התנגדות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התנגדות
מכר
מאות
עותקים
התנגדות
מכר
מאות
עותקים

התנגדות

4.5 כוכבים (34 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Conversion
  • תרגום: עדי שניידר
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 302 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 2 דק'

מיסטי ווקר

מיסטי ווקר נולדה עם שם של חשפנית, סוסה או חתולה, אבל ניחנה ביכולת לספר סיפורים. היא מתדלקת את עצמה בקפה ומונעת על ידי קולות חזקים בתוך ראשה, הזועקים אליה לספר את סיפוריהם. מיסטי ווקר מתגוררת ברינו, נבדה, עם בעלה ושתי בנותיהם. היא כותבת רומנים רומנטיים מרגשים ואוהבת לקרוא ולצאת עם משפחתה לקמפינג. כשהיא לא קוראת או כותבת, היא מבלה עם בנותיה, עם בעלה ועם שני הכלבים שלהם. אבל רוב הזמן היא קוראת או כותבת.

תקציר

טיאנה:
להתאהב באויב זה גרוע.
להתאהב בבחור שמייצג את כל מה שאת והדורות שלפנייך נלחמים נגדו?
לא יעלה על הדעת.
ולמרות זאת, ביום שבו גאנר קוקס הציל אותי משרפה ליבי הפסיק להיות שייך לי. עכשיו הוא שייך לבחור הפגוע והשבור שכבול בקשר דם למפלצת שמסרבת לשחרר אותו.

גאנר:
גזע. שנאה. מלחמה. זה כל מה שהכרתי.
עד שטיאנה ויליאמס נכנסה לחיי ולליבי.
אני מתנגד לתוכניות שרקמו בשבילי אחרים. אני אלחם בשדים שלי ואזכה בבחורה.
גם אם זה יהרוג אותי.

הילדות של גאנר קוקס הייתה רוויה אלימות ופחד. הוא גדל בצילו של אב גזען ולא ראה מוצא מהחיים שסללו עבורו, כמנהיג העתידי של קבוצת העליונות הלבנה שמוביל אביו.
טיאנה ויליאמס היא הבחורה האחרונה שהוא אמור להתאהב בה.
היא פעילת זכויות אדם, מאמינה בשוויון, והיא גם שחורה.
האם הוא ימצא את האומץ לעזוב את המקום שמעולם לא הרגיש חלק ממנו למרות השלשלאות שכובלות אותו לעבר?
האם טיאנה תמצא את הכוח לעמוד מול כל אלה המתנגדים לבחירתה ותישאר נאמנה לליבה שמשתוקק לגבר הצעיר שבזכותו נשארה בחיים? 

מיסטי ווקר מתגוררת ברינו, נבדה, עם בעלה ושתי בנותיהם. היא כותבת רומנים רומנטיים מרגשים ואוהבת לקרוא ולצאת עם משפחתה לקמפינג.

התנגדות הוא ספר יחיד המספק הצצה מטלטלת אל החיים בקבוצות השוליים של ארצות הברית, זהו סיפור על אומץ בלתי נתפס ועל הכוח לעשות את הבחירות הקשות מכולן בשם האהבה.

פרק ראשון

הקדמה


גאנר

תורשה לעומת סביבה. האם אופי האדם נקבע על בסיס גנטיקה או שמא על בסיס הסביבה שבה הוא גדל? המחקר בשאלה זו החל כבר לפני מאות שנים, ועדיין לא התקבלה מסקנה ברורה בנושא. האם אנחנו יורשים את התכונות שלנו בעודנו ברחם, או שמא החינוך שלנו הוא שקובע איזה אדם יצמח מאיתנו? האם ילד שנחשף לזוועות הנוראות ביותר שהמין האנושי מסוגל לחולל בכל זאת יגדל להיות אדם בעל אופי ועקרונות מוסריים?

אני לא יודע את התשובה, אבל הייתי רוצה לחשוב שירשתי את תכונותיי מאימא שלי עוד כשהייתי ברחם שלה. לא הייתי רוצה לחשוב שהדרך הדוחה שבה חונכתי שינתה את האדם שנולדתי להיות, את האדם שאני רוצה להיות.

האם זו טעות מצידי לחכות עד שהנסיבות יהיו קלות מספיק כדי שאבחר בדרך מילוט? האם אוכל לזכות במחילה על כל העוולות שעשיתי אף שידעתי עד כמה הן מתועבות?

