פיחוטקה

1
רמת הגולן, הר דב
 

ב-1969 קיבלתי את הפיקוד על רמת הגולן מידיו של הרמטכ"ל רא"ל חיים בר־לב. הגזרה של חטמ"ר 820 כללה את מטולה, כל אצבע הגליל, ג'בל רוס, החרמון כולו וכל רמת הגולן, עד מבוא חמה שבדרום. על כל השטח העצום הזה שלטה מפקדת חטיבה.

בשבועיים שקדמו למינוי סיירתי בגזרה עם המפקד היוצא, אל"מ יעקב שטרן. הערכתי וכיבדתי אותו מאוד, גם בשל היכרות קודמת שלנו, שהיתה מרשימה למדי. הוא הכיר היטב את השטח והעביר אלי את כל מה שלדעתו היה עלי להבין בשלב זה. הרשימו אותי הבקיאות שלו בשטח, ההבנה והשליטה בכוחות. הבנתי בקווים כלליים את המשימה שעומדת להיות מוטלת עלי.

הרבה דברים העסיקו אותי בסיור הממושך. הבנתי בעיקר את כובד האחריות הכרוך בפיקוד על שטח גדול מאוד, שבו הצבא הסורי פעיל ביום ובלילה והמחבלים כמעטחופשיים לחדור אליו. זאת, משום שמערכת ההגנה על הגבול עדיין לא הושלמה והכוחות שעמדו לרשותי היו דלים ביחס לגודל השטח ולפעילות האינטנסיבית של הסורים והמחבלים, שהתרחשה יום־יום ולילה־לילה, בו זמנית, לכל רוחב החזית. את המוצבים שלאורך גבול ישראל־סוריה איישו גדוד חי"ר אחד, סדיר או מילואים, גדוד ארטילריה וחטיבת טנקים 188 בפיקודו של אל"מ משה בריל, שהיתה כפופה מבצעית לחטמ"ר 820. חטיבת הטנקים היתה מוצבת דרך קבע בבסיסים שברמת הגולן.

היו בשטח, כמובן, גם כוחות חטיבתיים, כמו כוח הנדסה, יחידת קשר בפיקודו של רס"ן שלמה וקס ויחידת מודיעין בפיקודו של רס"ן אורן שחור. כן היו שם קציני המטה ובראשם קצין האג"ם, רס"ן אורי רותם, שניהל את עבודת המטה ביד רמה, בכישרון יוצא דופן. הוא ידע הכול, תמיד.

היה קצין מטה נוסף, שניהל את הקשר עם היישובים ודאג במידת האפשר לכל מחסורם - סרן דרור רוסו: אדם נפלא, תמיד במצב רוח טוב, עם חיוך, שידע לפתור בעיות. הוא היה תמיד בכל מקום שבו נדרש, נכון לעזור עוד לפני שפונים אליו. הערכתי אותו מאוד. כאמור, המטה שלי, לאחר שהתייצב, כולל החלפת קצינים, עבד יום ולילה. אהבתי את האנשים האלה שעשו הרבה מעבר לנדרש מהם.

היתה עוד גברת חשובה מאוד, אזרחית נאה, שליוותה בהתנדבות את שהותנו במחנה נפח. היא שהתה בבסיס מפקדת החטיבה, שידע אינספור שעות של אש ונפגעים. זאת הציירת המחוננת ג'ני קלי, שהעניקה לחיינו במקום פן אחר. באחת ההתקפות על נפח נורו כמה בזוקות ואש מקלעים על הלשכה שלי מטווח של מטרים בודדים. כל התוקפים נהרגו. בבוקר מצאנו את הקליעים של הבזוקות. נתתי אותם לג'ני למזכרת. כשבזוקה פוגעת, נוצר מעין קליע נחושת שחודר את המטרה. ג'ני, ביוזמתה ובנועם הליכותיה, בכישרון אינסופי ובמסירות גדולה, הפכה את הבסיס הלחוץ והשומם הזה לבית. היא מילאה את הקירות בציורים נפלאים ומוקפדים, שהזכירו לנו תמיד שלבד מהלחץ האינסופי, שעות הכוננות ובשורות טובות ורעות שבאו אלינו ללא הרף, יש גם עולם אחר, יפה, מלא רוגע, רחוק כל כך, אבל קיים.

סרן דרור רוסו היה ממונה על ג'ני ודאג לכל צרכיה, שלא היו רבים. לימים סיפר לי שרק בפניו, מדי פעם, שפכה את לבה, דיברה על הפחדים שחוותה, בעיקר בלילות, ועל הדאגה לשלום הלוחמים שפגשה אצלנו.

זמן־מה אחרי שסיימתי את תפקידי ברמת הגולן ערכה ג'ני קלי תערוכה של ציוריה בדירתה ברמת אביב. רעייתי ואני קנינו שם תמונה ששבתה את לבנו - של שלושה ליצנים יפהפיים, לבושים בהידור ונראים במצב רוח טוב. רק מעטים, אם בכלל, הבחינו שלליצנים אין אוזניים - ג'ני היתה חירשת־אילמת מלידה. התמונה מלווה אותנו בביתנו מאז. מעטים האנשים שהכרתי בימי חיי שהם כל כך מגובשים, רגישים, טובים ושלמים בנפשם כמו ג'ני. אני אסיר תודה על שהחיים זימנו אותה לשהות איתנו ברמת הגולן ולפעול באהבה ובמרץ על מנת לתת לחיינו גוונים יפים של צבע ותרבות. ג'ני, אני מודה לך מאוד.

המפגש הראשון עם קציני המטה של 820 נקבע בתחילת הערב הראשון שלי בתפקיד, בחלקה הצפוני של חורשת טל, ליד האלון הענק בן מאה השנים. הגעתי לשם ישירות מתדריך שקיבלתי אצל אלוף פיקוד צפון, מוטה גור, בנצרת. הרבה שנים קודם לכן הייתי מפקד מחלקה בפלוגה ד' של גדוד 890, אשר מוטה היה מפקדה. לא ביקשתי שיעשה לי הנחות בהמשך, והוא לא התכוון לעשות זאת.

באותו יום התייצבתי אצלו על מנת לקבל תדריך אחרון ואת ברכת הדרך. האלוף דיבר בעיקר על המצוקה הגדולה של היישובים באצבע הגליל, על הפיגועים האינסופיים, על חוסר היכולת לקיים שגרת חיים נורמלית, ובעיקר על כך שצריך להגביר חדירות משוריינות ורגליות לפתחלנד, על מנת לגבות מהמחבלים מחיר.

הקשבתי לדבריו ברצינות רבה, אבל כבר בשיחה הזאת נראה היה לי שאני חולק על הרעיון של אלוף הפיקוד. לא חשבתי ש"גביית מחירים" היא הדרך שתביא שינוי, שתביא לנו ישועה, שתוביל למהפך בפעילות האויב. מה שיביא מהפך זה אך ורק אם הפעילות שלנו תהיה מקורית וחכמה ותמנע מהם את היכולת לפעול בשטחנו, ולא פעולות ענישה, שאליהן האויב מתרגל וגם מוצא להן מדי פעם פתרונות כאלה ואחרים.

כשהגעתי לחפ"ק, קצין האג"ם עדכן אותי, על גבי מפות, מה קורה עכשיו בשטח. כוח של תשעה לוחמים חדר לעומק שטח האויב, מדרום לכפר הדרוזי חצביא. הוא יצא ליעדו הרחוק לפני שהגעתי.

בשעות הראשונות הכול היה שקט, מה שאִפשר לי לשאול הרבה שאלות את קציני המטה. ניסיתי ללמוד כמה שיותר ומהר ככל האפשר. הכול התבצע תוך כדי תנועה. הקשבתי להם קשב רב, למדתי על הדאגות ואפילו על החרדות שבלבם ועל היכולת שלנו להתמודד עם המצב המורכב מאוד, כשהכול מתרחש סביבנו בו זמנית.

קרוב לחצות הלילה החלו הדברים להתרחש במהירות רבה. נפתחה אש מרגמות על קיבוץ שמיר ואש בזוקות על מושב בית הלל. כוח סיור לילה שיצא ממג'דל שמס שברמת הגולן, לכיוון הרכבל התחתון בחרמון, עלה על מארב שהניחו הסורים, לא מחבלים, על הכביש העולה. התוצאות היו מיידיות וקשות: שלושה הרוגים ושני פצועים לכוחותינו. בנוסף לכך התגלו עקבות חדירה מסוריה באזור חושנייה שבמרכז רמת הגולן.

החפ"ק התחיל לתפקד במהירות. ראשית ניסינו להבין מה מתרחש בכל אחד מהמוקדים, ובעיקר להבין אם יש נפגעים ביישובי אצבע הגליל. למיטב זיכרוני, לא היו נפגעים. הלחץ בחפ"ק היה קשה. ניתנו כל ההנחיות לכוחות בהתאם למצב. ניסיתי להכיר את קציני המטה, לראות איך הם מתפקדים במצב של לחץ עצום. מהר מאוד מצאתי שקצין האג"ם, אורי רותם, מתפקד מצוין, שהוא רגוע ושקול וקורא נכון את המצב. אורי ליווה אותי בהמשך לאורך כל תקופת השירות שלי ברמת הגולן לפי בקשתי. גם קציני המטה פעלו היטב. לעומתם, הקמ"ן נכנס ללחץ, תפס את הראש בשתי ידיו ולחש, "מה יהיה?" וכדומה. ראיתי שהעניין הזה מְרַפֶּה ידיים. אמרתי לקמ"ן, שאותו ראיתי לראשונה, "קח את הג'יפ וסע מכאן עכשיו". הקמ"ן שאל, "לאן לנסוע?" אמרתי, "לאן שאתה רוצה ואל תחזור". הוא לא חזר, אבל לפי דרישה, החזיר את הג'יפ.

את מקומו מילא סגנו איתמר, איש מצוין. לאחר מכן הגיע קמ"ן חדש, שהתגלה כמקצוען אמיתי וחכם, בשם אורן שחור.

כאמור, זה היה הלילה הראשון שלי כמפקד הגזרה. ניסיתי כמיטב יכולתי לתת תשובות למצב המורכב. הפקודות שיצאו היו ברורות וקצרות. אנשים בשטח הבינו והגיבו. בין השאר, הקדמתי את חזרת הכוח מחצביא. עשיתי רק סיכומי ביניים הכרחיים. היה ברור לי שהתנאים מורכבים ושצריך להבין אותם היטב ורק אז לשנות פקודות קיימות, אם יש צורך בכך, על בסיס הלקחים והתחקירים.

נתתי לעצמי חודש להמשיך לפעול, כמעט בלי לשנות דבר, ובעיקר להעמיק את הלימוד.

שיניתי רק את הדברים הפשוטים. כך, למשל, הפסקתי סיורי לילה רגליים ורכובים באזור הגבול. בסיורים אלה יש את כל היתרונות לאויב שאורב בשטחנו, והחיילים שלנו הם עבורו כמו מטרות דמות. ומה ההישגים? לא כלום. המשכנו, כמובן, לפעול בלילה בשטחי האויב, לאחר לימוד יסודי של הציר, שלפעמים עבר במכוון בשטחים בלתי הגיוניים ובלתי צפויים, על מנת לשבש את הערכות המצב של האויב. בוצע תחקיר קפדני ומשמעותי של הכוח המבצע בכמה דרגי פיקוד לפני ביצוע, עד האישור הסופי לעשות הכול שהאויב יופתע בשטחו. בוצע גם תחקיר אחרי כל ביצוע.

השקעתי הרבה עבודה ומחשבה בארגון המבצעי של שטחים ברמת הגולן. כך, למשל, הצבנו שלטי מתכת נמוכים, ממוספרים מצפון לדרום, לאורך כל הצירים בקרבת הגבול. חילקנו לכל המפקדים מפת תצ"א קטנה ומדויקת, שכללה את כל המידע הנ"ל, שהיה אחיד לכולם. כך יצרנו שפה משותפת, פשוטה ומדויקת, ובעת תקרית כל הכוחות המעורבים הבינו מיד מה מתרחש והיכן. על בסיס אלה ניתן היה לתמרן, להזיז כוחות עתודה, להפעיל ארטילריה ועוד. אלה דברים פשוטים שלא היו קיימים קודם ושהיו בעלי משמעות מכרעת בהתמצאות מיידית ובניהול תקריות אש בשפה משותפת ומובנת למגוון הכוחות שפעלו בשטח.

