נבל העשב

1
 

מתי זה היה ששמעתי לראשונה על נבל העשב? הרבה לפני הסתיו שבו גרנו על עץ האזדרכת. הסתיו הגיע אז מוקדם, והיתה זאת דולי, כמובן, שספרה לי, אף אחד אחר לא היה מכיר את השם שלו, נבל העשב.

אם ביציאה מהעיירה אתם הולכים בדרך המובילה לכנסייה, די מהר תחלפו על פני גבעה בוהקת של משטחי סלע לבנים כעצם ופרחים חומים שרופי שמש: זהו בית הקברות הבפטיסטי. האנשים שלנו, מהמשפחות טַלבּוֺ ופֶנוויק, קבורים שם. אמי שוכבת לצד אבי, והקברים של קרובי המשפחה, עשרים או יותר, מקיפים אותם כמו שורשים המסתעפים מעץ של אבן. מתחת לגבעה היה שדה של עשב אינדיאני גבוה שצבעו משתנה עם העונות. לכו לראות אותו בסתיו, בסוף ספטמבר, כשהוא נעשה אדום כמו השקיעה, כשצללים ארגמניים נושפים עליו כמו אור אש ורוחות הסתיו פורטות על עליו היבשים ומשמיעות מוזיקה אנושית, נבל של קולות.

מעבר לשדה מתחילה האפלה של יער ריוֶור. זה היה כנראה באחד מימי ספטמבר כשאספנו שורשים ביער ההוא שדולי אמרה: אתה שומע? זהו נבל העשב, תמיד מספר סיפור — הוא מכיר את הסיפורים של כל האנשים על הגבעה, של כל האנשים שחיו אי־פעם, וכשנמות הוא יספר גם את הסיפור שלנו.

אחרי שאמי מתה, אבי, שהִרבה לנסוע, שלח אותי לגור אצל בנות דודיו, וֶרינָה ודולי טלבו, שתי גברות לא נשואות שהיו אחיות. לפני כן, אף פעם לא הרשו לי להיכנס לבית שלהן. מסיבות שלא היו ברורות לגמרי לאף אחד, ורינה ואבי לא דיברו ביניהם. כנראה אבא ביקש מוורינה שתלווה לו כסף, והיא סירבה; או אולי היא כן הלוותה לו, והוא אף פעם לא החזיר. תהיו בטוחים שהבעיה היתה כסף, מפני ששום דבר אחר לא היה חשוב להם כל כך, במיוחד לוורינה, שהיתה העשירה ביותר בעיירה. הדרגסטור, חנות הסדקית, תחנת דלק, מכולת, בניין משרדים, כל אלה היו שלה, והרווח מהם לא גרם לה להיות אישה קלה.

בכל מקרה, אבא אמר שכף רגלו לא תדרוך בבית שלה לעולם. הוא סיפר דברים נוראיים על הגברות טלבו. אחד הסיפורים שהוא הפיץ, שוורינה היא דו־מינית, המשיך להסתובב כל הזמן, והלגלוג שהוא הערים על מיס דולי טלבו היה מוגזם אפילו בשביל אמי, שאמרה לו שהוא צריך להתבייש, על שלגלג על מישהי עדינה כל כך ולא מזיקה.

אני חושב שהם היו מאוד מאוהבים, אמי ואבי. היא היתה בוכה בכל פעם שהוא נסע למכור מקררים. הוא נשא אותה לאישה כשהיא היתה בת שש־עשרה. היא לא הספיקה להגיע לגיל שלושים. באחר הצהריים שהיא מתה אבא קרא בשמה, קרע מעליו את כל הבגדים ורץ עירום החוצה אל החצר.

יום אחרי הלוויה ורינה באה לבית. אני זוכר שפחדתי להביט בה מתקדמת על השביל, אישה יפה, דקיקה כמו שוט, שיער אפור־לבן קצוץ, גבות שחורות די גבריות ושומה עדינה על הלחיה. היא פתחה את דלת החזית ופסעה היישר לתוך הבית. מאז הלוויה אבא שבר כל מיני דברים, לא בזעם, אלא בשקט, ביסודיות. הוא היה פוסע לאט אל הסלון, מרים פסלון חרסינה, מהרהר בו לרגע, ואז משליך אותו על הקיר. הרצפה והמדרגות היו מכוסים בזכוכית סדוקה, סכו"ם מפוזר. כתונת לילה קרועה, של אמי, היתה תלויה על מעקה המדרגות.

עיניה של ורינה רפרפו על עיי החרבות. "יוג'ין, אני רוצה להחליף איתך מילה," היא אמרה בקול הלבבי הזה, המרוּמם בקרירות, ואבא ענה: "כן, שבי, ורינה. חשבתי שתבואי."

באותו אחר צהריים חברתה של דולי, קתרינה קריק, באה לארוז את הבגדים שלי, ואבא הסיע אותי אל הבית האפלולי המרשים בסמטת טלבו. כשיצאתי מהמכונית הוא ניסה לחבק אותי, אבל פחדתי ממנו והשתחררתי מזרועותיו. עכשיו אני מצטער שלא התחבקנו. מפני שכעבור כמה ימים, בדרכו למובּיל, המכונית שלו החליקה ונפלה חמישה־עשר מטר לתוך המפרץ. כשראיתי אותו שוב, מטבעות כסף של דולר אחד הכבידו על עיניו.1

אף אחד לא שם לב אלי, מלבד להגיד שאני קטן לגילי, ננס. אבל עכשיו הצביעו עלי ואמרו, זה עצוב, אה? קולין פנוויק המסכן הקטן! ניסיתי להיראות מעורר חמלה, מפני שידעתי שזה מוצא חן בעיני אנשים. היה נדמה שכל גבר בעיירה מפנק אותי במשקה בכוס חד־פעמית או בקופסת ממתקים, ובבית הספר קיבלתי לראשונה ציונים טובים. כך שעבר זמן רב עד שנרגעתי במידה כזאת שיכולתי להבחין בדולי טלבו.

וכשהבחנתי, התאהבתי.

