חירות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חירות
מכר
מאות
עותקים
חירות
מכר
מאות
עותקים
4.3 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: ג'סיקה רוקיטר
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 318 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 18 דק'

תקציר

'תעמדי מול האויב שלך, אל תראי פחד ותילחמי כדי לשרוד'. 

הייתי ילדה כאשר הועברתי לגיהינום. 
הייתי שרויה באפלה אין־סופית עד שמצאתי את האור מחדש.
חירותי הוענקה לי, אם כי עדיין הייתי כלואה בכלוב.
הוא שחרר אותי.
הוא עזר לי לשכוח את מאסרי.
הוא גרם לי לחוש בטוחה.
ברגע שהייתי מבוגרת מספיק כדי להבין מה זו אהבה, הוא גרם לי להבין שהאהבה שלי לא רצויה.
שמי הוא גרייס, ואלה החיים החדשים שלי ב'חירות'.

חירות מאת סופרת רבי המכר קירסטי דאלאס הוא רומן דיסטופי על רוח האדם המסוגלת לגבור על כל מכשול. גם במצבים שבהם נראה כי אין כל תקווה, האהבה מנצחת. הסיפור מבוסס על דמות המוזכרת בספר כלום זה כל מה שיש, אך אפשר לקרוא אותו כספר יחיד. הספרים זכו להצלחה רבה בעולם ודורגו במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר.

פרק ראשון

פרולוג


"את לא הולכת וזה סופי!" שאג אבי. דיבורו היה מעורפל ונתזי רוק עפו מפיו.

גופו היה כבד משקל וכרסו הייתה חופשייה מלפיתת מכנסיו שרוכסנם היה כעת פתוח. גופייה לבנה ודהויה חבקה את כרסו השמנה ובחולצתו המכופתרת ניכרו סימני הבליה, שלא לדבר על כתמי הזיעה שתחת זרועותיו.

עמדתי שם ונעצתי בו מבט מתריס. ראיתי אותו מתפתל בכורסתו במאמץ למצוא תנוחה נוחה יותר. הוא הגעיל אותי. הוא בקושי הצליח לשבת זקוף על הכורסה ופחית הבירה איימה לצנוח מאחיזתו לרצפה.

שנאתי אותו, ולא הייתה זו שנאה שהגיעה מתוך תסכול מפונק של ילדה בת שתים־עשרה. שנאתי אותו כמו ילדה קטנה שנאלצה לספוג מכות מהגבר שהיה אמור לאהוב אותה ולהגן עליה. נאלצתי לספוג סטירות בעזרת גב כף היד והלקאות מאבזם המתכת של חגורתו. האלימות, שניחתה עליי כל אימת שאבי היה שיכור וזה קרה לעיתים תכופות, הציתה בבטני אש שהלכה וגברה עם כל יום שחלף.

אימי עשתה כמיטב יכולתה כדי לחצוץ בינינו ולספוג בגופה את זעמו רווי האלכוהול, אבל מעולם לא היה די בכך. חלק קטן בי שנא גם אותה. היא מעולם לא עזבה את אבי, מעולם לא תקפה אותו כדי להגן עליי, ולא הבנתי למה. לא הצלחתי להבין במה פשעתי שזכיתי בחיים האלה.

העור בצד פניי היה מתוח ועיני הייתה נפוחה. החלק האחורי של ראשי פעם בכאב, במקום שבו הוטח בקיר לאחר עוד סטירת לחי שניחתה עליי בשל עוון זה או אחר שאבי החליט שביצעתי באותו ערב.

הייתי אמורה להיות בדרכי לביתה של חברתי הטובה ביותר. באותו יום חל יום הולדתה של בֶּל והיינו אמורות לערוך מסיבת פיג'מות – רק אני, בל ופָארָה, שלוש בנות שחיפשו מפלט מחייהן השבורים, ולו ללילה אחד. להפתעתי הרבה הוריי הסכימו שאלך לישון אצלה. זו הייתה אמורה להיות הפעם הראשונה שאבלה לילה בנפרד מהם וחיכיתי לה בכיליון עיניים.

