דרך הלוחם המרפא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דרך הלוחם המרפא
הוספה למועדפים

דרך הלוחם המרפא

2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אומנות הצ'י קונג נשמרה במשך אלפי שנים בסין בסודי סודות ועברה מפה לאוזן ממאסטרים לתלמידיהם המובחרים. במשך הדורות נרקמו סביבה אגדות ומיתוסים על הלוחמים המרפאים האגדיים, שאומנות זו הפכה אותם לבלתי מנוצחים בקרב, ובה בעת עסקו בריפוי ושיקום. עם השנים זלגה אומנות זו גם למערב, ויותר ויותר אנשים ברחבי העולם מוצאים בה מזור לתחלואיהם הגופניים והנפשיים. 
בתרגול שיטת דרך הלוחם המרפא המתבססת על צ'י קונג ואומנויות לחימה פנימיות משלב הלוחם תנוחות, תנועות, טכניקות נשימה ותודעה, והיא מקנה לעוסקים בה מיומנויות של נחישות ועקביות, סבלנות ושליטה, והעדפת פתרונות של שלום לקונפליקטים על פני תגרות. כמו המים הזורמים סביב המכשולים יחפש לוחם בשיטה תמיד אחר יציבות והרמוניה. 
העוסקים בשיטה חווים שיפור בכושר הגופני, בגמישות, מערכת החיסון שלהם מתחזקת, היא מטפלת בכאבים ובמחלות, מאיטה תהליכי הזדקנות ומשפרת ומשקמת את חיי המין. 
ספר זה נכתב כדי לעורר את נפש הלוחם החבויה בכל אחד ואחד. פרקי הספר כתובים בצורה עניינית ובהירה, ומשובצים בעשרות תרגילים ותצלומים שמאפשרים לקורא להרחיב את ידיעותיו בסודותיה העתיקים של אומנות הצ'י-קונג ולתרגל  אותה בביתו. 
ספר מעורר השראה זה רק גורם לרצות להעמיק ולגלות עוד ועוד מאומנות הצ'י קונג, שביכולתה לשנות חיים. 
משה כרמל  הוא מאמן ומדריך צ'י-קונג העוסק באומנויות הלחימה מנעוריו. הוא השתלם באומנויות הצ'י-קונג והטאי-צ'י אצל המאסטרים הטובים בארץ ובעולם, ופיתח את השיטה הייחודית של "דרך הלוחם המרפא", אותה הוא מעביר בקורסים, הרצאות, ומעתה גם באמצעות ספר זה כדי להפוך את אומנות הריפוי העתיקה הזו נגישה וקרובה לכל אחד.

פרק ראשון

פרק 1
מהי צ'י קונג 

בראשית הזמן, הרבה לפני שהחלו בני האדם לכתוב את ההיסטוריה שלהם, הסתובבו בערבות סין שבטים קדומים של נוודים. בקרב שבטים אלו חיו השמאנים הקדומים שהיו אחראים לרווחתם הגופנית והנפשית של בני השבט. הם היו אנשים בעלי היכרות עמוקה עם כוחות הטבע, ונחשבו לגשר בין העולם הפיזי לבין העולמות המטאפיזיים. השמאנים היו משתמשים בשפת התנועות לטקסי דת, גירוש שדים, זימון רוחות טובות וריפוי. את התנועות הם למדו מתוך התבוננות בטבע. תנועותיהם חיקו את מעוף הציפורים, את זרימת המים, את משב הרוח ואת תנועת החיות. מתוך טקסים עתיקים אלו נולדה אומנות הצ'י קונג, שהיא הבסיס לרוב אומנויות הלחימה המוכרות לנו היום, כגון קונג פו, באגואה, שינג אי, טאי צ'י ועוד. תנועות צ'י קונג רבות עדיין שומרות על שמותיהן מהטקסים הקדומים האלה, למשל "האנפה פורשת את כנפיה", "הנמר חוזר אל ההר", "הקוף נסוג לאחור" ו"הדרקון שולף את טפריו".
