באהבתו אותה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
באהבתו אותה
מכר
מאות
עותקים
באהבתו אותה
מכר
מאות
עותקים

באהבתו אותה

4.8 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: אריה ניר
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 287 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 47 דק'
  • קריינות: סימה אבלגון
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 51 דק'

חוה עציוני הלוי

חוה עציוני-הלוי (נולדה ב-21 במרץ 1934) היא פרופסור אמריטה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן וסופרת העוסקת בכתיבת רומנים תנ"כיים.

בשנת 1955 קיבלה תואר ראשון. בשנת 1969 קיבלה תואר שני. בשנת 1971 קיבלה באוניברסיטת תל אביב תואר דוקטור. בשנת 1978 עברה לאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה. בשנת 1989 חזרה לישראל ומונתה לפרופסור באוניברסיטת בר-אילן, שם היא כעת פרופסור אמריטה. באותה עת חזרה בתשובה. 

כתבה ספרים ומאמרים בסוציולוגיה. תחומי העניין שלה הם ליברליזם, דמוקרטיה, אליטות, סוציולוגיה פוליטית, בירוקרטיה וארגונים, שינוי חברתי והחברה הישראלית.  עוסקת גם בכתיבת רומנים תנ"כיים, שבמרכזם נשות המקרא. נשואה לצבי ולה שלושה ילדים. מתגוררת בתל אביב.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3nmrwj5x

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

גבר אחד, ארבע נשים. 
מזימות ומשאלות לב, אהבה וקנאה, פחד ותקווה. 

בחור יפה־מראה וגבה־קומה נשלח בהוראת הוריו לחפש לו אישה. הוא מוצא אותה, וגם היא יפת־תואר ויפת־מראה. לו קוראים יעקב ולה רחל, הם נפגשים על פי הבאר, האהבה ניצתת ממבט ראשון ולא נותר להם אלא לבקש את הסכמת אביה. יעקב מתחייב לעבוד תמורתה שבע שנים. כמה פשוטים יכלו הדברים להיות. 
וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתָהּ.

לבן, אביה של רחל, מזהה את ערכו הרב של הבחור הנאה והחסון שמתארח בביתו, והוא רוקם תוכניות זדוניות. אלא שיעקב אולי איש תמים ויושב אוהלים, אבל גם לו יש תוכניות משלו. בדרכו לבית לבן הוא קיבל הבטחה והוא נחוש לגרום לה להתקיים. ולשם כך הוא חייב להביא לעולם בנים. הרבה בנים. גם אם בכך הוא פוגע באהובתו, שאינה מצליחה לעזור לו בכך. 

במשחק הגברי המפותל הזה, הנשים הן כלים על לוח משחק. אין להן מעמד והחוק אינו מגן עליהן. ודווקא משום כך רחל ולאה, יחד עם השפחות שלהן, זלפה ובלהה, מחליטות לעצב את גורלן במו ידיהן. בתבונה ובסבלנות, יחד ולחוד, הן רוקמות את עתידן  - שהופך להיות עתידו של בית ישראל כולו.   

בְּאַהֲבָתוֹ אֹותָהּ מתבסס על הסיפור המוכר שעליו גדלנו כולנו ומגלה בו פנים חדשות ועלילה מסעירה וסוחפת שאינה מרפה מהקורא לרגע. חוה עציוני־הלוי משמיעה באומץ וברגישות אין קץ את קולן המושתק של אמהות השושלת שלנו. 

חוה עציוני־הלוי היא פרופסור אמריטה באוניברסיטת בר־אילן ומחברת רבי¬־מכר תנכיים. אתם מוזמנים לבקר באתר שלה: http://www.women-in-the-bible.co.il/

פרק ראשון

פתח דבר
וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב
 

לאה
היה זה יום התהפוכות הגדולות בחיינו, יום בואו של יעקב. היום שבו אני ורחל, אחותי הקטנה, נשבינו באהבתנו אליו, והוא נשבה באהבתו לרחל.

ולא היה זה פלא, כי רָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה, וביופייה זרעה אור סביבה. כך גם באותו יום, עת רצה ותלתליה הזהובים התבדרו ברוח. השמש גלשה במורד הרקיע וקרניה כמו השתקפו מעורה הבהיר, משמלתה הכחולה ששוליה התעופפו סביבה. עיניה נראו כיהלומים שחורים, נדירים, שהובאו מארצות רחוקות בדרום. ועל פניה החטובות כפני אלה, עלתה הבעה שטרם ראיתי עליהן, ולא ידעתי מה היא מבשרת.

