול האור. שערו הסמיך עדיין היה פרוע באותה דרך מפתיעה, עיניו הכהות לא איבדו את העגמומיות שבהן ואת הבעתן המצועפת, אפילו כשצחק או כשהיה שקוע במחשבות." זה היה הרגע שהתאהבה. "הייתכן שרגע אחד, משפט אחד, הבעה בעיניו של אדם, ישנו פתאום את כל הרגשות הקודמים ויעוררו משהו חדש?" תהתה. רודי ליווה אותה הביתה. "בלילה ההוא הוא נשק לי," כתבה. "התעצבתי על שהשפתיים שלי יבשות, דבר פעוט כל כך, אבל חשבתי על הנשיקה כל אחר הצהריים בשמחה שקטה."

רודי המבורגר היה חבר כמעט אידיאלי: טוב לב, מצחיק, עדין ויהודי. גם הוריה וגם הוריו הסכימו לשידוך. כשנעשתה אורסולה רצינית מדי היה רודי מתגרה בה ברוך. וכשדיבר על שאיפותיו להיות אדריכל דגול היו עיניו החומות מרקדות ומרצדות. הוא היה נדיב. "רודי נתן לי חפיסת שוקולד," סיפרה לאחיה. הממתקים היו נדירים, והיא טרחה להדגיש שאין מדובר כאן באיזו התמכרות בורגנית. "הוא לא בזבז על זה כסף. אנחנו לא עושים שטויות כאלה. אבל אם מישהו נותן לו משהו, הוא תמיד מתחלק בו איתי."

רודי רמז שהוא רוצה להתחתן. אורסולה הסתייגה.

מפני שהיתה רק בעיה אחת עם רודי המבורגר — הוא לא היה קומוניסט. היתה להם מורשת יהודית משותפת, נושאי עניין תרבותיים משותפים ואהבה לשוקולד, אבל אהובהּ של אורסולה לא היה חבר מפלגה, ואף לא הראה שום סימן שהוא מתכוון להמיר את אמונתו.

דעותיו הפוליטיות היו ליברליות ופרוגרסיביות, אבל הוא נרתע מקומוניזם. לוויכוחים ביניהם היתה מתכונת אחידה.

"אתה מטיל ספק בסוציאליזם בכלל ובאמונות שלנו בפרט," היתה טוענת כנגדו. "הדעות שלך על הקומוניזם נקבעות מתוך רגשות, ואין להן שום ביסוס מדעי."

רודי מנה את הסיבות להתנגדותו לקומוניזם: "ההפרזות בעיתונות, נעימתם הפרימיטיבית של כמה מן המאמרים, הנאומים המשעממים המלאים בעגה מיוחדת, הזלזול המתנשא בדעותיהם של מתנגדים, ההתנהגות הגסה כלפי אינטלקטואלים, שאתם מבודדים במקום לנסות לזכות באהדתם, העלבת יריבים במקום לנסות לשכנע אותם בהיגיון ולגייס אותם לטובתכם."

אורסולה ראתה בכל זה "גישה זעיר־בורגנית אופיינית," אבל בינה לבינה "ידעה שיש בדבריו גרעין של אמת," והדבר הרגיז אותה עוד יותר.

בדרך כלל היתה המריבה מסתיימת בהתבדחות של רודי. "בואי לא נריב. המהפכה העולמית אינה סיבה שנצעק זה על זה."

רודי הצטרף ל"עזרה אדומה", ארגון סעד של איגודי העובדים שהיה מסונף לתנועה הקומוניסטית. הוא קרא מעט בכתבי לנין ואֶנגֶלס והצהיר שהוא "אוהד", אבל סירב בתקיפות להצטרף למפלגה הקומוניסטית ולהשתתף בפעילותה הפוליטית של אורסולה. מתחת לטבעו הנוח לבריות היה המבורגר עקשן למדי, וכל ניסיונות השכנוע והשידול של אורסולה עלו בתוהו. "יש במפלגה דברים שמטרידים אותי," אמר לה. "אולי אגיע לשם לאט־לאט, אם תיתני לי זמן."

אחרי ויכוח סוער מהרגיל כתבה אורסולה, "כשרודי מטיל ספק בתקפות הסוציאליזם עצמו אני מתרגזת ועונה לו בתקיפות. בעיניו זה כאילו יש לנו חילוקי דעות על ספר או יצירת אמנות, אבל בעיני מדובר בבעיות הגורליות ביותר, בכל יחסנו לחיים. בזמנים כאלה הוא נראה לי אדם זר לגמרי." אבל היא לא התכוונה לוותר. היא העתיקה למענו רשימה של מובאות קומוניסטיות והציגה אותן לפניו כמין מתנת אהבה מוזרה. "אני חושבת שאם נישאר יחד זה רק עניין של זמן עד שהוא יצטרף למפלגה," כתבה ליורגן. "אבל יכול להיות שזה יימשך עוד שנתיים."

באפריל 1927 עזבה אורסולה את חנות הספרים פּראגֶר ואת מנהלה השנוא והחלה לעבוד כעוזרת ארכיון בהוצאת הספרים אוּלשטיין שבבעלות יהודית, אחת מהוצאות הספרים והעיתונים הגדולות בגרמניה. אחד הדברים הראשונים שעשתה לאחר שהתקבלה לעבודה היה לכתוב מאמר בעיתון הקומוניסטי "דִי רוטֶה פאנֶה" על תנאי עבודה לא הולמים במקום עבודתה החדש. "אלף ומאתיים עותקי חינם של העיתון חולקו בכניסה כאן ועשו רושם גדול." הם בהחלט עשו רושם על ההנהלה.

אחרי פחות משנה פוטרה אורסולה מהוצאת אוּלשטיין. היא היתה מחוללת צרות, ובתקופה של סערות פוליטיות ואנטישמיות גוברת ביקשה ההוצאה להימנע מצרות.

"את צריכה להתפטר," אמר לה הרמן אוּלשטיין.

"למה?" שאלה אורסולה, אף על פי שידעה את התשובה.

"בבית עסק דמוקרטי אין עתיד לקומוניסטית."

עכשיו, שעברה התעסוקתי מקוטע, ניסיונה בעבודה מועט והאבטלה במדינה גוברת, לא הצליחה אורסולה למצוא לה מקום עבודה אחר. את מתנות הכסף שהציעו לה הוריה דחתה. היא רצתה אתגר, במקום חדש ולא מוכר, ומרחב לחשוב ולכתוב בו. נדרשה לה הרפתקה על בימה אחרת. היא בחרה באמריקה.

"תחילה נשתלט על מזרח אירופה," כתב לנין הגדול, "אחר כך נכבוש את ההמונים של אסיה. נכתר את המעוז האחרון של הקפיטליזם, ארצות הברית של אמריקה. לא יהיה עלינו להילחם. היא תיפול לידינו כפרי בשל." אמריקה היתה בשלה למהפכה. וחוץ מזה, יורגן עדיין חי שם, והיא רצתה לראותו. דעתה היתה נחושה אפוא — היא תיסע לארצות הברית ותחזור כשרודי יסיים את לימודי האדריכלות שלו. ואולי לא תחזור. זו היתה החלטה דון קישוטית, ולצעירה לא נשואה בת עשרים ואחת שמעולם לא היתה בחוץ לארץ, נועזת מאוד. היא התעלמה מהפצרותיה של אמה ודחתה את הצעותיו של אביה לתמוך בה בכסף, ובספטמבר 1928 עלתה על אוניית נוסעים שמגמת פניה פילדלפיה. רודי נפנף לה לשלום מן המזח ותהה אם ישוב לראותה אי־פעם.

אמריקה שעל סף השפל הגדול היתה מקום שופע חיוניות ומוכה עוני, ארץ של הזדמנויות וניוון, תקווה זוהרת ואסון כלכלי ממשמש ובא. בפעם הראשונה בחייה היתה אורסולה עצמאית. היא מצאה עבודה בהוראת גרמנית לילדיה של משפחת קווייקרים, ואחר כך כחדרנית במלון פנסילבניה. האנגלית שלה, שהיתה טובה למדי כשבאה לאמריקה, השתפרה במהירות. אחרי חודש נסעה ברכבת לניו יורק ושמה את פעמיה לאיסט סַייד של מנהטן.

המרכז הקהילתי של רחוב הנרי, שייסדה האחות והעובדת הסוציאלית הפרוגרסיבית ליליאן וולד, סיפק טיפול רפואי, השכלה ותרבות למהגרים העניים של העיר. המהגרים יכלו לשהות במרכז בלי לשלם שכר דירה, בתמורה לכמה שעות בשבוע של עבודה חברתית. וולד היתה הרוח החיה של "המרכז". היא פעלה למען זכויות נשים ובני מיעוטים, ותמכה בזכות הבחירה של נשים ובמאבק נגד הפרדה גזעית. היא היתה פמיניסטית שהקדימה את זמנה, ולמבקרת החדשה במרכז היתה בגדר התגלות ומקור השראה. בפגישתן הראשונה והיחידה של השתיים התרשמה אורסולה עמוקות מאישיותה של וולד ומתפיסת עולמה. "כדי לדאוג לאושרם של בני אדם יש צורך בשיתוף פעולה בין גברים לנשים," הצהירה וולד. "אי אפשר להטיל את המשימה על מחצית אחת של העולם." אורסולה עברה לגור במרכז ומצאה עבודה בחנות הספרים פּרוֹסניט שבאַפֶּר מנהטן.

אורסולה שהתה בארצות הברית כמעט שנה. החוויה עיצבה אותה עמוקות והיתה ראשיתם של יחסי אהבה־שנאה בינה ובין המערב הקפיטליסטי, שנמשכו כל חייה. הקצוות הפוליטיים והכלכליים של אמריקה בשלהי שנות העשרים הגועשות דמו לאלה של גרמניה של ויימאר. ניו יורק היתה העיר המאוכלסת ביותר בעולם — יותר מלונדון — ובה למעלה מעשרה מיליון תושבים. העיר התפקעה מאנרגיה מתפרצת, מיצירתיות ומעושר, בתאווה לא מרוסנת לטכנולוגיה חדשה, למכוניות, לטלפונים, למקלטי רדיו ולמוזיקת ג'אז. אבל מתחת לפני השטח הזוהרים התקדרו ענני אסון, והמשקיעים הגדולים והקטנים הזרימו כסף רב אל שוק המניות המלוהט מדי, מתוך אמונה שהגאות והשגשוג לא ייפסקו לעולם.