אבל אבי השתכר שוב, כמובן, מה שאומר שהוא לא יכול היה להסיע אותי ואימי, השקטה כעכבר, סירבה לנהוג בשעות החשיכה מפחד שיחטפו ממנה את הרכב או שירצחו אותה. חששותיה היו כמעט משוללי יסוד. הסיכויים שמישהו יחטוף לנו את הרכב או ירצח אותנו היו דלים שכן החוקים בארה"ב אופיינו באפס סובלנות כלפי פשיעה וכל מי שעבר על החוק עבירה קלה כחמורה, נשלח לבית הסוהר התת־קרקעי, שהיה ידוע כעולם התחתון.

אנשים פחדו מהעולם התחתון. זה לא שגורמי הפשיעה בחברה נעלמו כליל בשל הפחד מזרועו הקשה של החוק, אלא שהם פשוט נזהרו יותר בעת שביצעו פשעים. הפשעים אופיינו בפחות תעוזה וביותר ערמומיות.

כואבת, כעוסה ונחושה, המתנתי עד שאימי תמצא את דרכה בחזרה לפינה הרגילה שלה בבית – המטבח – והתבוננתי בעפעפיו הצונחים של אבי בטרם חטפתי את מפתחות מכוניתו מהקערה הסדוקה שליד דלת הכניסה.

חמקתי החוצה ובאוויר הערב הקריר עשיתי את דרכי בריצה קלה אל עבר המכונית. לא היה סיכוי שאחמיץ את ההזדמנות היחידה שניתנה לי לברוח ללילה אחד מהגיהינום שלי. הגיע לי חופש ללילה אחד.

מעולם לא נהגתי, אבל תיארתי לעצמי שאם אתניע את המכונית ואצא בהילוך אחורי מהחנייה, אימי תיבהל עד כדי כך שהיא תסכים להסיע אותי בעצמה.

טיפסתי לתוך רכב השטח הגדול והתנעתי אותו, בדיוק כפי שראיתי את אבי עושה מאות פעמים. המנוע התעורר בגרגור וחייכתי בגאווה. העפתי מבט במוט ההילוכים שבין שני המושבים הקדמיים ונתתי לידי לנוח עליו. בדיוק ברגע שבו התחלתי לשלב באיטיות את ההילוך, שאגתו החייתית של אבי פילחה את אוויר הלילה. חשבתי שאבי הגיע למצב שבו האלכוהול לקח אותו לשינה עמוקה ושהוא לא ישמע את הרכב מתניע.

מתוך בהלה – יותר מאשר מריכוז – ידי דחפה את מוט ההילוכים עוד יותר לאחור, וכשראיתי את אבי יוצא בריצה אל מדרגות המרפסת הקדמית, גל אדרנלין עבר בגופי. מתחתי את רגלי ללחיצה חזקה על דוושת הדלק. העולם נזרק לתוך תאוצה מבלבלת והרכב זינק קדימה אף שציפיתי שהוא ייסע לאחור. מייד לאחר מכן נשמע צליל התפצחות רם שהקפיא את דמי וייבש את פי.

ואז השתררה דממה.

רגלי עדיין הייתה לחוצה אל הדוושה. רעש המנוע בליווי אוושה רכה ואנחת כאב הפרו את דממת הלילה. הצצתי מעבר לחלון הקדמי והבנתי כהרף עין מה אירע – במקום לשלב הילוך לנסיעה לאחור, שילבתי הילוך לנסיעה קדימה. הרכב היה צמוד אל הקיר החיצוני של הבית וגופו של אבי היה לכוד בין קיר הלבנים המתפורר לבין חלקו הקדמי של הרכב, שהיה כעת הרוס.

ידיי התעופפו אל פי כדי להחניק את הצעקה שהחלה לעלות בקרבי, אבל את הצעקה של אימי לא יכולתי לעצור. זעקתה שוברת הלב עלתה מהמדרגה העליונה מימיני. אימי הכנועה והמתונה, שכמעט אף פעם לא הרימה את קולה, שפכה את יגונה באותו רגע והבנתי שאני זו שגרמה לכאבה; באשמתי זעקה מטלטלת בקעה מבין שפתיה. הצליל הפחיד אותי יותר ממה שעשיתי. הייתה זו זעקה פראית ורוויית כאב.

הסטתי בכבדות את מבטי מאימי המייבבת אל עבר אבי. גופו היה שרוע על מכסה המנוע. הוא נראה חסר חיים, דומם, בקיפאון מוות, אבל לא נראו כל סימני דם. מלבד הנזק שנגרם לקיר הבית ולרכב, הכול היה... נקי כל־כך.

