העודך ארץ מכורתי?

הילדות שלי המשפחה הקרובה ביותר

 
נולדתי ב 11 בינואר 1918 בכפר פשצ’טזנו אשר בפלח לובלין, היום בפולין, שהוקמה מחדש כמדינה ריבונית לאחר החלוקה מחדש בעקבות מלחמת העולם הI. ביום השמיני שלאחר לידתי נתנו לי את שמות שני הסבים, מיכל ולייב. סבא וסבתא שלי החליטו שאני נועדתי להיות רב.
אבי, בנג’מין־דוב רודבסקי, היה נגר והגיע מעיר קוק, 12 ק״מ מפשצ’טזנו. אמי, שובה־מרים, נולדה ב פשצ’טזנו. שני ההורים שלי גדלו במשפחות דתיות מאוד. הסבים שלי היו חסידים — ממשיכי דרכם של הצדיקים שלהם, חסידות סטניסלב ויסנצנץ, בעלי הסמכות על החיים והמסורת החסידית, שכתבו: ״... החסידות הייתה דת העניים ... החסידים היו עניים, חיו בפשטות, הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית״. דעתו של וינסנץ תואמת את הדימוי העצמי של שני הסבים שלי.
סבי שמחה רודבסקי עבד כמלמד, מורה של צעירים יהודים. ההוראה הייתה לימוד האלף בית העברי, קריאת ספר התפילה והיכרות ולימוד קריאת התורה. ״החיידר ״ [בית הספר] היה ממוקם בדירה שלו בביתו שבקוק. מלבד עבודתו, שום דבר לא משך את תשומת לבו. הורי התלמידים שילמו שכר צנוע עבור שיעורי ילדיהם לסבתא שלי, שלמרות המוגבלות שלה (היא השתמשה בקביים להליכה) ניהלה את הבית. כשסבי היה חופשי מחובות הלימוד שלו, נוהג היה לבלות כמעט את כל שארית היום במחיצת הצדיק, שגר באותו רחוב.
נהגתי לבקר את סבי וסבתי בקוק בזמנים שונים כשאמי הלכה לשם והחליטה לקחת אותי איתה. פעם אף השאירה אותי שם לתקופה ארוכה יותר. באותה עת במשך היום הייתי אחד מתלמידיו של סבי, בתנאים שווים עם כל שאר התלמידים, ולא נעשו שום הנחות. הייתי צריך לשבת על הספסלים הנמוכים עם הילדים האחרים ליד קירות החדר ולהיות כפוף למשמעת החיידר. רק בערבים, אחרי שכל התלמידים הלכו לביתם, הסבתא שלי הרעיפה והראתה חיבה לנכדה. מלבד הלמידה שלי סבי התעניין בי רק כדי לבדוק אם אני רוחץ את ידי כראוי ואומר את התפילות המתאימות בבוקר ובערב. הלכתי לשם בלי התלהבות יתרה. שני הסבים שלי מתו בשנות העשרים [....1920], ולאחר מותם לא נותרה לנו משפחה בקוק. אחיו הצעירים של אבי, שלושה אחים ואחות, גרו בוורשה.
לסבי וסבתי מצד אימא הייתה השפעה רבה יותר עליי בילדותי המוקדמת. סבא שלי יששכר־יוסף (נקרא יוסק על ידי תושבי הכפר) היה ‘תלמודיסט’ טיפוסי - הוא הכיר את התלמוד וציית בדקדקנות למצוות ולהלכות התלמוד. הוא למד ספרי קודש במשך ימים ארוכים. מפעם לפעם, בחורף, נהג ללמד ילדים מבוגרים בחינם, ילדי המשפחות היהודיות פשצ’טזנו ובכפרים הסמוכים. אנשים אמרו שהוא מומחה טוב יותר בהלכה ובכללי ההתנהגות והחוקים האזרחיים והדתיים, מאשר הרב עצמו שגר בכפר הסמוך בלסוביקי. אנשים היו באים אליו לבקש עצה או לפתור סכסוך, זה היה בבחינת ״דין תוירה’ס״. הוא נהנה מההכרה בסמכותו בקרב היהודים והיה מכובד גם על ידי הגויים בכפרנו. הסבא שלי יוסג’סק לא היה מוטרד או מודאג מקיום הדרישות הגשמיות שנדרש לספק למשפחה. סבתא שלי צ’אווה, שנקראה על ידי תושבי הכפר יוסקוואה, הייתה צריכה לשאת בעול דרישות אלה. היא הפכה חלק מהבית שהיה בגודל בינוני, לחנות קטנה והחלה במרץ למכור מוצרי צריכה שונים ההכרחיים לתושבי הכפר בחיי היומיום שלהם. בצעירותי, בביתנו הייתה זו אמי שנשאה בנטל אחזקת משק הבית.