שלא כמו "הבצל", מנהל חנות הספרים פּראגֶר בברלין, בפּרוֹסניט שמחו להעסיק עובדת שהיא תולעת ספרים. אורסולה כבר היתה בקיאה בספרות המרקסיסטית־לניניסטית וידעה לצטט בעל־פה קטעים שלמים מתוכה, ואף עשתה זאת לעתים קרובות מדי. רבים מלקוחות החנות היו קומוניסטים אמריקאים, ומדפיה הציעו להם אופקים שמאלניים חדשים בדמות התנועה הפרולטרית בספרות, ספרים שכתבו סופרים בני מעמד הפועלים לקוראים בעלי מודעות מעמדית. אורסולה נסחפה כליל באנרגיה האינטלקטואלית של השמאל האמריקאי. ספר חדש אחד נגע ללבה יותר מכול: באפריל 1929 ראה אור Daughter of Earth ("בת הארץ") מאת הסופרת האמריקאית הרדיקלית אַגנס סמֶדלי. הרומן מתחזה לאוטוביוגרפיה ומספר את סיפורה של מארי רוג'רס, צעירה מבית עני, על מערכות היחסים המסובכות שלה ועל מאבקיה למען הסוציאליזם הבינלאומי ולמען עצמאותה של הודו. "אין לי ארץ," מצהירה הגיבורה. "בני ארצי הם גברים ונשים שפועלים נגד הדיכוי... אני נמנית עם אלה שמתים למען מטרות אחרות — מותשים מעוני, קורבנות הכוח והעושר, לוחמים למען מטרה נעלה." הספר היה מיד לרב־מכר, וסמֶדלי הוכרזה "אם הרדיקליזם הספרותי של הנשים". בעיני אורסולה היה הספר צו גיוס, קריאה לנשק של אישה שמגינה בשצף קצף על המדוכאים, תובעת שינוי קיצוני ונכונה למות למען מטרה שנשמעה מסוכנת, רומנטית וזוהרת.

שבועות אחדים אחרי בואה לניו יורק הצטרפה אורסולה למפלגה הקומוניסטית האמריקאית. באביב יצאה למחנה נופש סוציאליסטי על גדות נהר ההדסון, ושם הכירה את מייקל גוֹלד, מכר של הוריה ובאותם ימים הקול הרדיקלי המפורסם ביותר באמריקה. מייקל גוֹלד היה שם העט של יצחק (אייזק) גראניך, בנו של מהגר יהודי מרומניה שגדל בעוני בלוֹאֶר איסט סייד של ניו יורק, קומוניסט מסור, עורכו ומייסדו של העיתון המרקסיסטי "ניוּ מאסֶס" (The New Masses) ופולמוסן בחסד עליון. גוֹלד אהב מאבקים. כשכינה את ארנסט המינגווי "עריק" השיב המינגווי בקצרה, "תגידו למייק גוֹלד, ארנסט המינגווי אומר שהוא יכול ללכת להזדיין." אורסולה הצהירה שספרו של גוֹלד, Jews Without Money ("יהודים בלי כסף") הוא "אחד הספרים שאהבתי ביותר."

ניו יורק משכה אותה ודחתה אותה בעת ובעונה אחת, והיא התגעגעה הביתה, לחבריה ולמשפחתה. ומעל לכול התגעגעה לרודי.

בסתיו של 1929 חזרה אורסולה לגרמניה. שבועות אחדים לאחר מכן קרסה הבורסה לניירות ערך בניו יורק, ומיליוני בני אדם הוטלו למעמקי העוני. השפל הגדול החל.

רק כשראתה את רודי מחכה לה על הרציף נוכחה אורסולה לדעת כמה היא אוהבת אותו. ספקותיה באשר לדעותיו הפוליטיות התפוגגו מעט בעת שהותה באמריקה. הוא יראה את האור בסופו של דבר. אורסולה קוצ'ינסקי ורודולף המבורגר נישאו באוקטובר, בטקס צנוע בהשתתפות בני משפחה וחברים קרובים בלבד.

הזוג הצעיר היה מאושר, מובטל מעבודה ומרושש, ומבחינתה של אורסולה עסוק במרץ בליבוי מרידה. השניים סירבו, כעיקרון, לקבל כסף מהוריהם, ושכרו להם דירת חדר קטנטנה, בלי הסקה ובלי מים חמים. היא התרוצצה בברלין כאחוזת תזזית, כתבה מאמרים בעיתון "דִי רוטֶה פאנֶה", הפיקה הצגות תיאטרון של תעמולה קומוניסטית וארגנה תערוכות של ספרים רדיקליים. הנהגת המפלגה הורתה לה להקים ספריית השאלה מרקסיסטית לפועלים, שם יוכלו חברי המפלגה לשאול יצירות ספרות שמאלניות לצורכי שיפור עצמי. בעזרתו של אריך הֶנשקֶה, יהודי אדוק מדנציג שעבד בתור חופר קברים, הסיעה אורסולה עגלת יד ברחבי ברלין ואספה ספרים קומוניסטיים מהוצאות ספרים רדיקליות, מחברי המפלגה ומאוהדיה. הוריה נחרדו כשראו את תמונתה בעיתונים, גוררת את העגלה. "לא היה אכפת להם שאני גוררת עגלה ברחובות העיר, אבל אסור היה לי להצטלם כשעשיתי זאת." הֶנשקֶה היה בריון קומוניסטי שהעדיף להכות פשיסטים בחולצות חומות מאשר לאסוף ספרים שממילא לא התכוון לקרוא. בסופו של דבר הצליחו השניים לאגור כאלפיים כרכים ולסדרם על מדפים מאולתרים, במרתף ששימש לפני כן לגידול יונים בשכונה יהודית של מעמד הפועלים. רודי הכין שלט באותיות אדומות: "ספריית ההשאלה של הפועלים המרקסיסטיים. פיקדון של עשרה פפניג לספר". הלקוח הראשון היה פועל תעשייה קשיש: "יש לכם משהו פשוט וישיר על סוציאליזם בשביל אשתי, בלי הרבה מילים זרות?" המבקרים היו מעטים, והריח הקלוש אבל העקשני של לשלשת היונים לא תרם הרבה לעסקים.

אורסולה איישה דוכן ביריד הספרים המהפכניים בברלין כשבא איש זר, כהה עור ולבוש בהידור והחל לעיין בספרים. היא המליצה לו על "בת הארץ". האיש הסביר בנעימה נכאה במקצת שכבר קרא את הספר, מפני שאגנס סמֶדלי היא אשתו הפרודה ממנו. אורסולה נדהמה: זה היה המהפכן ההודי וירֶנדרַנאת צ'אטוֹפַּדהִייָה.

הפצת ספרות מרקסיסטית היתה פעילות מהנה וראויה לשבח מבחינה אידיאולוגית, אבל חסרת כל תועלת כספית. רודי כבר היה אדריכל מוסמך, אבל מתוסכל בשל מיעוט העבודה בתחומו. ידיד של אורסולה העסיק אותו כדי לעטר (באדום) את פנים חנות הספרים הקומוניסטית שלו, ליד תחנת הרכבת גֶרליץ. הוא תכנן להרחיב את הספרייה של חמיו ועסק בתכנון בית מלון חדש, אבל ככל שהעמיק המשבר הכלכלי התמעטו אפשרויות התעסוקה יותר ויותר.

העזרה באה ממרחקים. הֶלמוּת ווֹיט, חבר ילדות של רודי, עבד בשנגחאי בחברת התעשייה הגרמנית סימנס. בתחילת 1930 שלח ווֹיט מברק לרודי ובו סיפר לו על מודעת דרושים בעיתון שרואה אור בשנגחאי: מועצת העיר שבניהול הבריטים מחפשת אדריכל לבניית בנייני הממשל בעיר. רודי הגיש את מועמדותו וקיבל תשובה מיידית: אם יממן מכיסו את הוצאות הנסיעה לסין, המשרה מובטחת לו. ווֹיט הציע להם מגורים חינם בדירה שבקומה העליונה בביתו בשנגחאי.

אורסולה היססה בתחילה. אם תעזוב את גרמניה, שוב תזנח את עמיתיה לנפשם. ועם זה, המהפכה אמורה להיות עולמית, וסין נשמעת רומנטית במידה שקשה לעמוד בפניה. אורסולה הודיעה אפוא למטה המפלגה שהיא נוסעת לשנגחאי ומתכוונת להצטרף שם למפלגה הקומוניסטית הסינית, כמו שעשתה באמריקה. "הקומוניזם בינלאומי, ואני יכולה לעבוד גם בסין," הודיעה בתמימות לעמיתיה.

אבל לא היה לה מושג לאיזו סערה פוליטית היא עומדת להיכנס. בשנגחאי אמנם היתה מפלגה קומוניסטית, אבל היא היתה מחוץ לחוק, נרדפת ועל סף הכיליון.

סקירות וביקורות

ספר מרתק על המרגלת שהצליחה לתעתע במערב יוסי מלמן הארץ 25/11/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
איש לא האמין שאם לילדים תהיה גם מרגלת. היא ניצלה זאת באכזריות דוד רוזנטל וואלה 04/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ספר מרתק על המרגלת שהצליחה לתעתע במערב יוסי מלמן הארץ 25/11/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
איש לא האמין שאם לילדים תהיה גם מרגלת. היא ניצלה זאת באכזריות דוד רוזנטל וואלה 04/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
הסוכנת סוניה בן מקנטייר

פתח דבר

אילו ביקרתם בכפר האנגלי העתיק והנידח גרֵייט רוֹלרַייט ב-1945 אולי הייתם מבחינים באישה שחורת שיער, רזה ומהודרת שלא כרגיל, יוצאת מבית חווה בנוי אבן שנקרא "האשוחים" ועולה על אופניה. היו לה שלושה ילדים, ובעלה לֶן עבד במפעל אלומיניום סמוך. היא היתה ידידותית אבל מסויגת, דיברה אנגלית בשמץ של מבטא זר וידעה לאפות עוגות נהדרות. שכניה בקוֹטסווֹלד לא ידעו הרבה על אודותיה.

