ממפיס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ממפיס
מכר
מאות
עותקים
ממפיס
מכר
מאות
עותקים
4 כוכבים (38 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ג'ינג'ר סקוט

ג'ינג'ר סקוט היא סופרת המועמדת לפרס סופרת רבי המכר של אמזון ושל גודרידס. ג'ינג'ר כתבה כמה רומנים חדשים למבוגרים ולצעירים, כולל רבי המכר האחרונים: .The Hard Count, A Boy Like You, This Is Falling and Wild Reckless

התשוקה הנוספת של ג'ינג'ר היא ספורט, ולעיתים קרובות היא משלבת את השניים בסיפוריה. כשהיא לא כותבת, רוב הסיכויים שתמצאו אותה ליד מגרש הבייסבול צופה בבנה חובט באלה כמו ברייס הארפר, או מעודדת את קבוצת הבייסבול האהובה עליה The Arizona Diamondbacks. ג'ינג'ר חיה באריזונה ונשואה לאהוב ליבה מימי לימודיהם בקולג'.

תקציר

אימא שלי תמיד אמרה שיש קסם בתנועות הגוף של מתאגרף.

היהירות שבה ארצ'י ולנטיין התנהל בזירה, כשהוא הפיל את יריביו בזה אחר זה, דבקה בו כמו הילה לכל מקום שהגיע. רק אל תטעו – הוא לא היה מלאך. הוא היה כמו סם. ואימי הייתה מכורה אליו.

מעולם לא הבנתי את זה... את האופן שבו אהבה יכולה לעוור אותך ולשכנע אותך לשתות רעל. לא הבנתי, עד שפגשתי את ממפיס דילייני.

בהתחלה אלה היו הדברים המוכרים – הוא מתאגרף, בנוי כמו אל מהמיתולוגיה, מסוג הבחורים שהיקום כבר לא יוצר. העיניים שלו מסתירות סיפור, ובכל פעם שאני בנוכחותו אני רוצה להמשיך לקרוא אותו עד שאגיע לסוף. ואז... אני רואה את הדרך שבו גופו נע. האגרוף שלו אלים אבל יפהפה. גופו כמו כלי נשק מפתה. כשהוא עולה לזירה, מבטו הוא של לוחם המחויב לקרב עד נשימתו האחרונה.

הוא יכול לשבור אותי, להפוך אותי להיות כמוה. אני מפחדת שהוא יהפוך אותי לצל, וכבר איבדתי חלק גדול כל כך מעצמי. 

יש לי משמעת, אבל היא הגיעה בדרך הקשה. לקחים שלמדתי מהם, צלקות שנשארו ואמון שכבר לא קיים בחיי.

אני אנשום את האוויר שלו, אבל לא אתאהב בבחור כמוהו. המתאגרף היחיד שאי פעם ישבור את ליבי הוא זה שהעניק לי את שמי.

פרק ראשון

פרק 1

ליב


יש כמה דברים שתמיד אפשר לסמוך עליהם.

כמו המיתוס על הג'ינס המושלמים, העובדה הפשוטה וההגיונית היא שאף זוג לא דומה לאחר, בלתי אפשרי לעצב ג'ינס שיתאימו לכל מבנה גוף, או העובדה ששורשי השיער יצמחו מהר יותר מכפי שהסַפָּר שלך אומר. החלפתי המון צבעים בשיער ויש לי בתיק מלא "טושים" לצביעת שורשים בכל צבע אפשרי שיוכיחו את העובדה הזו. כבר המון זמן שהשיער שלי לא היה בצבע הטבעי שלו. כמה שאנסה להסתיר, ישנם סימני היכר שקשורים למשפחה שלי ואני לא יכולה להיפטר מהם.

כמו שם המשפחה שלי, "ולנטיין", או צבע שערו הבלונדיני־עכור של ארצ'י ולנטיין הארור.

יש חוק לא כתוב שאומר שהגברים שנראים הכי טוב הם אלה שישברו לך את הלב.

אימא שלי הייתה צריכה להזהיר אותי מהחוק הזה.

היא ידעה טוב מאוד – היא חוותה את זה. היא בחרה בגבר שגרר את ליבה ברחבי הארץ, לאטלנטיק סיטי ובחזרה. שבועות מחייה בוזבזו על לילות כואבים שבהם היא נשארה ערה וחיכתה, לא בטוחה איפה אבא שלי נמצא או עם מי, וכמה זמן היא תמתין לו בחדר במלון כלשהו או במיטה שלה, לבדה.

היא התפללה על רצפת הבטון המלוכלכת למרגלות הקולוסאום, מתחננת לאלוהים שיגן עליו או ירפא אותו לאחר קרב. היא תמיד התפללה שיוכל לקום, להיאבק שוב ושיחזור הביתה – לא משנה איפה הוא היה ועם מי.

אבא שלי ידע וסמך על זה.

יש אמת אחת שאמורה לנחם אותי – את תמיד יכולה לחזור הביתה.

רק שהדברים שלעולם לא משתנים כאן הופכים את החזרה הביתה לנוראית, זו תחתית המדרגה בשבילי, אפילו האופן שבו האוויר מריח – כמו שרפה גדולה.

היו עשרים מעלות כשעליתי למטוס בפורטלנד. וכאשר גלגלי המטוס נגעו בקרקע בפיניקס, הטייס אמר שצפויות לנו ארבעים ואחת מעלות. עד כמה שהחום הזה מאמלל, זה לא מה שמפריע לי ושוקע עמוק בבטני בזמן שהמונית דוהרת קדימה, חומקת מהתבואה שנופלת כמעט מכל כלי רכב הנוסע בכיוון ההפוך.

מאז שהייתי ילדה, הוריי ודודי חולקים דופלקס בעיר התחתית בפיניקס, אחד מהארבעה שנבנו בפרויקט שנועד למלא חללים בין בניינים אחרים. תוכניות הפיתוח השתנו והועברו לחלק אחר של העיר, החלק הזה נשכח תחת השמש הבוערת וחסרת הרחמים. כל מה שנשאר היום הן חניות מקורות במבנים לא תואמים, כתמי שמן בכניסות ופיסות גדולות של מדרכות שבורות.

לא צומחים כאן עצים, רק ערמות לבנים ישנות וחלונות עם סורגים המגדרים בתי משכון ובתי עסק להלוואות עבור שחרורים בערבות.

במרכז כל אלה עומד מכון הכושר של וִי. בניין בן שתי קומות מטיח לבן ובו סדקים בכל כמה מטרים ושכבת עפר עבה אשר נוצרה מסופות האבק בקיץ וממחסור בגשמים.

כשאבי היה בשיא הקריירה שלו, היה לו מספיק כסף כדי לקנות את כל הבלוק, והוא אכן קנה. זו הייתה אמורה להיות השקעת המאה, אך כמו כל התוכניות הגדולות שלו, גם התוכנית הזו נפלה. המקומיים עדיין מגיעים להתאמן, או לפחות היו מגיעים עד לפני שבע שנים, כשעזבתי. חדר הכושר מכניס מספיק כסף כדי לשלם את חשבון החשמל. השוכרים בשני הדופלקסים האחרים והאימונים האישיים של דוד ליאו משלמים עבור שאר הצרכים שלהם.

שלושתם הם כל המשפחה שיש לי בעולם הזה, והדבר האחרון שאי פעם רציתי זה לראות אותם שוב. כל מה שהיה צריך לקרות זה שבחור חתיך אחד יגרור את הלב שלי בעקבותיו ברחבי פורטלנד – ואז יכפיש את שמי הטוב – והנה אני, נוסעת לצד מכון הכושר וי, שעליו ציור קיר גדול של אבי בשיא תהילתו. השמש השוקעת מטילה גוון זהוב על סנטרו, אורה נעלם כמו האור שבחייו האמיתיים. פנס הרחוב מהבהב, נאבק להידלק מחדש כשהמונית נעצרת. החיישנים לא בטוחים אם זו שעת יום או לילה. החום מבלבל את מערכות המחשוב בדיוק כמו שהוא מבלבל את האנשים שחיים כאן. עיניי סורקות את המילים הדהויות שצוירו על הלבנים מתחת לדמות פניו של אבא שלי, ארצ'יבלד "הגדול" ולנטיין.

"ארבעים ושישה דולרים." קולו של הנהג מבהיל אותי ומעיר אותי מהמסע אל זיכרונות העבר שלי.

"אה... כן. נכון... כמובן." אני נעה במושב, משחררת את חגורת הבטיחות ממותניי, ונשענת קדימה כדי להוציא את הטלפון מהכיס האחורי שלי. אני שולפת חבילת שטרות מקומטים מחריץ קטן בכיסוי הטלפון שלי ונושמת עמוק, מתאמצת לגרש את ההשפלה שמטפסת בגרוני.

אני מוציאה שני שטרות של עשרים ושתי חמישיות שנותרו לי, עוצרת לרגע כשהכסף בידי בעודי ממצמצת בעצבנות.

"אני זקוקה לעודף," אני אומרת ומעבירה לו את המזומנים דרך החלון הקטן.

נדרשת לנהג רק שנייה להבין כמה נתתי לו.

"כמה?" תשובתו נשמעת כנביחה.

"ארבעה דולרים, בבקשה," אני אומרת, מכחכחת בגרוני עוד לפני שהמילים יוצאות מבין שפתיי.

האצבעות שלו עוברות במהירות על ערמת השטרות המקופלים שלו והוא מושיט את ידו בחזרה ונותן לי את העודף.