קשה היה לאפיין את אבי כאדם אדוק מדי. הוא סירב ללבוש ‘כאלט’ מקובל או כיפה ייחודית. הוא ביצע את המנהגים הדתיים הנחוצים רק כדי לא להעליב את החותנים שלו ולהימנע מרכלנות. גם אימא שלי לבשה בגדים רגילים, ושיער ארוך קלוע, כלומר, היא לא לבשה פאה. עם זאת, היא הציגה צייתנות יתרה כלפי סבתי. אירועים במשפחה שלנו חיזקו את התלות ההדדית של שתי הנשים זו בזו, בעיקר בגללי.
בהיותו נגר, אבא שלי עבד בדרך כלל מהבית, כי באזור שלנו יש שפע של נגרים. בסתיו 1919 הוא עבד עם כמה מחבריו בריפין אשר בוויבדש’יפ ורשה. קרובי אמי שגרו שם עזרו לו להשיג את העבודה. עם זאת, כאשר הסתיימה העבודה, לא היה לו כל סיכוי לקבל עבודה אחרת. לפי עצתו של מישהו עזבה קבוצת הנגרים כולה לגרמניה, לעיר יוליך שבריינלנד, שם היו ביקוש גבוה לעובדי נגרות מיומנים. אבא שלי התכוון לעבוד שם זמן קצר ולחזור הביתה עם הכסף שהרוויח, אולם המלחמה הפולנית־סובייטית פרצה והגיע אלי לביתנו צו קריאה לגיוס. אמי לא ידעה מה לעשות במסמך הצו, וכמו כן איך להסביר את היעדרות בעלה. לפני שהספיקה להעביר את דבר צו ההתיצבות לאבי ביוליך, המשטרה הצבאית כבר רדפה אחריו, מה שאומר שבמקרה של שובו יהיה עליו לעמוד בפני משפט צבאי ומאסר ועונש על עריקה. עיכוב בחזרתו רק החמיר את המצב, ולכן בחר להישאר במקומו בגרמניה בעיר יוליך.
סבא שלי יוסף מת זמן קצר אחרי עזיבת אבי לגרמניה, ולכן נשארנו רק שלושתנו: סבתא שלי, אמי ואני - ילד בן שנתיים. לאחיה הגדולים של אמי היו משפחות גדולות ודאגות רבות. הם היו באים פעם אחת בשנה לפני ‘קייבר אובס’, חג סתווי, כאשר ביקרנו בקברי אבותינו. אחיה הצעיר, גרשון, בא לבקר אותנו לעתים קרובות יותר, בדרך כלל בפסח ובמהלך השנה, כל אימת שהאבטלה והעוני גברו עליו.
כשאבי החליט להישאר בגרמניה, הוא רצה שאמי ואני נצטרף אליו. היא סירבה לעזוב את הסבתא שלי ודחתה את האפשרות השנייה, כלומר לשלוח אותי לבד. מאחר שלא הייתה שום דרך אפשרית לאיחוד המשפחה, הורי נאלצו לבחור בגירושים באמצעות חילופי מכתבים, ובהסכמת שני הצדדים. כעבור שנה נישאה אמי שוב. גם אבי התחתן בשנית, אם כי הרבה יותר מאוחר. לאחר שנפרדו הם המשיכו וכתבו מכתבים זה לזה במשך זמן רב. אמי הייתה שולחת לאבי תמונות שלי, ואילו אבא שלי היה שולח כסף מעת לעת, בדרך כלל לפני החגים.
