מולטי טאלנט

מבוא
רוג'ר נגד טייגר
 

נתחיל בשני סיפורים מעולם הספורט. את הראשון אתם מכירים, מן הסתם.

אביו של הילד הבחין שיש בו משהו שונה. בגיל חצי שנה הילד ידע לאזן את עצמו על כף ידו של אביו כשהסתובבו בבית.¹ חודש לאחר מכן אביו נתן לו מחבט גולף להשתעשע בו, והילד גרר אותו לכל מקום בעזרת הליכון התינוקות העגול שלו. בגיל עשרה חודשים ירד בעצמו מכיסא התינוקות, דשדש אל מחבט הגולף שנחתך כך שיתאים לגודל שלו, וחיקה את ההנפה שאביו התאמן עליה בחניה המקורה. מכיוון שהאבא לא היה יכול עדיין לדבר עם בנו, הוא צייר ציורים כדי להראות לילד איפה למקם את ידיו על מחבט הגולף. "קשה להעביר לילד איך לגלגל כדור לגומה כשהוא צעיר מכדי לדבר", העיר מאוחר יותר.²

המרכזים לבקרת מחלות ולמניעתן מפרסמים רשימה של אבני דרך בהתפתחות הגופנית של בני שנתיים, כגון "בועט בכדור" ו"עומד על קצות האצבעות". בגיל הזה הופיע הילד בטלוויזיה והשתמש במחבט גולף שהגיע לגובה הכתפיים שלו, כדי להטיס כדור ליד המנחה, בוב הופ, שלא הסתיר את התפעלותו. באותה שנה הוא השתתף בטורניר הראשון שלו וניצח בקטגוריית הגיל של בני עשר ומטה.

חבל היה לבזבז זמן. בגיל שלוש למד הילד איך להעיף כדור מתוך "ארגז חול" - כך קרא למכשול החול במסלול הגולף. אביו כבר תכנן את העתיד שנועד לו. הוא הבין שזה הייעוד של בנו וידע שחובתו תהיה להנחות אותו. חשבו על זה: אם גם אתם הייתם בטוחים בנוגע למסלול שלפניו ניצב בן השלוש שלכם, אולי גם אתם הייתם מתחילים להכין אותו להתמודד עם ההסתערות מצד התקשורת, שאי־אפשר להשביע אותה ואי־אפשר לחמוק מפניה. האב חקר את הילד, שיחק בתפקיד כתב ספורט ולימד אותו לתת תשובות קצרצרות, ואף פעם לא לנדב שום מידע למעט מה שנשאל עליו. באותה שנה הגיע הילד לתוצאה של 48 נקודות, בפער של 11 נקודות מהבא אחריו, במסלול גולף של תשע גומות בקליפורניה.

כשהיה הילד בן ארבע, נהג אביו להוריד אותו מדי פעם בתשע בבוקר במסלול גולף ולאסוף אותו כעבור שמונה שעות. לעתים היה בידי הילד כסף שהרוויח ממי שהיה טיפש מספיק לפקפק בו.

בגיל שמונה ניצח הבן את אביו לראשונה. זה לא הפריע לאב, כי הוא היה משוכנע שהילד כישרוני באופן יוצא דופן, וכי הוא עצמו ערוך לסייע לו באופן ייחודי. גם הוא היה ספורטאי יוצא מן הכלל, והוא הצליח נגד כל הסיכויים. בקולג' שיחק האב בייסבול והיה השחקן השחור היחיד בכל האזור. הוא הבין בני אדם והבין משמעת; הוא היה בוגר לימודי סוציולוגיה ושירת בווייטנאם ביחידת העילית "הכומתות הירוקות", ומאוחר יותר לימד צוערי קצונה לוחמה פסיכולוגית.³ הוא ידע שלא היה האבא הכי טוב לשלושת ילדיו מנישואיו הקודמים, אבל עכשיו הבין כי ניתנה בידיו הזדמנות שנייה, הזדמנות לתקן עם הילד הרביעי. והכול התקדם על פי התוכנית.