האם המוות לא אמור להיות עקוב יותר מדם?

לפתע התרומם ראשו של אבי ומבטו נטול החיים הקפיא אותי בפחד.

"את הרגת אותי, כלבה. ישלחו אותך לעולם התחתון בגלל זה."

הם לא ישלחו ילדה לעולם התחתון... או שכן? בעולם התחתון כלאו רוצחים, אנסים ופדופילים, לא ילדים.

דבריו של אבי נראו מנותקים ונאמרו בקול רגוע שסתר את אופיו ההפכפך. עיניו הכהות והשקועות ננעצו בי בשנאה והביעו נקמה. הוא נראה כמעט שבע רצון ממה שאירע, כאילו חש עליזות חולנית לנוכח גורלנו. באותו הרגע הסרתי את ידיי שכיסו את פי ופלטתי צרחה.

זינקתי לישיבה במיטתי ונקרעתי מתוך השינה בחזרה לעולם החיים בעוצמה כה גדולה עד כי חשבתי שאני חווה התקף לב.

זה רק חלום, הרגעתי את עצמי.

היה זה זיכרון אפל ששנים כבר לא חלחל לתוך חלומותיי. נדרשו לי דקות ארוכות כדי להרגיע את הפאניקה שעדיין טלטלה את ליבי ועוד כמה רגעים של מבטים סביב החדר כדי לוודא שאני בטוחה, עד כמה שאפשר היה לחוש בטוחה בעולם ההרוס שלנו.

קראתי סיפורים על איך נראו החיים לפני שהמלחמה על ה'חירות' הרסה הכול. לא שהיה זה עולם בטוח לחלוטין, אבל ארצות הברית הייתה שלמה ומאוחדת, לא המפלצת המתפוררת שהיא כעת ועדיין מנסה להתאושש.

לפני יותר ממאה שנה אמריקה רוסקה עד יסודותיה. לא הייתה זו התדרדרות הדרגתית אלא צניחה מהירה ועוצמתית. ראשית הותקפו וושינגטון, ניו יורק, לוס אנג'לס ויוסטון. מעשי האלימות גרמו לבניינים לקרוס ולגברים רבי עוצמה לרדת על ברכיהם. בזמן שאמריקה בערה גם תקוותיהם וחלומותיהם של מיליוני אנשים הפכו לאפר.

הייאוש הביא אנשים טובים לבצע מעשים רעים. לפעמים לחיות פירושו היה להרוג ובהיסטריה ההמונית שפרצה בעקבות אירועים אלה אנשים החלו לדאוג כל אחד לעצמו.

אספקת המזון החלה להידלדל ואלה שהיו פעם עשירים, היו כעת חסרי כול. כמעט כל העניים הושמדו. לזמן מה שררה עלטה באמריקה בהיעדר חשמל וגם הטכנולוגיה נסוגה אל תקופה פרימיטיבית יותר.

אחת האומות החזקות בעולם רוסקה ונעשתה חלשה כמו תינוק בן יומו. מדינות אחרות העניקו את תמיכתן, אבל ההרס היה בקנה מידה נרחב מכדי לאפשר חילוץ מיידי של האומה ההרוסה.

עם הזמן האויב נהדף מגבולותינו והשליטה שבה בהדרגה לידינו. הרוע רוסן ובהצבעת הרוב התקבלה מדיניות של אפס סובלנות כלפי פשיעה. בזמן שאמריקה ניסתה בגבורה לשקם את תשתיותיה השבורות ואת מדינותיה ההרוסות, נולד העולם התחתון. מנהרות רכבת תחתית, מערות תת־קרקעיות, מכרות ובונקרים – כולם הוסבו למערכת מתקני כליאה מעוררת יראה, אחוזה במעטפת של בטון ושל סלע, נעולה מאחורי סורג ובריח, נטולת אור, שלווה וחופש.

בכל אחד ממתקני הכליאה האלה שוכנו בין מאה לאלף אסירים ויותר, במדינות הגדולות יותר. בתי כלא היו גדולים כמו ערים ונוהלו ככאלה, עם חוקים ומנהיגים משלהם. עמוק במעי הערים התת־קרקעיות האלה נולדו תינוקות ונוצר מעמד חדש של עצורים – חפי הפשע. היו אלה ילדים טהורים ותמימים שנאלצו לחיות בתנאים האיומים ביותר שישנם, בעוד העולם החופשי שלמעלה התעלם מקיומם.