אולם את העדות הכתובה הראשונה לשימוש באומנות הצ'י קונג ככלי ריפוי ניתן למצוא רק אלפי שנים מאוחר יותר.
במהלך האלף השלישי לפנה"ס חי בסין חואנג די, שנקרא "הקיסר הצהוב". הקיסר הצהוב, שנחשב לאב המייסד של האומה הסינית, היה אדם חולני וחלש. הוא סבל ממחלות רבות כמו שיגרון, בעיות עיכול וכאבי ראש עזים. בשביל להקל על מחושיו היה מזמן הקיסר שמאנים מכל רחבי סין כדי שיטפלו בו גם באמצעות תנועות הריפוי העתיקות. העזרה הרבה שהעניקו השמאנים לקיסר והתנועות שלימדו אותו הרשימו אותו מאוד. הספר נכתב כדו-שיח בינו ובין השרים של חצר הקיסרות והכיל שפע של ידע בתחומים רבים, ובכלל זה אטיולוגיה, פיזיולוגיה, קוסמולוגיה, דיאגנוזה, תרפיה ומניעת מחלות. גם כיום ניתן לקרוא בספר ולהתרשם עמוקות מתהומות החוכמה הגלומות בו. ספר זה נחשב לתיעוד הראשון של מה שייקרא מאוחר יותר "הרפואה הסינית הקלאסית".
​"צ'י קונג" היא מילה סינית המורכבת משתי מילים, "צ'י (che או qi)", שמשמעותה היא אנרגיה, אוויר, נשימה, חיוניות, כוח החיים, ו"קונג" (gong) שמשמעותה היא עבודה, תרגול, טיפוח ומיומנות. משמעות הצירוף של שתי המילים "צ'י קונג" היא עבודה עם אנרגיית החיים במטרה לגרום לגוף להיות בריא יותר פיזית ומנטלית. 
כדי להבין לעומק את הרעיון העמוק בבסיס השיטה, אפשר לדמות את הצ'י לאדים המשנים את האורז בסיר, מבשלים אותו והופכים אותו לחומר המזין את הגוף. כך פועל גם הצ'י בגופנו. אין אנו חשים בו כמעט, אך תנועתו משנה את החיוניות ומשפיעה על כל איכות החיים שלנו.
נדבך נוסף בהתפתחות אומנות זו מגיע מהודו. מסופר בכתבים העתיקים על נזיר ממשפחת אצולה הודית בשם בודהידהרמה (דה-מו בסינית), שהיה מומחה ליוגה ולאומנויות הלחימה השונות. הוא היה בעל ידע עצום בכתבי הסנסקריט, ולו מיוחס ייסוד הזן-בודהיזם. שמו של דה-מו וכישוריו יצא למרחוק.
בשנת 540 לספירה הזמין אותו הקיסר וו-די משושלת ליאנג הדרומית לסין כדי ללמד אותו את סודות הנירוואנה. באותה תקופה נהגו נזירים בודהיסטים לנדוד מהודו לסין על מנת להפיץ את תורת הבודהיזם ולתרגם טקסטים עתיקים מסנסקריט לסינית. קרנו של דה-מו עלתה מאוד בחצר הקיסרות, אך מחלוקות רבות התגלעו בינו ובין הקיסר בעיקר בנושאים הקשורים לדת ולמימושה. באחד הוויכוחים האין-סופיים ביניהם איבד הקיסר את סבלנותו וגירש את דה-מו מחצר הקיסרות.