תארו לעצמכם מה זה היה בשבילה כשנכנסתי לבית בפעם הראשונה, ילד קולני וחטטני בן אחת־עשרה. היא חמקה כששמעה את צעדי, ואם היה בלתי־אפשרי להתעלם ממני, היא התקפלה כמו עלי הכותרת של מימוזה ביישנית. היא היתה אחד מאותם אנשים שיכולים להסוות את עצמם לחפץ בחדר, לצל בפינה, שנוכחותו היא התרחשות עדינה. היא נעלה את הנעליים השקטות ביותר, ולבשה שמלות בתוליות חלקות שאמרותיהן הגיעו לקרסוליה. אף על פי שהיתה מבוגרת מאחותה, היא נראתה כמוני, כמו מישהי שוורינה אימצה. הסתובבנו בנפרד בחלל החיצון של הבית, נמשכים ומובלים על ידי כוח הכבידה של הכוכב של ורינה.

בעליית הגג — מוזיאון מוזנח מאוכלס, באופן מעורר חלחלה, בבובות תצוגה מחנות הסדקית של ורינה — היו הרבה קורות עץ משוחררות, וכשהזזתי אותן מעט יכולתי להסתכל למטה כמעט לכל חדר. החדר של דולי — בניגוד לשאר הבית, שהיה דחוס ברהיטים קודרים — הכיל רק מיטה, שולחן כתיבה וכיסא. נזירה היתה יכולה לחיות שם, אילולא עובדה אחת: הקירות, הכול היה צבוע בוורוד משונה, אפילו הרצפה היתה בצבע הזה. בכל פעם שריגלתי אחרי דולי, היא לרוב נראתה עושה אחד משני דברים: עומדת מול המראה ובמזמרת גינה גוזזת את שערה הצהוב־לבן, שכבר היה קצר; או שכתבה בעיפרון בפנקס בעל נייר גס. היא כל הזמן הרטיבה את העיפרון בקצה לשונה, ולפעמים אמרה משפט בקול רם כשהניחה אותו במקום: אל תיגעו במזון מתוק כמו סוכרייה ומלח בטח יהרוג אתכם. אז עכשיו אני אספר לכם שהיא כתבה מכתבים. אבל בהתחלה ההתכתבות הזאת היתה חידה בעיני. אחרי הכול, החברה היחידה שלה היתה קתרין קריק, היא לא התראתה עם אף אחד אחר והיא אף פעם לא יצאה מהבית, פרט לפעם בשבוע כשהיא וקתרין הלכו ליער ריוור לאסוף את המרכיבים של תרופה נגד מַיֶימֶת שדולי רקחה ובקבקה. מאוחר יותר גיליתי שהיו לה לקוחות לתרופה הזאת בכל רחבי ארצות הברית, ואליהם היא שלחה את המכתבים הרבים.

חדרה של ורינה, שחובר לזה של דולי באמצעות מסדרון קטן, היה מצויד כמו משרד. היו שם שולחן כתיבה שחלקו העליון נסגר באמצעות תריס, וספרייה של ספרי חשבונות ותיקיות. לאחר ארוחת הערב, חבושה במצחייה ירוקה, היא היתה יושבת אל שולחן הכתיבה ומסכמת מספרים והופכת את דפי הספרים עד שאפילו פנסי הרחוב כבו. אף על פי שהיו לוורינה יחסים דיפולומטיים, פוליטיים עם אנשים רבים, לא היו לה חברים קרובים בכלל. גברים פחדו ממנה, ונראה שהיא עצמה פחדה מנשים. כמה שנים קודם לכן היא היתה קשורה מאוד לבחורה בלונדינית עליזה בשם מודי לורה מרפי, שעבדה קצת במשרד הדואר המקומי ובסופו של דבר התחתנה עם סוחר משקאות חריפים מסנט לואיס. ורינה היתה מאוד מרירה בשל כך ואמרה בפומבי שהאיש חסר חשיבות. לכן זה הפתיע שכמתנת חתונה היא העניקה לזוג טיול לגרנד קניון. מודי ובעלה אף פעם לא שבו. הם פתחו תחנת דלק בקרבת הגרנד קניון, ומדי פעם שלחו לוורינה תצלום של עצמם שצולם במצלמת קודאק. התמונות הללו היוו הנאה וצער. היו לילות שבהם היא לא פתחה את ספרי החשבונות שלה, אלא ישבה כשמצחה מונח על ידיה, והתמונות מפוזרות על פני השולחן. לאחר שסילקה אותן, היא היתה פוסעת בחדר שהאורות בו כבויים, ועד מהרה היה נשמע קול בכי חלוד וכאוב כאילו שהיא מעדה ונפלה בחשיכה.

החלק ההוא בעליית הגג שממנו יכולתי להסתכל למטה אל המטבח היה מבוצר מפנַי, מפני שהיו בו ערימות של מזוודות כמו צרורות של כותנה. אז רציתי בעיקר להשקיף על המטבח. הוא היה הסלון האמיתי של הבית, ודולי בילתה שם את רוב היום, משוחחת עם חברתה קתרין קריק. כשהיתה ילדה, יתומה, קתרין קריק נשלחה לעבוד אצל מר אוריה טלבו, והן כולן גדלו יחד, היא והאחיות טלבו, בחווה הישנה שהפכה מאז לתחנת רכבת. לדולי היא קראה דולימותק, אבל לוורינה היא קראה "ההיא". היא גרה בחצר האחורית בבית קטן עם גג פח כסוף שעמד בין חמניות ומטפסים של שעועית לבנה. היא טענה שהיא אינדיאנית, מה שגרם לרוב האנשים לקרוץ, מפני שהיא היתה כהה כמו המלאכים של אפריקה. אבל עד כמה שידוע לי ייתכן שזה היה נכון. היא בוודאי התלבשה כמו אינדיאנית. כלומר, היתה לה מחרוזת של חרוזי טורקיז, והיא מרחה המון סומק על לחייה שנראו כמו פנסים אחוריים מקודשים. רוב שיניה היו חסרות. היא שמרה על לסתות מורמות בעזרת חתיכות צמר־גפן, וּורינה היתה אומרת, לעזאזל, קתרין, הרי את לא מסוגלת להפיק שום צליל ברור, אז למה בשם אלוהים את לא הולכת לדוק קרוקר שישים לך כמה שיניים בתוך הראש? נכון שהיה קשה להבין אותה, דולי היתה היחידה שיכלה לתרגם את רעשי המלמול העמומים של חברתה. הספיק לקתרין שדולי הבינה אותה, הן תמיד היו ביחד וכל מה שהיה להן להגיד הן אמרו זו לזו. כשקירבתי את אוזני אל קורה בעליית הגג, שמעתי את הרטט המפתה של קולותיהן זורם כמו סירופ מייפל דרך העץ הישן.