כשהגיע הילד לאוניברסיטת סטנפורד הוא כבר היה מפורסם, ועד מהרה החל אביו לדבר בכל מקום על חשיבותו הרבה. הוא התעקש כי לבן שלו תהיה השפעה גדולה יותר מלנלסון מנדלה, גאנדי או הבודהה. "יש לו יותר מעריצים מלכל אחד מהם", אמר.⁴ "הוא הגשר בין מזרח למערב. אין שום גבול כי הוא מקבל הנחיה מלמעלה. אני לא יודע לאן זה יתפתח. אבל הוא הנבחר".

■■■

גם את הסיפור השני אתם מכירים, מן הסתם. ייתכן שבהתחלה לא תזהו אותו.

אמו היתה מאמנת, אבל מעולם לא אימנה אותו. כשלמד ללכת, נהג לבעוט בכדור. כשהיה ילד, שיחק עם אביו סקווש בימי ראשון. הוא התנסה בסקי, בהיאבקות, בשחייה ובסקטבורד, שיחק כדורסל, כדור יד, טניס, טניס שולחן, בדמינטון מעל גדר השכנים וכדורגל בבית הספר. בהמשך יציין לטובה את מגוון ענפי הספורט שבהם עסק כדבר שעזר לו לפתח אתלטיות ותיאום עין־יד.

הוא גילה שלא חשוב במיוחד מהו ענף הספורט שבו עסק, כל עוד היה בו כדור. "תמיד עניין אותי יותר אם היה שם כדור", הוא נזכר לימים. הוא היה ילד שאהב לשחק. להוריו לא היו שאיפות ספורטיביות מיוחדות לגביו. "לא היתה לנו תוכנית א' או תוכנית ב'", סיפרה אמו מאוחר יותר.⁵ היא ואביו של הילד עודדו אותו לדגום שלל ענפי ספורט. למעשה, זה נעשה חיוני. הילד "נעשה בלתי־נסבל", אמרה אמו, אם נאלץ לשבת בשקט זמן רב מדי.⁶

אמו אמנם לימדה טניס, אבל החליטה שלא לעבוד איתו. "ממילא הוא היה רק מעצבן אותי", אמרה. "הוא ניסה כל חבטה משונה אפשרית, ואף פעם לא החזיר כדור בצורה נורמלית. לאמא זה לא כיף בכלל". כתב "ספורטס אילוסטרייטד" אבחן כי הוריו לא דחפו אותו, אלא דווקא "משכו". כשהתקרב לגיל ההתבגרות, החל לנטות יותר לכיוון טניס, "ואם הוריו נדנדו לו, זה היה כדי שיפסיק לקחת את הטניס כל כך ברצינות". כשהשתתף במשחקים, אמו היתה ניגשת לא פעם לפטפט עם חברות בשולי המגרש. לאביו היה כלל אחד ויחיד: "רק אל תרמה". הוא לא רימה, והוא התחיל להשתפר, מאוד.

כנער מתבגר הוא היה טוב מספיק כדי שעיתון מקומי יבקש לראיין אותו. אמו הזדעזעה לקרוא את תשובתו לשאלה ההיפותטית מה יקנה בכספי הפרס הראשון שיקבל ממשחק טניס: "מרצדס". הוקל לה כשהכתב האזין יחד איתה להקלטת הריאיון ושניהם הבינו שנפלה טעות: הנער אמר בגרמנית שווייצית "מֵהר צֶה־דֶה־ס". הוא פשוט רצה יותר CDs, תקליטורים.⁷

הנער היה תחרותי, בלי ספק, אבל כשמדריכי הטניס שלו החליטו להקפיץ אותו לקבוצת שחקנים מבוגרים יותר, הוא ביקש לחזור לקבוצה הקודמת כדי להישאר עם חבריו. מבחינתו, חלק מהכיף היה לבלות יחד אחרי אימוני הטניס כדי לדבר על מוזיקה, או על היאבקות מקצוענית או על כדורגל.

כשוויתר לבסוף על ענפי ספורט אחרים - בעיקר על כדורגל - והתמקד בטניס, נערים אחרים עבדו כבר מזמן עם מאמני כוח, עם פסיכולוגים של ספורט ועם תזונאים. לא נראה שזה פגם בהתפתחותו בטווח הארוך. באמצע שנות ה-30 לחייו, גיל הפרישה הטיפוסי אפילו לטניסאים אגדיים, הוא עדיין היה מדורג כטניסאי מספר אחת בעולם.

