טריפ

1
כל אחד והסיפור שלו

"Imma keep writing my story, till it turns to a legend"

יש שני סוגים של תאריכים: תאריך שאי אפשר לשכוח ותאריך שאי אפשר לזכור.
26.1.2020 התחיל כתאריך שאין מה לזכור בו, והוא היה כזה עד 20:45 בערב. כל מה שהיה צריך זה טלפון אחד ושתי הודעות, כדי להפוך אותו לתאריך שלא אוכל לשכוח. קובי בראיינט, אחד משחקני הכדורסל הגדולים בהיסטוריה ודמות שהייתה מקור ההשראה שלי מגיל עשר, נהרג בהתרסקות מסוק.
יום ראשון בשבוע שגרתי, כל הבית חשוך. אור, אשתי, נחה על הספה אחרי יום ארוך. אני ניסיתי להרדים את הבת שלנו, אמה. צעדתי איתה הלוך וחזור בבית בציפייה שתכף תירדם ונוכל להתפנות לארוחת הערב שלנו מול הטלוויזיה. אחרי כמה צלצולים בטלפון, הלכתי לבדוק מה קרה. "דיווח: קובי בראיינט נהרג בתאונת מסוק." תוך כמה שניות הברכיים שלי התחילו לרעוד, בלי לדעת אם הידיעה נכונה או לא. העברתי את הילדה לאור מחשש שהיא תיפול לי מהידיים או שאני אפול איתה. בעידן של "פייק ניוז" אנשים ממציאים שטויות ומפיצים אותן רק כדי לבדר את עצמם. סירבתי להאמין. גם כשכבר דיברו על זה בחדשות לא האמנתי. בן אדם שראיתי כגיבור-על לא יכול למות, בטח לא בגיל כזה צעיר (41). זה כמו לגלות באמצע הסרט שסופרמן מת. איך זה יכול להיות? הוא בטח תכף מתעורר. 

שלושה לילות רצופים התעוררתי באמצע הלילה והסתכלתי בטלפון לבדוק אם סתם חלמתי או שאולי עדכנו כבר שזאת לא הייתה ידיעה נכונה. שבוע שלם כמעט לא חייכתי. הייתי כמו סהרורי. מטפל בילדה, הולך לעבודה, מבלה עם אשתי — אבל נמצא במקום אחר. היה לי קשה למצוא את הדרך להתעודד. הגעתי למסקנה שאם קורה משהו ואנשים סביבך מצליחים לעודד אותך, כנראה זה לא היה כזה נורא. נכשלת במבחן? לא עברת טסט? חברה שלך נפרדה ממך? יעבור. כשזה מגיע לאובדן, זה כבר יותר קשה להתעודד. היום כשאני כותב על זה, אני יודע להגיד שקל לי יותר כי הוא לא בן אדם שהיה לידי ביום-יום. אני נתקל בסרטון שלו, בסרטון של הבת שלו שנהרגה איתו או אפילו בכתבה על אשתו — צביטה בלב. צביטה אמיתית וכואבת. אבל אם אני ישר מדפדף ועובר הלאה, הכאב לא מורגש. 
אני לא מחשיב את עצמי בן אדם רגיש, גם חבריי יוכלו להעיד את זה עליי, אבל באותו שבוע זה לא נראה ככה. שש פעמים (כן, ספרתי) מצאתי את עצמי בורח מהחדר שהייתי בו כדי שלא יראו שאני בוכה. בשלב מסוים שאלתי את עצמי, "איך זה הגיוני? זה בן אדם שלא פגשת בחיים!" היגיון מגיע מהראש, לא מהלב. אל תחפשו היגיון ברגשות. בכל זאת, אנסה להסביר.