על מנת להגיע לעליית הגג, היה צורך לטפס על סולם בארון המצעים, שתקרתו היתה דלת נפתחת. יום אחד, כשהתחלתי לטפס בסולם, ראיתי שהדלת פתוחה, וכשהקשבתי, שמעתי מעלי זמזום לאה מתוק, כמו הצלילים היפים שילדות משמיעות כשהן משחקות לבדן. הייתי פונה לאחור, אבל הזמזום פסק, וקול אמר: "קתרין?"

"קולין," עניתי וחשפתי את עצמי.

פני פתות השלג של דולי שמרו על צורתן, לשם שינוי היא לא נמוגה. "לכאן אתה בא — שאלנו את עצמנו," היא אמרה, וקולה חלש ומקומט כמו ממחטת נייר. היו לה עיניים של אדם מוכשר, עיניים מאירות, שקופות, ירוקות וזוהרות כמו ג'לי בטעם מנטה. נעוצות בי מבעד לדמדומי עליית הגג, הן הסכימו, בביישנות, שאין בכוונתי לפגוע בה. "אתה משחק כאן למעלה — בעליית הגג? אמרתי לוורינה שאתה בוודאי בודד." היא התכופפה ופשפשה במעמקי חבית. "הנה," היא אמרה, "אתה יכול לעזור לי על ידי כך שתחפש בחבית השנייה. אני מחפשת טירת אלמוגים ושק של חלוקי נחל, בכל הצבעים. אני חושבת שצנצנת של דגי זהב תמצא חן בעיני קתרין, נכון? זה ליום ההולדת שלה. היתה לנו פעם צנצנת של דגים טרופיים — הם היו שטניים, אכלו זה את זה. אבל אני זוכרת שקנינו אותם. נסענו עד ברוּטון, תשעים וחמישה קילומטר. אף פעם קודם לא נסעתי מרחק של תשעים וחמישה קילומטר, ואני לא יודעת אם אסע עוד פעם. אה תראה, הנה זה, הטירה." תכף לאחר מכן מצאתי את חלוקי הנחל. הם היו כמו גרעיני תירס או סוכריות, ואמרתי: "קחי סוכרייה," והגשתי לה את השק. "הו תודה," היא אמרה, "אני אוהבת סוכריות, אפילו כשיש להן טעם של חלוקי נחל."

*

היינו חברים, דולי, קתרין ואני. הייתי בן אחת־עשרה, אחר כך הייתי בן שש־עשרה. אף על פי שלא קיבלתי ציונים גבוהים, היו אלה שנים יפות.

מעולם לא הבאתי איתי מישהו הביתה ומעולם לא רציתי. פעם לקחתי בת לקולנוע, ובדרך חזרה היא שאלה אם היא יכולה להיכנס לשתות מים. אילו חשבתי שהיא באמת צמאה הייתי אומר בסדר; אבל ידעתי שהיא מעמידה פנים רק כדי לראות את פנים הבית כפי שאנשים תמיד רצו, אז אמרתי לה שמוטב שתחכה עד שהיא תגיע הביתה. היא אמרה: "כל העולם יודע שדולי טלבו אבודה, וגם אתה אבוד." חיבבתי מאוד את הילדה הזאת, אבל בכל זאת נתתי לה דחיפה, והיא אמרה שאחיהּ כבר יראה לי, והוא הראה. בדיוק כאן בזווית הפה, עדיין יש לי צלקת במקום שהוא הִכה אותי עם בקבוק של קוקה־קולה.

אני יודע, אמרו שדולי היתה משא על הגב של ורינה, וגם אמרו, שבסמטת טלבו התרחשו דברים נוספים שאף אחד לא העלה בדעתו. ייתכן. אבל אלה היו השנים היפות.

בשעות אחר הצהריים בחורף, ברגע שחזרתי מבית הספר, הזדרזה קתרין לפתוח צנצנת ריבה, בזמן שדולי הניחה על הכיריים קנקן קפה בגובה שלושים סנטימטר ודחפה לתנור תבנית של לחמניות עגולות. כשהתנור נפתח, נפלט ממנו ניחוח וניל, כי דולי, שחיה על מזונות מתוקים, תמיד אפתה עוגת טורט, לחם צימוקים, עוגיות מסוג כלשהו או פאדג'. היא לעולם לא נגעה בירק, והבשר היחיד שאהבה היה מוח של תרנגולת, משהו בגודל גרגיר אפונה שנעלם עוד לפני שטעמת ממנו. עם תנור עצים ואש גלויה, המטבח היה חם כמו לשון של פרה. החורף התקרב רק עד כדי כיסוי החלונות בכפור באמצעות נשימתו הכחולה. אם איזה קוסם רוצה לתת לי מתנה, שיביא לי בקבוק מלא בקולות המטבח ההוא, את החה־חה־חה ואש לוחשת, בקבוק מלא לגמרי בריחות האפייה הסוכריים החמאתיים — למרות זאת קתרין הסריחה כמו חזירה באביב. הוא נראה יותר כמו סלון חמים מאשר מטבח. על הרצפה היו מרבד ארוג, כיסאות נדנדה. תמונות של חתולים היו מסודרות בשורות לאורך הקירות, תחביב של דולי. היה שם עציץ גרניום שפרח, ואחר כך פרח שוב לאורך כל השנה, ודגי הזהב של קתרין, בצנצנת על השולחן המכוסה בשעוונית, נפנפו בזנבותיהם בין שערי טירת האלמוגים. לפעמים הרכבנו פאזלים, חילקנו ביננו את החלקים, וקתרין היתה מחביאה כמה חלקים כשהיא חשבה שאתה עומד לסיים את החלק שלך בפאזל לפני שהיא סיימה את חלקה. או שהן היו עוזרות לי עם שיעורי הבית ואז היה אי־סדר מוחלט. דולי היתה בקיאה בכל הנוגע לדברים הטבעיים. היתה לה אינטליגנציה נסתרת כמו של דבורה היודעת היכן למצוא את הפרח המתוק ביותר. היא יכלה לנבא סערה מתקרבת יום מראש, לנבא את הופעת פרי התאנה, להוביל אותך לפטריות ולדבש בר, לקן נסתר של ביצי עופות גינאה. היא הביטה סביבה, והרגישה את מה שהיא ראתה. אבל בנוגע לשיעורי הבית דולי היתה בורה כמו קתרין. "אמריקה נקראה אמריקה עוד לפני שקולומבוס הגיע. זה הגיוני. אחרת, איך הוא ידע שזאת אמריקה?" וקתרין אמרה: "זה נכון. אמריקה היא מילה אינדיאנית עתיקה." מבין השתיים, קתרין היתה הגרועה ביותר, היא התעקשה שהיא אף פעם אינה טועה, ואם לא כתבת בדיוק את מה שהיא אמרה, היא היתה נעשית עצבנית ושופכת את הקפה או משהו. אבל לא הקשבתי לה יותר אחרי מה שהיא אמרה על לינקולן, שהוא היה בחלקו כושי ובחלקו אינדיאני ורק טיפה לבן. אפילו אני ידעתי שזה לא נכון. אבל חשתי חובה מיוחדת כלפי קתרין. אילולא היא, מי יודע אם הייתי מתפתח לגודל של אדם רגיל? בגיל ארבע־עשרה לא הייתי גדול בהרבה מבּידי סקינֶר, ואנשים סיפרו שהוא קיבל הצעות מקרקס. קתרין אמרה, אל תדאג חמוד, כל מה שאתה צריך זה מתיחה קטנה. היא משכה בזרועותי, ברגלי, משכה את ראשי כאילו היה תפוח המחובר לענף עקשן. אבל האמת היא שבמשך שנתיים היא משכה אותי ממטר וחצי למטר שבעים וארבעה, ואני יכול להוכיח זאת באמצעות חריצי סכין הלחם שעל דלת המזווה, כי אפילו עכשיו כשהרבה כל כך כבר איננו, ויש רק רוח בתנור וחורף במטבח, אותן צלקות גדילה עדיין נמצאות שם כעדות.