"תודה," אני אומרת, עיניי ממוקדות בידית הדלת ובצורך לצאת מהמונית הזו כמה שיותר מהר. אני גוררת את התיק שלי לאורך המושב, ונהג המונית נוסע ברגע שאני טורקת את הדלת.

הפסקתי לספק תירוצים לאנשים. נהג המונית לעולם לא יאמין לי, אבל אני זקוקה לארבעת הדולרים האלה, הרבה יותר מכפי שהוא זקוק להם.

"את מתכוונת לעמוד שם כל הלילה? או שתיכנסי פנימה ותיתני חיבוק לדוד האהוב עלייך?"

קולו המוכר והעמוק מעיר עוד כמה עצבים בחזה שלי שחשבתי שכבר מתו.

"אתה הדוד היחיד שיש לי," אני אומרת כשאני מטה את צווארי ומביטה באיש הקירח ובעל עודף המשקל, שפותח את דלת ביתו. סיפרנו את אותה הבדיחה כל כך הרבה פעמים, זה תמיד הצחיק אותי כשהייתי בת עשר. מבין שלושתם, ליאו היה המועדף עליי. כמובן, זה כמו לבחור דרך מועדפת לקבל חיסון טטנוס. ליאו יהיה האחות המתוקה שתחסן במהירות ואולי גם תיתן פלסטר של "הלו קיטי" בסוף. ההורים שלי, לעומת זאת, יהיו האחות שתדקור מספר רב של דקירות ממש בתוך הבטן, וסביר להניח שפצעי הדקירות יזדהמו.

"בואי הנה ותחבקי אותי."

בשפתיים הדוקות ובעיניים פקוחות אני רוכנת לעברו כשהוא כורך את זרועותיו סביבי. הלוואי שהייתי מרגישה יותר מאשר ניצוץ של נחמה בחיבוק שלו.

אני נואשת, אבל לא יכולה לתת לזה להשפיע עליי יותר מדי. ליאו עדיין בן זונה אנוכי.

הוא לא ראה אותי הרבה זמן, לכן כרגע אני זוכה לקבל את הצד הנחמד ומלא הקסם שלו. כשיעבור קצת זמן, יצוץ הצד המרושע וזה יהפוך למגעיל.

"אימא שלך כבר מצפה לראות אותך," הוא אומר, מרפה מהחיבוק ומתרחק צעד אחורה כדי להוביל אותי פנימה. "היא בדיוק מקלחת את אבא שלך."

אני מהנהנת וגוררת את רגליי לאורך הכניסה, הלינוליאום ישן ומתקלף יותר מכפי שזכרתי. הבית אפוף בריח של מגבות מלוכלכות, זיעה ואיזושהי תרופה חריפה.

"תני לי לקחת את התיק שלך." אני מרגישה את שינוי המשקל בידי כשדוד שלי מושך ברצועות התיק שלי.

"זה בסדר," אני אומרת ומהדקת את אחיזתי בידית. אני לא ממש אוהבת שאנשים לוקחים ממני דברים. לא עוד. איבדתי יותר מדי.

עיניו פוגשות בעיניי, שפתיו מתעקלות בצד אחד בעודו מושך בכתפו.

"את תצטרכי לגור בבית שלי. אימא שלך משתמשת בחדר השני בבית שלהם. היא ערה עד מאוחר וצופה בתוכניות הטלוויזיה שלה, ואבא שלך כל הזמן ישן..."

עיניי נודדות אל סנטרו ואני משחררת את האחיזה שלי בתיק.

"זה בסדר."

אני מניחה שלגור איתו יהיה הרבה יותר טוב מלגור עם ההורים שלי. ככה יהיו עוד דלתות בינינו שיצרו מרחק, שאני די בטוחה שאצטרך ואדע להעריך. ליאו מרים את התיק שלי ומחייך חיוך קטן.

"אני מעלה את התיק לחדר שלך ומייד חוזר. אימא שלך אמורה לבוא בדקות הקרובות."

אני מהנהנת, מסתובבת במקומי ותוחבת את אגודליי בכיסי הג'ינס.

אימא שלי ממש לא מתרגשת לראות אותי. אני מניחה שאיפשהו באינסטינקט האימהי המולד שלה יש ניצוץ מסוים של התרגשות, אבל היא בעיקר מצפה להגיד לי אמרתי לך.

ברור שאני ממשפחת ולנטיין – אכזבה אחת גדולה לאנג'לה גרוסמן־ולנטיין. אני מאכזבת אותה בדיוק כמו האיש ההוא למעלה.

"את אוליביה?"

אני מוציאה את ידיי במהירות מהכיסים, ומצמידה אותן לחזה. הלב שלי פועם מהר וחזק.

"מי לעזאזל...?" פניי וידיי מאדימות ומעקצצות כשפרץ אדרנלין מתפרץ בתוכי ופי מתייבש.

הוא כמו רוח רפאים – האופן שבו הוא נשען על דלפק המטבח ושותה בלגימות גדולות ישירות מהבקבוק שהוא מחזיק ביד ימין. מכנסי טרנינג שחורים יושבים נמוך על מותניו, שולי המכנסיים מקופלים עד לשוקיו, וטי־שירט לבנה עם צווארון וי צמודה לגופו הרטוב מזיעה.

מבנה גופו הוא בדיוק כמו של ארצ'י ולנטיין בימי תהילתו – מבנה גוף של מתאגרף אמיתי, כזה שכמעט לא קיים יותר – אבל הצצה אל פניו מראה גבר מסוג אחר.

הוא לא נראה שחצן, ועיניו החומות לא משתנות כדי להציג את קסמו. פניו נטולות אגו, גם אחרי שהוא מרים את החלק התחתון של חולצתו בידו הפנויה ומעביר אותה לאורך פניו כדי לנקות אותן מזיעה, ובכך חושף שורה מפוסלת של שרירי בטן שמושכים את מבטי חזרה אל מותניו.

"אוליביה, נכון? ליאו אמר שתגיעי..."

עיניי מתרחבות כשהוא מתקרב, מנגב את כף ידו בצד הגוף שלו ומושיט אותה אליי. היא משתהה שם לשנייה באופן מביך לפני שאני מתעוררת ממצבי הקפוא ולוחצת את כף ידו.

"כן, סליחה... אני... אני... לא ידעתי שמישהו נמצא כאן למטה," אני מגמגמת.

"נכנסתי מהדלת האחורית. הייתי צריך לשטוף את זה," הוא אומר ומרים את הבקבוק הריק, החלק הפנימי מוכתם בלכלוך ירוק כלשהו.

"אתה, אה..." אני מחווה באצבעי על קצה הבקבוק. "פספסת קצת."

עיניו מרחפות אל עיניי שנייה לפני שחזהו מתרומם פעם אחת בגיחוך.

"כן, התכוונתי לעשות את זה לפני שערבבתי את המשקה. את צודקת, אני צריך לשטוף אותו שוב. אני כל כך גרוע, תמיד משאיר דברים לאחר כך."

הוא פונה ממני וניגש לכיור, ואני נזכרת בכל הדברים שדחיתי למאוחר יותר, עד שהיה מאוחר מדי.

"אני מצטערת, אבל... מי אתה?" עיניי משוטטות על השרירים בגבו ועל כתפיו הרחבות כשהוא שוטף את הבקבוק בכיור. אני יודעת מה הוא. עבר הרבה זמן מאז שמישהו עם מבנה גוף כמו שלו התאמן כאן. רוב החבר'ה שמגיעים ל־וי מחפשים תחביב. הם אוהבים להתאמן, ומספרים לאנשים שהם מתאגרפים, גם אם זה רק נגד בחורים אחרים בני שלושים שרוצים להיות מתאגרפים. אבל הבחור הזה... הוא שונה.

"ממפיס." התשובה הקצרה שלו מלווה בצליל כשהוא דופק את הבקבוק שלו על הכיור, ומנער את טיפות המים.

"שם ייחודי," אני אומרת, העצבים שלי צפים אל פני השטח, ואני מזכירה לעצמי שלגברים שנראים טוב אין שום שליטה עליי.

"תודה," הוא אומר ומסתובב חזרה אליי בחיוך גאה מעוטר בגומות. "בחרתי אותו בעצמי."

"אההה, אתה מתאבק," אני צוחקת. "אז אני צריכה לייעץ לך." אני רוכנת לעברו ומביטה לשני הכיוונים לפני שאני מקיפה את פי בכפות ידיי ולוחשת, "ממפיס לא מעלה פחד בלב היריב שלך באותו האופן שבו השמות 'רעם' או 'הגרזן' מעלים."

חיוכו מתרחב, הוא מנסה לא לצחוק.

"הגרזן?" הוא חוזר, מרים גבה.

"לא יכולתי לחשוב על שמות של מתאבקים אמיתיים, אבל אתה חייב להודות... אלו יהיו שמות ממש טובים." אני מהנהנת ומשלבת את ידיי, לוחצת חזק על צלעותיי כאזהרה.

"הם יהיו נוראים," הוא צוחק בעודו אומר את המילים, "אפילו שאת כל כך יפה, אני לא יכול לשקר."

האצבעות שלי מתהדקות חזק יותר, הלסת שלי מתרופפת כשהחיוך שלי צונח.

"אתה בדרך כלל משקר לבחורות יפות?" הבטן שלי מתכווצת בתגובה לברכיי הרועדות. זה לא הוגן. זו לא אשמתו שאני מכירה בחור שמתפרנס מלשקר לבחורות יפות. "מצטערת, הייתי... אני פשוט עייפה. טיסה ארוכה."