החמ"ל הופעל באופן רצוף, והיו בו כל הנציגים של המטה - אג"ם, מודיעין, סיוע, קשר, רפואה ותחזוקה. החמ"ל האזין לכל הרשתות והתערב לפי הצורך. חשוב לציין כי למרות גזרת האחריות הענקית של החטיבה, נשמר תמיד קשר רצוף עם כל הכוחות, כולל המארבים הרחוקים ביותר. השליטה היתה מלאה ואפשרה לתפקד נכון, לעשות פחות טעויות, ובעיקר למנוע מצב של ירי דו־צדדי בין כוחותינו. הסכנה הזאת הדירה תמיד שינה מעיני, לכן פעלתי למנוע אותה בעוד מועד.

את השבועות הראשונים הקדשתי לסיורים רבים במוצבים. בחנתי את הכוננות שלהם עם דגש על הכרת שטח בלתי מתפשרת, בעיקר של המפקדים. צריך לזכור המחבלים שפעלו נגדנו היו לרוב ילידי האזור, גדלו בשטחים אלה והכירו אותם על בוריָים, ובמובן זה היה להם יתרון עלינו. את הפער הזה היה חשוב לצמצם ככל האפשר על ידי לימוד השטח ותרגול בלתי פוסק. זה מה שעשינו.

השקעתי מחשבה רבה בנושא הפתחלנד ושלום יישובי אצבע הגליל, שחטפו כמעט מדי לילה. עדיין לא היתה בידי תוכנית שלמה, אבל הנושא עמד בראש סדר העדיפויות שלי והסתמן כיוון אפשרי.

החודש הראשון שלי בתפקיד התקרב לסיומו. החלטתי להתמקד בנושאים הקריטיים במיוחד. יותר ויותר הבנתי את גודל האחריות - נשלחתי לכאן כדי לפתור בעיות גם אם הן קשות מאוד. את הצבא הסורי שבמזרח, על אלפי הטנקים שלו, ואת המחבלים שחודרים לשטחנו כל לילה חייבים לבלום. שני נושאים נראו לי הדחופים ביותר לטיפול. הראשון, הפתחלנד שאיים על אצבע הגליל, גבה קורבנות ושיבש את החיים, והשני, אלפי הטנקים הסוריים שברמת הגולן. כשקיבלתי את האחריות על הגזרה הבנתי מיד שרמת הגולן כלל אינה מוגנת בפניהם, אם לפתע בלי התרעה הם יתחילו לנסוע ולתקוף.

קיימתי כמה הערכות מצב עם המטה שלי וגיבשנו תוכנית. התייעצתי, כמובן, עם מח"ט הטנקים משה בריל. החלטתי, על בסיס הדיונים שקיימנו, להמליץ לפיקוד צפון לחפור באופן מיידי תעלת נ"ט לכל אורך רמת הגולן. חשוב להבין שלטנקים הסוריים, לבד מכמה שדות מוקשים, לא היה מכשול אמיתי. הם יכלו לפרוץ בפריסה רחבה ולתקוף בו זמנית לרוחב החזית כולה. את הדרישההזאת העברתי לפיקוד בתום גיבוש התוכנית. קודם לכן הצגתי את הרעיון בשטח אישית לאלוף הפיקוד, שהיה מאוד שבע רצון ואישר אותה בקווים כלליים.

לרשותי עמדה, כאמור, חטיבה 188 עם מפקדה, אל"מ משה בריל, איש גדול גוף וטוב לב. מהרגע הראשון נוצר בינינו קשר מצוין. סיירתי איתו בשטח, לפי סדר עדיפויות, בהתאם לחומרת הצפי של כיווני ההתקפה האפשריים של הטנקים הסוריים. קבענו שנחפור את תוואי התעלה תחילה בפתחת קוניטרה, וגם את רמפות הטנקים שאמורות לשלוט באש על התעלה. הכול היה תוצאה של הערכות מצב וניתוח מעמיק של דרכי הפעולה האפשריות של האויב. לא טעינו, כפי שהוכח בהסתערות מאות הטנקים הסוריים בפתיחת המלחמה ביום הכיפורים.

על מנת שלתעלת הנ"ט יהיה סיכוי להצליח ולא להימרח על מערכת דיונים ארוכים, עד קבלת אישור הביצוע, היה חשוב לי שהאלוף ישמע את רעיון התעלה לראשונה ממני ישירות. זאת, על מנת שהמסר שלי, בנושא כל כך חשוב ומכריע, יגיע אליו במדויק, שיוצג נכון, במהירות ובלי מתווכים.

על מנת שהתעלה תהיה יעילה היא חייבת להיות מכוסה באש הטנקים של כוחותינו. כלומר, על הטנקים שלנו להיות מסוגלים לפגוע בטנקים הסוריים בכל נקודה לאורך התעלה שבה ינסו לחצות לשטחנו. לשם כך היינו חייבים לעשות תכנון משולב של תוואי התעלה ורמפות הטנקים לכל אורך הגבול, על מנת לוודא שאין שטחים מתים, שיש לטנקים שדה ראייה ושדה אש. שתי המערכות חייבות להשלים זו את זו ולפעול יחד לפי הצורך. כך אמנם קרה בשעת המבחן הגדולה.

התעלה תהיה מכשול אמיתי, שלא יאפשר לסורים לנוע בפריסה רחבה. יהיה עליהם להתנקז לכמה מעברים, שם יניחו גשרונים וינסו לחצות את התעלה. בשלב זה הם יהיו פגיעים מאוד וחשופים לאש טנקים שלנו, שאמורים להיות מוצבים על הרמפות. המצב הזה יקשה מאוד על האויב ויקל על כוחותינו להגן. כך בדיוק קרה בפועל.

בשום שלב לא חשבתי שתעלת הנ"ט ורמפות הטנקים, טובות ומתוכננות נכון ככל שיהיו, יעצרו את הטנקים הסוריים. מי שיעצור את הטנקים יהיו הלוחמים, אבל חובתנו, המפקדים, לספק להם את התנאים המינימליים מבעוד מועד. דברים אלה אפשר וחובה היה לעשות אותם בטרם סערה. בסוגריים, אני יכול להגיד שלא בדיוק הבנתי מדוע העבודה הקריטית הזאת לא החלה מוקדם יותר. דבר לא נעשה בנושא זה. בעיני זה היה סוג של מחדל מחשבתי. הערכת המצב שנעשתה בחטיבה שלי חזתה במדויק את העתיד להתרחש ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. לאור הערכת מצב זאת פעלנו בכל הכוח. קשה לדמיין איך עוצרים את שיטפון הטנקים הגדול ללא המכשול שהצבנו לסורים. אני רוצה להאמין שהלוחמים של יאנוש בן־גל ואביגדור קהלני היו עוצרים אותם, אבל באיזה מחיר?

הסורים הבינו את מהות המכשול שלפניהם, נערכו לקראתו, אבל עדיין, על פי עדותו של קהלני, תעלת הנ"ט והרמפות נתנו יתרון יחסי בידי כוחות השריון שלנו. הכוחות, באומץ לבם, ניצלו יתרון זה עד תום.

גם בשיחה עם קהלני היה ברור שהמלחמה התנהלה בדיוק כפי שציפינו ונערכנו לקראתה, חפרנו את התעלה ורמפות הטנקים. קהלני ריגש אותי בכנותו ובדבריו.

הרגשתי סיפוק רב: עשיתי את חובתי טוב ככל שיכולתי. המכשול שהכינונו נגד הטנקים הסוריים היה יעיל ותרם את תרומתו לקרב. תעלת הנ"ט תוכננה ובוצעה ביוזמת חטמ"ר 820, שהייתי מפקדהּ.

קהלני שמע אותי, הביע שביעות רצון ושמעתי בטלפון את החיוך שלו.

אחרי המלחמה שוחחתי עם כמה מפקדים, ובפרט עם יאנוש, שהיה מח"ט 7, איש מיוחד, אמיץ וחכם. ניסיתי להבין באיזו מידה המאמץ שלנו, לחפור תעלה ורמפות, עזר להם.

נאמנים עלי דבריו הכנים והאמיתיים של מפקד חטיבה 7, יאנוש: "קהלני היה אחד הגיבורים החשובים ביותר, רמת הגולן לא נפלה בזכות הלוחמים שלנו שהחשוב שבהם היה קהלני, מג"ד בחטיבה 7." קהלני, אני מצדיע לך.

אתה, קהלני ידידי, את עיטור הגבורה אתה מקבל גם ממני. תודה לך על מנהיגותך האמיצה.

יאנוש וקהלני נעזרו בהכנת השטח שעשינו. הם, עם הטנקים שלהם, עשו את חובתם בכל העוצמה וההקרבה. יותר מכול, אומץ הלב, החברות בין הלוחמים, הדוגמה האישית של המפקדים, וההכרה העמוקה שאנחנו נלחמים על חיינו, על חיי המדינה, כל מאמץ ראוי.

בכל קרב יש שעות קריטיות שבהן צריך לתת הכול. כך עשו הלוחמים, ובזכות נחישותם ונכונותם שרדנו. יאנוש הדגיש שתעלת הנ"ט ורמפות הטנקים היו מרכיב חשוב, אף על פי שלא מכריע, בהבסת האויב הסורי. לכך בדיוק התכוונתי. תעלת הנ"ט ורמפות הטנקים עשו את העבודה, תרמו את חלקן החשוב בדיוק בהתאם לציפיות.

גרסתי תמיד, ואני חושב כך גם עתה, שכל אחד, באשר הוא, חייב לעשות את תפקידו, קטן או גדול, בדרך הכי טובה שהוא מסוגל ולדעת שכל האחרים באשר הם נוהגים כמוהו בדיוק, מבצעים את חלקם בשלמות. למסגרת של מחלקה, פלוגה, גדוד, ואפילו חטיבה יש משמעות בדיוק בקטע הזה, של היכרות קרובה בין כולם, במחויבות זה לזה, בנאמנות, בחברות. מאותה סיבה, כאשר הייתי מפקד רמת הגולן, האחראי על הגנתה, וצפיתי שהטנקים הסוריים יעמידו אותנו במבחן עליון, דרשתי לחפור תעלת נ"ט, להתחיל את העבודה מיד ובכל הכוח. ראיתי בכך את חובתי. אמרתי לאלוף הפיקוד שהמצב הזה שרמת הגולן למעשה פרוצה, לא מוגנת בפני הסתערות גדולה של אלפי טנקים סוריים ללא התרעה, בלתי מתקבל על הדעת.

אודה על האמת, המצב הזה הדאיג וגם הפחיד אותי. אני מפקד רמת הגולן, האחריות כולה עלי, חובתי לעשות הכול על מנת לשנות את המשוואה הזאת בעוד מועד, מהר ככל האפשר. למרבה המזל, השלמנו את החפירה לפני פרוץ ההסתערות של הסורים, לפחות במקומות הקריטיים.

נדרשתי לתכנן את התעלה, לסמן את התוואי בדגלונים וכן לתכנן את רמפות הטנקים. פניתי כמובן מאליו אל מפקד חטיבה 188, ידידי הטוב אל"מ משה בריל, ומיד יצאנו לשטח. עלינו לאבו נידא (תל אביטל), אזור שהיה בעינינו השטח הקריטי להתקפה סורית. קבענו לעצמנו את תוואי התעלה בקווים כלליים, ועל בסיס זה יצאנו לתכנון מפורט ולסימון בפועל. לימים התברר שהערכת המצב שלנו, שעל פיה חפרנו את התעלה, היתה מדויקת. קרב הטנקים הגדול נערך בעמק הבכא, כפי שצפינו. בשטח הזה חפרנו בעדיפות ראשונה את תעלת הנ"ט עם רוב הבולדוזרים שהועמדו לרשותנו.