■■■

בשנת 2006 נפגשו טייגר וודס ורוג'ר פדרר לראשונה, כששניהם בשיא כוחם. טייגר טס במטוסו הפרטי כדי לצפות בגמר אליפות ארצות הברית הפתוחה. זה הלחיץ את פדרר עוד יותר מהרגיל, אך הוא ניצח בכל זאת, שנה שלישית ברציפות. וודס הצטרף אליו במלתחה לחגיגת ניצחון עם שמפניה. החיבור ביניהם היה ייחודי רק להם. "אף פעם לא דיברתי עם מישהו שהכיר כל כך מקרוב את התחושה, איך זה להיות בלתי־מנוצח", תיאר זאת פדרר מאוחר יותר. עד מהרה הם נעשו חברים והפכו למוקד דיון בנושא מיהו הספורטאי הדומיננטי בעולם.

ועדיין, פדרר הבחין בניגוד ביניהם. "הסיפור שלו היה שונה לגמרי מהסיפור שלי", סיפר לביוגרף בשנת 2006.⁸ "גם כשהיה נער, היעד שלו היה לשבור את שיא הניצחון בכמה שיותר טורנירים גדולים. אני סתם חלמתי לפגוש את בוריס בֵּקֶר או להגיע לשחק פעם בווימבלדון".

יחסית לנער שהוריו לא דחפו אלא "משכו" אותו, ושבתחילת דרכו לקח את הענף שלו בקלות, להתפתח ולצמוח למי ששולט בספורט נראה כמו דבר יוצא דופן למדי. שלא כמו טייגר, לאלפי ילדים ונערים היה יתרון התחלתי על רוג'ר. החינוך הלא ייאמן שזכה לו טייגר עמד בלבם של כמה ספרים רבי־מכר בנושא פיתוח מומחיות. אחד מהם היה מדריך הורות שכתב אביו של טייגר, ארל. טייגר לא רק שיחק גולף. הוא היה מעורב ב"תרגול ממוקד", הסוג היחיד של תרגול ששווה משהו בעיני החוק שמורה על 10,000 שעות תרגול, ושנעשה מאז נפוץ ביותר. "החוק" מייצג את הרעיון שמספר מצטבר של שעות אימון מתמחה הוא המשתנה היחיד בפיתוח מיומנות, לא משנה באיזה תחום. תרגול ממוקד, כך לפי מחקר שבדק 30 כנרים ושממנו נולד החוק,⁹ מתרחש כאשר המתרגלים "מקבלים הוראות מפורשות בנוגע למתודה הטובה ביותר", ועל כל אחד מהם משגיח מדריך שנותן "פידבק מיידי שמוסיף ידע והבנה של תוצאות ביצועיהם", והם "מבצעים שוב ושוב משימות זהות או דומות". הררי מחקרים בנושאי פיתוח מומחיות מראים שספורטאי עילית מבלים בתרגול ממוקד וטכני מדי שבוע יותר זמן מאלה שהישגיהם אינם מציגים שינוי.

טייגר נהפך לסמל הרעיון שכמות התרגול הממוקד תקבע את מידת ההצלחה - ואת המסקנה שנגזרה ממנו, שתרגול מוכרח להתחיל בגיל מוקדם ככל האפשר.

הדחיפה להתמקד מוקדם ובאופן צר ניכרת בענפים רבים, לא רק בספורט. לעתים קרובות מלמדים אותנו שככל שהעולם נעשה תחרותי ומורכב יותר, כך עלינו לרכוש מומחיות רבה יותר כדי לנווט בו (ולהתחיל כמה שיותר מוקדם). סמלי ההצלחה המוכרים ביותר שלנו מועלים על נס בזכות התפתחות מוקדמת ויתרון התחלתי - מוצרט ליד קלידי הפסנתר; מנכ"ל פייסבוק, מארק צוקרברג, ליד קלידי המחשב. בכל תחום, התגובה לספרייה המתנפחת והולכת של ידע אנושי ולעולם שבו הכול קשור זה בזה היתה לרומם את רעיון המיקוד שהולך וצר. אונקולוגים כבר לא מפתחים מומחיות בסרטן, אלא בסרטן של איבר מסוים בגוף, והמגמה מתרחבת מדי שנה. המנתח והסופר אטוּל גוואנדֶה הדגיש שרופאים אמנם מתלוצצים כשהם מדברים על מנתחי־אוזן־שמאל, אבל "עלינו לוודא שהם לא באמת קיימים".¹⁰