כשהייתי בת שתים־עשרה, מונעת על ידי עקשנות וחסרת יכולת שיפוט, עשיתי טעות איומה שעליה שילמתי בחיי. הייתי בסך הכול ילדה כשהושלכתי לעולם התחתון, וכל יום מאז היה מלחמת הישרדות שבה רק החזקים והמרושעים ביותר שרדו.

שם, בבור הגיהינום הזה, מלאכית בשם נאדה מצאה אותי. היא הייתה עוצמתית ומרדנית וחמושה בסכין, ופרשה עליי את חסותה. היא הגנה עליי ושיכנה אותי במקום מבטחים.

השמועה אמרה שהיא הייתה בין המתכננים של הבריחה הגדולה ביותר אי־פעם מהעולם התחתון. כל חפי הפשע שנולדו לתוך העולם ההוא, ורבים מבין אלו שנכלאו על לא עוול בכפם – ואני ביניהם – יצאו לחופשי ונעלמו עמוק לתוך חשכת הליל. כוחות מורדים הגניבו אותנו החוצה דרך הדלת הקדמית והבריחו אותנו הרחק מהרע שברע, שנותר כלוא מאחור.

היינו חופשיים ונסענו במשאיות במשך ימים ארוכים אל הלא־נודע. שוחררנו מהרוע והועברנו לגן עדן, או לפחות כך נאמר לנו: אל 'חירות', מחנה מלא בבקתות מגורים חינניות ובמתקני אחסון גדולים, בנויים מאבן. עם זאת, לא הורשינו לצאת לחופשי, לעולם הגדול.

רוב חפי הפשע ששוחררו מהעולם התחתון חיו שם כל חייהם ולכן לא היו להם הכישורים הנדרשים למצוא עבודה. לא היו להם משפחות או סיכוי ממשי לבנות חיים חדשים בכוחות עצמם.

בנוסף, היה את העניין הקטן הזה עם הממשלה, שעבורה בריחה בקנה מידה כה גדול ממתקן כליאה כה מאובטח, הייתה משפילה.

כעת נחשבנו פושעים נמלטים.

לעולם לא נהיה באמת חופשיים.

ביתנו החדש סיפק לעצמו כמעט את כל צורכו, ואני לא יכולה להכחיש את העובדה שהמחנה היה שָׁלֵו לעומת העולם התחתון. עם זאת, הגדרות הגבוהות ודלתות הפלדה העצומות שהפרידו בינינו לבין יתר העולם, רמזו על כך שייתכן שרק החלפנו בית כלא אחד במשנהו.

עוד על הספר

  • תרגום: ג'סיקה רוקיטר
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 318 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 18 דק'
חירות קירסטי דאלאס

פרולוג


"את לא הולכת וזה סופי!" שאג אבי. דיבורו היה מעורפל ונתזי רוק עפו מפיו.

גופו היה כבד משקל וכרסו הייתה חופשייה מלפיתת מכנסיו שרוכסנם היה כעת פתוח. גופייה לבנה ודהויה חבקה את כרסו השמנה ובחולצתו המכופתרת ניכרו סימני הבליה, שלא לדבר על כתמי הזיעה שתחת זרועותיו.

עמדתי שם ונעצתי בו מבט מתריס. ראיתי אותו מתפתל בכורסתו במאמץ למצוא תנוחה נוחה יותר. הוא הגעיל אותי. הוא בקושי הצליח לשבת זקוף על הכורסה ופחית הבירה איימה לצנוח מאחיזתו לרצפה.

שנאתי אותו, ולא הייתה זו שנאה שהגיעה מתוך תסכול מפונק של ילדה בת שתים־עשרה. שנאתי אותו כמו ילדה קטנה שנאלצה לספוג מכות מהגבר שהיה אמור לאהוב אותה ולהגן עליה. נאלצתי לספוג סטירות בעזרת גב כף היד והלקאות מאבזם המתכת של חגורתו. האלימות, שניחתה עליי כל אימת שאבי היה שיכור וזה קרה לעיתים תכופות, הציתה בבטני אש שהלכה וגברה עם כל יום שחלף.

