מבוא
מטרת ספר זה היא לשכנע את הקורא שתהליך השלום הוא ביסודו תהליך רגשי. כשם שבראשית ימי הפסיכולוגיה היה צורך לשכנע אנשים שטיפול נפשי עוזר, כך היום יש צורך לשכנע שניתן לפתור סכסוכים בין עמים בעזרת הבנה של תהליכים רגשיים. ספר זה רצוף יישומים שימושיים והמלצות ברורות וחד־משמעיות הנגזרות מהבנות אלו.
הטענה שלסכסוך הישראלי־הערבי היבטים פסיכולוגיים מובנת מאליה. לכל סכסוך בין שני גורמים - בין בני־זוג, בין הורים לילדים, בין חברים, בין אנשי עסקים - יש היבטים נפשיים, ולכל צד החרדות, ההגנות והשאיפות שלו. ההבנה הזאת בוטאה על־ידי מנהיגים רבים בזמנים שונים. מדובר בקושי ביצירת יחסי אמון, פגיעה ועלבון ברמה הלאומית, רצון לתקן את הפגיעה וניצחון, שהוא חשוב לא רק קיומית, אלא גם נרציסטית ועוד. בכל הנוגע ליחסים בין מדינות אין אנו דנים ברגשות ובמחשבות שהומצאו במיוחד לקונפליקטים בין־לאומיים, אנו דנים ברגשות אנושיים, יומיומיים, המניעים את התהליכים הנפשיים של כולנו. משום כך ניתן להתייחס לתהליכים נפשיים אלו בכלים הידועים לנו מעולם הפסיכולוגיה הקלינית ומחדר הטיפולים. אנו יודעים הרבה על מנגנוני הגנה, על חרדה, דחפים שונים, משאלות לב וכיוצא בזה. אנו לא צריכים להמציא פסיכולוגיה חדשה לתהליכים נפשיים אלו, שנחקרו מאז פרויד ורבות נלמד עליהם. על כן, לאורך ספר זה אשתמש בכלים הידועים מן הפסיכולוגיה הקלינית, ואביא דוגמאות הלקוחות מן הקליניקה, מקונפליקטים בין־אישיים ומתהליכי גדילה והתפתחות פתולוגיים ותקינים, כדי לנתח את תהליך השלום ולהבינו.
הקבוצה הראשונה שנולדנו לתוכה היא המשפחה. שם התפתח והתעצב עולמנו הרגשי. שם למדנו, מי יותר ומי פחות, איך חיים בצוותא. המשפחה היתה בעבורנו המודל הראשון לחיים משותפים. משפחת העמים הִנָה הרחבה של הסיטואציה המשפחתית. אין ספק שכולנו, מי באופן מודע יותר ומי באופן מודע פחות, מיישמים את מה שלמדנו בחיק המשפחה בשנים מוקדמות אלו של החיים, כדי לפתור קשיים במהלך חיינו. גם לקונפליקט בינינו ובין הערבים אנו ניגשים מתוך אותה עמדה מוקדמת וידע מוקדם שרכשנו בפתרון קשיים ועימותים במשפחתנו. וכפי שניתן לברר סכסוכים בתוך המשפחה בטיפול פסיכולוגי קליני ולעזור לבני המשפחה לפתור אותם, כך ניתן לברר את הקשיים הרגשיים השוררים בין העמים להבינם ולקדם פתרונות נכונים.
באותו האופן, ניתן להתייחס לקשיים בין קבוצות בציבור הישראלי - דתיים וחילוניים, שמאל וימין, ערבים ויהודים ועוד - מתוך הבנה של הרגשות המתעוררים בתוך המשפחה הישראלית הזאת.