למרות ההשפעה המיטיבה, בדרך כלל, של התרופה של דולי על אלה שביקשו שתישלח אליהם, מדי פעם הגיע מכתב שאמר: מיס טלבו היקרה לא נצטרך יותר תרופת מיימת מכיוון שהדודנית היקרה בֶּל (או מי שזה לא יהיה) הלכה בשבוע שעבר לעולמה תבורך נשמתה. אז היה המטבח מתמלא אבל. בידיים שלובות והנהוני ראש, נזכרו שתי חברותי בנסיבות המקרה, טוב, תגיד קתרין, עשינו כל שביכולתנו דולימותק, אבל לאלוהים הטוב היו רעיונות אחרים. גם ורינה יכלה להעציב את המטבח, מכיוון שהיא תמיד הכניסה חוק חדש או אכפה אחד ישן: תעשו, אל תעשו, תפסיקו, תתחילו. כאילו היינו שעונים שהיא השגיחה עליהם לוודא שזמננו מסוכרן עם זמנה, ואבוי אם מיהרנו בעשר דקות, או פיגרנו בשעה, ורינה התפרצה כמו קוקייה. ההיא! אמרה קתרין, ודולי היתה אומרת, שקט עכשיו! שקט עכשיו! כאילו כדי להשתיק לא את קתרין אלא לחישה מרדנית פנימית. בתוך לבה ורינה רצתה, אני חושב, להיכנס למטבח ולהיות חלק ממנו, אבל היא היתה גם כמו גבר בודד בתוך בית מלא נשים וילדים, והדרך היחידה שהיא יכלה ליצור איתנו קשר היתה באמצעות התפרצויות אסרטיביות: דולי, תיפטרי מהחתלתול הזה, את רוצה להחמיר את האסתמה שלי? מי השאיר את הברז פתוח בחדר האמבטיה? מי מכם שבר את המטרייה שלי? מצבי הרוח המכוערים שלה הסתננו לתוך הבית כמו ערפל צהוב קודר. ההיא. שקט עכשיו, שקט.

פעם בשבוע, בעיקר בשבת, הלכנו ליער ריוור. לטיולים האלה, שנמשכו יום שלם, קתרין טיגנה עוף והכינה תריסר ביצים רוסיות, ודולי לקחה איתה עוגת שוקולד בשכבות ואספקה של עוגיות מרנג. עם הציוד הזה, ועוד שלושה שקי זרעים ריקים, יצאנו אל הרחוב של הכנסייה, חלפנו על פני בית הקברות והמשכנו בשדה העשב האינדיאני. בדיוק בכניסה ליער היה עץ אזדרכת בעל גזע כפול, למעשה שני עצים, אבל ענפיהם היו משולבים כל כך זה בזה שהיה אפשר לעבור מאחד לשני. למעשה, בית העץ שימש כגשר ביניהם. חזק, רחב ידיים, בית עץ לדוגמה, הוא היה כמו רפסודה צפה בים של עלים. הנערים שבנו אותו, אם הם עדיין חיים, כבר בוודאי זקנים מאוד. הבית על העץ היה בוודאי בן חמש־עשרה או עשרים שנה כשדולי מצאה אותו, וזה קרה רבע מאה לפני שהיא הראתה לי אותו. היה קל להגיע אליו, כמו לעלות במדרגות. על העץ עצמו היו מדרכי רגל מקליפת עץ מיובלת וצמחי מטפסים חזקים, וניתן היה להיאחז בהם. אפילו לקתרין, שהיתה עבה באזור הירכיים והתלוננה על שיגרון, לא היתה שום בעיה. אבל קתרין לא אהבה את הבית על העץ, היא לא ידעה, כמו שדולי ידעה ויידעה גם אותי, שהוא היה אונייה, שלשבת שם למעלה זה היה כמו להפליג לאורך קו החוף המעונן של כל חלום. תזכרו מה שאני אומרת, אמרה קתרין, הקורות האלה ישנות מדי, המסמרים מחליקים כמו תולעים, הוא יישבר לשניים, ייפול וישבור לנו את הראש, אני הרי יודעת.