אמי התקשתה לתמוך בנו בכוחות עצמה והמצב הוחמר מאז התדרדרה בריאותה של סבתא שלי. העסק הקטן שלה פיגר בהזמנות ובהצטיידות במוצרים, כמו כן האימא שלי התקשתה לשקמו. הדבר היחיד שהיא הקפידה היה לספק את ההזמנות שהגיעו מאחוזת פשצ’טזנו. הגבירה של האחוזה, גברת קוסלובה, לא הביעה אמון בכל הספקים האחרים. לפני חג המולד הקתולי וחג הפסחא או מפגשים חברתיים גדולים יותר היא הייתה נותנת לאמי רשימה של מוצרים שהייתה אמורה לספק לאחוזה. אז האמא שלי נסעה לעיר קוק או לרייקי, לפעמים אפילו לוורשה מרחק 100 קילומטר, כדי לקנות פריטים האלה. לא היה לי מושג למה נועדו חלק מפריטי הרכישות. לדוגמה, הרגשתי צורך לדעת תוכן של פחיות קטנות עם תווית ״מקרל בעגבניות״. מעולם לא ראיתי או שמעתי על מקרלים, למרות שהכרתי כל מיני דגים בנהר ‘ויפרס’ הסמוך ובבריכות האחוזה. העגבניות הראשונות הגיעו לגינות האחוזה פשצ’טזנו רק בתחילת שנות השלושים.[...1930]
אף על פי שבית האחוזה השתמש בטבחים, ביקשה הגברת לעתים קרובות מאמי לעזור בבישול מאכלים יהודיים למסיבות, לדוגמא קרפיון ממולא. פעם, לבקשת הגבירה של האחוזה אפילו הכינה צ’ולנט (יתכן שהגברת רוצה להרשים את אורחיה במאכל זה), ואין צורך לומר, אימא בישלה צ’ולנט עבורם. לדברי הגברת של האחוזה, כל המאכלים שאימא הכינה, היו יוצאי דופן בטעמם וערבו לחיך האורחים, שהביעו את הערכתם הרבה. מלבד שאימא קבלה תשלום על הכנת הקרפיונים, הגבירה נהגה לתגמל את אימא במספר דגים חיים. בכל פעם שאספקה או בעיה קולינרית אירעה, הגבירה של האחוזה הייתה מבקשת את שיז’ואה לעזרה, (״סז’יוואה״ הכינוי של אמי). היא נטתה לקרוא לי ״שז’ואווה הקטן״, ואחר כך אפילו אבי החורג נקרא ״שז’יווא״ על ידי בעל האחוזה עצמו. עם זאת, הספקות אלה לאחוזה נעשו נדירות כך שהעבודה עם האחוזה התבררה להיות מקור הכנסה לא מספיק כדי לתמוך במשפחה שלנו.
בסיס הפרנסה שלנו היותנו קמעונאי־קטן של היצרן ״איל״ שסיפק בדים ומוצרי סדקית. לפחות פעם בחודש נסעה אמי לוורשה כדי לחזור עם חומרים כמו קרטון, מקדחים , בדי סאטן למיטות, מטפחות, חולצות וכן סלילי חוטים וצמר, שאותם מכרה לכפריים. בימים האלה לא היה קשר ישיר לעיר וורשה, ולכן תחילה נאלצה להשתמש בסוס ועגלה ואחר כך לעלות על רכבת. מסע זה נמשך כשבוע.
בזמנים אלה של מסע, סבתא שלי טיפלה בי. כשהייתה צריכה ללכת לאיזה מקום והיא לא יכלה לקחת אותי עמה, היא הייתה משאירה אותי אצל השכנים הקרובים ביותר שלנו, משפחת מזורק, שבניה היו ידידי. באם השהות שלי בבית מזורק הייתה צריכה להיות ארוכה יותר, סבתא שלי השאירה לי אוכל כשר וסירים חלביים, שבהם גברת מזורק אמורה להכין לי מנות חלביות, לרוב כוסמת או דגנים עם חלב, או שהיא הכינה עבורי ביצה מקושקשת על חמאה. נהגתי לאכול את הארוחות שלי יחד עם ילדי מזורק, אבל הם היו אוכלים את האוכל שלהם, בדרך כלל תפוחי אדמה עם גרייבס, כרוב או בורשט ואני הייתי אוכל את הקערה שלי עם הכף שלי. אני זוכר היטב שההורים המארחים מילאו את הוראותיה של סבתא שלי בקפדנות. הם הורו לילדיהם להציע לי רק פירות טריים. כאשר מר וגברת מזורק היו צריכים ללכת לשוק או לעבוד בשדות, הילדים שלהם היו באים להישאר בביתנו והזדמן להם לנסות מנות ומעדנים שאינם ידועים להם. בהתחלה, כשהייתי קטן בשנים, לא הצלחתי להבין את הסיבה לכך שהם יכולים לאכול הכל בבית שלנו, ואילו לא התאפשר לי לעשות זאת בביתם. מצאתי את התשובה לכך מאוחר יותר, כשהתחלתי ללמוד על הדת היהודית.