חלקים מתוואי התעלה, בפרט בדרום הרמה, קבעתי בסיור משותף עם אלוף הפיקוד מוטה גור. במקביל קבענו את מיקום רמפות הטנקים ועבדנו על הכול יחד ב-30 בולדוזרים די-9.

אישית, אף פעם לא חפרתי תעלת נ"ט. לא היה לי כל ניסיון בעניין זה. לא היה ברור לי, למשל, לאיזו גדה של התעלה מפנים את העפר שנחפר, לזו הקרובה לאויב או לזו הקרובה אלינו. כלומר, מגביהים את הגדה ויוצרים מדרון תלול בתוך התעלה ומקשים על הטנקים שלהם לטפס. כמו כן לא ידענו מה העומק האפקטיבי לחפירה ועוד דברים רבים.

עלי לציין, לצערי, שלאיש מכל אלה שפניתי אליהם, שהיו אמורים לדעת מה נכון לעשות, לא היה מושג איך בונים תעלה נגד טנקים. העניין הזה אף פעם לא עבר להם בראש. נוכח אי־הבהירות חפרנו קטע של תעלת נ"ט מאחורי מחנה נפח, בפיקוח קצין ההנדסה שלי. הבאנו טנק שלל רוסי מששת הימים, כמו אלה שהיו בשימוש הסורים, על מנת לבחון את כל המשתנים. אכן, בתוך יומיים־שלושה ידענו מה אנחנו רוצים. לפיהם בנינו תעלת נ"ט אפקטיבית מאוד, שענתה על כל הדרישות.

באותה הזדמנות של לימוד העניין הכינונו לסורים גם הפתעה, שאף היא עבדה בדיוק כמצופה. המערכת בגבול נועדה בעיקר לגלות חדירה של אויב לשטחנו. בשגרה, הסיורים לאורך אותה מערכת נערכו כשהכוחות הרכובים על גבי זחל"מים, לעתים בשילוב טנקים, נעו אל הגבול על צירי רוחב שהוכנו במיוחד לשם כך. הבינונו שהתעלה, כאשר תיבנה, תקשה את התנועה החופשית אל המערכת בגבול. לכן היה הכרח לבנות גשרונים על התעלה, כדי לאפשר לכוחות לחצות אותה בניצב אל הגבול באופן חופשי ובמהירות. הרעיון שלנו היה לבנות גשרונים שמסוגלים לשאת משקל של זחל"ם ללא קושי, אבל אם עולה עליהם טנק של 50 טון, הם קורסים והטנק נופל לתעלה. לכן הגשרונים נבנו מלכתחילה כך, שזחל"מים יעברו עליהם ללא בעיה.

ביום־יום, הזחל"מים חצו, כאמור, את התעלה על הגשרונים והטנקים חצו רק על צירים שהותאמו למשקל שלהם. ההנחה שלי היתה שהאויב לא ישים לב, לא יבחין בהבדל. לא טעינו, בדיוק כך קרה. הם בלעו את הפיתיון.

המלכוד הקטן הזה הוכיח את עצמו. הסורים הקימו גשרונים משלהם, אבל תכננו לעשות שימוש גם בגשרונים שלנו - ונפלו לתעלה. זאת היתה תרומה צנועה אבל חשובה להגנה. לעיכוב הזה היה אפקט מצטבר, יחד עם שאר המכשולים שהסורים נתקלו בהם. אלה הקלו על המגינים שלנו לפגוע באויב ולהחזיק מעמד, להמשיך, לא להישבר. הלוחמים היו גיבורים. יאנוש מפקדם ידע לתת להם את הכבוד הראוי.

בניית תעלת הנ"ט היתה פרויקט גדול וכבד. חשוב לזכור שהוא בוצע בנוסף לפעילות הביטחון השוטף בגבול, שלא פסקה ליום אחד, ובנוסף למשימה הגדולה, פריצת הדרך לג'בל רוס, השתלטות עליו, הקמת מוצב קבע במקום ועוד מאחזים במעלה ההר, וחשוב מכול - חיסול הפתחלנד. ראוי להזכיר, הייתי מפקד חטיבה עם אחריות לגזרה ענקית, כשמולנו צבא סורי פעיל מאוד ומחבלים, ש-150 או 160 מהם נהרגו בניסיונות החדירה לשטחנו. אף אחד מהם לא חזר לסוריה על שתי רגליו.

התאמצתי להתחדש, לפעול באופן יצירתי, ולא לעשות אף פעם עוד מאותו דבר. רק בזכות זה חיסלנו את הפתחלנד, רק בשל כך הצלחנו להציב גם מכשול אמיתי ברמת הגולן. אלו היו פרויקטים מרכזיים, שגרמו לשינוי גישה בשטח, הם לא היו בלעדיים.

חשוב להבין, הפרויקטים הגדולים האלה - תעלת הנ"ט, רמפות הטנקים, פריצת הדרך לג'בל רוס וההשתלטות עליו, חיסול הפתחלנד - כל הפרויקטים החשובים האלה לא נכפו עלינו על ידי הפיקוד. אני יזמתי והצגתי אותם בפיקוד כמה פעמים. נאבקתי קשה על מנת שהפיקוד יאשר אותם, על מנת שניגש לביצוע בהקדם האפשרי. כך הם באו לעולם, מומשו בשטח ובוצעו בשלמותם, עד תום. ידעתי שיש דרך התנהלות קלה יותר, פחות מסובכת, פחות תובענית, שקשורה בפחות כאב ושכול במהלך הביצוע. יכולתי להמשיך לעשות את מה שהיה מקובל קודם, עוד מאותו דבר, עם קצת שיפורים. החיים שלי היו אז ודאי קלים בהרבה, פחות תובעניים, ומן הסתם גם היו לי אז פחות מאבקים עם מפקדַי, ואולי גם עם פקודַי. אולי גם חייהם של פקודַי היו אז קלים יותר, אבל לא חייהם של האנשים שבאנו להגן עליהם בכל מחיר. אלה היו תמיד בראש סדר העדיפויות.

מבחינתי הבחירה היתה קלה - כך נהגתי תמיד - התמקדתי בדברים החשובים באמת, לרוב בדברים מקוריים וחדשים, שמטבע הדברים מושכים הרבה ביקורת והתנגדות. הייתי נכון גם לשלם מחירים אישיים, ושילמתי, ובלבד שנבצע את הדבר הנכון.

נדרשתי להציג שוב ושוב את תוואי התעלה והרמפות, בעיקר לאלוף הפיקוד, שהבין את חשיבות התעלה. קציני המטה שלו הבינו אותה הרבה פחות. האלוף היה מגיע מדי פעם ובודק איך אנחנו מתקדמים. על העבודות ההנדסיות היה מופקד, כאמור, קצין ההנדסה שלי, סגן אלוף, איש מבוגר עם שיער שיבה, סבא טוב. לבושתי אינני זוכר את שמו. הסבא הזה היה אדם נפלא, חרוץ וחכם, שהקדיש את ימיו ולילותיו לפרויקט הזה. הוא התלהב כמו ילד, "סוף־סוף אנחנו עושים את הדבר האמיתי". כאמור, הועמדו לרשותנו 30 טרקטורים די-9 ועוד כלים הנדסיים. העבודות בוצעו במקביל, בפריסה רחבה על פני קילומטרים רבים. אם היתה איזו גבעה, נמוכה או גבוהה, שהסתירה את שדה הראייה, היא "כוסחה" בתוך שעות על ידי הטרקטורים הכבדים, נעלמה כלא היתה.

לקראת מלחמת יום כיפור, התעלה והרמפות היו מוכנות, לפחות בקטעים הקריטיים. קהלני ציין בשיחתנו, שלא הכינונו מספיק רמפות טנקים. הוא צודק. כאשר סיימתי את תפקידי ברמת הגולן ונשלחתי לפקד על רצועת עזה, שהיתה אז קן צרעות, מרבית העבודות של הכנת הרמה למלחמה הופסקו.

לפני שעזבתי את רמת הגולן הלכתי אישית אל כל המעורבים בפרויקט התעלה והרמפות על מנת להביע את הערכתי ותודתי, ובהם מפעילי הציוד הכבד, אל"מ משה בריל, מטה החטיבה שלי, ומעל כולם - קצין ההנדסה הנאמן, שבעיקר בזכותו תעלת הנ"ט קמה והיתה לעובדה. הודיתי אישית מקרב לב, בכתב ובעל־פה, למרבית המעורבים בעבודה. לחצתי יד בחום לכל האנשים המסורים והטובים האלה.

אני מאמין שהתעלה והרמפות חסכו חיים של לוחמים רבים. את הפרטים המלאים לא נדע לעולם. אני מרגיש שהמאמץ העצום שהושקע על ידי כל כך הרבה אנשים, הכול תוך פעילות מבצעית בלתי פוסקת ברמת הגולן, באצבע הגליל ובג'בל רוס, היה ראוי וכדאִי. העבודה נמשכה כחצי שנה.

נעצבתי מעט שלבד מיאנוש וקהלני, כאמור, איש מהפיקוד או מבין הלוחמים שלחמו שם ביום הכיפורים, לא מצא מקום להגיד מילה לטובת פרויקט התעלה והרמפות, כפי שמקובל במקרים כאלה. התייחסו אליהן כמו למשהו שכביכול היה שם תמיד, כאילו הטבע ברא אותן.

וכעת נחזור מעט לאחור בזמן. כזכור, קבעתי לעצמי חודש אחד ללמוד את התנאים בשטח ואז לבוא עם הצעת תוכנית מנומקת ביחס לפתחלנד וליישובים שלנו בשטח. תכנון תעלת הנ"ט כבר היה במחשבה, אבל עדיין לא התפניתי לעסוק בכך. בינתיים התעוזה וההתקפות של המחבלים על היישובים באצבע הגליל הלכו וגברו, כולל פשיטה על בית במושב בית הלל, שבו נרצח תושב המקום, וכן אש מרגמות, לעתים גם בזוקות, על היישובים ועל מפקדת החטיבה שלנו בנפח.

הרבה מחשבות סותרות התרוצצו לי בראש. שוכנעתי שכך אי־אפשר לתפקד, שחייב לבוא שינוי אמיתי ומהר. החטיבה עסקה אך ורק בכיבוי שריפות, שום יוזמה, היא הגיבה בלבד. עם זאת, נזהרתי מלהסיק מסקנות מוקדם מדי. כל החלטה היתה עלולה להיות הרת גורל ביחס לכל כך הרבה אנשים, חיילים ואזרחים.

הקציתי לעצמי, כאמור, חודש אחד ללמוד את השטח, את הטופוגרפיה ואת שיגרת הפעילות. לנסות להבין את נקודות התורפה שלנו ושל האויב, את מידת השפעתן, להבין אם יש דפוס כלשהו שחוזר על עצמו בפעילות האויב, אם יש לו סדר עדיפויות לפגיעה במטרות שלנו. הבנתי שאין לו איזה סדר קבוע, הוא פוגע במקום שהכי קל. כלומר, היה צריך להקשות עליו, לצמצם באופן דרסטי את חופש הפעולה, את חופש הבחירה, את חופש התנועה, למנוע ככל האפשר אפשרות תצפית על כוחותינו ועל התנועות שלנו, ומעל לכול - לפגוע ביוזמות של המחבלים ולהעביר את היוזמה לידינו.

הפתחלנד כלל את הכפרים שובא, שבעא, כפר חמם, ראשייה אל פוחר, חבריה, כפר אל־מרי, חלתא וחצביא. חלקם היו כפרים דרוזיים, שהיו פחות פעילים, אבל המחבלים נערכו סביבם ונהנו מהשירותים שלהם. חייבים לזכור שאלה דרוזים תושבי לבנון, לא דרוזים "שלנו".

השטח הגבוה באזור ג'בל רוס בנוי מסלעי דולומיט טרשיים, מחודדים, המקשים מאוד את התנועה. אפשר להבחין גם בסלעי גיר. הנוף, בעיקרו, מתאפיין בזרימה תת־קרקעית. המים נספגים בקרקע ומתנקזים באמצעות עורקים תת־קרקעיים. שיטת הניקוז הזאת מכונה קרסט. המים נגלים לעינינו שוב בחלק הנמוך של הרכסים, לרוב בצורת מעיינות.