בספרו רב־המכר Bounce, המוקדש לנושא 10,000 שעות התרגול, העלה העיתונאי מתיו סייד את האפשרות שהממשלה הבריטית כושלת כי אינה פועלת בשיטת טייגר וודס, הכוללת תרגול נחוש ובלתי־מתפשר. הנוהג להעביר פקידי ממשלה בכירים בין משרדים שונים, כתב, "אבסורדי בדיוק כמו האפשרות שטייגר וודס יעבור מגולף לבייסבול, לכדורגל, להוקי".

אלא שהצלחתה העצומה של בריטניה במשחקים האולימפיים האחרונים, אחרי עשורים של ביצועים בינוניים, זכתה לחיזוק באמצעות תוכניות שנוצרו במיוחד לשם גיוס ספורטאים בוגרים שניסו ענפים חדשים. כך יצרו מערכת לקידום ספורטאים המאחרים להתפתח, או "מאחרים לתפוח", כפי שתיאר אותם באוזני אחד הפקידים העומדים מאחורי התוכנית.¹¹ מתברר שהרעיון שספורטאי, גם כזה שרוצה להפוך לספורטאי עילית, ילך בדרכו של רוג'ר וינסה ענפי ספורט אחרים, אינו אבסורדי כל כך. ספורטאי עילית בשיא יכולתם אכן מבלים יותר זמן בתרגול ממוקד מחבריהם הקרובים־לעילית. אך כאשר מדענים בוחנים את כל מסלול ההתפתחות של ספורטאים, מהילדות המוקדמת, הוא נראה כך:

מי שהופכים בסופו של דבר לספורטאי עילית מקדישים בתחילת דרכם פחות זמן לתרגול ממוקד של הפעילות שבה יפתחו מומחיות בסופו של דבר. במקום זאת הם עוברים מה שמכנים החוקרים "תקופת דגימה". הם פעילים בכמה ענפי ספורט, לרוב בסביבה לא ממוסדת או ממוסדת־חלקית; הם אוגרים מגוון של מיומנויות פיזיות שמהן יוכלו לשאוב; הם לומדים על יכולותיהם ועל נטיותיהם; ורק מאוחר יותר הם מתמקדים יותר ומגבירים את התרגול הטכני בתחום אחד. כותרת מחקר אחד על ספורטאים בענפים אישיים טענה ש"רכישה מאוחרת של מומחיות" היא "המפתח להצלחה"; כותרת מחקר אחר גרסה, "להגיע לפסגה בספורט קבוצתי: להתחיל מאוחר, להגביר ולהיות נחוש".¹²

כשהתחלתי לכתוב על המחקרים האלה נתקלתי בביקורת מנומקת, אבל גם בהכחשה. "אולי בענפים אחרים", אמרו אוהדים לעתים קרובות, "אבל זה לא נכון לענף שלנו". הקהילה של ענף הספורט הפופולרי ביותר בעולם, כדורגל, היתה גם הכי קולנית. ואז, בתזמון מפתיע, בסוף 2014 פרסמה קבוצת מדענים גרמנים מחקר שמראה כי חברי הנבחרת הלאומית שלהם, שזכתה זה עתה בגביע העולם, היו בדרך כלל כאלה שפיתחו מומחיות בכדורגל בשלב מאוחר. עד גיל 22, ואפילו מעבר לכך, הם שיחקו בקבוצות ברמה של ליגות חובבים. את רוב שנות ילדותם ונעוריהם הם בילו במשחקי כדורגל לא ממוסדים וגם עסקו בענפי ספורט אחרים. מחקר כדורגל נוסף שהתפרסם כעבור שנתיים השווה מיומנויות של שחקנים בני 11 ועקב אחריהם במשך שנתיים. אלו שהשתתפו בענפי ספורט נוספים ובכדורגל לא ממוסד, "אבל לא באימוני/תרגולי כדורגל מאורגנים יותר", השתפרו יותר כשהגיעו לגיל 13. מאז הגיעו הדים לממצאים אלה ממגוון עצום של ענפי ספורט, מהוקי ועד כדורעף.

