אלוהים מתחתנת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אלוהים מתחתנת
הוספה למועדפים

אלוהים מתחתנת

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"תסמונת פיקולו – תופעה הגורמת לאובדן מיידי של כל פרטי הזיכרון הקשורים בקשרי משפחה. התסמונת קרויה על שם הכפר הקטן פיקולו שבו אובחנה לראשונה."

כשהקיצו תושבי הכפר הזעיר פיקולו משנת צהריים נעימה והסיטו את מבטם המטושטש לזלזלי העשן המסתלסל משרידי חדר ארכיון הנישואים, הלידות והמיתות, הם לא ציפו שתוך שעות ספורות יתהפך עליהם עולמם, ולא יזכרו עוד למי הם נשואים, מי הם ילדיהם או הוריהם, היכן הם גרים ומה הוא רכושם.
בני הכפר המבודד, השוכן בקצה הר גבוה, מנסים לטכס עצה ולחוקק חוקים ותקנות על מנת לנסות ולהשיב סדר זמני, עד שישוב זיכרונם לאיתנו. אבל במהרה נטמנים ביניהם זרעי פורענות, הנובטים וגורמים לאנדרלמוסיה, וגוררים את הכפר השלו ואת אנשיו לסחרור בלתי נשלט.
מלאך חולמני ורשלן, שבשיכרונו אחראי להצתת הארכיון ולאובדן הזיכרון שאגר בראשו עבור בני פיקולו, נענש ונשלח לכפר על מנת לתקן את התקלה. 
האם יצליח המלאך הכושל לפתור את התסבוכת שיצר?
העלילה מסתחררת כרכבת הרים בין שוכני השמיים והאדמה, ומעלה שאלות הקשורות לחיי הנישואין, מחויבות משפחתית ובעיקר: האם כדאי לאלוהים להתחתן?

זהו הרומן השלישי של צחי שגיב אחרי שני ספרי מתח מצליחים.

פרק ראשון

1


ביש מזל. אי אפשר לתאר את מאורעות אותו היום בכפר הזעיר פיקולו במילים מדויקות יותר. ביש מזל גדול. אולי אפילו ענק. ביש מזל כפול ומכופל, כיוון שבדיוק בשעה שבה לגם מלאך הנישואין מעט יותר מדי מיין מטאוריטים משובח, ועופף לביתו, מהורהר ומבושם, בדיוק באותה השעה חמד לו לצון מלאך הלצון וקיבץ גוש עננים אפור לרחף בדרכו של מלאך הנישואין ולהחביא מפניו את בתי הכפר הקטן פיקולו, בונה חומה כמעט מוחשית כדי להסתיר את המבנים המסודרים במעגלי ריקוד סביב בית העירייה, שניצב כפִּטמה זקורה בראשה של גבעה נישאה, בטבורו של מקבץ רחובות התלוי כירח בין עננים והרים.

ואף שהיה מטושטש מהמשקה המזוקק קלט מלאך הנישואין בזווית עינו את מלאך הלצון, חולף על פני קרן ענן קרובה, ומחרחר לעצמו צחקוקי רוע קצרצרים ובלתי נשלטים. לכן פרש את כנפיו לרווחה, נוקט במעופו זהירות כפולה ומכופלת, ונשמר בכל חושיו הכהים שלא להנמיך עד לבתי הכפר המנומנם ולהפריע את שנתם הקלה של בני האנוש, ועדיין החמיץ מבטו הכפול מהשפעת המשקה את הגבעה התלולה שהזדקרה לפניו לפתע מבין קרעי העננים השחורים, מגיחה ללא כל התראה, בשיא הדרה, ממש מול אפו הקטן והמלאכי.