ג'בל רוס הוא הנקודה הגבוהה ביותר בשטח - גובהו 1,529 מטר. הוא גם שולט בתצפית ובאש על שטח גדול מאוד, וישירות גם בחלק מן הכפרים. שוכנעתי שג'בל רוס הוא המפתח העיקרי, שבאמצעותו נשיג שליטה על הפתחלנד כולו. ראיתי הכרח ממדרגה ראשונה לשלוט ולהחזיק בו. את זה יש חובה לבצע בכל מחיר.

כינסתי את מטה החטיבה, הצגתי בפניו במה עלינו לדון ולאילו החלטות חייבים להגיע. החלטתי בשלב זה לא להציג את המחשבות שלי על מנת שהאנשים יהיו חופשיים לחשוב באופן עצמאי, על בסיס הניסיון שצברו, מבלי שאכוון אותם לפתרון כזה או אחר.

אני עצמי עדיין לא הייתי בטוח לגמרי איך נכון להיערך. קיוויתי שהדיון עם האנשים המוכשרים והאמיתיים האלה, יסייע לי לגבש את הדפ"א (דרך פעולה אפשרית) הכי מתאימה ומהר ככל האפשר. הנחיתי את קציני המטה שעליהם להגיע לדיון כשכל אחד מוכן להציג ולפרט את עמדתו. עליהם לנקוט דרך עצמאית מבלי לכוון לדעתי שלי או לדעתו של מי מקציני המטה. הדגשתי שהנושא העומד לדיון הוא חשוב וכבד וישפיע לטוב או לרע על כולנו, ובפרט על האזרחים תושבי אצבע הגליל.

המטה התכנס במשרד שלי שבנפח, שהוכן לדיון עם כל העזרים, כולל מפות וצילומי אוויר. אמרתי לקצינים: לא יוצאים מכאן עד שיש לנו סיכום, המקובל לפחות על רובנו.

כצפוי, הדיון היה פורה מאוד. נוכחתי שמשתתפי הדיון יודעים היטב מה מונח על כפות המאזניים. הם אמרו דברים נכונים וחכמים, האירו את עיני וגילו את אוזני בפרטים שונים וחשובים. אהבתי אותם. בסופו של עניין גיבשנו בקווים כלליים את התוכנית הבאה: "עלינו לתפוס, מוקדם ככל האפשר, את ג'בל רוס על מנת להחזיק בו באופן קבוע, להקים עליו מוצב, וממנו לבצע פעילות אינטנסיבית נגד כל הכפרים של הפתחלנד. לשם כך יש לסלול דרך עבירה לרכב משוריין ולרכב רך, מתחתית ההר ועד לפסגה".

כבר בשלבי התכנון הראשוניים היה ברור שלא ניתן לשבת ישיבת קבע על ג'בל רוס מבלי שתהיה אליו דרך סלולה לכל אורכה, 15 קילומטרים, כולל הפיתולים. בתנאי השטח, זהו מרחק עצום, זרוּע בולדרים ענקיים וצמחייה צפופה.

כאן עלי להזכיר כי זמן קצר לפני הדיון שלנו בוצעה פשיטה על ג'בל רוס, בפיקודו של סרן ציון זלוף, מ"פ בגולני. הפשיטה בוצעה בתנאים קשים מאוד. מדובר בשטח הררי גבוה, בעלייה קשה מאוד לכל אורך הדרך, עם סלעי דולומיט מחודדים וגבוהים. הכוח הגיע ליעד במועד ופתח בהסתערות על פי התוכנית. ציון הצטיין בקרב. בזכות מנהיגותו ואומץ לבו היעד נכבש. שני קצינים, הסמ"פ שלמה כהן ודב רוטברג, נהרגו בקרב על התל.

בתום הקרב - הכוח הספיק לשהות במקום לא יותר משעתיים - ציון קיבל פקודה לפנות את היעד ולרדת מן ההר. היה ברור לי שההחלטה היתה נכונה וצודקת, כל פתרון אחר היה שגוי. אני, שהייתי מפקד השטח כולו, היה עלי לראות את התמונה הכוללת. למרות הכאב, היה צורך להשלים עם העובדה שעל אף הקרב הקשה מאוד והמוצלח, חירוף נפשם של כל המבַצעים, סוג זה של פעולה, פשיטות, לא קידם אותנו כלל אל המטרה האמיתית, השתלטות על הפתחלנד. אולי אפילו ההפך הוא נכון. השקענו מאמץ עצום בתכנון ובביצוע, הקרבנו את הטובים ביותר, ומה השגנו? מצער להגיד זאת, אני מתנצל בפני ציון ואנשיו, אבל בפועל לא השגנו דבר. קשה להגיד דבר כזה ללוחמים ששמו את נפשם בכפם והסתערו על היעד בכל כוחם, בנחישות גדולה ובהצלחה רבה. אני יודע כל זאת, "אבל ציון, אתה ואני תמיד אמרנו אמת, בוודאי כאשר מדובר בחייהם של הכפופים לנו, הלוחמים. גם כשהיית קצין האג"ם של אוגדה 91, פעלנו אך ורק על פי עובדות אמת, בלי לייפות או לעגל פינות".

את הפקודה לפנות את ג'בל רוס עוד ביום הפשיטה נתן הרמטכ"ל חיים בר־לב, שהגיע לשטח אישית. הגעת הרמטכ"ל לשטח הדגישה בבירור את מצב החירום שנוצר, שכן זה לא דבר מקובל. חוסר היכולת להחזיק ביעד, אי התוחלת של הפשיטה וחוסר היכולת להקל אפילו במעט על התושבים באצבע הגליל, ייתרו אותה לחלוטין. אני משוכנע שהרמטכ"ל צדק כשהורה לסגת.

כך קרה שהכוח למעשה נאלץ לסגת מג'בל רוס תחת האש שחטף מהמחבלים. המחבלים רשמו לעצמם ניצחון אחד ויחידי על צה"ל. ההרפתקה הזאת היתה מיותרת לחלוטין, היא תרשם לחובתם של המפקדים הבכירים.

התצפיות שלנו דיווחו שבתוך פחות משעתיים מאז פינה הכוח של ציון את ג'בל רוס, המחבלים חזרו ותפסו אותו.

משמעות הישיבה על ג'בל רוס, ללא דרך סלולה, היתה מטורפת. בוודאי היינו סופגים שם אבידות כל יום וכל לילה מבלי להביא תועלת. אז לשם מה? למה להקריב את הטובים באנשינו בפשיטה, שתוחלת החיים שלה היתה פחות משעתיים? אולי היתה כאן השפעה של פעולות התגמול שבוצעו לפני ששת הימים. המטרה של הפעולות ההן היתה שונה בתכלית, כוונתן היתה להעניש את המחבלים, לגבות מחיר. הסיפור של ג'בל רוס היה אחר לגמרי. מה שהצליח בזמנו כבר איננו מתאים לענייננו. אין לי עניין להצביע על אשמים, על אף שהפקודה הזאת ניתנה על בסיס תכנון וביצוע, ישירות על ידי הפיקוד ובשליטתו. זה היה מיותר ולא על פי המקובל. מי שחושב אחרת שידבר עם הלוחם החשוב - ציון.

גם אם הייתי חושב שהקורבן הזה, של כל כך הרבה אנשים, יקל במשהו על תושבי אצבע הגליל, יסיר מעליהם את האיום הבלתי פוסק הרובץ לפתחם ומשבש את חייהם יום־יום ולילה־לילה, גם אז ספק אם הייתי מקבל את הדין והולך עם זה. הייתי מחפש פתרון אחר. הדבר היחיד הנכון, שחובה לעשות, הוא להעמיק את החשיבה היצירתית, למצוא דרכים אחרות. כך אמנם עשינו בחטיבה 820, ובתוך כחצי שנה הפתחלנד חוסל ל-50 השנים הבאות. לא דפקנו את הראש בקיר, מצאנו דרכים אחרות. הבינונו את השטח ואת משמעותו המפורטת. ידענו מה נכון לעשות ומה לא נכון.

עשינו שימוש מושכל בתוואי השטח בו פעלנו, בפרט ג'בל רוס ועוד. אני מאמין ומקווה שכך ננהג תמיד. בראיית השטח שלי, בהבנת השטח שהנחתה אותי בכל פעולותי כמפקד חטיבה 820 בשנים 1969-1970 ואחר כך באוגדה 91, ההיערכות בשטח היתה פועל יוצא של הבנה מלאה וניתוח המשמעויות המבצעיות שלו. עשינו שימוש מרבי בטופוגרפיה המיוחדת, שאם נערכים בה נכון, היא מעניקה יתרון מכריע ואינה מאפשרת לאויב לפעול כרצונו, הוא תמיד יהיה חשוף ופגיע לכוחותינו. אבל באותה מידה, אם לא מפענחים נכון את צפונותיה, היא מענישה, הופכת לעקב אכילס עבור כוחותינו. נכון יהיה להגיד שהבינונו את המגבלות ואת היתרונות של השטח, כפי שגם למדנו היטב את האויבים שלנו. את כל אלה רתמנו בתבונה לשרת את המטרות שלנו.

השטח הזה, רכס רמתא, ג'בל רוס, הוא בעל חשיבות עצומה לא רק עבור אצבע הגליל, אלא גם לגליל כולו. לכן חובה להמשיך להחזיק בו בכל מחיר, על מנת לשמר יכולת של יוזמה רצופה, החייבת להישאר בידינו תמיד.

לכן השליטה בג'בל רוס היתה בעיני מרכיב מרכזי בתפיסת ההגנה על הגליל הצפון־מזרחי, על אצבע הגליל, עם השלכות מבצעיות ברורות גם על גבול לבנון כולו. זהו שטח מפתח. הכביש המיוחד והחיוני שפרצנו והקמת מוצב הקבע בג'בל רוס והמוצבים האחרים קיבעו את הגבול. מדובר בשטח אסטרטגי שאין לו תחליף.

האמור לעיל מחייב כי כל פעילות מבצעית בשטח תהיה פועל יוצא של ראיית התמונה הכוללת, שרק על בסיסה אפשר לקבל החלטות מושכלות, בטרם שולחים לוחמים למבצעים. לדעתי, לא כך נהגו המפקדים כששלחו את ציון למשימתו.

חשוב להדגיש שהלוחמים המסתערים, לא בוחרים את היעד. הם הולכים לשם כי כך החליטו המפקדים. לרוב המפקדים צודקים, אבל לא תמיד זה כך. האחריות היתה של המפקדים גם במקרה זה שלפנינו. היה עליהם לשקול שוב ושוב את כל מערכת השיקולים ולהיות בטוחים שהפשיטה תביא תועלת ושהיא חייבת להתבצע. במקרה הזה, לצערי, זה לא היה כך. המצב המורכב לא הובן לאשורו בעוד מועד.

את הריטואל הזה, שפושטים ומפנים, ושוב פושטים ושוב מפנים, לא יכולתי לקבל בשטח המיוחד והקשה שבו פעלנו. בשטח מהסוג הזה האופציה הזאת לא קיימת. על מנת שיהיה ניתן לבצע את המשימה כפי שהגדרנו אותה לעצמנו בדיון העומק שערכנו במפקדת החטיבה - השתלטות על ג'בל רוס, פריצת הדרך אליו והקמת מוצב קבע על מנת לחסל את הפתחלנד - צריך היה להעמיק חשיבה, ליצור את התנאים האמיתיים על מנת שזה יקרה ויצליח.