הם לא ידעו שהאישה שהם מכירים בתור מרת ברטון היא בעצם אוּרסוּלה קוּצ'ינסקי מהצבא האדום, קומוניסטית מסורה, קצינה סובייטית במודיעין הצבאי ומרגלת מיומנת מאוד, שכבר השתתפה במבצעי ביון בסין, בפולין ובשווייץ לפני שמוסקבה הורתה לה לבוא לבריטניה. הם לא ידעו שכל אחד מילדיה נולד לאב אחר, ושבעלה לֶן גם הוא סוכן חשאי. הם לא ידעו שהיא יהודייה ילידת גרמניה, מתנגדת קנאית לנאציזם, שריגלה נגד הפשיסטים במלחמת העולם השנייה, ועכשיו, במלחמה הקרה, היא מרגלת נגד בריטניה וארצות הברית. הם לא ידעו שבבית השימוש שבחצר האחורית של "האשוחים" התקינה מרת ברטון משדר רדיו רב־עוצמה שכוון אל מטה הריגול הסובייטי במוסקבה. תושבי גרֵייט רולרַייט אף לא ידעו שבמשימה האחרונה שלה במלחמת העולם החדירה מרת ברטון מרגלים קומוניסטים למבצע אמריקאי סודי ביותר, שבמהלכו הוצנחו סוכנים אנטי־נאצים אל הרייך השלישי הגווע. הגרמנים "הטובים" האלה היו אמורים לרגל למען אמריקה. בפועל הם עבדו למען הקולונל קוצ'ינסקי שישבה בגרֵייט רולרַייט.

אבל משימתה החשאית החשובה ביותר של מרת ברטון היתה עתידה לקבוע את עתיד העולם — היא סייעה לברית המועצות לפתח פצצת אטום.

במשך שנים הפעילה אורסולה רשת של מרגלים קומוניסטים עמוק בלב תוכנית חקר הגרעין של בריטניה, והמידע שהעבירה למוסקבה סייע למדענים סובייטים לבנות לבסוף פצצת גרעין משלהם. היא היתה מעורבת מאוד בחיי החברה של גרֵייט רולרַייט. הלחמניות המתוקות שלה היו קנאת הכפר כולו. אבל בחייה המקבילים, החשאיים, פעלה למען שימור מאזן הכוחות בין מזרח ומערב, גנבה את סודות מדע הנשק הגרעיני מצד אחד ומסרה אותם לצד האחר, ובכך מנעה (לדעתה) מלחמה גרעינית. כשעלתה על אופניה ויצאה לקניות, בתיקה פנקס קיצוב ובידיה סלי נשיאה, יצאה מרת ברטון לקנות סודות קטלניים.

אורסולה קוצ'ינסקי ברטון היתה בה בעת אם, עקרת בית, סופרת, טכנאית רדיו מיומנת, מפעילת מרגלים, בלדרית, חבלנית, לוחמת במלחמה הקרה וסוכנת חשאית.

שם הקוד שלה היה סוניה. זהו סיפורה.


1
סביבונית

ב-1 במאי 1924 הנחית שוטר אחד בברלין את אלת הגומי שלו על גבה של נערה בת שש־עשרה, ובכך סייע להולדתה של מהפכנית.

במשך שעות אחדות צעדו אלפי ברלינאים בסך במצעד לרגל 1 במאי, יום חגם של הפועלים. היו בהם קומוניסטים רבים ומשלחת גדולה של בני נוער. הנערים והנערות ענדו ציפורנים אדומות, נשאו כרזות שקראו "הסירו את ידיכם מרוסיה הסובייטית" ושרו שירים קומוניסטיים: "אנו בונים עתיד אדום / רוחנו איתנה / אנו מחשלים את המפתחות לאושר." הממשלה אסרה על הפגנות פוליטיות, ואנשי משטרה ניצבו לאורך הרחובות וצפו בצועדים בזעף. בפינת רחוב אחת התקבצו כמה פשיסטים בחולצות חומות וקראו קריאות לעג. פה ושם פרצו תגרות. בקבוק התעופף באוויר. הקומוניסטים שרו בקול רם יותר.

בראש קבוצת בני הנוער הקומוניסטים צעדה נערה צנומה, על ראשה כובע פועלים. בעוד שבועיים ימלאו לה שבע־עשרה. זאת היתה ההפגנה הראשונה של אורסולה קוצ'ינסקי, ועיניה הבריקו בהתרגשות. היא נופפה בכרזה שלה מצד לצד וזימרה בלב שלם את מילות ההמנון, "קומו, עורו, צאו למאבק" (Auf, auf, zum Kampf). חבריה כינו אותה "סביבונית", וכשצעדה ושרה היתה אורסולה מסתחררת מפעם לפעם בריקוד קטן של עונג צרוף.

המשטרה הסתערה על הצועדים מיד לאחר שפנו לרחוב מיטֶלשטראסֶה. אורסולה זכרה "חריקת בלמים צורמת של מכונית שהחרישה את השירה, צרחות, משרוקיות שוטרים וצעקות מחאה. הצעירים הוטחו ארצה ונגררו אל משאיות." בתוך המהומה מצאה אורסולה את עצמה מוטלת על המדרכה, וכשנשאה את עיניה ראתה שוטר בעל גוף מתנשא מעליה. כתמי זיעה הכהו את מדיו הירוקים מתחת לבתי השחי. האיש חייך, הניף את אלתו והנחית אותה בכל כוחו על גבה.

בתחילה הרגישה זעם, ומיד אחריו כאב חריף שלא חוותה מעולם עד אז. "זה כאב כל כך שלא יכולתי לנשום כמו שצריך." חבר קומוניסט ששמו גאבּו לֵוין גרר אותה אל מבוא של בית סמוך. "הכול בסדר, סביבונית," אמר לה ועיסה את גבה הכואב. "את תתגברי על זה." קבוצת המפגינים של אוּרסוּלה התפזרה, וכמה מחבריה נעצרו, אבל עוד כמה אלפי מפגינים הלכו והתקרבו במעלה הרחוב הרחב. גאבּו העמיד אותה על רגליה והושיט לה את אחת הכרזות שהופלו ארצה. "המשכתי לצעוד עם ההפגנה," כתבה אורסולה לימים. "לא ידעתי אז שזו החלטה לכל החיים."

אמה של אורסולה רתחה מזעם כשחזרה בתה הביתה בלילה ההוא, הילוכה כושל ובגדיה קרועים, וחבּורה שחורה ומכוערת מפארת את גבה.

"מה פתאום את משוטטת ברחובות יד ביד עם צעירים שיכורים וצורחת בקולי קולות?" תבעה ברטה קוצ'ינסקי לדעת.

"לא היינו שיכורים ולא צרחנו," השיבה אורסולה.

"מי הם בכלל הצעירים האלה?" שאלה ברטה בתקיפות. "ממתי את מבלה בחברת אנשים כאלה?"

"הם לא 'אנשים כאלה'. הם חברים בסניף המקומי של הנוער הקומוניסטי. גם אני חברה."

ברטה שיגרה את אורסולה היישר אל חדר העבודה של אביה.

"אני מכבד את זכותו של כל אדם להחזיק בדעה משלו," אמר רוברט קוצ'ינסקי לבתו. "אבל נערה בת שבע־עשרה אינה בוגרת די הצורך לקבל עליה מחויבות פוליטית. לכן אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה להחזיר את כרטיס החברות שלך ולדחות את החלטתך בכמה שנים."

אבל לאורסולה היתה תשובה מן המוכן: "אם בני שבע־עשרה הם מבוגרים די הצורך לעבוד ולהיות מנוצלים, הם מבוגרים דיים להילחם בניצול... וזאת בדיוק הסיבה שנעשיתי קומוניסטית."

רוברט קוצ'ינסקי היה מאוהדי הקומוניסטים, והוא אף התפעל מרוחה האיתנה של בתו, אבל היה ברור לו שאורסולה עומדת להיות צרה צרורה. גם אם קוצ'ינסקי ואשתו תמכו במאבקו של מעמד העובדים אין פירוש הדבר שרצו שבתם תהיה מעורבת בכך.

הרדיקליזם הפוליטי הזה אינו אלא שיגעון חולף, אמר רוברט לאורסולה. "בעוד חמש שנים תצחקי כשתיזכרי בכל זה."

"בעוד חמש שנים אני רוצה להיות קומוניסטית טובה כפליים," ענתה אורסולה.

* * *

משפחת קוצ'ינסקי היתה עשירה, רבת־השפעה, שבעת נחת, וכמו משפחות יהודיות אחרות בברלין לא ידעה כלל שבתוך שנים אחדות ייחרב עולמה כליל במלחמה, במהפכה ובהשמדה שיטתית. ב-1924 חיו בברלין 160 אלף יהודים, כשליש מכלל היהודים בגרמניה.

רוברט רֶנֶה קוצ'ינסקי (שם קשה לאיות, Kuczynski, אבל קל להגייה) היה הדמוגרף והסטטיסטיקאי הנודע ביותר בגרמניה, והיה חלוץ השימוש בנתונים סטטיסטיים לעיצוב מדיניות חברתית. שיטתו לחישוב נתוני אוכלוסייה — "מדד קוצ'ינסקי" — עודנה בשימוש גם בימינו. אביו של רוברט, בנקאי מצליח ונשיא הבורסה לניירות ערך בברלין, הנחיל לבנו את אהבתו לספרים וגם את הכסף הדרוש כדי להתענג עליהם. קוצ'ינסקי היה מלומד דקדקן ועדין נפש, נצר גאה לשישה דורות של אנשי רוח ובעליה של הספרייה הפרטית הגדולה ביותר בגרמניה.