מלאך הנישואין המבושם, שגם כך הואשם לא פעם בגמלוניות כנפיים וכשל לא אחת בשיעורי התעופה, חייך לעצמו חיוך שמימי, בלם את מעופו, נופף חזק בכנפיו ונסק במהירות מעל גג בניין העירייה, מקלל בחיבה את מלאך הלצון ומלטף זיכרון חבורות ופציעות ישנות, שכמעט שנשכחו מלִבו. אך כיוון שהיה זחוח ומעט שיכור יותר משסבר, כשל במעופו רק בסנטימטרים מעטים ופגע בקצה הילת המלאכים הזוהרת שלראשו בחודו הנישא של תרנגול הרוחות השחור, שניצב לו גאה ובודד בקצה גג בית העירייה המשופע, חורט ופוצע שלא לצורך את הלחמי הברזל הישנים ומשחרר במגע הילת ראשו עם התרנגול המסוחרר שני ברקים קצרים ונמרצים. האחד, ברקון פצפון, יצא להתרוצץ בתוך ראשו המלאכי, והאחר, ברק גדול ויציב, נורה לטייל ולשוטט להנאתו באוויר העולם. ובעוד הברק הקטן משוטט בתוך ראשו הנהדר ומוחק מקטעי זיכרון זערוריים מזיכרונות הנישואין שנשא עמו עבור האנשים הקטנים, חצה הברק הגדול את שביל ההליכה הקצר שחיבר בין בניין העירייה לחדר ארכיון הנישואים ונעץ את חודו הלוהט בדלת העץ הירוקה, ממש מעל חור המפתח החלוד.

ביש מזל. המלאך אחז בראשו ושפשף בחוזקה. הוא חש היטב בחודו של הברק מטייל בין אוזניו וקוצר קובצי זיכרונות שאגר. קבוצה של בני אנוש יאבדו חלקים מזיכרונם הזוגי מיום חתונתם ועד היום, צחקק לעצמו. בתוך יומיים מבולבלים יחזרו זיכרונו וזיכרונם לאיתנם.

המלאך התנודד מעט ועף לדרכו, סוקר את רחובות הכפר המצטמצמים והולכים, עד שהפכו לנימים שקופים שהתכנסו לכדי נמש אפור שבמרכזו כתם ירקרק.


לרוע המזל או לטובתו היה זה יום ראשון, יום המנוחה המקודש לתושבי הכפר הזעיר פיקולו. לכן היה הכבאי היחיד, והאיש שהיה אמון על פי מקצועו להעפיל ולכבות את תלתלי השריפה שהסתלסלו בגבו של בית העירייה, ישנוני ושתוי כלוט. וגם לאחר שהצליחו שלושה ילדים נמרצים לטלטל את הכבאי מעלפונו, לרסס מים קפואים לתוך חולצתו, ללפף סביב צווארו את צינור הכבאים האדום ולהצמיד את מבטו המזוגג לפס העשן הדקיק, עדיין כשל השיכור במשך דקות ארוכות בדרך התלולה המחברת בין בתי הכפר לבית העירייה שבראש הגבעה. והיה מטפס ומידרדר, עולה וגולש, ומקלל קללות נמרצות את אסופת הילדים, המיידה בו אבנים קטנות ומצחקקת למרגלותיו.

משהגיע לבסוף הכבאי לקצה הגבעה הרמה כבר האירה שמש אחר צהריים צידית את בתי הכפר הקטנים, צולפת קרניים חדות לגרד בגגות האדומים ולעקוץ בעיני התושבים המתעוררים משנת יום ראשון דשנה ונטולת דאגות.

הנוף שנפרש תחת רגליו של הכבאי היה מדהים ביופיו, והוא פשפש בזיכרון ילדות מעומעם וישב מעט להסדיר נשימה. עיניו לגמו באהבה את בתי האבן והעץ שהסתדרו תחתיו בחצי קשת, כציור מחוגה מדויקת, ותחתם העמקים המוכרים מוצפים בבריכות אור לבן ורך כקווצות צמר אווריריות.

מוחו התקשה לזכור ולמקם מי מהבתים הוא ביתו, אבל לא היה בכך דבר חריג. בשיכרונו נטה ללון פעמים רבות בבית לא לו.

הכבאי הסדיר את נשימתו והקיף לאטו את בית העירייה, עד שעמד מול שרידיו של חדר ארכיון הנישואין הקטן, שלא זכר כלל את עצם קיומו.