בגיל חמש הלכתי לאימון ניסיון בחוג כדורסל. היה לי כיף, אז המשכתי. בערך בגיל תשע כבר התחלתי להתאהב במשחק, והוא הפך לחלק נכבד מהיום שלי. אימונים עם הקבוצה, אימונים לבד, משחקים עם חברים אחרי בית ספר או סתם לשבת בבית ולראות סרטוני כדורסל. לפני שהיה יוטיוב, הייתי צריך לחכות שעה וחצי כדי להוריד סרטון של שלוש דקות שבו יכולתי לראות כמה שחקנים מכדררים וקולעים. הייתי עומד עם כדור מול המחשב ומחקה תנועות של איזה אחד בשם קובי. הייתי חוזר עליהן שוב ושוב עד שידעתי בדיוק איך לעשות אותן ומיד אחר כך רץ למגרש לנסות. אחרי שהתחלתי לראות משחקים שלו בטלוויזיה כבר הייתי חוגג כמוהו. גם אם הכדור היה נייר מקופל והסל היה הפח בכיתה (תנו לכל גבר יליד שנות ה-90 נייר מקופל או פחית ריקה, והוא יצעק רק שם אחד כשיזרוק אותם לפח — "קובי!").
כל אלה הפכו אותו לשחקן שאני הכי אוהב, אבל רק כשקצת יותר התבגרתי, למדתי להכיר את הבן אדם שהיה כשנשאר לבד באולם. כשלא היו צלמים שעוקבים אחריו או קהל ששילם כסף לראות אותו משחק. כשזה היה רק הוא, עם הכדור באולם או עם המשקולות בחדר כושר.
אנשים רואים ספורטאים ברגעי שיא — במשחקים, בתחרויות. קל מאוד לא לחשוב על מה שהם עברו עד שהגיעו לנקודה הזאת. יש משפט שאומר: "מה שאתה עושה בחושך, ישים אותך באור." המאמצים שתשקיעו, הזיעה שתשפכו, הם אלה שיעזרו לכם להצליח. מייקל ג'ורדן קרא לזה: "אש לפני פלאש," וזה נכון בכל תחום שתתעסקו איתו. 
קובי לימד אותי שאם אני רוצה להצליח, אני צריך לעבוד קשה. כשהוא רצה לשפר את יכולת הקליעה שלו, הוא היה מתאמן לבד וקולע 6,000 זריקות ביום (כן, הוא ספר). כשהוא רצה להיות השחקן הכי טוב בליגה הכי טובה בעולם, הוא הבין שהוא צריך להתאמן יותר — והוסיף לעצמו אימון בשעות הבוקר כשכולם עוד ישנו. הוא לימד אותי לאהוב את התהליך, לאהוב את הרגעים הקשים, כשכל מה שאתה רוצה זה להמשיך לישון או לוותר כי כואב לך כל הגוף. הוא לימד אותי שאם אני רוצה לעבור את הרגעים המתישים האלה, סימן שאני באמת רוצה להצליח. בכל תחום בחיים — כדורסל, לימודים, התעמלות, ריקוד או נגינה — אם אתם מצליחים לאהוב את התהליך שאתם עוברים כדי להיות טובים בו, תדעו שמצאתם משהו אמיתי.

* * *

ביום התאונה של קובי הייתי בן 28, נשוי, אבא לילדה ועם בית משלי, ועדיין הרגשתי לרגע שוב כמו ילד בן עשר. כמו אותו ילד קטן שמחפש הכוונה ורק צריך מישהו שילמד אותו כמה דברים על החיים. אני בטוח שהייתי יכול ללמוד ממנו עוד הרבה בעתיד, אבל זהו. מה שלמדתי עד עכשיו זה כל מה שיש. השיעור האחרון שהוא לימד אותי היה זה שעזר לי להתגבר על מה שקרה ולחזור לעצמי באותו שבוע מוזר. לקובי היה משפט מוכר שהיה אומר והיה מוביל אותו במהלך הקריירה:

“Heroes come and go but legends live forever.”

אם להיות כן — אף פעם לא התחברתי למשפט. הרגשתי שזה מבוים. גימיק של סלבריטי כדי שיוציאו שומרי מסך מעוררי השראה עם התמונה שלו. אבל רק באותו שבוע הבנתי את המשמעות של המשפט הזה. אתייחס לחלק האחרון והחשוב יותר — אגדות חיות לנצח. 
קודם כול, זה נתן לי מנוחה. אומרים על נפטר: "נוח על משכבך בשלום," שזה קצת מוזר כי הוא בטוח נח, אבל האנשים שנשארים בחיים הם אלה שצריכים להתמודד עם מה שקרה. אז פיזית, הוא כבר לא פה, אבל האגדה שלו תסופר לנצח. מה שהוא לימד אותי יישאר לי ב-DNA ואוכל להעביר את זה הלאה.
מעבר לזה, המשפט מילא אותי באמביציה — גם אני רוצה להיות אגדה. לא בשביל הפרסום ולא כדי שיספרו את הסיפור שלי בבתי ספר אלא בשבילי, כי אני רוצה להצליח בתחומים שאני אוהב בחיי. אני יודע מה אני רוצה להשיג, ומכאן והלאה אעשה מה שאני חושב שיעזור לי להגשים את זה.