סברתי כי המבנה המיוחד של השטח הזה - הגובה, התכסית הסבוכה, המרחק הגדול מצומת הטנק לג'בל רוס - מחייב פתרונות משולבים, יצירתיים. שום דבר לא ילך שם בכוח או ביותר כוח. לכן גם הקביעה של הפיקוד, כפי שנאמרה לי, שהתוכנית שלי תבלע גדוד שלם, לא היתה נכונה. הבעיה איננה אם צריך גדוד או שתי פלוגות. אין בזירה המיוחדת הזאת אפשרות לעשות קיצורי דרך. כאן חייבים לעבוד על בסיס תוכנית משולבת, לפי סדר פעילויות קבוע, ראשון ראשון ואחרון אחרון. אי־אפשר לדלג על שום שלב, אף על פי שכל אלה חייבים להתבצע צמודים זה לזה ככל האפשר. אין משמעות לפשיטה על ג'בל רוס אם אין תנאים לשבת עליו ישיבת קבע. ג'בל רוס היה התרופה הבלעדית לפתחלנד, שאין בלתה. אסור היה לאפשר מצב שהפתחלנד ממשיך להתקיים. לכן המאמץ כולו היה חייב להיות ממוקד ומכוון רק לאלה.

רק הודות לתובנות אלה חיסלנו את הפתחלנד, בינתיים, ל-50 שנה.

נוכח החיזוק האחרון שקיבלתי בדמות אותה פשיטה על ג'בל רוס, הכינונו תוכנית מפורטת לצורך הצגתה בפיקוד צפון. הפיקוד קבע מועד והתייצבתי עם העזרים המתאימים כשאני מוכן היטב. הצגתי דרך פעולה אופטימלית להשתלטות על ג'בל רוס ולחיסול הפתחלנד; בפירוש - חיסול! מטה הפיקוד הקשיב, נשאלו הרבה שאלות, ובסופו של דיון התוכנית שלי נדחתה. התכוננתי שיקשו עלי, שיהיו הערות, השגות, אבל לא האמנתי שהתוכנית תידחה אפילו מבלי לקבוע דיון נוסף.

כן, התאכזבתי, אבל לא הרמתי ידיים. להפך, חזרתי לחטיבה וקבעתי דיון פנימי נוסף. ניסינו למצוא מענה ראוי לכל הערה של מטה הפיקוד. כשחשבתי שאני מוכן, ביקשתי מהאלוף לקיים דיון נוסף בהקדם. נקבע מועד לדיון הנוסף כעבור שבוע.

הגעתי לפיקוד, לפני שהתחלנו אמר לי האלוף, "הקושי המרכזי הוא היקף הכוח הנדרש. אנחנו לא חושבים שהרעיון שלך הוא רעיון רע, אבל אין לנו את הכוחות הדרושים לפרויקט הזה כפי שאתה מציע. יש גם קציני מטה שחוששים שאתה תגרור אותנו להרפתקה שלא נוכל להתמודד איתה". הדברים חזרו על עצמם, שוב הצגתי והם דחו. שאלתי, "מה צריך לקרות כדי שהתוכנית תאושר?" רמ"ט הפיקוד אמר: "תפרט לנו בכתב איך אתה מחזיק את כל השטח, כולל אבטחת עבודות הפריצה, עם שתי פלוגות". בשלב זה התוכנית לא אושרה. הפיקוד טען שהיא תבלע גדוד ושגדוד כזה אין לנו. המשמעות שנמשיך לרוץ אחרי הזנב שלנו ונעשה עוד מאותו דבר בלי אופק, בלי חזון בר מימוש.

את ציר הדרך ביקשתי להציג בנפרד, כי עדיין לא הספקתי לתכנן אותו לכל פרטיו. בעיני, תכנון הציר היה חייב להיות קפדני מאוד, ורובו ככולו היה צריך לעבור בשטח מת כלפי האויב.

קיבלתי תצ"א מעודכן וגם יצאתי לכמה טיסות בפייפר. בנוסף לכך, חשוב היה לי לראות את השטח גם מכיוונו של האויב על מנת להבין איך הוא רואה אותנו. ביקשתי מהאלוף שינסה להשיג עבורי טיסה במטוס קרב דו־מושבי. עוד באותו יום הודיעו לי שהטיסה מאושרת.

טסתי בפייפר מראש פינה לרמת דוד. בשדה נפגשתי עם מפקד הבסיס, ידידי הטוב. הוא ביקש לדעת מה אני רוצה לראות. הסברתי והוא קבע שנטוס בטיסה נמוכה מעל ואדי עסל לשבעא, משם מערבה, עדיין בטיסה נמוכה, לחצביא, ואז נטפס גבוה יותר ודרומה לעבר ג'בל רוס. עשינו את הנתיב הזה פעמיים. לאט־לאט, שם התחיל להסתמן אצלי הציר המועדף. ראיתי הכרח לתכנן כך שהציר יעבור לכל אורכו, או לפחות ברובו, בשטח מת כלפי האויב. בטיסה הזאת למדתי שהכוונה שלי בהחלט ניתנת לביצוע.

למיטב זיכרוני, זוריק הוא שהטיס את הסקייהוק בסיור הקצר. אחרי הנחיתה התחבקנו בחום. חזרתי בפייפר לשדה שבמחניים.

זוריק לא רק הטיס אותי לסיור החשוב הזה, הוא גם גילה אמפתיה רבה, התעניינות איך ומה אנחנו עושים בשטח. התרשמתי שהוא הפנים באופן מלא את חשיבות הפעולה שלנו ותמך בנו.

זוריק לב היה מפקד בסיס חיל האוויר ברמת דוד במקביל להיותי מפקד רמת הגולן. הוא היה לוחם אמיץ, מנהיג, ומעל לכול היה חבר יקר ואמיתי. זוריק היה איש ארץ ישראל היפה, היפה מאוד. נפגשנו כמה פעמים בקבוצות פקודות ובקבוצות תכנון בהקשר לפעילות המבצעית בצפון. הפגישות נערכו בפיקוד צפון שישב בנצרת, ולעתים ברמת דוד או בנפח.

שדה התעופה רמת דוד בצפון היה הקרוב ביותר אלינו. הפעילות המבצעית התרחשה מדי שבוע. היו גם ביצועים בלתי מתוכננים, בעיקר כתגובה לפעילות יזומה של הסורים. היתה תחושה שיש לנו שותף נאמן מאוד, שיתייצב אצלנו בתוך דקות, יפליא מכותיו באויב, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשלושת ימי הקרב האחרונים שניהלנו נגד הסורים. בימים אלה הם איבדו כמה מטוסים ועשרות טנקים. הקשר עם רמת דוד, ובפרט עם זוריק והטייסים שלו, היה לא רק על בסיס מבצעי. היינו חברים, חברים טובים, והמטרות המשותפות קירבו בינינו.

באחד מערבי שבת, הקרובים ליום השנה למלחמת ששת הימים, מפקד הבסיס הזמין את רפול ואותי לספר לטייסים על חלקה של חטיבה 35 ביומיים הראשונים של המלחמה ההיא, הימים שהכריעו את גורל המערכה כולה, באוויר וגם ביבשה. ביומיים אלה פרצנו את מערך ההגנה המבוצר העיקרי של המצרים בפתחת רפיח, שעליו הגנה דיביזיה 7. בַּיום השני, השכם בבוקר, יצא כוח בפיקוד רפול לטהר את חאן יונס. כוח שני בפיקודי נשלח לטהר את העיר רפיח. הפתיחה העוצמתית באוויר ובמקביל ביבשה מוטטה את הכוחות המצריים מכל בחינה שהיא. ההמשך כבר היה פשוט יותר.

ברמת דוד היה ערב מלא חדווה, הרבה יין, הרבה צחוקים. סיפרתי שם שבימי ההמתנה לקראת המלחמה נפגשנו עם רן פקר בטייסת שלו, קבענו מילות קוד וערוצים פרטיים על מנת שבמלחמה נוכל לתקשר בינינו ישירות, באמצעות מ"ק 7, אם יהיה צורך. הכינוי של רפול ברשת היה "חומצה אדומה", הכינוי שלי היה "חומצה לבנה", רן היה "חומצה". כשהתקדמנו על ציר החוף בצפון סיני לעבר התעלה, באזור ימת ברדוויל, ראינו שני מיגים עושים יעף נמוך מעלינו ואחריו עולים לתקיפה. הבחנתי, או שרק נדמה היה לי, שמתחת לכנפיים של המטוסים תלוי חימוש, שהנה־הנה ישתחרר עלינו. המיגים כנראה חילקו ביניהם את המטרות, עשו הקפה נוספת והתיישרו לקראת תקיפה.

המ"ק 7 היה לידי. שידרתי לאוויר שמיגים עומדים לתקוף אותנו וציינתי היכן אנחנו נמצאים. או אז ראיתי באוויר מיראז' שלנו. לפתע המיג הראשון התפוצץ, לפני שהספיק לתקוף אותנו. זה היה די מפחיד. אני, בתגובה, עשיתי את המקסימום שיכולתי בנסיבות הלא פשוטות האלה, כיווצתי חזק את התחת.

בהפרש של דקות בודדות נכנס המיג השני וגם הוא, כנ"ל, התפוצץ. למיטב זיכרוני, הכיווץ הראשון הספיק גם בשביל המיג השני.

שנים רבות חשבתי שההתרעה ששלחתי לאוויר במ"ק 7 נקלטה אצל רן פקר והוא זה שהפיל אותם. לאחרונה ביקשתי מחברי, גיורא אפשטיין, שיבדוק מי הפיל את המיגים. מסרתי לו את המיקום המדויק, התאריך והשעה המשוערת שבהם הכוח שלי היה באזור והמיגים ניסו לתקוף אותנו. על פי בדיקתו היסודית מאוד, את המיגים הפיל מנחם שמול, שעד היום ממשיך לטוס בתעשייה האווירית כטייס ניסוי. הסיפור שלי ברמת דוד עורר שיחה קולנית במיוחד בין הטייסים שנכחו במפגש. בסוף לא הבנתי מי הפיל את המיגים, זוריק או רן. לשניהם זה כמובן התאים מאוד. היום, כאמור, אני יודע מי היה הגיבור שלי, וזהו שמול. רן וזוריק נשארו בעיני טייסים מצטיינים.

בזמן אמת, כשאנחנו היינו למטה והם מעלינו, ראיתי את המיראז' של שמול מתנפל על המיג. הבחנתי מרחוק בנקודה לבנה קטנה בקוקפיט. ידעתי ששם יושב האיש שהוא "שלנו", שאפשר לסמוך עליו. איזו הקלה, איזה שחרור לחץ. יישר כוח. זה היה קרוב.

החברות הטובה עם זוריק ומשפחתו זימנה אותנו לפגישה של שתי המשפחות בחרמון המושלג. עשינו שם פיקניק נפלא כשהבנות הגדולות, מרים וטלי, מחלקות ביניהן איזו צידה תובא לפיקניק. שמחנו כל כך לפגוש את הילדים הקטנים, שהיו בערך באותם גילים. שמחת הילדים הדביקה את כולנו, ואהבנו מאוד את השעות האלה יחד.

הרמטכ"ל, רא"ל בר־לב, הגדיל לעשות. יום אחד קיבלתי הזמנה להתארח בביתו עם רעייתי, ביום שישי של אותו שבוע בשעה שמונה בערב. הם צלצלו לוודא שקיבלתי את ההזמנה ושאנחנו אכן מגיעים. חיבבתי את הרמטכ"ל בר־לב, ההזמנה הזאת ריגשה אותי במיוחד. הנה מצלצל זוריק, מספר שהוא ואשתו טלי קיבלו הזמנה דומה. חשבנו לנסוע יחד, אבל זוריק יצא מרמת דוד, ואנחנו מקיבוץ כפר הנשיא, שם גרנו, וזה לא הסתדר. נפגשנו רבע שעה לפני הזמן ברמת השרון. לביתו של הרמטכ"ל הגענו יחד, על הדקה.