אחסנו את המצרכים שלנו בבית על העץ, ונפרדנו בדרכנו לתוך היער, כשכל אחד מאיתנו נושא שק של זרעים שימולא בעשבים, עלים, שורשים משונים. אף אחד, אפילו קתרין, לא ידע מה בדיוק מה הכילה התרופה, מפני שזה היה סוד שדולי שמרה לעצמה ואסור היה לנו להסתכל באוסף שהיה בשק שלה. היא אחזה בו חזק, כאילו לכדה בתוכו ילד כחול־שיער, נסיך מכושף. זה היה הסיפור שלה: "פעם לפני המון שנים כשהיינו ילדות (לוורינה עדיין היו שיני חלב וקתרין בקושי הגיעה לגובה של מוט בגדר) היו כאן צוענים, בהמוניהם, כמו ציפורים בחלקה של פטל — לא כמו עכשיו, שרואים אולי כמה שמשתרכים להם כל שנה. הם באו עם האביב. פתאום, כמו הוורוד של פריחת הקורנית, הם היו שם — לאורך הרחוב וביער שמסביב. אבל הגברים שלנו לא יכלו לסבול אותם, ואבא, הדוד־רבא שלכם אוריה, אמר שהוא יירה במי שיתפוס אצלנו. ולכן אני אף פעם לא סיפרתי כשראיתי צוענים לוקחים מים מהנחל או גונבים פקנים ישנים שנשארו על האדמה מהחורף. ואז ערב אחד, היה אז אפריל וירד גשם, הלכתי לרפת לראות את העגל הקטן שפֶריבֶּל המליטה; ושם ברפת היו שלוש צועניות, שתיים זקנות ואחת צעירה, והצעירה שכבה עירומה ומתפתלת על קליפות קלחי התירס. כשהן ראו שאני לא פוחדת, שאני לא הולכת להלשין, אחת הזקנות ביקשה ממני להביא אור. אז הלכתי הביתה להביא נר, וכשחזרתי האישה ששלחה אותי החזיקה תינוק אדום צורח ברגליים כשהראש שלו למטה, והאישה השנייה חלבה את פריבל. עזרתי להן לרחוץ את התינוק בחלב החם ולעטוף אותו בצעיף. ואז אחת מהזקנות אחזה ביד שלי ואמרה: אני אתן לך מתנה, אלמד אותך חרוז. זה היה שיר על קליפת עץ ירוקת־עד, על שרך שפירית — וכל הדברים האחרים שבאנו לחפש פה ביער: אם תרצו תרופה למיימת יש להרתיח עד שהיא מדממת. בבוקר הן כבר לא היו שם. חיפשתי אותן בשדות ובדרך. לא נשאר מהן כלום, אבל החרוז נשאר לי בראש."

עבדנו כל הבוקר בצדדים מנוגדים של היער כשאנחנו קוראים זה לזה, ומתנשפים כמו ינשופים משוחררים בשעות היום. לקראת אחר הצהריים, כשהשקים שלנו היו מלאים בקליפות גזעים ושורשים עדינים, קרועים טיפסנו בחזרה לתוך הסבך הירוק של עץ האזדרכת ופיזרנו את המזון. היו שם מי נחל טובים בצנצנת זכוכית, ואם מזג האוויר היה קר, תרמוס עם קפה חם, ולקחנו צרורות של עלים לנגב את אצבעותינו שהוכתמו מהעוף והיו דביקות מהפאדג'. לאחר מכן, גילינו עתידות עם פרחים, ודיברנו דברים מנומנמים, וזה היה כאילו כל אחר הצהריים צפנו על רפסודה בָּעץ; היינו שייכים לשם, כמו העלים הכסופים באור הירח, כמו ציפורי הלילה המקננות שם.

פעם בשנה בערך אני הולך לבית בסמטת טלבו, ומשוטט בחצר. הייתי שם לפני כמה ימים, ונתקלתי באמבט ברזל שוכב הפוך בין העשבים כמו מטאור שחור שנפל. דולי — דולי גוחנת מעל האמבט, משליכה את הדברים שאספנו בשק לתוך מים רותחים ובוחשת את החליטה החומה כטבק, במטאטא שראשו נוסר. היא עירבבה את התרופה לבד בזמן שקתרין ואני עמדנו והתבוננו כמו שוליות המכשפה. כולנו עזרנו אחר כך לבקבק את החליטה, ומכיוון שהיא העלתה עשן שפוצץ פקקים רגילים, התפקיד המיוחד שלי היה לגלגל פקקים מנייר טואלט. המכירות היו כשישה בקבוקים לשבוע בממוצע, במחיר שני דולר הבקבוק. הכסף, אמרה דולי, שייך לשלושתנו, והזדרזנו לבזבז אותו מהרגע שהוא נכנס. תמיד רכשנו דברים שפורסמו בעיתונים: למד גילוף בעץ, פארצ'יזי — המשחק לצעירים ולמבוגרים, כל אחד יכול לנגן על בזוקה. פעם אחת הזמנו ספר ללימוד צרפתית. זה היה רעיון שלי, חשבתי שאם נצליח לדבר צרפתית תהיה לנו שפת סתרים שוורינה ואף אחד אחר לא יבינו. דולי היתה מוכנה לנסות, אבל כל מה שהיא הצליחה להגיד היה "פּאסֶה מוּאה את הכף", ולאחר שקתרינה למדה להגיד "זֶ'ה סווי פאטיגֶה," היא לא פתחה יותר את הספר. היא אמרה שזה כל מה שהיא צריכה לדעת.

ורינה אמרה לעתים קרובות שיהיו בעיות אם מישהו יורעל פעם, אבל חוץ מזה היא לא גילתה עניין מיוחד בתרופה למיימת. ואז שנה אחת עשינו סיכום וגילינו שהרווחנו סכום כזה שיהיה צורך לשלם מס הכנסה. בעקבות זאת החלה ורינה לשאול שאלות. כסף היה כמו חתול בר שהיא עקבה אחריו בצעדים חרישיים של ציד מיומן ובעין שחוקרת כל ענף שבור. היא רצתה לדעת מה מכילה התרופה, ודולי, מוחמאת, כמעט מצחקקת, בכל זאת הרימה את ידיה ואמרה קצת מזה וקצת מזה, שום דבר מיוחד.

היה נדמה שוורינה תניח לנושא, אולם לעתים קרובות מאוד, כשישבה לאכול ארוחת ערב, עיניה נעצרו בתהייה על דולי, ופעם, כשהתאספנו בחצר סביב האמבט הרותח, הבטתי למעלה וראיתי את ורינה בחלון מקבעת בנו את מבטה. עד אז, אני מניח, התוכנית שלה כבר קיבלה צורה, אבל היא לא עשתה את הצעד הראשון עד הקיץ.