דה-מו המנודה החל לנדוד בסין בין המנזרים השונים. בנדודיו הגיע למנזר השאולין. אב המנזר לא הסכים להכניסו כי פחד מכעסו של הקיסר, ודה-מו, שלא רצה לעזוב את המקום, השתכן במערה הסמוכה למנזר. הנזירים היו מבקרים אותו לעיתים קרובות. הם אהבו את חוכמתו והתרשמו מאוד מידיעותיו הנרחבות ומניסיון החיים העשיר שלו. לפי האגדה היה דה-מו יושב במערה בתנוחת הלוטוס ושוקע במדיטציה עמוקה שנמשכה ברצף כתשע שנים. השקיעה העמוקה במדיטציה איפשרה לו להתחבר לידע הנסתר של היקום וממנו הוא שאב את תורתו. שנים רבות שהה דה-מו במערה ליד מנזר השאולין. עם הזמן התרגלו הנזירים לנוכחותו ולא הפסיקו להפציר באב המנזר לשנות את פסיקתו למנוע ממנו להיכנס למנזר עד שנעתר להפצרותיהם. משנכנס דה-מו למנזר, הוא ביקש לעזור לנזירים ששנים ארוכות של צומות ותענית הפכו אותם לחלשים וירודים מבחינה גופנית. 
דה-מו פיתח למענם תרגילים אחדים ותבניות לחיזוק גופם שהתבססו על אומנויות לחימה ויוגה שלמד כבן אצולה בהודו, ועל תנועות שמאניות שלמד במהלך נדודיו בסין. תרגילים אלו נוספו לאומנות המתפתחת שנקראה בשלב מאוחר יותר צ'י קונג.
האימונים והתרגילים הפכו בהדרגה את הנזירים להיות "נזירים לוחמים-מרפאים". הם היו חייבים לעמוד במסכת אימונים קשים ומפרכים של צ'י קונג ואומנויות לחימה נוספות, ובסיומה עברו סלקציה קפדנית ביותר. 
אימוני הצ'י קונג הקנו לנזירים מיומנויות של נחישות ועקביות, סבלנות ושליטה. הם למדו לעולם לא להיכנע לפחד. הם למדו להכיר בכוחם בלי לזלזל בכוחו של היריב. להעדיף פתרון קונפליקטים על פני תגרות. לזרום כמו המים הזורמים סביב המכשולים בדרכם. לחפש תמיד יציבות והרמוניה, וכאשר הדברים סביבם יצאו מאיזון, לגלות את כוחם ולהפוך לכוח הרסני שאף אחד אינו יכול לעצור. הם הפכו להיות בעלי שליטה וריכוז שאיפשרו להם להתעלם מהסחות הדעת של חיי היום-יום. לא קנאה ולא כבוד הסיטו את תשומת ליבם מהמשימות שעמדו בפניהם. הם למדו שכשמישהו רוצה משהו, היקום כולו יעבוד בשבילו, ולכן הצליחו למצוא את האומץ לבחון את המקומות החשוכים ביותר בנפשם, כדי להבטיח שמשאלותיהם תהיינה מדויקות וממוקדות.
כישורי הריפוי, תעוזת הלחימה שלהם וכוחם בשדה הקרב הפכו אותם לחומרים שמהם נוצרות אגדות. השליטה העצמית שלהם הייתה מעוררת השתאות. לאחר החניכה וההוכחה שהם עומדים בקריטריונים של "לוחם ומרפא", החלו הנזירים הלוחמים המרפאים לנדוד ברחבי סין כדי להפיץ את תורת הבודהיזם. 
סיפורי עם רבים נכתבו על מעלליהם בריפוי הכפריים העניים ובלחימה בשודדים הרבים ששרצו ברחבי סין, ויכולותיהם נחשבו כמעט לעל-אנושיות.
גם לפילוסופיות הפופולריות בעת העתיקה בסין — הפילוסופיה הטאואיסטית, הבודהיסטית והקונפוציאנית — יש השפעה נרחבת על אומנות הצ'י קונג. ההשפעה מהפילוסופיה הטאואיסטית באה לידי ביטוי בביצוע תנועות פיזיות מורכבות, שליטה בנשימה ובשליטה מנטלית כדי להשפיע על זרימת הצ'י בגוף ולשלוט בו. 
ההשפעה מהפילוסופיה הבודהיסטית, שמקורה בהודו, חלחלה לתרבות הסינית ובאה לידי ביטוי בביצוע תנועות הדומות לתנועות יוגה, בעיקר בפן הפיזי ובפן האנרגטי שלהן. התרגול הפיזי מושג תוך כדי הפעלת כוח, עצירת הנשימה, צעקות ואנרגיה מתפרצת. התרגול המנטלי והנפשי מושג תוך כדי פיתוח התודעה, נטרול רגשות שליליים או תוקפניים והגעה להרפיה עמוקה ולהשגת חוויה פנימית של שקט ושלווה. 