האופי האחיד של הרגשות, הפועלים במעגלים הולכים ומתרחבים, החל במשפחה הביולוגית, המשך במשפחה הישראלית וכלה במשפחת העמים, יכול להיות מובן בעזרת התבוננות בקשר הראשוני, בין הורה לילד. קשר זה הִנו עמוק ומעורב רגשית, בגלל הגורל המשותף שזימן אותם לחיות זה בעולמו של זה באופן אינטימי ואינטנסיבי כל־כך. על כך אמר ויניקוט "אין תינוק בלי אמא". כלומר, לא ניתן להבין את התפתחותו של התינוק ומה קורה לו בלי להתייחס לאם. יחסים אלו בין ילד להורה יכולים לשמש מודל להבנת צמדים נוספים של יחסים בין קבוצות ועמים בעלי גורל משותף שגזר עליהם לחיות יחד על האדמה הזאת. אין ערבי בלי יהודי ואין יהודי בלי ערבי, אין שמאל בלי ימין ואין ימין בלי שמאל, אין דתי בלי חילוני ואין חילוני בלי דתי על הארץ הזאת. אלו צמדים שאין לאחד קיום בלי השני. זה משתקף באישוניו של זה כל הזמן, עד ששוב לא ברור מה של מי ומי של מה. צמידות גורל זאת, שלא ניתנת להפרדה, יוצרת מערכת רגשית טעונה כל־כך שלא מאפשרת להבין צד אחד במנותק מתחושותיו ורגשותיו של הצד האחר. על כן אשתמש בדוגמאות המוכרות לכולנו מיחסי הורים וילדיהם כדי לקדם את הבנתנו במערכות יחסים מורכבות וטעונות בין קבוצות ועמים.
היתה לנו כְּעם ילדות טראומטית, רצופה שואות ואסונות. עיבוד והבנה של עבר קשה זה רק הם לבדם מצריכים טיפול כדי שלא נסחוב איתנו את חרדותינו, הגנותינו ושאיפותינו, שלעיתים הִנן בלתי מציאותיות, אל תוך ההווה. ואם לא די בעברנו, הרי המציאות הקשה שאנו חיים בתוכה, רק היא, בפני עצמה, מצריכה שוב עיבוד רגשי עמוק, קשה ומורכב. הקשיים שלנו היום, הם לא רק עם העולם שבחוץ אלא גם, ואולי בעיקר, עם העולם הפנימי שלנו. הילד הגדל מבין בהדרגה שהמלחמה היא לא רק בינו ובין העולם, אלא שקיימים בתוכו קונפליקטים והתלבטויות רגשיות לא פשוטות, הדורשים התבוננות. כך גם אנו מגלים בתהליך הדרגתי כמה אנו שסועים מבפנים. וכבר לא ברור מה קשה ומסוכן יותר בעבורנו, הקשיים מבית או הקשיים מבחוץ. זה המצב שבו אנשים פונים לטיפול. כמוצא אחרון הם מוכנים להודות שיש להם בעיה שהם לא יכולים לפתור לבד. הבעיה היא בעבר, הבעיה היא בהווה, הבעיה היא בפנים, והבעיה היא בחוץ, הבעיה היא בכל מקום ועם כל אחד. תהליך גדילה, המתבטא בעיבוד רגשי, הוא תנאי הכרחי כדי שיקיץ הקץ על הסבל שלנו, ונוכל לחיות בארץ הזאת חיים נורמליים כשאר העמים.
ההיבט הנפשי של תהליך השלום מתגלה לנו במלוא עוצמתו אצל אנשים פשוטים או אצל ילדים, שאין להם היכולת להדחיק את הרגשות ולכסות אותם בחשיבה אינטלקטואלית. בהקשרים פוליטיים אנו עשויים לשמוע מהם אמירות, כגון: "אם מישהו מרביץ לך מה תעשה, תחזיר לו או לא?" ההשוואה בין יחסים פוליטיים ליחסים בין־אישיים עולה מייד, והכוחות היצריים, המניעים את העמדה הפוליטית, מתגלים בבהירות.