 

רחל
היה זה יום שטוף שמש של סתיו. האזור סביב הבאר שאליה הלכתי היה שטוח. רק עצים מעטים היו פזורים פה ושם, מרבית עליהם הצהובים כבר נשרו וענפיהם היו כמעט עירומים.

נשאתי את עיניי, והנה שלושה עדרי צאן רובצים על יד הבאר. היום עוד היה גדול ושלושת רועיהם חיכו שייאספו שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן.

קרבתי לשם, הילכתי על גבי העלים שנשרו. עמי היה הצאן אשר לאבי, וכן השפחה הקטנה בִּלְהָה ושכיר־יום שעזרו לידי.

ואז ראיתי אותו. את האיש הזר.

 

*

 

קרבתי עוד, והנה היה זה בחור יפה במראהו וגבה קומה, עד כי חמורו נראה כחגב לידו. הכיסוי שלראשי גלש מעליי עת הרמתי את מבטי אל עיניו השחורות. לבושו הותיר חלק מזרועותיו ומחזהו הרחב חשופים. זרועותיו וחזהו היו שזורים שרירים, אך שלא כמו אצל רוב הגברים אשר ראיתי, היו חלקים.

והוא, אך ראה אותי עומדת קרובה אליו, גלל את אבן הענק הכבדה מעל פי הבאר במו ידיו. אחר כך קרב אליי עוד, אל פניי. רחקתי ממנו מעט. נראה שהרועים סיפרו לו מי אני, כי אמר, "אני יַעֲקֹב בן רִבְקָה, אחות אביך." בזאת ביאר כי בהיותו קרוב משפחה, ראוי שיישק לי. הושטתי את לחיי לנשיקתו. אבל הוא לא נשק לי כשאר בשר: הוא אחז בסנטרי, הפנה את פניי אליו ונשק לי על פי, נשיקת עלם לנערה. הוא נשא את קולו ובכה.

"אתה רב־כוח," שיבחתי אותו מרחשי לבי.

"זהו כוח האהבה. אהבתי אלייך."

"הלוא זה עתה ראית אותי לראשונה."

"לא. בי נשבעתי שראיתי אותך כבר פעמים רבות. בחלומי."

היה זה כפלא בעיניי. וכך גם הוא כולו.

דברים רבים בו עמדו זה נגד זה — הוא היה רחוק וגם קרוב; זר וגם מוכר; רב־כוח וגם עדין. הוא, הבחור הגדול והחסון, התייפח כילד. אהבתי אותו בשל כל אלה. ואולי רק מפני שהיה הוא.

 

*

 

רצתי כמו נקשרו כנפיים לרגליי, כדי להודיע לאבי על בואו של יעקב. דילגתי על פני מהמורות, קפצתי מעל מכשולים, בשביל שבינות לשיחים היבשים. בלהה רצה אחריי, וגם שכיר־היום השתרך אחרינו. כאשר הגעתי, ישבו אבי לבן ואחותי הגדולה לאה בצל עץ האלון אשר לפני פתח ביתנו, כדי להינפש מעמל היום.

מרוב התרגשות לא קדתי לאבי, והשתופפתי לידם.

אבי המטיר עליי שאלות: "למה את רצה? לאן את נחפזת?" הצאן לא היה עימי, והוא שאל, "עם מי השארת את הצאן?"

"איתו. עם זה שבא ממרחק," התנשפתי מפאת הריצה. "בן הדודה. יעקב. הוא גלל את האבן מעל פי הבאר," סיפרתי.

"ובכן הוא גלל אבן," אמר לבן בלא־התלהבות, "מה העניק לך?" מבטו תר אחר עגילים באוזניי או צמיד על זרועי, ולא מצא.

"הוא נשק לי. הוא ייקח אותי לאישה," אמרתי בביטחון.

הייתי בת חמש־עשרה, אך קטנה ודקת גו. לאה צחקה כאומרת: את קטנה מכדי שגבר יישק לך ואף יעלה בדעתו לקחת אותך לאישה.

שערה השחור של לאה גלש על כתפיה, וצורתו כמעין גבעות ובקעות. עיניה היו רכות ומצודדות בצבען הכחול־ירוק. אך היה בהן דופי: עינה הימנית הייתה כחולה מן השמאלית, והשמאלית — ירוקה מן הימנית. לחייה התעגלו מתחת לשתי צמות דקות שירדו עליהן מעבר לרקותיה. מותניה היו צרים וגופה חטוב, אך לא לתפארת, כי ירכיה היו רחבות מדי וחזהּ היה שופע יתר על המידה. הם בישרו כי תהיה רבת־בנים. אולם לשם כך דרוש לה בעל. וצחוקה בא גם כדי להסוות את מבוכתה, על שאותה, שהייתה בת שבע־עשרה שנים ולא הייתה קטנה, אף גבר לא ביקש לקחת לו לאישה.