* * *

עבור לא מעט אנשים השבלונה של החיים, תיכון-צבא-טיול-לימודים-עבודה, תיקח אותם לאותה נקודה. יגיע שלב שבו כל אחד יצטרך לשאול את עצמו — מה אני באמת רוצה לעשות בחיים? טוב לי עם מה שאני עושה עכשיו? אני צריך להשתפר? אולי אני בכלל לא בכיוון? 
את השאלות האלו שאלתי את עצמי הרבה לפני כל הסיפור הזה. הייתי ברכבת בדרך לאשדוד. אני גר בקריות, אז בחישוב מהיר מדובר בכחמש שעות נסיעה ברכבת במהלך היום. יום עבודה, אבל עם הרבה זמן פנוי. לקחתי את הרכבת של 6:30 והתחלתי להעביר את הזמן: נכנסתי לוואלה, עברתי על כל הכתבות, יצאתי, נכנסתי לפייסבוק, דפדפתי, יצאתי, נכנסתי לאפליקציה של ה-NBA, ראיתי תקצירים מהמשחקים שהיו בלילה, יצאתי, נכנסתי שוב לוואלה, ראיתי ששום דבר לא השתנה, יצאתי, נכנסתי לפייסבוק ויצאתי שוב. מסתכל בשעון — 6:55. איזה בזבוז זמן. 
הבנתי שאני חייב לנצל את הזמן שלי בצורה יעילה יותר, אחרת אשתגע בנסיעה או גרוע מזה — אגיע לגיל ארבעים ואהיה באותה נקודה בחיים, מעביר ימים שלמים כמו זומבי, מחכה לשעה 17:00 כדי ללכת הביתה. 
זמן פנוי זה מצרך יקר ופריווילגיה גדולה עבור חלק מהאנשים, אז חשבתי לעצמי איך אני יכול לנצל אותו. אני לא חייב להיות ליד מחשב ולקנות ולמכור מניות בבורסה — מספיק לשבת בשקט ולחשוב. תתפלאו אילו אוצרות אנחנו יכולים למצוא אצלנו במוח (אם לא ראיתם את הסרט "ללא גבולות", סיימו את הספר ושבו לראות). אחרי כמה דקות של מחשבה, החלטתי לנסות לפתח רעיון ישן לאפליקציה. נכון לכתיבת שורות אלה הרעיון הפך למסמך מאפיין אפליקציה, הכולל גרפיקה של המסכים. האם אצליח לממש את הרעיון ולהוציא אותו אל הפועל? לא יודע, אעדכן בהמשך. אבל מה שחשוב הוא שניצלתי את הזמן שלי כדי לעשות משהו מועיל, מפתח ומאתגר. ואתם יודעים מה? זה ממכר. כמו שישנים הרבה וקמים עייפים, כמו שאוכלים כל היום ועדיין רעבים — ככה רעיון מוליד עוד רעיון.

תקופה ארוכה שכבה לי על השולחן מחברת קטנה, ועל הכריכה שלה כתבתי משפט מעניין שלמדתי בצבא: "תכתוב משהו ששווה קריאה או תעשה משהו ששווה לכתוב עליו." אחרי התאונה של קובי הבנתי שהחיים קצרים מדי ושאין לדעת מתי יגיע זמנך. אז אם אני לא בטוח שאעשה משהו ששווה לכתוב עליו, למה לא לכתוב משהו ששווה לקרוא?

אחת ההחלטות הכי מפתיעות שלקחתי בכל 28 שנותיי עד שהתחלתי לכתוב את הספר הזה, הייתה ההחלטה לכתוב אותו. הארה שעלתה לי בעקבות תאונה מצערת של אדם שלמדתי ממנו כל החיים, הציבה אותי אל מול האתגר הזה. 
מההתחלה ידעתי שזה לא הולך להיות קל, אבל גם כדי להתגבר על זה — קיבלתי עזרה מקובי. אחרי התאונה פורסמה ידיעה שהוא בדיוק התחיל לכתוב ספר עם סופר מוכר. הידיעה השולית הזאת גרמה לי להרגיש שלם ולהחליט שאני הולך על זה בכל הכוח.

* * *

קובי היה שחקן כדורסל ענק שכל מה שעניין אותו בעשרים שנות הקריירה שלו זה להתאמן, לנצח משחקים ולזכות באליפויות. שנתיים אחרי שפרש זכה באוסקר על סרטון קצר המבוסס על הודעת הפרישה שלו. יש עומק לאנשים, לכולנו, שאף אחד לא יכול לדעת מהם ממדיו. אין דבר שאנחנו לא יכולים לעשות. 

הפרק הזה מוקדש לכל האגדות, הדמויות להערצה והגיבורים שלנו — אלה שחיים ואלה שכבר לא. אם יש לכם אחד שחי, זה זמן טוב להראות לו אהבה.