חייל במלחמה לא צריך פסיכולוג. הוא לא צריך לפתוח את מה שהוא מרגיש, חרדותיו ופחדיו. נהפוך הוא, הוא זקוק להגנות חזקות ואיתנות. הוא מסתער קדימה ואסור לו להרגיש יותר מדי. בעבר היה ברור שאנו נלחמים על קיומנו, היה ברור שבאמת רוצים להשמיד אותנו, לכן היינו מלוכדים ולא נתנו לקונפליקטים פנימיים לעלות. גם לא היתה לנו דילמה מוסרית, כי נלחמנו על חיינו. רק כששככו במקצת קולות הקרב והחל תהליך שלום, התאפשר לנו לבדוק מה אנו מרגישים ואיך זה משפיע על מעשינו. המודעות הרגשית והטיפול הפסיכולוגי הקליני הם פריבילגיה של חברת השפע הדמוקרטית, שיכולה להשתחרר במקצת מִסַכנות קיום כלכליות, בטחוניות, משטריות וכיוצא באלו. לא במקרה כמעט אין טיפולים קליניים בארצות קומוניסטיות ולא בארצות שבהן שולטת דיקטטורה או דת. כדי שנוכל לקחת מרחק מן הרגשות שלנו להתבונן בהם ולא להיות רק מוּנעים על ידם צריך רגיעה מסוימת שלא מתאפשרת בזמנים של איום קיומי.
יחסים בין עמים או בין קבוצות גדולות של אנשים מבטאים, בדרך כלל, את הפן הרגרסיבי והיצרי יותר שניתן למצוא ביחסים בין־אישיים. במלחמות, למשל, אנו מדברים על רצח. האם היה עולה על הדעת שבקשר זוגי אחד מבני־הזוג יהיה בטוח שהוא, ורק הוא, צודק כל הזמן? מה היינו חושבים על בן־זוג כזה? אבל זאת הנחה קבועה בשדה הפוליטי, כל צד משוכנע שהוא צודק. אנו מצפים מבני־זוג שלא להיות עסוקים יותר מדי בשאלה מי צודק. אנו מקווים שכל אחד מהם יגלה הבנה ואמפתיה לצד האחר ולרגשותיו. כמטפלים, אנו נזהרים שלא ליפול במלכודת של ויכוח, "מי צודק?" אנו יודעים שהחיים הם לא רק בית־משפט, והשאלה שתעזור לבני־הזוג הִנָה למה הם כל־כך סובלים, ולא מי צודק. צורת דיאלוג זו אינה מובנת מאליה, והיא דורשת אימון. כך גם בתוכנו ובינינו ובין שכנינו, הקשבה אמפתית היא חיונית ביותר ודורשת אימון. אין דרך אחרת להקשיב לאחר.
מילים כגון עצמאות, קביעת גבולות ברורים, תוקפנות, נטילת אחריות, הכרה באחר, יחסי אמון, ביטחון ועוד רבות אחרות משותפות לטרמינולוגיה הפוליטית ולתהליכים רגשיים של גדילה והתפתחות שאנו מנסים לעודד בקליניקה. הפלשתינאים רוצים לקבל עצמאות, ואילו אנו מהססים אם להעניק להם אותה. אנו אומרים להם, קודם תמלאו את חובותיכם, תרסנו את תוקפנותכם, אחר כך נדבר. האין אנו משמשים בעבורם דמות סמכות שקובעת את חייהם בהרבה תחומים? האין הם רוצים לדמות לנו במובנים מסוימים כשיגדלו? האין אנו כאותו הורה שכבר שכח איך זה היה כשהוא היה מתבגר, והוא מתקשה אפוא להבין את המתבגר הצעיר השואף לעצמאות? תהליכים רגשיים אלו אינם חדשים, והם מוּכָּרים לנו היטב. מדוע שלא להשתמש בידע הרב שנצבר כדי לעזור לילד ולהורה לגדול? הרי הורות היא לכל החיים, וגם אנו לא נוכל להיפרד מהפלשתינאים לעולם. האם אותו מתבגר לא יזכור כל חייו איך התייחס אליו ההורה בילדותו ואם עזר לו לגדול או הערים עליו קשיים? כל השאלות האלו הן טיפוליות במהותן - איך מציבים גבולות לילד שיהיו לא נוקשים מדי ולא מתירניים מדי, גבולות שמעניקים ביטחון לילד וגם להורה, גבולות שעוזרים לגדול.
