פרק 1
תבנית נוף מולדתו
מגדל, הארבל, בקעת גינוסר, הכנרת והפסיפס האנושי שבכל אלה היו תבנית נוף מולדתו של יוסי ג'ינו, המסד לאישיותו ולתפיסת עולמו. משם צמח. משם למד והתפתח. לשם תמיד חזר. לבית הצנוע והחם שהקים סבו יוסף וטיפחו הוריו, אביו פנחס ואמו בת־שבע.
בזיכרון המשפחה נצרבו שני אירועים בתחילת חייו של הרך שזה עתה נולד. יוסף ג'ינו, שכמו כל הבנים הבכורים במשפחה הוא קרוי על שם סבו, יוסף ג'ינו, שעליו עוד יסופר בהמשך — היה בן פחות מיממה כשאביו פנחס הגיע עם משוריין לבית החולים "שוויצר" שבטבריה כדי לאסוף את אשתו בת־שבע ואת בנם הבכור. התאריך — 31 בדצמבר 1947, חודש ויומיים לאחר הכרזת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ותחילת השלב הראשון במערכה הקשה שבפניה ניצב היישוב היהודי: המלחמה על הכבישים, שבאמצעותה ביקשו מנהיגי הערבים שישבו בארץ ישראל למנוע בכל מחיר את ביצוע תוכנית החלוקה של האו"ם ואת הקמת המדינה היהודית. יישובים מבודדים נותקו, וכל נסיעה על הכבישים הסמוכים לכפרים וליישובים ערביים חשפה את הרכבים לירי מהמארב. כך היה גם בגליל התחתון. שמונה קילומטרים בלבד מפרידים בין בית החולים שבטבריה למושבה מגדל, אבל על הכביש הצר שעבר על שפת הכנרת וסמוך לכפרים הערביים הוצבו שוב ושוב מחסומים ואש נורתה לעבר כלי הרכב מן הכפרים ששולטים על הציר.
וכך הם עושים את דרכם הביתה: פנחס ליד הנהג והאם בת־שבע שוכבת על רצפת המשוריין, מגינה בגופה על תינוקה, כשמפעם לפעם נשמעות נקישות חזקות על דופנות המשוריין. אלו אבנים ואולי אף כדורים שנורו ממרחק.
כמה מאות מטרים לפני מגדל, ליד הצומת שמוביל לכפרים הערביים שמהם יצאו המפגעים — הדרך חסומה. חיילים בריטים הקימו מחסום והם בודקים את העוברים ושבים בכביש. פנחס ג'ינו יודע שהוא נמצא ברשימה השחורה שהכינו הבריטים לאחר שהיה מעורב בכמה תקריות, שבהן הגיע לבדו לאחד הכפרים הערביים שסובבים את מגדל וסגר חשבונות עם אלה שניסו לפגֵע. בעבר גם היה עצור בכלא עכו לאחר שהיה מעורב בפעילות נגד כנופיות ערביות שהטרידו את היישובים היהודיים בצפון.
פנחס עצר את המשוריין, דרך את המקלע וקרא לחיילים הבריטים לפתוח את המחסום.
בת־שבע, שמחבקת את הרך הנולד, שומעת את הקריאה. "אני עם תינוק. אל תעשה לי מלחמות עכשיו..." היא צועקת לבעלה שלא מוכן לרדת מהרכב ולהציג תעודות בפני החיילים הבריטים.
אחד החיילים התקרב. "מה יש לך שם?"
"אישה ותינוק".
הבריטי מהסס, מבין שאם יעשה בעיות האירוע לא יסתיים בטוב, ומורה לחיילים האחרים לפתוח את המחסום.
כך הגיע יוסף ג'ינו בפעם הראשונה לבית המשפחה במגדל.
***
חלפו שמונה ימים ובבית משפחת ג'ינו נערכים לחגיגה גדולה. ברית מילה לבן יוסף, אח לתלמה הבכורה, שנולדה שנתיים לפניו. נאספו רבים מבני המושבה, הגיע מוהל מטבריה, ומכלוף ג'ינו, אחיו של פנחס שנבחר להיות הסנדק, כבר התיישב על הכיסא המיוחד, התינוק על ברכיו, למותניו חגור־כדורים ולרגליו רובה טעון. עוד לפני שפתח המוהל בעשיית המצווה, מטח יריות נורה לעבר המושבה השקטה. אש מכמה כיוונים, כמעט עניין שבשגרה באותם ימים. ליורים הצטרף צוות של משוריין בריטי שגם ממנו נורתה אש מקלעים לעבר הבתים הקיצוניים במושבה. פנחס לגם מכוס היין שהכין המוהל, יצא לחצר, ומיד פתח בדהרה על סוסתו, מארגן את העמדות ודואג שיהיה מי שיעצור כל ניסיון להסתער לעבר המושבה. חלפו דקות, האש פסקה, והמוהל יכול היה סוף סוף להתחיל במלאכתו. את החשבון עם אלה שהפרו את השקט יגיש פנחס זמן קצר אחר כך, יחד עם עוד כמה עשרות מגדלאים שסרו לפקודתו.
בת־שבע ג'ינו. שכבה על רצפת המשוריין,
מסוככת בגופה על יוסף, רק בן יומיים
"נולדתי על צלע ההר השחור אל מול הנוף המרהיב של הארבל".
יוסף ג'ינו
רק בן שמונה ימים היה יוסף ג'ינו וכבר עבר שני אירועים שסימלו, אולי יותר מכול, את דרך חייו בעשורים הבאים; ממשיך את דרכם של סבו ואביו ולומד שעדיין לא הגיעו המנוחה והשלווה למדינת היהודים. אביו הוא מגן הגליל, ויוסי, כילד וכנער, ספג בשקיקה את סיפורי הגבורה שהבית היה מלא בהם. לצד הגבורה הוא מחויב לאהבת הארץ והאדם, ובשם כל אלה ירחיק בעשורים הבאים את צעדיו ועלילותיו אל מעבר למגדל ולצוק הארבל. הרחק מעבר לגבולות — הפיזיים ואלה שבדמיון.
מכלוף ג'ינו.
הכמיהה לארץ ישראל גברה על יתרונות הפרנסה בדמשק
צילום: ויטה (חיים) מולכו, קהיר 1886