אימי עשתה כמיטב יכולתה כדי לחצוץ בינינו ולספוג בגופה את זעמו רווי האלכוהול, אבל מעולם לא היה די בכך. חלק קטן בי שנא גם אותה. היא מעולם לא עזבה את אבי, מעולם לא תקפה אותו כדי להגן עליי, ולא הבנתי למה. לא הצלחתי להבין במה פשעתי שזכיתי בחיים האלה.

העור בצד פניי היה מתוח ועיני הייתה נפוחה. החלק האחורי של ראשי פעם בכאב, במקום שבו הוטח בקיר לאחר עוד סטירת לחי שניחתה עליי בשל עוון זה או אחר שאבי החליט שביצעתי באותו ערב.

הייתי אמורה להיות בדרכי לביתה של חברתי הטובה ביותר. באותו יום חל יום הולדתה של בֶּל והיינו אמורות לערוך מסיבת פיג'מות – רק אני, בל ופָארָה, שלוש בנות שחיפשו מפלט מחייהן השבורים, ולו ללילה אחד. להפתעתי הרבה הוריי הסכימו שאלך לישון אצלה. זו הייתה אמורה להיות הפעם הראשונה שאבלה לילה בנפרד מהם וחיכיתי לה בכיליון עיניים.

אבל אבי השתכר שוב, כמובן, מה שאומר שהוא לא יכול היה להסיע אותי ואימי, השקטה כעכבר, סירבה לנהוג בשעות החשיכה מפחד שיחטפו ממנה את הרכב או שירצחו אותה. חששותיה היו כמעט משוללי יסוד. הסיכויים שמישהו יחטוף לנו את הרכב או ירצח אותנו היו דלים שכן החוקים בארה"ב אופיינו באפס סובלנות כלפי פשיעה וכל מי שעבר על החוק עבירה קלה כחמורה, נשלח לבית הסוהר התת־קרקעי, שהיה ידוע כעולם התחתון.

אנשים פחדו מהעולם התחתון. זה לא שגורמי הפשיעה בחברה נעלמו כליל בשל הפחד מזרועו הקשה של החוק, אלא שהם פשוט נזהרו יותר בעת שביצעו פשעים. הפשעים אופיינו בפחות תעוזה וביותר ערמומיות.

כואבת, כעוסה ונחושה, המתנתי עד שאימי תמצא את דרכה בחזרה לפינה הרגילה שלה בבית – המטבח – והתבוננתי בעפעפיו הצונחים של אבי בטרם חטפתי את מפתחות מכוניתו מהקערה הסדוקה שליד דלת הכניסה.

חמקתי החוצה ובאוויר הערב הקריר עשיתי את דרכי בריצה קלה אל עבר המכונית. לא היה סיכוי שאחמיץ את ההזדמנות היחידה שניתנה לי לברוח ללילה אחד מהגיהינום שלי. הגיע לי חופש ללילה אחד.

מעולם לא נהגתי, אבל תיארתי לעצמי שאם אתניע את המכונית ואצא בהילוך אחורי מהחנייה, אימי תיבהל עד כדי כך שהיא תסכים להסיע אותי בעצמה.

טיפסתי לתוך רכב השטח הגדול והתנעתי אותו, בדיוק כפי שראיתי את אבי עושה מאות פעמים. המנוע התעורר בגרגור וחייכתי בגאווה. העפתי מבט במוט ההילוכים שבין שני המושבים הקדמיים ונתתי לידי לנוח עליו. בדיוק ברגע שבו התחלתי לשלב באיטיות את ההילוך, שאגתו החייתית של אבי פילחה את אוויר הלילה. חשבתי שאבי הגיע למצב שבו האלכוהול לקח אותו לשינה עמוקה ושהוא לא ישמע את הרכב מתניע.

מתוך בהלה – יותר מאשר מריכוז – ידי דחפה את מוט ההילוכים עוד יותר לאחור, וכשראיתי את אבי יוצא בריצה אל מדרגות המרפסת הקדמית, גל אדרנלין עבר בגופי. מתחתי את רגלי ללחיצה חזקה על דוושת הדלק. העולם נזרק לתוך תאוצה מבלבלת והרכב זינק קדימה אף שציפיתי שהוא ייסע לאחור. מייד לאחר מכן נשמע צליל התפצחות רם שהקפיא את דמי וייבש את פי.