 

לאה
שמעתי את שמעו של יעקב, בן רבקה דודתי, אבל לא עלה על דעתי שיבוא מארצו, ארץ כנען הרחוקה, עד למקומנו, לפדן ארם. רחל סיפרה כי גלל את האבן הגדולה מעל פי הבאר, והניצוץ שבעיניה פיאר את המעשה. ובקול שכולו חג היא הכריזה כי ייקח אותה לאישה.

על פי מה ששמעתי, היה יעקב בחור בן עשרים ואחת שנים. היא הייתה בת חמש־עשרה שנים, אך בגופה הדק הייתה צעירה משנותיה, כמעט ילדה: קימורי גופה החלו להתעגל רק באחרונה. שחוק עלה על שפתיי למחשבה כי גבר ירצה אותה לאישה. אך מיד ניחמתי על שחוקי ועל מחשבתי הנמהרת, כי נוכחתי שרחל שינתה את פניה ועמדה לפניי רחל חדשה. אחת שבזה הרגע חצתה סף, שמאחוריו השאירה את ילדותה, שלחה אותה לתהום הנשייה. הודיתי בפני עצמי: רחל כבר איננה ילדה.

 

*

 

יעקב קרב לבית עם הצאן, ומשך את חמורו אחריו בחבל. אבי רץ לקראתו, ואף כי לא היו בידו מתנות, חיבק אותו ונשק לו והובילו אל ביתנו.

הייתי גבוהת קומה. ויעקב, שלא כרוב הגברים בני המקום, היה גבוה ממני. עיניו הגדולות, השחורות, תאמו את צבע קווצות השיער שנמלטו מתחת לכיסוי ראשו הלבן השזור בשוליו בפסי תכלת. תווי פניו הישרים ואפו הארוך מעט שיוו לו מראה אצילי, וכמוהם גם מצחו הרחב, שהעיד על מחשבות עמוקות. כך, אמרתי בלבי, אני רוצה שייראו בניי.

כולם אמרו כי עיניי רכות, ולמראה יעקב הן התרככו עוד. ובלבי ניצתה אהבה אליו, אשר חזיתי כי לא תכבה כל ימי חיי. כל מעייניו של יעקב היו נתונים לרחל. מבטו נח עליי רק לרגע קט וחלף לו ממני ביעף. אך באותו רגע קצר שהעניק לי, הכרת פניו ענתה בו כי אין הוא בוחל בי. וגם המעט הזה עורר בי תקווה.

 

רחל
אבי קרב עם יעקב לבית, שלפניו עמדתי עתה לצד לאה. ראיתי את המבט התאב ששלחה בו, וכי מבטה היה לו לרצון. ברגע זה ידעתי: צפויים לי נפתולים קשים עם אחותי.

בעיני כל רואיי הייתי רועת צאן שלווה, אך בצד תקווה קיננה עמוק בתוכי גם חרדה לבאות. בראותי לראשונה את שאהבה נפשי, בגאות רגשותיי אליו, חרדתי נגוזה. אך לא לזמן רב.

כך נפגשנו. כך אהב אותי. כך אהבתי אותו וקינאתי לו. כך נקבעו חיי, לטוב ולרע.

 

 

חוה עציוני הלוי

חוה עציוני-הלוי (נולדה ב-21 במרץ 1934) היא פרופסור אמריטה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן וסופרת העוסקת בכתיבת רומנים תנ"כיים.

בשנת 1955 קיבלה תואר ראשון. בשנת 1969 קיבלה תואר שני. בשנת 1971 קיבלה באוניברסיטת תל אביב תואר דוקטור. בשנת 1978 עברה לאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה. בשנת 1989 חזרה לישראל ומונתה לפרופסור באוניברסיטת בר-אילן, שם היא כעת פרופסור אמריטה. באותה עת חזרה בתשובה. 

