דבש פרא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דבש פרא
מכר
מאות
עותקים
דבש פרא
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דבש פרא

3.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: דנה טל
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 340 עמ' מודפסים
  • קריינות: יעל אהרונוב
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 12 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
לפעמים העבר לועג לך. תארו לכם את אֶבָּה, יושבת מול מיקרופון ולא יודעת מה לומר. פעם היא היתה גורו הזוגיות של שוודיה, אבל עכשיו? אחרי הגירושים שלה? מי ירצה להקשיב ברדיו לעצות הרומנטיות שלה? 

לפעמים גם ההווה צוחק עלייך. כי הנה אֶבָּה מתבקשת לכתוב כתבה על זוגיות ארוכת שנים. מה לה ולזה עכשיו? ומצד שני, איך תוכל לסרב? היא זקוקה לכסף, ועל כן נוסעת לכפר דייגים קטן, שם תפגוש את ורוניקה, שהתאלמנה לאחר שישים שנות נישואים. היא ודאי תוכל ללמד את הקוראים משהו על זוגיות מוצלחת.

אלא שדווקא המפגש הזה מוליד רגע מפתיע של כנות. ורוניקה הקשישה אינה מעוניינת כלל לדבר על בעלה המנוח. היא בהחלט אהבה אותו, זה נכון, אולי כמו שאישה אוהבת את התבשיל הכי מוצלח שלה, אבל לזיכרון דרכים משלו: ורוניקה רוצה לדבר על בּוֹ – אהבת נעוריה המתוקה, המסעירה, שנעלמה אך זִכרה מעולם לא נמחה.

אט-אט מה שהחל כריאיון מהוסס הופך לחברות בין שתי נשים, זו שלא רוצה לזכור וזו שלא יכולה לשכוח. זו שעתידה לפניה וזו שעֲבָרָהּ שוטף את כל עולמה, זו שסיימה הכול וזו שאולי תתחיל מחדש. אבל מי זו מי?

דבש פרא מאת שרה פבורן היה לרב-מכר בשוודיה, וזכויות התרגום שלו נמכרו עד כה לשמונה מדינות. 

פרק ראשון

החתימה יוצאת דופן במגזין שבועי מהסוג הזה. אני יושבת בחדר ההמתנה בקליניקה ומדפדפת. שם הטור שתופס את עיני הוא "שאלות למדיום", והכותרת היא, "האם אהוב נעורי זוכר אותי?" על המכתב חתומה "אחת שחולמת". היא כותבת בשפה גבוהה ורצינית, ומכתבה קבור בין מתכוני עוגיות, טיפים לטיפול בפקעות יקינתון במשך החורף ועצות להסרת כתמי שומן מבד משי. אני מתחילה לקרוא, וסקרנותי מתעוררת:


מוניקה היקרה,

אני כותבת לך מפני שבמהלך החודשים האחרונים התחלתי לחשוב יותר ויותר על בחור צעיר שהכרתי כשהייתי נערה. היתה לנו מערכת יחסים קצרה אך אינטנסיבית בקיץ 1955. הוא היה סטודנט לאמנות ששכר חדר במשך כמה שבועות בפונדק של אמי בחצי האי בּיֶארֶה שבדרום־מערב שוודיה. דרכינו נפרדו בנסיבות דרמטיות למדי ולא ראיתי אותו מאז.

העניין הוא שבעלי נפטר לפני קצת יותר משנה. היינו נשואים במשך שישים שנה והיו לנו חיים מתגמלים וטובים יחד, גם אם מעולם לא היו לנו ילדים. במהלך השנים חשבתי רק לעתים רחוקות על הגבר האחר הזה, אבל לאחרונה אני חושבת עליו יותר ויותר, ואני גם חולמת עליו בלילות. מה זה אומר? האם הוא מנסה להגיע אלי או שזה רק פרי דמיוני? מה עלי לעשות?

אני בת 79. אודה לך על תשובה מהירה.

אחת שחולמת

ואז התשובה המפתיעה, בלשון המעטה, מהמדיום, שיש גם תמונה שלה: אישה עגלגלה עם לחיים מבריקות ומעין נזר על ראשה.


אחת שחולמת יקרה,

אהוב נעורייך הקשיש עדיין חי! עולה לי תמונה ברורה של גבר נאה מאוד, כיום אפור שיער. הוא לובש חולצה בצבע תכלת ומנופף בשמחה. אנשים מסוימים שהיו קרובים זה לזה יכולים לפעמים לשמור על קשר רוחני גם אחרי שנים רבות. אין זה יוצא דופן להיות מסוגל לחוש מתי האדם האחר נמצא בבעיה וזקוק לעזרתך. יכול להיות גם שנשארו אצלך רגשות לא פתורים. מה היתה הסיבה לפרידה שלכם? כתבת שנפרדתם בנסיבות דרמטיות. אולי את צריכה להבין אותן עד הסוף כדי למצוא שלווה? האם את יודעת היכן נמצא אהוב נעורייך? אם לא, האם ניסית משהו פשוט כמו לחפש אותו בגוגל באינטרנט? אני מאחלת לך הצלחה רבה!

ברכות חמות,

מוניקה

בהתחלה אני לא שומעת את המטפל קורא בשמי. אני מהופנטת. שישים שנה חלפו. ואז השאלה הזאת, המופנית למישהי שכותבת המכתב לא מכירה, ואפילו לא פגשה. מה אם המדיום היתה עונה: הוא שכח אותך מזמן. הוא גם אף פעם לא באמת אהב אותך. חוץ מזה, הוא מת.

אני מניחה באי רצון את המגזין על השולחן ולוחצת את ידו של יוּאר. לא נפגשנו פעמים רבות, אבל אני כבר מרגישה כאילו הוא חבר ותיק. כמו מישהו שפגשתי בפסטיבל מוזיקה בצעירותי. תלתלים חומים עד הכתפיים, יציבה כפופה מעט, מכנסי ג'ינס שחורים הדוקים והעיניים הכי חביבות בעולם נוסכים בי הרגשה נעימה ומוכרת. הוא פותח את הדלת לחדרו, שבו יש שתי כורסאות כחולות ושולחן עבודה גדול, ומחזיק אותה פתוחה בשבילי. אור השמש נופל על שולחן העץ הקטן שעליו מונחת קופסת הטישו הבלתי נמנעת. יואר שולף תיקייה שהיא כבר עבה בצורה מדאיגה ומתיישב. המפתחות התלויים על לולאת החגורה שלו מקרקשים.

"טוב. אז איך עבר עלייך הזמן מאז הפעם האחרונה שנפגשנו?" הוא מחייך אלי בחביבות.

"נורא ואיום," אני עונה.

יואר מחייך.

"עשית את תרגילי ההרפיה שסיכמנו שתעשי?"

"עשיתי, אבל קשה לי להתמקד. ובכל מקרה אני לא מרגישה שזה משנה משהו. אני מרגישה שזה די חסר טעם."

אני זזה בכיסאי.

"זה שאת מרגישה שזה חסר טעם לא אומר שהמצב באמת חסר תקווה," מזכיר לי יואר. "בדרך כלל מרגישים את השפעתם של התרגילים רק אחרי כמה שבועות. חשוב שבאמת תנסי לעשות אותם. אחרת לעולם לא נדע אם הם יכולים לעזור לך."

אני מביטה בו במבט ספקני. יואר צעיר, אולי בן שלושים, אבל הוא מעורר אמון. על הקיר תלויים כמה פוסטרים אמנותיים. שולחן הכתיבה שלו מסודר. כמה משולשים מצוירים על הלוח הלבן, מתחת למילים מחשבות אוטומטיות.

"הצליל הזה בכלל קיים?" אני שואלת. "או שהמצאתי אותו?"

"את שומעת אותו, אז הוא קיים. נכון?" יואר מביט בי בתשומת לב. "יש אנשים שמאוד מוטרדים מצליל נמוך מאוד, ואחרים יכולים לשמוע צליל גבוה שכמעט לא משפיע עליהם בכלל. הכול תלוי בחוויה האישית."

הוא מתחיל לדפדף בתיקייה שמונחת בחיקו. אני הולכת ליואר מכל כך הרבה סיבות, שכל אחת מהבעיות שלי צריכה תיקייה משלה. הטנטון הוא אולי הבעיה הכי קטנה שלי. ישנה גם תחושת האשמה על כך שעזבתי את טום וגרמתי לאוסקר להפוך לבן להורים גרושים. ההתאהבות שלי באֶריק והפרידה. ההשפלה הציבורית שחוויתי לאחר מכן. האובדן של אריק. הדיכאון הקל. ונוסף לכך, החששות בנוגע לעבודה, או מהיעדר עבודה. הטנטון הוא רק הדובדבן שבקצפת.

"קראתי על טנטון אחרי שהיית כאן בפעם האחרונה," אומר יואר ומהנהן. "הרבה אנשים חושבים שזאת בעיה מודרנית שמקורה ברעש, אבל נראה שזאת תופעה שהיתה קיימת מאז ומתמיד. נתקלתי בכמה דברים מעניינים. מאמר אחד שקראתי תיאר טיפולים רפואיים שהיו נהוגים כשהפרעונים שלטו במצרים העתיקה. באותה תקופה היו שופכים שמן מיוחד לאוזן של המטופל. הם חשבו שהוטל כישוף על האוזן."

יואר שולף נייר מהערימה.