ההצהרות בדבר הכורח במומחיות־על הן שיוצרות את הליבה של מכונת שיווק אדירה ומצליחה שלעתים היא בעלת כוונות טובות, בספורט ומעבר לו. למעשה, דרכו של רוג'ר להפוך לכוכב ספורט שכיחה הרבה יותר מדרכו של טייגר, אבל סיפוריהם של ספורטאים אלה מסופרים הרבה יותר בשקט, אם בכלל. אתם מכירים כמה מהשמות, אבל על הרקע שלהם כנראה לא תשמעו.

את המבוא הזה התחלתי לכתוב מיד לאחר הסופרבול של שנת 2018, שבו קוורטרבק אשר לפני שהגיע לפוטבול נבחר לשחק בקבוצת בייסבול (טום בריידי), התייצב מול שחקן באותו תפקיד שהתאמן בפוטבול, בכדורסל, בבייסבול ובקרטה ובחר בין כדורסל לבין פוטבול מכללות (ניק פוֹלז). מאוחר יותר באותו החודש, הספורטאית הצ'כית אסתר לֵדֶצקָה היתה לאישה הראשונה אי־פעם שזכתה במדליית זהב בשני ענפים שונים (סקי וסנובורד) באותם משחקי חורף אולימפיים. כשהיתה צעירה יותר, התאמנה לדצקה במגוון רב של ענפי ספורט (היא עדיין משחקת כדורעף חופים וגולשת בגלשני רוח), התמקדה בלימודים ולא מיהרה להגיע למקום הראשון בתחרויות נוער. יום אחרי שזכתה במדליה השנייה שלה, הכריז מאמר ב"וושינגטון פוסט" כי "בעידן של מומחיות בספורט, לדצקה נושאת את בשורת השמירה על מגוון".¹³ מיד אחרי ההישג שלה, המתאגרף האוקראיני ואסיל לומצ'נקו השיג שיא חדש - הוא זכה בתואר עולמי בשלוש קטגוריות משקל שונות במינימום קרבות. לומצ'נקו, שלקח פסק זמן מאגרוף כדי ללמוד ריקודי עם אוקראיניים, נזכר, "עסקתי בהמון ענפי ספורט שונים כשהייתי ילד קטן - התעמלות קרקע, כדורסל, כדורגל, טניס - ואני חושב שבסופו של דבר, כל אלה התחברו יחד כדי לחזק את עבודת הרגליים שלי".¹⁴

חוקר הספורט הידוע רוס טאקר סיכם את המחקרים בתחום במילים פשוטות: "אנחנו יודעים שהתנסות נרחבת בשלב מוקדם חשובה מאוד, כמו גם מגוון".

בשנת 2014 כללתי ממצאים מהמחקר על רכישה מאוחרת של מומחיות בספורט באחרית דבר לספרי הראשון, The Sports Gene (גֵן הספורט). בשנה שלאחריה קיבלתי הזמנה לדבר על המחקר בפני קהל לא מובן מאליו - לא ספורטאים ולא מאמנים, אלא אנשי צבא לשעבר. תוך כדי הכנה להרצאה חיפשתי בכתבי עת מדעיים מחקרים על פיתוח מומחיות ועל שינויי קריירה מחוץ לעולם הספורט. די הופתעתי ממה שמצאתי. מחקר אחד הראה שהמקדימים לפתח מומחיות בתחום אחד זינקו לרמות השכר הגבוהות אחרי הקולג', אבל המאחרים לרכוש מומחיות סגרו את פער היתרון ההתחלתי בכך שמצאו עבודה שתאמה טוב יותר את כישוריהם ואת אישיותם. מצאתי מחקרים רבים שהראו כי ממציאים בתחום הטכנולוגיה הגדילו את השפעתם היצירתית בכך שצברו ניסיון בתחומים שונים, בהשוואה לדומים להם שהעמיקו בתחום אחד; למעשה, הם הקריבו מרצונם קורטוב של עומק בתמורה לריבוי כישורים - תוך התקדמות בקריירה - והרוויחו מכך. במחקר אחר על יוצרים באמנות היו ממצאים כמעט זהים.