פעמיים בשנה, בינואר ואחר כך באוגוסט, ורינה יצאה למסע קניות בסנט לואיס או בשיקגו. בקיץ ההוא, הקיץ שבו מלאו לי שש־עשרה, היא נסעה לשיקגו ושבה כעבור שבועיים עם גבר בשם דוקטור מוריס ריץ. כמובן כולם תהו מי הוא דוקטור מוריס ריץ. הוא לבש חליפות צבעוניות צעקניות וענב עניבות פרפר. שפתיו היו כחולות, והיו לו עיניים בהירות קטנות ומתרוצצות. בסך הכול, הוא נראה כמו עכבר מרושע. שמענו שהוא גר בחדר הטוב ביותר במלון לולה ואוכל סטייק כל ערב בקפה של פִיל. הוא הסתובב בגאון ברחובות, מפנה את ראשו אל כל עובר ושב. אולם לא היו לו חברים והוא לא נראה בחברת אף אחד מלבד ורינה, שאף פעם לא הביאה אותו הביתה ולא הזכירה את שמו, עד שיום אחד היה לקתרין האומץ להגיד, "מיס ורינה, מיהו בדיוק דוקטור מוריס ריץ הקטן המצחיק הזה?" וּורינה, שהלבינה סביב הפה, ענתה: "הוא לא נראה אפילו חצי מצחיק מכמה אחרים שאני יכולה להצביע עליהם."

זאת שערורייה, אמרו אנשים, איך שוורינה ממשיכה עם היהודי הקטן הזה משיקגו, והוא צעיר ממנה בעשרים שנה. הסיפור שהסתובב היה שהם עושים משהו בבית החרושת הישן לשימורים שבצד השני של העיירה. וכפי שהתברר, הם באמת עשו, אבל זה לא מה שחשבה החבורה באולם הפּוּל. כמעט בכל אחר צהריים אפשר היה לראות את ורינה ודוקטור מוריס ריץ צועדים לעבר בית החרושת לשימורים, חורבת לבנים הרוסה וזנוחה עם חלונות משוננים ודלתות צונחות. במשך דור אף אחד לא התקרב אליו פרט לתלמידי בית הספר שהלכו לשם כדי לעשן סיגריות ולהתפשט ביחד. בתחילת ספטמבר, באמצעות הודעה בעיתון "קוּריֶיר," גילינו לראשונה שוורינה קנתה את בית החרושת לשימורים הישן, אבל לא צוין מה היא מתכוונת לעשות בו. זמן קצר אחר כך אמרה ורינה לקתרין לשחוט שני עופות, כי דוקטור מוריס ריץ מגיע ביום ראשון לארוחת ערב.

במשך השנים שחייתי שם, דוקטור מוריס ריץ היה האדם היחיד שהוזמן אי־פעם לסעוד בבית שבסמטת טלבו. כך שמסיבות רבות זה היה אירוע של ממש. קתרין ודולי עשו ניקיון יסודי. הן חבטו בשטיחים, הורידו כלי חרסינה מעליית הגג, וכל חדר הדיף ריח של חומר להברקת רצפה ונוזל ניקוי בריח לימון. הן תכננו להגיש עוף מטוגן והֵאם, אפונה אנגלית, בטטות, לחמניות, פודינג בננה, שני סוגים של עוגות וגלידת פירות מהדרגסטור. ביום ראשון בשתים־עשרה בצהריים באה ורינה לבדוק את השולחן. עם הקישוט המרכזי הארוך של ורדים בצבע אפרסק ועם שורות צפופות של סכו"ם מהודר, הוא נראה כמו שולחן ערוך לעשרים איש. למעשה, היו רק שני מקומות. ורינה ניגשה וערכה שניים נוספים, וכשדולי ראתה זאת, היא אמרה בקול חלש, שזה בסדר אם קולין רוצה לאכול ליד השולחן, אבל היא תישאר במטבח עם קתרין. ורינה אמרה בתקיפות: "אל תתעסקי איתי, דולי. זה חשוב. מוריס בא לכאן במיוחד כדי לפגוש אותך. ונוסף לכך, אני אשמח עם תרימי את הראש, אני מקבלת סחרחורת מזה שהוא תלוי ככה."

דולי נתקפה פחד מוות. היא הסתתרה בחדרה, וזמן רב לאחר שהאורח שלנו הגיע נשלחתי לקרוא לה. היא שכבה במיטה הוורודה עם מגבת רטובה על הראש, וקתרין ישבה לצדה. קתרין היתה מצוחצחת כולה, על לחייה סומק כמו שתי סוכריות על מקל וצמר־גפן נדחס לחייה בכמות גדולה מתמיד. היא אמרה, "מותק, את חייבת לקום — את תהרסי את השמלה היפה." זאת היתה שמלה מבד כותנה שוורינה הביאה משיקגו. דולי ישבה זקופה והחליקה אותה, ואז מיד נשכבה בחזרה: "אילו ורינה רק ידעה כמה אני מצטערת," היא אמרה בחוסר ישע, ואני הלכתי ואמרתי לוורינה שדולי חולה. ורינה אמרה שהיא תבדוק את זה, והלכה לדרכה כשהיא משאירה אותי לבד בפרוזדור בחברת דוקטור מוריס ריץ.

הו, כמה שהוא היה שנוא. "אז אתה בן שש־עשרה," הוא אמר, וקרץ בעינו החצופה האחת, ואחר כך בשנייה. "ואתה מבזבז את זה, אה? תשכנע את הגברת הזקנה שתיקח אותך בפעם הבאה שהיא נוסעת לשיקגו. יש שם הרבה חומר טוב שאפשר לבזבז עליו." הוא הקיש בשתי אצבעות וטלטל את נעליו הרועשות, המחודדות כמו פגיון, כאילו שמר על קצב של איזו נעימת וודוויל. הוא היה יכול להיות רקדן סטפס או מוזג גזוז, אלא שהיה לו תיק מסמכים, מה שהצביע על עיסוק רציני יותר. תהיתי איזה מין דוקטור הוא אמור להיות וכבר עמדתי לשאול, כשוורינה שבה, גוררת את דולי מהמרפק.

צללי הפרוזדור, הרהיטים עם ריפוד הגובלן לא הצליחו לספוג אותה. היא הרימה יד מבלי להביט מעלה, ודוקטור ריץ תפס אותה באופן קשוח כל כך, לחץ עליה כל כך חזק שהיא כמעט איבדה את שיווי המשקל. "אה, מיס טלבו, כבוד הוא לי להכיר אותך!" הוא אמר, ויישר את עניבת הפרפר שלו.

התישבנו לאכול, וקתרין נכנסה עם העוף. היא הגישה לוורינה, אחר כך לדולי, וכשהגיע תורו של הדוקטור הוא אמר, "האמת היא, שהחלק היחיד בעוף שאני אוהב הוא המוח, אני מניח שאין לך אותו במטבח, מאמי."2

קתרין הביטה בבוז ענקי; וכשלשונה מתפתלת בין פיסות הצמר־גפן היא אמרה לו ש"דולי לקחה את המוח הזה על הצלחת שלה".