בהיותנו אדוקים ומקפידים מאוד לציית לכללי האמונה שלנו, סבתא שלי הראתה הכלה וכבוד רב לקתולים האדוקים באמת. היא מעולם לא דיברה בחוסר כבוד על דתות אחרות. לכשאלתי אותה ״למה יש לנו מגבלות באוכל? ״ היא הייתה עונה בקצרה שהגויים, כלומר אנשים בעלי אמונה אחרת, יכולים להכין מאכלים או לעשות דברים בשבת, ואנחנו, היהודים, באופן מוחלט לא. ״כשתהייה מבוגר יותר, תבין למה״ , נהגה לומר.
אני זוכר את השיחה של סבתי עם חברתה מהכפר, פרניובה. היא אמרה לסבתא שלי שהיא מתכוונת לעלות לרגל לצ’נסטוחובה הרחוקה, וביקשה עצה מה היא צריכה לקחת איתה, כי המסע יימשך כמה שבועות. כשסבתא שלי שאלה למה היא רוצה לנסוע לשם, ענתה פרניאובה שהיא רוצה לראות את התמונה של אם האלוהים. סבתא השיבה לה כי הייתה תמונה מפורסמת כזאת בכפר וולה־גולובסקה הסמוך, שם מתקיימים ירידי כנסייה פעמיים בשנה. ״מה ההבדל בין התמונה בכנסיה הסמוכה לבין התמונה השנייה בצ’נסטוחובה? ״שאלה סבתא שלי. תשובתה הייתה: ״איך עלי להסביר לך את זה, יוסקובה? את ההשוואה בין התמונה בצ’נסטוכובה, לזאת שבוולה גלבסקה הוא, אם תסלחו לי, זאת שמוצגת כאן פשוט ח ל א ה.....
״בשם אלוהים, פרניווה, איזה שטויות את מדברת? ״ השיבה סבתא שלי.
״רציתי להסביר לך בפרוטרוט את ההבדל ״, אמרה פרניאובה.
סבתא שלי הייתה צדיקה אופיינית - אישה אדוקה וישרה שתמיד הייתה מוכנה לעזור לנזקקים. בכפרנו פשצ’טזנו הכירו אותה אנשים על מעשי הצדקה שלה, גם כלפי לא יהודים, והם נהגו לומר שבמצוקה יסתייעו תמיד ליושקובה הזקנה. היא במיוחד רחמה על ״המרומות״, כך כינתה נערות הרות נטושות מהכפר. פעמים רבות הייתה פוגשת את הברנש האשם כדי לעורר את מצפונו ולהסביר לו שהוא צריך להתחתן עם הנערה שפגע בה. היתה לה אהדה רבה ביותר לילדים ה״היתומים/ חסרי האב״, שגורלם נחרץ באכזריות, מוכי גורל, שכונו על ידי הכפריים ״זניידוכקי״. ילד כזה היה בין ידידי, יוז’ק, שאמו ילדה אותו, כשעדיין לא נישאה. לבסוף התחתנה, אך בעלה סירב לאמץ או לקבל את הנער שאינו שלו. הסבים של יוזק הביאו אותו לביתם ונתנו לו את שם משפחתם. לסבתא שלי הייתה חיבה מיוחדת כלפיו ואסרה עלי לקרוא לו ״זניידוק״, אפילו במהלך המריבות הילדותיות האלימות ביותר שלנו.