ההשפעה מהפילוסופיה הקונפוציאנית באה לידי ביטוי בשיפור היכולות הנפשיות, האינטלקטואליות והיצירתיות, תוך שמירה על שלווה ונינוחות ונטרול המתח הנובע ממאמץ אינטלקטואלי. 
עם הזמן התפתחו שלוש אסכולות צ'י קונג עיקריות: צ'י קונג לחימתי, צ'י קונג רפואי וצ'י קונג רוחני. 
הצ'י קונג הלחימתי ידוע כממריץ את הגוף והאנרגיה באופן שמשפר את הביצועים הגופניים, הכוח, המהירות, הרפלקסים, החוזק הנפשי ועוד. הצ'י קונג הלחימתי מועדף על ספורטאים ועל לוחמים המעוניינים למקסם את היכולות הפיזיות שלהם ולהגיע להישגים מרביים מבחינה תחרותית.
הצ'י קונג הרפואי מתמקד בריפוי מחלות כרוניות ופציעות. לפי הרפואה הסינית, שהצ'י קונג הוא חלק ממנה, אנו חולים רק כאשר הגוף שלנו נמצא בחוסר איזון. תרגול צ'י קונג רפואי מתבסס בדרך כלל על עקרונות האקופונקטורה הסינית (דיקור) ומערכת המרידיאנים של הגוף. בדרך כלל כשמטפלים באמצעות צ'י קונג רפואי משלבים גם צורות טיפול אחרות מהרפואה הסינית, כגון דיקור, צמחי מרפא ועיסוי. במערב, הצ'י קונג הרפואי משמש לעיתים קרובות כטיפול משלים לטיפול בשיטות רפואיות מערביות. הצ'י-הקונג הרפואי מסייע להרפיה ולחידוש של הגוף ומשמש טיפול ייעודי במחלה ספציפית, טיפול משלים המסייע לאזן מחדש את האנרגיה בגוף ועוד.
הצ'י קונג הרוחני מתמקד במדיטציה כדי להגיע למודעות עצמית, לשלווה ולהרמוניה עם הטבע.
כיום יש אלפי תבניות שונות של צ'י קונג, חלקן פשוטות וחלקן מורכבות ומסובכות. הסיבה לריבוי התבניות נעוצה בעובדה שהן משרתות מטרות שונות, כגון עבודה עם זקנים, עם צעירים, עם נשים הרות ועוד. כמו כן, לצ'י קונג מקורות רבים ומגוונים — שאמניזם, יוגה בודהיזם, טאואיזם —קונפוציוניזם, אומנויות לחימה ורפואה סינית.
גם כיום אין אומנות הצ'י קונג קופאת על שמריה, ובכך טמון יופייה. היא איננה מפסיקה להתפתח ולהתחדש, ויונקת כל העת מאומנויות תנועה מודרניות יותר, מהרפואה המערבית ועוד.
ועדיין במרכז האומנות עומדת הנעת הצ'י — הנעת האנרגיה. בכך נתמקד בפרק הבא.

עוד על הספר

דרך הלוחם המרפא משה כרמל
פרק 1
מהי צ'י קונג 

בראשית הזמן, הרבה לפני שהחלו בני האדם לכתוב את ההיסטוריה שלהם, הסתובבו בערבות סין שבטים קדומים של נוודים. בקרב שבטים אלו חיו השמאנים הקדומים שהיו אחראים לרווחתם הגופנית והנפשית של בני השבט. הם היו אנשים בעלי היכרות עמוקה עם כוחות הטבע, ונחשבו לגשר בין העולם הפיזי לבין העולמות המטאפיזיים. השמאנים היו משתמשים בשפת התנועות לטקסי דת, גירוש שדים, זימון רוחות טובות וריפוי. את התנועות הם למדו מתוך התבוננות בטבע. תנועותיהם חיקו את מעוף הציפורים, את זרימת המים, את משב הרוח ואת תנועת החיות. מתוך טקסים עתיקים אלו נולדה אומנות הצ'י קונג, שהיא הבסיס לרוב אומנויות הלחימה המוכרות לנו היום, כגון קונג פו, באגואה, שינג אי, טאי צ'י ועוד. תנועות צ'י קונג רבות עדיין שומרות על שמותיהן מהטקסים הקדומים האלה, למשל "האנפה פורשת את כנפיה", "הנמר חוזר אל ההר", "הקוף נסוג לאחור" ו"הדרקון שולף את טפריו".