"והתיאוריה של אריסטו היתה שטנטון הוא למעשה רוח שנלכדה באוזן ולא יכולה לצאת. הוא האמין שהאדם שלקה בזה יכול לפתח כוחות על־טבעיים — חוש שישי, נסיעה בזמן ודברים מהסוג הזה. די מדהים. אבל הטיפול לא היה יעיל במיוחד. הם פשוט קדחו חור בגולגולת של אותו אדם כדי לשחרר את הרוח הכלואה. מטבע הדברים המטופל מת במהלך הטיפול. אז הפסקנו לעשות את זה — לקדוח חורים בראש."

יואר מחייך, והרווח בין שיניו הקדמיות נראה לשבריר שנייה.

"דרך אגב, את רוצה עוד מים? די חם פה."

הוא ממלא את הכוס שלי מקנקן.

יואר עונד טבעת זהב חלקה על אצבעו. בסתיו הקרוב הוא יהפוך לאבא. אני חושבת שהוא מאושר, זה הרושם שהוא נותן. אני מתארת לעצמי שהוא והחברה שלו מתחשבים מאוד זה בזה. קשובים זה לזה. מהזוגות האלה שאף אחד מהם לא מרים את הקול בלי סיבה, שכל אחד מהם מצליח לגרום לאחר להרגיש בטוח. מעניין אם ליואר יש אהובה ישנה שרודפת אותו. אבל לא, אני חושבת שלא. אם כן, הוא בוודאי כבר השלים איתה בשלב הזה. יואר מעדיף את הכאן והעכשיו: הוא לא מישהו שמתעכב על העבר. הוא מאמין בקבלת החלטות.

במהלך הפגישות שלנו אני כותבת לעצמי פתקים שאחר כך אני נוטה להסתיר במקומות "בטוחים". הרעיון היה שיתחשק לי פתאום לשלוף את הפתקים וליישם את העצות שכתובות בהם, כי אני סתם מסתובבת בבית ולא עושה כלום, אבל זה לא בדיוק מה שקרה. אני שוכחת איפה שמתי אותם, כמו שאני שוכחת את כל שאר הדברים. את חלקם, אני מודה, אני זוכרת בעל פה.

ליצור שקט ושלווה.

לחכות לשמים בהירים, לחפש מחסה.

לא לפעול כשאת בסערת רגשות.

להסתכל על הכול מבחוץ!

באופן כללי: לתת לזמן לעבור.

ההמלצות האלה הן נצנוצים קטנים של תקווה שמצליחים, לפחות לרגע, לגרום לי להאמין שמחכים לי ימים טובים יותר. לרוע המזל, השפעתן פוחתת כשאני יוצאת מהקליניקה. אני לא טובה ביישום העצות בחיים שלי. השטח המשתרע בין הלב למוח נראה אינסופי. ובדרכים שבתוכי פזורות כל כך הרבה מהמורות, שאני מרגישה שכל ניסיון לסלול דרכים חדשות קשה מדי בשבילי. ובכל זאת, כאן, בחדר הקטן של יואר, אני מצליחה להרגיש שהשינוי אפשרי.

הוא מושיט יד לחוברת מידע שמונחת על שולחנו.

"זה הגיע כרגע מבית הדפוס. קחי את זה. אולי תמצאי פה משהו שימושי."

הוא מושיט לי את החוברת: "מדריך לטנטון".

כשהמטופל הבא נכנס וחדר ההמתנה ריק שוב, אני מתגנבת לשולחן, תולשת בדיסקרטיות את דף המגזין עם המכתב ומכניסה אותו לכיס. ואז אני יוצאת מהקליניקה, יורדת במעלית אל הלובי החשוך ויוצאת החוצה אל המדרכה ואל אור השמש הבוהק.

אנחנו חושבים שנזכור את ההרגשה להיות לבד. אנחנו חושבים שנזכור את ההרגשה להיות אהובים. שתי התפיסות האלה שגויות. זוכרים מעט מאוד, אפילו ממה שהבטחתם לעצמכם שלעולם לא תשכחו.

אני יכולה להיזכר בפעמים שבהן חשבתי לעצמי: "אני צריכה להיאחז בהרגשה הזאת." למשל כשעמדתי על מעבר חציה בגשם בסתיו שבו פגשתי את אריק. "תזכרי כמה את מאושרת עכשיו," אמרתי לעצמי. "תנסי לזכור את הרגע הזה."

ואז שכחתי.

עכשיו אני יושבת רוב הזמן בדירת שני החדרים המשופצת, המהבילה והפרברית שקנינו יחד, ומנסה לחשוב על משהו להיאחז בו: עתיד, תוכנית, דרך לחיות בה את שארית חיי. דברים קטנים. לפני עשרים שנה היה לי אמון אינסופי ביכולתי לדעת איזו דרך מתאימה לי. עכשיו אני עומדת בתעלה מכוסה בצמחייה, וכבר לא יודעת אפילו איפה עוברת הדרך. נראה שמשהו קורה שם, אני שומעת את הרעש, אבל יש יותר מדי דברים שמפריעים לי לראות. חוץ מזה, מי יודע, יכול להיות שהרעש מגיע מהאוזן שלי.

לא יהיה מוגזם להגיד שאני חסרת כיוון ומיוסרת.

בדרך הביתה אני נכנסת לקונדיטוריה. אני מזמינה קפה ומאפה ומתיישבת ליד השולחן הפינתי בחוץ, בדיוק במקום שאליו מכוונת כרגע שמש הקיץ המוקדמת את קרניה. זו היתה אחת הפעילויות האהובות על אריק ועלי בימי ראשון, להיכנס לקונדיטוריות שונות ולהעמיד פנים שאנחנו גרים בשכונה. הוא הזמין תמיד אחד מהמאפים המתוקים יותר, עם מרציפן או ג'לי ירוק רוטט. אני הזמנתי בדרך כלל מאפין או סקון. שנינו קראנו יחד את העיתון והעברנו בינינו את כל המדורים. שנינו שתינו כמויות מופרזות של קפה. שנינו נהנינו להיות במקום הזה בין לבין, לבלות את יום ראשון בשכונה של מישהו אחר.

היום, כשאני עולה לאוטובוס ולרכבת התחתית לסטוקהולם, אני מרגישה כמו נוסעת בזמן. אני חוזרת לתקופה שבה עדיין עבדתי כמגישת רדיו ואף פעם לא היה לי זמן לשבת בקונדיטוריה באמצע היום. מסע אל עצמי צעירה יותר וחסרת דאגות. אולי זו הסיבה שאני מגיעה לשכונה הזאת, עדיין יש לי פה את רופא השיניים ועכשיו את יואר בקרבת מקום. למען האמת, אני לא יכולה להרשות לעצמי טיפול פסיכולוגי או מאפים באחת הקונדיטוריות היקרות ביותר בעיר. אבל אני בוחרת לראות בזה ניצוץ של איזשהו רצון לחיות, בעובדה שלמרות הכול אני יושבת כאן על המדרכה ומעמידה פנים שהפסקת הקפה הקטנה הזאת היא חלק משגרת חיי.

שלושים ושתיים קרונות למאפין. שלושים ושמונה לכוס קפה רגילה. מזל שהמחיר כולל מילוי חופשי וכמה מפיות מרובעות קטנות שהשם "טוֹסֶה" מודפס עליהן בכחול. אני מכניסה כמה מהן לכיס, יחד עם שקיק סוכר. אי אפשר לדעת מתי אזדקק להם.

מזווית העין אני רואה גבר מסורק בקפידה עם שיער כסוף שיושב במרחק כמה שולחנות ממני ומסתכל עלי בחשדנות. אם זה היה קורה לפני עשר שנים ייתכן שהוא היה רוכן אלי בביישנות ואומר, "סלחי לי, זו לא את שכתבת את הספר ההוא שהסביר איך לשמר מערכות יחסים? ראיתי אותך בטלוויזיה."

ואני הייתי יכולה להשיב לו בחן, "כן, נכון. אני מקווה שהספר שלי עזר לך. תודה שקראת את מה שכתבתי!"

ואז הייתי חוזרת לספוג את השמש עם חיוך על פני. אבל עכשיו פני הדברים שונים. אף אחד לא מזהה אותי יותר. צילומי הפנים שמופיעים על גב ספרי העזרה העצמית שלי לא מזכירים כלל את פני החיוורות והכחושות. "לעולם אל תלכו לישון כועסים", "ליהנות משגרת היומיום" וגם "המיטב של מעבדת האהבה" הם שמות הספרים שלי. רבי־מכר. לפחות בסטנדרטים שוודיים.

הספר שאני מתחרטת על כתיבתו, בגלל כל מה שבא בעקבותיו, "להתגרש בשמחה", היה למרבה הצער מקור טוב יותר לרכילות מאשר למכירות. הוא סיפק זרם אינסופי של עצות עליזות, שהציבור שם ללעג במהלך הגירושים המכוערים שלי.

כל הספרים האלה נכתבו במהלך חיי הקודמים, כשחשבתי שאפשר לתקן את רוב הדברים בעזרת גישה חיובית והתמדה. זה בדיוק מה שאנשים רוצים לשמוע יותר מכול. שאפשר לגרום לדברים להסתדר כמו שאתם רוצים. שאפשר לשנות הכול. להפוך להיות מי שאתם רוצים להיות. להיות אדונים לגורלכם. זה פשוט לא נכון, מי כמוני יודעת.