השאלות האלה טורדות את מנוחתי מדי לילה כשאני מנסה להירדם. אף שאני יודע מה עליי לעשות, אני בוחר בדרך הכרוכה בפחות התנגדות, וזה גורם לי להרגיש כמו חרא של בן אדם. לא נותר לי אלא לקוות שביום מן הימים אוכל לאזור מספיק אומץ כדי לעזוב. מספיק אומץ כדי להתרחק מהרס נעוריי.

פרק 1


גאנר
2003


"תזיז את התחת שלך לפה, ילד!" אבא צועק מחדר השינה שלו. אני יודע שעדיף לא לתת לו לחכות, לכן אני מניח את העפרונות הצבעוניים שלי וממהר לחדרו בריצה.

אבא מתלבש לקראת הצעדה שלו. הוא וכל חבריו מתכוונים לצעוד לאורך מטרו דטרויט, השכונה היהודית בעיר שלנו. הוא אומר שהם מנסים להגן על הזכויות של האנשים שלנו. אני לא בטוח שאני מבין למה הוא מתכוון, אבל אני יודע שלפעמים אבא חוזר הביתה עם אף מדמם, ולפעמים הוא נשלח למעצר.

אני מטפס על המיטה שלו ומתבונן בו בזמן שהוא עומד מול המראה, לבוש רק בתחתונים ובמה שאימא מכנה 'גופייה של בעל מכה'. קודם הוא לובש את מכנסי הדגמ"ח שלו, יש בהם הרבה כיסים ורוכסנים. הלוואי שהיו לי מכנסיים כאלה, הייתי יכול לשים בהם את כל האבנים והמכוניות שלי. אחר כך הוא לובש ז'קט שחור שנרכס עד הצוואר. אני לא אוהב שהחולצות שלי נוגעות בצוואר שלי, אני מרגיש כאילו אני נחנק. כמו בפעמים שאבא מתעצבן ממש, תופס את הצוואר שלי ומצמיד אותי לקיר. אני מנסה כמה שאני יכול לא להכעיס אותו, כי זה מפחיד אותי כשאני לא מצליח לנשום.

אבא לא מדבר, אבל הוא אף פעם לא מדבר בזמן שהוא מתכונן להפגנה. הוא אוהב שאני מסתכל עליו, ככה שאדע איך עושים את זה כשאהיה גדול מספיק כדי להצטרף לאחווה. גם סבא והסבא רבא שלי היו לאומנים לבנים. הם כבר לא בחיים, בגלל זה עכשיו אבא ואני אחראים לשמור על טוהר הגזע של השושלת שלנו. גם את הכוונה מאחורי הביטוי הזה אני לא מבין.

אני מתגרה במזל שלי ושואל אותו את אותן השאלות שאני שואל בכל פעם שהוא מתכונן. לפעמים הוא עונה, ולפעמים הוא מחטיף לי סטירה על הלחי בגב כף ידו. ובכל זאת אני שואל, "מה זה כל הטלאים האלה על הז'קט שלך, אבא?"

"אתה שואל אותי את השאלה הזאת בכל פעם, ילד," הוא גוער בי. הוא פונה שמאלה ומצביע על הזרוע שלו. "הטלאי הזה הוא צלב ברזל. העניקו לי אותו כאות גבורה." הוא פונה לצד השני ומצביע על הזרוע השנייה שלו, למקום שבו קבוע ריבוע אדום גדול עם חיצים לבנים. "זה צלב החץ." אחר כך הוא מסתובב לעברי ומצביע על הצווארון שלו, שמשני עבריו מתנוססים שני טלאים של המספר ארבע־עשרה. "המספר ארבע־עשרה מייצג את מספר המילים שמרכיבות את הסיסמה שלנו. המילים הן: 'אנחנו חייבים לשמור ולהגן על קיומו של הגזע שלנו ולהבטיח עתיד עבור ילדינו הלבנים'. וזה –" הוא מפנה אליי את גבו ומצביע עליו בשתי ידיו – "זה צלב קרס. הסמל של הנאצים המקוריים, והוא מייצג את עליונות הגזע הלבן."

אבא מסתובב בחזרה לעבר המראה, מסדר את השרוולים ותוחב בקפידה את החלק התחתון של המכנסיים לתוך מגפיו הצבאיים לפני שהוא פונה אליי שוב.