אולם את העדות הכתובה הראשונה לשימוש באומנות הצ'י קונג ככלי ריפוי ניתן למצוא רק אלפי שנים מאוחר יותר.
במהלך האלף השלישי לפנה"ס חי בסין חואנג די, שנקרא "הקיסר הצהוב". הקיסר הצהוב, שנחשב לאב המייסד של האומה הסינית, היה אדם חולני וחלש. הוא סבל ממחלות רבות כמו שיגרון, בעיות עיכול וכאבי ראש עזים. בשביל להקל על מחושיו היה מזמן הקיסר שמאנים מכל רחבי סין כדי שיטפלו בו גם באמצעות תנועות הריפוי העתיקות. העזרה הרבה שהעניקו השמאנים לקיסר והתנועות שלימדו אותו הרשימו אותו מאוד. הספר נכתב כדו-שיח בינו ובין השרים של חצר הקיסרות והכיל שפע של ידע בתחומים רבים, ובכלל זה אטיולוגיה, פיזיולוגיה, קוסמולוגיה, דיאגנוזה, תרפיה ומניעת מחלות. גם כיום ניתן לקרוא בספר ולהתרשם עמוקות מתהומות החוכמה הגלומות בו. ספר זה נחשב לתיעוד הראשון של מה שייקרא מאוחר יותר "הרפואה הסינית הקלאסית".
​"צ'י קונג" היא מילה סינית המורכבת משתי מילים, "צ'י (che או qi)", שמשמעותה היא אנרגיה, אוויר, נשימה, חיוניות, כוח החיים, ו"קונג" (gong) שמשמעותה היא עבודה, תרגול, טיפוח ומיומנות. משמעות הצירוף של שתי המילים "צ'י קונג" היא עבודה עם אנרגיית החיים במטרה לגרום לגוף להיות בריא יותר פיזית ומנטלית. 
כדי להבין לעומק את הרעיון העמוק בבסיס השיטה, אפשר לדמות את הצ'י לאדים המשנים את האורז בסיר, מבשלים אותו והופכים אותו לחומר המזין את הגוף. כך פועל גם הצ'י בגופנו. אין אנו חשים בו כמעט, אך תנועתו משנה את החיוניות ומשפיעה על כל איכות החיים שלנו.
נדבך נוסף בהתפתחות אומנות זו מגיע מהודו. מסופר בכתבים העתיקים על נזיר ממשפחת אצולה הודית בשם בודהידהרמה (דה-מו בסינית), שהיה מומחה ליוגה ולאומנויות הלחימה השונות. הוא היה בעל ידע עצום בכתבי הסנסקריט, ולו מיוחס ייסוד הזן-בודהיזם. שמו של דה-מו וכישוריו יצא למרחוק.
בשנת 540 לספירה הזמין אותו הקיסר וו-די משושלת ליאנג הדרומית לסין כדי ללמד אותו את סודות הנירוואנה. באותה תקופה נהגו נזירים בודהיסטים לנדוד מהודו לסין על מנת להפיץ את תורת הבודהיזם ולתרגם טקסטים עתיקים מסנסקריט לסינית. קרנו של דה-מו עלתה מאוד בחצר הקיסרות, אך מחלוקות רבות התגלעו בינו ובין הקיסר בעיקר בנושאים הקשורים לדת ולמימושה. באחד הוויכוחים האין-סופיים ביניהם איבד הקיסר את סבלנותו וגירש את דה-מו מחצר הקיסרות.