(כאן המקום להעיר הערה חשובה כדי לעזור לקורא שלא להתקומם כנגד אותה השוואה הרואה אותנו כהורים ואת הפלשתינאים כילדים, השוואה שיכולה להיחוות כפטרונית ומתנשאת. כל שברצוני לעשות הוא להיעזר בסיטואציות אנושיות המוּכָּרות לכולנו ביחסים בין חזק לחלש, גדול לקטן, הורה לילד, מורה לתלמיד, בעל הסמכות לכפוף לו ועוד, ולהשתמש בהבנת הדינמיקות הרגשיות המתרחשות בסוג זה של קשר כדי לשפוך אור על היבט מסוים ביחסינו עם הפלשתינאים, אותו היבט הכרוך בעצם העובדה שמדינתנו חזקה ומפותחת משלהם. בהקשרים אחרים הפלשתינאים הם דווקא האח הבוגר שנושל מכל אשר לו כשנולד אח צעיר למשפחה, ובמקומות אחרים נוכל ללמוד רבות על יחסינו עם הפלשתינאים דווקא מן הדינמיקות הרגשיות המתפתחות בין בני־זוג. בצורך לא לחפש מי צודק, למשל, אלא לנסות להבין).
אומר בפתיחה, ההיבט בספר זה הוא מקצועי. אין הוא בא לתמוך בעמדה שמאלנית או ימנית, ערבית או יהודית, חילונית או דתית וכיוצא באלו. יתרה מכך, אני מקווה שבמהלך הספר יובהר כמה צמדי עמדות אלו משלימים זה את זה באופן שלא ייתכנו חיים רגשיים מלאים מתוך התבצרות והזדהות עם קוטב אחד בלבד. זאת משום שכל צד מדחיק ומכחיש את ייצוגי הצד הנגדי הקיימים בו. שמאל וימין, למשל, כפי שיוסבר בפרקים המתאימים, אלו שני היבטים של העולם הנפשי, והיכולת לערוך אינטגרציה ביניהם היא הבסיס המאוזן לתהליך בריא של גדילה ושלום.
ובכל זאת, יהיו שישאלו אותי גם לאחר קריאת ההקדמה אם אני ימני או שמאלני, דתי או חילוני. הפיצול בציבור הישראלי הוא עז, כאותה הפרעת־אישיות שמייד שואלת אותך "אתה נגדי או בעדי?" ולא מסוגלת לחשוב שאתה יכול להבין גם אותה וגם את האחר. האישיות הזאת דורשת ממך להזדהות עם אחד הצדדים, ועליך, כהורה טוב, כמטפל טוב, שלא ליפול לפיצול הזה של טובים ורעים, ברורים ומוגדרים. בתחילת ימי הפסיכולוגיה ניסו המטפלים לאמץ עמדה נייטרלית בנוגע לסוגיות שהעלו מטופליהם. עבר זמן עד שהובן שלכל מטפל ישנם העמדה הרגשית שלו ונטיות ליבו ובעיקר חלקים מודעים ולא מודעים באישיותו, ואין יצור אנושי כזה שהוא נייטרלי. אז הובן שעל המטפל להיות מודע לרגשותיו ככל האפשר כדי שהם לא יניעו אותו לכיוונים שונים בלי שיהיה ער לכך (ייתכן, למשל, שיש למטפל עמדות מוסריות שונות מאשר למטופל, חרדות קיומיות שיכולות להניע אותו או משאלות אומניפוטנטיות להצלחה של הטיפול ועוד). כך גם בעניינינו. יש לי העדפות פוליטיות, הנובעות מנטיות רגשיות שלי, ואם אהיה מודע לנטיות אלו, אוכל לשמור על עצמי ולשגות פחות. מתוך היכרותי עם עצמי אני יודע, למשל, שעלי