"אני עושה את כל זה למענך, ילד. אם אני לא אלחם למען החירות של הגזע הלבן, מי יעשה את זה? כל היהודים, השחורים וההומואים האלה פולשים לטריטוריה שלנו ומנסים להיפטר מהאדם הלבן, להפוך את הדם שלנו לבלגן אחד שלם. זה דוחה. אנחנו נעלים, ואם לא נעצור את המזדיינים האלה, בתוך זמן קצר לא יישארו לבנים אמיתיים." אבא כורע ולופת את כתפיי בתקיפות. "יום אחד אתה תצעד לצידי, ככה שכדאי מאוד שתלמד מה המשמעות של כל זה. אתה תהיה זה שיתפוס את הפיקוד על המאבק הזה."

אני לא מבין מילה מדבריו, אבל אני יודע שלא כדאי לי לפקפק בו, לכן אני פשוט מהנהן בראשי ומחייך. אבא קם ופוסע לעבר הדלת, אבל לפני שהוא מגיע אליה, הוא מניף אגרוף וצועק, "וייס מאכט." ואז הוא נעלם, ואני חוזר לשבת ליד השולחן במטבח, שם נמצאים העפרונות הצבעוניים שלי.

אימא בטח בחצר האחורית, על הנדנדה שלה. היא יושבת שם לעיתים קרובות, מתנדנדת, מעשנת ושותה משהו מצחין. מתישהו אבא הכריח אותי לשתות מהמשקה של אימא, והקאתי על כל הרצפה במטבח. מאז הוא לא ביקש ממני לעשות את זה שוב.

 

אני מצייר במשך שעות. אני אוהב אומנות. מאז שציירתי על כל הקיר בחדר השינה שלי, אימא לא מרשה לי להשתמש בטושים. חשבתי שאבא יהיה גאה, כי ציירתי צלבי קרס, או לפחות ניסיתי לצייר אותם, אבל אז אבא חזר מהעבודה והחטיף לי כהוגן. גם אם אימא לא הייתה לוקחת לי את הטושים, לעולם לא הייתי נוגע בהם שוב.

אחר כך, כשאימא מרגישה טוב יותר ונכנסת פנימה, היא מכינה לי את ארוחת הערב האהובה עליי. מקרוני עם גבינה ותוספת של נקניקיות. אם היא הייתה מרשה לי, הייתי מוכן לאכול את זה כל יום. אבל בדיוק כשאני נועץ את המזלג שלי באוכל, נשמע צלצול הטלפון. אימא עונה, ואני מפעיל את שמיעת־העל שלי. אימא אומרת שאני חטטן. אני חושב שאני פשוט סקרן.

"הלו," אימא משיבה בגבה אליי. אני יכול לשמוע רק את הצד שלה בשיחה, אבל זה מספיק כדי לדעת שלא מדובר במשהו טוב. "פול?" שתיקה. "עוד פעם?" שתיקה. "אני לא יודעת עוד כמה פעמים אני יכולה לעשות את זה." שתיקה. "לא התכוונתי לזה. אני אגיע לשם בקרוב."

אימא מסתובבת אליי ואומרת לי בקול כועס, "גאן, לך תנעל נעליים. אנחנו חייבים ללכת לאסוף את אבא שלך."

כבר הבנתי שאבא נקלע לצרות עם המשטרה, ככה שאני יודע לאן אנחנו עומדים לנסוע עוד לפני שאימא מספרת לי. אני מתרחק מארוחת הערב שלי וניגש לנעול נעליים. אבא הורס לי הכול.


אנחנו אוספים את אבא מבית המעצר, ומצב הרוח שלו קודר. אני מנסה להיות בשקט כדי שהוא לא יפגע בי.

"הבני זונות האלה חושבים שהם יכולים לעצור אותנו? הם תקפו אותנו, ומי נעצר בסוף? אנחנו. הלבנים. הבני זונות הליברלים האלה שטפו את המוח לכל השוטרים המזדיינים בעיר הזאת." עוצמת הקול של אבא הולכת וגוברת. אימא לא אומרת כלום, רק ממקדת את עיניה בכביש. "צריך לגרש כל אחד ואחד מהם. אנחנו לא נעצור עד שאמריקה תיראה כמו שהיא נועדה להיות. גברים לבנים כתבו את החוקה, מה שאומר שהיא תקפה רק לגזע הלבן. כל הסמרטוטים האלה צריכים למצוא לעצמם מקום מזורגג אחר," אבא מנופף בזרועו, פניו מאדימות וקולו נשמע זועף כל כך. אני הכי מפחד כשהוא מדבר ככה, ולמרות שאימא אף פעם לא אומרת את זה, אני יודעת שגם היא פוחדת ממנו.

