כלולות הקיץ

כלולות בטיפאזה

באביב מיישבים האלים את טִיפָּאזָה, והאלים מדברים בשמש ובניחוח האבּסינת, בים העוטה שריון כסוף, בשמיים הכחולים־זהבהבים, בעיי החורבות הזרועים פרחים ובבועות האור הגדולות הזוהרות על ציבורי האבנים. בשעות מסוימות של היום, המרחב כולו שחור מִשֶמֶש. לשווא ינסו העיניים לקלוט דבר־מה מלבד טיפות האור והצבע הרוטטות בקצה הריסים. ניחוחם הכבד של צמחי הבושם חוכך בגרון, חונק בחום הנורא. בפאתי הנוף אני מבחין אך בקושי בגוש השחור של השֶׁנוּאָה, שורשיו נעוצים לו בגבעות שמסביב לכפר והוא נע בקצב איטי ובטוח עד שהוא כורע בים.

הכפר שאנו עוברים דרכו נפתח כבר אל המפרץ. אנו נכנסים אל עולם צהוב וכחול, שם מקבילה את פנינו אנחתהּ המבושׂמת, הצורבת, של אדמת הקיץ באלג'יריה. בּוּגֶנביליות בּרוּדות משתפכות מכל עבר על כותלי החווילות; בגנים, היביסקוס אדום־בהיר עדיין, שפעת ורדים עבותים כשמנת, ואִמרותיהם הענוגות של אירוסים כחולים ומוארכים. כל האבנים חמות. ברדתנו מן האוטובוס שעינוֹ כעין הנורית הצהובה, יוצאים הקַצבים במכוניותיהם האדומות לסיבוב הבוקר שלהם, וצפירותיהם קוראות לתושבים.

משמאל לנמל, מדרגות אבן יבשות המובילות אל החורבות בינות לעצי האֵלה ושיחי הרותם. השביל עובר ליד מגדלור קטן ושב לטבוע בנוף. וכבר, למרגלות המגדלור הזה, צמחים גדולים ובשרניים, פרחיהם סגולים, צהובים ואדומים; הם משתפלים אל הסלעים הראשונים שהים מוצץ בקול נשיקה. השמש מחממת רק צד אחד של פנינו, אנו עומדים ברוח הקלה ומביטים באור הניחת משמיים, בים החלק ובשיניו הבוהקות, המחייכות. טרם כניסתנו אל ממלכת החורבות, זו לנו הפעם האחרונה שאנו צופים.

מקץ כמה צעדים, לופתים אותנו שיחי האבסינת בגרוננו. צמרם האפור מכסה את החורבות מלוא העין, עסיסם תוסס בחום, שִפעת כוהל מעפילה מן האדמה אל השמש, מכסה את פני העולם ומנידה את השמיים. אנו הולכים לקראת האהבה והתשוקה. לא לקחים אנו מחפשים לנו ולא את הפילוסופיה המרה המבוקשת מן הגדוּלה. למעט השמש, הנשיקות וניחוחות הבר, הכול נראה לנו תפל. אשר לי, איני מבקש להיות כאן לבדי. לא אחת ולא שתיים ביקרתי כאן עם אנשים שאהבתי, ועל חזותם ראיתי את החיוך הקורן שפני האהבה לובשים במקום הזה. את הסדר ואת המידה אני משאיר כאן לזולתי. הוללותם המתפרצת של הטבע ושל הים היא הכובשת אותי לגמרי. בחתונה זו של חורבות ואביב, שבוּ החורבות והיו לאבנים, ומשאיבדו את הברק שכפה עליהן האדם, חזרו והתמזגו עם הטבע. כדי לחגוג את שוּבן של בנותיו האבודות הרעיף הטבע שִפעת פרחים. פרח־השמש זוקף את ראשו העגול והלבן בין מַרצפות הפורום, ופרחי הגרניום האדומים יוצקים את דמם על מה שהיו אי פעם בתים, מקדשים, כיכרות עיר. כאותם אנשים, שרוב ידע משיבם אל אלוהים, השיבו רוב שנים את החורבות אל בית אימן. היום, עברן נוטש אותן סוף־סוף, ומאום לא יסיחן מן הכוח העמוק הזה המחזיר אותן אל טבור הדברים הצונחים.

