האישה עם המזוודה הכחולה

1

הלכתי לקנות מחברת אצל פּרוֹסט הזקן. בחרתי מחברת כחולה. לא רציתי לכתוב את סיפורה של אלן במחשב, רציתי לטייל עם תולדותיה בכיס החלוק.

חזרתי הביתה. על הכריכה רשמתי "הגבירה מחוף הים". ובדף הראשון:

אלן אֶל נולדה פעמיים. ב-20 באפריל 1917 בקלרמן שבבורגון, וביום שפגשה את לוסיאן פֶּרין ב-1933, רגע לפני הקיץ.

אחר כך החלקתי את המחברת הכחולה בין המזרן לבסיס המיטה, כמו בסרטים בשחור־לבן שפֶּפֶּה רואה בתוכנית "קולנוע חצות", בימי ראשון בערב.

אחר כך חזרתי לעבודה, היתה לי משמרת.

2

קוראים לי ז'וסטין נייז'. אני בת עשרים ואחת. אני עובדת בבית האבות "פריחת ההורטנזיה" כבר שלוש שנים בתפקיד כוח עזר. לבתי אבות קוראים בדרך כלל בשמות של עצים, למשל "עצי התִּרְזָה" או "עצי הערמון", אבל בית האבות שלי נבנה על שיחי הורטנזיה. ככה שאף אחד לא חיפש שם של עץ, אף על פי שהמקום נמצא בשולי יער.

אני אוהבת שני דברים בחיים: מוזיקה והגיל השלישי. אני רוקדת כמעט כל שבת שלישית במועדון "פאראדי", גן עדן, שנמצא שלושים קילומטרים מ"פריחת ההורטנזיה". גן העדן שלי הוא מין קוביית בטון מזוין שתקועה באמצע אחו, עם חניון מאולתר שלפעמים אני מתנשקת בו נשיקות רוויות אלכוהול עם בני המין השני בחמש לפנות בוקר.

מובן שאני אוהבת גם את אחי ז'וּל (האמת היא שהוא בן דוד שלי) ואת סבא וסבתא שלי, ההורים של אבי המנוח. ז'ול הוא הצעיר היחיד שראיתי בבית כשהייתי ילדה. גדלתי עם הגיל השלישי. דילגתי על שלב.

החיים שלי מתחלקים לשלושה חלקים: לטפל ביום, לפענח את קולם של הזקנים בלילה ולרקוד בשבת בערב כדי להצטייד מחדש בשאננות שאיבדתי ב-1996 בגלל הגיל השני.

כשאני אומרת "הגיל השני" אני מתכוונת להורים שלי ושל ז'ול. היה להם הרעיון המסריח למות יחד בתאונת דרכים בבוקר יום ראשון אחד. ראיתי את הכתבה שמֶמֶה גזרה מהעיתון. זאת כתבה שהיתה אמורה להישאר מוסתרת, אם לא הייתי מחטטת. ראיתי גם תמונה של המכונית.

בגללם ז'ול ואני בילינו את כל ימי ראשון בבית הקברות של הכפר, בהנחת פרחים רעננים על הקברים שלהם. קבר גדול ועליו, בין שני מלאכים, תמונת החתונה של אבא שלי ותמונת החתונה של דוד שלי. ושתי הכלות, אחת בלונדינית, השנייה חומת שיער. זאת אמא שלי. הבלונדינית היא אמא של ז'ול. בתמונה, החתן של הבלונדינית והחתן של חומת השיער הם אותו אדם. אותה חליפה, אותה עניבה ואותו חיוך. אבא שלי ודוד שלי היו תאומים. איך אותו אדם למראית עין יכול להתאהב בשתי נשים שונות? ואיך שתי הנשים היו יכולות להתאהב באותו גבר? שאלות נצחיות שאני עדיין שואלת את עצמי כשאני חוצה את שערי בית הקברות. ואין מי שיענה. אולי בגלל זה הפסקתי להיות שאננה, בגלל שלא זכיתי לתשובות של כריסטיאן, סנדרין, אלאן ואנט נייז'.

בבית הקברות, המתים הישָנים נחים למטה בעוד שהחדשים כלואים בתיבות קטנות, כולם רחוקים מהמרכז. כאילו הגיעו באיחור. המשפחה שלי נחה במעלה הכפר. חמש מאות מטרים מהבית של סבא וסבתא שלי.