דה-מו המנודה החל לנדוד בסין בין המנזרים השונים. בנדודיו הגיע למנזר השאולין. אב המנזר לא הסכים להכניסו כי פחד מכעסו של הקיסר, ודה-מו, שלא רצה לעזוב את המקום, השתכן במערה הסמוכה למנזר. הנזירים היו מבקרים אותו לעיתים קרובות. הם אהבו את חוכמתו והתרשמו מאוד מידיעותיו הנרחבות ומניסיון החיים העשיר שלו. לפי האגדה היה דה-מו יושב במערה בתנוחת הלוטוס ושוקע במדיטציה עמוקה שנמשכה ברצף כתשע שנים. השקיעה העמוקה במדיטציה איפשרה לו להתחבר לידע הנסתר של היקום וממנו הוא שאב את תורתו. שנים רבות שהה דה-מו במערה ליד מנזר השאולין. עם הזמן התרגלו הנזירים לנוכחותו ולא הפסיקו להפציר באב המנזר לשנות את פסיקתו למנוע ממנו להיכנס למנזר עד שנעתר להפצרותיהם. משנכנס דה-מו למנזר, הוא ביקש לעזור לנזירים ששנים ארוכות של צומות ותענית הפכו אותם לחלשים וירודים מבחינה גופנית. 
דה-מו פיתח למענם תרגילים אחדים ותבניות לחיזוק גופם שהתבססו על אומנויות לחימה ויוגה שלמד כבן אצולה בהודו, ועל תנועות שמאניות שלמד במהלך נדודיו בסין. תרגילים אלו נוספו לאומנות המתפתחת שנקראה בשלב מאוחר יותר צ'י קונג.
האימונים והתרגילים הפכו בהדרגה את הנזירים להיות "נזירים לוחמים-מרפאים". הם היו חייבים לעמוד במסכת אימונים קשים ומפרכים של צ'י קונג ואומנויות לחימה נוספות, ובסיומה עברו סלקציה קפדנית ביותר. 
אימוני הצ'י קונג הקנו לנזירים מיומנויות של נחישות ועקביות, סבלנות ושליטה. הם למדו לעולם לא להיכנע לפחד. הם למדו להכיר בכוחם בלי לזלזל בכוחו של היריב. להעדיף פתרון קונפליקטים על פני תגרות. לזרום כמו המים הזורמים סביב המכשולים בדרכם. לחפש תמיד יציבות והרמוניה, וכאשר הדברים סביבם יצאו מאיזון, לגלות את כוחם ולהפוך לכוח הרסני שאף אחד אינו יכול לעצור. הם הפכו להיות בעלי שליטה וריכוז שאיפשרו להם להתעלם מהסחות הדעת של חיי היום-יום. לא קנאה ולא כבוד הסיטו את תשומת ליבם מהמשימות שעמדו בפניהם. הם למדו שכשמישהו רוצה משהו, היקום כולו יעבוד בשבילו, ולכן הצליחו למצוא את האומץ לבחון את המקומות החשוכים ביותר בנפשם, כדי להבטיח שמשאלותיהם תהיינה מדויקות וממוקדות.
כישורי הריפוי, תעוזת הלחימה שלהם וכוחם בשדה הקרב הפכו אותם לחומרים שמהם נוצרות אגדות. השליטה העצמית שלהם הייתה מעוררת השתאות. לאחר החניכה וההוכחה שהם עומדים בקריטריונים של "לוחם ומרפא", החלו הנזירים הלוחמים המרפאים לנדוד ברחבי סין כדי להפיץ את תורת הבודהיזם. 
סיפורי עם רבים נכתבו על מעלליהם בריפוי הכפריים העניים ובלחימה בשודדים הרבים ששרצו ברחבי סין, ויכולותיהם נחשבו כמעט לעל-אנושיות.