"המבטאים הדרומיים האלה, אלוהים אדירים," הוא אמר, מיואש באמת ובתמים.

"היא אומרת שהמוח נמצא על הצלחת שלי," אמרה דולי, לחייה אדומות כמו הסומק של קתרין. "אבל תרשה לי בבקשה להעביר לך את זה."

"אם את בטוחה שלא אכפת לך..."

"לא אכפת לה בכלל," אמרה ורינה. "בלאו הכי היא אוכלת רק דברים מתוקים. הנה, דולי, קחי קצת פודינג בננה."

עד מהרה פצח דוקטור ריץ בהתקף של התעטשויות. "הפרחים, הוורדים האלה, אלרגיה ישנה..."

"אוי," אמרה דולי, שראתה בכך הזדמנות לברוח אל המטבח, ואחזה בצנצנת הפרחים. הצנצנת החליקה מידיה והתרסקה לרסיסים, ורדים נחתו ברוטב והרוטב נחת על כולנו. "את רואה," היא אמרה, מדברת אל עצמה עם דמעות בעיניה, "את רואה, זה חסר תקווה."

"שום דבר לא חסר תקווה, דולי. שבי ותגמרי את הפודינג שלך," הציעה ורינה בקול איתן עם סנטר מורם. "חוץ מזה, יש לנו הפתעה קטנה ונחמדה בשבילך. מוריס, תראה לדולי את התוויות היפות."

דוקטור ריץ הפסיק לנגב את כתמי הרוטב משרוולו ואמר, "לא קרה כלום," יצא אל הפרוזדור ושב עם התיק שלו. אצבעותיו דפדפו במהירות בצרור ניירות, ואז התעכבו על מעטפה גדולה שהוא העביר לדולי.

בתוך המעטפה היו מדבקות של מסטיקים, תוויות משולשות עם אותיות כתומות: מלכה צוענית, תרופה למיימת, ותמונה מטושטשת של אישה עם בנדנה ועגילים של חישוקי זהב. "הכי מובחרות, אה?" אמר דוקטור ריץ. "תוצרת שיקגו. חבר שלי צייר את התמונה. הבחור הזה ממש אֺמן," דולי ערבבה את התוויות בהבעה מבולבלת, חוששת, עד שוורינה שאלה: "את מרוצה?"

התוויות התקמטו בידיה של דולי. "אני לא בטוחה שאני מבינה."

"בוודאי שאת מבינה," אמרה ורינה, וחייכה חיוך דק. "זה די ברור. סיפרתי למוריס את הסיפור הישן שלך והוא חשב על השם הנפלא הזה."

"מלכה צוענית תרופה למימת, זה מאוד קליט," אמר הדוקטור. "זה ייראה נהדר במודעות."

"התרופה שלי?" אמרה דולי, עדיין בעיניים מושפלות. "אבל אני לא צריכה שום תוויות, ורינה. אני כותבת את התוויות שלי."

דוקטור ריץ נקש באצבעותיו. "זה טוב! אנחנו יכולים להדפיס תוויות כאילו בכתב ידה. תוויות אישיות, את מבינה?"

"כבר הוצאנו מספיק כסף," אמרה לו ורינה במהירות נמרצת. היא פנתה אל דולי ואמרה: "מוריס ואני נוסעים השבוע לוושינגטון לקבל זכויות יוצרים על התוויות האלה ולרשום פטנט לתרופה שלך — את תירשמי כממציאה, כמובן. ודולי, העניין הוא שאת חייבת לשבת עכשיו ולרשום לנו את הנוסחה המלאה."

פניה של דולי נפלו. והתוויות שהיו מפוזרות על הרצפה רפרפו. היא נשענה בידיה על השולחן ודחפה את עצמה למעלה. תווי פניה שבו לאט לקדמותם, היא הרימה את ראשה והביטה במצמוץ בדוקטור ריץ, בוורינה. "בשום אופן," היא אמרה בשקט. היא זזה לעבר הדלת, הניחה יד על הידית. "בשום אופן, מפני שאין לך שום זכות, ורינה. גם לך לא, אדוני."

עזרתי לקתרין להוריד מהשולחן את הוורדים ההרוסים, את העוגות שלא נפרסו, את הירקות שאיש לא נגע בהם. ורינה והאורח שלה יצאו מהבית ביחד. עקבנו אחריהם מחלון המטבח כשהם הלכו לכיוון העיירה מנענעים בראשיהם בכן ולא. אחר כך פרסנו את עוגת השוקולד בשכבות והלכנו עם זה לחדר של דולי.

שקט עכשיו! שקט עכשיו! היא אמרה כשקתרין התחילה להתחמם על ההיא. אבל זה היה כאילו שהלחישה המרדנית הפנימית הפכה לקול צרוד, יריב שהיא היתה חייבת לגבור עליו בצעקות. שקט עכשיו! שקט עכשיו! עד שקתרין היתה חייבת לחבק את דולי בזרועותיה ולומר שקט, גם היא.

הוצאנו חפיסת קלפי רוּק ופיזרנו אותם על המיטה. מובן שקתרין היתה צריכה ללכת, ותזכרו שהיה אז יום ראשון. היא אמרה שאולי נוכל להסתכן בעוד נקודה שחורה בספר השיפוט, אבל כבר היו יותר מדי נקודות ליד שמה. אחרי שחשבנו על זה שוב, שיחקנו במקום זה בלהגיד עתידות. מתישהו בין הערביים ורינה חזרה הביתה. שמענו את הצעדים שלה בפרוזדור. היא פתחה את הדלת מבלי לדפוק, ודולי, שהיתה באמצע העתיד שלי, חיזקה את אחיזתה בידי.

ורינה אמרה: "קולין, קתרין, תסלחו לנו בבקשה."

קתרין רצתה לעלות אחרי בסולם אל עליית הגג, אלא שהיא היתה לבושה בבגדיה החגיגיים. אז עליתי לבד. היה שם חור בקורה שהשקיף היישר על החדר הוורוד שמתחתיו; אבל ורינה עמדה בדיוק מתחת לחור, וכל מה שראיתי היה הכובע שלה, מכיוון שהיא עדיין היתה עם הכובע שחבשה כשיצאה מהבית. זה היה כובע קש שטוח מקושט במקבץ של פירות מלאכותיים. "אלה הן העובדות," היא אמרה, והפירות רעדו, נצצו באפלולית הכחולה. "אלפיים בשביל בית החרושת הישן, בּיל טייטום וארבעה נגרים עובדים שם בשמונים סנט לשעה, כבר הוזמנו מכונות בשווי שבעת אלפים דולר, וזה לא כולל את השכר של מומחה כמו מוריס ריץ. ולמה? הכול בשבילך!"