התחלתי גם להבין כי בסיפוריהם של כמה מהאנשים שאת פועלם הערצתי מרחוק - מדיוק אלינגטון (שהתרחק בילדותו משיעורי מוזיקה והתמקד בבייסבול ובציור) עד מַרים מירזחאני (שחלמה להיות סופרת והיתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס המפורסם ביותר במתמטיקה, מדליית פילדס) - יש יותר רוג'ר מאשר טייגר. צללתי לעומק הדברים ופגשתי יחידי סגולה שהצלחתם באה לא למרות מִנעד החוויות, הניסיון ותחומי העניין, כי אם בזכותו: מנכ"לית שקיבלה לראשונה עבודה בערך בזמן שבו בני גילה החלו להתכונן לפרישה; אמן שהתגלגל בין חמש קריירות עד שגילה את ייעודו ושינה את העולם; ממציא שדבק בתפיסת עולם של אנטי־מומחיות שפיתח בעצמו, והפך חברה קטנה שנוסדה במאה ה-19 לאחד השמות המהדהדים ביותר בעולמנו היום.

לפני ההרצאה ההיא לוותיקי הצבא רק התחלתי בתחקיר שלי בנוגע לפיתוח מומחיות בעולם העבודה כולו, לכן נצמדתי לספורטאים. נגעתי בממצאים ברפרוף, אבל הקהל נתפס לכך. כל הנוכחים שם היו מן המאחרים לפתח מומחיות או כאלה שהחליפו קריירות, ואחרי ההרצאה, כשעמדו בטור כדי להציג את עצמם, הבחנתי שכולם מודאגים לפחות במידת מה, וחלקם כמעט התביישו בכך.

את המפגש יזמה הקרן על שם פט טילמן, המממנת מלגות ליוצאי צבא, לאנשי צבא בשירות פעיל ולבני ובנות זוג של אנשי צבא, המבקשים לשנות את הקריירה או לחזור ללימודים, וזאת ברוחו של שחקן הפוטבול המנוח שעזב קריירה מקצוענית כדי להפוך לאיש הכוחות המיוחדים בצבא ארצות הברית. כולם היו מלגאים, ובהם צנחנים ומתורגמני צבא לשעבר ששינו מסלול כדי להיות מורים, מדענים, מהנדסים ויזמים. ההתלהבות נשפכה מהם, אבל מתחת לכל זה היו אדוות פחד. הפרופילים שלהם באתר לינקדאין לא הציגו התקדמות ליניארית לעבר קריירה מסוימת שמעסיקים מחפשים, או כך לפחות נאמר להם. הלחיץ אותם להתחיל לימודים לתואר שני לצד סטודנטים צעירים (לעתים צעירים בהרבה), או לשנות מסלול בשלב מאוחר יותר מבני גילם, והכול כי היו עסוקים בצבירת ניסיון שאין כמוהו, בחיים ובמנהיגות. איכשהו, יתרון ייחודי נהפך בעיניהם לנטל.

כמה ימים אחרי שדיברתי בפני הקבוצה מקרן טילמן, קיבלתי אי־מייל מלוחם לשעבר ביחידת "אריות הים", אחד מהאנשים שניגשו אלי אחרי ההרצאה: "כולנו נמצאים בין קריירה אחת לאחרת. כמה מאיתנו התאספנו אחרי שהלכת ודיברנו על כמה הוקל לנו אחרי ששמענו את דבריך". שעשע אותי מעט לגלות שלוחם נועז כמוהו, בעל תואר ראשון בהיסטוריה ובגיאופיזיקה, שלומד לתואר שני כפול בעסקים ובמינהל ציבורי מדרטמות ומהרווארד, זקוק לאישור ממני לבחירות שעשה בחייו. אבל כמו אחרים בחדר, נאמר לו קודם לכן, במרומז ובמפורש, כי שינוי כיוון הוא עניין מסוכן.

ההרצאה התקבלה בהתלהבות כזאת שהקרן הזמינה אותי להיות נואם מרכזי בכנס השנתי שלה ב-2016, ואחר כך לדבר בכנסים קטנים יותר בערים שונות. לפני כל אירוע קראתי עוד מחקרים ודיברתי עם חוקרים נוספים וגיליתי עוד ראיות לכך שנדרש זמן כדי לפתח מנעד אישי ומקצועי - ושלעתים צריך לוותר על יתרון התחלתי - אבל זה בהחלט כדאי.