עיניו יורדות אל הרצפה בינינו. הריסים שלו ארוכים מספיק כדי שאפנה את תשומת ליבי אליהם.

"אני בטוח. אל תדאגי." עיניו עולות חזרה, הצבע שלהן הוא שילוב של חום וזהוב. "אני יודע למה התכוונת."

אני בוחנת את מבטו, תוהה אם ליאו אמר לו יותר מאשר את השם שלי, כמו למה הייתי צריכה לחזור בזחילה הביתה, בלי פרוטה.

"אתה באמת יודע?" גבותיי מתרוממות, והבעתו תואמת את הבעתי כשאנחנו מביטים זה בזה. שפתיו נפרדות בנשיפה, הוא רוצה לומר משהו, אבל משהו מושך את תשומת ליבו מאחוריי.

"השיער שלך נראה זוועה."

יש לי תחושה שיכולתי להמשיך את השיחה השקטה עם ממפיס, אם אימא שלי לא הייתה מחזירה אותי למציאות עם קבלת הפנים החמה והאוהבת שלה.

עיניי נעצמות לשנייה ואני פונה הצידה, לא ממש מוכנה להתמודד איתה.

אנג'לה לא מחכה, היא מעבירה את ידה בשערי, מסובבת קווצה מפותלת בקצות אצבעותיה, מורידה את משקפיה לקצה אפה ובוחנת את קצותיה החומים־כהים והמפוצלים, ואז מפנה את מבטה לחלק העליון של ראשי, שם הצבע בהיר בהרבה.

"לא הספקתי ללכת למספרה," אני מנסה להצדיק את עצמי. אני עומדת באמצע המטבח, אימא שלי לא ראתה אותי שבע שנים, וזה מה שמעניין אותה? השיער שלי? אלה לא הדברים שצריכים להיות חשובים לה.

אף על פי שאין לה סיבה, אימא שלי עדיין קמה שעתיים לפני שהיא צריכה לטפל באבא שלי כדי לוודא שהשיער שלה יהיה מסודר ושפניה יהיו מכוסות במייקאפ ובפודרה, וירככו את הקמטים מהחיים הקשים שעברה.

היא נותנת לשערי ליפול מבין אצבעותיה ומתקרבת אל הגרסה הצעירה של אבי, שהיה עֵד לטעימה מהמשפחה הלא מתפקדת שלי.

"ממפיס," היא אומרת וטופחת על החזה שלו. אני רואה איך אצבעותיה תופסות בחולצתו. הוא ממתק בשבילה, מזכיר לה את אבי בצעירותו.

"לילה טוב, גברת וי, השתמשתי בכיור של ליאו כשאוליביה נכנסה." עיניו חוזרות להביט בעיניי כשהוא אומר את שמי.

"אתה מוזמן גם אלינו תמיד, בן, יש לך עוד מעט קרב גדול. ארצ'י מאוד מקווה להיות שם."

ממפיס מהנהן ולא מגיב. הוא כנראה קרוב מספיק למשפחה כדי לדעת שאבא שלי לא עזב את חדר השינה שלו במשך שנים, והאשליות של אימא שלי שהיא ואבא שלי מנהלים שיחות ממשיות, או שהוא יצא מהבית לאנשהו, הן אשליות שצריך להקשיב להן כדי להשביע את רצונה, ואז להתעלם מהן.

בפעם האחרונה ששיתפתי פעולה עם הפנטזיות שלה, הן הובילו אותי להחלטה האימפולסיבית הגרועה ביותר בחיי.

"תגידי לליאו שאראה אותו בבוקר," ממפיס אומר ומגניב אליי מבט מהיר. "נעים להכיר אותך סוף־סוף, אוליביה."

"גם אותך," אני אומרת ומכריחה את עצמי לא להביט בו לזמן ממושך.

זה גרוע מספיק שאני אראה אותו שוב. אני צריכה להתייחס אליו כמו אל לקוח של העסק המשפחתי שלנו. כנראה אני צריכה להתייחס באותו אופן גם להוריי ולדוד שלי. אני כאן עד שחשבון הבנק שלי יאפשר לי לשרוד ולשכור דירה זולה בכל אזור מיקוד אחר.

אימא שלי לא מחכה שהדלת האחורית תיסגר לפני שהיא מתחילה לגרום לי לחוש אשמה.

"את צריכה ללכת לראות אותו לפני שהוא יירדם. אמרתי לו שתעלי אליו אבל תהיי מוכנה, יכול להיות שהוא לא יזהה אותך. עבר הרבה זמן." הסרקזם נוטף ממנה ואיתו המרירות הידועה שלה.

אני חורקת שיניים מתחת לשפתיים הדוקות ומרגיעה את עצמי. אם אתחיל להתווכח איתה עכשיו, לעולם לא אעבור את השבוע, שלא לדבר על הזמן הלא מוגדר שאצטרך לסבול את השהות שלי כאן.

"בסדר גמור," אני אומרת במקום המילים שהייתי מעדיפה לומר.

כשהיא שולפת ערמה של צהובונים מתיק הבד שאותו היא לוקחת למכולת, אני מנסה כמיטב יכולתי להתעלם מההתקפה המחושבת שלה. אני מזהה את השערים. אני אמורה לזהות, הרי אני מופיעה עליהם – ראשי קבור תחת כובע הקפוצ'ון, העיתון מקופל ולא רואים חצי מפניי. עורך הדין של אינוק מכוון אותי לעבר מכונית היוקרה האחרונה שאיכנס אליה בחיי.

"את צריכה לצבוע שוב לחום כהה," היא אומרת ומסתכלת על אחד השערים שבו אני מופיעה בשיער אדום.

"אולי," אני מהמהמת.

התצלום הזה היה אחד מהראשונים, ממש לפני המשפט.

כמה שהחיים מצחיקים. הבטחתי לעצמי, אפילו כתבתי את זה ביומן שקניתי בדולר באיזו חנות עלובה כשהייתי בת שתים־עשרה, לעולם לא אהיה אימא שלי, אבל הנה אני... בת עשרים וחמש, באותו חלל איתה, תקועה בדיוק כמוה בחיים שאף אחת מאיתנו לא רצתה.

ברגע שהוא פתח את פיו על הבמה באולם ההרצאות והתחיל לדבר על ניהול כספים, אינוק רוסטרם משך אותי.

הוא היה צעיר ומלא השראה עם ניצוץ מסתורי בעיניים, לבוש כמו הגברים במגזינים שדפדפתי בהם בזמן שהמתנתי בתור בקופה. הוא הריח כמו גוצ'י ולבש חולצות עם צווארון לבן, שאיכשהו גם עם שני כפתורים עליונים פתוחים הוא לא נראה שחצן. הוא לא. הוא היה אריה, צועד מול מאות עיניים פקוחות לרווחה של סטודנטים נאיביים בשנה א' במנהל עסקים, כל אחד מהם מקווה להיות מנכ"ל פייסבוק הבא או מארק קיובן.

הוא הבטיח כל כך הרבה דברים – התמחות בת שנה ב"רוסטרם אחזקות והשקעות", שלא הוגבלה רק לסטודנטים בשנתם האחרונה ללימודים.

זו הייתה ההזדמנות להתחרות ולהגיע לפני כולם לקו הסיום, ואולי לקבל את עבודת חלומותיי.

"הגעתי למקום שבו אני נמצא לא על ידי משחק לפי כללים שרירותיים כמו תארים מאוניברסיטאות יוקרתיות," הוא אמר, מתעלם מאי הנוחות של הפרופסור שלנו שישב ביציע ובבירור לא הסכים עם דבריו. "הגעתי לפה על ידי לקיחת סיכונים ובחירת מסלולים בלתי צפויים. והיום, הייתי שמח לשוחח עם כל אחד ואחת מכם."

הוא היה רציני לחלוטין. החמצתי את שני השיעורים הבאים שלי כי חיכיתי בסבלנות בתור ארוך מאוד, רק כדי לקבל הזדמנות לעזוב את עולם האגרוף מאחוריי לתמיד.

לא הייתי כמו כל הסטודנטים האחרים. מעולם לא רציתי מאה עובדים או תיקי לקוחות עם חשבונות של מיליוני דולרים. כל מה שרציתי היה ההפך מהחיים שתמיד הכרתי. רציתי להיות מישהי אחרת ולעבוד בעבודה שאני טובה בה, שיהיה לי משרד קטן עם שלט בדלת הכניסה שעליו יופיע השם שלי.

לקחתי סיכון ובדקה שהייתה לי עם אינוק, אמרתי לו בדיוק את זה.

הוא הציע לי עבודה במקום. לא שכבתי איתו עד יום סיום ההתמחות. עברתי לגור איתו בפנטהאוז שלו בסיאטל, עזבתי את התואר שלי, ועיניי נצצו כמו כוכבים זוהרים מהאפשרות להפוך לגברת רוסטרם.

הוא מעולם לא חשב שהסוכנים הפדרליים יגיעו אליו. גם אני לא.

המספר הסופי שהופיע בכל אתרי החדשות בארץ ובכל עמוד ראשי בעיתונים מסיאטל ועד ניו יורק, היה 1.4 מיליארד דולרים. אני יודעת שהמספר אמור להיות גבוה יותר. הכסף שהוא לקח ממני הוא כלום ושום דבר בהשוואה למיליונים שהוא גזל מאחרים בתוכנית הפונזי שלו. וכשבית הקלפים התמוטט, נשארנו כולנו עם אותו סכום של כסף – כלום.