אחרי מותו של סבא שלי ועזיבתו של אבי, סבתא שלי חדלה להתנכל לאמא שלי, בשל החלום שלה שהביע בקול רם, שאני אהיה רב. אחיה של אמי, גרשון, שנולד ב -1904, היה אמור להיות גם רב. בגיל ההתבגרות הוא הכיר את התורה עם הפרשנויות שלה בצורה יוצאת מן הכלל, והציג פוטנציאל להפוך לתלמיד טוב. עם זאת, סבא וסבתא שלי חוו אכזבה גדולה, כאשר התברר כי הוא לא מאושר עם הבחירה שלהם. דודי התחיל ללמוד מקצוע הנגרות בזמן שסבי עדיין חי; מקצוע פופולרי בקרב צעירים יהודים, והפך למקצוען מעולה. חוץ מזה הוא כנראה ניחן בכישרונות אחרים - שר יפה, ניגן בכלים רבים ודקלם יצירות ספרות פולניות ויהודיות מזיכרון.
אני מקדיש לגרשון דודי כל כך הרבה תשומת לב בספרי בגלל שמכל הקרובים שלי חיבבתי אותו הכי הרבה. הוא היה הגיבור שלי, אולי בגלל העובדה שגדלתי בלי אבא, שחסר לי לצערי. בכל פעם שהגיע מוורשה, שם התגורר לאחר שירותו הצבאי, ביקורו היה בשבילי חוויה בלתי נשכחת. חלקנו מיטה אחת בזמנים כאלה. גרשון התייחס אלי כאל מבוגר, סיפר לי על וורשה, על הצלחותיו ועל כישלונותיו; הוא עודד אותי ללמוד בחריצות בבית הספר, והבטיח שהוא ייקח אותי לוורשה יום אחד, שם הוא הבטיח שאסיים את בית הספר התיכון, ובעתיד את האוניברסיטה הטכנולוגית. הוא הבטיח, בשלבו אצבעותיו בתוך שערי, אמר שהוא לא ייתן לכישרונות כשלי להיות ״מבוזבזים באזורים הכפריים״ וטען שאני צריך להיות ״המהנדס הראשון במשפחה שלנו״. הוא דיבר בצורה משכנעת מאחר והאמין במה שהוא אמר. כפי שהתברר מאוחר יותר, הכוונות הטובות ביותר שלו כלפי לצערי עלו על הכישורים אותם הוא רכש. אף שהיה עובד מיומן, לעתים קרובות נשאר מובטל. בהיותו חבר פעיל באיגוד מקצועי שמאלני שרגיש למניעת הפגיעה באחרים, הוא השתתף בקמפיינים של האיגודים המקצועיים מספר פעמים. מסיבה זו הוא זוכה לחיבתו של עמיתיו, אך בה בעת הוא עשה את עצמו לא פופולרי עם מעסיקיו ולעתים קרובות היה מאבד את עבודתו ובהמשך מציאת מקום עבודה חדש היה משימה קשה. חוסר יכולתו להתפרנס ולהשיג אמצעי קיום בסיסי גרמו לו ולאהובתו להגר לארץ־ישראל העכשווית [אז פלשתינה]. אף על פי שלא היה קל כלל למשפחתו הרחבה לגמור את החודש, כל קרובי המשפחה נרתמו כדי לכסות את הוצאות הנסיעה של הזוג הצעיר.
סבתא אהבה את בנה הצעיר גרשון, אבל הצרה על כך שהוא שיודע היטב את כתבי הקודש והחוקים היהודיים, חרג לדעתה מן הדרך הנכונה. היא עשתה כמיטב יכולתה, כל עוד יכלה, לפקוח עלי עין, כדי שלא אלך בדרכי דודי. לכן, מאז שנותיי הראשונות הייתי צריך לומר את תפילותיי בבקרים, בערבים, ובשטיפת הידיים לפני הארוחות, ללבוש תחת חולצתי או כותנתי ציצית הדומה לאפודה עם ארבעה גדילי כותנה עם מספר מסוים של חוטים. כל יהודי אדוק היה לובש את הציצית מאז ילדותו המוקדמת עד מותו כסמל לצייתנותו לחוקי התורה. הותר לי לאכול רק אוכל כשר. חוץ מזה הייתי צריך לציית להגבלות של יום שבת, מה שאומר שלא יכולתי לשחק עם חברים, להחליק על הקרח בחורף או להדליק מדורות. היו אינספור איסורים ותפילות יומיומיות.