ב-1903 נשא רוברט לאישה את ברטה גרַדֶנוויץ, בתו של סוחר נדל"ן, גם היא תוצר של חוג העילית המסחרית היהודית בגרמניה. ברטה היתה אמנית, אישה חכמה ועצלנית. זיכרונותיה הראשונים של אורסולה מאמה שפעו צבעים ומרקמים: "הכול רוטט בצבעי חום וזהב. הקטיפה, השיער שלה, עיניה." ברטה לא היתה ציירת מוכשרת, אבל איש לא אמר לה זאת, והיא הוסיפה למרוח בשמחה צבע על בדי ציור. היא היתה מסורה לבעלה, ואת המלאכה היומיומית המייגעת של גידול הילדים הפקידה בידי המשרתים. בני קוצ'ינסקי היו חילונים וקוסמופוליטיים וראו בעצמם בראש ובראשונה גרמנים. יהדותם פיגרה הרחק מאחור. הם הרבו לדבר אנגלית וצרפתית בביתם.

רוברט וברטה קוצ'ינסקי הכירו את כל מי שראוי להכירו בחוגי השמאל האינטלקטואלי של ברלין: את מנהיג המרקסיסטים קרל ליבּקנֶכט, את האמנים קֶתֶה קוֹלוויץ ומקס ליברמן ואת ולתר רָתֶנָאוּ, התעשיין ושר החוץ לעתיד. אלברט איינשטיין היה אחד מידידיו הקרובים של רוברט. מדי ערב היה אפשר למצוא סביב שולחן הסעודה של משפחת קוצ'ינסקי אמנים, סופרים, מדענים, מדינאים ואנשי רוח, יהודים ולא יהודים כאחד. מעמדו המדויק של קוצ'ינסקי בקלחת הפוליטית המבלבלת של גרמניה היה שנוי במחלוקת והשתנה עם הזמן. דעותיו נעו מן השמאל הקיצוני ועד שמאלה מן המרכז, אבל בעיני עצמו היה רוברט דמות מרוממת מכדי להיות מחויבת לתוויות מפלגתיות בלבד. "קוצ'ינסקי מקים תמיד מפלגה של איש אחד," ציין רָתֶנָאוּ בעוקצנות, "ואחר כך מציב את עצמו באגפה השמאלי." במשך שש־עשרה שנים שימש כמנהל הלשכה לסטטיסטיקה של רובע ברלין־שֶנֶבֶּרג, משרה שלא היתה מעמסה גדולה והותירה בידו שפע של זמן לכתוב מאמרים אקדמיים ומאמרי דעה בעיתונים שמאלניים, ולהשתתף במפעלים וביוזמות לקידום חברתי, בייחוד למען שיפור מצבם של תושבי רובעי העוני של ברלין (שאולי ביקר בהם ואולי לא).

אורסולה מריה היתה השנייה מששת ילדיהם של רוברט וברטה. הבכור, שנולד ב-1904, שלוש שנים לפני אורסולה, היה יורגן, הבן היחיד מן השישה, ואחרי אורסולה נולדו עוד ארבע בנות: בריגיטֶה (ב-1910), בּרבּרה (1913), סבינֶה (1919) ורנאטֶה (1923). בריגיטֶה היתה האחות האהובה על אורסולה, והקרובה אליה ביותר בגילה ובדעותיה הפוליטיות. במשפחה לא היה ספק מעולם שמעמדו של יורגן נישא מעל כל הבנות. הוא היה מפותח לגילו, נבון, דעתן, מפונק מאוד ומתנשא על אחיותיו. יורגן היה איש סודה של אורסולה, אבל גם יריב להתחרות בו. "האדם החכם והטוב ביותר שאני מכירה," אמרה עליו לימים. היא העריצה אותו ונטרה לו טינה בעת ובעונה אחת.

ב-1913, ערב מלחמת העולם הראשונה, עקרה משפחת קוצ'ינסקי לווילה גדולה בשכונת זֶלֶנדוֹרף היוקרתית בברלין, על שפת אגם שלאכטֶנזֶה ובשולי יער גרוּנוואלד. הבית עומד עד היום, והוא נבנה על חלקת קרקע שהוריש להם אביה של ברטה. זו היתה חלקה רחבת ידיים, גולשת אל המים, ובה חורשה, מטע עצי פרי ולול תרנגולות. אגף נוסף נבנה כדי לאחסן את הספרייה של רוברט. משפחת קוצ'ינסקי העסיקה טבחית, גנן, שני משרתים, וחשוב מכול — אומנת.

אולגה מוּת', שכונתה אוֹלוֹ, היתה יותר מבת בית. היא היתה צוק איתן שסיפק למשפחה יציבות יומיומית, כללי התנהגות נוקשים וחיבה אינסופית. אולגה היתה בתו של מלח בצי הקיסרי, שהתייתמה בהיותה בת שש וגדלה בבית יתומים צבאי פרוסי, מקום ששררה בו אכזריות שקשה לתאר, והוא הותיר בה נפש פצועה, לב רחב ומחויבות איתנה למשמעת. כשהחלה לעבוד בבית קוצ'ינסקי ב-1911 היתה אוֹלוֹ בת שלושים, אישה רועשת ורוגשת, נמרצת וחדת לשון.

אוֹלוֹ הבינה ילדים הרבה יותר מברטה, והיו לה שיטות משוכללות להזכיר לה זאת. מלחמה חשאית ניטשה בין האומנת לבעלת הבית, שמפעם לפעם היתה מתפרצת במריבות סוערות ובמהלכן היתה אולגה מתפטרת בזעם, אבל תמיד חוזרת. אורסולה היתה הבת החביבה על אוֹלוֹ. הילדה פחדה מן החשכה, ובזמן שבקומה התחתונה נערכו סעודות ערב היתה אוֹלוֹ שרה לה שירי ערש עד שנרדמה. שנים לאחר מכן נוכחה אורסולה לדעת שאחד המניעים לאהבתה של אוֹלוֹ כלפיה היה "השותפות איתי נגד אמא במאבק השקט הזה, הטעון קנאה."

אורסולה היתה ילדה מגושמת, חקרנית וחסרת מנוחה, מן הסוג שהיה מתיש בעיני אמה. היתה לה רעמת שיער כהה וגס, "סורר כמו שיער סוס," היתה אוֹלוֹ רוטנת כשהברישה אותו בפראות. ילדותה היתה ממש אידילית ועברה עליה בשחייה באגם, באיסוף ביצים מן הלול ובמשחקי מחבואים בין שיחי העוזרר. את חופשות הקיץ היתה המשפחה מבלה באַרֶנסהוּפּ שעל חוף הים הבלטי, בבית הנופש של הדודה אליס, אחותו של רוברט.

בת שבע היתה אורסולה כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. "היום אין עוד הבדלים בינינו, היום כולנו גרמנים וכולנו מגינים על המולדת," הודיע מנהל בית הספר שלה. רוברט התגייס לחיל המשמר הפרוסי, אבל מאחר שהיה בן שלושים ושבע לא היה כשיר ללחימה בחזית, ולכן הועסק כל שנות המלחמה בחישוב כמויות המזון שגרמניה זקוקה להן. בעלה של אליס, גיאורג דוֹרפּאלֶן, כמוהו כיהודים רבים, נלחם בגבורה בחזית המערבית וחזר בתום המלחמה והוא נושא בגאווה פציעה פטריוטית ועיטור צלב הברזל. העושר גונן על משפחת קוצ'ינסקי מפני המחסור של ימי המלחמה, אבל המזון היה מצוי בצמצום, ואורסולה נשלחה למחנה לילדים שסובלים מתת־תזונה, לחופי הים הבלטי. אוֹלוֹ ארזה לה חפיסת טראפלס שוקולד עשויים מתפוחי אדמה, קקאו וסכרין וערימה של ספרים. כשחזרה אורסולה מן המחנה, כבדה יותר בכמה קילוגרמים בשל דיאטת הכופתאות והשזיפים וקוראת ספרים להוטה, כבר הסתיימה המלחמה. "הורידי את המרפקים מהשולחן ואכלי בפה סגור," גערה בה אמה. אורסולה יצאה בחמת זעם מחדר האוכל וטרקה אחריה את הדלת.

תבוסתה והשפלתה של גרמניה במלחמה ציינו את תחילת הקץ של קיומם השלֵו והשופע של בני משפחת קוצ'ינסקי. זרמים מנוגדים גדולים של אלימות פוליטית שטפו את המדינה. בעקבות התסיסה האזרחית ויתר הקיסר על כיסאו, ושרידי הצבא הקיסרי והמיליציות הימניות, הפרַייקור, דיכאו באכזריות את ההתקוממות של השמאל. ב-1 בינואר 1919 הקימו רוזה לוּקסֶמבּורג וקרל ליבּקנֶכט את המפלגה הקומוניסטית הגרמנית (Kommunistische Partei Deutschlands או KPD), אבל ימים אחדים לאחר מכן נתפסו שניהם ונרצחו. כך קמה הרפובליקה של ויימאר, תקופה של פריחת תרבות, הדוניזם, אבטלה המונית, חוסר יציבות כלכלית, עימותים פוליטיים עכורים והתנגשויות מחריפות והולכות בין היסודות המקוטבים בחברה, הימין הקיצוני והשמאל הרדיקלי. דעותיו הפוליטיות של רוברט קוצ'ינסקי נטו שמאלה יותר ויותר. "ברית המועצות היא העתיד," הצהיר אחרי 1922. אמנם הוא לא הצטרף למפלגה הקומוניסטית, אבל טען שהיא "פחות בלתי נסבלת" מכל האפשרויות הקיימות האחרות. בכתיבתו העיתונאית תמך בחלוקה רדיקלית חדשה של העושר בגרמניה. דעותיו הפוליטיות לא נעלמו מעיניהם של לאומנים, פעילי ימין ואנטישמים. "לא זו בלבד שהוא נגדנו," העיר תעשיין גרמני אחד באיום, "יש לו גם חוצפה שלא תיאמן."