"הכול בשבילי?" ודולי נשמעה עצובה וחלשה כמו הדמדומים. ראיתי את הצל שלה כשהיא עברה מחלק אחד של החדר לאחר. "את בשר מבשרי, ואני אוהבת אותך מאוד, מכל הלב אני אוהבת אותך. יכולתי להוכיח את זה עכשיו בכך שהייתי נותנת לך את הדבר היחיד שהיה תמיד שלי, ואז היה לך הכול. בבקשה, ורינה," היא אמרה, בהיסוס, "תניחי לדבר אחד להיות שלי."

ורינה הדליקה אור. "את מדברת על לתת," וקולה היה קשה כמו הבזק פתאומי מר. "כל השנים האלה שעבדתי כמו פועלת בשדה, מה לא נתתי לך? את הבית הזה, ש..."

"נתת לי הכול," התפרצה דולי בעדינות. "ולקתרין ולקולין. אלא שהרווחנו קצת את חלקנו, טיפלנו יפה בבית שלך, לא?"

"כן בית טוב," אמרה ורינה, והשליכה מעליה את הכובע. פניה היו סמוקות. "את והטיפש המגרגר שלך. זה לא הפתיע אותך שאני אף פעם לא מזמינה אנשים הביתה? ומסיבה פשוטה מאוד — אני מתביישת. תראי מה קרה היום."

שמעתי איך האוויר יוצא מדולי. "אני מצטערת," היא אמרה חלושות. "באמת. תמיד חשבתי שיש לנו מקום כאן, שאיכשהו את צריכה אותנו. אבל הכול יהיה בסדר עכשיו, ורינה. אנחנו נסתלק."

ורינה נאנחה. "דולי המסכנה. מסכנה נורא. לאן תלכי?"

התשובה, שהתמהמה מעט, היתה שברירית כמו מעוף של עש: "אני מכירה מקום אחד."

אחר כך חיכיתי במיטה שדולי תבוא לתת לי נשיקת לילה טוב. החדר שלי, שהיה מעבר לפרוזדור, בפינה מרוחקת של הבית, היה החדר שבו התגורר אביהם, מר אוריה טלבו. בזקנתו המוטרפת, ורינה הביאה אותו לכאן מהחווה, וכאן הוא מת, מבלי לדעת איפה הוא נמצא. למרות שמת כבר לפני עשר, חמש־עשרה שנים, ריחות השתן והטבק של איש זקן עדיין היו ספוגים במזרן, בארון, ועל מדף בארון היה החפץ היחיד שהוא לקח איתו מהחווה, תוף צהוב קטן. כשהיה נער בגילי הוא צעד ברג'ימנט של מדינות הדרום מקרקש בתוף הצהוב הקטן, ושר. דולי אמרה שכשהיתה ילדה היא אהבה להתעורר בבקרים החורפיים ולשמוע את אביה שר כשהוא מסתובב בבית ומדליק את האש באָחים. לאחר שהזדקן, לאחר שהוא מת, היא לפעמים שמעה את השירים שלו בשדה העשב האינדיאני. רוח, אמרה קתרין, ודולי אמרה לה: אבל הרוח היא אנחנו — היא אוספת וזוכרת את כל הקולות שלנו, ואז היא שולחת אותם, בעודם מדברים ומספרים, אל בין העלים והשדות — שמעתי את אבא ברור וצלול.

בערב כזה, בחודש ספטמבר, רוחות הסתיו מתפתלות בתוך העשב האדום הזקוף, משחררות את כל הקולות שאבדו, ותהיתי אם הוא נמצא ביניהם, הזקן שבמיטתו שכבתי בדרך להירדם.

ואז חשבתי שדולי באה סוף־סוף לתת לי נשיקת לילה טוב, כי התעוררתי כשחשתי בה בחדר בקרבתי. אבל היה כבר כמעט בוקר, האור הראשון היה כמו עלווה פורחת בחלונות, והתרנגולים רטנו בחצרות רחוקות. "ששש, קולין," לחשה דולי, ורכנה מעלי. היא לבשה חליפת צמר חורפית וכובע עם רעלה לנסיעות שעִרפלה את פניה. "רק רציתי שתדע לאן אנחנו הולכים."

"לבית על העץ?" אמרתי, וחשבתי שאני מדבר מתוך שינה.

דולי הנהנה. "בינתיים. עד שנדע טוב יותר מה התוכניות שלנו." היא ראתה שאני פוחד, והניחה את ידה על מצחי.

"את וקתרין, ואני לא?" ורעדתי מקור. "אתן לא יכולות ללכת בלעדי."

שעון העיירה צלצל. נראה שהיא ממתינה שהוא יסיים ואז תחליט. הוא צלצל חמש פעמים, ועד שהצליל נעלם יצאתי מהמיטה והזדרזתי להתלבש. לא היה לדולי מה להגיד מלבד: "אל תשכח את המסרק שלך."

קתרין המתינה לנו בחצר. היא היתה כפופה מהמשא הכבד של תיק שעוונית העולה על גדותיו. עיניה היו נפוחות, היא בכתה, ודולי, שבאופן מוזר היתה רגועה ובטוחה במה שהיא עושה, אמרה, זה לא חשוב, קתרין, ברגע שנמצא מקום, נשלח מישהו להביא את דגי הזהב שלך. חלונותיה הסגורים הדוממים של ורינה הגיחו מעלינו. חלפנו על פניהם בזהירות ויצאנו בשקט דרך השער. כלב פוקס טרייר נבח עלינו, אבל לא היה אף אחד ברחוב, ואף אחד לא ראה אותנו עוברים בעיירה מלבד אסיר ששנתו נדדה, שהביט מהכלא. הגענו לשדה העשב האינדיאני ביחד עם השמש. הרעלה של דולי התנופפה ברוח הבוקר, וזוג פסיונים, שקיננו על השביל שלנו, חלפו ביעף לפנינו, כנפיהם המתכתיות הברישו את כרבולת העשב האדומה. עץ האזדרכת היה קערת ספטמבר של ירוק וזהוב ירקרק. אנחנו הולכים ליפול, אנחנו הולכים לשבור את הראש, אמרה קתרין, כאשר העלים ניערו את הטל שלהם סביבנו.