הבונוס שקיבלתי היה קישור השם שלי לסיפור ההונאה הבינלאומי הגדול ביותר מאז מיידוף. היו גם קצת פרסומים על היותי בהיריון – מידע שהודלף על ידי אחד מעורכי הדין של אינוק.

המצב שלי, כפי שהגדיר הצוות המשפטי שלו, יעזור לו ויעורר אהדה כדי להפחית מהעונש שלו. הם נטשו את הרעיון הזה כעבור שבועיים כשהפלתי.

חודש לאחר מכן הם הפקירו אותי.

אימא שלי לא התקשרה לבדוק מה איתי אפילו פעם אחת. הצלחתי לשרוד בלי להתקשר לאף אחד מהמשפחה הקטנה שלי, עד שרוקנתי את כל חשבון הבנק שלי והשכר מעבודתי בבית הקפה לא הספיק כדי לכסות את שכר הדירה, חשבונות ו... החיים. כשאת מקבלת צו פינוי מהדירה, אין הרבה ברירות, והאנשים שהחשבת כמתים מתעוררים לחיים.

אימא שלי מחשבת את המהלך הבא שלה, סוגרת את המגזין ודוחפת אותו למרכז השולחן, שם היא מסובבת לעברי את תמונת השער שדמותי עליה כדי שאוכל לראות את הפחד ואת האימה בעיניי.

"האמת שאני ממש עייפה, אבקר את אבא מחר." אני מפנה את גבי אליה, גאה בעצמי על שלא עשיתי כדבריה ובעצם המרתי את פיה בכך שדחיתי את הביקור שלי אצל אבא הלילה.

"את מתחילה בשמונה, והאמת היא ש... צריך לנקות את הרצפה, אז כדאי לך להתחיל בשבע כדי שהמשרד הראשי ייפתח בזמן לנרשמים החדשים." היא שוב מסדרת את המגזינים ומניחה אותם בערמה מסודרת כשחיוך טיפשי ומסופק מתחנן לעלות על שפתיה. עיניה מרצדות, עדיין עם האיפור הכבד של כל היום, ובסופו של דבר הן מתמקדות בי. "מה? חשבת שתגורי כאן בחינם ופשוט תחיי על הגב שלנו?"

אני מעבירה את לשוני על שיניי, מכריחה את עצמי להנהן קלות. "לא חשבתי אחרת." גבותיי מתרוממות והמצח שלי מתקמט.

היא רואה שאני מופתעת. אני יכולה להבחין בזה באופן שבו קמט החיוך שלה מתהדק כנגד הרצון שלה לחייך. היא משתוקקת להכריז על ניצחון כמו במשחק שחמט או להגיד אמרתי לך, או אפילו את שניהם. היא לא מוכנה לילדה שכבר עברה גיהינום ושרדה אותו, אין לה מה להפסיד.

"בעצם," אני מתחילה לומר ועוצרת כדי לחקות את החיוך שלה – החיוך שהיא חייכה אליי, "אני אהיה מוכנה בשש כדי שנוכל לדון בשכר שלי."

עיניה מצטמצמות, הימנית רק קצת יותר מהשמאלית. אני כבר פאקינג בקרב, וזה מחליא וממכר בו־זמנית. נראה שיחסי התלות של אם ובת תמיד קיימים.

"אהה..." הגבה שלי מתרוממת. אני עושה את זה כדי לראות איך זה משפיע עליה. אני עושה את זה כדי להיות כלבה בדיוק כמוה. "חשבת שאני פשוט אעבוד בשבילך בחינם?"

עינינו הכחולות נוצצות, מנהלות דו־קרב שקט. כעבור כמה שניות, היא יוצאת בסערה. זריקת האדרנלין המוכרת גורמת לליבי לפעום מהר יותר מכפי שאני רגילה, אני שונאת את העובדה שזה גורם לי להרגיש טוב. אני לא אוהבת את האדם שאני הופכת להיות כשאני כאן. לצערי, זו העבודה היחידה שאני יכולה להשיג כרגע. אני לא בטוחה מה גרוע יותר – להיות ענייה וחסרת בית, או לעבוד אצל אימא שלי.

אני מכבה את האור בכניסה ועולה לכיוון חדרי, מקבלת בהכנעה את העובדה שאישן בבית הזה הלילה. נראה שהחושך הוא הדבר היחיד שמרגיע אותי בזמן האחרון. אני אוהבת את הרעיון שאף אחד לא באמת יכול לראות אותי. אולי אני פשוט אוהבת להיות לבד. אין מי שיטיח בי את מה שהוא חושב על אינוק רוסטרם. למרות כל השנאה והעוקצנות שאני יודעת שמגיעות לו, איכשהו זה הופך להיות הנטל שאני נושאת רק בגלל שהייתי טיפשה כדי לאהוב אותו. ואהבתי אותו. הוא היה המזל שלי. הוא גם היה הקללה שלי.

אצבעותיי מחליקות לאורך הקירות המוכרים, אני סופרת את המדרגות בדרך למעלה, עשרים ושמונה, רק עוד ארבעה צעדים ואוכל לסגור עוד דלת מאחוריי ולקבל את פני החושך. התיק שלי מונח על הרצפה בצד המיטה. אני בספק אם ישנו בה אי פעם. המזרן קטן – קטן יותר ממיטה זוגית רגילה – והוא מזכיר לי את חדר המעונות שלי בסיאטל, זה שגרתי בו במהלך ההתמחות. לא הערכתי מספיק את העצמאות הבטוחה שהייתה לי. הייתי עסוקה מדי במרדף אחרי פנטזיה – ילדה מרירה שנסחפה על ידי הנסיך המקסים והמיליונר.

אני מזיזה את התיק הצידה ומתיישבת על הרצפה לידו, פותחת את הרוכסן העליון ומפשפשת בתיק כדי למצוא חולצת טריקו רכה שאוכל לישון בה הלילה.

האצבעות שלי עוצרות על חולצת הטריקו הלבנה שלי, אני מושכת אותה מערמת הבגדים המקופלת ונעמדת כדי לחלוץ את הכפכפים שלי ולהוריד את הגופייה, החזייה ואת הג'ינס שלי.

החולצה הנקייה חמה מהנסיעה, ממזג האוויר החם של פיניקס ומהחדר החנוק שבו אני נמצאת – הבית שלי עכשיו. הכותנה נצמדת לגופי כשאני מתקרבת לחלון המכוסה באותו וילון מתכתי צהוב שהדוד שלי התקין כשהוא קנה את הבית הזה.

אני מסובבת את מוט הווילון והשלבים נפתחים, השמיים מופיעים לנגד עיניי, אני מרחיבה את השלב הקרוב כדי לראות את הכוכבים. הם כנראה ממש שם למעלה, אבל לעולם לא אדע. הכול נראה אפור, לא ממש שחור, בגלל זיהום האוויר מהעיר.

אנחת אכזבה נפלטת מפי על שאיני יכולה ליהנות ממראה הכוכבים יותר. אני שוב מסובבת את מוט הווילון כדי לסגור את התריסים. רגע לפני שהם נסגרים לחלוטין, עיניי נודדות מתחת לחלון שלי. הן בעיקר מביטות בגבר מוכר, ללא חולצה ובמכנסי טרנינג שחורים, שנשען על דלת פתוחה של קרוואן, רגלו האחת מונחת על המדרגה. האגודלים שלו על מותניו, דוחפים את הבד נמוך יותר מכפי שהיה כשפגשתי אותו לפני כמה דקות. שרירים שמדגישים בבירור משמעת אימונים בחדר הכושר משורטטים על בטנו ומתעקלים גם לצדדים.

"תסגרי את התריסים, מטומטמת," אני לוחשת. איכשהו נדמה לי שאם אגער בעצמי בקול, זה יעזור לי להתנהג בהיגיון. אבל העיניים שלי לא ממצמצות אפילו, וקצות אצבעותיי לא זזות סנטימטר. מטר וחצי למטה, עומד גבר שקורא לעצמו "ממפיס" ובוהה באותם שמיים אפורים כהים ללא כוכבים. הוא בוהה בעיניים מלאות שלווה ובחיוך מרוצה. מתברר שככה סיפוק אמור להיראות. מעניין אם אי פעם נראיתי כך? ראשו שעון לאחור על ציפוי המתכת של הקרוואן שאמור להיות ביתו – מקום קטן על גלגלים עם חלונות חלודים, ותא נהג חבוט שכנראה לא צפוי להסיע אותו לשום מקום. גם הוא תקוע כאן. אולי הוא לעולם לא ירצה לעזוב, אם כי אני לא יכולה לדמיין זאת.

ידו הימנית עוברת ממותנו אל עורפו, הוא מביט מעלה יותר, אל השמיים העגומים, והשינוי בתנוחה מוביל את עיניו להביט ישירות לחלון שלי. אני לא מתרחקת, משאירה את התריסים פתוחים, ומחכה עד שיתייאש מלמצוא משהו פה למעלה.

מכורבלת בחושך שלי, אני תוהה מה הוא רואה ואם הוא רואה משהו בכלל. וככל שמבטו מתמקד יותר בחלון שלי – בי – אני תוהה יותר אם איכשהו הוא רואה דברים שאני כבר לא יכולה לראות. מעניין מה הוא רואה כשהוא מביט בי.