ארבע־עשרה השנים הסוערות שעברו מנפילת הקייזר ועד עלייתו של היטלר לשלטון היו תקופה של סכנה גוברת, בבחינת רקע לזוועות שבאו בעקבותיה. אבל לצעירים אידיאליסטיים היו אלה ימים משכרים ומסעירים. דומה היה שהעולם יוצא מדעתו. בגלל חובות המלחמה, ניהול כושל ושיבתם של גרמנים מן המזרח אל המולדת שקעה המדינה באינפלציה דוהרת. הכסף לא היה שווה את הנייר שהודפס עליו. רבים רעבו ללחם, ואילו אחרים נתקפו בולמוסי בזבוז הזויים ומוטרפים, מפני שלא היה טעם להחזיק בכסף שבמהרה יהיה חסר ערך. מחזות סוריאליסטיים נראו ברחובות גרמניה: המחירים האמירו מהר כל כך עד שמלצרים טיפסו ועלו על שולחנות והודיעו על מחיריהן החדשים של המנות בתפריט מדי חצי שעה. כיכר לחם, שעלתה מאה ושישים מארק ב-1922, עלתה מאתיים מיליון מארק בסוף 1923. "נשים ממתינות בפתח בית החרושת כדי לקחת מבעליהן את השכר שלהם," כתבה אורסולה. "בכל שבוע הם מקבלים חבילות שטרות של מיליארד מארק. כשהכסף בידן הן רצות אל החנויות, מפני שבתוך שעתיים עלולה המרגרינה להתייקר פי שניים." יום אחד אחר הצהריים מצאה אורסולה איש שרוע מתחת לספסל בגן הציבורי — ותיק מלחמה קטוע רגל — ושקית דלה ובה חפציו המעטים מהודקת לחזהו. הוא היה מת. למה קורים בעולם דברים נוראים כאלה? תהתה.

החיים בשלאכטֶנזֶה אמנם נמשכו במידה רבה כמקודם, בשיחות בענייני תרבות בינות רהיטים מהודרים, אבל מיליוני בני אדם נדחפו לקיצוניות פוליטית. ב-1922 נרצח שר החוץ ולתר רָתֶנָאוּ בידי לאומן קיצוני, לאחר שחתם על הסכם עם ברית המועצות. יום־יום היתה אורסולה עדה לתהום הפעורה בין תושבי העיר העניים ובין הבורגנות העשירה, שהיא היתה חלק ממנה. היא קראה ברעבתנות את כתביהם של לנין ולוּקסֶמבּורג ואת הרומנים הרדיקליים של ג'ק לונדון ומקסים גורקי, ורצתה ללמוד באוניברסיטה, כמו אחיה.

יורגן כבר היה כוכב עולה בשמאל האקדמי. הוא למד פילוסופיה, כלכלה פוליטית וסטטיסטיקה באוניברסיטאות ברלין, אֶרלַנגן והַיידלברג, וב-1926, עם תואר דוקטור לכלכלה בידו, נסע לארצות הברית ללימודי פוסט־דוקטורט במכון בּרוּקינגס שבוושינגטון הבירה. שם עתיד יורגן להכיר את מרגריטה שטַיינפֶלד, גם היא חוקרת בתחום הכלכלה, ולשאת אותה לאישה שנתיים לאחר מכן.

אבל ברטה פסקה בתקיפות שבתה הסוררת אינה זקוקה להשכלה נוספת אלא לפיתוח כישוריה הנשיים ואחר כך לבעל הולם. ב-1923, בהיותה בת שש־עשרה, החלה אפוא אורסולה ללמוד קצרנות וכתבנות בבית ספר למסחר.

בלילות היתה אורסולה כותבת — שירים, סיפורים קצרים, עלילות של הרפתקאות ואהבה. מאחר שההשכלה הגבוהה נמנעה ממנה, ניתבה את מרצה אל עולמות הדמיון. כתביה הילדותיים שיקפו תשוקה להתרגשות וסערה, חוש תיאטרלי ואהבה לאבסורד. היא כתבה על עצמה בגוף שלישי ותמיד היתה הדמות המרכזית בכל סיפוריה — צעירה רבת־עלילות והישגים שהושגו בזכות נחישות ונכונות להסתכן. "היא גברה על החולשה הגופנית של ילדותה, התקשחה והתחזקה," כתבה על אחת הדמויות שלה. אחיותיה הצעירות כינו אותה "סביבונית של מעשיוֹת". מיומנה עולה דמות רגילה של מתבגרת זועפת ושקועה בעצמה, אבל ניכרת בו גם אופטימיות מתפרצת: "יש לי מצב רוח רע, אני נרגזת ומתמרמרת, אני חמת מזג, בת כלאיים עם רעמת שיער שחורה, אף יהודי וגפיים מגושמות, רוטנת וזועפת... אבל פתאום השמים כחולים, השמש חמימה, אגלי טל מבריקים על האשוחים ויש איזה רחש באוויר, ואני רוצה לצאת החוצה, לקפוץ, לרוץ ולאהוב כל יצור אנוש."

בשנה שהסתיימה רכישת ההשכלה הרשמית של אורסולה יזם היטלר את הפיכת בית הבירה במינכן, ניסיון כושל לתפוס את השלטון, שבעקבותיו נודע ברבים שמו של הפיהרר לעתיד. הוא נשפט ונידון למאסר, ובכלא הכתיב את "מיין קאמפף", התנ"ך של הקנאות הנאצית.

אורסולה ספגה את הנטיות הפוליטיות של אביה, הזדעזעה ממצבם של בני אדם שראתה סביבה, נחרדה מהפשיזם והוקסמה מהרעיונות החדשים והסוחפים על שוויון חברתי, מלחמת מעמדות ומהפכה, ונמשכה אל הקומוניזם כבחבלי קסם. "המהפכה הסוציאליסטית בגרמניה קרובה לבוא," הצהירה, "והקומוניזם יביא את בני האדם להיות מאושרים וטובים יותר." מהפכת הבולשביקים ברוסיה הוכיחה שהסדר הישן רקוב ונגזר עליו ליפול. את הפשיזם יש להביס. ב-1924 הצטרפה אורסולה לארגון הנוער הקומוניסטי של גרמניה (Kommunistischer Jugendverband Deutschlands), ובכך השתכנה בבית האידיאולוגי שהיא עתידה לשכון בו כל חייה. היא היתה אז בת שש־עשרה. כמו קומוניסטים אחרים מבתים עשירים תיארה אורסולה בלשון המעטה את חיי העושר והנוחות של ילדותה. "חיינו בצניעות רבה יותר משרבים סבורים," התעקשה. "סבתא־רבתא אחת שלי בגליציה מכרה שרוכי נעליים מתוך מריצה."

חבריה בארגון הנוער הקומוניסטי באו מכל חלקי ברלין ומכל המעמדות והקהילות, וכולם היו מאוחדים בהחלטה הנחושה להפיל את משטר הדיכוי הקפיטליסטי ולהקים תחתיו חברה חדשה. באווירה המשכרת הזאת פרחו ידידויות במהירות. גבריאל "גאבּו" לוין היה נער בן מעמד הביניים מן הפרוורים. היינץ אלטמן היה שוליה יפה תואר, ששכנועיו הנמרצים נתנו לאורסולה את "הדחיפה האחרונה" להצטרף למפלגה. אלה היו חיילי הקומוניזם בגרמניה, ואורסולה התרגשה מעצם הרעיון שהיא אחת מהם. הפגנת 1 במאי 1924 הותירה בה אהבה לסיכונים, שליוותה אותה כל חייה. החבּורה שגרמה אלתו של השוטר נעלמה עם הזמן, אבל זעמה לא פג מעולם.

בסופי השבוע נסעו חברי הנוער הקומוניסטי אל מחוץ לעיר וניסו להקנות לאיכרים את עיקרי המרקסיזם־לניניזם, אבל לא פעם היו האיכרים משסים את כלביהם במטיפים הצעירים. לילה אחד, בלֶוֶונבּרג שמצפון לברלין, הרשה איכר אוהד לחבורת הצעירים ללון במתבן שלו. "בלילה ההוא היינו עליזים יותר מהרגיל," סיפרה אורסולה. "מיד לאחר ששכבנו לישון החל מישהו לדמיין לו איך ייראה המקום בעוד עשרים שנה. לֶוֶונבּרג בשנת 1944: כולם כאן קומוניסטים זה מכבר. אבל זמן רב התווכחנו אם הכסף כבר בוטל. לרוע המזל, נהיה אז נורא זקנים — בשנות השלושים שלנו!" הם נרדמו לבסוף וחלמו על המהפכה.

אורסולה היתה מיסיונרית מלידה. היא לא הטיפה, אבל אהבה להמיר את דעותיו של אדם, והיתה מציקה לאפיקורסים עד שראו את האור ושינו את השקפת העולם שלהם. בתחילה הפעילה את כישרון השכנוע שלה על האומנת של משפחתה. "ניסיתי להסביר לה דברים. היא מצאה היגיון במה שאמרתי," טענה. התברר שאולגה מוּת' לא התעניינה כלל בקומוניזם, אבל הניחה לנערה להאמין שהיא מקשיבה.

הוריה לא ראו בעין יפה את האפשרות שבתם תספוג מכות משוטרים ותבלה את לילותיה במתבנים של איכרים, עם חבורה של קומוניסטים צעירים. משראה רוברט ש"קריאה היא תחום העניין היחיד שלה" סידר לה עבודה בתור שוליה בחנות הספרים ר"ל פּראגֶר שברחוב מיטֶלשטראסה, שהתמחתה בספרי משפטים ומדע המדינה. ברטה קנתה לה נעלי עקב, שמלה כחולה כהה עם צווארון לבן, כסיות ותיק חום מעור תנין. אמהּ והאומנת סקרו אותה כשיצאה לעבודה ביומה הראשון.

"כלום מלפנים ושום דבר מאחור," אמרה אוֹלוֹ. "את עדיין נראית כמו בן."

"אבל הרגליים די חטובות," אמרה ברטה. "יראו את זה רק אם תעשי צעדים קטנים."

אוֹלוֹ הסכימה. "אוּרסֶל אף פעם לא תהיה ליידי."