כי יש גם משהו בלתי צפוי, נהר חיים קטן שזורם לעבר מקווה מים שאנחנו לא מכירים ולא יכולים לחזות.

לאחר שמילאתי שוב את כוס הקפה שלי אני מוציאה את המכתב מהכיס, פורשת אותו על השולחן וקוראת אותו שוב. מעניין איך היא נראית, האישה שכתבה אותו. איך קוראים לה? איפה היא נמצאת? האם היא גרה בבית או בדירה, אולי בבית אבות? האם הם עדיין נקראים בתי אבות? מעניין אם היא מתכוונת לנסות לאתר את אהוב נעוריה, ומה היא תגיד לו אם תמצא אותו. מה אומרים אחרי שישים שנה? התגעגעתי אליך! איפה היית?

מחברת המכתב ואני איבדנו את בני הזוג שלנו באותו זמן. שלה מת. שלי פשוט עזב אותי.

אבל בעוד אני בקושי מסוגלת להסתכל על עצמי במראה, היא החלה לפנטז על אהובה מימי נעוריה. אחת שחולמת. היא החלה לפנטז שהאהוב שלה מאז עדיין חושב עליה ומנסה ליצור איתה קשר אחרי כל הזמן שחלף. אם זה היה קורה לפני כמה שנים, הייתי פוטרת את זה כשטות. אני לא יודעת אם זה מפני שהתבגרתי או בשל המשבר הזה, או שחל שינוי פתאומי באישיותי שמונע ממני להתייחס לאחרים בביטול באותה קלות שעשיתי זאת פעם. היה כל כך נוח להרגיש שאני יודעת בבירור מי חכם ומי אידיוט. לסמוך לגמרי על שיקול הדעת שלי ועל תפיסת המציאות שלי. יכולתי אפילו לחוש תחושת סיפוק כשראיתי אחרים טועים. עכשיו נגזל ממני אפילו העונג הפשוט הזה. במקרה הטוב ביותר אני יכולה לצחוק עם מישהו. אם אני צוחקת על מישהו זה רק מהפחד שהגבול שמפריד בין האומללות שלו לשלי דק כנייר.

מעולם לא הייתי מישהי שעומדת לצד החלשים. ככה יצא.

אחת שחולמת רוצה לעלות על ספינה שכבר הפליגה.

אחת שחולמת תוהה איך היא הולכת להשיג תחושת שלווה. היא לא לבד.

יש משהו נוגע ללב בבני אדם, באופן שבו הם מסוגלים להפקיד את חייהם בידיו של זר מוחלט, כל עוד העניין חשוב להם דיו.

במשך שנים רבות עבדתי בתוכנית רדיו פופולרית שבה הוזמנו אנשים להתקשר כדי לדבר על אהבה ומערכות יחסים. הייתי טובה כל כך שקיבלתי תוכנית משלי, "מעבדת האהבה", עם צוות מומחים. יחד ניסינו לעזור לרווקי השבוע למצוא בני זוג מתאימים, התבדחנו על אסונות שקורים בדייטים ראשונים ונתנו עצות למערכות יחסים. כשפנה אלי מוציא לאור שרצה שאכתוב ספר, זה נראה כמו ההמשך ההגיוני. ואחרי הספר הזה הגיע ספר נוסף. שניהם היו להיטים גדולים. הנחתי שכך זה ייראה תמיד. הרצאות שנמכרו אליהן כרטיסים בעמידה בלבד. פניות ותחנונים שאשתתף באירועים בכל נושא שרק אפשר להעלות על הדעת. בעלי טום ואני היינו ההוכחה לכך שאפשר להחזיק מעמד עם אהוב נעורים. נפגשנו כשהיינו בשנות העשרים המוקדמות שלנו והיינו זוג יציב וחרוץ. לעתים קרובות הבאתי אותו כדוגמה בספרים שלי וחילצתי מחיינו המשותפים אנקדוטות קומיות ומאלפות. לרוב על חילוקי דעות קטנים שהסתיימו בסוף טוב. הסכמנו לחלוטין לגבי האופן שבו השלמנו זה את זה. אני הייתי ספונטנית, הוא היה שקול ומחושב. הוא תכנן לטווח רחוק, אני חשבתי על הטווח הקצר. לו היתה אישיות כחולה. שלי היתה אדומה. שתיהן היו משועממות.

עכשיו יש לי רק טור בודד באחד המגזינים החודשיים, גם אם העורכת הביעה חשש מסוים שכיום הטורים שלי גורמים לאנשים לרצות לשים קץ לחייהם במקום לחיות אותם. קשיים אפשר לשווק מבחינה מסחרית רק כל עוד הם מופיעים בחייהם של אנשים מצליחים. רק כאשר הקורא יכול להיות סמוך ובטוח שהם בני חלוף. סבל טהור לא מוכֵר.

כדי להשלים את הכנסתי למדתי השנה בקורס אונליין איך לחבר תשבצים, ועכשיו אני מחברת לכל מיני עיתונים תשבצים מסובכים. אני נהנית להכניס אליהם מילים כמו ספק, חוסר אונים וחרדה, כדי שאנשים ייאלצו לחשוב על הדברים האלה, גם אם הם לא רוצים.

אני מסיימת את כוס הקפה השלישית שמילאתי ומתחילה ללכת באי רצון לרכבת התחתית. אין לי בשביל מה לחזור הביתה, אבל אני חייבת לחזור באיזשהו שלב.

אחרי שאני מתיישבת ברכבת, אני פותחת את החוברת של יואר על טנטון.

"השם טנטון נגזר מהמילה הלטינית טיניר — לקרוא, למשוך תשומת לב. יש המתארים את הטנטון כשריקה או שאגה, חריקה, קול משב רוח או צלצול. הטיפול בטנטון כלל במרוצת הדורות מרשמים לשומן שועלים, מיצי מרה של שוורים, כנימות מצמחים, צוף מעצי ארז, שמן ורדים, דבש, חומץ ויין לבן".

מתאים לי טיפול ביין לבן.

אני מביטה מחלון הרכבת התחתית המלוכלך. אנחנו בדיוק עוברים את התחנה בשכונה שבה אריק גר עם אהובתו החדשה. קרון הרכבת מקרקש. לא דיברתי איתו חודשים רבים. ייתכן שאיפשהו מעלי הוא יושב איתה ליד שולחן המטבח, או שהיא נחה על מזרן הפוטון שעליו נהגתי אני לנוח, והוא מצמיד את אוזנו אל בטנה כדי להקשיב לתינוק. בכל מקרה, אני מתחתיו. עמוק מתחת לאדמה, במנהרה עשויה מאבן.

אני מנסה להתעלם מהסמליות.

זיכרון מבזיק בעיני רוחי, איך שכבנו במיטתו ואמרנו: "חבל שלא נפגשנו מוקדם יותר, כך היינו יכולים לחיות יחד יותר זמן."

המסילות חורקות כשהרכבת בולמת עד לעצירה. אני עוצמת עיניים ומרגישה את משב האוויר מרציף הרכבת התחתית.

עכשיו, כשכבר אין לי עבודה קבועה, התחלתי לישון עד מאוחר. ככל שישנים יותר, כך נשארות פחות שעות ביממה לסבול. זה גם טוב לעור הפנים. כשאנשים אחרים מסיימים את ארוחת הצהריים, אני מתחילה לשקול לקום מהמיטה. אבל היום העיר אותי הטלפון ששכחתי לכבות. אני מציצה בשעון. תשע וחצי בבוקר. ממש אמצע הלילה. בצד השני של הקו נמצאת אנה, העורכת במגזין שאני כותבת בו.

"היי, אֶבָּה, מה שלומך?" היא נשמעת מוטרדת, לא מרוכזת.

"טוב," אני עונה בקול מנומנם. "או טוב עד כמה שאפשר."

"המממ. אז דיברנו קצת כאן במגזין." היא משתהה. אני שומעת ברקע המולה ודיבורים, הקולות הרגילים של אנשים שיש להם עבודה ללכת אליה.

"הגענו למסקנה שהגיע הזמן לעשות קצת שינויים בכותבי הטורים שלנו."

"מה זה אומר?" אני מתיישבת לאט במיטה.

"אנחנו צריכים למצוא כותב חדש, מישהו שהוא לא חלק מהתקשורת הישנה." אנה מכחכחת בגרונה. "אני יודעת שהטור שלך מוערך מאוד וכל זה, אבל את כותבת אותו כבר די הרבה זמן, ובחצי השנה האחרונה היתה לנו הרגשה ש... שאת לא כותבת מכל הלב. אולי גם בשבילך זה לא כל כך טוב להציג לראווה את החיים האישיים שלך במגזין? האמת היא שאני קצת דואגת לך."

אני שותקת. היד שאוחזת בטלפון קרה כקרח.

"את יודעת, זו גם בקשה שמגיעה מלמעלה. אנחנו צריכים גישה חדשה."

"זה מקור ההכנסה הקבוע היחיד שלי," אני אומרת.

קולה של אנה נשמע מתוח עכשיו.

"אני מבינה שזה לא קל, אבל זה המצב. אנחנו צריכים לעשות פה שינויים."

"מה זה אומר? שאני עושה הפסקה?"

"זה אומר שאנחנו לא יכולים להמשיך לעבוד איתך כרגע. לא על בסיס קבוע, בכל אופן, אבל יכול להיות שיהיו עוד כל מיני עבודות. חד־פעמיות."