להיות זהיר בהתפשרות בנושאי ביטחון או לגבש לעצמי קווים אדומים שאסור לעבור אותם, זאת כנגד היסחפות אחר דמיונות רומנטיים ומשאלות של קִרבה ואחווה עם הערבים. ישפוט הקורא לאורך הספר אם עמדתי במשימה זו. באופן דומה הייתי מצפה מאיש ימין המתקשה להאמין באפשרות לשינוי, המתקשה להיות אופטימי, שיהיה ער לנטיות אלו של ליבו, וינסה להיות כן עם עצמו ולא למחוק מתודעתו ולהדחיק הוכחות הסותרות את אמונתו ומצביעות על כך שבכל זאת מתרחש כאן שינוי משמעותי. תהליך הבדיקה העצמית חייב להיעשות ביושר, והוא תהליך קשה מאוד הדורש אומץ רב. כמה מאיתנו עצרו את עצמם ברגע כלשהו ואמרו "אינפורמציה זו לא עולה בקנה אחד עם אמונותי ודעותי"? הרי זה כל־כך חשוב וקורה לעיתים כל־כך רחוקות! על כן אין ניטרליות ואין אובייקטיביות, לכל אחד יש נטיות אישיות משלו, אבל המודעות העצמית עוזרת להתקרב לערכים חשובים אלו, וחשוב מכך, עוזרת ליצור קשר בריא עם האחר.
בנוסף למודעות העצמית, עלינו לאמץ כלי חשוב נוסף מן ההורה הפשוט ומן המטפל, היכולת להקשיב באמפתיה. הרי הכרת האויב, רגשותיו ומניעיו היא כלל בסיסי במלחמה. אנו נכשלנו בה והופתענו שוב ושוב בעניינים שונים (מלחמת יום כיפור, האינתיפאדה, המחשבה שנוכל לנצח את הטרור ועוד). המודיעין הנכון היה ועדיין הִנו בהקשבתו של ילד קטן שעֵר למה שנאמר על־ידי האויב ולא מבטל את רגשותיו של האחר ומוחק את קיומו כי זה מאיים עליו. קיים פער אדיר בין האופן שבו אנו מתייחסים להצהרות של מנהיגים שלנו ובין האופן שבו אנו מתייחסים להצהרות של מנהיגי האויב. כל מי שקצת ער לעצמו יבחין מייד שכשמנהיג שלנו מצהיר הצהרה אזי בעבורנו זוהי בדרך כלל האמת שלו. כשמנהיג אויב מצהיר הצהרה היא נתפשת בעינינו הרבה פעמים כמניפולציה או כהצהרה שאין להתייחס אליה ברצינות, ורק לעיתים רחוקות היא נתפשת בעינינו כאמת כואבת שאותו מנהיג לא יכול להתפשר עליה. הפגיעה ביכולת ההקשבה היא הסכנה הגדולה ביותר לקיומנו. ערכהּ של הקשבה אמפתית, המתבטא ביכולת להזדהות עם האויב ולהבין אותו מבפנים, אינו רק בצפיית מלחמה, אלא, ובעיקר, בקידום השלום. אין תחליף להקשבה אמפתית, וקשה להגזים בחשיבותה לקידום השלום. זאת משום שצורת האזנה זו מאתרת את הכאב של האחר, יכולה להזדהות איתו ולהבינו וגם להתבונן בו מתוך כל הידוע לנו על תהליכי גדילה והתפתחות רגשיים. האם ייתכן שהפלשתינאים יוותרו על רצונם בעצמאות ביום מן הימים? האם ייתכן שהם יוותרו על ליבם הדתי, מושא תשוקתם, ירושלים? מאחר שאנו מכירים תהליכי גדילה אנו יכולים לקבוע בוודאות שדבר כזה לא יקרה. המתבגר