"תסגרי את החלון, מטומטמת," אני לוחשת שוב, והפעם ידי מצייתת, מסובבת את מוט הווילון וסוגרת את התריסים.

אני מחליקה למיטה שלי, נשכבת לאחור על השמיכה שעולים ממנה ריחות של אבק ואוויר מעופש.

חם מדי בשביל להתכסות בשמיכה, אז אני דוחפת אותה מתחת לגופי עד שהיא נופלת לרצפה, הסדין הדק לא תורם הרבה בהגנה על עורי מפני הקפיצים במזרן, אבל לפחות הוא לא מריח מאבק.

רק דקה או שתיים עוברות לפני שדלת הקרוואן נסגרת בחוץ.

הגוף שלי מעקצץ בדחף לרוץ שוב לחלון, עכשיו שזה בטוח, אבל גם לי יש משמעת. המשמעת שלי הגיעה בדרך הקשה. המתאגרף היחיד שעומד לשבור את ליבי הוא זה שהעניק לי את שמי.

ג'ינג'ר סקוט

ג'ינג'ר סקוט היא סופרת המועמדת לפרס סופרת רבי המכר של אמזון ושל גודרידס. ג'ינג'ר כתבה כמה רומנים חדשים למבוגרים ולצעירים, כולל רבי המכר האחרונים: .The Hard Count, A Boy Like You, This Is Falling and Wild Reckless

התשוקה הנוספת של ג'ינג'ר היא ספורט, ולעיתים קרובות היא משלבת את השניים בסיפוריה. כשהיא לא כותבת, רוב הסיכויים שתמצאו אותה ליד מגרש הבייסבול צופה בבנה חובט באלה כמו ברייס הארפר, או מעודדת את קבוצת הבייסבול האהובה עליה The Arizona Diamondbacks. ג'ינג'ר חיה באריזונה ונשואה לאהוב ליבה מימי לימודיהם בקולג'.

עוד על הספר

ממפיס ג'ינג'ר סקוט

פרק 1

ליב


יש כמה דברים שתמיד אפשר לסמוך עליהם.

כמו המיתוס על הג'ינס המושלמים, העובדה הפשוטה וההגיונית היא שאף זוג לא דומה לאחר, בלתי אפשרי לעצב ג'ינס שיתאימו לכל מבנה גוף, או העובדה ששורשי השיער יצמחו מהר יותר מכפי שהסַפָּר שלך אומר. החלפתי המון צבעים בשיער ויש לי בתיק מלא "טושים" לצביעת שורשים בכל צבע אפשרי שיוכיחו את העובדה הזו. כבר המון זמן שהשיער שלי לא היה בצבע הטבעי שלו. כמה שאנסה להסתיר, ישנם סימני היכר שקשורים למשפחה שלי ואני לא יכולה להיפטר מהם.

כמו שם המשפחה שלי, "ולנטיין", או צבע שערו הבלונדיני־עכור של ארצ'י ולנטיין הארור.

יש חוק לא כתוב שאומר שהגברים שנראים הכי טוב הם אלה שישברו לך את הלב.

אימא שלי הייתה צריכה להזהיר אותי מהחוק הזה.

היא ידעה טוב מאוד – היא חוותה את זה. היא בחרה בגבר שגרר את ליבה ברחבי הארץ, לאטלנטיק סיטי ובחזרה. שבועות מחייה בוזבזו על לילות כואבים שבהם היא נשארה ערה וחיכתה, לא בטוחה איפה אבא שלי נמצא או עם מי, וכמה זמן היא תמתין לו בחדר במלון כלשהו או במיטה שלה, לבדה.

היא התפללה על רצפת הבטון המלוכלכת למרגלות הקולוסאום, מתחננת לאלוהים שיגן עליו או ירפא אותו לאחר קרב. היא תמיד התפללה שיוכל לקום, להיאבק שוב ושיחזור הביתה – לא משנה איפה הוא היה ועם מי.

אבא שלי ידע וסמך על זה.

יש אמת אחת שאמורה לנחם אותי – את תמיד יכולה לחזור הביתה.

רק שהדברים שלעולם לא משתנים כאן הופכים את החזרה הביתה לנוראית, זו תחתית המדרגה בשבילי, אפילו האופן שבו האוויר מריח – כמו שרפה גדולה.

היו עשרים מעלות כשעליתי למטוס בפורטלנד. וכאשר גלגלי המטוס נגעו בקרקע בפיניקס, הטייס אמר שצפויות לנו ארבעים ואחת מעלות. עד כמה שהחום הזה מאמלל, זה לא מה שמפריע לי ושוקע עמוק בבטני בזמן שהמונית דוהרת קדימה, חומקת מהתבואה שנופלת כמעט מכל כלי רכב הנוסע בכיוון ההפוך.

מאז שהייתי ילדה, הוריי ודודי חולקים דופלקס בעיר התחתית בפיניקס, אחד מהארבעה שנבנו בפרויקט שנועד למלא חללים בין בניינים אחרים. תוכניות הפיתוח השתנו והועברו לחלק אחר של העיר, החלק הזה נשכח תחת השמש הבוערת וחסרת הרחמים. כל מה שנשאר היום הן חניות מקורות במבנים לא תואמים, כתמי שמן בכניסות ופיסות גדולות של מדרכות שבורות.

לא צומחים כאן עצים, רק ערמות לבנים ישנות וחלונות עם סורגים המגדרים בתי משכון ובתי עסק להלוואות עבור שחרורים בערבות.

במרכז כל אלה עומד מכון הכושר של וִי. בניין בן שתי קומות מטיח לבן ובו סדקים בכל כמה מטרים ושכבת עפר עבה אשר נוצרה מסופות האבק בקיץ וממחסור בגשמים.

כשאבי היה בשיא הקריירה שלו, היה לו מספיק כסף כדי לקנות את כל הבלוק, והוא אכן קנה. זו הייתה אמורה להיות השקעת המאה, אך כמו כל התוכניות הגדולות שלו, גם התוכנית הזו נפלה. המקומיים עדיין מגיעים להתאמן, או לפחות היו מגיעים עד לפני שבע שנים, כשעזבתי. חדר הכושר מכניס מספיק כסף כדי לשלם את חשבון החשמל. השוכרים בשני הדופלקסים האחרים והאימונים האישיים של דוד ליאו משלמים עבור שאר הצרכים שלהם.

שלושתם הם כל המשפחה שיש לי בעולם הזה, והדבר האחרון שאי פעם רציתי זה לראות אותם שוב. כל מה שהיה צריך לקרות זה שבחור חתיך אחד יגרור את הלב שלי בעקבותיו ברחבי פורטלנד – ואז יכפיש את שמי הטוב – והנה אני, נוסעת לצד מכון הכושר וי, שעליו ציור קיר גדול של אבי בשיא תהילתו. השמש השוקעת מטילה גוון זהוב על סנטרו, אורה נעלם כמו האור שבחייו האמיתיים. פנס הרחוב מהבהב, נאבק להידלק מחדש כשהמונית נעצרת. החיישנים לא בטוחים אם זו שעת יום או לילה. החום מבלבל את מערכות המחשוב בדיוק כמו שהוא מבלבל את האנשים שחיים כאן. עיניי סורקות את המילים הדהויות שצוירו על הלבנים מתחת לדמות פניו של אבא שלי, ארצ'יבלד "הגדול" ולנטיין.

"ארבעים ושישה דולרים." קולו של הנהג מבהיל אותי ומעיר אותי מהמסע אל זיכרונות העבר שלי.

"אה... כן. נכון... כמובן." אני נעה במושב, משחררת את חגורת הבטיחות ממותניי, ונשענת קדימה כדי להוציא את הטלפון מהכיס האחורי שלי. אני שולפת חבילת שטרות מקומטים מחריץ קטן בכיסוי הטלפון שלי ונושמת עמוק, מתאמצת לגרש את ההשפלה שמטפסת בגרוני.

אני מוציאה שני שטרות של עשרים ושתי חמישיות שנותרו לי, עוצרת לרגע כשהכסף בידי בעודי ממצמצת בעצבנות.

"אני זקוקה לעודף," אני אומרת ומעבירה לו את המזומנים דרך החלון הקטן.

נדרשת לנהג רק שנייה להבין כמה נתתי לו.

"כמה?" תשובתו נשמעת כנביחה.

"ארבעה דולרים, בבקשה," אני אומרת, מכחכחת בגרוני עוד לפני שהמילים יוצאות מבין שפתיי.

האצבעות שלו עוברות במהירות על ערמת השטרות המקופלים שלו והוא מושיט את ידו בחזרה ונותן לי את העודף.

"תודה," אני אומרת, עיניי ממוקדות בידית הדלת ובצורך לצאת מהמונית הזו כמה שיותר מהר. אני גוררת את התיק שלי לאורך המושב, ונהג המונית נוסע ברגע שאני טורקת את הדלת.

הפסקתי לספק תירוצים לאנשים. נהג המונית לעולם לא יאמין לי, אבל אני זקוקה לארבעת הדולרים האלה, הרבה יותר מכפי שהוא זקוק להם.

"את מתכוונת לעמוד שם כל הלילה? או שתיכנסי פנימה ותיתני חיבוק לדוד האהוב עלייך?"

קולו המוכר והעמוק מעיר עוד כמה עצבים בחזה שלי שחשבתי שכבר מתו.