"אבל הטור הבא שלי כבר מוכן," אני מתנגדת, וקולי נשמע צווחני. "הטור על שחיקה וספק עצמי."

"נפרסם את הטור הזה כפי שתכננו, אבל אחרי זה... התכוונו לקחת מישהו אחר."

אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר נוסף לומר. במקום זאת אני בוהה מבעד לחלון. עץ האורן שבחוץ השיר את כל המחטים שלו.

"אבה, את שם?" שואלת אנה בקול מודאג.

"אני כאן," אני משקרת.

"נוכל לדבר על זה על כוס קפה אחרי חופשת הקיץ, אבל כרגע העניינים כאן מטורפים." היא מכסה את השפופרת ואומרת כמה מילים למישהו ברקע. כשהיא חוזרת, קולה לחוץ.

"אני חייבת להיכנס לפגישה. נדבר בהמשך. תשמרי על עצמך."

היא מנתקת.

אחרי הגירושים שלי מטום לפני שנתיים, אף אחד כבר לא רצה לשלם לי שישה־עשר אלף קרונות כדי להרצות על איך משמרים מערכות יחסים. "מעבדת האהבה" הורדה משידור, וההחלטה הפזיזה שלי להפסיק לשדר ברדיו התגלתה כטעות חמורה. עבודות פרילנס לא זרמו אלי. הטור שלי במגזין "פאם" (שתפוצתו הולכת ומצטמצמת בהתמדה) נותר הדבר היחיד שכתבתי וחתמתי עליו בשמי. יש לו הרבה משמעות סמלית בעיני, גם אם עיקר הכנסתי בימים אלה מגיע מתשבצים.

הרגשתי שללמוד תוכנת אינדיזיין כדי לחבר תשבצים ולקצץ את הכנסתי בחצי יהיו במובן מסוים ניקיון נפשי אחרי כל מה שקרה בשנים האחרונות. חוקן לנשמה. מצאתי סיפוק בפורמט המדויק והמוגבל שחייבו התשבצים. אין לזלזל בתחושת הסיפוק שחשים כשמוצאים בדיוק את המילה הנכונה עם מספר האותיות הנכון כדי לפתור את התשבץ.

למרבה הצער, הלקוח היציב ביותר שלי, "תשבצי נוסטלגיה", קיבל בזמן האחרון תלונות על התשבצים שלי. נראה שחלק מהקוראים חשים שאני מחברת פחות או יותר את אותם תשבצים שוב ושוב. אני משקיעה בהם המון מאמץ, לכן אני מרגישה שזאת כפיות טובה, בלשון המעטה. יש אנשים שתמיד ימצאו על מה להתלונן, לא משנה כמה טובה העבודה שעשית.

ובכל זאת, אני צריכה להשקיע מאמצים רבים יותר בעבודה שאני מקבלת. אחרת איאלץ להתרחב בקרוב לתחום הסודוקו — שדורש פחות יצירתיות ומשלמים עליו פחות. אני אוחזת בטלפון הנייד. איך הולך הביטוי הזה? אף אחד עוד לא נחנק מבליעת הגאווה שלו? אני מתקשרת שוב לאנה. היא עונה אחרי חמישה צלצולים.

"כן?" היא קצרת נשימה.

"אני מצטערת, אבל אם יצוץ משהו במהלך הקיץ, תודיעי לי?"

"מצחיק שהתקשרת בדיוק עכשיו."

"באמת? למה?"

"כי כרגע קיבלנו משימה, ואני צריכה מישהו שיכתוב אותה. האדם שעמד לעשות את זה חשב שהתשלום לא מספיק."

"נשמע מעניין," אני אומרת ומזדקפת באיטיות במיטה. "מה זה?"

"זו סדרת כתבות על זוגות שנשארו יחד הרבה זמן. כלומר, יותר מעשרים שנה. נראה לי שאפשר לומר שזה היה התחום הטבעי שלך."

היא מכחכחת בגרונה.

"הרעיון הוא לפנות לדור המבוגר, לבדוק איך הדעות על אהבה והציפיות ממנה השתנו לאורך השנים. השלמנו שלוש כתבות, אבל אנחנו צריכים עוד אחת. אני לא יודעת אם זה יתאים לך. זה רק ריאיון."

"זה מתאים לי," אני עונה במהירות.

"אבל באמת, זה צריך להיות משהו שמרגיש כיפי. שובבי. בלי אזהרות מיום הדין."

"אני מבינה."

"עשרת אלפים מילה. מועד אחרון להגשה בעוד שבועיים. את יכולה לעשות את זה?"

"את מי אני מראיינת?"

"זה העניין. האישה שבחרנו מתה, אז די נדפקנו. אנחנו צריכים למצוא מישהי אחרת."

הפה שלי יבש, אבל אני מצליחה איכשהו להוציא את המילים.

"יכול להיות שאני מכירה מישהי," אני אומרת.

"מי?"

"אה... מכרה. חברה ותיקה. היא היתה נשואה במשך שישים שנה. נשואה באושר."

"שישים שנה?" אנה נשמעת ספקנית.

"כן. אבל בעלה מת לפני כשנה. ייתכן שהיא תעשה את זה. אני יכולה לנסות לדבר איתה."

"היא בשוודיה?"

"מחוז סקוֹנֶה."

"זה נחשב לשוודיה."

אנה שותקת רגע.

"בסדר, תשאלי אותה. תודיעי לי ברגע שתקבלי תשובה."

"בהחלט. אין בעיה."

"מעולה. תשמרי על עצמך, אבה." קולה של אנה התרכך מעט.

אני נשארת במיטה. התריסים תלויים בזווית עקומה על החלון. זה ככה כבר כמה זמן, אבל לא היה לי כוח לטפל בזה. כביסה מלוכלכת נערמת מתחת למיטתי. המגבות בחדר הרחצה מתחילות להתבלות בקצוות. הזנחתי הכול בתשעת החודשים האחרונים. לפעמים יש הרגשה שבטוח יותר להתבוסס בסבל מאשר לעשות צעד כדי לצאת ממנו. כי כשעושים צעד כדי לצאת ממנו, כל מה שהיה לפני הסבל נראה אפילו רחוק יותר. ואולי זה לא מה שאת רוצה. את רוצה להיאחז בעבר גם אם זה אומר שאת צריכה להתקיים בהווה שהוא עוד יותר מחורבן.

את יכולה להעניש את עצמך בכך שתפסיקי לטפל בעצמך, בכך שתיתני לכל מה שסביבך להתרסק לרסיסים כמו שאת התרסקת לרסיסים.

אלה תובנות שצברתי במהלך השנה האחרונה. אולי לא בדיוק התובנות שקיוויתי להן, אבל בכל זאת תובנות.

בני אוסקר נמצא בדרכו להרים בנורווגיה עם אביו וחברתו החדשה מָלין, מורה לביולוגיה שעברה לגור עם טום שנה לאחר הגירושים, הטילה עד מהרה כללים ביתיים מחמירים וארגנה את השגרה ההפוכה שלו. הם יצאו לטיול קמפינג: שני מורי בית ספר שהולכים לרחוש כבוד לטבע, לקטוף פטריות ולדוג דגים. אני מתארת לעצמי שבערב הם יתלו לאוורור את בגדי הצמר שלהם וישחקו משחקי קופסה באוהל.

באשר לי, אין לי שום תוכניות.

אלה הימים האחרונים של מאי, שהיה החם ביותר זה מאה וחמישים שנה. שיחי הדובדבן הגדולים כבר פרחו. פרחי הלילך קמלו על גבעוליהם. קיץ שלם משתרע לפני.

אין לי לאן לברוח. כדאי שאנסה להשיג את האישה ההיא.

החולמת.

*

אפשר למצוא את רוב האנשים, אם באמת רוצים. יש אנשים שעוברים מתחת לרדאר, כמובן, אבל האמת היא שדי קשה להפוך את עצמכם לבלתי נראים לחלוטין. מי שלא מופיע בשום מקום באינטרנט נראה קצת חשוד. רוב האנשים צצים איפשהו גם אם הם לא רוצים, בתור יושבת הראש של איזו ועדה עלומה או כהערת שוליים באיזה מכתב למועדון שיט מקומי או לוועד הבית. אבל מאחר שהמכתב הזה לא חתום בשם, אני נאלצת להתחיל בפנייה למגזין שפרסם אותו.

אני כותבת בחופזה אימייל שבו אני מסבירה שאני עיתונאית שמעוניינת ליצור קשר עם האישה שחתמה על מכתבה בכינוי "אחת שחולמת". אני כותבת להם שזה בנוגע לכתבה על אהבה לכל החיים, ואני חושבת שכותבת המכתב תוכל לתרום כמה מתובנותיה. אני מקבלת תשובה תוך שעתיים.


שלום!

תודה שפנית אלינו, ואנחנו שמחים לשמוע שאת קוראת את "בית והרמוניה"! אם אני זוכרת נכון, המגזין שלנו למעשה המליץ על הספר האחרון שלך, אבל עבר זמן רב מאז שכתבת משהו, לא? בכל מקרה, העברתי את שאלתך למדיום שלנו, מוניקה קלודיה. אני מקווה שהיא תחזור אלייך בהקדם האפשרי. נשמח אם תמשיכי לקרוא את "בית והרמוניה"! כרגע יש לנו הצעה מיוחדת של מנוי לחצי שנה במחיר של 143 קרונות בלבד! המצטרפים יקבלו במתנה אגרטל יפהפה בעיצובו של אלוור אלטו. לפרטים נוספים, אנא לחצי על קישור זה!