זו היתה עובדה שקשה לקבלה, אבל אמת לאמיתה, כמו כל הדברים שאמרה אולגה מוּת'. באפה הארוך, ברעמת השיער הדומה לסכך ובהתנהגותה הישירה לא היה באורסולה דבר שמזכיר ליידי. "לעולם לא איהפך לברבור היפהפה הידוע," כתבה ביומנה. "מה הסיכוי שהאף שלי, האוזניים והפה יקטנו פתאום?" ואף על פי כן ניחנה בכוח משיכה מיני עז, אפילו בתור נערה מתבגרת, שרבים התקשו לעמוד בו. היא צחקקה כשהפועל שתיקן את הגג בבנק דרֶזדנר שרק לה כשרכבה על אופניה לעבודה. "הוא מפריח לי נשיקה ופורש את זרועותיו לרווחה." בזכות עיניה הבורקות, גזרתה הדקה וצחוקה המידבק לא חסרו לה מעולם שותפים לריקוד במסיבות של בני הנוער בזֶלֶנדוֹרף. באחת המסיבות האלה לבשה "מכנסיים קצרצרים אדומים מבריקים וחולצה הדוקה בעלת צווארון נוקשה," ורקדה עד שש וחצי בבוקר. "יש מי שאומרים שנישקתי עשרים בנים," סיפרה לאחיה. "אבל לא היו שם יותר מתשעה־עשר."

העבודה בפּראגֶר היתה משמימה ומייגעת. המנהל היה איש עריץ, בעל גולגולת גדולה, קירחת ומחודדת במקצת, שעישן בשרשרת ולא חדל למצוא לעובדיו עיסוקים משפילים וחסרי תוחלת. אורסולה כינתה אותו "הבצל" ופסקה שהוא קפיטליסט נצלן. רוב זמנה עבר עליה "בניעור מטלית האבק ובעמידה בכוכים חסרי חלונות." היא לא הורשתה לקרוא בזמן העבודה. "אני בטוחה שיש מקצועות אחרים," כתבה. "חוטבי עצים, למשל. אני יכולה להיות חוטבת עצים?" משכורתה הזעומה היתה כמעט חסרת ערך בגלל האינפלציה המשתוללת. את שנות התבגרותה ברפובליקה של ויימאר היא עתידה לזכור באמצעות שורה של תמונות צבועות בגוון פוליטי: "עושרם של בעלי האמצעים המעטים, עוניים של הרבים, המובטלים המקבצים נדבות בפינות הרחוב." אורסולה גמרה אומר לשנות את העולם, והיתה שאפתנית ובטוחה בעצמה — היא תשנה את החברה בדרכים רדיקליות הרבה יותר מאלה של אביה, והיא נחושה להיות אֵם טובה יותר מאמה. שתי השאיפות האלה לא עלו תמיד בקנה אחד.

רוברט וברטה קוצ'ינסקי ויתרו על הניסיונות לרסן את נטיותיה הפוליטיות של בתם. ב-1926 קיבל רוברט משרה ארעית במכון בּרוּקינגס, לצדו של יורגן, בחקר הסטטיסטיקה של הכלכלה והאוכלוסייה באמריקה. בשנים שלאחר מכן נסעו הוא וברטה לאמריקה כמה פעמים, והפקידו בידי אורסולה את ניהול משק הבית בעזרת אולגה מוּת'. הקשר בין השתיים התחזק. "אוֹלוֹ שלנו, שאף פעם לא היה לה את מי לאהוב. אוֹלוֹ, האישה הקטנה, האפורה, ההיסטרית, שלעולם אינה שבעת רצון, שאוהבת כל אחת מאיתנו אהבת נפש, חיה רק למעננו, ואינה מכירה את העולם חוץ מן השישה שלה." מכתביה של אורסולה להוריה במשרה חלקית משקפים טינה אירונית: "אמא יקרה, אני בטוחה שבזכות רגשות האמהות שלך את מתעניינת בכל הפרטים הקטנים של חיינו." במכתב אחר כתבה, "כולנו כאן שותפים לתקווה שאמא שלנו תפסיק להעלות רעיונות מבריקים על ענייני משק הבית, המלצות איך לבשל כרוב, איך לנקות את הבית ועצות אחרות."

בימים שאורסולה איבקה מדפי ספרים עסק אחיה בכתיבתם. ב-1926, בהיותו בן עשרים ושתיים בלבד, פרסם יורגן קוצ'ינסקי את Zurück zu Marx ("בחזרה אל מרקס"), אות הפתיחה לאשד של פרסומים שהוא עתיד להוציא לאור בעשרות השנים שלאחר מכן. יורגן אהב את צליל קולו שלו, ועוד יותר מזה אהב לשמוע את העט שלו רץ על פני הנייר. תפוקתו הכוללת בכל ימי חייו היתה מדהימה — לפחות ארבעת אלפים פרסומים, ובהם קילומטרים רבועים של כתבות בעיתונות, עלונים, נאומים ומאמרים, על פוליטיקה, על כלכלה, על סטטיסטיקה ואפילו על בישול. ייתכן שיורגן היה סופר טוב יותר אילו כתב פחות. עם הזמן נעשה סגנונו נמלץ פחות, אבל הוא לא הצליח מעולם לומר במילים מעטות את מה שאפשר לומר במילים רבות. המחקר שלו על תנאי העבודה במשק השתרע בסופו של דבר על ארבעים כרכים. "בחזרה למרקס" היה כרך דק יחסית, חמש מאות עמודים. ביומרנות אופיינית אמר לאחותו שהוא "מקווה שהעובדים יקראו אותו בהנאה." אורסולה הציעה לו כמה הצעות עריכה: "כתוב במשפטים קצרים וקלילים יותר. אתה צריך לשאוף להציג בפשטות כדי שכל קורא יבין. לפעמים הטקסט מורכב רק מפני שלמען השכנוע הוא חוזר על עצמו פעמיים או שלוש, בשינוי מבנה המשפט בלבד." אלה היו עצות מצוינות, ויורגן התעלם מהן.

בבית ובחנות הספרים עשתה אורסולה עבודה משמימה ומייגעת; במקומות אחרים היתה מהפכנית.

שבועות אחדים לפני יום הולדתה התשעה־עשר הצטרפה אורסולה למפלגה הקומוניסטית הגרמנית (KPD), המפלגה הקומוניסטית הגדולה ביותר באירופה. בהנהגת ראש המפלגה החדש, ארנסט תֶלמן, נעשתה המפלגה לניניסטית (ואחר כך סטליניסטית) יותר ויותר. היא עדיין היתה מחויבת לדמוקרטיה, אבל הוראותיה ומימונה באו היישר ממוסקבה. היה לה גם אגף צבאי למחצה, שהיה עסוק במאבקים תמידיים עם הנאצים לובשי החולצות החומות. הקומוניסטים התכוננו למערכה. בלילות ירח בפינה נידחת של יער גרוּנוואלד למדה אורסולה לירות בנשק חם. מדריכיה היו חבריה מארגון הנוער הקומוניסטי, גאבּו לוין והיינץ אלטמן. בתחילה החטיאה שוב ושוב, עד שגאבּו שם לב שהיא עוצמת את העין הלא נכונה. בסופו של דבר למדה אורסולה לירות היטב. גאבּו נתן לה אקדח לוּגֶר אוטומטי למחצה והראה לה איך לפרק ולנקות אותו. היא הסתירה את הנשק בתוך כרית קרועה, מאחורי קורת עץ בעליית הגג של הבית בשלאכטֶנזֶה. כשתפרוץ המהפכה תהיה מוכנה.

אורסולה השתתפה בהפגנות נגד הפשיסטים. "עסוקה נורא," כתבה ביומנה. "מתכוננת לחג העשור של המהפכה ברוסיה." בהפסקות הצהריים שלה היתה יושבת באוּנטֶר דֶן לינדֶן, השדרה עטורת העצים שבמרכז ברלין, וקוראת את העיתון הקומוניסטי, "דִי רוטֶה פאנֶה" (Die Rote Fahne — "הדגל האדום"). לא פעם היתה פותחת בדברים עם נהגי מוניות ומוכרי פירות בני המעמדות הנמוכים, שרבים מהם היו קומוניסטים, ודנה איתם בלהט בסוגיות פוליטיות. ביומנה כתבה, "רבים כל כך גוועים ברעב, רבים כל כך מקבצים נדבות ברחובות..."

יום אחד אחר הצהריים יצאה עם קבוצה של שמאלנים צעירים, ובהם קומוניסטים וחברי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, לשחייה ושיזוף באחד האגמים שבפאתי ברלין. לימים תיארה אורסולה את המעמד: "אני פונה לאחור ורואה איש באמצע שנות העשרים לחייו, מטופח מאוד, נרפה במקצת, בעל פנים חכמות, כמעט יפות. הוא מביט בי. עיניו רחבות, חומות כהות. הוא יהודי." הצעיר שאל אם הוא רשאי לשבת לידה ולשוחח איתה. "אין לי זמן," אמרה, "אני חייבת ללכת לשיעור מרקסיזם לעובדים." הוא התעקש וביקש רשות לפגוש אותה שוב. "אשקול את זה," אמרה לו אורסולה והתרחקה במהירות. ימים אחדים לאחר מכן המתין לה הצעיר בעל העיניים החומות מחוץ לבניין שבו התקיימו השיעורים במרקסיזם.

רודולף המבורגר — רוּדי — היה סטודנט לאדריכלות באוניברסיטה הטכנית של ברלין. הוא היה מבוגר מאורסולה בארבע שנים, והתברר שהוא קרוב משפחה רחוק — אמו וברטה קוצ'ינסקי היו דודניות מדרגה שנייה — ובא מרקע דומה לשלה. הוא נולד בלַנדֶשוּט שבגליציה תחתית, שם היה אביו מקס בעליהם של מפעלי טקסטיל לייצור מדי צבא. רודי היה השני משלושה אחים, וגדל באווירה של פוליטיקה ליברלית ותרבות יהודית מתונה. מקס המבורגר הקים מעונות למופת לשמונה מאות וחמישים עובדיו. המשפחה היתה פרוגרסיבית מהבחינה הפוליטית, אבל רחוקה מרחק רב ממהפכנות. רודי כבר היה חסיד נלהב של המודרניזם באדריכלות ושל תנועת באוהאוס. בין חבריו הקרובים, כתב, היו "אציל אוסטרי, יפני שעשה עיצובי פנים בגוני פסטל מתואמים בקפידה, אנרכיסט אחד ובחורה הונגרייה שהאמינה אמונה חסרת כל צידוק בכישוריה הגאוניים." אחד ממכריו האחרים היה אלברט שפֶּר, "האדריכל של היטלר", לימים שר החימוש והתעשייה הצבאית של גרמניה הנאצית.