"פול, אתה עושה כל מה שאתה יכול." אימא משעינה את ידה על זרועו של אבא ומאלצת אותו להוריד אותה. היא משתמשת באותו הקול שבו היא משתמשת איתי כשאני מתעצבן. "בבקשה, פשוט תירגע ותחשוב על המהלך הבא שלכם. בקרוב יש לכם את ההפגנה הזאת מול בניין הקפיטול, היא תספק לכם כיסוי תקשורתי נרחב."

"את חושבת שהתקשורת של היהודים המזדיינים תציג אותנו באופן מדויק? אין סיכוי, לכל הרוחות. הדרך היחידה שבה נוכל להוכיח שאנחנו רציניים היא לצבוע את הרחובות באדום." עכשיו אבא רועד מרוב זעם. "ולעולם אל תעזי שוב לומר לי להירגע."

"כמובן. אני לא יודעת מה עבר עליי. אני מצטערת, מותק. למה שלא ניקח את גאן לאכול ארוחת ערב איפשהו? נאלצנו לצאת לפני שהוא הספיק לאכול."

"אני מצטער, אני משעמם אותך? את מתחילה להפוך לאחת מהאוהדים שלהם, שרון? תמיד ידעתי שאת זונה, אבל לא חשבתי שאת אוהבת יהודים." לפני שאני מספיק לקלוט מה עומד לקרות, אבא מחטיף לאימא אגרוף בלסת. אם לא היינו עומדים ברמזור אדום, היא הייתה עושה תאונה, כי הראש שלה מתנדנד והיא נראית מסוחררת. עיניי מתמלאות בדמעות, אבל אני יודע שאם אבא יראה או ישמע אותי בוכה, אני אהיה הבא בתור. לכן אני ממהר לנגב את הפנים שלי בשרוול ונושם נשימות איטיות, כמו שאימא לימדה אותי.

הבכי של אימא נחלש והמילים שלה נעשות רכות ועדינות. "לא, מותק. אתה יודע שאני מרגישה בדיוק כמוך. אם לא הייתי צריכה לטפל בגאנר, הייתי עומדת שם לצידך."

"את משתמשת בטמבל הזה בתור תירוץ לעיתים קרובות מדי. הוא צריך לבוא איתי. הוא מבלה איתך יותר מדי זמן, וזה הופך אותו לרכיכה הומואית מזורגגת. הוא כבר בן שש, מבוגר מספיק בשביל ללמוד את הדרך הנכונה." אבא מהרהר לרגע. "כן, הוא יבוא איתי להפגנה מול בניין הקפיטול."

כתפיה של אימא צונחות. בעבר היא אמרה לאבא שאני צעיר מדי, אבל זה לא נכון. אני יכול לגרום לאבא להתגאות בי. אני יכול להפגין. אולי אם אהיה מספיק טוב בזה, הוא יעזוב את אימא במנוחה.

מיסטי ווקר

מיסטי ווקר נולדה עם שם של חשפנית, סוסה או חתולה, אבל ניחנה ביכולת לספר סיפורים. היא מתדלקת את עצמה בקפה ומונעת על ידי קולות חזקים בתוך ראשה, הזועקים אליה לספר את סיפוריהם. מיסטי ווקר מתגוררת ברינו, נבדה, עם בעלה ושתי בנותיהם. היא כותבת רומנים רומנטיים מרגשים ואוהבת לקרוא ולצאת עם משפחתה לקמפינג. כשהיא לא קוראת או כותבת, היא מבלה עם בנותיה, עם בעלה ועם שני הכלבים שלהם. אבל רוב הזמן היא קוראת או כותבת.