שעות כה רבות ביליתי כאן, רומס את שיחי האבסינת, מלטף את החורבות, מנסה להתאים את נשימתי אל אנחותיו הנסערות של העולם! טובל בריחות הבר ובמקהלות החרקים המנומנמים, אני פוקח את עיניי ואת ליבי אל גדוּלת אין נשוא של שמיים רוויי חום אלה. לא קל כל כך להיעשות מה שהינך, לשוב ולמצוא את מידתך לעומקה. אבל, בעודי מביט בשִדרתו המוצקה של הר שֶנוּאָה, מצא ליבי מרגוע בוודאות מוזרה. למדתי לנשום, נטמעתי, השלמתי את עצמי. בזו אחר זו טיפסתי על הגבעות וכל גבעה ייחדה לי גמול, בדמות המקדש שעמודיו אומדים את מסלול השמש וממנו נשקף הכפר כולו, על כתליו הלבנים והוורודים ומרפסותיו הירוקות. ובדמות הבזיליקה שעל ראש הגבעה המזרחית: כתליה עוד עומדים בה ובחישור ארוך סביב לה ניצבים סרקופגים שנחשפו, רובם ככולם לא נעקרו לגמרי מן האדמה והם מושרשים בה עדיין. פעם שכבו בהם גוויות מתים; עתה הם מצמיחים מרווה וצנון. הבזיליקה של סנט־סָאלְסָה נוצרית היא, אך כל אימת שאנו מביטים בעד פתח כלשהו, שירת העולם היא המגיעה עדינו: מורדות שתולי אורנים וברושים, או הים המסיע את כלביו הלבנים עשרים מטרים הלאה משם. פסגת הגבעה הנושאת את סנט־סאלסה שטוחה והרוח נושבת ביתר רווחה בין הסטָווים. בשמש הבוקר, אושר כביר מתנודד לו במרחב.

מה עלובים הם אלה המבקשים להם מיתוסים! כאן, משמשים האלים כמצע מנוחה או כאַמת מידה למרוצת הימים. אני מצביע ואומר: "הנה, זה אדום, וזה כחול, וזה ירוק. וכאן הים, ההר, הפרחים." כלום צריך אני לנקוב בשמה של דֶמֶטֶר כדי לומר שאני אוהב למעוך בלוטי אֵלה מתחת לאפי? הכי לדמטר הוא המזמור הישן שאני חוזר ומשנן בלי הרף? "אשרי האיש אשר חי על האדמה וראה את כל אלה." לראות, ולראות על פני האדמה הזאת, איך אשכח את הלקח הזה? במיסטריות של אֶלֶאוּסִיס, די היה להתבונן. אך ברור לי כי גם כאן, לָעד לא אקרב די צורכי אל העולם. יהיה עליי להתפשט עירום ולצלול בים הספוג עדיין ניחוחות של אדמה, לרחוץ בהם ולחוש על עורי את החיבוק שאליו עורגים האדמה והים שפתיים אל שפתיים, זה ימים ימימה. ומשנכנסתי למים, צמרמורת, גאות דביקה, קרה וסמיכה; ושוב אני צולל, אוזניי הומות, חוטמי זב וטעם המלח בפי; אני שוחה, זרועותיי בורקות במים, עולות מן הים, להזהיב בשמש, ושוב יורדות, וכל שריריי מתפתלים; זרימת המים על גופי, רגליי המשתלטות בסערה על האדווה — והיעדר האופק. בחוף, אני צונח על החול, מתמכר לעולם, שב אל כובד בשר־ודם שלי; הלוּם שמש, אני מעיף, מדי פעם, מבט אל זרועותיי שנִתזי עור יבש חושפים, בד בבד עם גלישת המים, את פלומתן הזהובה ואת אבקת המלח.