"אתה הדוד היחיד שיש לי," אני אומרת כשאני מטה את צווארי ומביטה באיש הקירח ובעל עודף המשקל, שפותח את דלת ביתו. סיפרנו את אותה הבדיחה כל כך הרבה פעמים, זה תמיד הצחיק אותי כשהייתי בת עשר. מבין שלושתם, ליאו היה המועדף עליי. כמובן, זה כמו לבחור דרך מועדפת לקבל חיסון טטנוס. ליאו יהיה האחות המתוקה שתחסן במהירות ואולי גם תיתן פלסטר של "הלו קיטי" בסוף. ההורים שלי, לעומת זאת, יהיו האחות שתדקור מספר רב של דקירות ממש בתוך הבטן, וסביר להניח שפצעי הדקירות יזדהמו.

"בואי הנה ותחבקי אותי."

בשפתיים הדוקות ובעיניים פקוחות אני רוכנת לעברו כשהוא כורך את זרועותיו סביבי. הלוואי שהייתי מרגישה יותר מאשר ניצוץ של נחמה בחיבוק שלו.

אני נואשת, אבל לא יכולה לתת לזה להשפיע עליי יותר מדי. ליאו עדיין בן זונה אנוכי.

הוא לא ראה אותי הרבה זמן, לכן כרגע אני זוכה לקבל את הצד הנחמד ומלא הקסם שלו. כשיעבור קצת זמן, יצוץ הצד המרושע וזה יהפוך למגעיל.

"אימא שלך כבר מצפה לראות אותך," הוא אומר, מרפה מהחיבוק ומתרחק צעד אחורה כדי להוביל אותי פנימה. "היא בדיוק מקלחת את אבא שלך."

אני מהנהנת וגוררת את רגליי לאורך הכניסה, הלינוליאום ישן ומתקלף יותר מכפי שזכרתי. הבית אפוף בריח של מגבות מלוכלכות, זיעה ואיזושהי תרופה חריפה.

"תני לי לקחת את התיק שלך." אני מרגישה את שינוי המשקל בידי כשדוד שלי מושך ברצועות התיק שלי.

"זה בסדר," אני אומרת ומהדקת את אחיזתי בידית. אני לא ממש אוהבת שאנשים לוקחים ממני דברים. לא עוד. איבדתי יותר מדי.

עיניו פוגשות בעיניי, שפתיו מתעקלות בצד אחד בעודו מושך בכתפו.

"את תצטרכי לגור בבית שלי. אימא שלך משתמשת בחדר השני בבית שלהם. היא ערה עד מאוחר וצופה בתוכניות הטלוויזיה שלה, ואבא שלך כל הזמן ישן..."

עיניי נודדות אל סנטרו ואני משחררת את האחיזה שלי בתיק.

"זה בסדר."

אני מניחה שלגור איתו יהיה הרבה יותר טוב מלגור עם ההורים שלי. ככה יהיו עוד דלתות בינינו שיצרו מרחק, שאני די בטוחה שאצטרך ואדע להעריך. ליאו מרים את התיק שלי ומחייך חיוך קטן.

"אני מעלה את התיק לחדר שלך ומייד חוזר. אימא שלך אמורה לבוא בדקות הקרובות."

אני מהנהנת, מסתובבת במקומי ותוחבת את אגודליי בכיסי הג'ינס.

אימא שלי ממש לא מתרגשת לראות אותי. אני מניחה שאיפשהו באינסטינקט האימהי המולד שלה יש ניצוץ מסוים של התרגשות, אבל היא בעיקר מצפה להגיד לי אמרתי לך.

ברור שאני ממשפחת ולנטיין – אכזבה אחת גדולה לאנג'לה גרוסמן־ולנטיין. אני מאכזבת אותה בדיוק כמו האיש ההוא למעלה.

"את אוליביה?"

אני מוציאה את ידיי במהירות מהכיסים, ומצמידה אותן לחזה. הלב שלי פועם מהר וחזק.

"מי לעזאזל...?" פניי וידיי מאדימות ומעקצצות כשפרץ אדרנלין מתפרץ בתוכי ופי מתייבש.

הוא כמו רוח רפאים – האופן שבו הוא נשען על דלפק המטבח ושותה בלגימות גדולות ישירות מהבקבוק שהוא מחזיק ביד ימין. מכנסי טרנינג שחורים יושבים נמוך על מותניו, שולי המכנסיים מקופלים עד לשוקיו, וטי־שירט לבנה עם צווארון וי צמודה לגופו הרטוב מזיעה.

מבנה גופו הוא בדיוק כמו של ארצ'י ולנטיין בימי תהילתו – מבנה גוף של מתאגרף אמיתי, כזה שכמעט לא קיים יותר – אבל הצצה אל פניו מראה גבר מסוג אחר.

הוא לא נראה שחצן, ועיניו החומות לא משתנות כדי להציג את קסמו. פניו נטולות אגו, גם אחרי שהוא מרים את החלק התחתון של חולצתו בידו הפנויה ומעביר אותה לאורך פניו כדי לנקות אותן מזיעה, ובכך חושף שורה מפוסלת של שרירי בטן שמושכים את מבטי חזרה אל מותניו.

"אוליביה, נכון? ליאו אמר שתגיעי..."

עיניי מתרחבות כשהוא מתקרב, מנגב את כף ידו בצד הגוף שלו ומושיט אותה אליי. היא משתהה שם לשנייה באופן מביך לפני שאני מתעוררת ממצבי הקפוא ולוחצת את כף ידו.

"כן, סליחה... אני... אני... לא ידעתי שמישהו נמצא כאן למטה," אני מגמגמת.

"נכנסתי מהדלת האחורית. הייתי צריך לשטוף את זה," הוא אומר ומרים את הבקבוק הריק, החלק הפנימי מוכתם בלכלוך ירוק כלשהו.

"אתה, אה..." אני מחווה באצבעי על קצה הבקבוק. "פספסת קצת."

עיניו מרחפות אל עיניי שנייה לפני שחזהו מתרומם פעם אחת בגיחוך.

"כן, התכוונתי לעשות את זה לפני שערבבתי את המשקה. את צודקת, אני צריך לשטוף אותו שוב. אני כל כך גרוע, תמיד משאיר דברים לאחר כך."

הוא פונה ממני וניגש לכיור, ואני נזכרת בכל הדברים שדחיתי למאוחר יותר, עד שהיה מאוחר מדי.

"אני מצטערת, אבל... מי אתה?" עיניי משוטטות על השרירים בגבו ועל כתפיו הרחבות כשהוא שוטף את הבקבוק בכיור. אני יודעת מה הוא. עבר הרבה זמן מאז שמישהו עם מבנה גוף כמו שלו התאמן כאן. רוב החבר'ה שמגיעים ל־וי מחפשים תחביב. הם אוהבים להתאמן, ומספרים לאנשים שהם מתאגרפים, גם אם זה רק נגד בחורים אחרים בני שלושים שרוצים להיות מתאגרפים. אבל הבחור הזה... הוא שונה.

"ממפיס." התשובה הקצרה שלו מלווה בצליל כשהוא דופק את הבקבוק שלו על הכיור, ומנער את טיפות המים.

"שם ייחודי," אני אומרת, העצבים שלי צפים אל פני השטח, ואני מזכירה לעצמי שלגברים שנראים טוב אין שום שליטה עליי.

"תודה," הוא אומר ומסתובב חזרה אליי בחיוך גאה מעוטר בגומות. "בחרתי אותו בעצמי."

"אההה, אתה מתאבק," אני צוחקת. "אז אני צריכה לייעץ לך." אני רוכנת לעברו ומביטה לשני הכיוונים לפני שאני מקיפה את פי בכפות ידיי ולוחשת, "ממפיס לא מעלה פחד בלב היריב שלך באותו האופן שבו השמות 'רעם' או 'הגרזן' מעלים."

חיוכו מתרחב, הוא מנסה לא לצחוק.

"הגרזן?" הוא חוזר, מרים גבה.

"לא יכולתי לחשוב על שמות של מתאבקים אמיתיים, אבל אתה חייב להודות... אלו יהיו שמות ממש טובים." אני מהנהנת ומשלבת את ידיי, לוחצת חזק על צלעותיי כאזהרה.

"הם יהיו נוראים," הוא צוחק בעודו אומר את המילים, "אפילו שאת כל כך יפה, אני לא יכול לשקר."

האצבעות שלי מתהדקות חזק יותר, הלסת שלי מתרופפת כשהחיוך שלי צונח.

"אתה בדרך כלל משקר לבחורות יפות?" הבטן שלי מתכווצת בתגובה לברכיי הרועדות. זה לא הוגן. זו לא אשמתו שאני מכירה בחור שמתפרנס מלשקר לבחורות יפות. "מצטערת, הייתי... אני פשוט עייפה. טיסה ארוכה."

עיניו יורדות אל הרצפה בינינו. הריסים שלו ארוכים מספיק כדי שאפנה את תשומת ליבי אליהם.

"אני בטוח. אל תדאגי." עיניו עולות חזרה, הצבע שלהן הוא שילוב של חום וזהוב. "אני יודע למה התכוונת."

אני בוחנת את מבטו, תוהה אם ליאו אמר לו יותר מאשר את השם שלי, כמו למה הייתי צריכה לחזור בזחילה הביתה, בלי פרוטה.

"אתה באמת יודע?" גבותיי מתרוממות, והבעתו תואמת את הבעתי כשאנחנו מביטים זה בזה. שפתיו נפרדות בנשיפה, הוא רוצה לומר משהו, אבל משהו מושך את תשומת ליבו מאחוריי.

"השיער שלך נראה זוועה."