גם לפילוסופיות הפופולריות בעת העתיקה בסין — הפילוסופיה הטאואיסטית, הבודהיסטית והקונפוציאנית — יש השפעה נרחבת על אומנות הצ'י קונג. ההשפעה מהפילוסופיה הטאואיסטית באה לידי ביטוי בביצוע תנועות פיזיות מורכבות, שליטה בנשימה ובשליטה מנטלית כדי להשפיע על זרימת הצ'י בגוף ולשלוט בו. 
ההשפעה מהפילוסופיה הבודהיסטית, שמקורה בהודו, חלחלה לתרבות הסינית ובאה לידי ביטוי בביצוע תנועות הדומות לתנועות יוגה, בעיקר בפן הפיזי ובפן האנרגטי שלהן. התרגול הפיזי מושג תוך כדי הפעלת כוח, עצירת הנשימה, צעקות ואנרגיה מתפרצת. התרגול המנטלי והנפשי מושג תוך כדי פיתוח התודעה, נטרול רגשות שליליים או תוקפניים והגעה להרפיה עמוקה ולהשגת חוויה פנימית של שקט ושלווה. 
ההשפעה מהפילוסופיה הקונפוציאנית באה לידי ביטוי בשיפור היכולות הנפשיות, האינטלקטואליות והיצירתיות, תוך שמירה על שלווה ונינוחות ונטרול המתח הנובע ממאמץ אינטלקטואלי. 
עם הזמן התפתחו שלוש אסכולות צ'י קונג עיקריות: צ'י קונג לחימתי, צ'י קונג רפואי וצ'י קונג רוחני. 
הצ'י קונג הלחימתי ידוע כממריץ את הגוף והאנרגיה באופן שמשפר את הביצועים הגופניים, הכוח, המהירות, הרפלקסים, החוזק הנפשי ועוד. הצ'י קונג הלחימתי מועדף על ספורטאים ועל לוחמים המעוניינים למקסם את היכולות הפיזיות שלהם ולהגיע להישגים מרביים מבחינה תחרותית.
הצ'י קונג הרפואי מתמקד בריפוי מחלות כרוניות ופציעות. לפי הרפואה הסינית, שהצ'י קונג הוא חלק ממנה, אנו חולים רק כאשר הגוף שלנו נמצא בחוסר איזון. תרגול צ'י קונג רפואי מתבסס בדרך כלל על עקרונות האקופונקטורה הסינית (דיקור) ומערכת המרידיאנים של הגוף. בדרך כלל כשמטפלים באמצעות צ'י קונג רפואי משלבים גם צורות טיפול אחרות מהרפואה הסינית, כגון דיקור, צמחי מרפא ועיסוי. במערב, הצ'י קונג הרפואי משמש לעיתים קרובות כטיפול משלים לטיפול בשיטות רפואיות מערביות. הצ'י-הקונג הרפואי מסייע להרפיה ולחידוש של הגוף ומשמש טיפול ייעודי במחלה ספציפית, טיפול משלים המסייע לאזן מחדש את האנרגיה בגוף ועוד.
הצ'י קונג הרוחני מתמקד במדיטציה כדי להגיע למודעות עצמית, לשלווה ולהרמוניה עם הטבע.
כיום יש אלפי תבניות שונות של צ'י קונג, חלקן פשוטות וחלקן מורכבות ומסובכות. הסיבה לריבוי התבניות נעוצה בעובדה שהן משרתות מטרות שונות, כגון עבודה עם זקנים, עם צעירים, עם נשים הרות ועוד. כמו כן, לצ'י קונג מקורות רבים ומגוונים — שאמניזם, יוגה בודהיזם, טאואיזם —קונפוציוניזם, אומנויות לחימה ורפואה סינית.
גם כיום אין אומנות הצ'י קונג קופאת על שמריה, ובכך טמון יופייה. היא איננה מפסיקה להתפתח ולהתחדש, ויונקת כל העת מאומנויות תנועה מודרניות יותר, מהרפואה המערבית ועוד.
ועדיין במרכז האומנות עומדת הנעת הצ'י — הנעת האנרגיה. בכך נתמקד בפרק הבא.