כל טוב,

יאנה איסקסון, עורכת בפועל

אני עושה כמיטב יכולתי כדי להתעלם מכך שכיום אני רלוונטית יותר כמנויה פוטנציאלית מאשר כסלבריטאית שיכתבו עליה כתבה. אם המדיום לא תחזור אלי תוך כמה ימים, אפנה אליה בעצמי. ועד אז? אשכב על הספה ואחכה. אצפה בכמה תוכניות טלוויזיה. אולי אנקה את כל האבקנים מהחלונות כדי שאוכל להביט ביערה הפורחת בחצר. אני יכולה לקטוף כמה ענפים של פרחים כתומים וּורודים ולשים אותם על שולחן המטבח שלי אחרי שאנקה את הבית.

אולי באגרטל בעיצובו של אלוור אלטו?

עוד על הספר

  • תרגום: דנה טל
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 340 עמ' מודפסים
  • קריינות: יעל אהרונוב
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 12 דק'
דבש פרא שרה פבורן

החתימה יוצאת דופן במגזין שבועי מהסוג הזה. אני יושבת בחדר ההמתנה בקליניקה ומדפדפת. שם הטור שתופס את עיני הוא "שאלות למדיום", והכותרת היא, "האם אהוב נעורי זוכר אותי?" על המכתב חתומה "אחת שחולמת". היא כותבת בשפה גבוהה ורצינית, ומכתבה קבור בין מתכוני עוגיות, טיפים לטיפול בפקעות יקינתון במשך החורף ועצות להסרת כתמי שומן מבד משי. אני מתחילה לקרוא, וסקרנותי מתעוררת:


מוניקה היקרה,

אני כותבת לך מפני שבמהלך החודשים האחרונים התחלתי לחשוב יותר ויותר על בחור צעיר שהכרתי כשהייתי נערה. היתה לנו מערכת יחסים קצרה אך אינטנסיבית בקיץ 1955. הוא היה סטודנט לאמנות ששכר חדר במשך כמה שבועות בפונדק של אמי בחצי האי בּיֶארֶה שבדרום־מערב שוודיה. דרכינו נפרדו בנסיבות דרמטיות למדי ולא ראיתי אותו מאז.

העניין הוא שבעלי נפטר לפני קצת יותר משנה. היינו נשואים במשך שישים שנה והיו לנו חיים מתגמלים וטובים יחד, גם אם מעולם לא היו לנו ילדים. במהלך השנים חשבתי רק לעתים רחוקות על הגבר האחר הזה, אבל לאחרונה אני חושבת עליו יותר ויותר, ואני גם חולמת עליו בלילות. מה זה אומר? האם הוא מנסה להגיע אלי או שזה רק פרי דמיוני? מה עלי לעשות?

אני בת 79. אודה לך על תשובה מהירה.

אחת שחולמת

ואז התשובה המפתיעה, בלשון המעטה, מהמדיום, שיש גם תמונה שלה: אישה עגלגלה עם לחיים מבריקות ומעין נזר על ראשה.


אחת שחולמת יקרה,

אהוב נעורייך הקשיש עדיין חי! עולה לי תמונה ברורה של גבר נאה מאוד, כיום אפור שיער. הוא לובש חולצה בצבע תכלת ומנופף בשמחה. אנשים מסוימים שהיו קרובים זה לזה יכולים לפעמים לשמור על קשר רוחני גם אחרי שנים רבות. אין זה יוצא דופן להיות מסוגל לחוש מתי האדם האחר נמצא בבעיה וזקוק לעזרתך. יכול להיות גם שנשארו אצלך רגשות לא פתורים. מה היתה הסיבה לפרידה שלכם? כתבת שנפרדתם בנסיבות דרמטיות. אולי את צריכה להבין אותן עד הסוף כדי למצוא שלווה? האם את יודעת היכן נמצא אהוב נעורייך? אם לא, האם ניסית משהו פשוט כמו לחפש אותו בגוגל באינטרנט? אני מאחלת לך הצלחה רבה!

ברכות חמות,

מוניקה

בהתחלה אני לא שומעת את המטפל קורא בשמי. אני מהופנטת. שישים שנה חלפו. ואז השאלה הזאת, המופנית למישהי שכותבת המכתב לא מכירה, ואפילו לא פגשה. מה אם המדיום היתה עונה: הוא שכח אותך מזמן. הוא גם אף פעם לא באמת אהב אותך. חוץ מזה, הוא מת.

אני מניחה באי רצון את המגזין על השולחן ולוחצת את ידו של יוּאר. לא נפגשנו פעמים רבות, אבל אני כבר מרגישה כאילו הוא חבר ותיק. כמו מישהו שפגשתי בפסטיבל מוזיקה בצעירותי. תלתלים חומים עד הכתפיים, יציבה כפופה מעט, מכנסי ג'ינס שחורים הדוקים והעיניים הכי חביבות בעולם נוסכים בי הרגשה נעימה ומוכרת. הוא פותח את הדלת לחדרו, שבו יש שתי כורסאות כחולות ושולחן עבודה גדול, ומחזיק אותה פתוחה בשבילי. אור השמש נופל על שולחן העץ הקטן שעליו מונחת קופסת הטישו הבלתי נמנעת. יואר שולף תיקייה שהיא כבר עבה בצורה מדאיגה ומתיישב. המפתחות התלויים על לולאת החגורה שלו מקרקשים.

"טוב. אז איך עבר עלייך הזמן מאז הפעם האחרונה שנפגשנו?" הוא מחייך אלי בחביבות.

"נורא ואיום," אני עונה.

יואר מחייך.

"עשית את תרגילי ההרפיה שסיכמנו שתעשי?"

"עשיתי, אבל קשה לי להתמקד. ובכל מקרה אני לא מרגישה שזה משנה משהו. אני מרגישה שזה די חסר טעם."

אני זזה בכיסאי.

"זה שאת מרגישה שזה חסר טעם לא אומר שהמצב באמת חסר תקווה," מזכיר לי יואר. "בדרך כלל מרגישים את השפעתם של התרגילים רק אחרי כמה שבועות. חשוב שבאמת תנסי לעשות אותם. אחרת לעולם לא נדע אם הם יכולים לעזור לך."

אני מביטה בו במבט ספקני. יואר צעיר, אולי בן שלושים, אבל הוא מעורר אמון. על הקיר תלויים כמה פוסטרים אמנותיים. שולחן הכתיבה שלו מסודר. כמה משולשים מצוירים על הלוח הלבן, מתחת למילים מחשבות אוטומטיות.

"הצליל הזה בכלל קיים?" אני שואלת. "או שהמצאתי אותו?"

"את שומעת אותו, אז הוא קיים. נכון?" יואר מביט בי בתשומת לב. "יש אנשים שמאוד מוטרדים מצליל נמוך מאוד, ואחרים יכולים לשמוע צליל גבוה שכמעט לא משפיע עליהם בכלל. הכול תלוי בחוויה האישית."

הוא מתחיל לדפדף בתיקייה שמונחת בחיקו. אני הולכת ליואר מכל כך הרבה סיבות, שכל אחת מהבעיות שלי צריכה תיקייה משלה. הטנטון הוא אולי הבעיה הכי קטנה שלי. ישנה גם תחושת האשמה על כך שעזבתי את טום וגרמתי לאוסקר להפוך לבן להורים גרושים. ההתאהבות שלי באֶריק והפרידה. ההשפלה הציבורית שחוויתי לאחר מכן. האובדן של אריק. הדיכאון הקל. ונוסף לכך, החששות בנוגע לעבודה, או מהיעדר עבודה. הטנטון הוא רק הדובדבן שבקצפת.

"קראתי על טנטון אחרי שהיית כאן בפעם האחרונה," אומר יואר ומהנהן. "הרבה אנשים חושבים שזאת בעיה מודרנית שמקורה ברעש, אבל נראה שזאת תופעה שהיתה קיימת מאז ומתמיד. נתקלתי בכמה דברים מעניינים. מאמר אחד שקראתי תיאר טיפולים רפואיים שהיו נהוגים כשהפרעונים שלטו במצרים העתיקה. באותה תקופה היו שופכים שמן מיוחד לאוזן של המטופל. הם חשבו שהוטל כישוף על האוזן."

יואר שולף נייר מהערימה.

"והתיאוריה של אריסטו היתה שטנטון הוא למעשה רוח שנלכדה באוזן ולא יכולה לצאת. הוא האמין שהאדם שלקה בזה יכול לפתח כוחות על־טבעיים — חוש שישי, נסיעה בזמן ודברים מהסוג הזה. די מדהים. אבל הטיפול לא היה יעיל במיוחד. הם פשוט קדחו חור בגולגולת של אותו אדם כדי לשחרר את הרוח הכלואה. מטבע הדברים המטופל מת במהלך הטיפול. אז הפסקנו לעשות את זה — לקדוח חורים בראש."

יואר מחייך, והרווח בין שיניו הקדמיות נראה לשבריר שנייה.

"דרך אגב, את רוצה עוד מים? די חם פה."

הוא ממלא את הכוס שלי מקנקן.