יש לי תחושה שיכולתי להמשיך את השיחה השקטה עם ממפיס, אם אימא שלי לא הייתה מחזירה אותי למציאות עם קבלת הפנים החמה והאוהבת שלה.

עיניי נעצמות לשנייה ואני פונה הצידה, לא ממש מוכנה להתמודד איתה.

אנג'לה לא מחכה, היא מעבירה את ידה בשערי, מסובבת קווצה מפותלת בקצות אצבעותיה, מורידה את משקפיה לקצה אפה ובוחנת את קצותיה החומים־כהים והמפוצלים, ואז מפנה את מבטה לחלק העליון של ראשי, שם הצבע בהיר בהרבה.

"לא הספקתי ללכת למספרה," אני מנסה להצדיק את עצמי. אני עומדת באמצע המטבח, אימא שלי לא ראתה אותי שבע שנים, וזה מה שמעניין אותה? השיער שלי? אלה לא הדברים שצריכים להיות חשובים לה.

אף על פי שאין לה סיבה, אימא שלי עדיין קמה שעתיים לפני שהיא צריכה לטפל באבא שלי כדי לוודא שהשיער שלה יהיה מסודר ושפניה יהיו מכוסות במייקאפ ובפודרה, וירככו את הקמטים מהחיים הקשים שעברה.

היא נותנת לשערי ליפול מבין אצבעותיה ומתקרבת אל הגרסה הצעירה של אבי, שהיה עֵד לטעימה מהמשפחה הלא מתפקדת שלי.

"ממפיס," היא אומרת וטופחת על החזה שלו. אני רואה איך אצבעותיה תופסות בחולצתו. הוא ממתק בשבילה, מזכיר לה את אבי בצעירותו.

"לילה טוב, גברת וי, השתמשתי בכיור של ליאו כשאוליביה נכנסה." עיניו חוזרות להביט בעיניי כשהוא אומר את שמי.

"אתה מוזמן גם אלינו תמיד, בן, יש לך עוד מעט קרב גדול. ארצ'י מאוד מקווה להיות שם."

ממפיס מהנהן ולא מגיב. הוא כנראה קרוב מספיק למשפחה כדי לדעת שאבא שלי לא עזב את חדר השינה שלו במשך שנים, והאשליות של אימא שלי שהיא ואבא שלי מנהלים שיחות ממשיות, או שהוא יצא מהבית לאנשהו, הן אשליות שצריך להקשיב להן כדי להשביע את רצונה, ואז להתעלם מהן.

בפעם האחרונה ששיתפתי פעולה עם הפנטזיות שלה, הן הובילו אותי להחלטה האימפולסיבית הגרועה ביותר בחיי.

"תגידי לליאו שאראה אותו בבוקר," ממפיס אומר ומגניב אליי מבט מהיר. "נעים להכיר אותך סוף־סוף, אוליביה."

"גם אותך," אני אומרת ומכריחה את עצמי לא להביט בו לזמן ממושך.

זה גרוע מספיק שאני אראה אותו שוב. אני צריכה להתייחס אליו כמו אל לקוח של העסק המשפחתי שלנו. כנראה אני צריכה להתייחס באותו אופן גם להוריי ולדוד שלי. אני כאן עד שחשבון הבנק שלי יאפשר לי לשרוד ולשכור דירה זולה בכל אזור מיקוד אחר.

אימא שלי לא מחכה שהדלת האחורית תיסגר לפני שהיא מתחילה לגרום לי לחוש אשמה.

"את צריכה ללכת לראות אותו לפני שהוא יירדם. אמרתי לו שתעלי אליו אבל תהיי מוכנה, יכול להיות שהוא לא יזהה אותך. עבר הרבה זמן." הסרקזם נוטף ממנה ואיתו המרירות הידועה שלה.

אני חורקת שיניים מתחת לשפתיים הדוקות ומרגיעה את עצמי. אם אתחיל להתווכח איתה עכשיו, לעולם לא אעבור את השבוע, שלא לדבר על הזמן הלא מוגדר שאצטרך לסבול את השהות שלי כאן.

"בסדר גמור," אני אומרת במקום המילים שהייתי מעדיפה לומר.

כשהיא שולפת ערמה של צהובונים מתיק הבד שאותו היא לוקחת למכולת, אני מנסה כמיטב יכולתי להתעלם מההתקפה המחושבת שלה. אני מזהה את השערים. אני אמורה לזהות, הרי אני מופיעה עליהם – ראשי קבור תחת כובע הקפוצ'ון, העיתון מקופל ולא רואים חצי מפניי. עורך הדין של אינוק מכוון אותי לעבר מכונית היוקרה האחרונה שאיכנס אליה בחיי.

"את צריכה לצבוע שוב לחום כהה," היא אומרת ומסתכלת על אחד השערים שבו אני מופיעה בשיער אדום.

"אולי," אני מהמהמת.

התצלום הזה היה אחד מהראשונים, ממש לפני המשפט.

כמה שהחיים מצחיקים. הבטחתי לעצמי, אפילו כתבתי את זה ביומן שקניתי בדולר באיזו חנות עלובה כשהייתי בת שתים־עשרה, לעולם לא אהיה אימא שלי, אבל הנה אני... בת עשרים וחמש, באותו חלל איתה, תקועה בדיוק כמוה בחיים שאף אחת מאיתנו לא רצתה.

ברגע שהוא פתח את פיו על הבמה באולם ההרצאות והתחיל לדבר על ניהול כספים, אינוק רוסטרם משך אותי.

הוא היה צעיר ומלא השראה עם ניצוץ מסתורי בעיניים, לבוש כמו הגברים במגזינים שדפדפתי בהם בזמן שהמתנתי בתור בקופה. הוא הריח כמו גוצ'י ולבש חולצות עם צווארון לבן, שאיכשהו גם עם שני כפתורים עליונים פתוחים הוא לא נראה שחצן. הוא לא. הוא היה אריה, צועד מול מאות עיניים פקוחות לרווחה של סטודנטים נאיביים בשנה א' במנהל עסקים, כל אחד מהם מקווה להיות מנכ"ל פייסבוק הבא או מארק קיובן.

הוא הבטיח כל כך הרבה דברים – התמחות בת שנה ב"רוסטרם אחזקות והשקעות", שלא הוגבלה רק לסטודנטים בשנתם האחרונה ללימודים.

זו הייתה ההזדמנות להתחרות ולהגיע לפני כולם לקו הסיום, ואולי לקבל את עבודת חלומותיי.

"הגעתי למקום שבו אני נמצא לא על ידי משחק לפי כללים שרירותיים כמו תארים מאוניברסיטאות יוקרתיות," הוא אמר, מתעלם מאי הנוחות של הפרופסור שלנו שישב ביציע ובבירור לא הסכים עם דבריו. "הגעתי לפה על ידי לקיחת סיכונים ובחירת מסלולים בלתי צפויים. והיום, הייתי שמח לשוחח עם כל אחד ואחת מכם."

הוא היה רציני לחלוטין. החמצתי את שני השיעורים הבאים שלי כי חיכיתי בסבלנות בתור ארוך מאוד, רק כדי לקבל הזדמנות לעזוב את עולם האגרוף מאחוריי לתמיד.

לא הייתי כמו כל הסטודנטים האחרים. מעולם לא רציתי מאה עובדים או תיקי לקוחות עם חשבונות של מיליוני דולרים. כל מה שרציתי היה ההפך מהחיים שתמיד הכרתי. רציתי להיות מישהי אחרת ולעבוד בעבודה שאני טובה בה, שיהיה לי משרד קטן עם שלט בדלת הכניסה שעליו יופיע השם שלי.

לקחתי סיכון ובדקה שהייתה לי עם אינוק, אמרתי לו בדיוק את זה.

הוא הציע לי עבודה במקום. לא שכבתי איתו עד יום סיום ההתמחות. עברתי לגור איתו בפנטהאוז שלו בסיאטל, עזבתי את התואר שלי, ועיניי נצצו כמו כוכבים זוהרים מהאפשרות להפוך לגברת רוסטרם.

הוא מעולם לא חשב שהסוכנים הפדרליים יגיעו אליו. גם אני לא.

המספר הסופי שהופיע בכל אתרי החדשות בארץ ובכל עמוד ראשי בעיתונים מסיאטל ועד ניו יורק, היה 1.4 מיליארד דולרים. אני יודעת שהמספר אמור להיות גבוה יותר. הכסף שהוא לקח ממני הוא כלום ושום דבר בהשוואה למיליונים שהוא גזל מאחרים בתוכנית הפונזי שלו. וכשבית הקלפים התמוטט, נשארנו כולנו עם אותו סכום של כסף – כלום.

הבונוס שקיבלתי היה קישור השם שלי לסיפור ההונאה הבינלאומי הגדול ביותר מאז מיידוף. היו גם קצת פרסומים על היותי בהיריון – מידע שהודלף על ידי אחד מעורכי הדין של אינוק.

המצב שלי, כפי שהגדיר הצוות המשפטי שלו, יעזור לו ויעורר אהדה כדי להפחית מהעונש שלו. הם נטשו את הרעיון הזה כעבור שבועיים כשהפלתי.

חודש לאחר מכן הם הפקירו אותי.