הרמטכ"ל ורעייתו תמר קיבלו אותנו במאור פנים. למן הרגע הראשון הרגשנו אורחים רצויים מאוד. שאלתי את הרמטכ"ל, "במה זכינו?" והוא אמר בפשטות, "אתם מפקדים על שני מוקדי הכוח החשובים והפעילים ביותר בצפון. אתם נושאים בָּאחריות בצורה טובה מאוד. רציתי לתת ביטוי צנוע להרגשתנו ולהערכתנו לשניכם". הוא אמר עוד כמה דברים חמים ומרגשים, אבל אסתפק באלה. ארוחת הערב היתה נפלאה. תמר הדגישה שהרמטכ"ל היה שותף להכנת הארוחה, שקבע את התפריט האהוב עליו. בר־לב העיר, "לקחתי סיכון, אבל זה הצליח". המנה האחרונה זכורה לי במיוחד, תות שדה בשמנת עם סוכר. בימים ההם זו היתה מנה נחשבת במיוחד. בר־לב ורעייתו הגישו אישית את כל המנות. בתום הארוחה עזרנו להם לפנות את הכלים. השיחה היתה חברית, בלי מתח, בלי שום דיסטנס. כולנו הפקנו הנאה רבה מהמפגש. הרמטכ"ל החמיא לזוריק על שלושת ימי הקרב מול הסורים, שבהם חיל האוויר נשא בעיקר הנטל. הוא החמיא גם לי על העמידה האיתנה של המוצבים בהרעשה המאסיבית ומול התקיפה היבשתית של הסורים. "הלוחמים עמדו בתנאים לא פשוטים, התוצאות היו טובות".

הופתעתי שהרמטכ"ל היה בקיא גם במרדף שביצענו בעקבות חדירה של שמונה מחבלים באזור חושנייה. הוא ידע את פרטי התחקיר שביצע השב"כ. בר־לב הדגיש שהיה לנו מזל גדול. אלמלא חיסול המחבלים, היה נגרם נזק כבד מאוד, הרבה "יהודים טובים" היו משלמים בחייהם. הוא הוסיף, "לא נעלמה מאוזני הידיעה שהובלת אישית את ההסתערות. טוב עשית, אבל תיזהר עם זה".

הרמטכ"ל ציין שהוא מרוצה מהשקעת המאמצים הנעשים להכין את רמת הגולן למלחמה, בפרט תעלת הנ"ט ורמפות הטנקים. כמו כן הוא אמר שהוא מתכוון לבוא לראות את העבודה במו עיניו בזמן הקרוב. הוא אכן בא, מוקדם מהצפוי, עם אלוף הפיקוד ושר הביטחון. הם לא חסכו שבחים על המאמץ, על היוזמה של חטמ"ר 820, על הביצוע המדויק של כל הכוחות בשטח, והדגישו את החשיבות הגדולה מאוד של הכנת הרמה למלחמה.

לפני חודשים אחדים התקשרתי אל טלי, אלמנתו של זוריק. שמחנו מאוד לשוחח, לזכור, להתבשם שוב בנוסטלגיה ארוכת השנים, להתגעגע אל ימים מלאי פעילות ותחושת התעלות, תחושה שהיינו שותפים בעשייה של משהו נכון וחשוב, וגם לזכור את האיש זוריק. הוא היה בעיני אדם גדול מהחיים, וראיתי לעצמי זכות גדולה להיות חברו. באמצעותו הכרתי והערכתי את משפחתו והתחברתי אליהם, גם אם לזמן מוגבל בשל הנסיבות. כל כך הרבה פעמים תחושת הניצחון הולכת אצלנו יד ביד עם עצב גדול. כפי שכתב המשורר שלמה סקולסקי, "אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד".

בעקבות הסיור האווירי עם זוריק, עדכנתי את התכנון שלנו במפקדת החטיבה, והפעם כתבנו פקודת מבצע מדויקת שמפרטת, עד החייל האחרון, איך נערכים, כפי שנדרשתי לעשות. הפקודה המלאה שמורה אצלי עד היום. מצוין בה, לפי הדרישה של הפיקוד, שהתוכנית היא יוזמה של מח"ט 820. נקבע מועד להצגת התוכנית בפיקוד. היום שנבחר על ידם היה יום שישי. לי יום זה היה נוח מאוד. גרתי אז בקיבוץ כפר הנשיא, הפיקוד ישב בנצרת, וחשבתי שהנה יש לי הזדמנות להגיע הביתה אחרי כחודש. גרנו שם בבית יפה שכונה "בית הקולונל", עם נוף נפלא לגולן ולחרמון. היו לנו אז שני ילדים מקסימים, יעל היתה אז בת חמש ונמרוד בן שנתיים. הם זכו ללכת לגן הילדים בכפר הנשיא והתקבלו יפה בחברת הילדים בקיבוץ והרגישו נוח מאוד בחברתם. הילדים שלנו אהבו את הימים ואת הלילות במקום הנפלא הזה. גם אנחנו.

מרים לימדה בתיכון האזורי של כפר בלום. גרנו קרוב למקום השירות שלי, אבל למרות זאת ראיתי את המשפחה מעט מאוד. כשהגעתי הביתה, הילדים לרוב כבר ישנו, יצאתי הרבה לפני שקמו בבוקר. היתה לי תחושה טובה ביחס למשפחה, ידעתי שיש להם חיים מסודרים ושטוב להם. כאשר סיימתי את התפקיד, לפני שחזרנו לשיכון הצנחנים ברמת גן, הציעו לנו להישאר בקיבוץ. זה היה נחמד מצדם, הודינו להם מאוד, אבל חזרנו לשיכוןהצנחנים.

הדיון בפיקוד התנהל עם הרבה חשמל באוויר. החלטתי שהפעם אני חייב לצאת עם תוכנית מאושרת, גם אם איאלץ להתעמת עם מטה הפיקוד ועם האלוף. על מנת להדגים את חוסר התועלת שבפשיטות ואת ההכרח לשבת על ג'בל רוס, השתמשתי גם בלקחים של הפשיטה האחרונה על ההר, שלמרות המאמץ הגדול, הנפגעים והמחיר הכבד, הסתיימה ללא הישג, אפילו זמני.

יישובי אצבע הגליל נמצאים בשטח ישראלי, על מנת להגן עליהם חייבים לחסל את הפתחלנד. פשיטות משוריינות לכפרים הדרוזים בפתחלנד לא יעזרו. אך ורק ישיבה על ג'בל רוס תבטיח שהאיום המתמשך יוסר".

המחבלים הם ארגון טרור. לא היה להם עניין להתנגש עם טור משוריין. מבחינתם, ובצדק, אלה לא היו כוחות, אז הם פשוט ברחו. אנחנו הסתובבנו בכפרים ריקים ממחבלים, הם צפו בנו מהגבעות סביב. כאשר כוחותינו עזבו את השטח, הכול חזר לקדמותו. מה עשינו? לבד מהפגנת נוכחות, והרבה רעש וצלצולים, לא הועלנו לאיש.

הפתחלנד המשיך להתקיים ולתבוע מאיתנו קורבנות. גם הפעם מטה הפיקוד היה ספקן גדול אם לאשר את התוכנית. אבל מוטה חש, כנראה, מה אני מרגיש, ובתוכו פנימה ידע שאני צודק, הבין שאסור לדפוק שוב את הראש בקיר, פשיטות משוריינות ורגליות אינן פתרון. ואז הוא הפסיק את הדיון ואמר, "רבותי, אנחנו מאשרים את התוכנית של מפקד חטמ"ר 820. יש להעמיד לרשותו את כל האמצעים על מנת להתחיל בפריצת הדרך לג'בל רוס בהקדם האפשרי, ובמקביל לתכנן הקמת מוצב על ההר". הוא פנה אלי אישית, בנימה של מ"פ ד', ואני זוכר היטב את מילותיו, "ג'ינג'י, הרווחת את היומית שלך. שישי היום, סע הביתה לכפר הנשיא אל מרים והילדים. אני חושב שהיום עוד תמצא אותם ערים כשתגיע, בהצלחה!"

ידעתי שעכשיו מתחיל המאבק האמיתי על ג'בל רוס עצמו. כבר לא ויכוחים עם הפיקוד, אלא התמודדות קשה ביותר עם השטח שאינו יודע לסלוח, מקשה עליך בכל צעד. המחבלים, יבינו במהרה את הכוונות שלנו ויילחמו בנו בשיניים על מנת לגונן על ההישג שלהם, התבססות הפתחלנד, ובה בעת למנוע מאיתנו הישגים נוספים. השטח בשלב זה עדיין מגבה את המחבלים, אבל זה עומד להשתנות לתמיד. הם יודעים את זה. ידעתי שמחכה לי, ולכל העושים במלאכה, מאמץ מרוכז, ארוך ותובעני, מלא הפתעות מכל היבט. היה לי ברור שנעשה אותו בהתלהבות ובהתמדה רבה. אנחנו ננצח!

עוד בשבת ביקשתי לזמן דיון מטה מורחב ליום א', בשעה מוקדמת ככל האפשר. ביקשתי להזעיק משדה בוקר את עזרא אוריון, מפקד פלוגת הסיור שלי 73, את יודקה פלד, מפקד פלוגת הסיור של חטיבה 1, שהיה עם פלוגתו בגזרת פריצת הדרך, את מח"ט הטנקים אל"מ בריל, ואת קצין ההנדסה כמובן. ביקשתי שייצור איתי קשר, והנחיתי אותו לבוא בדברים עם הפיקוד בנושא הציוד המכני הכבד שחייב להגיע מיידית לצומת הטנק. כן זימנתי את סרן רוסו, ואת מג"ד החי"ר שהיה בתעסוקה מבצעית באותה עת, ועוד בעלי תפקידים שחשבתי כי נוכחותם חשובה ותועיל. כל אלה, כמובן, בנוסף למטה החטיבה.

כמו כן הנחיתי למסור להם שהתוכנית שלנו ביחס לג'בל רוס אושרה על ידי הפיקוד, עלינו לצאת לעבודה בהקדם האפשרי. התוכנית היתה ידועה לכל האנשים שלי. האישור שכולנו חיכינו לו הגיע סוף־סוף. כל משתתף נדרש לבוא לדיון מוכן, עם רשימות בכתב שמפרטות כל מה שנחוץ לו בתחום אחריותו.

עיקר עבודת המטה הוטלה על קצין האג"ם, רס"ן אורי רותם. ידעתי שיש על מי לסמוך. הוא היה איש חרוץ מאוד, חכם ומסור מאין כמותו, ומעל הכול ענייני וצנוע. אורי עמד להשתחרר, ביקשתי שימשיך, ושבבוא הזמן נסיים יחד. שמחתי שקיבל את הצעתי, הוא לא אכזב אותי אף פעם.

ראשית, ביקשתי שכל אחד מהמשתתפים ימסור סקירה קצרה, בעיקר על המוכנות לצאת לעבודה, מה חסר ומה צריך לדרוש מהפיקוד. קציני המטה והמוזמנים האחרים היו חבורה טובה מאוד, אנשים מסורים, מקצוענים, שידעו את החומר ואת אפשרויות העבודה השונות. לפני תחילת הדיון על העבודות בחרמון המערבי, מסרו קציני המטה סקירות קצרות על המצב בגבול הסורי. לאחרונה היו ניסיונות חדירה לשטחנו, שרובם סוכלו על ידי כוחותינו. בסוף השבוע היו למחבלים שלושה הרוגים ושני שבויים שנמסרו לחוקרים. הביצועים מול המחבלים השתפרו מאוד, ובאותם שבועות לא היו לנו נפגעים, כל המחבלים שחדרו לשטחנו חוסלו.

על בסיס הסקירות של כל הנוכחים, כל אחד בתחום אחריותו, סיכמתי את הדיון ונתתי הנחיות מפורטות כיצד להיערך לקראת העבודה בשטח, שתתחיל מיד. כזכור, ביצעתי כמה טיסות בפייפר על מנת לקבוע את התוואי של הציר לג'בל רוס, בנוסף לתכנון על גבי תצ"א. רציתי לתצפת על הרכס מגובה רב יותר, לראות את התמונה הכוללת. הדרישה הזאת היתה חשובה לי מאוד, וביצעתי אותה בשטח בעזרתו של האלוף.