כאן אני מבין מה היא תהילה: הזכות לאהוב בלי מצרים. יש רק אהבה אחת בעולמנו אנו. לחבוק גוף של אישה משמע גם לאמץ אל ליבך את השמחה המוזרה הגולשת מן השמיים אל הים. עוד מעט קט, עת אשתרע בין שיחי האבסינת ואניח לניחוחם להיספג בגופי, אדע, על אפן ועל חמתן של הדעות המקובלות, כי אני מגלם אמת, אמיתתה של השמש אשר תהיה גם האמת של מותי. במובן־מה, אני מהמר כאן על חיי, כן, חיים שטעמם כטעם האבן החמה, גדושים אנחות הים והצרצרים הפוצחים עתה בשיר. הרוח קרירה והשמיים כחולים. אני אוהב חיים אלה בכל ליבי ורוצה לדבר בהם בלי מעצור: הם מוסכים בי גאווה על היותי אדם. אף כי אמרו לי, ושבו ואמרו: אין במה להתגאות. אדרבה, יש ויש: שמש זו, ים זה, ליבי המדלג בנעוריו, גופי שטעמו טעם מלח והנוף רחב הידיים שהאהבה והתהילה נפגשות בו בצהוב ובכחול. כדי לכבוש לי את כל אלה, שׂוּמה עליי למקד את כוחי ואת משאביי. הכול כאן מותיר אותי בשלמותי, איני מפקיר מאומה מעצמי ואיני לובש שום מסכה: די אם אאריך רוח ואלמד את תורת החיים הסבוכה השקולה כנגד חוכמת החיים שלהם.

שעה קלה לפני הצהריים, שבנו דרך החורבות אל בית־קפה קטן בשולי הנמל.

עוד מצלתיים של שמש וצבעים מהדהדים בראשנו, מה רעננה קבלת הפנים שמזמנים לנו האולם השרוי בצל וכוס גדולה של מנטה ירוקה וקפואה! בחוץ, הים והרוח המלהטת באבק. אני יושב אל השולחן ומנסה ללכוד בין ריסי עיניי הממצמצות את סנווריהם הרבגוניים של שמי שרב לבנים. פנינו רחוצות בזיעה, אך הגוף צונן במעטפת בגדי האריג הדק, ומתרווח בלֵאות מאושרת של יום כלולות עם העולם.

האוכל בבית־הקפה אינו טעים, אבל פירות יש לרוב — ויותר מכול אפרסקים שנוגסים בהם בכל פה ועסיסם ניגר על הסנטר. אני נועץ שיניי באפרסק ומקשיב להולם דמי הפועם בעוז באוזניי. אני מביט בעיניים כרויות. על פני הים, דומיית הצהריים האדירה. כל יציר יפה תואר לובש גאווה טבעית על יופיו, והעולם מתיר היום לגאוותו לקלוח מכל עבר. נִכחו, למה זה אתכחש לשמחת החיים, כל עוד אני יודע שאל לי לכלוא בה את הכול? אין בושה להיות מאושר. אך היום, השוטה הוא מלך, ובעיניי, שוטה הוא כל מי שפוחד מהנאות. כה הִרבו לדבר באוזנינו על הגאווה: הלוא תדעו, הגאווה היא חטאו של השטן. הישמרו לנפשותיכם, צעקו, פן אבוֹד תאבדו, אתם וכוח החיוּת שלכם. מאז, למדתי אמנם כי מידה מסוימת של גאווה... אבל ברגעים אחרים, איני יכול שלא לתבוע לי את גאוות החיים שהעולם במלואו קושר קשר לתיתהּ לי. בטיפאזה "אני רואה" זהה ל"אני מאמין", ואיני מתעקש לשלול את כל שאוכל לגעת בו בידי וללטף בשפתיי. איני חש צורך להפוך זאת ליצירת אמנות; רק לתאר, זה כל ההבדל. טיפאזה בעיניי כמוהָ כדמויות אלה שמציירים אותן במגמה להעיד, בעקיפין, על העולם. גם טיפאזה מעידה, ובגבורה. היא־היא הדמות שאני מצייר היום וסבורני שאם אלטף ואתאר אותה, לא יבוא קץ לשכרותי. יש זמן לחיות וזמן להעיד על החיים. יש גם זמן ליצירה. ודבר זה טבעי פחות. די לי אם אחיה בכל גופי ואעיד בכל ליבי. לחיות את טיפאזה, להעיד, ומלאכת האמנות תיעשה בין כך ובין כך. יש בזה ממין החירות.