סבתא שלי אמרה את תפילותיה בכל בוקר, כולל ״שמונה עשרה״ - תפילה שנאמרת בדרך כלל על ידי גברים, שאי אפשר להפריע במהלכה ויש לומר אותה כשעומדים עם פנים לירושלים. אם מישהו אומר משהו שאינו כלול בטקסט של התפילה, יש להתחיל ולאומרה שוב מההתחלה. לכן, אם כל לקוח שהגיע במהלך התפילה של סבתא שלי, היא עצרה, שירתה אותו והחלה מחדש. כמה לא יהודים, כמו משפחת מזורק, כיבדו את ההרגלים של סבתא שלי. אם ייכנסו לביתנו הם ויראו אותה עומדת עם סידור התפילה שלה, הם ייסוגו, כי ״יוסקובה מתפללת״ ויחזרו מאוחר יותר. למעשה, סבתא שלי כמעט תמיד תסיים להתפלל מאוחר מאוד באותו יום, לפעמים גם אחרי הצהריים, ורק אז תקבל את ארוחת הבוקר שלה. בשבתות ובחגים אחרים הייתה הולכת לבית־הכנסת בלזוביקי, ואחרי הארוחה התענגה על ספרי קודש עד הערב.
אין שום ספק שסגנון החיים הזה לא השפיע על בריאותה. היא נולדה ב- 1863 והייתה בשנות השישים לחייה. היא כבר הייתה אישה זקנה שחוקה, שמתה ב- 1929. רגע לפני פטירתה היא קראה לי למיטתה והתנצלה בפני על הציפיות הגבוהות מדי ממני. סבתא שלי סיימה את חייה באומרה: ״רק רציתי שתגדל לאיש ישר וליהודי טוב״. בהלווייתה בבית הקברות היהודי הסמוך — כירכות, נכחו בהמון לא רק יהודים מליסובקי, אלא גם ציבור גדול של לא־יהודים, חקלאים מפשיטוצ’נו, שחשו את הצורך להיפרד ממנה, אבלים מאוד על צדיקה שבחייה הייתה מחויבת לכל. זאת היא יוסקובה שהייתה תופעה נדירה באזור זה.
חרף דאגותיה ועול הנטל של המשפחה, קיימה אמי חיי חברה כפי שהובנו אז. היו לה חברים רבים, שאיתם נפגשה בדרך כלל בשבתות אחר הצהריים או בחגים. כשהסבתא שלי עסוקה בקריאת ספרי הקודש שלה, אמי בדרך כלל לקחה אותי איתה. אני זוכר כמעט את כל החברים שלה מאז. במפגשים החברתיים האלה שיחקתי את התפקיד ״חיית המחמד״ האהובה עלי. הם היו מספרים סיפורים עליזים ובדיחות, מדקלמים שירה יהודית, והחשוב מכל, שרים שירים עממיים יהודיים ולפעמים פולנים. אימא שלי שרה היטב וידעה מנגינות רבות, שאותן נהגה לכתוב במחברת עבה. עד היום אני שומר בזיכרוני את שירי העם הישנים כאלה שעכשיו חוזרים לאופנה: ״אידישע מאמה״ - ״האם היהודייה״, ״A Brivele der Mamen״ - ״הערה לאימא״, ״Rozhinkes with Mandlen״ - ״צימוקים ושקדים״ או אחרים, כמו זו של סנדלר שתיקן נעליים של אנשים עשירים, אבל לו עצמו לא היה ממה לחיות, או על השני. נפח שעבד בנפחייה שלו וחלם על חירות.
אמי לימדה אותי לקרוא ולכתוב ביידיש, כי לא לימדו יידיש בחיידר; כך בזכותה יכולתי לכתוב מכתבים לאבי בגרמניה. היו לנו כמה ספרים יהודיים של אימא בביתנו, וחוץ מזה היא הייתה מביאה בדרך כלל כמה עיתונים יהודיים מוורשה שקראתי מתחילתם ועד סופם.
בכל הנוגע לדתיות, אמי לא נראתה חריגה מעבר לכל קנה מידה, אבל היא התמידה לציית ולקיים את החוקים הדתיים, היא הקפידה לא לפגוע בסבתי. היא בחרה לא לומר תפילת יום־יום ארוכה בבית ולא ללכת לבית הכנסת בשבתות אלא רק בחגים. אפשר היה לדון איתה בסוגיות דתיות, כפי נהגו לעשות מידי פעם עם אחיה דודי גרשון.