בישיבה הצגתי את התוואי הראשוני כפי שסיכמתי אותו והנחיתי להתחיל לסמן את הציר בתוך יומיים. הציר המתוכנן עבר לכל אורכו בשטח מכוסה סבך, שיחים וסלעים מחודדים. בשל שדה ראייה מוגבל, היתה סכנה מיידית להיתקל עם מחבלים מטווחים של שלושה מטרים - וכך אמנם קרה כמה פעמים. היה גם קושי להבחין בתוואי עצמו, למרות היותו מסומן בדגלונים, שכן ראו שם רק מה שנמצא ממש מול העיניים. למודדים היו גם היתקלויות עם נפגעים. על מנת לקצר את תהליך המדידות, שהיה קריטי, ואת סימון הציר, החלטתי להצטרף אל המודדים ממש מתחילת הדרך, להוביל כדי לא לחשוף אותם לסכנה פעמיים - פעם ראשונה כאשר ימדדו ופעם שנייה כאשר יציגו לי את הציר, וגם על מנת שלא להכפיל את הזמן שדרוש למדידות. כוח המודדים היה חשוף ופגיע מאוד. עם המודדים הלכה גם חוליית לוחמים שתפקידה היה לאבטח אותם, לתצפת על השטח ולהסתער אם יהיה צורך, מה שמכונה רגל באוויר ורגל על הקרקע. כך נהגנו לכל אורך הציר.

ככל שהתקדמנו גבוה יותר והמחבלים היטיבו להבין מה אנחנו עושים, גברה ההתנגדות שלהם. בינתיים התחילו להגיע הכלים ההנדסיים הכבדים, די-9, מפלסות, קומפרסורים, חומרי נפץ לפיצוץ סלעים ועוד. הציוד הזה הופעל על ידי הקרן הקיימת והנהגים היו מן האזור הצפוני, מהקיבוצים ומהכפרים הדרוזיים.

בשלבים הראשונים העבודות התנהלו כמעט ללא הפרעה, אבל ככל שהתקדמנו במעלה ההר, ההיתקלויות של המודדים והעובדים על פריצת הציר הפכו לתכופות יותר ויותר, והיו נפגעים. המחבלים עשו הכול כדי לעצור אותנו. הטמינו מוקשים באדמה התחוחה על ציר העבודות, ביצעו ירי מקלעים, ירי בזוקות וירי מרגמות, ותקפו בלילות את החניונים של הכלים ההנדסיים. את עבודות הפריצה המקצועית ניהל בשטח איש הקרן הקיימת, ואם אינני טועה שמו היה סולוביצ'יק. הוא היה איש נפלא, אמיץ, דבר לא היה קשה מדי בשבילו. בעיקר, הבין לחלוטין את חשיבות העבודה, מה אנחנו עושים, נתן כתף ללא מילה אחת של ערעור. כל מפעילי הציוד הכבד היו אנשים מסורים מאין כמותם. ראיתי אותם בעבודה גם בשעות של פחד, כאשר חששו לעלות על הכלים ולהמשיך בעבודה. לבי נכמר עליהם, אבל היינו חייבים לדרבן אותם להמשיך הלאה. חשתי קרבה אישית גדולה לכל אחד ואחד מהם. בימים שבאתי לשטח הם בירכו אותי, לחצו את ידי, חיבקו, ואני ידעתי שהם־הם הגיבורים האמיתיים, לא אני. סיפרתי להם שגם אני הייתי טרקטוריסט ושחרשתי בשלהי שנות ה-40 את השדות, בואכה ביר עדס. לאמיתו של דבר, כל אחד מהאנשים, החיילים והאזרחים, ששירתו שם במגוון גדול של תפקידים, עם אחריות כזאת או אחרת, עשה את חלקו, את תחום אחריותו, הכי טוב שאפשר. יחד היינו צוות יוצא דופן, נפלא, שהיה אז ונשאר גם עתה אלמוני.

להם, לכבודם ולכבוד שכמותם, אני כותב שורות אלה. גם עכשיו, בשעת הכתיבה, הם מרגשים אותי עד מאוד.

רציתי להיות שם יותר שעות, להוביל, לדחוף, לדרבן, אבל רמת הגולן, הביטחון השוטף, כולל תעלת הנ"ט ורמפות הטנקים, תבעו ממני את שלהם. את מלוא תשומת הלב והזמן. מרבית השעות הייתי שם.

בשבועיים הראשונים התנהלה העבודה כמעט ללא הפרעה. המשכנו לסמן את התוואי, כשהמודדים הולכים אחרי לכל אורך הציר עד לג'בל רוס. כוח אבטחה של פלוגת הסיור ליווה אותנו כל העת. התגובות שלהם היו מהירות ויעילות. היתה לי תחושת ביטחון שהכוח הזריז הזה יפגע בכל מי שינסה לעצור אותנו. היו בהחלט היתקלויות וניסיונות פגיעה רבים במודדים, בכלים ההנדסיים ובמפעילים, והיו לנו נפגעים לא מעטים. היה גם קושי גדול ומורכב מאוד בפינוי הנפגעים. ועם זאת, מרבית המחבלים שחדרו לשטחנו והגיעו לטווחים של מטרים בודדים מכוחותינו לא חזרו לביתם.

נוצר צורך לקיים לחץ אל תוך שטח ההפקר שבינינו לבין הרכסים השולטים על אזור העבודות, ג'בל רמתא ורכס משהד־א־טיר. הגברנו את השליטה על הרכסים הצופים אל אזור העבודות. הצבנו תצפיות וקציני תצפית קדמיים, שהפעילו סוללת תותחים ואש מרגמות לעבר כוחות שנצפו, כולל אש ספורדית על מקומות מוּעדים. בלילה הונחתה אש על שבילי גישה לאזור העבודות ולחניונים של הציוד הכבד, בזמנים משתנים ובכמויות משתנות.

כמו כן השארנו מארבים קטנים ללילה. מפעילי הציוד עזבו באור יום, והמארבים הקטנים הגיעו לשטח לפני עזיבתם והסתתרו היטב, כשהעבודות עדיין מתבצעות. המחבלים שצפו עלינו לא הבחינו בדרך כלל שהעובדים כבר עזבו, אבל נשארו לוחמים מוסווים שיפתיעו אותם ויפגעו בהם. כך קרה כמה פעמים. כאשר ירד הלילה, הגיעו המחבלים להניח מוקשים ומטענים באדמה התחוחה. הם אכן הופתעו לרוב, לא ראו ולא ידעו שנשאר כוח שלנו במקום. המחבלים התוקפים נפגעו במרבית המקרים, ומעטים בלבד הצליחו לברוח.

מה שהדאיג אותי מאוד היה החשש הכבד שמא יהיו מקרים של ירי כוחותינו זה על זה. לכן היו הנחיות מחמירות וברורות, שגם אם יש היתקלות באזור העבודה, אסור לכוחות לזוז ממקומם ולרדוף אחר המחבלים. כך, לאחר רדת החשיכה לא היתה כלל תנועה של כוחותינו. הפעילות המגוונת הזאת השאירה רושם קשה בקרב המחבלים ופגעה ביעילות הלחימה שלהם, אבל עדיין נגרמו לנו נפגעים רבים, רבים מדי.

כאמור, המחבלים, בשלב הראשון, נאחזו בכפרים הרריים. הם הגיעו מסוריה לאחר שעברו אימונים מגוונים, בעיקר בנושאי חבלה, מארבים, ירי על יישובים, פשיטות ועוד. הז'נדרמריה הלבנונית הסתפקה בתפקידים המסורתיים של שיטור, ולא התערבה במעשי המחבלים. ממשלת לבנון נתנה באזור זה יד חופשית לארגוני הטרור. עד מהרה הפכה הגזרה למדינת מחבלים על כל המשתמע מכך. תנועתם היתה חופשית. הם נעו בכלי רכב מסומנים בסימני היכר מיוחדים משלהם, פעלו ללא הפרעה, ואיש לא הטריד אותם. הם אפילו ערכו משפטי ראווה לחבריהם שהואשמו באונס כפריות ועוד. משפטי־בזק אלה הגבירו את אהדת הכפריים אליהם, והם זכו לתמיכה של מרבית האוכלוסייה.

אכן, ארגוני המחבלים היו מדינה בתוך מדינה. כוחותינו ביצעו כמה פשיטות משוריינות אל תוך השטח הזה, שנקראו "קלחות". בחלקן השתתפתי. עם זאת, השפעתן על הפתחלנד בפועל היתה אפסית. נכנסנו לכפרים עם כוח רב, עם הרבה רעש ואש. המחבלים, כמו כל ארגון טרור, לא מצאו עניין להתנגש עם כוח גדול, ועשו מה שנכון היה מבחינתם. כשהבחינו בכוח גדול מתקרב, הם פשוט ברחו מבעוד מועד. בגמר ההתרחשות חזרו למקומם. לארגון טרור אין אחריות לשטח, הוא מתחמק מהתנגשות ישירה עם כוחות גדולים ומעדיף, מבחינתו בצדק, לפגוע בכוחות קטנים בנקודות התורפה שלהם ולסגת מיד אחר כך. בסיכומים ובתחקירים ברמה הפיקודית אמרתי את דעתי: במקרה שלנו אין תועלת בשיטת פעולה של פשיטות משוריינות אלה, שחוזרות על עצמן ואינן גורמות לשינוי כלשהו בשטח.

וכך, נגד עינינו ממש, על סף ביתנו, הלך והתבסס הפתחלנד, איום אמיתי. ככל שיחלוף הזמן, ילכו המחבלים ויתחזקו בכוח אדם, יגוונו את אמצעי הלחימה שלהם. התעוזה שלהם תגבר והם יתקפו מטרות קשות יותר, רחוקות יותר - וכואבות. הפעולות שלהם יהיו נועזות וחצופות הרבה יותר. התושבים באצבע הגליל יהיו אז יותר ויותר חשופים ופגיעים. כאשר יעלה הצורך לפעול מולם בכוח, העניין כבר יהיה מורכב מאוד. תגובה חלשה לא תעשה כלום, תגובה חזקה תעורר כל מיני דובים משנתם. לכן, ראשי נחש אלה צריך לחסל בעוד הם קטנים. וזה מה שעשינו.

חשבתי שעל מנת לבלום מגמות אלה חייבים לנקוט מהלכים חדשים, מקוריים, נועזים, שאולי לא נראה את פירותיהם באופן מיידי, אבל רק באמצעותם נשיג את המטרות שלנו, נסיר את האיום היומיומי מעל חייהם של עשרות אלפי אזרחים. נצליח להביא להם קצת שקט, קצת רוגע, קצת נחמה. לא תמיד נכונה האמרה כי "מה שלא הולך בכוח, הולך עם יותר כוח".

ככל שנקפו השבועות והעבודה התקדמה בקצב משביע רצון, כך המחבלים הבינו יותר ויותר מהן המגמות שלנו. הם צפו נכון ובעוד מועד שאם ציר הכביש יגיע למקום הגבוה ביותר, ג'בל רוס, הפתחלנד יהיה בסכנה גדולה מבחינתם. נוכל לפעול נגדם באופן רצוף, ולא בשיטה של פגע וברח. נפעיל מכבש כבד, מגוון, בלתי צפוי, ובעוצמות משתנות. נגיע פיזית אל כל נקודה שנבחר בפתחלנד. כשנרד מהשטח הגבוה, ג'בל רוס, נוכל להנחית מכות בכל עת ובכל מקום ובקלות יחסית, וכך הם ירוצו אחרי הזנב של עצמם, בעיקר יגיבו, ויהיו פחות ופחות יוזמים.

על כן הם עשו מאמץ עצום לעצור את העבודה שלנו, לפני שכוחותינו יגיעו למקום הגבוה ביותר. בינתיים תנאי השטח הלכו והכבידו על הפעילות שלנו. המשכנו להתקדם, אבל הקצב היה בלתי מספק. מספר הנפגעים הלך וגדל, והיה ברור לי שאסור להמשיך באותה שיטה שעבדה היטב בחודשיים הראשונים, אבל לא עוד. חייבים לצאת ביוזמה חדשה שתעשה מהפך בשטח. אסור לנו לדפוק את הראש בקיר, העקשנות במקרה זה לא תעזור.