לכפר שלי קוראים מיאִי. ארבע מאות תושבים פחות או יותר. כדי למצוא אותו במפה צריך זכוכית מגדלת. רחוב מסחרי אחד, רחוב ז'אן ז'ורֶס. במרכז, כנסייה רומאית קטנה וכיכר. מבחינת חנויות, חוץ מהמכולת של פרוסט הזקן, יש דוכן הימורי סוסים, מוסך וספר שעזב בשנה שעברה כי נמאס לו לעשות רק סלסול וגוונים. חנויות הבגדים והפרחים התחלפו בבנקים ובמעבדה לבדיקות רפואיות. בחנויות האחרות תלו עיתונים על החלונות או שאנשים נכנסו לגור שם ותלו וילונות לבנים במקום מכנסיים.

יש מספר שווה כמעט של בתים ושל שלטי "למכירה", אבל כיוון שהכביש הראשי במרחק יותר משבעים קילומטרים ותחנת הדלק הקרובה במרחק חמישים קילומטרים, אין קונים.

יש עדיין בית ספר יסודי. איפה שלמדתי יחד עם ז'ול.

כדי להגיע לחטיבת הביניים, לתיכון, לרופא, לבית מרקחת או לקנות נעליים, צריך לנסוע באוטובוס.

מאז שהספר עזב, אני עושה לממה את הסלסול. היא מתיישבת במטבח בשיער רטוב, מעבירה לי את הרולים בזה אחר זה, ואני מסלסלת סביבם קווצות שיער לבן ותוחבת ברול סיכת פלסטיק כדי שיחזיק. כשאני גומרת אני מכסה לה את הראש ברשת ומייבשת לה את השיער בקסדת ייבוש. היא נרדמת אחרי חמש דקות, ובסוף אני מוציאה את הרולים וזה מחזיק עד השבוע הבא.

מאז שההורים שלי מתו, אני לא זוכרת שהיה לי קר אי פעם. אצלנו, אף פעם לא שוררות פחות מ-40 מעלות. ומלפני שהם מתו אני לא זוכרת כלום. אבל על זה אני אדבר יותר מאוחר.

אחי ואני גדלנו בבגדים מיושנים אבל נוחים שכובסו עם מרכך. בלי פליקים וסטירות, עם קונסולת סאונד ותקליטי ויניל במרתף שיכולנו להרעיש איתם כשנמאס לנו מרחש הסקטים על הפרקט המשוח בשעווה.

נורא רציתי ללכת לישון מאוחר, לצבור קצת לכלוך מתחת לציפורניים, להסתובב באתרי בנייה נטושים ולהישרט בברכיים, לנסוע באופניים בירידות בעיניים עצומות. נורא רציתי שיכאב לי או שאני אשתין במיטה. אבל עם סבתא שלי זה היה בלתי אפשרי. תמיד היה לה בקבוקון יוד ביד.

כל הילדות היא ניקתה לנו בקפדנות את האוזניים במקלוני צמר גפן, שטפה אותנו פעמיים ביום בכפפת מגבת רטובה ואסרה עלינו כל מה שעלול להיות מסוכן, כמו לחצות לבד את הכביש. אני חושבת שמאז שהתאומים מתו, ממה חיכתה ליום שבו ז'ול ואני ניראה כמו האבות שלנו. אבל זה לא קרה. לז'ול יש את הפנים של אנט, ואני לא דומה לאף אחד.

אנחנו אמנם קוראים להם פפה וממה, אבל סבא וסבתא שלי יותר צעירים מרוב דיירי "פריחת ההורטנזיה". בכל מקרה אני לא יודעת מתי מתחילים להיות זקנים. לטענת מאדאם לה קאמי, המנהלת שלי, זה קורה כשאתה לא יכול לטפל יותר בכוחות עצמך בבית שלך. זה מתחיל כשאתה צריך להשאיר את המכונית בחניה כי הפכת לסכנה לציבור וזה נגמר כששוברים את עצם הירך. בעיני זה מתחיל עם הבדידות. כשהשני או השנייה מסתלקים. לשמים או לאנשהו.

ג'ו, חברתי לעבודה, אומרת שנהיים זקנים כשמתחילים להתבכיין וזאת מחלה שאפשר לחטוף בגיל צעיר. מריה, חברתי השנייה לעבודה, אומרת שזה מתחיל כשהשמיעה מידרדרת ואתה מחפש את המפתחות עשר פעמים ביום.

אני בת עשרים ואחת, ואני מחפשת את המפתחות שלי עשר פעמים ביום.