ואז השתררה דממה.

רגלי עדיין הייתה לחוצה אל הדוושה. רעש המנוע בליווי אוושה רכה ואנחת כאב הפרו את דממת הלילה. הצצתי מעבר לחלון הקדמי והבנתי כהרף עין מה אירע – במקום לשלב הילוך לנסיעה לאחור, שילבתי הילוך לנסיעה קדימה. הרכב היה צמוד אל הקיר החיצוני של הבית וגופו של אבי היה לכוד בין קיר הלבנים המתפורר לבין חלקו הקדמי של הרכב, שהיה כעת הרוס.

ידיי התעופפו אל פי כדי להחניק את הצעקה שהחלה לעלות בקרבי, אבל את הצעקה של אימי לא יכולתי לעצור. זעקתה שוברת הלב עלתה מהמדרגה העליונה מימיני. אימי הכנועה והמתונה, שכמעט אף פעם לא הרימה את קולה, שפכה את יגונה באותו רגע והבנתי שאני זו שגרמה לכאבה; באשמתי זעקה מטלטלת בקעה מבין שפתיה. הצליל הפחיד אותי יותר ממה שעשיתי. הייתה זו זעקה פראית ורוויית כאב.

הסטתי בכבדות את מבטי מאימי המייבבת אל עבר אבי. גופו היה שרוע על מכסה המנוע. הוא נראה חסר חיים, דומם, בקיפאון מוות, אבל לא נראו כל סימני דם. מלבד הנזק שנגרם לקיר הבית ולרכב, הכול היה... נקי כל־כך.

האם המוות לא אמור להיות עקוב יותר מדם?

לפתע התרומם ראשו של אבי ומבטו נטול החיים הקפיא אותי בפחד.

"את הרגת אותי, כלבה. ישלחו אותך לעולם התחתון בגלל זה."

הם לא ישלחו ילדה לעולם התחתון... או שכן? בעולם התחתון כלאו רוצחים, אנסים ופדופילים, לא ילדים.

דבריו של אבי נראו מנותקים ונאמרו בקול רגוע שסתר את אופיו ההפכפך. עיניו הכהות והשקועות ננעצו בי בשנאה והביעו נקמה. הוא נראה כמעט שבע רצון ממה שאירע, כאילו חש עליזות חולנית לנוכח גורלנו. באותו הרגע הסרתי את ידיי שכיסו את פי ופלטתי צרחה.

זינקתי לישיבה במיטתי ונקרעתי מתוך השינה בחזרה לעולם החיים בעוצמה כה גדולה עד כי חשבתי שאני חווה התקף לב.

זה רק חלום, הרגעתי את עצמי.

היה זה זיכרון אפל ששנים כבר לא חלחל לתוך חלומותיי. נדרשו לי דקות ארוכות כדי להרגיע את הפאניקה שעדיין טלטלה את ליבי ועוד כמה רגעים של מבטים סביב החדר כדי לוודא שאני בטוחה, עד כמה שאפשר היה לחוש בטוחה בעולם ההרוס שלנו.

קראתי סיפורים על איך נראו החיים לפני שהמלחמה על ה'חירות' הרסה הכול. לא שהיה זה עולם בטוח לחלוטין, אבל ארצות הברית הייתה שלמה ומאוחדת, לא המפלצת המתפוררת שהיא כעת ועדיין מנסה להתאושש.

לפני יותר ממאה שנה אמריקה רוסקה עד יסודותיה. לא הייתה זו התדרדרות הדרגתית אלא צניחה מהירה ועוצמתית. ראשית הותקפו וושינגטון, ניו יורק, לוס אנג'לס ויוסטון. מעשי האלימות גרמו לבניינים לקרוס ולגברים רבי עוצמה לרדת על ברכיהם. בזמן שאמריקה בערה גם תקוותיהם וחלומותיהם של מיליוני אנשים הפכו לאפר.

הייאוש הביא אנשים טובים לבצע מעשים רעים. לפעמים לחיות פירושו היה להרוג ובהיסטריה ההמונית שפרצה בעקבות אירועים אלה אנשים החלו לדאוג כל אחד לעצמו.