עוד על הספר

  • שם במקור: Conversion
  • תרגום: עדי שניידר
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 302 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 2 דק'
התנגדות מיסטי ווקר

הקדמה


גאנר

תורשה לעומת סביבה. האם אופי האדם נקבע על בסיס גנטיקה או שמא על בסיס הסביבה שבה הוא גדל? המחקר בשאלה זו החל כבר לפני מאות שנים, ועדיין לא התקבלה מסקנה ברורה בנושא. האם אנחנו יורשים את התכונות שלנו בעודנו ברחם, או שמא החינוך שלנו הוא שקובע איזה אדם יצמח מאיתנו? האם ילד שנחשף לזוועות הנוראות ביותר שהמין האנושי מסוגל לחולל בכל זאת יגדל להיות אדם בעל אופי ועקרונות מוסריים?

אני לא יודע את התשובה, אבל הייתי רוצה לחשוב שירשתי את תכונותיי מאימא שלי עוד כשהייתי ברחם שלה. לא הייתי רוצה לחשוב שהדרך הדוחה שבה חונכתי שינתה את האדם שנולדתי להיות, את האדם שאני רוצה להיות.

האם זו טעות מצידי לחכות עד שהנסיבות יהיו קלות מספיק כדי שאבחר בדרך מילוט? האם אוכל לזכות במחילה על כל העוולות שעשיתי אף שידעתי עד כמה הן מתועבות?

השאלות האלה טורדות את מנוחתי מדי לילה כשאני מנסה להירדם. אף שאני יודע מה עליי לעשות, אני בוחר בדרך הכרוכה בפחות התנגדות, וזה גורם לי להרגיש כמו חרא של בן אדם. לא נותר לי אלא לקוות שביום מן הימים אוכל לאזור מספיק אומץ כדי לעזוב. מספיק אומץ כדי להתרחק מהרס נעוריי.

פרק 1


גאנר
2003


"תזיז את התחת שלך לפה, ילד!" אבא צועק מחדר השינה שלו. אני יודע שעדיף לא לתת לו לחכות, לכן אני מניח את העפרונות הצבעוניים שלי וממהר לחדרו בריצה.

אבא מתלבש לקראת הצעדה שלו. הוא וכל חבריו מתכוונים לצעוד לאורך מטרו דטרויט, השכונה היהודית בעיר שלנו. הוא אומר שהם מנסים להגן על הזכויות של האנשים שלנו. אני לא בטוח שאני מבין למה הוא מתכוון, אבל אני יודע שלפעמים אבא חוזר הביתה עם אף מדמם, ולפעמים הוא נשלח למעצר.

אני מטפס על המיטה שלו ומתבונן בו בזמן שהוא עומד מול המראה, לבוש רק בתחתונים ובמה שאימא מכנה 'גופייה של בעל מכה'. קודם הוא לובש את מכנסי הדגמ"ח שלו, יש בהם הרבה כיסים ורוכסנים. הלוואי שהיו לי מכנסיים כאלה, הייתי יכול לשים בהם את כל האבנים והמכוניות שלי. אחר כך הוא לובש ז'קט שחור שנרכס עד הצוואר. אני לא אוהב שהחולצות שלי נוגעות בצוואר שלי, אני מרגיש כאילו אני נחנק. כמו בפעמים שאבא מתעצבן ממש, תופס את הצוואר שלי ומצמיד אותי לקיר. אני מנסה כמה שאני יכול לא להכעיס אותו, כי זה מפחיד אותי כשאני לא מצליח לנשום.

אבא לא מדבר, אבל הוא אף פעם לא מדבר בזמן שהוא מתכונן להפגנה. הוא אוהב שאני מסתכל עליו, ככה שאדע איך עושים את זה כשאהיה גדול מספיק כדי להצטרף לאחווה. גם סבא והסבא רבא שלי היו לאומנים לבנים. הם כבר לא בחיים, בגלל זה עכשיו אבא ואני אחראים לשמור על טוהר הגזע של השושלת שלנו. גם את הכוונה מאחורי הביטוי הזה אני לא מבין.

אני מתגרה במזל שלי ושואל אותו את אותן השאלות שאני שואל בכל פעם שהוא מתכונן. לפעמים הוא עונה, ולפעמים הוא מחטיף לי סטירה על הלחי בגב כף ידו. ובכל זאת אני שואל, "מה זה כל הטלאים האלה על הז'קט שלך, אבא?"