עבדתי קשה כדי להוכיח שמומחים מוסמכים בתחומם עשויים להפוך צרי אופקים כל כך, שהניסיון הופך אותם טובים פחות תוך שהם נעשים בטוחים יותר - שילוב מסוכן. נדהמתי כשפסיכולוג קוגניטיבי שאיתו דיברתי שלח אותי למאגר מחקרים עצום, שמתעלמים ממנו לעתים קרובות מדי. המאגר הזה מראה שמוטב שתהליך הלמידה עצמו ייעשה באיטיות, כדי לצבור ידע שיישאר לאורך זמן, אפילו אם המשמעות היא הישגים לא טובים במבחני התקדמות מיידית. כלומר, הלמידה האפקטיבית ביותר נראית כאילו היא לא יעילה; היא נראית כמו עיכוב בהתקדמות.

גם להתחיל משהו חדש בגיל העמידה עלול להיראות כמו עיכוב. הבחנה מפורסמת של מארק צוקרברג היא ש"צעירים פשוט חכמים יותר".¹⁵ ועדיין, סיכויו של יזם הייטק בן 50 לפתוח חברה מצליחה במיוחד טובים כמעט פי שניים מאלה של יזם בן 30, וליזם בן 30 יש סיכוי טוב יותר מזה של בן 20.¹⁶ חוקרים באוניברסיטת נורתווסטרן, ב-MIT ובלשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית חקרו חברות טכנולוגיה חדשות והראו כי בקרב חברות ההזנק בעלות הצמיחה המהירה ביותר, ממוצע הגילים של המייסדים כשהחברה יצאה לדרך היה 45.

צוקרברג היה בן 22 כשאמר מה שאמר. היה לו עניין לשדר מסר כזה, בדיוק כפי שלאנשים שמנהלים ליגות ספורט לילדים ולנוער יש עניין לטעון שכדי להגיע להצלחה צריך להקדיש שנה שלמה לסוג פעילות אחד, והם מתעלמים מראיות שמוכיחות את ההפך. אבל הדחף לפתח מומחיות פועל הרבה מעבר לכך. הוא מזהם לא רק יחידים אלא מערכות שלמות, וכל קבוצה בעלת מומחיות רואה חלקים קטנים והולכים מפאזל גדול.

אחד הגילויים שעלו כתוצאה מהמשבר הפיננסי הגלובלי ב-2008 היה מידת המידור בין היחידות בבנקים גדולים. גדודים של קבוצות שפיתחו מומחיות באופטימיזציה של הסיכונים בחלקים הזעירים שלהן, יצרו שלם שהוא אסון. וכדי להחמיר את המצב, התגובות למשבר גילו מידה מסחררת של הסתאבות כתוצאה מהמידור הזה. תוכנית פדרלית שהושקה ב-2009 נתנה לבנקים תמריצים כדי שיפחיתו את תשלומי המשכנתה לבעלי נכסים שנקלעו לקשיים ועדיין הצליחו לשלם תשלומים חלקיים. זה רעיון נחמד, אבל כך הוא עבד בפועל: זרוע של הבנק שהתמחתה בהלוואות למשכנתה העבירה את בעל הנכס לתשלומים נמוכים יותר; אז הבחינה זרוע אחרת של אותו הבנק, שהתמחתה בעיקולים, כי בעל הנכס משלם פתאום פחות, הכריזה עליו כעל חדל פירעון ועיקלה את הבית. "איש לא דמיין רמת מידור כזאת בבנקים", אמר מאוחר יותר יועץ לממשלה.¹⁷ מומחיות יתר עלולה להביא לטרגדיה קולקטיבית גם אם כל יחיד ויחיד נוקט את הצעדים הסבירים ביותר.