כתבה ספרים ומאמרים בסוציולוגיה. תחומי העניין שלה הם ליברליזם, דמוקרטיה, אליטות, סוציולוגיה פוליטית, בירוקרטיה וארגונים, שינוי חברתי והחברה הישראלית.  עוסקת גם בכתיבת רומנים תנ"כיים, שבמרכזם נשות המקרא. נשואה לצבי ולה שלושה ילדים. מתגוררת בתל אביב.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3nmrwj5x

עוד על הספר

  • הוצאה: אריה ניר
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 287 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 47 דק'
  • קריינות: סימה אבלגון
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 51 דק'
באהבתו אותה חוה עציוני הלוי

פתח דבר
וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב
 

לאה
היה זה יום התהפוכות הגדולות בחיינו, יום בואו של יעקב. היום שבו אני ורחל, אחותי הקטנה, נשבינו באהבתנו אליו, והוא נשבה באהבתו לרחל.

ולא היה זה פלא, כי רָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה, וביופייה זרעה אור סביבה. כך גם באותו יום, עת רצה ותלתליה הזהובים התבדרו ברוח. השמש גלשה במורד הרקיע וקרניה כמו השתקפו מעורה הבהיר, משמלתה הכחולה ששוליה התעופפו סביבה. עיניה נראו כיהלומים שחורים, נדירים, שהובאו מארצות רחוקות בדרום. ועל פניה החטובות כפני אלה, עלתה הבעה שטרם ראיתי עליהן, ולא ידעתי מה היא מבשרת.

 

רחל
היה זה יום שטוף שמש של סתיו. האזור סביב הבאר שאליה הלכתי היה שטוח. רק עצים מעטים היו פזורים פה ושם, מרבית עליהם הצהובים כבר נשרו וענפיהם היו כמעט עירומים.

נשאתי את עיניי, והנה שלושה עדרי צאן רובצים על יד הבאר. היום עוד היה גדול ושלושת רועיהם חיכו שייאספו שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן.

קרבתי לשם, הילכתי על גבי העלים שנשרו. עמי היה הצאן אשר לאבי, וכן השפחה הקטנה בִּלְהָה ושכיר־יום שעזרו לידי.

ואז ראיתי אותו. את האיש הזר.

 

*

 

קרבתי עוד, והנה היה זה בחור יפה במראהו וגבה קומה, עד כי חמורו נראה כחגב לידו. הכיסוי שלראשי גלש מעליי עת הרמתי את מבטי אל עיניו השחורות. לבושו הותיר חלק מזרועותיו ומחזהו הרחב חשופים. זרועותיו וחזהו היו שזורים שרירים, אך שלא כמו אצל רוב הגברים אשר ראיתי, היו חלקים.

והוא, אך ראה אותי עומדת קרובה אליו, גלל את אבן הענק הכבדה מעל פי הבאר במו ידיו. אחר כך קרב אליי עוד, אל פניי. רחקתי ממנו מעט. נראה שהרועים סיפרו לו מי אני, כי אמר, "אני יַעֲקֹב בן רִבְקָה, אחות אביך." בזאת ביאר כי בהיותו קרוב משפחה, ראוי שיישק לי. הושטתי את לחיי לנשיקתו. אבל הוא לא נשק לי כשאר בשר: הוא אחז בסנטרי, הפנה את פניי אליו ונשק לי על פי, נשיקת עלם לנערה. הוא נשא את קולו ובכה.

"אתה רב־כוח," שיבחתי אותו מרחשי לבי.

"זהו כוח האהבה. אהבתי אלייך."

"הלוא זה עתה ראית אותי לראשונה."

"לא. בי נשבעתי שראיתי אותך כבר פעמים רבות. בחלומי."

היה זה כפלא בעיניי. וכך גם הוא כולו.

דברים רבים בו עמדו זה נגד זה — הוא היה רחוק וגם קרוב; זר וגם מוכר; רב־כוח וגם עדין. הוא, הבחור הגדול והחסון, התייפח כילד. אהבתי אותו בשל כל אלה. ואולי רק מפני שהיה הוא.

 

*

 

רצתי כמו נקשרו כנפיים לרגליי, כדי להודיע לאבי על בואו של יעקב. דילגתי על פני מהמורות, קפצתי מעל מכשולים, בשביל שבינות לשיחים היבשים. בלהה רצה אחריי, וגם שכיר־היום השתרך אחרינו. כאשר הגעתי, ישבו אבי לבן ואחותי הגדולה לאה בצל עץ האלון אשר לפני פתח ביתנו, כדי להינפש מעמל היום.

מרוב התרגשות לא קדתי לאבי, והשתופפתי לידם.

אבי המטיר עליי שאלות: "למה את רצה? לאן את נחפזת?" הצאן לא היה עימי, והוא שאל, "עם מי השארת את הצאן?"

"איתו. עם זה שבא ממרחק," התנשפתי מפאת הריצה. "בן הדודה. יעקב. הוא גלל את האבן מעל פי הבאר," סיפרתי.