אימא שלי לא התקשרה לבדוק מה איתי אפילו פעם אחת. הצלחתי לשרוד בלי להתקשר לאף אחד מהמשפחה הקטנה שלי, עד שרוקנתי את כל חשבון הבנק שלי והשכר מעבודתי בבית הקפה לא הספיק כדי לכסות את שכר הדירה, חשבונות ו... החיים. כשאת מקבלת צו פינוי מהדירה, אין הרבה ברירות, והאנשים שהחשבת כמתים מתעוררים לחיים.

אימא שלי מחשבת את המהלך הבא שלה, סוגרת את המגזין ודוחפת אותו למרכז השולחן, שם היא מסובבת לעברי את תמונת השער שדמותי עליה כדי שאוכל לראות את הפחד ואת האימה בעיניי.

"האמת שאני ממש עייפה, אבקר את אבא מחר." אני מפנה את גבי אליה, גאה בעצמי על שלא עשיתי כדבריה ובעצם המרתי את פיה בכך שדחיתי את הביקור שלי אצל אבא הלילה.

"את מתחילה בשמונה, והאמת היא ש... צריך לנקות את הרצפה, אז כדאי לך להתחיל בשבע כדי שהמשרד הראשי ייפתח בזמן לנרשמים החדשים." היא שוב מסדרת את המגזינים ומניחה אותם בערמה מסודרת כשחיוך טיפשי ומסופק מתחנן לעלות על שפתיה. עיניה מרצדות, עדיין עם האיפור הכבד של כל היום, ובסופו של דבר הן מתמקדות בי. "מה? חשבת שתגורי כאן בחינם ופשוט תחיי על הגב שלנו?"

אני מעבירה את לשוני על שיניי, מכריחה את עצמי להנהן קלות. "לא חשבתי אחרת." גבותיי מתרוממות והמצח שלי מתקמט.

היא רואה שאני מופתעת. אני יכולה להבחין בזה באופן שבו קמט החיוך שלה מתהדק כנגד הרצון שלה לחייך. היא משתוקקת להכריז על ניצחון כמו במשחק שחמט או להגיד אמרתי לך, או אפילו את שניהם. היא לא מוכנה לילדה שכבר עברה גיהינום ושרדה אותו, אין לה מה להפסיד.

"בעצם," אני מתחילה לומר ועוצרת כדי לחקות את החיוך שלה – החיוך שהיא חייכה אליי, "אני אהיה מוכנה בשש כדי שנוכל לדון בשכר שלי."

עיניה מצטמצמות, הימנית רק קצת יותר מהשמאלית. אני כבר פאקינג בקרב, וזה מחליא וממכר בו־זמנית. נראה שיחסי התלות של אם ובת תמיד קיימים.

"אהה..." הגבה שלי מתרוממת. אני עושה את זה כדי לראות איך זה משפיע עליה. אני עושה את זה כדי להיות כלבה בדיוק כמוה. "חשבת שאני פשוט אעבוד בשבילך בחינם?"

עינינו הכחולות נוצצות, מנהלות דו־קרב שקט. כעבור כמה שניות, היא יוצאת בסערה. זריקת האדרנלין המוכרת גורמת לליבי לפעום מהר יותר מכפי שאני רגילה, אני שונאת את העובדה שזה גורם לי להרגיש טוב. אני לא אוהבת את האדם שאני הופכת להיות כשאני כאן. לצערי, זו העבודה היחידה שאני יכולה להשיג כרגע. אני לא בטוחה מה גרוע יותר – להיות ענייה וחסרת בית, או לעבוד אצל אימא שלי.

אני מכבה את האור בכניסה ועולה לכיוון חדרי, מקבלת בהכנעה את העובדה שאישן בבית הזה הלילה. נראה שהחושך הוא הדבר היחיד שמרגיע אותי בזמן האחרון. אני אוהבת את הרעיון שאף אחד לא באמת יכול לראות אותי. אולי אני פשוט אוהבת להיות לבד. אין מי שיטיח בי את מה שהוא חושב על אינוק רוסטרם. למרות כל השנאה והעוקצנות שאני יודעת שמגיעות לו, איכשהו זה הופך להיות הנטל שאני נושאת רק בגלל שהייתי טיפשה כדי לאהוב אותו. ואהבתי אותו. הוא היה המזל שלי. הוא גם היה הקללה שלי.

אצבעותיי מחליקות לאורך הקירות המוכרים, אני סופרת את המדרגות בדרך למעלה, עשרים ושמונה, רק עוד ארבעה צעדים ואוכל לסגור עוד דלת מאחוריי ולקבל את פני החושך. התיק שלי מונח על הרצפה בצד המיטה. אני בספק אם ישנו בה אי פעם. המזרן קטן – קטן יותר ממיטה זוגית רגילה – והוא מזכיר לי את חדר המעונות שלי בסיאטל, זה שגרתי בו במהלך ההתמחות. לא הערכתי מספיק את העצמאות הבטוחה שהייתה לי. הייתי עסוקה מדי במרדף אחרי פנטזיה – ילדה מרירה שנסחפה על ידי הנסיך המקסים והמיליונר.

אני מזיזה את התיק הצידה ומתיישבת על הרצפה לידו, פותחת את הרוכסן העליון ומפשפשת בתיק כדי למצוא חולצת טריקו רכה שאוכל לישון בה הלילה.

האצבעות שלי עוצרות על חולצת הטריקו הלבנה שלי, אני מושכת אותה מערמת הבגדים המקופלת ונעמדת כדי לחלוץ את הכפכפים שלי ולהוריד את הגופייה, החזייה ואת הג'ינס שלי.

החולצה הנקייה חמה מהנסיעה, ממזג האוויר החם של פיניקס ומהחדר החנוק שבו אני נמצאת – הבית שלי עכשיו. הכותנה נצמדת לגופי כשאני מתקרבת לחלון המכוסה באותו וילון מתכתי צהוב שהדוד שלי התקין כשהוא קנה את הבית הזה.

אני מסובבת את מוט הווילון והשלבים נפתחים, השמיים מופיעים לנגד עיניי, אני מרחיבה את השלב הקרוב כדי לראות את הכוכבים. הם כנראה ממש שם למעלה, אבל לעולם לא אדע. הכול נראה אפור, לא ממש שחור, בגלל זיהום האוויר מהעיר.

אנחת אכזבה נפלטת מפי על שאיני יכולה ליהנות ממראה הכוכבים יותר. אני שוב מסובבת את מוט הווילון כדי לסגור את התריסים. רגע לפני שהם נסגרים לחלוטין, עיניי נודדות מתחת לחלון שלי. הן בעיקר מביטות בגבר מוכר, ללא חולצה ובמכנסי טרנינג שחורים, שנשען על דלת פתוחה של קרוואן, רגלו האחת מונחת על המדרגה. האגודלים שלו על מותניו, דוחפים את הבד נמוך יותר מכפי שהיה כשפגשתי אותו לפני כמה דקות. שרירים שמדגישים בבירור משמעת אימונים בחדר הכושר משורטטים על בטנו ומתעקלים גם לצדדים.

"תסגרי את התריסים, מטומטמת," אני לוחשת. איכשהו נדמה לי שאם אגער בעצמי בקול, זה יעזור לי להתנהג בהיגיון. אבל העיניים שלי לא ממצמצות אפילו, וקצות אצבעותיי לא זזות סנטימטר. מטר וחצי למטה, עומד גבר שקורא לעצמו "ממפיס" ובוהה באותם שמיים אפורים כהים ללא כוכבים. הוא בוהה בעיניים מלאות שלווה ובחיוך מרוצה. מתברר שככה סיפוק אמור להיראות. מעניין אם אי פעם נראיתי כך? ראשו שעון לאחור על ציפוי המתכת של הקרוואן שאמור להיות ביתו – מקום קטן על גלגלים עם חלונות חלודים, ותא נהג חבוט שכנראה לא צפוי להסיע אותו לשום מקום. גם הוא תקוע כאן. אולי הוא לעולם לא ירצה לעזוב, אם כי אני לא יכולה לדמיין זאת.

ידו הימנית עוברת ממותנו אל עורפו, הוא מביט מעלה יותר, אל השמיים העגומים, והשינוי בתנוחה מוביל את עיניו להביט ישירות לחלון שלי. אני לא מתרחקת, משאירה את התריסים פתוחים, ומחכה עד שיתייאש מלמצוא משהו פה למעלה.

מכורבלת בחושך שלי, אני תוהה מה הוא רואה ואם הוא רואה משהו בכלל. וככל שמבטו מתמקד יותר בחלון שלי – בי – אני תוהה יותר אם איכשהו הוא רואה דברים שאני כבר לא יכולה לראות. מעניין מה הוא רואה כשהוא מביט בי.

"תסגרי את החלון, מטומטמת," אני לוחשת שוב, והפעם ידי מצייתת, מסובבת את מוט הווילון וסוגרת את התריסים.

אני מחליקה למיטה שלי, נשכבת לאחור על השמיכה שעולים ממנה ריחות של אבק ואוויר מעופש.

חם מדי בשביל להתכסות בשמיכה, אז אני דוחפת אותה מתחת לגופי עד שהיא נופלת לרצפה, הסדין הדק לא תורם הרבה בהגנה על עורי מפני הקפיצים במזרן, אבל לפחות הוא לא מריח מאבק.

רק דקה או שתיים עוברות לפני שדלת הקרוואן נסגרת בחוץ.

הגוף שלי מעקצץ בדחף לרוץ שוב לחלון, עכשיו שזה בטוח, אבל גם לי יש משמעת. המשמעת שלי הגיעה בדרך הקשה. המתאגרף היחיד שעומד לשבור את ליבי הוא זה שהעניק לי את שמי.