אולי המבנה לא היה קיים מעולם. הכבאי בעט בקצה רגלו ברמץ החורבה ובמלבן האבנים שנותר לסמן את מִפתח הדלת. שלט העץ האדום, שננעץ במחצית הדרך בין הארכיון לבית העירייה, החזיר את מחשבותיו למציאות. עדיף היה לו לנסות, לפחות למראית עין, לכבות את הגחלים הגוססות. כך חשב ופרש על האדמה את הצינור הכבד ששרט את כתפיו ולחץ על צווארו.

ידיו העדינות אחזו במחבר הצינור ותרו לשווא אחר מקום עגינה לא קיים במאגר המים שניצב לא רחוק מדלת היציאה האחורית. בצר לו הדליק הכבאי ברמץ הרשומות בדל סיגריה שחורה ועבה וישב לנוח על שאריות הצינור המגולגל, כדי להביט בזלזלי עשן הנישואין שעלו מחורבותיו של חדר הארכיון השרוף והתנשאו לשמים כתלתלי פאת השופט הזקן, שהיה מעפיל לכפר פעם בשנה מהכפר סֶקוֹנְדיקה שבעמקים הנמוכים.

עוד על הספר

אלוהים מתחתנת צחי שגיב

1


ביש מזל. אי אפשר לתאר את מאורעות אותו היום בכפר הזעיר פיקולו במילים מדויקות יותר. ביש מזל גדול. אולי אפילו ענק. ביש מזל כפול ומכופל, כיוון שבדיוק בשעה שבה לגם מלאך הנישואין מעט יותר מדי מיין מטאוריטים משובח, ועופף לביתו, מהורהר ומבושם, בדיוק באותה השעה חמד לו לצון מלאך הלצון וקיבץ גוש עננים אפור לרחף בדרכו של מלאך הנישואין ולהחביא מפניו את בתי הכפר הקטן פיקולו, בונה חומה כמעט מוחשית כדי להסתיר את המבנים המסודרים במעגלי ריקוד סביב בית העירייה, שניצב כפִּטמה זקורה בראשה של גבעה נישאה, בטבורו של מקבץ רחובות התלוי כירח בין עננים והרים.

ואף שהיה מטושטש מהמשקה המזוקק קלט מלאך הנישואין בזווית עינו את מלאך הלצון, חולף על פני קרן ענן קרובה, ומחרחר לעצמו צחקוקי רוע קצרצרים ובלתי נשלטים. לכן פרש את כנפיו לרווחה, נוקט במעופו זהירות כפולה ומכופלת, ונשמר בכל חושיו הכהים שלא להנמיך עד לבתי הכפר המנומנם ולהפריע את שנתם הקלה של בני האנוש, ועדיין החמיץ מבטו הכפול מהשפעת המשקה את הגבעה התלולה שהזדקרה לפניו לפתע מבין קרעי העננים השחורים, מגיחה ללא כל התראה, בשיא הדרה, ממש מול אפו הקטן והמלאכי.

מלאך הנישואין המבושם, שגם כך הואשם לא פעם בגמלוניות כנפיים וכשל לא אחת בשיעורי התעופה, חייך לעצמו חיוך שמימי, בלם את מעופו, נופף חזק בכנפיו ונסק במהירות מעל גג בניין העירייה, מקלל בחיבה את מלאך הלצון ומלטף זיכרון חבורות ופציעות ישנות, שכמעט שנשכחו מלִבו. אך כיוון שהיה זחוח ומעט שיכור יותר משסבר, כשל במעופו רק בסנטימטרים מעטים ופגע בקצה הילת המלאכים הזוהרת שלראשו בחודו הנישא של תרנגול הרוחות השחור, שניצב לו גאה ובודד בקצה גג בית העירייה המשופע, חורט ופוצע שלא לצורך את הלחמי הברזל הישנים ומשחרר במגע הילת ראשו עם התרנגול המסוחרר שני ברקים קצרים ונמרצים. האחד, ברקון פצפון, יצא להתרוצץ בתוך ראשו המלאכי, והאחר, ברק גדול ויציב, נורה לטייל ולשוטט להנאתו באוויר העולם. ובעוד הברק הקטן משוטט בתוך ראשו הנהדר ומוחק מקטעי זיכרון זערוריים מזיכרונות הנישואין שנשא עמו עבור האנשים הקטנים, חצה הברק הגדול את שביל ההליכה הקצר שחיבר בין בניין העירייה לחדר ארכיון הנישואים ונעץ את חודו הלוהט בדלת העץ הירוקה, ממש מעל חור המפתח החלוד.