"אתה שואל אותי את השאלה הזאת בכל פעם, ילד," הוא גוער בי. הוא פונה שמאלה ומצביע על הזרוע שלו. "הטלאי הזה הוא צלב ברזל. העניקו לי אותו כאות גבורה." הוא פונה לצד השני ומצביע על הזרוע השנייה שלו, למקום שבו קבוע ריבוע אדום גדול עם חיצים לבנים. "זה צלב החץ." אחר כך הוא מסתובב לעברי ומצביע על הצווארון שלו, שמשני עבריו מתנוססים שני טלאים של המספר ארבע־עשרה. "המספר ארבע־עשרה מייצג את מספר המילים שמרכיבות את הסיסמה שלנו. המילים הן: 'אנחנו חייבים לשמור ולהגן על קיומו של הגזע שלנו ולהבטיח עתיד עבור ילדינו הלבנים'. וזה –" הוא מפנה אליי את גבו ומצביע עליו בשתי ידיו – "זה צלב קרס. הסמל של הנאצים המקוריים, והוא מייצג את עליונות הגזע הלבן."

אבא מסתובב בחזרה לעבר המראה, מסדר את השרוולים ותוחב בקפידה את החלק התחתון של המכנסיים לתוך מגפיו הצבאיים לפני שהוא פונה אליי שוב.

"אני עושה את כל זה למענך, ילד. אם אני לא אלחם למען החירות של הגזע הלבן, מי יעשה את זה? כל היהודים, השחורים וההומואים האלה פולשים לטריטוריה שלנו ומנסים להיפטר מהאדם הלבן, להפוך את הדם שלנו לבלגן אחד שלם. זה דוחה. אנחנו נעלים, ואם לא נעצור את המזדיינים האלה, בתוך זמן קצר לא יישארו לבנים אמיתיים." אבא כורע ולופת את כתפיי בתקיפות. "יום אחד אתה תצעד לצידי, ככה שכדאי מאוד שתלמד מה המשמעות של כל זה. אתה תהיה זה שיתפוס את הפיקוד על המאבק הזה."

אני לא מבין מילה מדבריו, אבל אני יודע שלא כדאי לי לפקפק בו, לכן אני פשוט מהנהן בראשי ומחייך. אבא קם ופוסע לעבר הדלת, אבל לפני שהוא מגיע אליה, הוא מניף אגרוף וצועק, "וייס מאכט." ואז הוא נעלם, ואני חוזר לשבת ליד השולחן במטבח, שם נמצאים העפרונות הצבעוניים שלי.

אימא בטח בחצר האחורית, על הנדנדה שלה. היא יושבת שם לעיתים קרובות, מתנדנדת, מעשנת ושותה משהו מצחין. מתישהו אבא הכריח אותי לשתות מהמשקה של אימא, והקאתי על כל הרצפה במטבח. מאז הוא לא ביקש ממני לעשות את זה שוב.

 

אני מצייר במשך שעות. אני אוהב אומנות. מאז שציירתי על כל הקיר בחדר השינה שלי, אימא לא מרשה לי להשתמש בטושים. חשבתי שאבא יהיה גאה, כי ציירתי צלבי קרס, או לפחות ניסיתי לצייר אותם, אבל אז אבא חזר מהעבודה והחטיף לי כהוגן. גם אם אימא לא הייתה לוקחת לי את הטושים, לעולם לא הייתי נוגע בהם שוב.

אחר כך, כשאימא מרגישה טוב יותר ונכנסת פנימה, היא מכינה לי את ארוחת הערב האהובה עליי. מקרוני עם גבינה ותוספת של נקניקיות. אם היא הייתה מרשה לי, הייתי מוכן לאכול את זה כל יום. אבל בדיוק כשאני נועץ את המזלג שלי באוכל, נשמע צלצול הטלפון. אימא עונה, ואני מפעיל את שמיעת־העל שלי. אימא אומרת שאני חטטן. אני חושב שאני פשוט סקרן.

"הלו," אימא משיבה בגבה אליי. אני יכול לשמוע רק את הצד שלה בשיחה, אבל זה מספיק כדי לדעת שלא מדובר במשהו טוב. "פול?" שתיקה. "עוד פעם?" שתיקה. "אני לא יודעת עוד כמה פעמים אני יכולה לעשות את זה." שתיקה. "לא התכוונתי לזה. אני אגיע לשם בקרוב."

אימא מסתובבת אליי ואומרת לי בקול כועס, "גאן, לך תנעל נעליים. אנחנו חייבים ללכת לאסוף את אבא שלך."