מעודי לא התעכבתי בטיפאזה למעלה מיום אחד. תמיד בא הרגע שהארכת להביט בנוף, כשם שנחוץ לך זמן רב כדי לראותו די הצורך. ההרים, השמיים, הים, כמוהם כפנים שאתה מגלה את צחיחותם או את תפארתם, שכן הרבית להביט בהם במקום לראותם. אבל פנים, כדי שיהיו רבי הבעה, צריכים להתחדש מעט. ואנו מתלוננים על שאנו ממהרים להתייגע בעוד שהיינו צריכים לתמוה על שהעולם נראה לנו חדש רק משום ששכחנו אותו.

לקראת ערב, הייתי שב אל חלקת פארק סדורה יותר, ערוכה כגינה בשולי דרך המלך. בצאתה מהמולת הניחוחות והשמש אל אוויר הערב הרענן, שָקטה הרוח. הגוף רפוי ומתענג על השקט הפנימי הנולד מן האהבה שבאה על סיפוקה. הייתי מתיישב על ספסל, מביט בחבל הארץ ההולך ומרחיב עם אור היום. השׂבעתי את רעבוני. מעל ראשי תלה עץ רימונים את ניצני פרחיו, סגורים ומצולעים כאגרופים קטנים וקמוצים שכמו מחזיקים את כל תקוות האביב. מאחוריי היה רוזמרין, ואני רק בניחוח הכוהל הבחנתי. העצים שימשו מסגרת לגבעות ומעבר להן, נחה בכל עוצמת חיבתה, כמפרשׂית שעמדה מלכת, רצועת ים צרה והרקיע מעליה.

בליבי, שמחה הצומחת ממצפון שוקט. יש תחושה מוכרת לשחקנים היודעים שהיטיבו למלא את תפקידם, ליתר דיוק, שהתאימו את מחוות גופם למחוותיה של הדמות האידיאלית שהם מגלמים וכמו השתלבו בציור אשר צוּיר מלכתחילה, נתנו לו את ליבם והפיחו בו חיים. כך בדיוק הרגשתי אני: היטבתי לשחק את תפקידי. עשיתי את מלאכת האדם שלי, וההכרה שידעתי שמחה כל היום כולו לא הייתי בעיניי הישג יוצא מגדר הרגיל כי אם הגשמה נרגשת של מצב דברים המחייב אותנו, בנסיבות מסוימות, להיות מאושרים. או־אז אנו שוב בודדים, אך בדידותנו זו היא בדידות שבשביעות רצון.

העצים מלאו עתה בציפורים. האדמה נאנחה לאיטה בטרם תיכנס אל החושך. עוד מעט קט, עם הנץ כוכב ראשון, יֵרד הלילה על במותי עולם. אליו הבוהקים של האור ישובו אל מותם הפתאומי. אבל אלים אחרים יבואו תחתם. ואף כי הם אפלים יותר, פניהם הסוחפות ייוולדו גם הן מבטן האדמה.

אבל ברגע זה מתבקעים הגלים בלי סוף על החוף, קרבים אליי מבעד למרחבים שאבקה זהובה מרצדת בהם. ים, שדה, דממה, ריחות האדמה הזו, אני מלאתי חיים ספוגי ניחוחות ונעצתי שיניי בפרי העולם שהזהיב כבר, נפעם על שאני חש את עסיסו המתוק והעז ניגר על שפתיי. לא, לא אני הייתי חשוב, וגם לא העולם, כי רק התיאום והדממה שהולידו בינינו את האהבה. ולא נמצאה בי החולשה לתבוע אהבה זו לי לבדי, מודע וגאה לחלוק בה עם גזע שלם שנולד מן השמש ומן הים, גזע שופע חיים, השואב גדולה מפשטותו ועומד זקוף על החופים, משלח חיוך של קנוניה אל חיוכם הבוהק של רקיעיו.