בדיון החירום שקיימתי עם המטה בנפח קיבלנו החלטות. סיכמנו תוכנית שמטרתה השתלטות על ג'בל רוס, תנועה לילית של כוח מחטיבה 1, בפיקוד מג"ד, תקיפה עם שחר, טיהור השטח, הכנה מיידית להטסת ציוד הנדסי ואמל"ח באמצעות הליקופטרים והנחתה בשטח במתלה מטען. לשם כך הקמנו "ראש אוויר" שמנהל את הפעילות בשדה התעופה הקטן במחניים. כל הציוד והאמל"ח היו מוכנים במחניים להטסה, במארזים, על פי סדר קדימויות, וסומן מקום הנחתה מדויק עם קודים מוסכמים על מנת שתהיה לכוחות שפה משותפת וגם כדי להבטיח שכל מארז יגיע בדיוק למקום המיועד לו. זימנתי לדיון משותף בנפח את כל המפקדים של הכוחות המעורבים, כולל מפקד טייסת ההליקופטרים, בית הספר לצניחה, שהיה אחראי להטסת הציוד באמצעות מתלה מטען וקבלתו בשטח. גם שאר המשתתפים, כמו פינוי רפואי וכדומה, היו מיוצגים בדיון.

בדיון הזה היה שילוב של אישור תוכניות על ידי הפיקוד וגם קבוצת פקודות לכוחות המבצעים. את כל ההכנות והתדריכים ביצעתי יום קודם, עוד לפני שהתוכנית אושרה. לקחתי סיכון מחושב: אם התוכנית לא תאושר, או אם יהיו בה שינויים, נוכל בקלות לעדכן את המסרים לכוחות.

זימנתי דיון רב־משתתפים בנפח, שכלל את כל מפקדי הכוחות שלנו ואלה שבאו מבחוץ. בסך הכול היו כ-40 איש, שאליהם נוספו אנשים מהפיקוד ומהמטה הכללי. לדיון הגיעו אלוף הפיקוד עם קציני המטה שלו, הרמטכ"ל בר־לב ושר הביטחון דיין. פתחתי את הדיון והסברתי שציר הדרך הגיע מהר יחסית אל אזור רמתא, כקילומטר אחד מג'בל רוס בקו אוויר, ושם העבודות כמעט נעצרו.

ראיתי באישור התוכניות על ידי הפיקוד נושא מרכזי, חשוב מאוד, שבו ייקבע לשבט או לחסד גורל התוכנית הגדולה, המקיפה, ובמידה רבה החדשנית, להשתלטות על השטחים השולטים על מנת להישאר בהם ולפעול לחיסול הפתחלנד. האמנתי באמונה שלמה שהתוכנית שלי תאושר כי היא משכנעת ולמעשה מחויבת המציאות, אין בלתה.

ידעתי ששר הביטחון דיין יהיה נוכח באישור התוכניות. בטחתי בכושר האבחנה שלו, בהבנת העניין לעומק וביכולת להחליט בו במקום. כאמור, בדיון נכח גם הרמטכ"ל רא"ל בר־לב, שאליו היתה לי חיבה מיוחדת. יש לי סיבות טובות להאמין שזה היה הדדי. מסיבות אלה הקדמתי את המאוחר, וקיימתי קבוצת פקודות חטיבתית עם כל מפקדי הכוחות, לפני אישור התוכניות על ידי הפיקוד. למעשה, ביצענו נוהל קרב מלא. הכול היה מותנה כמובן בהסכמת הפיקוד, וכך אמרתי לכל המפקדים באולם. את אישור התוכניות קיימנו בחדר האוכל של מפקדת החטיבה בנפח. המקום היה מלא קהל מפה לפה, עשרות אנשים. המפות ומרשמי הקרב היו ערוכים כנדרש, בניצוחו של אורי.

אחרי דברי הפתיחה הקצרים, התייחס אלוף הפיקוד אל הנושאים העיקריים שעל הפרק. הוא עמד בעיקר על הימים הקשים העוברים על יישובי אצבע הגליל, על ההכרח לשנות את המשוואה הזאת בכל דרך ובהקדם האפשרי. שמחתי שמוטה, בהגינותו, מצא לנכון להדגיש, אמנם בהומור, ש"הג'ינג'י הזה גורר אותנו להרפתקה מורכבת מאוד, אבל אני מוכן להמר עליה ברצון רב".

היו כמובן שאלות, הערות ותהיות. לכולם עניתי באורך רוח, אבל היו גם הערות של קנטרנות. את זה לא אהבתי, דוברים אלה הקפיצו לי את הפיוז, ולמרות הקהל החשוב שהיה במקום, השבתי עליהם בשפה בוטה למדי. בסיכום החלק שלי אמרתי כי יש לי ביטחון מלא בהצלחת הביצוע. אמרתי להם כי התוכנית תבוצע בהצלחה מלאה, אין לנו כל אפשרות אחרת.

הרמטכ"ל, שנוכח באופי הקשה של השטח בעת הפשיטה על ג'בל רוס כשלושה חודשים קודם לכן, עמד על הצורך לנוע עקב בצד אגודל ולהישמר מאש דו־צדדית. הוא אכן צדק, ובתדרוך האחרון הדגשתי עניין זה לכוחות. אחרון קם שר הביטחון. במהלך אישור התוכניות, שנמשך יותר משעה וחצי, הצצתי מדי פעם אל פניו בניסיון להבין לאן נושבת הרוח אצלו. חשבתי שהוא מרוצה, אבל אצל דיין אי־אפשר היה באמת לדעת. שמחתי מאוד שהיה נוכח, הוא הביא איתו רוח רעננה, חשיבה מקורית ונחישות. דיין קם ממקומו, השתהה מעט, סקר את הנוכחים, פנה אלי ישירות ואמר: "יש לי רק שאלה אחת, מתי אתה מוכן לבצע?" פני אורו. השאלה הזו בלבד הספיקה כדי לעורר בי אנרגיות ושביעות רצון.

הפתעתי את כל המפקדים באולם, עניתי: "אני מוכן לבצע היום". אלוף הפיקוד נרתע, ומתוך רצון לשמור עלי, אמר שהוא ממליץ לבדוק שוב את לוח הזמנים ולא להתחייב כאן ועכשיו. הודיתי לאלוף על כוונותיו הטובות, ואמרתי, "הכול נלקח בחשבון, כולם מוכנים, נמצאים ממש ברגע זה בנקודות היציאה, מתודרכים מאלף עד תו". ביקשתי לצאת למבצע כבר באותו יום. האלוף החליף מבט עם הרמטכ"ל ועם שר הביטחון, פנה אלי ואמר: "צא לדרך, בהצלחה!"

לחצנו ידיים ומיהרתי לעזוב את המקום. וידאתי שכל מפקדי הכוחות הגיעו למקומם, הודעתי להם שהתוכנית אושרה, ושמתחילים כמתוכנן. כינסתי את המטה בחמ"ל שהיה נוכח באישור התוכניות והיה מעודכן. סגרנו קצוות אחרונים ויצאנו כל אחד למקומו המתוכנן. החפ"ק שלי עלה לחרמון, שממנו יש את השליטה הטובה ביותר על רכס החרמון המערבי בתצפית ובקשר.

ואז קרה הבלתי צפוי. זמן קצר אחרי שנערכנו בשטח, הסורים פתחו בהפגזה ארטילרית כבדה מאוד לכל אורך רמת הגולן, על המוצבים ועל היישובים. הם לא היו שותפים לתכנון שהסתיים זה עתה ולא ידעו דבר על כוונותינו. זה היה מפגש בלתי צפוי לחלוטין של כוונות שני הצדדים.

כאשר התחילו שלושת ימי הקרב עם הסורים ברמת הגולן, הייתי כבר עם החפ"ק שלי בחרמון, הבנתי שלא נוכל לבצע את מבצע ההשתלטות על ג'בל רוס באותו יום, חששתי שהמבצע יורד לטימיון. מחשבה זאת הטרידה אותי מאוד. קיוויתי בכל נשמתי שזה לא יקרה, השתהיתי על ההר, אולי נצליח להציל ולבצע את המבצע באיחור של כמה שעות, וזאת אחרי מאבק כל כך ארוך ומייסר. אכן, זה היה בלתי־אפשרי. בצער עמוק נאלצנו לדחות את הביצוע ולחזור למציאות כפי שהסורים כפו עלינו מבלי שידעו מה אנחנו מתכוונים לבצע באותו היום.

המבצע היה בעיני מרכזי בחשיבותו. עבורי חיסול הפתחלנד, היכולת להעניק ימים חדשים, טובים יותר, לעשרות אלפי אנשים בפרט באצבע הגליל היה סוג של מפעל חיים. צפיתי בחרדה כאשר יסודותיו של מפעל זה מתערערים. לקח לי זמן להתאושש.

המבצע אושר זה עתה בכל הרמות, כולל הרמטכ"ל ושר הביטחון.

בחסות האש שלהם, חדרו טנקים סוריים לאזור חושנייה ורפיד. היה להם הישג טקטי ברור. הפיקוד הורה לעצור את תוכנית "קן יונים", שאושרה זה עתה. גם אני חשבתי שכך צריך לנהוג. בשלב זה התרכזנו בניהול ימי הקרב שנכפו עלינו, בלי כל קשר לתוכניות שלנו בג'בל רוס. יחלוף שבוע בטרם נחזור לבצע את התוכנית "קן יונים" בשלמותה, אם כי בשינויים קלים.

הסיבוב הנוכחי של ימי הקרב נמשך שלושה ימים, שבהם היו לכוחותינו שני הרוגים וכמה פצועים. אש ארטילרית סורית שותקה באש נגד סוללות, ובעיקר באמצעות חיל האוויר. המוצבים שלנו גילו כושר עמידה מעולה והגנו בגבורה על מנת לעצור את הסורים לבל ישתלטו עליהם. ראויה לציון מיוחד לחימתו של סגן אלי, חבר קיבוץ יפעת, שהיה מפקד מוצב. באומץ לב, בשליטה למופת במצב לחץ קיצוני, הוא מנע פריצה של הסורים אל תוך המוצב שלו. כשהתחמושת אזלה לו, הוא החליף כלי נשק והמשיך להגן על המוצב בכל הכוח. אינני מבין למה לא זכה לציון לשבח. קרוב לוודאי זה קרה באשמתי. הייתי טרוד מאוד, רציתי להציל בכל תנאי את מבצע "קן יונים". אני מתנצל בפניו.

תגובה עוצמתית יותר שלנו בוצעה ביום השני, כאשר מטוסי חיל האוויר תקפו שלושה שדות תעופה ליד דמשק וגרמו לאויב עשרות הרוגים וכן הפילו מיג 21. גם מוצבי הקו הקדמי של הסורים נפגעו מאוד על ידי המטוסים, הארטילריה ואש טנקים שלנו בכינון ישיר.

ביום השלישי ספגו היישובים שלנו ברמת הגולן - קיבוץ גשור, רמת מגשימים, עין זיוון ומרום גולן - הפגזות. למיטב זיכרוני, לא היו בהם נפגעים בנפש. באותו יום הופלו שני מיגים וגם מיראז' שלנו. הטייס צנח ונפל בשבי הסורי.

במהלך אותו יום חצו 30 טנקים וזחל"מים שלנו את קו הפסקת האש במרכז רמת הגולן, אל שורת המוצבים הקדמיים של הסורים בגזרה. הכוח פרץ אל לב המערך הסורי הקדמי, שהיה מבוצר היטב. התנגדות המגינים הסורים פסקה כאשר הטנקים שלנו הגיעו לקרבתם והחלו מפצחים בתותחים את עמדות הירי שלהם. לאחר לחימה קצרה נכבשו כל המוצבים הסוריים.

38 חיילי אויב נפלו בשבי וכן שלל רב, כולל משחית טנקים (אס־יו), שהנהג הסורי שלו היה בין השבויים שלקחנו, ונצטווה לנהוג אותו לשטחנו. בסך הכול איבדו הסורים בקרבות יותר מ-20 טנקים, והיו להם הרוגים רבים. בשעות אחר הצהריים של היום השלישי נצטוו כל כוחותינו לחזור הביתה.

התקריות עם הסורים לא פסקו, אבל הן כבר לא היו בעוצמות כאלה. מכאן ואילך הם נזהרו מלפגוע ביישובים שלנו.