כבר הבנתי שאבא נקלע לצרות עם המשטרה, ככה שאני יודע לאן אנחנו עומדים לנסוע עוד לפני שאימא מספרת לי. אני מתרחק מארוחת הערב שלי וניגש לנעול נעליים. אבא הורס לי הכול.


אנחנו אוספים את אבא מבית המעצר, ומצב הרוח שלו קודר. אני מנסה להיות בשקט כדי שהוא לא יפגע בי.

"הבני זונות האלה חושבים שהם יכולים לעצור אותנו? הם תקפו אותנו, ומי נעצר בסוף? אנחנו. הלבנים. הבני זונות הליברלים האלה שטפו את המוח לכל השוטרים המזדיינים בעיר הזאת." עוצמת הקול של אבא הולכת וגוברת. אימא לא אומרת כלום, רק ממקדת את עיניה בכביש. "צריך לגרש כל אחד ואחד מהם. אנחנו לא נעצור עד שאמריקה תיראה כמו שהיא נועדה להיות. גברים לבנים כתבו את החוקה, מה שאומר שהיא תקפה רק לגזע הלבן. כל הסמרטוטים האלה צריכים למצוא לעצמם מקום מזורגג אחר," אבא מנופף בזרועו, פניו מאדימות וקולו נשמע זועף כל כך. אני הכי מפחד כשהוא מדבר ככה, ולמרות שאימא אף פעם לא אומרת את זה, אני יודעת שגם היא פוחדת ממנו.

"פול, אתה עושה כל מה שאתה יכול." אימא משעינה את ידה על זרועו של אבא ומאלצת אותו להוריד אותה. היא משתמשת באותו הקול שבו היא משתמשת איתי כשאני מתעצבן. "בבקשה, פשוט תירגע ותחשוב על המהלך הבא שלכם. בקרוב יש לכם את ההפגנה הזאת מול בניין הקפיטול, היא תספק לכם כיסוי תקשורתי נרחב."

"את חושבת שהתקשורת של היהודים המזדיינים תציג אותנו באופן מדויק? אין סיכוי, לכל הרוחות. הדרך היחידה שבה נוכל להוכיח שאנחנו רציניים היא לצבוע את הרחובות באדום." עכשיו אבא רועד מרוב זעם. "ולעולם אל תעזי שוב לומר לי להירגע."

"כמובן. אני לא יודעת מה עבר עליי. אני מצטערת, מותק. למה שלא ניקח את גאן לאכול ארוחת ערב איפשהו? נאלצנו לצאת לפני שהוא הספיק לאכול."

"אני מצטער, אני משעמם אותך? את מתחילה להפוך לאחת מהאוהדים שלהם, שרון? תמיד ידעתי שאת זונה, אבל לא חשבתי שאת אוהבת יהודים." לפני שאני מספיק לקלוט מה עומד לקרות, אבא מחטיף לאימא אגרוף בלסת. אם לא היינו עומדים ברמזור אדום, היא הייתה עושה תאונה, כי הראש שלה מתנדנד והיא נראית מסוחררת. עיניי מתמלאות בדמעות, אבל אני יודע שאם אבא יראה או ישמע אותי בוכה, אני אהיה הבא בתור. לכן אני ממהר לנגב את הפנים שלי בשרוול ונושם נשימות איטיות, כמו שאימא לימדה אותי.

הבכי של אימא נחלש והמילים שלה נעשות רכות ועדינות. "לא, מותק. אתה יודע שאני מרגישה בדיוק כמוך. אם לא הייתי צריכה לטפל בגאנר, הייתי עומדת שם לצידך."

"את משתמשת בטמבל הזה בתור תירוץ לעיתים קרובות מדי. הוא צריך לבוא איתי. הוא מבלה איתך יותר מדי זמן, וזה הופך אותו לרכיכה הומואית מזורגגת. הוא כבר בן שש, מבוגר מספיק בשביל ללמוד את הדרך הנכונה." אבא מהרהר לרגע. "כן, הוא יבוא איתי להפגנה מול בניין הקפיטול."

כתפיה של אימא צונחות. בעבר היא אמרה לאבא שאני צעיר מדי, אבל זה לא נכון. אני יכול לגרום לאבא להתגאות בי. אני יכול להפגין. אולי אם אהיה מספיק טוב בזה, הוא יעזוב את אימא במנוחה.