"ובכן הוא גלל אבן," אמר לבן בלא־התלהבות, "מה העניק לך?" מבטו תר אחר עגילים באוזניי או צמיד על זרועי, ולא מצא.

"הוא נשק לי. הוא ייקח אותי לאישה," אמרתי בביטחון.

הייתי בת חמש־עשרה, אך קטנה ודקת גו. לאה צחקה כאומרת: את קטנה מכדי שגבר יישק לך ואף יעלה בדעתו לקחת אותך לאישה.

שערה השחור של לאה גלש על כתפיה, וצורתו כמעין גבעות ובקעות. עיניה היו רכות ומצודדות בצבען הכחול־ירוק. אך היה בהן דופי: עינה הימנית הייתה כחולה מן השמאלית, והשמאלית — ירוקה מן הימנית. לחייה התעגלו מתחת לשתי צמות דקות שירדו עליהן מעבר לרקותיה. מותניה היו צרים וגופה חטוב, אך לא לתפארת, כי ירכיה היו רחבות מדי וחזהּ היה שופע יתר על המידה. הם בישרו כי תהיה רבת־בנים. אולם לשם כך דרוש לה בעל. וצחוקה בא גם כדי להסוות את מבוכתה, על שאותה, שהייתה בת שבע־עשרה שנים ולא הייתה קטנה, אף גבר לא ביקש לקחת לו לאישה.

 

לאה
שמעתי את שמעו של יעקב, בן רבקה דודתי, אבל לא עלה על דעתי שיבוא מארצו, ארץ כנען הרחוקה, עד למקומנו, לפדן ארם. רחל סיפרה כי גלל את האבן הגדולה מעל פי הבאר, והניצוץ שבעיניה פיאר את המעשה. ובקול שכולו חג היא הכריזה כי ייקח אותה לאישה.

על פי מה ששמעתי, היה יעקב בחור בן עשרים ואחת שנים. היא הייתה בת חמש־עשרה שנים, אך בגופה הדק הייתה צעירה משנותיה, כמעט ילדה: קימורי גופה החלו להתעגל רק באחרונה. שחוק עלה על שפתיי למחשבה כי גבר ירצה אותה לאישה. אך מיד ניחמתי על שחוקי ועל מחשבתי הנמהרת, כי נוכחתי שרחל שינתה את פניה ועמדה לפניי רחל חדשה. אחת שבזה הרגע חצתה סף, שמאחוריו השאירה את ילדותה, שלחה אותה לתהום הנשייה. הודיתי בפני עצמי: רחל כבר איננה ילדה.

 

*

 

יעקב קרב לבית עם הצאן, ומשך את חמורו אחריו בחבל. אבי רץ לקראתו, ואף כי לא היו בידו מתנות, חיבק אותו ונשק לו והובילו אל ביתנו.

הייתי גבוהת קומה. ויעקב, שלא כרוב הגברים בני המקום, היה גבוה ממני. עיניו הגדולות, השחורות, תאמו את צבע קווצות השיער שנמלטו מתחת לכיסוי ראשו הלבן השזור בשוליו בפסי תכלת. תווי פניו הישרים ואפו הארוך מעט שיוו לו מראה אצילי, וכמוהם גם מצחו הרחב, שהעיד על מחשבות עמוקות. כך, אמרתי בלבי, אני רוצה שייראו בניי.

כולם אמרו כי עיניי רכות, ולמראה יעקב הן התרככו עוד. ובלבי ניצתה אהבה אליו, אשר חזיתי כי לא תכבה כל ימי חיי. כל מעייניו של יעקב היו נתונים לרחל. מבטו נח עליי רק לרגע קט וחלף לו ממני ביעף. אך באותו רגע קצר שהעניק לי, הכרת פניו ענתה בו כי אין הוא בוחל בי. וגם המעט הזה עורר בי תקווה.

 

רחל
אבי קרב עם יעקב לבית, שלפניו עמדתי עתה לצד לאה. ראיתי את המבט התאב ששלחה בו, וכי מבטה היה לו לרצון. ברגע זה ידעתי: צפויים לי נפתולים קשים עם אחותי.

בעיני כל רואיי הייתי רועת צאן שלווה, אך בצד תקווה קיננה עמוק בתוכי גם חרדה לבאות. בראותי לראשונה את שאהבה נפשי, בגאות רגשותיי אליו, חרדתי נגוזה. אך לא לזמן רב.

כך נפגשנו. כך אהב אותי. כך אהבתי אותו וקינאתי לו. כך נקבעו חיי, לטוב ולרע.