אורסולה חשה פרץ של משיכה, ובדחף רגעי הזמינה את המבורגר לפגישה של קומוניסטים. הפגישה עלתה יפה. היא הזמינה אותו לפגישה נוספת. "סוף־סוף שוב עם רודי," כתבה ביומנה. "הוא עוזר לי להכין את התה. הוא לא שם לב שהדלקתי את הגז בלהבה נמוכה כדי שהמים ירתחו לאט... מעיל החורף שלי דק מדי, רודי אומר. הוא רוצה שאהיה גאה יותר במראה שלי." היא קנתה אפוא מעיל חדש, וגערה בעצמה על הבזבוז בימים שאחרים גוועים ברעב. "אני מתגעגעת לרודי," כתבה, "ואז אני כועסת על שאדם כמוהו יכול לסובב לי את הראש ועל שאני זקוקה לו כל כך. ואז אני נרדמת בבכי." לילה אחד, כשחזרו ברגל הביתה מקונצרט, נעצר רודי מתחת לעמוד תאורה. "הוא עמד מול האור. שערו הסמיך עדיין היה פרוע באותה דרך מפתיעה, עיניו הכהות לא איבדו את העגמומיות שבהן ואת הבעתן המצועפת, אפילו כשצחק או כשהיה שקוע במחשבות." זה היה הרגע שהתאהבה. "הייתכן שרגע אחד, משפט אחד, הבעה בעיניו של אדם, ישנו פתאום את כל הרגשות הקודמים ויעוררו משהו חדש?" תהתה. רודי ליווה אותה הביתה. "בלילה ההוא הוא נשק לי," כתבה. "התעצבתי על שהשפתיים שלי יבשות, דבר פעוט כל כך, אבל חשבתי על הנשיקה כל אחר הצהריים בשמחה שקטה."

רודי המבורגר היה חבר כמעט אידיאלי: טוב לב, מצחיק, עדין ויהודי. גם הוריה וגם הוריו הסכימו לשידוך. כשנעשתה אורסולה רצינית מדי היה רודי מתגרה בה ברוך. וכשדיבר על שאיפותיו להיות אדריכל דגול היו עיניו החומות מרקדות ומרצדות. הוא היה נדיב. "רודי נתן לי חפיסת שוקולד," סיפרה לאחיה. הממתקים היו נדירים, והיא טרחה להדגיש שאין מדובר כאן באיזו התמכרות בורגנית. "הוא לא בזבז על זה כסף. אנחנו לא עושים שטויות כאלה. אבל אם מישהו נותן לו משהו, הוא תמיד מתחלק בו איתי."

רודי רמז שהוא רוצה להתחתן. אורסולה הסתייגה.

מפני שהיתה רק בעיה אחת עם רודי המבורגר — הוא לא היה קומוניסט. היתה להם מורשת יהודית משותפת, נושאי עניין תרבותיים משותפים ואהבה לשוקולד, אבל אהובהּ של אורסולה לא היה חבר מפלגה, ואף לא הראה שום סימן שהוא מתכוון להמיר את אמונתו.

דעותיו הפוליטיות היו ליברליות ופרוגרסיביות, אבל הוא נרתע מקומוניזם. לוויכוחים ביניהם היתה מתכונת אחידה.

"אתה מטיל ספק בסוציאליזם בכלל ובאמונות שלנו בפרט," היתה טוענת כנגדו. "הדעות שלך על הקומוניזם נקבעות מתוך רגשות, ואין להן שום ביסוס מדעי."

רודי מנה את הסיבות להתנגדותו לקומוניזם: "ההפרזות בעיתונות, נעימתם הפרימיטיבית של כמה מן המאמרים, הנאומים המשעממים המלאים בעגה מיוחדת, הזלזול המתנשא בדעותיהם של מתנגדים, ההתנהגות הגסה כלפי אינטלקטואלים, שאתם מבודדים במקום לנסות לזכות באהדתם, העלבת יריבים במקום לנסות לשכנע אותם בהיגיון ולגייס אותם לטובתכם."

אורסולה ראתה בכל זה "גישה זעיר־בורגנית אופיינית," אבל בינה לבינה "ידעה שיש בדבריו גרעין של אמת," והדבר הרגיז אותה עוד יותר.

בדרך כלל היתה המריבה מסתיימת בהתבדחות של רודי. "בואי לא נריב. המהפכה העולמית אינה סיבה שנצעק זה על זה."

רודי הצטרף ל"עזרה אדומה", ארגון סעד של איגודי העובדים שהיה מסונף לתנועה הקומוניסטית. הוא קרא מעט בכתבי לנין ואֶנגֶלס והצהיר שהוא "אוהד", אבל סירב בתקיפות להצטרף למפלגה הקומוניסטית ולהשתתף בפעילותה הפוליטית של אורסולה. מתחת לטבעו הנוח לבריות היה המבורגר עקשן למדי, וכל ניסיונות השכנוע והשידול של אורסולה עלו בתוהו. "יש במפלגה דברים שמטרידים אותי," אמר לה. "אולי אגיע לשם לאט־לאט, אם תיתני לי זמן."

אחרי ויכוח סוער מהרגיל כתבה אורסולה, "כשרודי מטיל ספק בתקפות הסוציאליזם עצמו אני מתרגזת ועונה לו בתקיפות. בעיניו זה כאילו יש לנו חילוקי דעות על ספר או יצירת אמנות, אבל בעיני מדובר בבעיות הגורליות ביותר, בכל יחסנו לחיים. בזמנים כאלה הוא נראה לי אדם זר לגמרי." אבל היא לא התכוונה לוותר. היא העתיקה למענו רשימה של מובאות קומוניסטיות והציגה אותן לפניו כמין מתנת אהבה מוזרה. "אני חושבת שאם נישאר יחד זה רק עניין של זמן עד שהוא יצטרף למפלגה," כתבה ליורגן. "אבל יכול להיות שזה יימשך עוד שנתיים."

באפריל 1927 עזבה אורסולה את חנות הספרים פּראגֶר ואת מנהלה השנוא והחלה לעבוד כעוזרת ארכיון בהוצאת הספרים אוּלשטיין שבבעלות יהודית, אחת מהוצאות הספרים והעיתונים הגדולות בגרמניה. אחד הדברים הראשונים שעשתה לאחר שהתקבלה לעבודה היה לכתוב מאמר בעיתון הקומוניסטי "דִי רוטֶה פאנֶה" על תנאי עבודה לא הולמים במקום עבודתה החדש. "אלף ומאתיים עותקי חינם של העיתון חולקו בכניסה כאן ועשו רושם גדול." הם בהחלט עשו רושם על ההנהלה.

אחרי פחות משנה פוטרה אורסולה מהוצאת אוּלשטיין. היא היתה מחוללת צרות, ובתקופה של סערות פוליטיות ואנטישמיות גוברת ביקשה ההוצאה להימנע מצרות.

"את צריכה להתפטר," אמר לה הרמן אוּלשטיין.

"למה?" שאלה אורסולה, אף על פי שידעה את התשובה.

"בבית עסק דמוקרטי אין עתיד לקומוניסטית."

עכשיו, שעברה התעסוקתי מקוטע, ניסיונה בעבודה מועט והאבטלה במדינה גוברת, לא הצליחה אורסולה למצוא לה מקום עבודה אחר. את מתנות הכסף שהציעו לה הוריה דחתה. היא רצתה אתגר, במקום חדש ולא מוכר, ומרחב לחשוב ולכתוב בו. נדרשה לה הרפתקה על בימה אחרת. היא בחרה באמריקה.

"תחילה נשתלט על מזרח אירופה," כתב לנין הגדול, "אחר כך נכבוש את ההמונים של אסיה. נכתר את המעוז האחרון של הקפיטליזם, ארצות הברית של אמריקה. לא יהיה עלינו להילחם. היא תיפול לידינו כפרי בשל." אמריקה היתה בשלה למהפכה. וחוץ מזה, יורגן עדיין חי שם, והיא רצתה לראותו. דעתה היתה נחושה אפוא — היא תיסע לארצות הברית ותחזור כשרודי יסיים את לימודי האדריכלות שלו. ואולי לא תחזור. זו היתה החלטה דון קישוטית, ולצעירה לא נשואה בת עשרים ואחת שמעולם לא היתה בחוץ לארץ, נועזת מאוד. היא התעלמה מהפצרותיה של אמה ודחתה את הצעותיו של אביה לתמוך בה בכסף, ובספטמבר 1928 עלתה על אוניית נוסעים שמגמת פניה פילדלפיה. רודי נפנף לה לשלום מן המזח ותהה אם ישוב לראותה אי־פעם.

אמריקה שעל סף השפל הגדול היתה מקום שופע חיוניות ומוכה עוני, ארץ של הזדמנויות וניוון, תקווה זוהרת ואסון כלכלי ממשמש ובא. בפעם הראשונה בחייה היתה אורסולה עצמאית. היא מצאה עבודה בהוראת גרמנית לילדיה של משפחת קווייקרים, ואחר כך כחדרנית במלון פנסילבניה. האנגלית שלה, שהיתה טובה למדי כשבאה לאמריקה, השתפרה במהירות. אחרי חודש נסעה ברכבת לניו יורק ושמה את פעמיה לאיסט סַייד של מנהטן.

המרכז הקהילתי של רחוב הנרי, שייסדה האחות והעובדת הסוציאלית הפרוגרסיבית ליליאן וולד, סיפק טיפול רפואי, השכלה ותרבות למהגרים העניים של העיר. המהגרים יכלו לשהות במרכז בלי לשלם שכר דירה, בתמורה לכמה שעות בשבוע של עבודה חברתית. וולד היתה הרוח החיה של "המרכז". היא פעלה למען זכויות נשים ובני מיעוטים, ותמכה בזכות הבחירה של נשים ובמאבק נגד הפרדה גזעית. היא היתה פמיניסטית שהקדימה את זמנה, ולמבקרת החדשה במרכז היתה בגדר התגלות ומקור השראה. בפגישתן הראשונה והיחידה של השתיים התרשמה אורסולה עמוקות מאישיותה של וולד ומתפיסת עולמה. "כדי לדאוג לאושרם של בני אדם יש צורך בשיתוף פעולה בין גברים לנשים," הצהירה וולד. "אי אפשר להטיל את המשימה על מחצית אחת של העולם." אורסולה עברה לגור במרכז ומצאה עבודה בחנות הספרים פּרוֹסניט שבאַפֶּר מנהטן.