אצל רופאים בעלי רמת מומחיות גבוהה התפתחה גרסה ייחודית לבעיית "כשיש לך פטיש, הכול נראה לך כמו מסמר". קרדיולוגים מומחים בצנתור התרגלו כל כך לטפל בכאבי חזה באמצעות תומכנים (סטנטים) - צינורות מתכת שפותחים כלי דם - שהם עושים זאת אוטומטית אפילו במקרים שבהם מחקר נרחב מצא שטיפול כזה אינו מתאים והוא אף מסוכן. מחקר שנערך לאחרונה מגלה שהסיכוי של חולי לב למות יורד אם אושפזו במהלך מפגש ארצי של קרדיולוגים, כשאלפי רופאי לב נעדרים מהעבודה; החוקרים שיערו כי ייתכן שבכך ירד הסיכוי לביצוע טיפולים מקובלים בעלי השפעות מפוקפקות.¹⁸

מדען בעל שם עולמי (שתפגשו לקראת סוף הספר) סיפר לי כי מומחיות הולכת וגוברת במדע יצרה "מערכת של שוחות מקבילות" בחיפוש אחר חידושים. כולם חופרים לעומק שוחותיהם ורק לעתים נדירות מרימים ראש כדי להסתכל לעבר השוחה הקרובה, גם אם הפתרון לבעיה שלהם שוכן במקרה שם. המדען הזה קיבל על עצמו לנסות לשנות את המצב בקרב חוקרים לעתיד; הוא מקווה כי בסופו של דבר גישתו תתפשט לכל תחומי המחקר. הוא יצא נשכר מאוד מכך שטיפח מנעד בחייו שלו, גם כאשר דחפו אותו לעבר מומחיות. כעת הוא מרחיב שוב את אופקיו ועובד על תוכנית הכשרה בניסיון לתת לאחרים הזדמנות לסטות מהמסלול שהתווה טייגר. "זה יהיה אולי הדבר הכי חשוב שאעשה בחיי", אמר לי.

אני מקווה שהספר הזה יעזור לכם להבין מדוע.

כשמלגאי קרן טילמן דיברו על התחושה שאין להם עוגן והיו מודאגים שהם עושים טעות, הבנתי אותם טוב יותר מכפי שהייתי מוכן להודות בפניהם. אחרי הקולג' עבדתי על ספינת מחקר באוקיינוס השקט ואז החלטתי שאני ללא ספק רוצה לעסוק בכתיבה, לא במדע. אף פעם לא ציפיתי שהדרך שלי ממדע לכתיבה תעבור בעבודה ככתב לענייני פלילים בדסק הלילה של צהובון בניו יורק, ולא שזמן קצר אחר כך אהיה כתב בכיר ב"ספורטס אילוסטרייטד", תפקיד שעזבתי להפתעתי לאחר זמן קצר בלבד. התחלתי לדאוג שמא אני בטלן שפוחד מהתחייבות למקום עבודה וטועה לגמרי בענייני הקריירה שלו. כשלמדתי על היתרונות שבריבוי הכישורים ובמומחיות המאוחרת, השתנה האופן שבו ראיתי את עצמי ואת העולם. מחקר זה קשור לכל שלב בחיים, מהתפתחות של ילדים בחשבון, במוזיקה ובספורט, דרך סטודנטים שזה עתה סיימו את הקולג' ומחפשים את דרכם, בעלי מקצועות חופשיים באמצע הקריירה שלהם שזקוקים לשינוי, ועד גמלאים לעתיד שמחפשים תעסוקה חדשה.

האתגר שניצב בפני כולנו הוא כיצד לשמר את היתרונות של ריבוי כישורים, של הניסיון המגוון, של החשיבה הבין־תחומית ושל ההתמקדות בשלב מאוחר, בעולם שמתמרץ היפר־מומחיות יותר ויותר, ואפילו דורש אותה. נכון, יש תחומים שבהם דרושים יחידים שכמו טייגר יקדימו להתפתח ויהיו חדורי ייעוד ברור. ועדיין, ככל שגוברת המורכבות - ככל שהטכנולוגיה טווה סביב העולם רשתות עצומות יותר ויותר של מערכות מקושרות שבהן כל יחיד רואה רק חלק קטן - כך אנחנו צריכים עוד אנשים כמו רוג'ר: שמתחילים ממקום רחב ומקיף, ותוך כדי התקדמות הם דבקים בנקודות מבט מגוונות ובניסיון ענֵף. אנשים עם מִנעד.