אמי נישאה בשנית ב- 1925, ובחרה במרדכי פלינט, אופה הצעיר ממנה בכמה שנים, שהגיע מאזור ורשה. באותו זמן הוריו כבר נפטרו והוא לא שמר על קשר עם משפחתו המרוחקת. זמן קצר לאחר שעזב את הצבא פגש את אמי והתחתן איתה, הכל הודות ל’שודכן’ - שדכן. בחתונה שהתקיימה בוורשה השאירו אותי בבית, תחת חסותה של סבתא שלי. שבועות ספורים לפני האירוע התקיימו דיונים שקטים בין אמי לבין סבתי. בבית שלנו היו רק חדר אחד עם מסך מחיצה עשוי מאריג, כך שלפעמים נשמעו אפילו לחישות. סבתא שלי עמדה על כך שאמי תיקח בעל חדש, ישר וצדקני, שיהיה יהודי אמתי ואב טוב בשבילי. הייתי אז בן שבע, בשנתי השנייה בבית הספר, והבנתי שמשהו קורה, מה שעלול לגרום לי להרגיש לא נוח. לפני שנסעה לוורשה להתחתן, חיבקה אותי אמי ונשקה לי בנמרצות יתרה מהרגיל והודיעה לי שהיא תחזור ועמה ״דוד חדש״, שיחליף את אבא שלי. היא הבטיחה לי שהדוד הזה יהיה טוב מאוד אלי, אבל עדיין היו לה דמעות בעיניה. אני מניח שהיו לה ספקות לגבי זה. במשך כל היעדרותה נשארתי עגום ובכיתי על מיני דברים מטופשים ביותר, אף כי מעולם לא הייתי ילד בכין. לא הועילה החמלה המופרזת של סבתא שלי כלפי; בהיותי ילד בן שבע, לא הצלחתי להבין מדוע אני נזדקק לדוד החדש, אם יש לי אבא, שכתב לי מכתבים בקביעות ולפעמים היה שולח כסף לבגדי החדשים: ולדוד האהוב עלי גרשון לא יכול היה להיות מחליף בכל מקרה. מצב רוחי לא השתפר אחרי שאמי חזרה עם בעלה החדש, למרות שהיא הרעיפה עלי מתנות וממתקים, ועל אף שאבי החורג ניסה להתייחס אלי בחביבות רבה. פעם אחת, חזרתי מבית הספר וביליתי אחר צהריים שלם בבכי, לא יכולתי לתת לאימא שלי שום סיבה למה עשיתי את זה. אבל בהדרגה התרגלתי לעובדה שיש אדם נוסף במשפחה ושמיטתו ממש ליד האימא שלי, שאותה החשבתי כשלי ונלקחה עכשיו בידי מישהו אחר, בעוד שהייתי צריך לעבור לספסל עץ מעבר הצד השני של מסך המחיצה, קרוב יותר לסבתא שלי.
אבי החורג היה טוב אלי. לפי דעותיהם של האחרים הוא היה אפילו טוב יותר מאבות חורגים אחרים, כי הוא מעולם לא היכה אותי. גם אם הגיע לי מכות, תמיד הייתה אמי נושאת בתפקיד זה.
באותו זמן הושתו עלי יותר חובות בית. בשנת 1927 נולד אחי ״החדש״, שהיה עלי לפקוח עליו עין לעתים קרובות, אחרי שחזרתי מבית הספר הפולני ומהחיידר. בשנים הבאות ילדה אמי ארבעה בנים. אפשר לומר כי בכל שנה אלוהים בירך אותה עם ילד חדש. שניים מהם מתו בינקותם, מאחר ושיעור תמותת התינוקות היה גבוה בכפר שלנו, והיא לא פסחה על משפחתנו. אחרי מותה של סבתא שלי, ארבע לידות ומותם של שני ילודים התדרדר מאוד מצב בריאותה של אמי. חוץ ממני היה עליה לגדל שני בנים קטנים ולא הייתה מסוגלת לנסוע לוורשה כדי לקנות סחורה כפי שעשתה בעבר. כתוצאה מכך, החנות התחדשה בסחורה והופעלה בעיקר על ידי אבי החורג, אשר הסתגל במהירות לחיים כפריים ועד מהרה זכה באמון האנשים ובחיבתם.