אורסולה שהתה בארצות הברית כמעט שנה. החוויה עיצבה אותה עמוקות והיתה ראשיתם של יחסי אהבה־שנאה בינה ובין המערב הקפיטליסטי, שנמשכו כל חייה. הקצוות הפוליטיים והכלכליים של אמריקה בשלהי שנות העשרים הגועשות דמו לאלה של גרמניה של ויימאר. ניו יורק היתה העיר המאוכלסת ביותר בעולם — יותר מלונדון — ובה למעלה מעשרה מיליון תושבים. העיר התפקעה מאנרגיה מתפרצת, מיצירתיות ומעושר, בתאווה לא מרוסנת לטכנולוגיה חדשה, למכוניות, לטלפונים, למקלטי רדיו ולמוזיקת ג'אז. אבל מתחת לפני השטח הזוהרים התקדרו ענני אסון, והמשקיעים הגדולים והקטנים הזרימו כסף רב אל שוק המניות המלוהט מדי, מתוך אמונה שהגאות והשגשוג לא ייפסקו לעולם.

שלא כמו "הבצל", מנהל חנות הספרים פּראגֶר בברלין, בפּרוֹסניט שמחו להעסיק עובדת שהיא תולעת ספרים. אורסולה כבר היתה בקיאה בספרות המרקסיסטית־לניניסטית וידעה לצטט בעל־פה קטעים שלמים מתוכה, ואף עשתה זאת לעתים קרובות מדי. רבים מלקוחות החנות היו קומוניסטים אמריקאים, ומדפיה הציעו להם אופקים שמאלניים חדשים בדמות התנועה הפרולטרית בספרות, ספרים שכתבו סופרים בני מעמד הפועלים לקוראים בעלי מודעות מעמדית. אורסולה נסחפה כליל באנרגיה האינטלקטואלית של השמאל האמריקאי. ספר חדש אחד נגע ללבה יותר מכול: באפריל 1929 ראה אור Daughter of Earth ("בת הארץ") מאת הסופרת האמריקאית הרדיקלית אַגנס סמֶדלי. הרומן מתחזה לאוטוביוגרפיה ומספר את סיפורה של מארי רוג'רס, צעירה מבית עני, על מערכות היחסים המסובכות שלה ועל מאבקיה למען הסוציאליזם הבינלאומי ולמען עצמאותה של הודו. "אין לי ארץ," מצהירה הגיבורה. "בני ארצי הם גברים ונשים שפועלים נגד הדיכוי... אני נמנית עם אלה שמתים למען מטרות אחרות — מותשים מעוני, קורבנות הכוח והעושר, לוחמים למען מטרה נעלה." הספר היה מיד לרב־מכר, וסמֶדלי הוכרזה "אם הרדיקליזם הספרותי של הנשים". בעיני אורסולה היה הספר צו גיוס, קריאה לנשק של אישה שמגינה בשצף קצף על המדוכאים, תובעת שינוי קיצוני ונכונה למות למען מטרה שנשמעה מסוכנת, רומנטית וזוהרת.

שבועות אחדים אחרי בואה לניו יורק הצטרפה אורסולה למפלגה הקומוניסטית האמריקאית. באביב יצאה למחנה נופש סוציאליסטי על גדות נהר ההדסון, ושם הכירה את מייקל גוֹלד, מכר של הוריה ובאותם ימים הקול הרדיקלי המפורסם ביותר באמריקה. מייקל גוֹלד היה שם העט של יצחק (אייזק) גראניך, בנו של מהגר יהודי מרומניה שגדל בעוני בלוֹאֶר איסט סייד של ניו יורק, קומוניסט מסור, עורכו ומייסדו של העיתון המרקסיסטי "ניוּ מאסֶס" (The New Masses) ופולמוסן בחסד עליון. גוֹלד אהב מאבקים. כשכינה את ארנסט המינגווי "עריק" השיב המינגווי בקצרה, "תגידו למייק גוֹלד, ארנסט המינגווי אומר שהוא יכול ללכת להזדיין." אורסולה הצהירה שספרו של גוֹלד, Jews Without Money ("יהודים בלי כסף") הוא "אחד הספרים שאהבתי ביותר."

ניו יורק משכה אותה ודחתה אותה בעת ובעונה אחת, והיא התגעגעה הביתה, לחבריה ולמשפחתה. ומעל לכול התגעגעה לרודי.

בסתיו של 1929 חזרה אורסולה לגרמניה. שבועות אחדים לאחר מכן קרסה הבורסה לניירות ערך בניו יורק, ומיליוני בני אדם הוטלו למעמקי העוני. השפל הגדול החל.

רק כשראתה את רודי מחכה לה על הרציף נוכחה אורסולה לדעת כמה היא אוהבת אותו. ספקותיה באשר לדעותיו הפוליטיות התפוגגו מעט בעת שהותה באמריקה. הוא יראה את האור בסופו של דבר. אורסולה קוצ'ינסקי ורודולף המבורגר נישאו באוקטובר, בטקס צנוע בהשתתפות בני משפחה וחברים קרובים בלבד.

הזוג הצעיר היה מאושר, מובטל מעבודה ומרושש, ומבחינתה של אורסולה עסוק במרץ בליבוי מרידה. השניים סירבו, כעיקרון, לקבל כסף מהוריהם, ושכרו להם דירת חדר קטנטנה, בלי הסקה ובלי מים חמים. היא התרוצצה בברלין כאחוזת תזזית, כתבה מאמרים בעיתון "דִי רוטֶה פאנֶה", הפיקה הצגות תיאטרון של תעמולה קומוניסטית וארגנה תערוכות של ספרים רדיקליים. הנהגת המפלגה הורתה לה להקים ספריית השאלה מרקסיסטית לפועלים, שם יוכלו חברי המפלגה לשאול יצירות ספרות שמאלניות לצורכי שיפור עצמי. בעזרתו של אריך הֶנשקֶה, יהודי אדוק מדנציג שעבד בתור חופר קברים, הסיעה אורסולה עגלת יד ברחבי ברלין ואספה ספרים קומוניסטיים מהוצאות ספרים רדיקליות, מחברי המפלגה ומאוהדיה. הוריה נחרדו כשראו את תמונתה בעיתונים, גוררת את העגלה. "לא היה אכפת להם שאני גוררת עגלה ברחובות העיר, אבל אסור היה לי להצטלם כשעשיתי זאת." הֶנשקֶה היה בריון קומוניסטי שהעדיף להכות פשיסטים בחולצות חומות מאשר לאסוף ספרים שממילא לא התכוון לקרוא. בסופו של דבר הצליחו השניים לאגור כאלפיים כרכים ולסדרם על מדפים מאולתרים, במרתף ששימש לפני כן לגידול יונים בשכונה יהודית של מעמד הפועלים. רודי הכין שלט באותיות אדומות: "ספריית ההשאלה של הפועלים המרקסיסטיים. פיקדון של עשרה פפניג לספר". הלקוח הראשון היה פועל תעשייה קשיש: "יש לכם משהו פשוט וישיר על סוציאליזם בשביל אשתי, בלי הרבה מילים זרות?" המבקרים היו מעטים, והריח הקלוש אבל העקשני של לשלשת היונים לא תרם הרבה לעסקים.

אורסולה איישה דוכן ביריד הספרים המהפכניים בברלין כשבא איש זר, כהה עור ולבוש בהידור והחל לעיין בספרים. היא המליצה לו על "בת הארץ". האיש הסביר בנעימה נכאה במקצת שכבר קרא את הספר, מפני שאגנס סמֶדלי היא אשתו הפרודה ממנו. אורסולה נדהמה: זה היה המהפכן ההודי וירֶנדרַנאת צ'אטוֹפַּדהִייָה.

הפצת ספרות מרקסיסטית היתה פעילות מהנה וראויה לשבח מבחינה אידיאולוגית, אבל חסרת כל תועלת כספית. רודי כבר היה אדריכל מוסמך, אבל מתוסכל בשל מיעוט העבודה בתחומו. ידיד של אורסולה העסיק אותו כדי לעטר (באדום) את פנים חנות הספרים הקומוניסטית שלו, ליד תחנת הרכבת גֶרליץ. הוא תכנן להרחיב את הספרייה של חמיו ועסק בתכנון בית מלון חדש, אבל ככל שהעמיק המשבר הכלכלי התמעטו אפשרויות התעסוקה יותר ויותר.

העזרה באה ממרחקים. הֶלמוּת ווֹיט, חבר ילדות של רודי, עבד בשנגחאי בחברת התעשייה הגרמנית סימנס. בתחילת 1930 שלח ווֹיט מברק לרודי ובו סיפר לו על מודעת דרושים בעיתון שרואה אור בשנגחאי: מועצת העיר שבניהול הבריטים מחפשת אדריכל לבניית בנייני הממשל בעיר. רודי הגיש את מועמדותו וקיבל תשובה מיידית: אם יממן מכיסו את הוצאות הנסיעה לסין, המשרה מובטחת לו. ווֹיט הציע להם מגורים חינם בדירה שבקומה העליונה בביתו בשנגחאי.

אורסולה היססה בתחילה. אם תעזוב את גרמניה, שוב תזנח את עמיתיה לנפשם. ועם זה, המהפכה אמורה להיות עולמית, וסין נשמעת רומנטית במידה שקשה לעמוד בפניה. אורסולה הודיעה אפוא למטה המפלגה שהיא נוסעת לשנגחאי ומתכוונת להצטרף שם למפלגה הקומוניסטית הסינית, כמו שעשתה באמריקה. "הקומוניזם בינלאומי, ואני יכולה לעבוד גם בסין," הודיעה בתמימות לעמיתיה.

אבל לא היה לה מושג לאיזו סערה פוליטית היא עומדת להיכנס. בשנגחאי אמנם היתה מפלגה קומוניסטית, אבל היא היתה מחוץ לחוק, נרדפת ועל סף הכיליון.