לא יוותר על עצמאותו ולא על מקום אמונתו. אנו יודעים גם שהוא ישיג בסוף את מבוקשו. על כן, הסכסוך בינינו ובין הערבים לא יכול להסתיים בהסכם בעל ערך כזה או אחר אם אין לשני הצדדים תחושה שהסכם זה מספק אותם רגשית. חתימה על הסכם של מי מהצדדים מתוך אילוץ או חולשה זמנית לא תניב שלום. ההסכם חייב להיות כזה שנותן כבוד, עצמאות ותקווה להמשך גדילה לכל צד. בלשונם של הפלשתינאים "רק גבולות צודקים הם גם גבולות בטוחים". כלומר, גבולות לא צודקים ישאירו אותנו מתוסכלים וממורמרים, דבר שלא יאפשר ביטחון. אנו כמובן לא צריכים להסכים לכל מה שהם דורשים, אבל עלינו לפחות להבין מה הם מרגישים ועל מה הם מדברים. אז גם ה"לא" שלנו והדרישות שלנו מהם יתקבלו אחרת, כהורה המציב גבולות מיטיבים. כל הורה יודע שלהקשיב לכאב זוהי כבר מחצית הפתרון. עצם ההקשבה הכֵּנה יוצרת דיאלוג שונה באיכותו מזה שהיה טרם ההקשבה. אבל זוהי רק ההתחלה, משום שלאורך הספר יתברר שכשמקשיבים באמפתיה אפשר לעזור לנו ולהם בדרכים שונות שהיו חסומות בפנינו עד עתה.
מודעות עצמית ואמפתיה, המודעות מכוונת לעצמי ואילו האמפתיה לאחר, אלו שני כלי עבודה שהייתי רוצה שנצא איתם לדרך בספר זה.
פוליטיקאי שחושב שהוא תמיד צודק שולל מעצמו את האפשרות להשתמש בשני כלים אלו. נחסמת בפניו האפשרות להקשיב לעצמו וגם לאחר. בטיפול נפשי, ההתקדמויות הגדולות ביותר קורות לעיתים כשהמטפל טועה ויכול להודות בזה. כך גם בהורות. אני מכיר הרבה ילדים (אחדים מהם כבר מבוגרים היום) שהוריהם מעולם לא הודו בפניהם שטעו. אני מכיר גם ילדים אחדים שזה קרה פעם אחת בחייהם, ואת הפעם הזאת הם לא ישכחו לעולם. אנו כילד הצמא להורה אמיתי שיכול גם לטעות ולהודות בכך, כדי שגם לנו יהיה מותר לטעות. הפוליטיקאים שלנו הם בדיוק להפך. כמה חבל! אין ספק שהמחלה הקשה והמסוכנת ביותר של הפוליטיקה הישראלית זו אותה עמדה פרנואידית, נוקשה, הצודקת תמיד, שלא מאפשרת חשיבה פתוחה. ההשפעה על חינוך הציבור ועל תהליך השלום היא הרסנית, כשם שהיא הרסנית בתהליך גדילתו של ילד שאביו מעולם לא טעה. בלי חופש להתלבט, לא לדעת, לטעות ולחזור בך, להכיר במגבלות שלך וברגשות שלך לא תיתכן גדילה רגשית. בקשרים אנושיים ורגשיים, שתהליך השלום נמנה עימהם, כשמישהו יכול להצביע היכן קשה לו והיכן הוא טעה, מצבו ומצבנו הרבה יותר טוב. אפשר לקרוא לזה גם צניעות. כשמישהו חושב שהוא יודע הכול יש לנו סיבה אמיתית לדאגה. זו העמדה האומניפוטנטית, שעולה בקנה אחד עם השחצנות הישראלית. אנו יודעים שהיא באה לכסות על החרדות ועל חוסר־הביטחון העמוק ביותר.