יואר עונד טבעת זהב חלקה על אצבעו. בסתיו הקרוב הוא יהפוך לאבא. אני חושבת שהוא מאושר, זה הרושם שהוא נותן. אני מתארת לעצמי שהוא והחברה שלו מתחשבים מאוד זה בזה. קשובים זה לזה. מהזוגות האלה שאף אחד מהם לא מרים את הקול בלי סיבה, שכל אחד מהם מצליח לגרום לאחר להרגיש בטוח. מעניין אם ליואר יש אהובה ישנה שרודפת אותו. אבל לא, אני חושבת שלא. אם כן, הוא בוודאי כבר השלים איתה בשלב הזה. יואר מעדיף את הכאן והעכשיו: הוא לא מישהו שמתעכב על העבר. הוא מאמין בקבלת החלטות.

במהלך הפגישות שלנו אני כותבת לעצמי פתקים שאחר כך אני נוטה להסתיר במקומות "בטוחים". הרעיון היה שיתחשק לי פתאום לשלוף את הפתקים וליישם את העצות שכתובות בהם, כי אני סתם מסתובבת בבית ולא עושה כלום, אבל זה לא בדיוק מה שקרה. אני שוכחת איפה שמתי אותם, כמו שאני שוכחת את כל שאר הדברים. את חלקם, אני מודה, אני זוכרת בעל פה.

ליצור שקט ושלווה.

לחכות לשמים בהירים, לחפש מחסה.

לא לפעול כשאת בסערת רגשות.

להסתכל על הכול מבחוץ!

באופן כללי: לתת לזמן לעבור.

ההמלצות האלה הן נצנוצים קטנים של תקווה שמצליחים, לפחות לרגע, לגרום לי להאמין שמחכים לי ימים טובים יותר. לרוע המזל, השפעתן פוחתת כשאני יוצאת מהקליניקה. אני לא טובה ביישום העצות בחיים שלי. השטח המשתרע בין הלב למוח נראה אינסופי. ובדרכים שבתוכי פזורות כל כך הרבה מהמורות, שאני מרגישה שכל ניסיון לסלול דרכים חדשות קשה מדי בשבילי. ובכל זאת, כאן, בחדר הקטן של יואר, אני מצליחה להרגיש שהשינוי אפשרי.

הוא מושיט יד לחוברת מידע שמונחת על שולחנו.

"זה הגיע כרגע מבית הדפוס. קחי את זה. אולי תמצאי פה משהו שימושי."

הוא מושיט לי את החוברת: "מדריך לטנטון".

כשהמטופל הבא נכנס וחדר ההמתנה ריק שוב, אני מתגנבת לשולחן, תולשת בדיסקרטיות את דף המגזין עם המכתב ומכניסה אותו לכיס. ואז אני יוצאת מהקליניקה, יורדת במעלית אל הלובי החשוך ויוצאת החוצה אל המדרכה ואל אור השמש הבוהק.

אנחנו חושבים שנזכור את ההרגשה להיות לבד. אנחנו חושבים שנזכור את ההרגשה להיות אהובים. שתי התפיסות האלה שגויות. זוכרים מעט מאוד, אפילו ממה שהבטחתם לעצמכם שלעולם לא תשכחו.

אני יכולה להיזכר בפעמים שבהן חשבתי לעצמי: "אני צריכה להיאחז בהרגשה הזאת." למשל כשעמדתי על מעבר חציה בגשם בסתיו שבו פגשתי את אריק. "תזכרי כמה את מאושרת עכשיו," אמרתי לעצמי. "תנסי לזכור את הרגע הזה."

ואז שכחתי.

עכשיו אני יושבת רוב הזמן בדירת שני החדרים המשופצת, המהבילה והפרברית שקנינו יחד, ומנסה לחשוב על משהו להיאחז בו: עתיד, תוכנית, דרך לחיות בה את שארית חיי. דברים קטנים. לפני עשרים שנה היה לי אמון אינסופי ביכולתי לדעת איזו דרך מתאימה לי. עכשיו אני עומדת בתעלה מכוסה בצמחייה, וכבר לא יודעת אפילו איפה עוברת הדרך. נראה שמשהו קורה שם, אני שומעת את הרעש, אבל יש יותר מדי דברים שמפריעים לי לראות. חוץ מזה, מי יודע, יכול להיות שהרעש מגיע מהאוזן שלי.

לא יהיה מוגזם להגיד שאני חסרת כיוון ומיוסרת.

בדרך הביתה אני נכנסת לקונדיטוריה. אני מזמינה קפה ומאפה ומתיישבת ליד השולחן הפינתי בחוץ, בדיוק במקום שאליו מכוונת כרגע שמש הקיץ המוקדמת את קרניה. זו היתה אחת הפעילויות האהובות על אריק ועלי בימי ראשון, להיכנס לקונדיטוריות שונות ולהעמיד פנים שאנחנו גרים בשכונה. הוא הזמין תמיד אחד מהמאפים המתוקים יותר, עם מרציפן או ג'לי ירוק רוטט. אני הזמנתי בדרך כלל מאפין או סקון. שנינו קראנו יחד את העיתון והעברנו בינינו את כל המדורים. שנינו שתינו כמויות מופרזות של קפה. שנינו נהנינו להיות במקום הזה בין לבין, לבלות את יום ראשון בשכונה של מישהו אחר.

היום, כשאני עולה לאוטובוס ולרכבת התחתית לסטוקהולם, אני מרגישה כמו נוסעת בזמן. אני חוזרת לתקופה שבה עדיין עבדתי כמגישת רדיו ואף פעם לא היה לי זמן לשבת בקונדיטוריה באמצע היום. מסע אל עצמי צעירה יותר וחסרת דאגות. אולי זו הסיבה שאני מגיעה לשכונה הזאת, עדיין יש לי פה את רופא השיניים ועכשיו את יואר בקרבת מקום. למען האמת, אני לא יכולה להרשות לעצמי טיפול פסיכולוגי או מאפים באחת הקונדיטוריות היקרות ביותר בעיר. אבל אני בוחרת לראות בזה ניצוץ של איזשהו רצון לחיות, בעובדה שלמרות הכול אני יושבת כאן על המדרכה ומעמידה פנים שהפסקת הקפה הקטנה הזאת היא חלק משגרת חיי.

שלושים ושתיים קרונות למאפין. שלושים ושמונה לכוס קפה רגילה. מזל שהמחיר כולל מילוי חופשי וכמה מפיות מרובעות קטנות שהשם "טוֹסֶה" מודפס עליהן בכחול. אני מכניסה כמה מהן לכיס, יחד עם שקיק סוכר. אי אפשר לדעת מתי אזדקק להם.

מזווית העין אני רואה גבר מסורק בקפידה עם שיער כסוף שיושב במרחק כמה שולחנות ממני ומסתכל עלי בחשדנות. אם זה היה קורה לפני עשר שנים ייתכן שהוא היה רוכן אלי בביישנות ואומר, "סלחי לי, זו לא את שכתבת את הספר ההוא שהסביר איך לשמר מערכות יחסים? ראיתי אותך בטלוויזיה."

ואני הייתי יכולה להשיב לו בחן, "כן, נכון. אני מקווה שהספר שלי עזר לך. תודה שקראת את מה שכתבתי!"

ואז הייתי חוזרת לספוג את השמש עם חיוך על פני. אבל עכשיו פני הדברים שונים. אף אחד לא מזהה אותי יותר. צילומי הפנים שמופיעים על גב ספרי העזרה העצמית שלי לא מזכירים כלל את פני החיוורות והכחושות. "לעולם אל תלכו לישון כועסים", "ליהנות משגרת היומיום" וגם "המיטב של מעבדת האהבה" הם שמות הספרים שלי. רבי־מכר. לפחות בסטנדרטים שוודיים.

הספר שאני מתחרטת על כתיבתו, בגלל כל מה שבא בעקבותיו, "להתגרש בשמחה", היה למרבה הצער מקור טוב יותר לרכילות מאשר למכירות. הוא סיפק זרם אינסופי של עצות עליזות, שהציבור שם ללעג במהלך הגירושים המכוערים שלי.

כל הספרים האלה נכתבו במהלך חיי הקודמים, כשחשבתי שאפשר לתקן את רוב הדברים בעזרת גישה חיובית והתמדה. זה בדיוק מה שאנשים רוצים לשמוע יותר מכול. שאפשר לגרום לדברים להסתדר כמו שאתם רוצים. שאפשר לשנות הכול. להפוך להיות מי שאתם רוצים להיות. להיות אדונים לגורלכם. זה פשוט לא נכון, מי כמוני יודעת.

כי יש גם משהו בלתי צפוי, נהר חיים קטן שזורם לעבר מקווה מים שאנחנו לא מכירים ולא יכולים לחזות.

לאחר שמילאתי שוב את כוס הקפה שלי אני מוציאה את המכתב מהכיס, פורשת אותו על השולחן וקוראת אותו שוב. מעניין איך היא נראית, האישה שכתבה אותו. איך קוראים לה? איפה היא נמצאת? האם היא גרה בבית או בדירה, אולי בבית אבות? האם הם עדיין נקראים בתי אבות? מעניין אם היא מתכוונת לנסות לאתר את אהוב נעוריה, ומה היא תגיד לו אם תמצא אותו. מה אומרים אחרי שישים שנה? התגעגעתי אליך! איפה היית?

מחברת המכתב ואני איבדנו את בני הזוג שלנו באותו זמן. שלה מת. שלי פשוט עזב אותי.