אספקת המזון החלה להידלדל ואלה שהיו פעם עשירים, היו כעת חסרי כול. כמעט כל העניים הושמדו. לזמן מה שררה עלטה באמריקה בהיעדר חשמל וגם הטכנולוגיה נסוגה אל תקופה פרימיטיבית יותר.

אחת האומות החזקות בעולם רוסקה ונעשתה חלשה כמו תינוק בן יומו. מדינות אחרות העניקו את תמיכתן, אבל ההרס היה בקנה מידה נרחב מכדי לאפשר חילוץ מיידי של האומה ההרוסה.

עם הזמן האויב נהדף מגבולותינו והשליטה שבה בהדרגה לידינו. הרוע רוסן ובהצבעת הרוב התקבלה מדיניות של אפס סובלנות כלפי פשיעה. בזמן שאמריקה ניסתה בגבורה לשקם את תשתיותיה השבורות ואת מדינותיה ההרוסות, נולד העולם התחתון. מנהרות רכבת תחתית, מערות תת־קרקעיות, מכרות ובונקרים – כולם הוסבו למערכת מתקני כליאה מעוררת יראה, אחוזה במעטפת של בטון ושל סלע, נעולה מאחורי סורג ובריח, נטולת אור, שלווה וחופש.

בכל אחד ממתקני הכליאה האלה שוכנו בין מאה לאלף אסירים ויותר, במדינות הגדולות יותר. בתי כלא היו גדולים כמו ערים ונוהלו ככאלה, עם חוקים ומנהיגים משלהם. עמוק במעי הערים התת־קרקעיות האלה נולדו תינוקות ונוצר מעמד חדש של עצורים – חפי הפשע. היו אלה ילדים טהורים ותמימים שנאלצו לחיות בתנאים האיומים ביותר שישנם, בעוד העולם החופשי שלמעלה התעלם מקיומם.

כשהייתי בת שתים־עשרה, מונעת על ידי עקשנות וחסרת יכולת שיפוט, עשיתי טעות איומה שעליה שילמתי בחיי. הייתי בסך הכול ילדה כשהושלכתי לעולם התחתון, וכל יום מאז היה מלחמת הישרדות שבה רק החזקים והמרושעים ביותר שרדו.

שם, בבור הגיהינום הזה, מלאכית בשם נאדה מצאה אותי. היא הייתה עוצמתית ומרדנית וחמושה בסכין, ופרשה עליי את חסותה. היא הגנה עליי ושיכנה אותי במקום מבטחים.

השמועה אמרה שהיא הייתה בין המתכננים של הבריחה הגדולה ביותר אי־פעם מהעולם התחתון. כל חפי הפשע שנולדו לתוך העולם ההוא, ורבים מבין אלו שנכלאו על לא עוול בכפם – ואני ביניהם – יצאו לחופשי ונעלמו עמוק לתוך חשכת הליל. כוחות מורדים הגניבו אותנו החוצה דרך הדלת הקדמית והבריחו אותנו הרחק מהרע שברע, שנותר כלוא מאחור.

היינו חופשיים ונסענו במשאיות במשך ימים ארוכים אל הלא־נודע. שוחררנו מהרוע והועברנו לגן עדן, או לפחות כך נאמר לנו: אל 'חירות', מחנה מלא בבקתות מגורים חינניות ובמתקני אחסון גדולים, בנויים מאבן. עם זאת, לא הורשינו לצאת לחופשי, לעולם הגדול.

רוב חפי הפשע ששוחררו מהעולם התחתון חיו שם כל חייהם ולכן לא היו להם הכישורים הנדרשים למצוא עבודה. לא היו להם משפחות או סיכוי ממשי לבנות חיים חדשים בכוחות עצמם.

בנוסף, היה את העניין הקטן הזה עם הממשלה, שעבורה בריחה בקנה מידה כה גדול ממתקן כליאה כה מאובטח, הייתה משפילה.

כעת נחשבנו פושעים נמלטים.

לעולם לא נהיה באמת חופשיים.

ביתנו החדש סיפק לעצמו כמעט את כל צורכו, ואני לא יכולה להכחיש את העובדה שהמחנה היה שָׁלֵו לעומת העולם התחתון. עם זאת, הגדרות הגבוהות ודלתות הפלדה העצומות שהפרידו בינינו לבין יתר העולם, רמזו על כך שייתכן שרק החלפנו בית כלא אחד במשנהו.