העלאת הסוגיה הרגשית בתהליך השלום מזמינה מעורבות פעילה יותר של נשים בהבנת תהליכים אלו. זאת משום שרגש ושאלות רגשיות מיוצגים, בהכללה גסה שאני ער לה, בחברה שלנו יותר על־ידי נשים. הפוליטיקה מנוהלת, כידוע, בעיקר על־ידי גברים, ובארצנו נוסף עוד הפן הגברי־הצבאי. הכנסת ההיבט הנשי לפוליטיקה היא חשובה ביותר, מאחר שאם מדובר בתהליכי גדילה והתפתחות, נשים קשובות לתהליכים אלו יותר מגברים. העולם הפוליטי, שלעיתים קרובות הוא נעדר הבנה של תהליכים רגשיים, שאימהות אֲמוּנות עליהן, שמטפלים בקליניקה עסוקים בהבנתם, הוא כמשפחה שיש בה אבא, אבל חסרה אמא. לא קשה לדמיין איך תיראה משפחה זו, הרי כולנו חיים בתוכה. אם נתייחס אל משפחת המדינות כיחסים וקשרים בין משפחות בעלות מבנה פטריארכלי נוכל להבין באיזה עולם רגרסיבי אנו חיים. אחת הסיבות העמוקות לרגרסיביות של מדינות רבות במזרח לעומת המערב מקורהּ בחוסר שוויון זכויות לאשה. במובן זה ייתכן שמצפים לנו שינויים מבורכים בעתיד. אני מקווה שארגון "ארבע אימהות" הוא ניצן ראשון של הקול הנשי בתהליכי גדילה והתפתחות של שלום. הארגון, שבחר לו שם כל־כך מוצלח, המתחבר לכוחן של ארבע האימהות שבנו את האומה שלנו, אינו חושש להיכנס לעולם הגברי, העמוס בנימוקים צבאיים, ולייצג בו חשיבה אחרת, שלא מונעת בעיקר על־ידי חרדה, חשיבה הדומה יותר לאמת רגשית אימהית מול ילד הבונה מגדלים באוויר.
במהלך כתיבת הספר עברתי תהליך של עיבוד החומר, הפנמתו ואינטגרציה עם עצמי. על כן, ייתכן שהפרקים האחרונים הִנם אינטגרטיביים יותר מהראשונים, ומציגים גם יותר עצות מעשיות הנגזרות מתוך ההבנות שעולות. אני מקווה שהתפתחות זו תשרת את הקורא כתהליך אינטגרציה שמתרחש במהלך הקריאה. התקשיתי בחלוקת הפרקים, זאת משום שבתזמורת כה גדולה, כשכל הכלים מנגנים יחד, קשה מאוד לעשות הפרדות ועל כן יתכנו גם חזרות. אבל כמו בטיפול נפשי, שבו אנו חשים לעיתים שכל דבר קשור לכל דבר, והכול יחד חבילה אחת גדולה, ויש לנו צורך לעשות הפרדה מלאכותית לזמן מסוים, רק כדי להקל את ההבנה וההפנמה, כך חשתי אני בניסיון לחלק לפרקים ולעשות סדר בחיים המלאים, העשירים והמסובכים האלו שכולנו עוברים.
חשוב שהספר הזה יניע תהליכי בדיקה עצמית, כי אלו תהליכי הגדילה החשובים ביותר. הספר הזה בא להציע מודל התפתחותי רגשי רחב לתהליך השלום ולפרושׂ את היריעה הנפשית של תהליך חשוב זה בחיינו. עלינו להיות מסוגלים לבדוק את עצמנו ולומר לעצמנו היכן טעינו, וכך להתקדם לאט־לאט. כך גדל ילד, וכך אנו גדלים כעם. אין ספק שהספר הזה עוד ישתנה בתודעתי לאחר שייצא לאור. הוא אינו סוף פסוק, הוא רק פרק אחד בספר עב־כרס, פרק ראשון בתהליך חיים ארוך של גדילה. אין לי ספק שבעתיד יבואו אלי בטענות צודקות על היבטים שנעלמו מעיני, או שלא הבנתי כראוי. אבל אני לא בא להציע צדק, אלא דרך מחשבה, דרך התייחסות, דרך חיים שבה אנו מנסים להבין את עצמנו את חרדותינו, את טעויותינו, ומה אנו חשים באמת.