אבל בעוד אני בקושי מסוגלת להסתכל על עצמי במראה, היא החלה לפנטז על אהובה מימי נעוריה. אחת שחולמת. היא החלה לפנטז שהאהוב שלה מאז עדיין חושב עליה ומנסה ליצור איתה קשר אחרי כל הזמן שחלף. אם זה היה קורה לפני כמה שנים, הייתי פוטרת את זה כשטות. אני לא יודעת אם זה מפני שהתבגרתי או בשל המשבר הזה, או שחל שינוי פתאומי באישיותי שמונע ממני להתייחס לאחרים בביטול באותה קלות שעשיתי זאת פעם. היה כל כך נוח להרגיש שאני יודעת בבירור מי חכם ומי אידיוט. לסמוך לגמרי על שיקול הדעת שלי ועל תפיסת המציאות שלי. יכולתי אפילו לחוש תחושת סיפוק כשראיתי אחרים טועים. עכשיו נגזל ממני אפילו העונג הפשוט הזה. במקרה הטוב ביותר אני יכולה לצחוק עם מישהו. אם אני צוחקת על מישהו זה רק מהפחד שהגבול שמפריד בין האומללות שלו לשלי דק כנייר.

מעולם לא הייתי מישהי שעומדת לצד החלשים. ככה יצא.

אחת שחולמת רוצה לעלות על ספינה שכבר הפליגה.

אחת שחולמת תוהה איך היא הולכת להשיג תחושת שלווה. היא לא לבד.

יש משהו נוגע ללב בבני אדם, באופן שבו הם מסוגלים להפקיד את חייהם בידיו של זר מוחלט, כל עוד העניין חשוב להם דיו.

במשך שנים רבות עבדתי בתוכנית רדיו פופולרית שבה הוזמנו אנשים להתקשר כדי לדבר על אהבה ומערכות יחסים. הייתי טובה כל כך שקיבלתי תוכנית משלי, "מעבדת האהבה", עם צוות מומחים. יחד ניסינו לעזור לרווקי השבוע למצוא בני זוג מתאימים, התבדחנו על אסונות שקורים בדייטים ראשונים ונתנו עצות למערכות יחסים. כשפנה אלי מוציא לאור שרצה שאכתוב ספר, זה נראה כמו ההמשך ההגיוני. ואחרי הספר הזה הגיע ספר נוסף. שניהם היו להיטים גדולים. הנחתי שכך זה ייראה תמיד. הרצאות שנמכרו אליהן כרטיסים בעמידה בלבד. פניות ותחנונים שאשתתף באירועים בכל נושא שרק אפשר להעלות על הדעת. בעלי טום ואני היינו ההוכחה לכך שאפשר להחזיק מעמד עם אהוב נעורים. נפגשנו כשהיינו בשנות העשרים המוקדמות שלנו והיינו זוג יציב וחרוץ. לעתים קרובות הבאתי אותו כדוגמה בספרים שלי וחילצתי מחיינו המשותפים אנקדוטות קומיות ומאלפות. לרוב על חילוקי דעות קטנים שהסתיימו בסוף טוב. הסכמנו לחלוטין לגבי האופן שבו השלמנו זה את זה. אני הייתי ספונטנית, הוא היה שקול ומחושב. הוא תכנן לטווח רחוק, אני חשבתי על הטווח הקצר. לו היתה אישיות כחולה. שלי היתה אדומה. שתיהן היו משועממות.

עכשיו יש לי רק טור בודד באחד המגזינים החודשיים, גם אם העורכת הביעה חשש מסוים שכיום הטורים שלי גורמים לאנשים לרצות לשים קץ לחייהם במקום לחיות אותם. קשיים אפשר לשווק מבחינה מסחרית רק כל עוד הם מופיעים בחייהם של אנשים מצליחים. רק כאשר הקורא יכול להיות סמוך ובטוח שהם בני חלוף. סבל טהור לא מוכֵר.

כדי להשלים את הכנסתי למדתי השנה בקורס אונליין איך לחבר תשבצים, ועכשיו אני מחברת לכל מיני עיתונים תשבצים מסובכים. אני נהנית להכניס אליהם מילים כמו ספק, חוסר אונים וחרדה, כדי שאנשים ייאלצו לחשוב על הדברים האלה, גם אם הם לא רוצים.

אני מסיימת את כוס הקפה השלישית שמילאתי ומתחילה ללכת באי רצון לרכבת התחתית. אין לי בשביל מה לחזור הביתה, אבל אני חייבת לחזור באיזשהו שלב.

אחרי שאני מתיישבת ברכבת, אני פותחת את החוברת של יואר על טנטון.

"השם טנטון נגזר מהמילה הלטינית טיניר — לקרוא, למשוך תשומת לב. יש המתארים את הטנטון כשריקה או שאגה, חריקה, קול משב רוח או צלצול. הטיפול בטנטון כלל במרוצת הדורות מרשמים לשומן שועלים, מיצי מרה של שוורים, כנימות מצמחים, צוף מעצי ארז, שמן ורדים, דבש, חומץ ויין לבן".

מתאים לי טיפול ביין לבן.

אני מביטה מחלון הרכבת התחתית המלוכלך. אנחנו בדיוק עוברים את התחנה בשכונה שבה אריק גר עם אהובתו החדשה. קרון הרכבת מקרקש. לא דיברתי איתו חודשים רבים. ייתכן שאיפשהו מעלי הוא יושב איתה ליד שולחן המטבח, או שהיא נחה על מזרן הפוטון שעליו נהגתי אני לנוח, והוא מצמיד את אוזנו אל בטנה כדי להקשיב לתינוק. בכל מקרה, אני מתחתיו. עמוק מתחת לאדמה, במנהרה עשויה מאבן.

אני מנסה להתעלם מהסמליות.

זיכרון מבזיק בעיני רוחי, איך שכבנו במיטתו ואמרנו: "חבל שלא נפגשנו מוקדם יותר, כך היינו יכולים לחיות יחד יותר זמן."

המסילות חורקות כשהרכבת בולמת עד לעצירה. אני עוצמת עיניים ומרגישה את משב האוויר מרציף הרכבת התחתית.

עכשיו, כשכבר אין לי עבודה קבועה, התחלתי לישון עד מאוחר. ככל שישנים יותר, כך נשארות פחות שעות ביממה לסבול. זה גם טוב לעור הפנים. כשאנשים אחרים מסיימים את ארוחת הצהריים, אני מתחילה לשקול לקום מהמיטה. אבל היום העיר אותי הטלפון ששכחתי לכבות. אני מציצה בשעון. תשע וחצי בבוקר. ממש אמצע הלילה. בצד השני של הקו נמצאת אנה, העורכת במגזין שאני כותבת בו.

"היי, אֶבָּה, מה שלומך?" היא נשמעת מוטרדת, לא מרוכזת.

"טוב," אני עונה בקול מנומנם. "או טוב עד כמה שאפשר."

"המממ. אז דיברנו קצת כאן במגזין." היא משתהה. אני שומעת ברקע המולה ודיבורים, הקולות הרגילים של אנשים שיש להם עבודה ללכת אליה.

"הגענו למסקנה שהגיע הזמן לעשות קצת שינויים בכותבי הטורים שלנו."

"מה זה אומר?" אני מתיישבת לאט במיטה.

"אנחנו צריכים למצוא כותב חדש, מישהו שהוא לא חלק מהתקשורת הישנה." אנה מכחכחת בגרונה. "אני יודעת שהטור שלך מוערך מאוד וכל זה, אבל את כותבת אותו כבר די הרבה זמן, ובחצי השנה האחרונה היתה לנו הרגשה ש... שאת לא כותבת מכל הלב. אולי גם בשבילך זה לא כל כך טוב להציג לראווה את החיים האישיים שלך במגזין? האמת היא שאני קצת דואגת לך."

אני שותקת. היד שאוחזת בטלפון קרה כקרח.

"את יודעת, זו גם בקשה שמגיעה מלמעלה. אנחנו צריכים גישה חדשה."

"זה מקור ההכנסה הקבוע היחיד שלי," אני אומרת.

קולה של אנה נשמע מתוח עכשיו.

"אני מבינה שזה לא קל, אבל זה המצב. אנחנו צריכים לעשות פה שינויים."

"מה זה אומר? שאני עושה הפסקה?"

"זה אומר שאנחנו לא יכולים להמשיך לעבוד איתך כרגע. לא על בסיס קבוע, בכל אופן, אבל יכול להיות שיהיו עוד כל מיני עבודות. חד־פעמיות."

"אבל הטור הבא שלי כבר מוכן," אני מתנגדת, וקולי נשמע צווחני. "הטור על שחיקה וספק עצמי."

"נפרסם את הטור הזה כפי שתכננו, אבל אחרי זה... התכוונו לקחת מישהו אחר."

אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר נוסף לומר. במקום זאת אני בוהה מבעד לחלון. עץ האורן שבחוץ השיר את כל המחטים שלו.

"אבה, את שם?" שואלת אנה בקול מודאג.

"אני כאן," אני משקרת.

"נוכל לדבר על זה על כוס קפה אחרי חופשת הקיץ, אבל כרגע העניינים כאן מטורפים." היא מכסה את השפופרת ואומרת כמה מילים למישהו ברקע. כשהיא חוזרת, קולה לחוץ.

"אני חייבת להיכנס לפגישה. נדבר בהמשך. תשמרי על עצמך."

היא מנתקת.