ביש מזל. המלאך אחז בראשו ושפשף בחוזקה. הוא חש היטב בחודו של הברק מטייל בין אוזניו וקוצר קובצי זיכרונות שאגר. קבוצה של בני אנוש יאבדו חלקים מזיכרונם הזוגי מיום חתונתם ועד היום, צחקק לעצמו. בתוך יומיים מבולבלים יחזרו זיכרונו וזיכרונם לאיתנם.

המלאך התנודד מעט ועף לדרכו, סוקר את רחובות הכפר המצטמצמים והולכים, עד שהפכו לנימים שקופים שהתכנסו לכדי נמש אפור שבמרכזו כתם ירקרק.


לרוע המזל או לטובתו היה זה יום ראשון, יום המנוחה המקודש לתושבי הכפר הזעיר פיקולו. לכן היה הכבאי היחיד, והאיש שהיה אמון על פי מקצועו להעפיל ולכבות את תלתלי השריפה שהסתלסלו בגבו של בית העירייה, ישנוני ושתוי כלוט. וגם לאחר שהצליחו שלושה ילדים נמרצים לטלטל את הכבאי מעלפונו, לרסס מים קפואים לתוך חולצתו, ללפף סביב צווארו את צינור הכבאים האדום ולהצמיד את מבטו המזוגג לפס העשן הדקיק, עדיין כשל השיכור במשך דקות ארוכות בדרך התלולה המחברת בין בתי הכפר לבית העירייה שבראש הגבעה. והיה מטפס ומידרדר, עולה וגולש, ומקלל קללות נמרצות את אסופת הילדים, המיידה בו אבנים קטנות ומצחקקת למרגלותיו.

משהגיע לבסוף הכבאי לקצה הגבעה הרמה כבר האירה שמש אחר צהריים צידית את בתי הכפר הקטנים, צולפת קרניים חדות לגרד בגגות האדומים ולעקוץ בעיני התושבים המתעוררים משנת יום ראשון דשנה ונטולת דאגות.

הנוף שנפרש תחת רגליו של הכבאי היה מדהים ביופיו, והוא פשפש בזיכרון ילדות מעומעם וישב מעט להסדיר נשימה. עיניו לגמו באהבה את בתי האבן והעץ שהסתדרו תחתיו בחצי קשת, כציור מחוגה מדויקת, ותחתם העמקים המוכרים מוצפים בבריכות אור לבן ורך כקווצות צמר אווריריות.

מוחו התקשה לזכור ולמקם מי מהבתים הוא ביתו, אבל לא היה בכך דבר חריג. בשיכרונו נטה ללון פעמים רבות בבית לא לו.

הכבאי הסדיר את נשימתו והקיף לאטו את בית העירייה, עד שעמד מול שרידיו של חדר ארכיון הנישואין הקטן, שלא זכר כלל את עצם קיומו.

אולי המבנה לא היה קיים מעולם. הכבאי בעט בקצה רגלו ברמץ החורבה ובמלבן האבנים שנותר לסמן את מִפתח הדלת. שלט העץ האדום, שננעץ במחצית הדרך בין הארכיון לבית העירייה, החזיר את מחשבותיו למציאות. עדיף היה לו לנסות, לפחות למראית עין, לכבות את הגחלים הגוססות. כך חשב ופרש על האדמה את הצינור הכבד ששרט את כתפיו ולחץ על צווארו.

ידיו העדינות אחזו במחבר הצינור ותרו לשווא אחר מקום עגינה לא קיים במאגר המים שניצב לא רחוק מדלת היציאה האחורית. בצר לו הדליק הכבאי ברמץ הרשומות בדל סיגריה שחורה ועבה וישב לנוח על שאריות הצינור המגולגל, כדי להביט בזלזלי עשן הנישואין שעלו מחורבותיו של חדר הארכיון השרוף והתנשאו לשמים כתלתלי פאת השופט הזקן, שהיה מעפיל לכפר פעם בשנה מהכפר סֶקוֹנְדיקה שבעמקים הנמוכים.