אחרי הגירושים שלי מטום לפני שנתיים, אף אחד כבר לא רצה לשלם לי שישה־עשר אלף קרונות כדי להרצות על איך משמרים מערכות יחסים. "מעבדת האהבה" הורדה משידור, וההחלטה הפזיזה שלי להפסיק לשדר ברדיו התגלתה כטעות חמורה. עבודות פרילנס לא זרמו אלי. הטור שלי במגזין "פאם" (שתפוצתו הולכת ומצטמצמת בהתמדה) נותר הדבר היחיד שכתבתי וחתמתי עליו בשמי. יש לו הרבה משמעות סמלית בעיני, גם אם עיקר הכנסתי בימים אלה מגיע מתשבצים.

הרגשתי שללמוד תוכנת אינדיזיין כדי לחבר תשבצים ולקצץ את הכנסתי בחצי יהיו במובן מסוים ניקיון נפשי אחרי כל מה שקרה בשנים האחרונות. חוקן לנשמה. מצאתי סיפוק בפורמט המדויק והמוגבל שחייבו התשבצים. אין לזלזל בתחושת הסיפוק שחשים כשמוצאים בדיוק את המילה הנכונה עם מספר האותיות הנכון כדי לפתור את התשבץ.

למרבה הצער, הלקוח היציב ביותר שלי, "תשבצי נוסטלגיה", קיבל בזמן האחרון תלונות על התשבצים שלי. נראה שחלק מהקוראים חשים שאני מחברת פחות או יותר את אותם תשבצים שוב ושוב. אני משקיעה בהם המון מאמץ, לכן אני מרגישה שזאת כפיות טובה, בלשון המעטה. יש אנשים שתמיד ימצאו על מה להתלונן, לא משנה כמה טובה העבודה שעשית.

ובכל זאת, אני צריכה להשקיע מאמצים רבים יותר בעבודה שאני מקבלת. אחרת איאלץ להתרחב בקרוב לתחום הסודוקו — שדורש פחות יצירתיות ומשלמים עליו פחות. אני אוחזת בטלפון הנייד. איך הולך הביטוי הזה? אף אחד עוד לא נחנק מבליעת הגאווה שלו? אני מתקשרת שוב לאנה. היא עונה אחרי חמישה צלצולים.

"כן?" היא קצרת נשימה.

"אני מצטערת, אבל אם יצוץ משהו במהלך הקיץ, תודיעי לי?"

"מצחיק שהתקשרת בדיוק עכשיו."

"באמת? למה?"

"כי כרגע קיבלנו משימה, ואני צריכה מישהו שיכתוב אותה. האדם שעמד לעשות את זה חשב שהתשלום לא מספיק."

"נשמע מעניין," אני אומרת ומזדקפת באיטיות במיטה. "מה זה?"

"זו סדרת כתבות על זוגות שנשארו יחד הרבה זמן. כלומר, יותר מעשרים שנה. נראה לי שאפשר לומר שזה היה התחום הטבעי שלך."

היא מכחכחת בגרונה.

"הרעיון הוא לפנות לדור המבוגר, לבדוק איך הדעות על אהבה והציפיות ממנה השתנו לאורך השנים. השלמנו שלוש כתבות, אבל אנחנו צריכים עוד אחת. אני לא יודעת אם זה יתאים לך. זה רק ריאיון."

"זה מתאים לי," אני עונה במהירות.

"אבל באמת, זה צריך להיות משהו שמרגיש כיפי. שובבי. בלי אזהרות מיום הדין."

"אני מבינה."

"עשרת אלפים מילה. מועד אחרון להגשה בעוד שבועיים. את יכולה לעשות את זה?"

"את מי אני מראיינת?"

"זה העניין. האישה שבחרנו מתה, אז די נדפקנו. אנחנו צריכים למצוא מישהי אחרת."

הפה שלי יבש, אבל אני מצליחה איכשהו להוציא את המילים.

"יכול להיות שאני מכירה מישהי," אני אומרת.

"מי?"

"אה... מכרה. חברה ותיקה. היא היתה נשואה במשך שישים שנה. נשואה באושר."

"שישים שנה?" אנה נשמעת ספקנית.

"כן. אבל בעלה מת לפני כשנה. ייתכן שהיא תעשה את זה. אני יכולה לנסות לדבר איתה."

"היא בשוודיה?"

"מחוז סקוֹנֶה."

"זה נחשב לשוודיה."

אנה שותקת רגע.

"בסדר, תשאלי אותה. תודיעי לי ברגע שתקבלי תשובה."

"בהחלט. אין בעיה."

"מעולה. תשמרי על עצמך, אבה." קולה של אנה התרכך מעט.

אני נשארת במיטה. התריסים תלויים בזווית עקומה על החלון. זה ככה כבר כמה זמן, אבל לא היה לי כוח לטפל בזה. כביסה מלוכלכת נערמת מתחת למיטתי. המגבות בחדר הרחצה מתחילות להתבלות בקצוות. הזנחתי הכול בתשעת החודשים האחרונים. לפעמים יש הרגשה שבטוח יותר להתבוסס בסבל מאשר לעשות צעד כדי לצאת ממנו. כי כשעושים צעד כדי לצאת ממנו, כל מה שהיה לפני הסבל נראה אפילו רחוק יותר. ואולי זה לא מה שאת רוצה. את רוצה להיאחז בעבר גם אם זה אומר שאת צריכה להתקיים בהווה שהוא עוד יותר מחורבן.

את יכולה להעניש את עצמך בכך שתפסיקי לטפל בעצמך, בכך שתיתני לכל מה שסביבך להתרסק לרסיסים כמו שאת התרסקת לרסיסים.

אלה תובנות שצברתי במהלך השנה האחרונה. אולי לא בדיוק התובנות שקיוויתי להן, אבל בכל זאת תובנות.

בני אוסקר נמצא בדרכו להרים בנורווגיה עם אביו וחברתו החדשה מָלין, מורה לביולוגיה שעברה לגור עם טום שנה לאחר הגירושים, הטילה עד מהרה כללים ביתיים מחמירים וארגנה את השגרה ההפוכה שלו. הם יצאו לטיול קמפינג: שני מורי בית ספר שהולכים לרחוש כבוד לטבע, לקטוף פטריות ולדוג דגים. אני מתארת לעצמי שבערב הם יתלו לאוורור את בגדי הצמר שלהם וישחקו משחקי קופסה באוהל.

באשר לי, אין לי שום תוכניות.

אלה הימים האחרונים של מאי, שהיה החם ביותר זה מאה וחמישים שנה. שיחי הדובדבן הגדולים כבר פרחו. פרחי הלילך קמלו על גבעוליהם. קיץ שלם משתרע לפני.

אין לי לאן לברוח. כדאי שאנסה להשיג את האישה ההיא.

החולמת.

*

אפשר למצוא את רוב האנשים, אם באמת רוצים. יש אנשים שעוברים מתחת לרדאר, כמובן, אבל האמת היא שדי קשה להפוך את עצמכם לבלתי נראים לחלוטין. מי שלא מופיע בשום מקום באינטרנט נראה קצת חשוד. רוב האנשים צצים איפשהו גם אם הם לא רוצים, בתור יושבת הראש של איזו ועדה עלומה או כהערת שוליים באיזה מכתב למועדון שיט מקומי או לוועד הבית. אבל מאחר שהמכתב הזה לא חתום בשם, אני נאלצת להתחיל בפנייה למגזין שפרסם אותו.

אני כותבת בחופזה אימייל שבו אני מסבירה שאני עיתונאית שמעוניינת ליצור קשר עם האישה שחתמה על מכתבה בכינוי "אחת שחולמת". אני כותבת להם שזה בנוגע לכתבה על אהבה לכל החיים, ואני חושבת שכותבת המכתב תוכל לתרום כמה מתובנותיה. אני מקבלת תשובה תוך שעתיים.


שלום!

תודה שפנית אלינו, ואנחנו שמחים לשמוע שאת קוראת את "בית והרמוניה"! אם אני זוכרת נכון, המגזין שלנו למעשה המליץ על הספר האחרון שלך, אבל עבר זמן רב מאז שכתבת משהו, לא? בכל מקרה, העברתי את שאלתך למדיום שלנו, מוניקה קלודיה. אני מקווה שהיא תחזור אלייך בהקדם האפשרי. נשמח אם תמשיכי לקרוא את "בית והרמוניה"! כרגע יש לנו הצעה מיוחדת של מנוי לחצי שנה במחיר של 143 קרונות בלבד! המצטרפים יקבלו במתנה אגרטל יפהפה בעיצובו של אלוור אלטו. לפרטים נוספים, אנא לחצי על קישור זה!

כל טוב,

יאנה איסקסון, עורכת בפועל

אני עושה כמיטב יכולתי כדי להתעלם מכך שכיום אני רלוונטית יותר כמנויה פוטנציאלית מאשר כסלבריטאית שיכתבו עליה כתבה. אם המדיום לא תחזור אלי תוך כמה ימים, אפנה אליה בעצמי. ועד אז? אשכב על הספה ואחכה. אצפה בכמה תוכניות טלוויזיה. אולי אנקה את כל האבקנים מהחלונות כדי שאוכל להביט ביערה הפורחת בחצר. אני יכולה לקטוף כמה ענפים של פרחים כתומים וּורודים ולשים אותם על שולחן המטבח שלי אחרי שאנקה את הבית.

אולי באגרטל בעיצובו של אלוור אלטו?